רחוב ביאליק מהווה ריכוז מופלא של נכסים תרבותיים המאפיינים את תל אביב – מבתי הקפה שבתחילת הרחוב, בהם ישבו גדולי המשוררים העברים, ועד בתיו של הרחוב, שתוכננו על ידי מיטב הארכיטקטים והם משקפים את תולדות האדריכלות הישראלית. קסמו של הרחוב מושך מבקרים רבים מכל חלקי הארץ.

בין השאר, אפשר לראות כאן את ביתו הפרטי של ביאליק, שהיה למרכז תרבות כלל-יהודי, ובסמוך לו את בית העירייה הראשון, שהיה מוסד בעל השפעה לאומית. בין דיירי הרחוב בעבר ראויים לציון הצייר ראובן רובין, אריה שנקר, מאבות הכלכלה הישראלית, המשורר יעקב כהן, הסטודיו של הצייר והסופר חיים גליקסברג ורופאים ידועי שם. בתי הרחוב, מקצתם נהפכו למוזיאונים ומוסדות תרבות הישראלית, והרחוב נכלל ב"עיר הלבנה", שהוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

ביתם של חיים נחמן ביאליק ואשתו מניה | צילום: דינה גונה

תושבי הרחוב הכירו את השכן המפורסם, אשר התגורר בארמון. ביאליק נהג לצעוד ברחוב, אשתו נהגה לארח מכרים. העובדה שאדם מתגורר ברחוב הנושא את שמו לא עוררה תמיהה. כבר בשנת 1922 החל ביאליק לחפש מגרש בארץ. הוא מינה מתווך מקומי בשם קוצניק, וייפה את כוחו לבוא בשמו במשא ומתן לשם רכישת חלקת אדמה לבניין ביתו בתל אביב או בקרבתה. במקביל ביקש ביאליק מידידיו בתל אביב להנחות את קוצניק בעצתם. החלטתו של ביאליק לבנות את ביתו בראש הגבעה גרמה ליזמים לקרוא לרחוב בשם המשורר עוד בטרם הגעתו.

ב-1924 הגיע ביאליק לתל אביב ואז התקיים טקס לכבודו. בדברי הברכה של ראש העיר דיזנגוף נאמר: "בשם עיריית תל אביב אני מוסר לך את הרחוב שעל שמך. תבנה לך בית… ותהיה אזרח שלנו".

גרם מדרגות מרשים בבית ביאליק. העובדה שאדם מתגורר ברחוב הנושא את שמו לא עוררה תמיהה | דינה גונה

מוסדות התרבות ברחוב ביאליק
• רחוב ביאליק מס' 27: מוזיאון בית העיר – שוכן בבית העירייה הישן, תוכנן על ידי האדריכל משה צרנר בשנת 1924 בסגנון אקלקטי בהשפעה קלאסית.

• רחוב ביאליק מס' 22: מוזיאון בית ביאליק – ביתו של המשורר חיים נחמן ביאליק תוכנן על ידי האדריכל יוסף מינור בשנת 1924 בסגנון ארצישראלי בהשפעה אוריינטלית.

• רחוב ביאליק מס'21: מוזיאון הבאוהאוס – בית שלמה יפה לשעבר, כיום בית רון לאודר, תוכנן על ידי האדריכל שלמה גפשטיין בשנת 1935 בסגנון בינלאומי.

בית העיר. בניין העירייה הישן משמש כיום כמוזיאון לתיעוד ההיסטוריה של תל אביב | צילום: נטע אלונים

• רחוב ביאליק מס' :14 מוזיאון ראובן רובין – ביתו של הצייר ראובן רובין תוכנן על ידי אדריכל פנחס ביז'ונסקי בשנת 1931 בסגנון בינלאומי.

• רחוב ביאליק מס' 26: מרכז המוזיקה והספרייה ע"ש פליציה בלומנטל – נבנה בשנת 1996 בתכנון אדריכלית נילי פורטוגלי (תפיסה הוליסטית לאדריכלות).

___

שולה וידריך – חוקרת תולדות העיר תל אביב-יפו ומדריכת סיורים וטיולים בתל אביב

הפוסט תל אביב – טיול ברחוב ביאליק הופיע ראשון במסע אחר

חברי הסופרים והנאספים! בליתי באמריקה בסך הכל כששה חדשים פחות חצי חודש. לא ראיתי שם הרבה ולא שהיתי הרבה במקום אחד; הייתי עובר במהירות ממקום למקום.  ובתוך המהומה התמידית מסביב לי ניטשטשו אצלי מראות וחזיונות רבים.  – אינני מעיז איפוא להרצות הרצאה שלמה על אמריקה, ואפילו לא רשמים שלמים; לא הבאתי עמי אלא קטעי רשמים ואולי פרורי רשמים בלבד.  הדברים גם לא יהיו מסודרים ביותר, הואיל ולא רק כח-הקליטה שלי מתון אלא גם כלי-העיכול שלי פועלים בעצלתים.  צריכים לעבור ימים רבים עד שאתן דין וחשבון לנפשי מכל מה שראיתי והרגשתי באמריקה, האמריקאית בכלל, והיהודית בפרט.

