בודהיסטים - מסע אחר https://www.masa.co.il/masa_tags/בודהיסטים/ Wed, 16 Jan 2019 16:15:24 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 נפאל – אנשי השרפהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%a4%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%25a4%25d7%2590%25d7%259c-%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%25a8%25d7%25a4%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%a4%d7%94/#respond Tue, 29 Oct 2013 13:31:26 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%a4%d7%94/ב-1953 הגיעו אל פסגת האוורסט הניו זילנדי אדמונד הילארי והנפאלי טנזינג נורגיי, בן הקבוצה האתנית שרפה. מי הם אנשי השרפה ומה עשה להם כיבוש גג העולם?

הפוסט נפאל – אנשי השרפה הופיע ראשון במסע אחר

]]>

היה זה ב־29 במאי 1953. שני אנשים עשו את דרכם בצעד כבד אל פסגתו של ההר הגבוה ביותר בעולם, גג העולם. רבים במערב מכירים את שמו של אחד מהם, הניו זילנדי אדמונד הילארי. פחות מכירים את השני, הנפאלי, בן הקבוצה האתנית שרפה (sherpa), טנזינג נורגיי.

עם שובם של השניים למחנה הבסיס נשלחו שליחים לבשר לעולם על ההצלחה. איש לא שיער את שעתיד להתרחש. כאשר הגיעה המשלחת לאזור קטמנדו המוני נפאלים צוהלים קיבלו אותה בצעקות "הכבוד לטנזינג הגדול". בקטמנדו עיטרו את הרחובות ציורים שבהם נראה טנזינג עומד על הפסגה, ובקצהו של חבל מתחתיו משתלשל לו הילארי, חסר אונים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נפאל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הילארי וטנזינג, שהסכימו ביניהם להציג את הטיפוס כאילו הגיעו שניהם אל הפסגה ביחד, מצאו את עצמם בלבו של מאבק יוקרה בין נפאל, מולדתו של טנזינג, הודו, המקום שבו הוא חי, ובריטניה, שהוציאה את המשלחת ומימנה אותה.

ממטעי התה אל האוכף הצפוני
אנשי השרפה חיים בעמקים ההרריים במזרח נפאל. מוצאם ברמה הטיבטית, והדבר ניכר בחזותם, בתרבותם ובאמונתם. שלא כרוב ההינדי בנפאל, השרפה הם בודהיסטים אדוקים. רוב המקורות מעידים שהם היגרו למקומם הנוכחי לפני 500־900 שנה. ראשיתם כנוודים שנהגו לחרוף עם משפחותיהם ועדריהם בעמקים הנוחים שלרגלי ההרים. עם הזמן נעשתה ההתיישבות העונתית קבועה, בייחוד מאז אמצע המאה ה־19, עם הגעת גידול תפוחי האדמה לאזור.

המנהג להיעזר בכוח מקומי לנשיאת כמויות הציוד העצומות במשלחות טיפוס בהימלאיה החל בסוף המאה ה־19. הבריטים התוודעו אל אנשי השרפה בדרג'ילינג (Darjiling) שבהודו, שם עבדו שרפות מנפאל במטעי התה.

ב־1921 ארגנו הבריטים את המשלחת הראשונה לאוורסט. המטרה המוצהרת היתה לסקור את אזור ההר ולמפותו כדי להכין את הקרקע למשלחת טיפוס בשנה שלאחר מכן. הניסיון שצברו חברים מהמשלחת בעבודה עם בני השרפה הוביל לבחירתם כסבלים שיעזרו לשאת את הציוד אל מחנה הבסיס ולארגן את המטבח.

במהלך המשלחת החליט ג'ורג' מאלורי, מהאנשים הבולטים בחבורה, שהסיבולת והיכולת של בני השרפה יוכלו להיות לעזר רב בנשיאת ציוד גם על מורדות ההר. הוא ארגן לסבלים קורס הכשרה מהיר בטכניקות חבל ושימוש בגרזן קרח. כושר הקליטה המהיר של האנשים, כושרם הפיזי והסיבולת שלהם הפתיעו את הבריטים.

ב־1922, בעת טיפוס המשלחת אל האוכף הצפוני של האוורסט, סחפה מפולת שלגים כבדה את המדרון התלול, שעליו היו 17 אנשים. בתוך כמה שניות הסתיים האירוע: תשעה מבני השרפה נסחפו אל סדק גדול בקרחון (crevasse) ונקברו תחת השלג. במאמץ רב הצליחו לחלץ שניים מהם בחיים. שבעה נהרגו. לבקשת השרפות שנותרו, חלקם קרובים של ההרוגים, הושארו המתים בקברם הקפוא. אלו היו הקורבנות הראשונים שגבה ההר במאבק אל הפסגה. גורלם של השרפות נקשר עם ההר.

מסבלים למטפסים בזכות עצמם
במבנה משלחת הטיפוס המודרנית ממלאים השרפות אותם תפקידים שמילאו במשלחות במחצית הראשונה של המאה. תפקיד המפתח שהם מאיישים הוא של הסירדאר (sirdar), האיש שמנהל את הצד הלוגיסטי של המשלחת ואחראי לכל כוח האדם המקומי המלווה אותה. עליו לשלוט בכמה עשרות – ולעתים בכמה מאות – סבלים, לדאוג שלא ישבתו ושהאספקה תגיע במלואה אל ההר. ממחנה הבסיס עליו לדאוג להכשרת נתיב הטיפוס ולשליחת האספקה למחנות הגבוהים.

בתפקיד סירדאר משמש בדרך כלל שרפה בוגר ומנוסה, שהחל את דרכו כסבל והתקדם. עמדת המפתח השנייה היא הטבח, שמנהל צוות של כמה שרפות שתפקידם לדאוג לאספקת המזון, לאריזת המטבח ולניודו, לבישול ולנקיון הכלים.

עוד תפקיד חשוב, הדורש אנשים רבים והוא נחלתם הבלעדית כמעט של אנשי השרפה, הוא סבלים בגובה רב (high altitude porters). טכניקת הטיפוס שרוב המשלחות משתמשות בה נקראת "גישת המצור" (siege style). לפי שיטה זו, אנשי המשלחת מקימים שרשרת של מחנות במעלה ההר ומציידים אותם באספקה. זהו תהליך ארוך ומייגע שנמשך שבועות אחדים, ובסופו יוצאים אל הפסגה מהמחנה הגבוה ביותר.

רוב המשלחות שוכרות לצורך בניית המחנות וציודם כמה מבני השרפה, שישמשו סבלים בגובה רב. בעבר היו באים שרפות בעיקר מהקהילה של אזור סולו קומבו (Solu Kumbu), השוכן לרגלי ההר. היום, עם הגידול בתיירות האוורסט והדרישה הגוברת לסבלים בגובה רב, באים אנשים גם מאזורים אחרים בנפאל, ואף בני קבוצות אתניות אחרות.

במהלך השנים רכשו בני השרפה כישורי טיפוס  מצוינים, ובזכות סתגלנותם הטבעית לגבהים והסיבולת הגבוהה שלהם רבים מהם היו למטפסים בזכות עצמם. בהקשר זה סיפורו של טנזינג נורגיי מסמל נקודת מפנה. נורגיי הצטרף למשלחת טיפוס לאוורסט לראשונה ב־1935 כסבל. כבר במשלחות המוקדמות הוא הוכיח כישורי טיפוס מעולים, אבל מעבר לכך הוא הפגין יוזמה ושאפתנות שהובילו אותו קדימה.

ב־1952, כאשר קיבלו השווייצרים היתר משלטונות נפאל לטפס על ההר, צורף נורגיי למשלחת כסירדאר. במהלך הטיפוס הוא צורף כחבר במשלחת, מעמד ששום בן שרפה לא הגיע אליו לפניו. הוא הוכר בזכות כישוריו ואישיותו, וראש המשלחת הבריטית של 1953 הזמין אותו להצטרף כחבר מן המניין. זו היתה הפעם השישית שבה יצא נורגיי במשלחת לאוורסט.

תעשיית האוורסט
זה קרה לפני חמישים שנה; היום אנשי השרפה, ובייחוד אנשי סולו קומבו, הם מהקבוצות האתניות החזקות והמשפיעות בנפאל המודרנית. הפעילות האינטנסיבית שלהם במסגרת תיירות ההרים ומשלחות הטיפוס הרבות בנפאל תרמו לכך רבות. השתתפות במשלחות טיפוס – כמדריכים, כסבלים בגובה רב וכצוות מטבח – היא מרכיב חשוב בפרנסתם, מה עוד שהשכר בעבודות האלה הוא גבוה יחסית לנפאל.

אנשי שרפה צעירים מתחילים את הקריירה שלהם כנערי מטבח או סבלים פשוטים, מתקדמים לסבלות בגובה רב, וחלקם אף נעשים מטפסים בזכות עצמם. התהילה הכרוכה בטיפוס וגם השכר הטוב פותחים בפניהם דלתות רבות.

ברבים מבתי ההארחה והתה של אזור סולו קומבו מתנוססות תמונות של בעל הבית בהרים. פה ושם רואים תמונות מהפסגה או תמונות עם הקדשה בחברת מטפס מפורסם. בנפאל פועלים עשרות משרדי תיירות המארגנים משלחות טרקים ומשלחות טיפוס באזורים שונים של המדינה ואף בטיבט השכנה.

התיירות ה"רגילה", של הטרקים המאורגנים ושל המטיילים העצמאים, גם היא מקור פרנסה לא רע בכלל בכפרי השרפה באזור סולו קומבו. בכל כפר יש מלונות ובתי הארחה המספקים גם מזון. רבים מהם נמצאים בבעלות מטפסים לשעבר או בהווה.

פעילות זו הביאה לסולו קומבו עושר רב, ולראיה נמצ'ה באזאר (Namche Bazaar), המרכז המנהלי של קומבו, שהתמלא בבתי הארחה בני שלוש וארבע קומות. בעונות הטרקים קשה לעתים למצוא שם מיטה פנויה. התקשורת החוצה זמינה, גם בטלפון וגם באינטרנט, וכמעט אין מחסור בחשמל.

כמו בכל מקום, עם התיירות באות גם הסכנות לטבע. בתי ההארחה פועלים על פי קוד קבוע שמטרתו לצמצם עד כמה שאפשר את הפגיעה בסביבה. השימוש בעץ לבישול, למשל, צומצם, וכמעט כל בתי ההארחה עובדים עם דלק נוזלי; הולך וגדל השימוש בלוחות סולאריים, ומקור החשמל העיקרי של קומבו היא תחנה הידרו אלקטרית בכפר תאמה (Thame).

ראויה במיוחד לציון תרומתה של קרן ההימלאיה לקומבו, קרן שהקים אדמונד הילארי כדי להיטיב את תנאי המחיה של בני השרפה. בניצוחו הוקמו בקומבו בתי חולים, בתי ספר ופרויקטים חינוכיים ואקולוגיים מגוונים לניצול המשאבים המקומיים ולחינוך לשימור הסביבה.