אני צריך להקדים ולאמר לכם, רבותי וחברי כי הלכתי לאמריקה מתוך יראה ופחד, מתוך אימה גדולה, הייתי אומר כמעט אימה בהמית, או אם נדבר בחרוזים, אימה של בהמה.  אינני יכול לבאר לעצמי את סבת האימה הזאת, אבל היו לי כבר הזדמנויות רבות לפני כמה שנים ללכת שמה ונסתלקתי בשל אימה זו.

שעת בוקר מוקדמת בדאלאס. "הלכתי לאמריקה מתוך יראה ופחד"

לפני שנה לערך או לפני שנתים נזדמן לי לדבר פה בארץ עם אמריקאי אחד, איש מן העם כמעט, איש שלמד בחדר, קצת יודע ספר, שבא לאמריקה לפני שלשים וחמש שנים, והוא אמר לי, שמכבר ציפו לבואי שם באמריקה ואף שמעו על בואי הקרוב וכבר נתיאשו מכך.  אמרתי לו: שמח אני שקצת אמריקה הולכת לא"י והנני רואה אותה בא"י, ואילו אני ירא מפני אמריקה.  ענה ואמר אותו יהודי: לא טוב אתה עושה.  אמנם, א"י טובה מאד-מאד, אבל – וכאן עצם את עיניו מתוך התפעלות פנימית, ועמד על בהונות רגליו ואמר: "אבל, אמריקה! הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש!" ושוב עצם את עיניו בהטעמה רבה.  ברם, גם הדברים האלה לא הפיגו את פחדי.  יראתי בעיקר מפני המושג הכללי הקיים בעולם בכלל ובין היהודים בפרט, על-דבר אמריקה בכלל ויהודי אמריקה בפרט.

האומר "אמריקה" מעלה על דעתנו מיד רעש, מהומה, טררם, השולטים, כידוע, באמריקה, בכל המקצועות החיים, והלא אלה הם הדברים, שאנו מכנים אותם בכל שמות של גנאי, כמו בלוף, עסק, "ביזנעס", וכדומה.  הכל שם, כידוע, ריקלמה, נפוח, נבוב וריק בתוכו.  היהדות האמריקאית – הלא יהדות חייטית וסנדלרית היא, שעלתה לגדולה של דולר ואין לה בעולמה כלום מלבד אותו הדולר.

כל המושגים המוסכמים האלה על אודות אמריקה ויהודי אמריקה, הם הם שהפחידוני ביותר.  וצריך אני לאמר לכם, רבותי, כי כשבאתי לאמריקה, עמדתי על כמה מן השקרים המוסכמים האלה וראיתי הרבה דברים בפנים אחרות.  זאת היא בלי ספק פרשה גדולה וחמורה, הטעונה למוד ועיון. יש פנים לפנים, ויש פנים לפני ולפנים.  בשביל לתהות על קנקן גדול זה, ששמו אמריקה, צריך לשבת במדינה ההיא ימים ושנים, ובכל זאת אנסה למסור בקצרה, בשעה קצרה הקצובה לי, פרורים מעטים שברשמים האלה.  ואם אעמוד בחצי הדרך, אולי תנתן לי האפשרות בפעם אחרת לגמור מה שהתחלתי עכשיו.

הנני מופיע כאן, בבית העם, בפעם הראשונה, ואני צריך לאמר לכם במקום הזה, כי אף כאן יש בלבי במקצת אימת הצבור, מעין זו, שעלתה עלי בפעם הראשונה באמריקה, כשהוטלתי מן האניה לתוך אולם גדול, שהכיל בתוכו קהל גדול כמוכם, ואולי יותר גדול.

ביאליק (מימין) והמו"ל יהושע רבניצקי בעבודה על "ספר האגדה"

אמנם זה היה אולם ולא מגרש, והכל היה בסדר, אבל שם נוכחו כחמשת או ששת אלפים איש.  ומן הרגע הראשון, צריך לאמר לכם, שעם כל האימה הגדולה ולמרות ההופעה הראשונה שהיתה בתנאים בלי נוחים, תיכף ומיד מעל האניה לפני קהל, בכל זאת לא הלכו דבורי לאיבוד לגמרי, כי נוצרו אילו קשרים ביני ובין הקהל.  אתם יודעים מתוך העתונים, כי נאומי הראשון מקצת לא הצליח, ולא רק מקצת, אלא גם הרבה לא הצליח.  אינני רוצה להצטדק, לבאר לכם את הסבות, אבל העובדה היא עובדה.  בכל זאת לא נפל עלי רוחי.  האנשים הללו, אם כי בני אמריקה, הרודפת, כביכול, אחר החיצוניות, בכל זאת יש בהם גודל לב ורחבת נפש.  הם הרגישו אותי מתוך גמגומי.  הם נהגו בי עין יפה ועודדוני במראיהם ובתנועותיהם.  הקהל האמריקאי נהג בי מדת עין יפה יותר מן העתונים והסופרים, והם סלחו לי את המפלה הזאת, הם קבלוני כמו שהנני, והדבר הזה, החזקת טובה זו, הפכה אולי תיכף ומיד את לבי לגבי היהודים האמריקאים לטובה, ואף אני הסתכלתי בהם בעין יפה וכמה מתופעות החיים היהודיים שם נראו לי אולי בפנים אחרות לגמרי מפי שנשקפו לי לפני חדשים. […]

אין דבר יותר חוקי מהטבעיות
לפי שעה כל כחם בעל-כרחם, בטובתם או לא בטובתם, משתקע בגידול הבנין הזה.  ומכאן כל יתר התכונות האמריקאיות: המרוצה, השטף המרובה, הרעש והרעם, הרקלמה הצעקנית, הפוזה, האהבה להתגנדר ולהתפאר, כל אלה הם תכונות הידועות לנו.  ואם זה דבר טבעי, אין לנו דבר יותר חוקי ויותר יפה מן הטבעיות.  אני צריך לאמר לכם, רבותי, שכנמצאים אתם בתוך הקבוץ הזה רואים אתם, שהמרוצה הזו אינה מלאכותית.  היא נובעת מתוך עצם המהות של החיים האמריקאיים, מתוך מעמדם הטבעי והנכון, ואז זה נעשה גם נעים ויפה.  ואנו רואים אותם שוב לא כבלופרים, לא כבעלי מזימה, אלא כילדים-בחורים, המביטים בעינים גלויות ומעמידים מצח נקי וטהור כלפי החיים.  אנחנו מתחילים לכבד אותם וגם להתפלא על שטף הכחות, המתפזרים לכל רוחות העולם.  עתים יש רושם כאילו הם התחילו את גידולם מאותו המקום, שאנחנו עמדנו בו.

אפשר לשער כי יבוא זמן והילד האמריקאי יתחיל את מחשבתו הראשונה מתוך קטגוריות יותר עליונות – פילוסופיות, מתימטיות וטכניות; – מאותו המקום, שגמר בו הפילוסוף הזקן שלנו, יתחיל הילד הקטן שלהם.  אני אומר זאת, כמובן, בדרך הציור.  אבל בהרבה מקרים, במקום שאנו עמדנו, משם מתחלת המדרגה התחתונה שלהם, ומכאן הרושם שהם פסחו על איזה מפתן, שהם נכנסו לאיזה אטמוספירה של אפשרויות והשגות חדשות.  אתם מהלכים ברחובה של ניו-יורק, והנה בתוך מרוצה משוגעה זו ילד בן תשע או עשר שנים מהלך עם ילקוטו על שכמו בין רבבות אוטומובילים בלי שום פחד והוא מפלס לו דרך.  ואני זוכר כשהייתי ילד ושחקתי בחול וראיתי במרחק חמש פרסאות עגלה רתומה לשני שוורים היתה חרדה גדולה קמה מסביב: עוד מעט ותעבור העגלה על הילד.  ואילו שם ראיתי ילדים עוברים בתוך אלפי סכנות שלוים ושקטים.  ואני אומר: יש כאן צעד ענקי, שאין אנחנו יכולים לעבור עליו.  זה רק דוגמא לשׂבר את האוזן, אבל כמעט רושם כזה עושים החיים האמריקאיים בכל המקצועות, בכל הפנות.

ביאליק ב- 1923, שלוש שנים לפני שנשא את הנאום על אמריקה בבית העם

בכל מקום, שדעתנו היתה מתבלבלת מפני המספרים הגדולים ולא היינו מוצאים את רגלינו ואת ידינו, שם עושים זאת מתוך פשטות גאונית, שלוה גאונית, ומעמידים את הקו ישר בין שתי הנקודות  לפיכך הם מתהלכים כהלוכם והולכים ונבראים אצלם ביום אחד קנינים, הנוצרים אצלנו במשך הרבה שנים.ומתוך כך ההתקדמות המבוהלת, שאין אנחנו יכולים להשיג אותה.

צריכים אתם לדעת כי המספרים המבהילים, הבנינים הנבנים במהירות גדולה, מביאים לידי תוצאות מפליאות כאלה, שהן ההפך הגמור לסדרי חיינו הנהוגים אצלנו.  הם בהכרח צריכים לשנות את כל היחסים, את היחס בין אדם לחברו ולכל קניניו.  אפילו הבית שאתם רואים ברחוב הוא דבר יוצא מגדר המושג שלנו על בית.  אתם באים אל הרחוב והדבר הראשון שאתם רואים הוא הבית, שאין לו שום קשר עם הבית שלנו.  צריכים בלי ספק לבדות איזו מלה אחרת בשביל זה, מפני שאת הבית שלנו יכול אני להקיף מכל הצדדים ולקבל בנפשי צלום שהוא מפרנס איזו נקודה נפשית.