הפוסט נפאל – אנשי השרפה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a4%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%a8%d7%a4%d7%94/feed/ 0 מאז ועד היום – תולדות סרי לנקהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%9e%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%25a8%25d7%2599-%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%25a2%25d7%2593-%25d7%2594%25d7%25a0%25d7%259e%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2597%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%9e%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f/#respond Tue, 15 Nov 2011 23:37:25 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%9e%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f/סרי לנקה היתה ככל הנראה המקום היחיד בעולם שבו נלחמו בודהיסטים בהינדואים מלחמה אכזרית ללא גבולות. דווקא כאן נולד טרור המחבלים המתאבדים, אצל הנמרים הטמיליים וציפורי החופש שלהם. צור שיזף עושה לנו סדר בהסטוריה

הפוסט מאז ועד היום – תולדות סרי לנקה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
"אתה ישראלי?", מיהר אלי מפתח השער איש מגודל שיער ובעל גוף. ישבתי מתחת לאחת הסככות והתגוננתי כמיטב יכולתי מהיתושים שבעונה הזאת יש להם יכולות מוכחות של מלריה.
"כן", אמרתי.
"אז אתה חייב להגיד לממשלה שלך להפסיק למכור ספינות דבורה ומטוסי כפיר לצבא של סרי לנקה!", הוא אמר בסערת נפש. את המילים "כפיר" ו"דבורה" הוא אמר בעברית.
"אני חושש שאין לי השפעה גדולה על הממשלה שלי", אמרתי.
"הם הורגים אותנו! אתה לא יודע מה זה עושה לנו!"
לא הייתי בטוח אם הוא מדבר על ספינות הדְבורה והכפירים או על הממשלה הישראלית. אבל בכל מקרה הרגשתי סוג של שותפות גורל עם המשורר הטמילי הנרגש באמצע הלילה הטרופי והחם של טמיל אילם (Tamil Eelam) – המדינה העצמאית שהטמילים יצרו לעצמם במלחמה עקובת דם בצפון סרי לנקה. היתושות המשיכו להתפטם.
"כשהגיע הגל של הצונאמי האנשים פה חשבו ששוב התחילה המלחמה, ששוב באו הכפירים וספינות הדְבורה להפציץ ולהפגיז את החופים!"
"ומה קרה?"
"הם ברחו מהבתים והתחבאו ביער!"
"ו־?"
"וככה הם ניצלו מהצונאמי! אתה חייב להגיד לממשלה שלך להפסיק למכור דבורה וכפיר לצבא של סרי לנקה, אתה לא רוצה דורות של ילדים שיגדלו על פחד מפני הישראלים, כי אנחנו לא שונאים את ישראל, אנחנו רוצים להיות איתה בקשרים!"
שום דבר אנחנו לא עושים בסדר. גם כשאנחנו מצילים אנחנו מפחידים.
אבל ספינות הדבורה והכפירים הם לא הקשר היחיד בין ישראלים לטמילים. הטמילים הם ככל הנראה הקבוצה שהשפיעה יותר מכל על הטרור העולמי בעשרים השנים האחרונות. הם אלה שחידשו את טרור המתאבדים, הביאו אותו לשיאים חדשים והפכו אותו מאקט של טרור מקומי לכלי אסטרטגי רב־עוצמה שכמעט הכריע את סרי לנקה; לטרור שיוּצא לחיזבאללה בלבנון בשנות השמונים של המאה הקודמת, ובעזרתו הצליחה ההתנגדות הלבנונית לערער את שלטונו של הצבא הישראלי; לטרור שהתגלגל הלאה והגיע לארגוני הטרור הפלסטינים, ובזכותו הצליחו אותם ארגונים ב־1995, בטרור של מתאבדים מתפוצצים, ואחר כך באינתיפאדה השנייה, רוויית הדם, להסב לישראל את אחוז הנפגעים האזרחיים הגבוה ביותר שספגה אי פעם בעימות צבאי.
ואחרי כל זה אומרים על הטמילים שהם האנשים העדינים ביותר בעולם.

נאום של 42 דקות
סרי לנקה היא המקום היחיד בעולם שבו נלחמים בודהיסטים בהינדואים מלחמה אכזרית ללא גבולות. מלחמת האזרחים מתנהלת בין הרוב הבודהיסטי־הסינהלי (כ־15 מיליון), שחי בשני השלישים הדרומיים של סרי לנקה, ובין המיעוט ההינדואי־הטמילי (כ־4 מיליון), שרובו חי בשליש הצפוני. הסיבה, על פי הטמילים, היא שהסינהלים הבודהיסטים מקפחים אותם מאז שנות השבעים של המאה העשרים בחינוך, במשרות ממשלתיות ובתקציבי פיתוח. בין היתר, ב־1972 העבירה הממשלה הסינהלית חוק ההופך את המדינה לבודהיסטית וקבעה שתפקידה של המדינה הוא להגן על הבודהיזם. מפני ההינדואיזם.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סרי לנקה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הנמרים הטמיליים הענישו את מי שעישן ושתה והוציאו להורג נואפים. בעיר הבירה קילינוצ'צ'י אפשר להשאיר זהב באמצע הכביש, ואיש לא ייגע

התפנית הלאומנית של הסינהלים גרמה לתגובה טמילית אלימה. אחד ממוליכיה היה ולופילאי פרָבָקָרָן, אז סטודנט צעיר והיום המנהיג המסתורי והבלתי מעורער של המאבק. הצעירים הטמילים הקימו תנועה שנקראה טמיל אילם, "הארץ היקרה", וייסדו זרוע צבאית, "נמרי השחרור של טמיל אילם", המכונים בקיצור "הנמרים הטמיליים". מאמצע שנות השבעים ועד 1983 היו החיכוכים אלימים, אבל ברמה נמוכה. הכל התפוצץ ב־1983, כשהנמרים הטמיליים, שארבו לסיור של הצבא בג'פנה (Jaffna), הרגו 13 חיילים. המארב הוביל לפרעות ולטבח של מאות טמילים ברחבי האי. הרבעים הטמילים בקולומבו נמחקו. המלחמה חסרת הרחמים התחילה.
במהלך השנים לאחר מכן היגרו מיליון טמילים אל מחוץ לסרי לנקה, מיליון אחרים הם עקורים החיים בשטח החופשי של טמיל אילם, ורבים אחרים מנועים מלחזור לבתיהם הנמצאים באזורים שעליהם השתלט הצבא הסינהלי ויצר רצועות סטריליות בשם הביטחון.
הטמילים הם אלה שהביאו את טרור המתאבדים למקום רצחני שלא היה כמוהו מעולם: מטביעים ספינות של הצי הסרי לנקי בעזרת סירות נפץ, מתפוצצים בתוך יחידות הצבא, במחסומים שלו, במרכזי הקניות של קולומבו. אין פלא שפרָבָקָרָן מבוקש מאוד על ידי הצבא הסינהלי. פעם בשנה, ביום העצמאות הטמילי, הוא מופיע ונואם 42 דקות בדיוק, ואז יורד שוב למחתרת, משם הוא שולט שליטה מוחלטת בכל מה שקורה על פני האדמה. הממשלה הסרי לנקית מיהרה להכריז שגל הצונאמי הטביע אותו. נראה שלא.
אחד משיאי הסכסוך התרחש במאי 1991, כשמתאבדת טמילית פוצצה את עצמה בקרבת ראש ממשלת הודו רג'יב גנדהי והרגה אותו. הטמילים לא סלחו לרג'יב על ששלח ב־1987 עשרות אלפי חיילים במסגרת מה שאמור היה להיות חיל שלום אך התנהג כחיל פולש, ואלה נלחמו לצד הצבא הסינהלי נגד הנמרים הטמיליים. הם הצליחו לסייע לסינהלים לכבוש בחזרה את ג'פנה, ואחר כך יצאו במהירות מהאי, ידיהם על חוטמם המדמם. ב־1993 חיסלו הנמרים בצורה דומה את ראש הממשלה הסינהלי רנסינג פרמדסה.
מה שיפה בסיפור הזה הוא שה־RAW, המוסד ההודי (יש אומרים בסיוע המוסד הישראלי), הוא זה שתמך בנמרים הטמיליים, אימן אותם וסייע להם בשלבים הראשונים, כחלק מהמדיניות ההודית האזורית של ניהול המדינות שמסביב. משהו שמזכיר את היד שהיתה לזרועות הביטחון הישראליות בייסוד החמאס כמשקל נגד לאש"ף. בשני המקרים ההצלחה עלתה כמובן מעל לכל הציפיות.

לנקה הקדושה
בגלל העדינות הקטלנית, גדודי הלוחמות האמזונות, פלוגות הילדים, המנהיג המסתורי שאינו מתראיין בציבור, המדינה שיצרו הטמילים על פני השליש הצפוני של סרי לנקה, וגם כי מעולם לא ביקר ישראלי בטמיל אילם, למיטב ידיעתי — עליתי על הטיסה מקולומבו, ואחרי שעה ומשהו נפרשו מתחת לכנפי המטוס הלגונות ושוניות האלמוגים. החוט הארוך של האיונים והשוניות, הנפרש עד לראמשוורם (Rameshwaram) שבהודו, הוא הקצה הצפוני של סרי לנקה – לנקה הקדושה, האי של ראוונה מלך השדים מהאפוס הגדול של הרמיאנה, שחטף את סיטה היפה, אשתו של רמה, המלך מאיודיה שבצפון הודו (שהוא בעצם אחד ממופעיו — מסמליו של האל וישנו). רמה ואחיו לקשמן יצאו לחלץ אותה ונעזרו לשם כך בהנומן, הקוף החכם ובעל היכולות הפלאיות, וזה דילג עם גייסותיו הפלאיים על גשר שוניות האלמוגים שמחבר את הקצה הדרום־מערבי של הודו עם האי.
ג'פנה, אחד המקומות המתוקים שיש, היה ב־25 השנים האחרונות לזירת קרב עקובה מדם. הקשר המסורתי שבין השדים, האלים וסתם בני התמותה, נקטע בשל המלחמה. חצי האי עבר כולו מיד ליד כמה פעמים. הנמרים החזיקו אותו לא מעט זמן, פושטים על הצבא הסינהלי בסירות מהירות מהים. בעצם, עד שישראל מכרה לסרי לנקה את ספינות הדבורה ואת הכפירים, לא הצליחו הסינהלים במלחמה נגד הנמרים הטמיליים. ב־1995, אחרי יותר מעשר שנים של שליטה טמילית, הצליח הצבא של סרי לנקה לכבוש בחזרה את חצי האי ג'פנה. במידה רבה אפשר לומר שישראל הצילה את הבודהיסטים של סרי לנקה ממה שנראה כמו תבוסה ודאית מול הטמילים, לכן לא הייתי בטוח שיקבלו אותי יפה.
למלחמה הזאת לא היה כיסוי תקשורתי. הנמרים הטמיליים שנאו תקשורת. אבל משהו השתנה. הנמרים, שעצרו את הלחימה זמן מה לפני פיגועי 11 בספטמבר, קיוו שהצונאמי יפתח פתח ליישב את הסכסוך. עייפים מעשרים שנות מאבק התירו הטמילים לזרם דקיק של עיתונאים לחדור פנימה. אני הייתי טיפה.

שקט עד אימה
הצבא הסינהלי הקיף את שדה התעופה בג'פנה שבו נחתתי. אל חצי האי, הנמצא בשליטת הממשלה הסרי לנקית, אפשר להגיע רק בדרך האוויר. השטח שבשליטת הטמילים חוצץ לחלוטין בין השטחים שבשליטת הממשלה. אין תיירים בג'פנה, וגם חידוש הטיסות הוא טרי, והתאפשר רק לאחר שבין הנמרים ובין הממשלה בקולומבו הוכרזה בשנת 2002 הפסקת אש שבירה.
במיניבוס המקומי שנסע מג'פנה דרומה אל תוך הוואני (Vani), השטח של המדינה העצמאית שהטמילים יצרו לעצמם, היה צפוף. אבל בדרך שבה דברים קורים בחלק הזה של העולם, צפוף הוא האפשרות להוסיף עוד אנשים. נדחקתי אל החלון, והמיניבוס חצה את המחנות המבוצרים של הצבא הסינהלי, את גדרות התיל, את שדות המוקשים, את שרידי העצים המפוחמים שהיו בכל מקום, דוהר דרומה לעבר אלפנט פס, "מעבר הפילים" – גשר היבשה היחיד והצר העובר מעל ביצות המלח המפרידות בין חצי האי ג'פנה ובין סרי לנקה. על המעבר ההכרחי הזה התנהלו אינספור קרבות. הצבא של סרי לנקה הצליח אולי לכבוש בחזרה את חצי האי ג'פנה, אבל מעולם לא הצליח לחצות את אלפנט פס דרומה, אל המדינה שהטמילים ביצרו לעצמם.
המיניבוס נסע על כביש מבוקע מאלפי פצצות, פגזים ומוקשים, ומסביב מילאו את המים תלתליות תיל מעוטרות בראשי מוקשים ובזוועות מכל סוג. לא הייתי רוצה להיות חייל סינהלי או נמר טמילי שנלחם על המעבר הזה. המים פה נראו רצחניים.
לא היה לי שום אישור מיוחד, איש לא הזמין אותי, ותהיתי מה יגידו הנמרים כשאופיע במעבר הגבול שלהם. הם לא אמרו כלום, אפילו לא בדקו את התרמיל, ורק הביטו בדרכון באדישות. את שאר הנוסעים הם דווקא פירקו לחתיכות, מבררים מה יש להם בתיקים ולאן הם הולכים. אולי כי תיירים אינם מגיעים לפה, ואני הייתי סוג של תופעת טבע שמתרחשת בעקבות גלי צונאמי.
מעבר הגבול היה מלא כרזות מאבק של המדינה הטמילית העצמאית, של מתאבדים מתפוצצים ואגרופים מונפים מלאי דם ופורטרטים של המנהיג המסתורי פרָבָקָרָן. עברתי למיניבוס טמילי שנסע בארץ של סוואנה ושיחים יבשים. צלקות המלחמה והקרבות הנואשים נראו בכל מקום. קילינוצ'צ'י (Kilinochchi), ארבעים דקות נסיעה מאלפנט פאס, היא בירתם של הנמרים הטמיליים. המיניבוס הוריד אותי ברחוב ארוך ומאובק עם בתי עץ נמוכים ומקדש הינדואי של דרום הודו בעל כיפות העולות זו מתוך זו כמו פירמידה מורכבת.
הכל היה נקי מאוד, ואנשים צעדו ברחובות בשקט. שאלתי את האנשים שהיו לבושים בלונגי כדרך הטמילים של דרום הודו איפה נמצאת הממשלה. כיוונו אותי בין שלטים ענקיים של התנגדות עממית אל בית מרוהט בפשטות ומעוטר בתמונות ענקיות של פרָבָקָרָן.
אז זו הבירה של הנמרים הטמיליים – אלה שהענישו את מי שעישן ושתה, שהוציאו להורג נואפים. אפשר להשאיר פה זהב באמצע הכביש, ואיש לא ייגע. הנמרים הטמיליים, יצירתו של פרָבָקָרָן הבלתי מתפשר והצנוע, מורה שהיה למהפכן ולמנהיג, היא אחת החברות הנאמנות וחסרות הפשרות שיש. היה משהו באוויר. שקט. ביטחון. שקט עד אימה. כאן היה אפשר להבין איך הביסו הטמילים את הצבא ההודי – צבא של יותר ממיליון ו־300 אלף חיילים שהיה בעדיפות מספרית של 70 ל־1.