מסביב למושג זה הרבה צלילים: בית, איש יושב בבית, קושר את ימי חייו עם הבית, יש אילו רגשים משפחתיים, – כל הדברים הללו כמעט אינם שם – אני מדבר על הבית הטפוסי האמריקאי, כי כדי להקיף אותו מכל הצדדים, כדי לראות אותו, צריכים דיסטנציה של פרסה, צריכים להתרומם על אוירון, ומשם אתם רואים איזו חתיכה קטנה, שאינה בית ואינה לא בית, כל המושגים שהיו לכם על הבית פטורים הם.  אין הארכיטקטורה שלנו הולמת אותם כל עיקר.  הם מוכרחים בל ספק להגיע גם לידי ארכיטקטורה חדשה.  אינני מדבר כלל על היחס של בעל הבית לביתו.  אין שם יחס לקנין כרכוש פרטי, אין זה בית פרטי, זו עיר שלמה של 20.000 נפש, המתנהלת על ידי שלטון אחר, ואין לבעל הבית שום יחס אל שכניו, ואף איננו רואה לעולם את שכר הדירה שהוא מקבל.

תלמידים בארצות הברית. "…תבוא שעה שגם העם הצעיר הזה יבוא לגיל חדש"

[…] תסלחו לי, רבותי, אם לא יהיה קשר חזק בין פרורי הרשמים שלי.  אלו הם פרורים ולא יותר.  התענינתי, למשל, בספרים.  בענין זה היה לי למורה דרך סופר אמריקני אחד, מפורסם למדי, יהודי, והוא לווני בדרכי ימים אחדים והכניסני לכמה מקומות, שלא הייתי נכנס שמה לבדי.  לקחתי את העתון הניו-יורקי, קפלתי אותו ויצא ספר בן 1200 עמוד של ספר "דביר".  בכל עמוד ועמוד כמעט 2-3 ציורים.  לפי חשבוני, בתור קצת מומחה לכך, צריך גליון כזה לעלות בתל-אביב ל-7 דולר לערך.  ואילו שם מחירו 5 סנט.  העתון ההוא נמכר במיליונים אכזמפלרים; יוצא מזה כי אכזמפלר אחד מרויח חלק האלף, אבל מפני שהוא נמכר במיליונים, הוא מכניס 5.000 דולר והקונה קונה בזול.

בערך זה גם היחס לכל החמרים.  כל אחד נמכר בזיל הזול, כל איש משתדל להרויח מעט פחות, בכל זאת – התוצאות במיליונים, והכל מרויחים הרבה ומקבלים הכל בזול, כמובן, בערך יחסי.  וסוף דבר, עין טובה וריוח גדול.  ואצלנו הדברים להיפך: כל אחד צריך להרויח על כל אכזמפלר הרבה ואם לא – לא ירויח כלום, או יפסיד הרבה.  הדבר נמכר ביוקר, העובדים משתכרים מעט, וסוף הדבר, עין רעה והפסד וקללה במקום ברכה.  המספרים הגדולים מהפכים את הסדר ומביאים לידי תוצאות, שאין לנו מושג עליהן.  ואם כן, אני אומר,אם אנחנו שמים לב לכל החדש וגם לכל האפשרויות הגדולות האלה, הרי כל אמריקה מקבלת צורה אחרת, ואין לתמוה על הקול הרם של סגנון חייהם.  הם מתחילים מאותו המקום, מאוקטבה זו, שאנחנו גומרים בה. ה"דוֹ" התחתון שלהם הוא ה"דוֹ", העליון שלנו, ומכאן מתחילים חייהם.

בלי ספק תבוא שעה שגם העם הצעיר הזה יבוא לגיל חדש, לגיל אחר.  בלי ספק יצטברו גם שם חוקים רוחניים וגשמיים שיהיו למסורת, למשא כבד והם יכפפו את גבם בזמן מן הזמנים, אבל זה יבוא לאחר כמה מאות שנים.  עלינו לקבל את האנשים האלה לפי שעה כמו שהם.  לפי שעה כל העבר שלהם נצטמצם בשני גבורי האומה, שהם להם למופת בכל דבר ומקצוע, בספרות ובמעשה: ושינגטון ולינקולן.  הם משמשים להם מופת ברוח ובמסורת ובכל דבר.  אין לאמריקאיים עדיין עבר גדול.  יש לפי שעה צרור קטן והם נושאים בקומה זקופה באמונה ובחמדה את המשא הזה, מפני שזה משא קל, והוא להם נעים ויפה.  הם הולכים לקראת העתיד בלי דאגה, זו היא פוטנציה של עם לא פרא אלא תרבותי, בטוח בכחותיו ונטול מדאגת העבר.

[…] אני יגע ומוכרח להפסיק.  אולי תהיה לי הזדמנות להמשיך בנקודות אחרות וצדדים אחרים שלא נגעתי בהם.  אני לא דברתי על החנוך ועל הספרות. יש מה לספר ולדבר, אבל לעת-עתה אסתפק בזה.

את הנאום נשא ביאליק ב"בית-העם" ת"א, תשרי תרפ"ז (1926). הטקסט באדיבות פרויקט בן-יהודה. את הנאום המלא אפשר למצוא כאן.

הפוסט הוי, אמריקה! היא מתוקה מדבש! הופיע ראשון במסע אחר

"זכור: אין דבר המביא לשלמות בחיים יותר מאנחה היוצאת מעומק הלב".
(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן חלק א' ח')

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קייב,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

האגדה מספרת שבשולי העיירה היהודית העתיקה שארגורוד שבחבל פודוליה (Podol’skaya) באוקראינה קבורים שני צדיקים. אחד מהם ניבא שהעיירה לא תיהרס ואיש לא ייהרג בה. לא ברור כיצד, אך הפלא ופלא – שארגורוד היא אחת העיירות הבודדות בחבל שלא נהרסו במלחמת העולם השנייה.
ברחובה הראשי של העיירה נותרו בתים יהודיים טיפוסיים לאיזור, מוגבהים מעל לרחוב, ובחלקם התחתון מרתף שבו נהגו לאכסן מצרכי מזון. לכל אורך חזית הבית נשענת מרפסת על עמודי עץ, וגג משופע גדול, עשוי קש ומצופה אריחי עץ, מכסה על הבית כולו. היום לא נותר בעיירה יהודי אחד, ובבתים גרים אוקראינים.
בית הכנסת של העיירה, העתיק ביותר במזרח אירופה, עוד עומד על תילו. המבנה המרשים, שהוקם בשנת 1589, נבנה כמבצר עם קירות עבים וקיר מגן על הגג, כדי להגן על יהודי העיר מפני התקפות חוזרות ונשנות של התורכים. כל בתי הכפר, כמו גם בית הכנסת, חוברו זה לזה במערכת מילוט של מחילות תת קרקעיות אשר הוליכה לנהר. עד היום אפשר לראות את שרידיה של מערכת המילוט בכמה מן הבתים ההרוסים והעזובים.
בתקופת השלטון הסובייטי (1920־1991) שימש המבנה בית ספר ומאוחר יותר בית משפט. היום יש בו יקב.
חביות ענק ממלאות את החלל הפנימי ומסתירות את העמודים המסיביים שתומכים בגג. על פי בקשת מנהל היקב הבאנו מן הארץ מזוזה, והיא הותקנה בדלת הכניסה בטקס דתי מלווה בשירת "סימן טוב ומזל טוב", שבו לקחו חלק משתתפי הסיור מהוועד העולמי לתרבות יידית. מנהל היקב, גוי אוקראיני מגודל, פרץ בבכי של שמחה.

אין טרקטורים, אין חלב
"למד כיצד להמתין. אם למרות כל מאמציך הנחושים אינך מצליח להשיג את מטרותיך, היאזר בסבלנות. בין השלמה עם הדברים לחרדה – בחר בהשלמה".
(רבי נחמן מברסלב, חיי מוהר"ן תל"א)

האדמה השחורה של אוקראינה היא מהפוריות בעולם. נהרות שופעי מים כמו הדנייפר (Dnieper), הדנייסטר (Dniester) והבוג (Bug) הדרומי משקים אותה. בחלקה המזרחי, באגן הדונץ (Donets), מצויים מרבצים של ברזל ופחם מן העשירים בעולם.

שני חסידי קרלין נתקלים באיכרה אוקראינית ששבה מהבאר ליד שביל העפר המוביל לקבר בנישחיז. החסידים באו בטיסה ישירה מתל אביב לקייב יחד עם עוד 20 מחבריהם כדי להשתטח על קברי חסידים באוקראינה

למרות כל זאת, אוקראינה היא מדינה ענייה, הסובלת משפל כלכלי וממחסור במצרכים בסיסיים.
בנסיעה על פני מאות קילומטרים של אדמה חקלאית – מקייב
(Kiyev) מערבה אל ז'יטומיר
(Zhitomir), ממנה דרומה אל ויניצה (Vinnitsa), ומשם מערבה אל  צ'רניבצי (Chernovtsy) – לא נראה ולו טרקטור אחד. האיכרים שעבדו בשדות, רובם אנשים ונשים מבוגרים, נסעו בעגלות רתומות לסוסים והשתמשו בחרמשים ובקלשונים כדי לערום ערמות חציר. זקנה הולכת בצד הדרך ומוליכה בחבל פרה. ליד הבתים רועות גם עז או שתיים, תרנגולות חומות מנקרות בעפר וברווזה ואפרוחיה מהלכים בשורה.
מוצרי מזון בסיסיים, כמו תפוחי אדמה, לחם ודברי מאפה, ירקות ופירות טריים, מצויים בשפע, אך יש מחסור בחלב. בשווקים אמנם נמכרת גבינה מעשה בית במכלים פתוחים, אך בבתי המלון ובמסעדות מוגשות חמאה וגבינה מתוצרת חוץ, וחלב ניגר לקפה ניתן במשורה.
בתי החרושת המעטים שנראים בצידי הדרכים היו סגורים ברובם, ואלה שהיו פעילים פלטו ריחות קשים של כימיקלים. בשל המחסור בדלק לא היו מים חמים במלון שבו התאכסנו בעיר הגדולה צ'רניבצי, והרחובות לא הוארו בשעות הערב והלילה. האבטלה באוקראינה גבוהה מאוד, ובסוף שנות התשעים היא הגיעה לכ־40 אחוז מכוח העבודה. לא בכדי שיעור ההגירה מאוקראינה הוא גבוה.