בית הקדושים הישנים
ישבתי מתחת לסככה בחצר וחיכיתי בסבלנות שאיש קשר טמילי יארגן רכב לקחת אותי למולייטיבו (Mullaittivu), עיירה של פליטי קרבות מג'פנה שהוכו על ידי גל הצונאמי. הנמרים הטמיליים נכנסו לפעולה עשרים דקות אחרי שהיכה גל הצונאמי, מחלצים ומטפלים במי שאפשר.
מתוך חום הצהריים הגיע מיילס. מיילס הוא טמילי בן יותר משישים, פרופסור שחי בקנדה שנים ארוכות והיה לאחד ממרכזי המאבק והדוברים הראשיים של העצמאות הטמילית בסרי לנקה. הוא הזמין אותי לתוך טויוטה לנדקרוזר עם חלונות שחורים, שהיא כנראה אחד מסמלי השלטון הטמילי. בירכתי על מיזוג האוויר בחום הטרופי הלח וקיללתי בלב את הלוחם הטמילי שטס לאורך הכביש הצר שלאורכו עמלו אנשים למלא בורות שנפערו בהפצצות.
נסענו למולייטיבו, לראות מה עשה הצונאמי לעיירה. מסביב היו מטעים ירוקים. ביקשתי ממיילס לעצור באחד מבתי הקברות של הטמילים. "אלה לא בתי קברות", ענה, "אנחנו קוראים להם 'מאווירה טויולים אילם' – בית הקדושים הישנים". פנינו לאורך שדרת עצים אל עבר מתחם ששער ענקי עמד בכניסה אליו. קברי הבטון האפורים השתרעו לכל עבר בשורות ארוכות ומסודרות. בקצה בית הקברות, שלוחם קטוע רגל השגיח עליו, עמד ארון זכוכית ובו שברי מצבות מהתקופה הקצרה שבה שלט הצבא הסרי לנקי במקום והשחית את הקברים. הטמילים איבדו עשרים אלף לוחמות ולוחמים בעשרים שנות הלחימה האיומה.

פרבקרן, מנהיג הנמרים, מבוקש על ידי הצבא הסינהלי. פעם בשנה, ביום העצמאות הטמילי, הוא מופיע ונואם 42 דקות בדיוק בפני לוחמיו, ואז יורד שוב למחתרת

במולייטיבו היה הכל הרוס. גם הכנסייה שהצלב הענקי שלה עוקם על ידי הגלים. הסיפורים היו כמו בכל מקום: בריחת הים, הגל השחור והזועף, המלא בסחף, שהתנפל על הכפר וגרף אותו פנימה. ממערב לכפר ההרוס, שרוב יושביו נהרגו, נותרו על הקרקע סימני המדורות ששרפו בהן גופות בדרך ההינדואית, ועל העצים שרידים של סירות מנותצות. כשנסענו אל מחנה הפליטים על גבי גשרים שהקימו הנמרים מעל ללגונות שבין היבשה לים אמר מיילס: "מפה היו מגיעים הסרטנים הכי טעימים, אבל אבל אף אחד לא אוכל כאן סרטנים יותר, כי הלגונות מלאות בגופות של טבועים שהצונאמי הביא, והסרטנים אוכלים את הגופות. אבל", הוא שינה את הטון כשחצינו את הגשר האחרון וקרץ, "כשנגיע למחנה, אקח אותך לפגוש נמרות טמיליות. אמזונות. יש לי שם כמה תלמידות. הן תלמידות מצוינות. הן קוראות לי אבא".

מיילס, פרופסור שחי בקנדה שנים ארוכות והיה לאחד ממרכזי המאבק הטמילי לעצמאות, בבית קברות להרוגים הטמילים


נמרות טמיליות. סיפורי הגבורה או האימה על הלוחמות שהן חלק מצבא המורדים הטמילים חלחלו אל מחוץ לגבולות הסכסוך. האמזונות, המכונות בטמיל אילם גם "ציפורי החופש", הן נערות צעירות שמגויסות בעודן ילדות ומאומנות למשמעת ולמחויבות מוחלטות. לוחמות חסרות פחד שמסתוות בסבך, ממקשות וממלכדות את הסביבה ומחכות לחיילים הסינהלים, מפילות אותם למלכודות האש.
ב־1988, כשניסה הצבא ההודי לפרוץ דרומה לכיוון קילינוצ'צ'י, החזיקו הנמרות הטמיליות את המעבר. פלוגת נערות חסמה את הכביש והחזיקה מעמד במשך שלושה ימים, עוצרת טור של טנקים של הצבא ההודי. הטכניקה שהשתמשו בה לעצור את השריון ההודי היתה מטעני גחון ומטעני צד. 26 מהן נהרגו.
הנחישות המתאבדת של הנמרים הטמיליים ושל ציפורי החופש היא שהביסה את הצבא ההודי, והיא שמטילה אימה על הסינהלים הבודהיסטים בסרי לנקה. באחת מהפעולות הגדולות שלהם תקפו הנמרים הטמיליים את נמל התעופה של קולומבו, מאות קילומטרים דרומה מבסיסיהם, פוצצו את מטוסי אייר לנקה, חברת התעופה הסרי לנקית, והסבו נזקים במאות מיליוני דולרים. בכל מקום בסרי לנקה מוקפים הבסיסים של הצבא הסינהלי בבטונדות ובערמות עפר. שום מקום באי אינו בטוח מפני הנמרים הטמיליים.

ציפור חופש קטלנית
נסענו למחנה הפליטים המאולתר בבטיקלואה (Batticaloa). הנמרים הטמיליים העבירו את מי ששרד מהצונאמי במולייטיבו לבית ספר בבטיקלואה, כמה קילומטרים מהחוף. דייגים, נשים וילדים מצטופפים בכיתות בית הספר, כביסה תלויה בין החדרים. "לנמרים הטמיליים יש ניסיון של 25 שנים בפינוי ובדאגה לפליטים", אמר מיילס. הוא צעד בין המבנים אל חלל מרכזי. "באבא!" קראה נערה לבושה בחולצת חאקי בהירה ובמכנסיים שחורים. היא נראתה לא יותר מבת עשרים, ושיניים לבנות הבהיקו בפניה השחומים. על מותניה חגרה חגורה צבאית ירוקה רחבה.
"החגורה היא סימן ההיכר של ציפורי החופש", לחש לי מיילס בנימה של קושרים. "היא לא יפה? זו וסאנטי ("אביב")", הציג אותה ברשמיות כשעלינו אל הבמה הקטנה וממנה אל האולם הפתוח. "היא התלמידה הכי טובה שלי, והיא המפקדת פה".
"בת כמה את?" שאלתי את וסאנטי, חושב שבחיים אחרים, במקום אחר, הייתי יושב איתה בשמחה על חוף ים.
היא הביטה במיילס. "תגידי לו, תגידי לו", אמר מיילס, "זה טוב למאבק הטמילי".
"23", אמרה.
"ומה הדרגה שלך?"
"קצינה", היא אמרה וחייכה.
"ויש לך גלולת ציאניד?"
היא הביטה במיילס בשאלה, והוא הניד בראשו. ציפורי החופש לא ששות לחשוף את נשק יום הדין שלהן. וסאנטי הכניסה יד לתוך החלק העליון של חולצת הבד ושלפה גלולת ציאניד מאורכת ולבנה שהיתה תלויה בשרוך שחור על צווארה. כשביקשתי לצלם אותה, סירבה והסירה את הגלולה מצווארה. היה משהו מצמרר בנערה בת 23 שמחזיקה על צווארה גלולה שבאמצעותה תתאבד כדי לא ליפול בחיים בידי אויביה. הסינהלים הצליחו לשבות רק מספר מצומצם של שבויים טמילים ואף לא נערה אחת.
"מתי התגייסת לנמרים הטמיליים?"

לוחמת טמילית. החגורה הירוקה הרחבה היא סמל הזיהוי של "ציפורי החופש"


"לפני שמונה שנים". בת 15.
"וכמה זמן הוכשרת להיות לוחמת?"
"חצי שנה", אמרה וסאנטי.
נערה אחרת, ששמה סינדו ("אהבה"), הגישה לנו תה ועוגיות. כשווסאנטי התיישבה ליד המחשב אמר לי מיילס במאור פנים: "היא הרגה 17 חיילים סינהלים". חישבתי במהירות, שמכיוון שבשלוש השנים האחרונות לא היו פעולות איבה, נראה שהרגה את כולם בין גיל 15 לגיל עשרים. נערה קטלנית. אולי בכל זאת, גם בחיים אחרים, לא אלך איתה לים.
ביררתי על מצבן האישי. ציפורי החופש הן רווקות, ויחסים אסורים עליהן. עם זאת, מותר להן להתחתן ולגור ביחד עם בן זוגן, והצבא הטמילי יממן את הזוג הצעיר. "יש שוויון בין גברים לנשים בצבא?" שאלתי.
"שוויון מוחלט", ענה לי מיילס. האמנתי לו. שתיתי מכוס התה של וסאנטי, מביט בחיוך הנעים שלה ושל סינדו בעיניים אחרות לגמרי.

ילדים שרוצים להיות נמרים
כשעזבנו את מרכז השיקום ויצאנו בחזרה אל העיר הבחנתי בציפורי חופש רבות יותר ויותר הרכובות על אופנועים, לבושות מדים וחגורות חגורות עור רחבות. הנמרים הטמיליים, כמוהם כחיזבאללה, אינם בולטים בשטח. אין נשק. אין יחידות בתנועה. הם מוסווים היטב ונוכחותם אינה מורגשת. בטראווילקולאם
(Theravilkulam) היתה להם נוכחות רבה. ציורי קיר עם שמות המתאבדים, תמונותיהם והמבצעים שהשתתפו בהם היו מצוירים על קירות הכיכר המרכזית. ראיתי שלטים כאלה כשנסעתי בדרום לבנון ב־2003 כעיתונאי בדרכון זר. החיזבאללה, שהפכו את דרום לבנון למוזיאון ההתנגדות, כאילו שלחו את נציגיהם לטמיל אילם ללמוד איך להתאבד כדי ליצור תחום עצמאי ואיך להנציח את מאבק המתאבדים.
"ומה עם גיוס ילדים שיוניצ"ף אומר שאתם מבצעים?" שאלתי את מיילס.
"אין גיוס ילדים", הוא ענה בנחרצות. "יש התנדבות של ילדים שאין להם ממה לחיות, או של כאלה שמסתירים את הגיל שלהם. זה אזור דמדומים. ילדים יתומים וכאלה שנפגעו נפשית מחפשים מחסה. ואין לנו פה זנות ילדים כמו בדרום, ואין לנו צעירים מסוממים, מכיוון שהילדים האלה מלומדים ומאומנים. רד לרחוב ושאל את הילדים אם הם מפחדים מחטיפה ומגיוס". ילדים הסתובבו בשדות ובכפרים. לא נראה לי שהנמרים עטורי ההילה צריכים לחטוף ילדים. הילדים רצו להיות חלק מהנמרים.
"אתה יודע שהאמריקאים והאירופאים רואים בכם ארגון טרור בדיוק כמו החיזבאללה או אל קעידה?" שאלתי את מיילס. "אנחנו לא חלק מהטרור הבינלאומי!" ענה בתקיפות. "הטמילים לא בחרו במלחמה, היא נכפתה עליהם אחרי שניסו בדרך דמוקרטית לקבל שוויון. זה מאבק לצדק — מה שכל בנאדם רוצה, לא יותר ולא פחות: לחיות בכבוד ובשוויון על אדמתו. ולא לקחת שום זכות משום איש אחר!"
מוקדם בבוקר הלכתי לפוג'ה במקדש ההינדואי של קילינוצ'צ'י. היה עוד חושך. הכל היה נינוח, רך ואנושי. זה היה מקדש לאלה הגדולה, דווי, מהאלות החשובות בפנתאון ההודי. אחד מהפנים שלה הוא קאלי — אלת נקמות נוראית. בפן אחר שלה היא נפלאה ורחומה. הכוהנים חייכו אלי בעודם מנגנים ומקטרים לפני האלה, ואני יצאתי אל הרחוב הפשוט של העיירה, שהיו בו סדר ומשמעת מוחלטים ושקט צייתני שלא הסגיר כי בבתים מסביב חיים אנשים שיהיו מוכנים להתפוצץ למען המטרה לחיות בשוויון ובכבוד על אדמתם.