תור הזהב של היידיש
"אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות". (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן חלק א' כ"א)

לא קל לדמיין זאת כשנוסעים באוקראינה של היום, אך ספרי ההיסטוריה מגוללים את הסיפור המרתק, שבמהלכו נולדה באמצע שנות השלושים של המאה ה־18, על האדמה הקרה והירוקה הזאת, תנועה ששינתה את פני היהדות – החסידוּת. כאן, בנוף הכפרי שנדמה שהשתנה אך במעט, נולד ופעל מייסד החסידות ישראל בן

מבצר מדז'יבוז' נבנה במאה ה-16 כדי להגן על היישוב בפני פשיטות התורכים. המבצר רחב היקף ובמרכזו כנסייה. במדינה שאין בה אתרי תיירות מפורסמים, נחשב מבצר מדז'יבוז' לאתר תיירות מבוקש

אליעזר בעל שם טוב, הוא הבעש"ט, ונינו נחמן מברסלב. כאן הוקמו חצרות החסידים הראשונות, ומכאן התפשטה התנועה ליתר ארצות מזרח אירופה, לארץ ישראל ומאוחר יותר לארצות הברית.
גם ימים מאוחרים יותר חזו בגלים של יצירתיות מדהימה על פני אדמת אוקראינה – כאן נולד חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, והסופרים שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים, שכתבו על החיים היהודיים בה את יצירותיהם הספרותיות.
עם עליית הקומוניזם החל תור הזהב של יהדות אוקראינה. ב־1918 הוצאה האנטישמיות אל מחוץ לחוק. השלטון הקומוניסטי הקים מחלקה יהודית מיוחדת, "יבסצקה", שמטרתה היתה ליצור עם יהודי המנותק ממורשתו. לשם כך טיפח השלטון את היידיש. הדיונים ב־160 מועצות מקומיות באוקראינה, למשל, התנהלו ביידיש.
גם התרבות היהודית טופחה: בשנת 1929 יצאו באוקראינה 800 אלף עותקים של ספרים ביידיש במימון המדינה. בשנת 1936, כשהחלו הטיהורים של סטאלין, תם תור הזהב הקצרצר של תרבות היידיש. מכת הגרזן על יהדות אוקראינה ניחתה במלחמת העולם השנייה. ערב המלחמה היו באוקראינה יותר ממיליון וחצי יהודים, רובם נספו בשואה. בעשור האחרון היגרו לארץ מרבית היהודים שנשארו באוקראינה לאחר מלחמת העולם השנייה, וכיום נותרו ברחבי המדינה כ־20 אלף יהודים.

ירושלים דאוקראינה
"ראה הוזהרת: אדם וממונו אינם יכולים
להישאר יחדיו לנצח. או שהממון נלקח מהאדם,
או שהאדם נלקח מממונו".
(רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן נ"א)

ההתיישבות היהודית באוקראינה החלה במאה ה־14, בעת שחבלים רבים באיזור היו בשליטת נסיכות ליטא הגדולה. הערים שנוסדו אז היו בעלות זכויות לשלטון עצמי ולמסחר חופשי, והנסיכים המקומיים הזמינו אליהם את היהודים, כמו גם את הרוסים, הגרמנים, הארמנים והיוונים, לפתח את המסחר ונתנו להם כתבי הגנה. רוכלים ובעלי מלאכה יהודים נענו לקריאה, הגיעו לאוקראינה במספרים גדלים והולכים וייסדו בה קהילות.
ויניצה, השוכנת כ־80 קילומטר מדרום לברדיצ'ב (Berdichev), נוסדה במאה ה־14 כעיר מבצר על נהר הבוג הדרומי, והיהודים שהגיעו אליה התיישבו תחילה על גדת

מבט על מרחבי מדז'יבוז' מהחלק המזרחי של המבצר. מדז'יבוז' היא עירו של הבעל שם טוב. הוא אמנם לא נולד בעיר ולא בילה בה את שנות חייו המוקדמות, אך הוא הגיע לשם בשנת 1740, אחרי שנתפרסם, וישב בה עד מותו בשנת 1760

הנהר. כמה מתלמידי הבעש"ט הקימו בה ישיבה, ובזכותה קראו יהודי המקום לעירם "ירושלים דפודוליה". את נהר הבוג כינו בשם "נהר הירדן". מאוחר יותר נבנתה שכונה יהודית עירונית במעלה הגבעות, הידועה עד היום בשם ירוסלימסקי (ברוסית, ירושלים).
הגבעה הגבוהה בשכונה נקראת "הר ציון", והיא משמשת מרכז החיים היהודיים בעיר. בשל גובהה, הצליחו התושבים שחיו עליה לקלוט את שידורי הרדיו של קול ציון לגולה, ולהזים את המידע המוטעה שהפיץ הרדיו הסובייטי בעת מלחמת ששת הימים, שלפיו כבש הצבא המצרי את תל אביב. מיד כששמעו את הידיעה, יצאו שליחים לבשר לתושבים על המצב האמיתי.
כיום, ויניצה היא אחת הערים הגדולות באוקראינה, וחיים בה כ־400 אלף תושבים. ב־1970 היו בה 43 אלף יהודים. היום נותרו בה כ־5,000 יהודים, ולהם 23 ארגונים. אגב, ראש העיר הוא יהודי. במוזיאון העירוני הקטן בוויניצה נערכה לכבודנו תצוגה מיוחדת של חפצים יהודיים שנאספו בעיר ובסביבתה.
יהודי העיר ערכו עבורנו באולם המופעים העירוני ערב הווי ופולקלור ביידיש, עם הופעות של זמרת, ילד פלא ששר, מנגן ומשחק, ולהקת מחול וזמר של בני נוער. אחד הצופים סיפר לי שכמה מבני משפחתו גרים בארץ, אך הוא, שעוסק בעריכת דין, יודע שלא יוכל למצוא בישראל עבודה במקצועו, ועל כן הוא נשאר באוקראינה.
אמו של ילד הפלא שמעה על הרמה הגבוהה של החינוך המוזיקלי בארץ, ומאחר שאין באפשרותה לממן המשך לימודים מוזיקליים לבנה, היא מחפשת קונסרבטוריון בישראל שייתן לו מלגה.
מפתיע היה לשמוע שאחד הנערים שהצטיין בשירה ובריקודים חסידיים אינו יהודי ולא יודע יידיש. הוא למד את המלים רק לצורך המופע, ומקווה שאולי מישהו שיראה אותו בהופעה יתלהב וידאג לשלוח אותו לאמריקה. גם הזמר ששר ברגש ובאינטונציה נכונה שירים ביידיש במסיבת סיום הסיור לא היה יהודי, וכלל אינו יודע את השפה שבה הוא שר.

כאן נולד רבי נחמן
"נהג כמנהגו של הבורא – אל תחפש את חסרונות זולתך ואת נקודות התורפה שלו. חפש את הטוב שבו. כך תוכל לחיות בשלום עם כל אחד".
(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי עצות, שלום)

ברסלב שוכנת גם היא על גדת נהר הבוג הדרומי, כ־20 קילומטר מוויניצה במעלה הנהר. בעבר היתה ברסלב עיר תוססת, אך היא ירדה מגדולתה והיום היא לא יותר מאשר כפר. תושבי המקום האוקראינים חיים בבתים קטנים למדי. האיכרות לובשות שמלות כותנה דהויות וראשן מכוסה במטפחת. מסביב לכל בית תרנגולות, אווזים, עיזים ופרה. במרכז הכפר בנו השלטונות הסובייטיים שיכונים אפורים בני כמה קומות.
כאן פעל רבי נחמן מברסלב עד שעבר לעיר אומן (Uman), שבה גם נקבר. תלמידו

איכר ממדז'יבוז'. ליד קברו של הבעל שם טוב יש חניה גדולה לאוטובוסים שמביאים עימם עולי רגל לקברו של הרבי. עם בואם, עוברת שמועה בין הכפריים, ואלה מתגודדים בהמוניהם ומנסים למכור את מרכולתם

רבי נתן בן רבי נפתלי הרץ, אשר העלה על הכתב את דברי רבו, ובזכותו נודע רבי נחמן בעולם היהודי, קבור בבית הקברות של העיר, שנמצא במרחק מה מן היישוב, על גדה גבוהה של נהר הבוג. על קברו נבנה "אוהל", כיאה לקבר צדיק. בית הקברות הישן נותר עזוב, המצבות נפלו ונתכסו בצמחייה. חלקים רבים של בית הקברות מוזנחים, אך החלקים החדשים יותר, מהתקופה שאחרי המהפכה הסובייטית, שמורים היטב.
מדז'יבוז' (Medzhibozh) השוכנת במעלה נהר הבוג הדרומי, כ־60 קילומטר מברסלב, היתה אחת מערי המבצר שקמו בתקופת השלטון הליטאי במאות ה־14 וה־15. במרכז העיירה מתנוסס מבצר גדול, מרשים ושמור למדי, שנבנה במאה ה־16 כדי להגן על היישוב מפני פשיטות התורכים. המבצר עומד בניגוד מוזר, כמעט סוריאליסטי, לבתי העיירה הדלים הסובבים אותו.
מדז'יבוז' היא עירו של הבעל שם טוב. אמנם הוא לא נולד בעיר ולא בילה בה את שנות חייו המוקדמות, אך הוא הגיע אליה בשנת 1740, אחרי שנתפרסם, וישב בה עד מותו בשנת 1760. הוא קבור בבית הקברות היהודי, ומעל לקברו מבנה "אוהל" גדול שחודש לא מזמן. בצד הקבר אפשר למצוא את מצבותיהם של כמה מבני משפחתו וכן את זו של רבי ישראל מאפטא, חסיד צדיק שחי במדז'יבוז'. השטח המגודר שמסביב לקבר הבעש"ט מלא בפתקי בקשה (קוויטלאך ביידיש) המעידים שרבים מבקרים במקום.