בחודש מאי 2009, לאחר הרג המוני שביצע צבא סרי לנקה במורדים (בו נהרגו לפי דיווחים כ-20,000 בני אדם) נכנעו הנמרים הטמילים והודיעו על הפסקת אש חד צדדית. בחודש מרץ 2010 הודיעה מפלגתם כי היא מוותרת על עצמאות ומקבלת את האוטונומיה.

עוד על טיול לסרי לנקה

הפוסט מאז ועד היום – תולדות סרי לנקה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a0%d7%9e%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f/feed/ 0 טיבט מסרבת להיעלםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%9e%d7%a1%d7%a8%d7%91%d7%aa-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%a2%d7%9c%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2598-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a8%25d7%2591%25d7%25aa-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%2599%25d7%25a2%25d7%259c%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%9e%d7%a1%d7%a8%d7%91%d7%aa-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%a2%d7%9c%d7%9d/#respond Mon, 18 Jul 2011 18:25:31 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%9e%d7%a1%d7%a8%d7%91%d7%aa-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%a2%d7%9c%d7%9d/על גלות הדלאי לאמה והעם הטיבטי מארצם, תורת אי האלימות כאורח חיים, הקשר הטיבטי-יהודי וכיצד הפך "אקסודוס" לספר חובה בבתי ספר טיבטיים

הפוסט טיבט מסרבת להיעלם הופיע ראשון במסע אחר

]]>

היינו שלושה ישראלים, צופים בסקרנות בחגיגות הצבעוניות שנערכו בעיר דהרמסאלה שבצפון הודו ב־1989, לכבוד שובו של הדלאי לאמה מטקס קבלת פרס נובל בשוודיה. הכל היה אקזוטי: הדבקות העצומה של הטיבטים במנהיגם, הטקס הדתי על נזיריו המזמרים, כל אחד, בשני קולות (טכניקת שירה ייחודית שהתפתחה בטיבט, כך למדנו מאוחר יותר), ענני הקטורת מתנורי הקטורת הגדולים, הריקודים בתלבושות צבעוניות, כלי הנגינה שאין כמותם בשום מקום אחר. זה היה מרגש, יפה, אבל זר ורחוק; התבוננו כתיירים.
הרעיון לראיין את הדלאי לאמה לכלי התקשורת בישראל היה טבעי: שניים מאיתנו טיילו ובתיקם מצלמת וידיאו וניסיון טלוויזיוני, והשלישי, ששהה זמן מה במנזר טיבטי, ידע משהו על בודהיזם. פנינו לצריף עץ צנוע, לשכתו של המנהיג הנערץ, התגלמותו של צ'נריזיג (Chenrezig), הבודהא של החמלה, וביקשנו ראיון עימו לצורך פרסום בישראל. המזכיר המסויג הסביר כי המנהיג עסוק ועמוס. הוא לא התרשם במיוחד מהתרמילאים המוזנחים מעט. הבטחנו כי יש לנו קשרים בטלוויזיה בישראל, והוא אמר שיבדוק. עד שתקבלו אישור, הציע, אולי כדאי שתתוודעו לקהילה הגולה, כדי שתדעו מה לשאול.
עשינו כדבריו. הפכנו לתחקירנים במשרה מלאה; במשך חודש פגשנו מדי יום בכירים ופשוטי עם: איכרים, פקידים, מורים, דיפלומטים. ביקרנו במוסדות ושהינו בקריית הממשלה הגולה – קמפוס שמזכיר את מבני "הוועד הלאומי" בשנות השלושים בארץ: קטן, צפוף, בירוקרטי, אבל מלא בתחושת שליחות. המועמדים להתראיין לא התלהבו. אולי לא השתכנעו שאנחנו רציניים. השתמשנו בטריק עתיק יומין: להם סיפרנו שאנו עתידים לראיין את מנהיגם (והם השתכנעו לשתף פעולה), ובפני המזכיר התפארנו בהיקף הגדול של סדרת המרואיינים (וכך הוא השתכנע לבסוף שאנחנו רציניים וכי מוטב לארגן את הראיון).

סיפורו של טנזין, כמשל
באחד הראיונות שוחחנו עם טיבטי כבן 50, מנהל  מכון המשמר מסורת טיבטית בת מאות שנים, שבטיבט שרדו ממנה רק הקליפות החיצוניות; הסינים ריסקו בכוח הזרוע את שכבת הנזירים, שבידה היה כל הידע שצברה האומה במשך הדורות. עם הסתלקותה, הסתלקה גם החוכמה. רק הפליטים בהודו יכולים היו לשחזר את החומר, לסדר את הכתבים העתיקים שהבריחו ולהדפיסם

מפות ומדריכים מודפסים ליעד טיבט,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

דהרמסאלה, הדלאי לאמה מברך מאמינים. בכוח הנסיבות הוא נעשה למוביל התנועה הלאומית, אך הבודהא של החמלה לא נועד להיות מנהיג פוליטי | צילום: אמנון אבישי

מחדש, בעודם נאבקים באותה עת לברא לעצמם קרקע, לסלול כבישים ולהקים בדונים; כמו אצלנו בשנות החמישים.
"הוא לא נראה כמו הטיבטים האחרים", העיר אחד מאיתנו, "הוא אינו מחייך". בהיסוס שאלנו אותו על כך. התברר שהוא הגיע לא מזמן מטיבט לאחר 20 שנות מאסר, רבות מהן בתא מבודד. הוא מכהן כעת בתפקיד הרם, מכיוון שהגולים הוותיקים הקצו מכסה של מקומות מכובדים בממשלתם לגולים שהגיעו זה מקרוב מטיבט. כדרכם של סקרנים, ניסינו להבין מה עבר עליו בכלא. "אין חשיבות לסבל האישי שלי", אמר טנזין. "החשוב הוא שתספרו בארצכם על הסבל של עמי". התעקשנו, והוא ניאות לספר, "אבל זיכרו, סיפורי אינו אלא דוגמה, אל תעשו ממנו עניין".
בשנת 1959, עשר שנים לאחר שפלשו הסינים לטיבט, היה טנזין נער בן 17, חניך באחד המנזרים. בלהסה (Lhasa) פרצו מהומות. הסינים החליטו לסלק את הדלאי לאמה מדרכם, שכן הוא סירב לשתף פעולה עם השלטון הברוטלי. הטיבטים יצאו לרחובות כדי להגן על הדלאי לאמה הצעיר. הסינים הפגיזו את העיר ואת ההמון, החריבו חלקים מארמון פוטלה, משכנו של הדלאי לאמה, טבחו אלפי אנשים ואסרו רבבות. הדלאי לאמה נאלץ להימלט להודו, וטנזין נאסר. ימים רבים שכב שותת דם בתא מבודד, ללא טיפול. הוא שמע את צעקות המעונים, את ההוצאות להורג, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו וחבריו.
"בימים הראשונים", הוא סיפר, "הייתי מוכה הלם, חלש, פצוע, מדוכא. ואז חשבתי: הסינים מנסים להפחיד אותנו, לשבור את רוחנו, לפצל את אחדותנו. אם אשבר, ישיגו את מבוקשם. הם אומרים שהבודהיזם הוא אופיום להמונים, שאינו אלא קובץ של אמונות תפלות, ושצרותינו בטיבט נגרמו על ידי האצילים ומעמד הלאמות [הכהונה הטיבטית]. ואילו הבודהיזם מלמד שמקור הסבל אינו בעולם החיצוני כי אם ברוח. עתה הזמן לבחון את התורה ולראות אם יש בה אמת. אם הבודהיזם לא יעזור לי לעמוד בייסורי, הרי אין בו ממש.
"הבודהיזם מלמד שהסבל האנושי נובע מן הניסיון הכושל להסב לעצמי אושר על ידי היצמדות לצורכי עצמי, מהצורך לספק את תשוקותי, מהאיבה כלפי מי שנראה לי כמסכן את אושרי ומהפגיעה בו. הפגיעה בזולת היא מניה וביה פגיעה בי עצמי. ההשתחררות מן הסבל תושג אם אפנה את תשומת הלב מעצמי אל הזולת, אפתח כלפיו חמלה ואמנע מלהזיק לו.
"אמרתי לעצמי: הסבל שלי קטן בהשוואה לסבל הכללי של הטיבטים, כטיפה בים. רבים נרצחו, רבים איבדו בני משפחה, רכוש ומעמד. אני צעיר, חסון, זכיתי לחינוך טוב יותר, אני יכול ליטול עלי את ייסוריהם ולהעביר אליהם את מעט הטוב שיש בי. אם אקבל עלי את הסבל, אטהר בכך גם את תוצאות המעשים השליליים שעשיתי בחיים קודמים [תפיסת הקארמה]. אין הזדמנות טובה מזו".

השנאה היא רעל לשונא
טנזין הצעיר התחיל לבלות שעות רבות ביום במדיטציה הקרויה "קבלה ונתינה" ("טון לנג"), כפי שעשה לפני כן במנזר. הוא מצא שהמדיטציה הקלה עליו: דעתו הוסחה מייסוריו, הוא הרגיש שהוא עושה דבר חשוב למען בני משפחתו ובני עמו, ושהבודהא, התורה והעדה הבודהיסטית כולה – "שלושת היהלומים" – תומכים במעשיו אלה ושמחים בהם. הוא הרגיש שפעולותיו מטהרות אותו מליקויי עבר. עתה יכול היה להתבונן בחיילים הסינים, לחשוב עליהם ולבחון את השנאה שבו.
"למדתי שהשנאה היא רעל לשונא ושמוטב להפוך אותה לחמלה", המשיך

שיעור דת במקדש טיבטי בדהרמסאלה. הבודהא, התורה והעדה הבודהיסטית כולה הם "שלושת היהלומים", נשק במאבק נגד "שלושת הרעלים": בערות, חמדנות ושנאה | צילום: יעל שורץ

וסיפר. "האומנם החיילים הללו פועלים מתוך רשעות, האומנם הם נטולי אנושיות? לא בהכרח. ייתכן שכל אחד מהם אנושי ביותר כלפי משפחתו. הם בלתי אנושיים כלפינו, כי הם סבורים שאין אנו בני אנוש. הם טועים לחשוב שמעשיהם יביאו אותם לאושר שהובטח להם, שהצדק איתם. הם הולכו שולל על ידי מנהיגים עיוורים. הם אינם יודעים שמעשיהם יסבו להם סבל בל ישוער בגלגולי החיים הבאים. הם לא זכו להכיר את התורה ולהבין את המשמעות הנוראה של שימוש באלימות. מה שמניע אותם זה הבערות, החמדנות והשנאה, אלה 'שלושת הרעלים'. הם ראויים לחמלה ולא לשנאה".
טנזין התחיל לאמן את עצמו בראייה זו. הדבר לא היה קל, אבל משהופיעה החמלה ופחתה השנאה, יכול היה להתבונן בראייה כואבת פחות. הוא דימה שבגלגולי חיים קודמים היה הוא עצמו רשע שהזיק לזולתו, שמעשים אלו פגמו ברוחו שלו ושהתוצאה הבלתי נמנעת היא הסבל הנוכחי. הוא בנה סדר יום ובו שעות ארוכות של מדיטציה, בצד פעילות גופנית ככל שהתאפשר לו בתא.
מקץ 20 שנה השתחרר. הוא הגיע להודו, התקבל על ידי קהילת הגולים שמרכזה בדהרמסאלה ומונה לתפקיד בכיר. שלחו אותו להרצות בארצות־הברית. "כשהגעתי לניו־יורק", סיפר לנו, "החלטתי לא להתגורר במלון. שכרתי חדר בביתה של משפחה סינית בצ'יינה טאון. רציתי להכיר את הסינים כבני אדם, עם ילדיהם, בחיי היומיום. הביקור הזה סילק את שארית השנאה שנשארה בי".