מתפרנסים מחסידים
"לעתים תכופות, צא לשדה להתפלל. כל העשבים יצטרפו אליך. שירתם תחדור לתפילתך ותיתן לך כוח לשיר שיר תהילה לאלוהים".
(רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן חלק ב' י"א)

העיירה אומן, השוכנת כ־140 קילומטר מדרום מזרח לוויניצה, היא מקום קבורתו של רבי נחמן מברסלב. חסידות ברסלב היא "חסידות מתה", ללא יורש לרבי נחמן, שהיה מהוגי הדעות המקוריים ביותר בקרב מנהיגי החסידות. הוא לא נהג לכתוב את תורתו, ותלמידיו ליקטו מפיו סיפורים, אמירות וקטעי דברים והעלו אותם על הכתב.
לחסידות ברסלב גוון מיסטי. היא פיתחה דפוסים ייחודיים ומקוריים, בהם את מנהג ההתבודדות האישית בחיק הטבע, וייתכן שזאת הסיבה לכך שהיא מושכת חוזרים בתשובה רבים.
קברו של רבי נחמן נמצא בפינת צריף ענקי. המצבה מכוסה לוחות שיש לבן חדש, ללא כתובת כלשהי. לעומת המצבות הישנות של הבעש"ט, של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ושל צדיקים אחרים, אין כאן שום סימן למצבה ישנה. קברו של רבי נחמן בודד ואינו עומד בתוך בית קברות יהודי, בניגוד למקומות אחרים, שבהם הצדיק קבור בבית קברות, בקרב בני הקהילה.
המקום כולו נראה עלוב למדי. מנורות חשמל מועטות מפיצות אור קלוש על השולחנות והספסלים הפשוטים שבצריף, ועל החסיד היחיד שישב שם ולמד. על עמוד התפילה הצנוע היו פזורות חוברות שונות בענייני חסידות.
מאז נפתחו שערי ברית המועצות לשעבר, נוהרים חסידים רבים לאומן, כדי לשהות בה בימי ראש השנה ולהתפלל על קברו של רבי נחמן. בכך מתמידים החסידים במסורת שהחלה עוד בחייו של רבי נחמן, שציווה על ממשיכיו לעשות כן.
החסידים מזרימים כסף רב לעיירה, שכמו ברבות מעיירות אוקראינה הוקמו בה בתקופה הסובייטית שיכונים ובתי חרושת. בקרבת הקבר, הנמצא בשולי העיירה, נבנו רבי קומות שדירותיהם מושכרות לעולי הרגל. ליד הקבר נבנה מקווה גדול, מרכז מידע ובית כנסת ענקי, שבו 5,000 מקומות. הקהילה היהודית המפוארת של אוקראינה אמנם אינה קיימת עוד, אבל רבניה הדגולים והמתים ממשיכים להביא לארץ הקרה מאמינים יהודים באלפים.

רווּיה בדם יהודי
"אם ברצונך להיות איש אמת, אל תושפע מדברי אחרים – הן מקורת רוחם ממך והן ממורת רוחם". (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן חלק א' ס"ו)

לעיר ז'יטומיר, ממערב לקייב, הגיעו יהודים מאוחר יחסית, במאה ה־18. אחד מתלמידיו החשובים של הבעש"ט, זאב־וולף קיציס, התיישב בה. היא הפכה לעיר

אין חשמל בקבר בנישחיז, אבל זה לא מונע מחסידי קרלין להתפלל לאור נרות לבריאות ולהצלחת משפחתם ורבם במבנה הלבנים הקטן

חסידית ונודעה בעיקר בבית הדפוס היהודי שלה, שהיה מהחשובים במזרח אירופה, בייחוד בתחום ההוצאה לאור של כתבים חסידיים. ז'יטומיר נודעה גם כמרכז יהודי־תרבותי חשוב, עד שבשנות השמונים של המאה ה־19 החלה אודסה לתפוס את מקומה. כאן התגוררו, בין השאר, הסופר מנדלי מוכר ספרים ואברהם גולדפדן, שהתפרסם בשל האופרטות שכתב, וב־1874 נולד בכפר סמוך לה חיים נחמן ביאליק.
בתחילת המאה ה־20, כמחצית מ־80 אלף תושבי העיר היו יהודים שהתפרנסו ממלאכה ומסחר. בשנות העשרים והשלושים הוקמו בעיר בית ספר טכני ואוניברסיטה עממית, שהלימודים בהם התנהלו ביידיש, ונוסד גם עיתון יומי. החיים היהודיים בז'יטומיר חודשו אחרי מלחמת העולם השנייה. ב־1980 היו בה כ־30 אלף יהודים, היום נותרו בה כמה אלפים.
בית הכנסת היחיד הפעיל היום בז'יטומיר מוחזק בידי חסידות חב"ד ומכהן בו רב צעיר, חב"דניק מירושלים. הקהילה מספקת שירותים שונים לאוכלוסיה היהודית המתמעטת – גן ילדים, בתי ספר, ישיבה, מקווה, סיוע לזקנים וארוחות חמות לנזקקים. הרב אומר שמטרתו להעלות כמה שיותר יהודים לישראל, כי אוקראינה רווּיה בדם יהודי.

הפוסט אוקראינה: מסע לערש החסידות הופיע ראשון במסע אחר