ישראל כמודל לחיקוי
טנזין לא היה בודהיסט־של־סלון ולא איש יחסי ציבור המשווק את ייסוריו. החמלה, שינוי הרוח, ההימנעות מאלימות, "ההשתחררות מכבלי האני" – כל אלה היו לו, כמו למיליוני טיבטים, לעקרונות חיים. לראשונה ראינו במו עינינו את הבודהיזם כאורח חיים, לא רק כתורה מופשטת. הרוח הזו ריתקה אותנו. בעשרות הפגישות שהיו לנו עם טיבטים ראינו אותה שוב ושוב; אבל לא אצל כולם.
היו צעירים, חברי "קונגרס הנוער הטיבטי" – ארגון שהוא ספק תנועת נוער ספק מפלגה פוליטית – שחשבו כי תורת אי־האלימות של הדלאי לאמה פשטה את הרגל, וכי הסינים מבינים רק את שפת האלימות. "אתם הקמתם את

נוף באיזור דברמסאלה. רוב הגולים נמלטו מטיבט עם הדלאי לאמה בחורף 1959, במסע רגלי מפרך ובקור עז במעברי ההימלאיה | צילום: ליסה קרמר

המדינה שלכם בכוח", אמר לנו מזכיר הארגון. "כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, הוא ידע שבו בלילה יפלשו צבאות ערב. אילו נקט אי־אלימות, לא הייתם שלושתכם יושבים עימי היום".
הוא הכיר היטב את ההיסטוריה של מדינת ישראל. בעבר, כשהיה מורה, תירגמו הוא וחבריו קטעים מ"אקסודוס" לטיבטית והפכו אותם לקריאת חובה בבתי הספר הטיבטיים. "ישראל היא לנו מופת של אומה שהחליטה ליטול את גורלה בידיה ולחזור לארצה אחרי גלות ארוכה. גורלכם כגורלנו ואנו מנסים ללמוד מכם".
לפני שנתיים פגשנו בו שוב. לא עוד מנהיג צעיר ומיליטנטי, כי אם בעל חנות מבוגר שפרש, מאוכזב, מפעילות ציבורית. עתה סיפר, שבשנות השבעים היה לוחם בקבוצה טיבטית שניהלה מאבק צבאי נגד הסינים, בתמיכת נפאל וארצות־הברית, מתוך מחוז מוסטנג שבנפאל. המאבק נפסק כשהפסיקו הנפאלים לתמוך בו; "אבל גם מחמת מאבקים פנימיים ומנהיגות גרועה", הוסיף במרירות. "מאבק צבאי אינו עניין לחובבים".

פגישה עם נזירים לוחמניים
עמדה לוחמנית מצאנו גם אצל צעירים שנמלטו מטיבט זמן קצר קודם לכן ושהו במעין מרכז קליטה, שבו השלימו את החינוך הדל שקיבלו תחת הכיבוש הסיני בטיבט. חלקם סבר שצריך לאחוז בנשק ולהתמרד. הם לא החשיבו ביותר את אי־האלימות. היו בהם כאלה שלא החשיבו ביותר גם את הבודהיזם; אך לא היה בהם אחד שלא החשיב את הדלאי לאמה.
חזרנו למזכירו של המנהיג. הוא קבע לנו מועד לראיון ואז נפנה לשאול על אודותינו. הוא היה סקרן לגבי הרקע הצבאי שלנו. כשסיפרנו לו שאחד מאיתנו היה מפקד ביחידה קרבית, ביקש ממנו: "ברצוני שתפגוש נזירים צעירים שלנו. הם תומכים בקו אלים יותר כלפי הסינים. אתה קרוב לבודהיזם והיית לוחם. הם ישמעו לך יותר מאשר למי שלא היה לוחם".
פגשנו איפוא כ־50 נזירים צעירים. הם ידעו לא מעט על ההיסטוריה של מדינת ישראל והיו סקרנים. סיפרנו להם שאכן, בלא הכוח הצבאי לא היתה קמה

הלוויתו של טופטן נאגודפ, ששרף עצמו למוות באפריל 1998, במחאה על הכיבוש הסיני בטיבט. מרי אזרחי אקטיבי, אבל ללא אלימות | צילום: אמיר ויינברג

המדינה, אולם אלמלא הוקמו בו־בזמן גם חברה, מוסדות כלכלה, חינוך ותרבות – "כשם שאתם עושים כאן" – לא יכול היה הכוח הצבאי להצליח. סיפרנו להם על המרד הגדול נגד הרומאים, על הקנאים שסברו שיוכלו לנצח בכוח הנשק את האימפריה הרומית ועל האסון שהדבר המיט. סיפרנו על יוחנן בן זכאי, שנמלט עם תלמידיו מירושלים הבוערת אל יבנה כדי להציל את המורשת. הם התלחשו ביניהם, משווים את הסיפור לסיפורו של הדלאי לאמה.
שנים מספר לאחר מכן ביקר בארץ ראש המנזר הזה. בטיולו איתנו הוא התעניין מאוד בענייני חקלאות וצבא. שאלנו אותו כיצד מתיישב הדבר עם היותו מורה בודהיסטי, שהחמלה היא הערך העליון במשנתו. הוא צחק ואמר: "אני ממחוז קאם במזרח טיבט, משבט הקאמפה. אנחנו בודהיסטים, אבל גם איכרים, לוחמים וציידים. כל גבר אצלנו חוגר חרב, ולפני הכיבוש רבים נשאו גם רובה. כשהגעתי לגיל שמונה, הוביל אותי דודי האהוב למנזר; משפחתי הועידה אותי לנזירות, וגם אני רציתי בזאת. סמוך למנזר אמר לי דודי: המנזר הוא ייעודך ושם תתפתח בצורה הנעלה ביותר. אבל אם בבוא היום תחליט לפרוש ממנו ולחזור להיות קאמפה, תקבל ממני את הרובה ואת החרב".
גישה אחרת לאי־האלימות היתה לראש הממשלה הגולה: "מאבק ברוחו של המהטמה גנדהי, רוח אהימסה (Ahimsa), אינו מחאות מנומסות מפי דוברים במקלט בטוח, כי אם מרי אזרחי אקטיבי, גם אם ללא אלימות, של אנשים המוכנים להקריב הכל, אפילו את חייהם. למשל, אני סבור שעלינו לצעוד ברגלינו לגבול טיבט ולהיכנס אליה באלפינו. יש לצפות לכך שהסינים יירו בנו ואלפים ימותו. צעד כזה יוכל להיעשות רק על ידי אנשים שהכשירו את רוחם ומבינים את משמעות מעשיהם לעומק. אין זה עניין לחמומי מוח שטחיים". מי יודע, אולי הנזירים הצעירים ששבתו רעב השנה בדלהי, ושאחד מהם שרף את עצמו למוות, היו הראשונים בתנועה זו של אהימסה.

אי־אלימות במגרש הכדורסל
ביקרנו בכפר הילדים הטיבטי. בפנימייה, המזכירה את מוסדות עליית הנוער שלנו בראשיתם, גדלים ילדים בני שישה חודשים עד 18 שנים, רובם יתומים או פליטים שהוברחו מטיבט כדי להתחנך לפי המסורת. המנהל, בוגר הפנימייה בעצמו, סיפר כיצד ירו הסינים בהוריו לנגד עיניו, כשניסתה המשפחה לחצות את הגבול לנפאל. התגרינו בו ושאלנו: "האם ייתכן כי אי־האלימות אינה אלא סיסמה פוליטית בפי מנהיגיכם, הרי האלימות היא בטבע האדם?" הוא צחק בקול, כפי שצוחקים רוב הטיבטים, והזמין אותנו למגרש כדורסל בלב הכפר. עשרות רבות של נערים ונערות שיחקו בכמה כדורים. "יש כאן גדולים וקטנים, חלשים וחזקים, בנות ובנים", אמר. "האם אתם רואים מריבות? דחיפות? האם אתם שומעים צעקות?". הוא צדק: לא היו. "חמלה ואי־אלימות" אמר, והוסיף: "אל תטעו ואל תראו אותנו באור רומנטי מדי. גם אצלנו יש ליקויים, לא כל אחד הוא בודהיסטווה, יש מעשי עוול ושחיתות. אבל אצל רבים מאיתנו הבודהיזם הוא אורח חיים ולא רק קובץ סיסמאות".
הוא צדק, כמובן. לא הכל נטול ליקויים. בתחילת העשור, כאשר הכיר בית הנבחרים האמריקאי בנוכחות הסינית בטיבט ככיבוש המנוגד לחוק הבינלאומי, הוא הקציב אלף אשרות למהגרים טיבטים, כמחווה הומניטרית. הממשלה הגולה העניקה כמאה מהן לפקידיה. התוצאה: משרתי ציבור צעירים ומוכשרים ביותר עברו לארצות־הברית, ניתקו מן הממשל המקומי, העבירו את משפחותיהם ואבדו לקהילה הגולה; דוגמה לקוצר רואי של קהילה שמנסה בתוך דור אחד לדלג מסדרי חברה פיאודליים לסדרים מודרניים של מינהל ושלטון, שהיו זרים לה בטיבט הישנה, הנעולה בפני העולם.

רוח הפיוס של הוד קדושתו
הראיון עם הדלאי לאמה התקיים לבסוף. הוד קדושתו (His Holiness), כפי שהוא מכונה בפי כל, היה חביב ביותר, סקרן, חם. הוא הכיר היטב את המציאות הפוליטית בישראל. שוחחנו עימו על השאלה האם משנת אי־האלימות היא בת יישום באזורנו. נקטנו את עמדתם של הקיצוניים: "הרי אין לסמוך על האויבים, מלתם אינה מלה, הם רוצים להשמיד אותנו, הסכם לא יהיה שווה את

קהל ממתינים לדלאי לאמה. על צווראם צעיף הקָטָה המסורתי. קשה שלא להתרשם מדבקותם העצומה של הטיבטים במנהיגם
צילום: אמנון אבישי

הנייר שעליו ייחתם".
הוא לא ענה ישירות לטענות. הוא שאל, ועל כל שאלה נוספת שלנו ענה באותה שאלה עצמה: "וגם אם הצדק איתכם, מה יהיה עליכם בעוד 50 שנה, כאשר היהודים בעולם יצמצמו את תמיכתם בכם, לעולם הערבי יהיה נשק גרעיני  והמציאות היחידה שתכירו אתם ובניכם ונכדיכם תהיה פרי אלימות בת 150 שנה? מה תעשו אז? האם מצבכם יהיה טוב יותר?".
אי־אפשר היה להתווכח עם עמדה שאינה מנסה לשכנע, שאינה עונה כי אם שואלת. אפילו בראיון טלוויזיוני השתמש המנהיג בגישה בלתי לוחמנית.
בביקור מאוחר יותר, ב־1996, נוכחנו שוב עד כמה ספוגה מנהיגותו של הדלאי לאמה באורח החיים הבודהיסטי. צעירים טיבטים הרגו צעיר הודי בתגרת שיכורים. בתגובה, ערכו כמה הודים פוגרום־של־גמול בשכונה הטיבטית בדהרמסאלה. הטיבטים נמנעו מלהשיב וכך נמנעה התנגשות חמורה, אולם הקולות ההודיים שדרשו להחריף את האלימות הלכו וגברו. מן הסתם, תרמה לכך קנאת שכנים על ההצלחה הכלכלית הטיבטית ועל כך שהעיר הקטנה הפכה למוקד עלייה לרגל של מערביים רבים.
הדלאי לאמה ערך מסיבת עיתונאים ובה הכריז: "אנו מצטערים על אובדן חיי אדם. אנו, הטיבטים, גרמנו לאסון הזה. באנו, אלפים רבים, לעיר קטנה, והתבלטנו בה יתר על המידה. מריבת השכנים היתה בלתי נמנעת. בעיר גדולה יותר היינו נעלמים מן העין וסכסוך מעין זה לא היה מתרחש. על כן החלטנו שעלינו לצאת מדהרמסאלה ולעבור לעיר גדולה, אולי לדלהי, וכך יימנעו התנגשויות כאלה בעתיד". לשכתו הוצפה גל מחאות ובקשות מכל שכבות הציבור ההודי, שיחזור בו מכוונתו. הטיבטים נשארו בעיר, הסכסוך חוסל, אגודה מכובדת לידידות בין הטיבטים לבין ההודים הוקמה, וכל זאת ללא אלימות נגדית וללא הטלת דופי באיש.
כאשר מת מנהיג סין, דנג, שהיה אדריכל הכיבוש הסיני בטיבט, כתב עליו הדלאי לאמה ברוח מפתיעה של פיוס: "סין איבדה מנהיג גדול, ששאף לקדם את מטרותיה ופעל כמיטב הבנתו לטובתה. הוא עשה מעשים גדולים וגם טעויות רבות. טעויותיו לא נבעו מרוע, כי אם מאידיאולוגיה נוקשה שהתעלמה מצדדים חשובים בחיי אנוש".

הדילמה של הדלאי לאמה
בתום שהייתנו בדהרמסאלה (שהובילה אותנו למחויבות רבת שנים בעמותת יטי"ב), נסענו צפונה, ללדאק. לא הרחק מן הגבול הטיבטי ראינו אוהלי נוודים. היו אלה נוודים טיבטים, החיים באוהלי צמר ורועים את צאנם, ללא טכנולוגיה מודרנית, ללא מערכת חינוך, ללא אמצעים, ללא תקשורת, ללא מבקרים כמעט, בתנאים דלים מאוד. תוך כדי שתיית תה החמאה הטיבטי, שאלנו את אבי המשפחה מאין באו. הם נמלטו מטיבט לפני כעשר שנים.
איך המצב כאן לעומת המצב שם? שאלנו.
"טוב יותר. יש חופש, אין רדיפות, אפשר לחיות".
ומהו חלומך הגדול ביותר? שאלנו, מצפים לשמוע משאלות בתחום הכלכלה, הבריאות, המשפחה.
"חלומי הגדול ביותר הוא לחזור לטיבט החופשית ולנדוד בה", ענה בגאווה והחווה קידה לתמונתו של הדלאי לאמה, שהיתה מונחת בין התמונות של

הבאת מים למתפללים במקדש הדלאי לאמה, דהרמסלה | צילום: הראל אילת

בודהא על גבי המזבח המשפחתי.
תשע שנים אחר כך אפשר להתבונן באור מפוכח יותר בדילמה הקשה שבה נתונים הטיבטים והדלאי לאמה בראשם. המתינות לא הביאה עד עתה להתקדמות משמעותית בשיחות בינם לבין הסינים. זאת ועוד, המצב בטיבט עצמה הולך ומחמיר; טיבט כישות תרבותית ולאומית הולכת והופכת לחלום רחוק אל מול התהליך ההופך את הארץ לסינית במובהק.
ומכאן גם דילמה נוספת של הדלאי לאמה: הוא נחשב למופע האנושי של הבודהא של החמלה. בודהיות בדרגה הנעלה ביותר אינה עושה הבחנות. היא שוויונית ושוות נפש למושגים של אתניות ולאום, להבדלים של דת וגזע ולאידיאולוגיות פוליטיות. המנהיגים הגדולים ביותר של העולם הבודהיסטי פרשו ברובם אל עולמם הרוחני ועסקו בפרקטיקה שאין לה דבר עם לאומיות. במובן מסוים, לאומיות והגדרה עצמית לאומית עומדות בסתירה עמוקה לבודהיזם בראייתו האוניברסלית. הדלאי לאמה נעשה, בכוח הנסיבות, למוביל התנועה הלאומית הטיבטית בגולה, וככזה מצפים ממנו ש"יקדם" משהו בתחום המדיני־פוליטי. אבל הוא אינו כזה, לא באישיותו ולא באמונתו. הבודהא של החמלה עלי אדמות לא נועד להיות מנהיג פוליטי.

ואולי רוחנו קצרת רואי, והמנהיגות הפוליטית האמיתית של העולם שיבוא תבוא מעולמם של הבודהות של החמלה, ויבוא שלום של אמת על העולם.

הפוסט טיבט מסרבת להיעלם הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%9e%d7%a1%d7%a8%d7%91%d7%aa-%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%a2%d7%9c%d7%9d/feed/ 0 יום הולדת שמח, מר בודהאhttps://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%97-%d7%9e%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%90/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2599%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2593%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%2597-%25d7%259e%25d7%25a8-%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2594%25d7%2590 https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%97-%d7%9e%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%90/#respond Thu, 02 Jun 2011 09:44:58 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%97-%d7%9e%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%90/כבר יותר מאלפיים שנה מציינים ברחבי העולם הבודהיסטי את יום הולדתו של בודהא. בודהא אינו נחשב לאל, אלא לאדם שהתעלה על עצמו בחיפוש פנימי, וככזה אין מניעה לחגוג את יום הולדתו, שהוא גם יום עלייתו השמימה והיום שבו זכה בהארה. יותם יעקבסון השתתף בחגיגות בנפאל

הפוסט יום הולדת שמח, מר בודהא הופיע ראשון במסע אחר

]]>

חגיגות יום ההולדת של בודהא בעמק קטמנדו, נפאל, החלו לפנות בוקר.
אלפים צעדו במעלה גבעה תלולה בדרכם אל מבנה מקודש, נושאים בידיהם נרות, קטורת ומנחות. בהגיעם לרחבת המבנה הצטרפו המאמינים אל ההמון שכבר הקיף אותו בכיוון השעון. באיזור זה של העולם מקיפים את המבנים המקודשים כך שיד ימין, זו שאינה

פסל של בודהא בעלייה לגבעת סוויאמבהונאת. אל לנו לטעות בארשת פניו המנומנמת. כמי שהגיע לנירוונה, מופיע הבודהא לא אחת כמי שלסביבה אין כל השפעה עליו והוא שקוע בתוך עצמו. האוזניים המוגדלות הן אחד מ-75 סימנים המופיעים על גופו. תנוכי האוזניים המנוקבים הם עדות לעדיים שהסיר מעליו בודהא, כשעזב את ארמון הולדתו ויצא לדרך החיפושים

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נפאל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

משמשת לניגוב האחוריים, מופנית לכיוונם. חריגה מנוהג זה תתפרש כזלזול בוטה. המאמינים שעמדו סמוך למבנה סובבו בימינם את גלגלי התפילה הקבועים בקירותיו; אחרים העבירו באצבעותיהם את חרוזי מחרוזות המאלה, שבהן 108 חרוזים כנגד 108 שמותיו של הבודהא.
נוף מלא השראה של עמק קטמנדו ושל הפסגות הסוגרות עליו מצפון נשקף מהגבעה הזאת, הנקראת הסטוּפה של סוויאמבהונאת (Swayambhunath) – יד זיכרון לבודהא ואחד מהתילים המקודשים הפזורים בהודו, בסרי לנקה, באינדונזיה, בנפאל ובמרחבי העולם הבודהיסטי כולו.
חגיגות יום ההולדת של בודהא נערכות מדי שנה במרכזים שונים של העולם הבודהיסטי במהלך הירח המלא של חודש ואיסקה, המקביל לחודש העברי אייר ולחודשים אפריל־מאי בלוח הגריגוריאני. השנה נחגג יום ההולדת ה־2,564, אולם למניין השנים המדויק אין כל משמעות עבור הבודהא עצמו. לפי האמונה הבודהיסטית, מאז שהגיע להארה לפני יותר מאלפיים שנה, השיג הבודהא את כל שחפץ בו, והוא נמצא מעבר להבלי העולם הזה. החגיגה הגדולה נערכת בהשראת הדרך שבה הלך והתורה שהפיץ, והיא נועדה לקדם את המאמינים שעדיין צועדים במסלול הארוך והקשה אל הנירוונה, שפירושה המילולי בסנסקריט הוא "כיבוי" – שחרור מוחלט מהשעבוד למאוויים והיעלמות התשוקות.
סיפור חייו וגלגוליו של בודהא עבר בקהילה הבודהיסטית מדור לדור במשך יותר מאלפיים שנה בגרסאות שונות. לפי המסורת המקובלת ביותר, במחזור החיים האחרון שלו נולד בודהא כבן אנוש בשנת 563 לפני הספירה, בחורשת עצים בגני לומביני (Lumbini), לא הרחק מדוואדהא (Devadaha) שבדרום נפאל.
הוא נולד כנסיך, שזכה לשם סידהארתא ("זה שייעודו הגשמה") גאוטמה, חי בחצר מלוכה ונהנה מחיי מותרות. למרות הנסיונות למנוע ממנו לראות את אופיו האמיתי של הקיום, יצא הנסיך כמה פעמים אל מחוץ לחומות הארמון והתוודע לסבל האנושי, לזִקנה, לחולי, למוות וגם לנזיר מקבץ נדבות, שחיפש את האמת ואת האושר. גאוטמה החליט לוותר גם הוא על התענוגות הגשמיים, פרש מן החברה ויצא למסע נדודים בחיפוש אחר דרכים להתגבר על הסבל.
לאחר שש שנות סגפנות, שבהן עבר התנסויות מגוונות וקשות, החליט גאוטמה לסלול לו דרך משלו, דרך ביניים בין התמכרות לתענוגות ובין עינוי עצמי, שזכתה לכינוי "דרך האמצע". לפי המסורת, התיישב גאוטמה בתנוחת לוטוס מתחת לעץ (שבעתיד ייקרא על שמו, עץ הבודהי, "עץ ההתעוררות") בבודה גאיה (Bodh Gaya), ונשבע שלא ימוש ממקומו עד שיגיע להארה סופית ומלאה. בליל הירח המלא של חודש ואיסקה השלים בסופו של דבר גאוטמה את משימתו, שחרר את עצמו מהמעגל האינסופי של הלידה מחדש והפך לבודהא.
במובנים מסוימים היתה הארתו פסגת הישגיו, אולם השיעורים שנתן אחר כך, במשך 45 השנים עד לפטירתו, הם שהניחו את היסודות למורשתו הארוכה ולהתפשטות הבודהיזם.

אמונה בדרכו של הבודהא
בודהא אינו מוגדר בבודהיזם כאל, אלא כאדם שהתעלה על עצמו בחיפוש פנימי ובדבקות במטרתו הנשגבת. ככזה, לא מפליא שהמאמינים בדרכו מציינים ברוב טקס את התאריך החשוב בחייו, שמשמעותו משולשת: לפי האמונה, יום ההולדת

אחת מהמאמינות שפקדו את סאווימבהונאת הגישה את קערות המנחה שלה ולאחר מכן נסמכה על זרועו של אחד מפסלי הבודהא. היא לא לפתה אותו בעוז, אלא הניחה אצבעותיה מתוך הכרה ממשית בנוכחותו. נראה שמגע זה גם לה לחוש בטוחה ושלווה. האשה נותרה במקומה, נסמכת על בודהא דקות ארוכות

של בודהא הוא גם יום עלייתו השמימה, וחשוב מכך – היום שבו זכה בהארה.
אמונה זו, אשר לפיה אירועים מרכזיים בחייו של אדם מואר מתרחשים במעגליות מושלמת באותם תאריכים, קיימת גם ביהדות. כך, למשל, מקובלת מסורת דומה לגבי רבי שמעון בר יוחאי, הוא הרשב"י. מסופר שהוא נולד, הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא ועלה השמימה באותו יום ממש – י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר.
לפי המסורת, שלוש נקודות המפנה המרכזיות בחייו של הבודהא התרחשו בזמן פורנימה, כשהירח נמצא במילואו. הלבנה המלאה משולה לערנות ולמודעות. היא ליוותה את הבודהא כל חייו, וממשיכי דרכו דבקים בה. יום הולדתו של בודהא הוא חג המסמל יותר מכל את השחרור ואת החירות. החג נחגג באביב, כמו פסח – חג החירות ביהדות. האביב גדוש ברכות, והטבע מעתיר עלינו שפע רב. בעונה זו קל לאנשים לחזק את אמונתם בבשורות איחוד והרמוניה ולפעול להגשמתן.
במהלך חגיגות יום ההולדת מבקשים המאמינים להיצמד ביתר דבקות לדרך שבה הלך בודהא, להביא לגאולת נפשם, נפשות קרוביהם ונפשות כל היצורים החיים עלי אדמות, בין השאר באמצעות הקדשת מנחות וסמלי שפע ופריון לכוחות עליונים. החגיגה בנפאל עמדה בסימן סינתזה בין הינדואיזם לבודהיזם, האופיינית לחלקים נרחבים במדינה. סביב הסטופה ישבו מוכרי בינדו (Bindu, בסנסקריט: טיפה, נקודה), בגדיהם מלוכלכים באבקה אדומה. תמורת סכום פעוט סימנו את מצחי המאמינים בכתם, המסמל נאמנות דתית. על פי אחת המסורות הוא מסמל גם שאיפה להגיע להכרת העל, המתבטאת בפקיחת העין השלישית. מנהג זה מקובל בעיקר בפולחן ההינדואי בהודו, אך בנפאל הוא פעפע אל הפולחן הבודהיסטי. סביב הסטופה הדליקו נרות והגישו צלחות מנחה גדושות ומסוגננות.
באחת הפינות יצקו המאמינים חלב לתוך בור גדול. החלב עורבב במים ובסיד. בהמשך הועלתה התערובת אל הסטופה ונוצקה על בסיסה העגול, דמוי הקערה ההפוכה. לפי אחת המסורות, קערה הפוכה זו מסמלת את הקערה שנשא הבודהא כשהיה קבצן. לאחר שבחר ב"דרך האמצע" בדרכו להארה, הניח את הקערה הפוכה על פיה. הצבע הלבן של החלב והסיד מסמל בבודהיזם טוהר ונקיון נפש, ההולמים את האמונה בדרכו של הבודהא. בהינדואיזם ובבודהיזם הנפאלי, הרווי בהשפעות הינדואיסטיות, החלב מסמל גם שפע ונדיבות.

סגולות לשיפור הקארמה
בשעות אחר הצהריים של אותו יום התקיימה חגיגה גדולה סביב הסטופה של בודהאנאת (Boudhanath) – המעוז הטיבטי בעמק קטמנדו. בודהאנאת, השוכנת מצפון לקטמנדו, היתה מרכז דתי עבור הטיבטים מאות שנים לפני שהתיישבו כאן פליטים רבים, שנמלטו ב־1959 מטיבט הכבושה על ידי סין (ראו "מסע אחר" 89). לאחר שהתמודדו עם קשיי המסע וחצו את הרי ההימלאיה, נהגו הסוחרים הטיבטים לעצור בבודהאנאת ולהתפלל טרם כניסתם לקטמנדו. כך עשו גם בדרכם חזרה צפונה.
אף שמדובר באותו חג, האווירה בבודהאנאת היתה שונה לחלוטין, רגועה והדורה יותר. חלק מהמאמינים סבבו את הסטופה תוך כדי השתחוויות חוזרות ונשנות, אחרים מלמלו בלחש תפילות ומנטרות. סביב הסטופה הובערו אלפי נרות חמאה קטנים. את מקום ציירי הבינדו תפסו מוכרי ציפורים. יום ההולדת של הבודהא נודע כבעל סגולות מיוחדות לשיפור הקארמה. אפשר לשפר את הקארמה על ידי מתן צדקה לנזקקים או על ידי שחרור בעלי חיים מכלאם. המאמינים קנו את הציפורים מלוכדיהן ושילחו אותן לחופשי.
מדי פעם נשמעו חצוצרות והלמות תופים. תהלוכות חגיגיות בישרו על הגעתו של לאמה מכובד זה או אחר. הלאמות רמי המעלה סבבו את הסטופה כשהם רכובים על פילים. בינתיים ירדה חשכה, והיה מי ששב ויצק מקומקום חמאה מותכת כדי שהנרות, כמו האמונה, לא יכבו.

הפוסט יום הולדת שמח, מר בודהא הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%97-%d7%9e%d7%a8-%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%90/feed/ 0 קללת האי המבורך – סרי לנקהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9a/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%25a8%25d7%2599-%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%259c%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%259a https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9a/#respond Tue, 05 May 2009 19:00:30 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9a/לא רק משקיפים מרחוק מתקשים להבין את תסבוכת הדתות והלאומים השוררת בסרי לנקה. אפילו פורעים מקומיים מתקשים להבחין בין טמילים וסינהלים, מוסלמים ובודהיסטים, הינדואים ונוצרים. מסע בסרי לנקה, על יערותיה הירוקים, מקדשיה העתיקים ומטעי התה והגומי, חושף את הפער שבין הנוף הקסום למצב העגום

הפוסט קללת האי המבורך – סרי לנקה הופיע ראשון במסע אחר

]]>

"כמו ציור של רוּסוֹ", לחשתי לעצמי בעוד צל המטוס שִרטט קו דמיוני מעל לשפכי הנהרות וסבך היערות של מערב סרי לנקה. קרני השמש הראשונות העניקו לירוק העד כתמי צבע כתומים־צהובים, בדיוק כמו בציורי הסבך הטרופי של האמן ה"פרימיטיביסט" אנרי רוסו. יכולתי לדמיין את הנמרים, התוכים והפרפרים ממתינים בעשב הירוק ולוטשים עיניים לטורף ולנטרף. לשונות המים העכורים של הנהרות הרבים, הפזורים לאורך חופי האי, נמשכו אל תוך מימי האוקיינוס ההודי הכחולים, כאילו חוששים להתערב זה בזה.
המטוס היה מלא בנערות סרי לנקיות צעירות, שחזרו לחופשת ראש השנה לאחר שנת עבודה כעוזרות בית בירדן או באחת ממדינות המפרץ הפרסי, לבושות סארי צבעוני מובחר או לבוש חגיגי אחר. תיירים לא נראו במטוס. מלחמת האזרחים העקובה מדם ושורה של פיגועי טרור הרחיקו מסרי לנקה את התיירים ואת המטבע הזר.
באותו רגע קשה היה לשייך את גן העדן הירוק שנפרש מתחת אל תמונות של גוויות חיילים, מסוקים ונעדרים פוליטיים. זמן קצר אחר כך, לנוכח ביצורי שקי החול, המחסומים והחיילים הרבים ביציאה משדה התעופה של קולומבו (Colombo) הבירה, התחלתי להבחין בפרטים נוספים בציור שאליו נכנסתי.

טיפה אחת, ים של דתות
צורתו של האי סרי לנקה היא כטיפת ענק שנשרה מהודו. האי, ששטחו כ־66 אלף קילומטרים מרובעים, נמצא באוקיינוס ההודי, מדרום־מזרח לקצה הדרומי של מדינת טמיל נאדו שבהודו. המסע לציילון, היא סרי לנקה של היום, מתחיל באפוס ההינדואי הראמאינה, שבו מסופר על ראוונה, מלך השדים, אשר חטף את סיטא, רעייתו של הנסיך ראמה, ונמלט איתה אל האי לנקה. הנומן, גנרל הקופים הלבן, נחלץ לעזרתו של ראמה. הוא בנה עם צבא הקופים שלו גשר מהודו אל האי לנקה ושחרר את סיטה. עד היום מפרידים בין סרי לנקה להודו כ־70 קילומטרים של מים, הזרועים באיים זעירים בשרשרת הנקראת גשר אדמס (Adam’s Bridge).
הרבה שמות ואגדות נקשרו אל האי. סוחרים יורדי ים ערבים מימי הביניים כינו את האי "סרנדיב", וסופר אנגלי מהמאה ה־18 השתמש במלה הערבית על מנת ליצור מלה חדשה באנגלית – Serendipity – המתארת גילוי של משהו מוצלח במקרה. השם ציילון נקשר אל האי בתקופת השלטון הקולוניאלי בו, שהתחיל עם הפורטוגלים וההולנדים במאה ה־17 והסתיים בשלטון האנגלי ב־1948: המלה Ceilao היא עיוות פורטוגזי של המלה "סינהלה", הקבוצה האתנית העיקרית באי.
האי קיבל את השם סרי לנקה, "אי מבורך" בסינהלית, ב־1972, תוך ניסיון להתנער מהתדמית הפוסט־קולוניאלית ומהבעיות החברתיות־כלכליות שהלכו והחריפו, וכחלק מהמאמץ הסינהלי ליצור מסגרת מדינית אחידה ל־18 מיליון סינהלים וטמילים, בודהיסטים והינדואים, מוסלמים ונוצרים. זה לא ממש עזר. המתח הדתי והאתני עלה וגאה והסלים לכדי מלחמת אזרחים, המלווה במעשי טרור.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סרי לנקה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
מאלף נחשים טמילי. הטמילים הם מיעוט במדינה, אבל סינהלים רבים חוששים ממזימה להפוך את סרי לנקה לחלק מהמדינה הטמילית שבהודו הסמוכה, שם חיים עוד 50 מיליון טמילים | צילום : דודו בן-צור

מצפון לקולומבו הבירה, נמצאת נגומבו (Negombo), אולי הדוגמה המעניינת ביותר לקונגלומרט הדתי השורר בסרי לנקה. נגומבו, שיש המכנים אותה "רומא הקטנה", שוכנת ביער טרופי העוטף כנסיות קתוליות מרשימות מהמאה ה־17, שידעו כנראה ימים יפים יותר. בחזית הכנסיות ניצב פסל של חייל רומאי, כאילו מעולם לא נטרפו נוצרים מאמינים על ידי אריות הקולוסיאום. בצד הכנסיות עומדים מקדשים הינדואיים ובודהיסטיים, ובסמטאות העיר אפשר לשמוע ב"מדרסה" ילדים משננים פסוקים מהקוראן. תושבים רבים באי מחזיקים בשתי דתות ואפילו בשלוש, משתתפים בטקסים דתיים הינדואיים או בודהיסטיים וחוגגים גם את חג המולד.
ברחוב הראשי של העיר פעורים בורות גדולים, סימן ההיכר הראשון לקריסת השירותים העירוניים במדינות המתפתחות. ככל שהבור גדול יותר, כך גדולים התסכול או ההשלמה של המקומיים. קשה היה לסרב לחזית המזמינה של המקדש ההינדואי העומד ברחוב הראשי. כמו חוברת קומיקס משובחת, סיפרו קירות המקדש אגדות ומשלים מאפוסים הינדואיים כמו הראמאינה והמהאבהארטה. קרישנה, ראמה וחברים אחרים הזמינו את המאמינים אל העולם הצבעוני ורב הדקויות של ההינדואיזם.
בנמל הדייגים של נגומבו, שהיתה מרכז חשוב של סחר תבלינים עוד לפני בוא הפורטוגלים, פרקו כמה דייגים דגי מנטה ענקיים. התושבים באיזור הם טמילים נוצרים ברובם. בתקופת השלטון הפורטוגלי אימצו את הנצרות הקתולית ורבים מהם נושאים היום שמות כמו דה סילבה, פררה ופרננדו. אבל רוב תושבי סרי לנקה אינם טמילים, ולא נוצרים. בחלקו הצפוני של האי ובחוף המזרחי נמצאים אמנם ריכוזים גדולים של טמילים, הינדואים ברובם, אך ביתר שטחי האי, הסינהלית והדת הבודהיסטית הן הדומיננטיות.

אריות ופילים בממלכה הסינהלית
הסינהלים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסרי לנקה, הגיעו לאי מצפון הודו בסביבות שנת 500 לפני הספירה, וכיום הם מונים כ־14 מיליון איש. האגדה מספרת שמקורם באריה (Sinha), שדמו (Le) עדיין זורם בעורקיהם. אותו אריה מופיע על דגלה של סרי לנקה.
מאמינים כי סידהארתה גווטמא בודהא ביקר כמה פעמים באי, ויש הטוענים כי השאיר את טביעת כף רגלו על סלע בפסגת אדמס (Adam’s Peak), 2,246 מטרים מעל לפני הים. כמה מאות שנים לאחר מות בודהא התעוררו מחלוקות באשר לדוקטרינה הבודהיסטית, והן הובילו לצמיחתן של קבוצות שונות ונבדלות בבודהיזם. הסינהלים אימצו את בודהיזם התרוודה – גרסה אורתודוקסית, שלפיה אפילו בודהא עצמו אינו יכול להתערב במהלך חייו של אדם, ועל המאמין להגיע להארה במאמץ עצמי. כיום מגדירים עצמם יותר מעשרה מיליון אנשים כמשתייכים לבודהיזם זה.
יצאתי מזרחה, אל הערים העתיקות של הממלכה הסינהלית שבמרכז האי. בצידי הדרכים עמדו נערות לבושות בבדים צבעוניים, מציעות שקיות גדושות באגוזי קשיו. מדי פעם עצרתי את הרכב, מניח לפיל ולנהגו לחצות את הכביש. פילים משמשים כבהמות משא ברחבי האי, ודמויותיהם מעטרות שרידים ארכיאולוגיים רבים, למשל בשרידי העיר העתיקה פולונרואה (Polonnaruwa), שאליה נסעתי.
מרכז האי מאופיין בנוף יבש יחסית, מה שהביא את שליטי הממלכות הסינהליות לחפור מאגרי מים מלאכותיים ענקיים בכל האי, וכיום פזורים סביבם שדות אורז רחבי ידיים. העיר פולונרואה נבנתה במאה ה־11, בצמוד למאגר המים פראקראם סמודרה (Parakram Samudra). זהו אחד המאגרים הגדולים ביותר באי, והוא משמש מקור מים לתעלות השקיה, הנמתחות לאורך יותר מ־70 אלף דונמים של שדות אורז.
שוטטתי בין הדגובות, מבנים מעוגלים ומחודדים בקצה, לזכרו של בודהא. בסלעים נחצבו דמויות ענקיות של בודהא שוכב, עומד או יושב, סרעפתו מכונסת ומבט שליו ומוכיח על פניו. כמה נשים צעדו יחפות על סלע הגרניט החם והניחו מנחות למרגלות כל אחת מהדמויות, שנחצבו במאה ה־12.
לא רחוק משם, בולט מבצר הסלע סיגיריה – מונולית אדום, המתנשא לגובה 200 מטרים מתוך הסבך הירוק המקיף אותו. טיפסתי במדרגות התלולות המובילות אל פסגת הגרסה הסרי לנקית למצדה. במאה החמישית הפך המקום למבצר מלכותי למשך 18 שנים בניצוחו של קשייפה, בנו של מלך אנוראדהפוּרה וגאון־מטורף, שחשש מתחרות עם מוגגלאנה, אחיו למחצה הצעיר ממנו. בטירופו כלא את אביו, ומוגגלאנה הצעיר נאלץ לברוח להודו. קשייפה דרש מאביו לגלות לו את מקומו של אוצר סודי, שהוא האמין בקיומו. האב הוביל את בנו אל ביתו של נזיר בודהיסטי זקן, שהיה מורו האישי במשך שנים רבות. "כאן", אמר האב והצביע על הנזיר, "מונח כל אוצרי". בטירופו, ציווה קשייפה לתלות את האב חי על קירות המבצר.
על "קיר המראות", הצמוד לקיר הסלע, נרשמו לפני אלף שנים שירים בכתב המגולגל והציורי של סינהלית עתיקה. מדרגות לולייניות מובילות אל ציורי קיר אירוטיים מרשימים ביופיים ובצבעוניותם. דמויותיהן של 18 נימפות עגולות חזה, פרחים בידיהן, נותרו על הסלע, מתוך כ־500 הציורים המקוריים. איש אינו יודע מי היו נשים אלה.

גומי ותה אצל המיעוט הטמילי
קראתי פעם על פועל במטע גומי בסרי לנקה, שנבלע בשלמותו על ידי נחש פיתון ואחר כך הוקא על ידי הזוחל הענק. בדרך לעיר קנדי (Kandy) ולמטעי התה שבמרכזו ההררי של האי, העמקתי אל תוך מטע עצי גומי צפוף. צלוחיות פלסטיק קטנות הוצמדו לעצים בכיוון הטפטוף של השרף הלבן מהחתך הטרי. הפועל הטמילי הופתע מנוכחותי. לאחר שהבחנתי בגופו הרזה יכולתי להבין את סיפור המעשה המוזר. האיש הצנום חבש טורבן לראשו ונראה כארוחת צהריים אפשרית לנחש פיתון בינוני.
במאה ה־19 הביאו הבריטים לסרי לנקה טמילים רבים ממדינת טמיל נאדו שבדרום הודו. הם הובאו כדי לעבוד במטעי הגומי ובשדות התה של ציילון הקולוניאלית, משום שהתושבים המקומיים סירבו לעבוד במטעים. תחילה שתלו הבריטים ברמות המרכזיות קפה, וייבאו עובדים עונתיים מדרום הודו. ב־1860 פגעה מחלה ביבולי הקפה, והבריטים החליטו לעבור לתה. שלא כמו קפה, תה דורש טיפול רצוף וכוח עבודה קבוע, ולכן "ייבאו" הבריטים, בין 1870 ל־1930, 200 אלף טמילים, שרבים מצאצאיהם מתגוררים באיזור עד היום.
הטמילים הם מיעוט בסרי לנקה, אבל הסינהלים יודעים כי מעבר למיצר פאלק (Palk), כ־30 קילומטרים מג'פנה (Jaffna), נמצאים עוד 50 מיליון טמילים, במדינת טמיל נאדו. סינהלים רבים חוששים ממזימה להפוך את סרי לנקה לחלק מהמדינה הטמילית שבהודו, וגם רואים עצמם כמגיניו של בודהיזם התרוודה בדרום־מזרח אסיה.
הקונפליקט האתני בסרי לנקה מזכיר את משברי הפוסט־קולוניאליזם האופייניים יותר למדינות אפריקה מאשר למדינות בדרום־מזרח אסיה: שתי קבוצות אתניות מרכזיות, הנאבקות על עמדות כוח פוליטי, זהות עצמית והגדרה טריטוריאלית. כמו במושבות כתר רבות אחרות, גם בסרי לנקה טיפחו הבריטים את קבוצת המיעוט, הטמילים, כסוכני

על "קיר המראות" בסיגיריה מצוירות דמויותיהן של 18 נימפות עגולות חזה, פרחים בידיהן. איש אינו יודע מי היו נשים אלה | צילום : דודו בן-צור

השלטון. עם קבלת העצמאות ב־1948, היו הטמילים האליטה הפוליטית והכלכלית המובילה באי. השפה הרשמית היתה אנגלית, מה שהרחיק סינהלים רבים מעמדות מפתח.
התסכול הסינהלי העלה אל השלטון ב־1956 את סלומון בנדרניקה, שמצעו כלל חיזוק סינהלים ממעמד בינוני ונמוך והפיכת הסינהלית לשפה הרשמית. בבת אחת נושלו הטמילים מרוב משרותיהם, ונדחקו מהאוניברסיטאות ומעמדות מפתח במדינה. התסכול העמוק שנבע מכך בא לידי ביטוי בשנות השבעים והשמונים בקריאות בדלניות להקמת מדינה טמילית נפרדת, אשר תיקרא אילם (Ealam), ולגיבושה של תנועת המחתרת "הנמרים הטמילים" (LTTE) להשגת המטרה.

מלחמת המחתרות ומכוניות תופת
המתח בין הקבוצות האתניות הלך וגבר עד שהתפרץ ב־1983, כשהמחתרת הטמילית הרגה 13 חיילים מצבא סרי לנקה. במשך כמה ימים עשה ההמון הסינהלי שמות בשכונות ובבתי מסחר של טמילים. למרבה האירוניה, לעיתים לא הצליחו הפורעים להבחין בין טמילי לסינהלי, ודרשו מהמועמד לשוד או להוצאה להורג לשנן פסוקים מטקסטים בודהיסטיים, כדי להוכיח את שיוכו הסינהלי.
במהלך שנות השמונים התנהלו קרבות עקובים מדם בין המחתרת הטמילית לצבא סרי לנקה, בעיקר בחוף המזרחי של האי וסביב העיר ג'פנה שבצפון המדינה. הממשלה ביקשה את התערבות הצבא ההודי, אלא שהפחד מפני השתלטות הודית וטמילית על האי הביא להקמת מחתרת סינהלית מרקסיסיטית, אשר ניסתה להפיל את הממשלה. הצבא ההודי נואש מנסיונות התיווך, וחזר להודו לאחר שנתיים. סרי לנקה שקעה במלחמת אזרחים, שכללה פעולות טרור, עינויים ונעדרים פוליטיים מקרב הטמילים והסינהלים כאחד.
עלייתה לשלטון ב־1994 של צ'נדריקה בנדרניקה, בתו של סלומון בנדרניקה, הביאה לאי תקוות חדשות לפתרון הבעיות הפוליטיות ונושא זכויות האדם. אבל כמה ימים לפני שהגעתי לסרי לנקה, פוצצו הטמילים מכונית תופת רבת עוצמה במרכז קולומבו, אשר הרסה את רוב המרכז המסחרי של העיר. חלק גדול מחלונות בתי המשרדים והמלונות ברחובות כוסו בקרטונים ובדיקטים במקום הזגוגיות המנופצות. העיתונים ותוכניות החדשות בטלוויזיה דיווחו על קרבות בדרכים המובילות לקילינוצ'י (Kilinochchi) ולג'פנה.
ביום שבו נפגשתי לשיחה עם אופלי טנאקון, עורך העיתון היומי הנפוץ "האי" (The Island), דיווחה הכותרת הראשית בעיתונו על פיגוע תופת בשוק של בטיקלואה (Batticaloa), בחוף המזרחי. לדברי טנאקון, 12 אחוזים מאוכלוסיית האי הם טמילים, אבל רק שני אחוזים תומכים במחתרת. ובכל זאת, מלחמת ההתשה בין הצבא למחתרת הטמילית במזרח האי ובעיקר בצפון נמשכת. הדיווחים משם חלקיים ולא תמיד אמינים, ועל עיתונות חופשית מצנזורה בסרי לנקה, אין מה לדבר.
אם לא די בכך, מדברים בימים אלה גם על החרפת המתח בקרב המיעוט המוסלמי, מרכיב נוסף בפאזל האתני־דתי של סרי לנקה – צאצאים של סוחרים ערבים שנשאו נשים מקומיות ומוסלמים ממוצא מלזי. במשך השנים נבנו בין המוסלמים לסינהלים ולטמילים גשרים כלכליים, תרבותיים וחברתיים, אבל איש אינו יכול להתחייב היום שהם יחזיקו מעמד בטלטלה האתנית־דתית שסרי לנקה עוברת.

השן של בודהא, התה של האנגלים
בדיקות בטחוניות קפדניות קידמו את פני בכניסה לדלאדה מליגוואה (Dalada Maligawa), "מקדש השן" שבקנדי. הגעתי בדיוק בזמן לטקס ה"פוג'ה": משפחות משפחות של סינהלים מציבות מנחות בפינות שונות במקדש ואחר כך עומדות שעות ארוכות בתור על מנת לחזות בחדר המוזהב, שבו מוחזקת השן. לפי המסורת, דקות ספורות לפני שנשרפה גופתו של בודהא, נעקרה אחת משיניו. במאה הרביעית לספירה הוברחה השן מהודו, בשערותיה של נסיכה סינהלית, והידיעות על הימצאותה בסרי לנקה חיזקו את מעמד האי בעולם הבודהיסטי.
ב־1590 הובאה השן לקנדי, והמלך וִוימַלָה דהרמה סוּרִיָיה בנה עבורה בסמוך לארמון המלוכה מקדש בן שתי קומות, שממנו שרד רק המבנה הפנימי. המקום עבר שינויים רבים, בעיקר עקב פיגועי תופת מצד המחתרת הטמילית. כמה שבועות לאחר שביקרתי במקדש, ביצע איש המחתרת הטמילית פיגוע התאבדות בתוכו.
המקדש מכיל גם אוצרות אמנות וכתבי יד עתיקים, ועל אחזקתו ממונים נזירים משני מנזרים בודהיסטיים, מלוואטה ואסגיריה, המתחלפים ביניהם מדי שנה. קנדי נחשבת לערש התרבות הסינהלית של סרי לנקה, ופורחים בה מרכזים של מוסיקה, ריקוד ואמנות. מדי שנה, בחודשים יולי־אוגוסט נערך בעיר ה"אסאלהה פרהרה"  – פסטיבל חגיגי של מוסיקה, ריקודים ומצעדי פילים, אז מוצאת השן של בודהא מן המקדש ומובלת ברחבי העיר.
צעדתי באוויר הבוקר הקריר לאורך אגם קנדי, בדרך אל מנזר מלוואטה. קוטפות תה טמיליות עצרו לרגע את עבודתן וזקפו את גבן, מנסות לראות אם האחראי עליהן מבחין ברגע המנוחה שלקחו. מבט רציני על פניהן, ונזם זהב נוצץ על רקע פנים כהות. האחראי הגיע, מחזיק בידו מטרייה להגנה משמש ומגשם, וגער בנשים, אשר חזרו מיד לליקוט העלים הירוקים.
מדרום לקנדי, בגובה 1,884 מטרים מעל לפני הים, טובלת העיר נווארה אלייה (Nuwara Eliya) בעננים ובמרבדי תה ירוק. גם היום, 51 שנה לאחר תום השלטון הבריטי באי, אפשר להתבלבל ולחשוב שהעיר היא פרבר ויקטוריאני של לונדון. בתי לבנים אדומות, גנים מטופחים, מגרשי גולף, שעת תה מסורתית וערפל הם סימני ההיכר של בירת ארץ הגבעות של סרי לנקה. אבל בכניסה אל העיר בולטות שכונות עלובות עם פחונים -‐ בתי המשפחות של קוטפות התה ופועלות הייצור בבתי החרושת לעיבוד תה.
מרי ג'במאלי מתגוררת עם בעלה ושני ילדיהם במבנה קטן וטחוב. על הקיר, תמונה של מריה מחזיקה את ישו, ומול התמונה מונחות גלויות צבעוניות הנושאות דמויות של אלים הינדואיים שונים. עוד דוגמה למורכבות הדתית בסרי לנקה. מרי היא נוצרייה וגם הינדואית, נצר למשפחה של קוטפי תה, שהביאו הבריטים לסרי לנקה.
טיפסתי בג'יפ ישן את הפיתולים המובילים למישורי הורטון (Horton Plains), אחד האזורים הקסומים והמבודדים, המגיע לגובה 2,134 מטרים, דרומית־מערבית לנווארה אלייה. קרעים בערפל הכבד גילו רצועות של נהר רחב שהתפתל דרומה, ולאורך הכביש בלטו שרכים ענקיים. בעבר היה המקום שדה הציד של הלורדים הבריטים, אשר נמלטו מהחום ומהלחות של קולומבו אל מועדוני הציד של נווארה אלייה. פילי פרא כבר לא משוטטים במרחבי העשב והסבך של האיזור, אך איילי סמבר ונמרים עדיין חיים שם. לאחר כשעתיים של הליכה הגעתי אל "קצה העולם", המקום שבו נגמר השביל, ועמדתי מול תהום פעורה בעומק של כ־1,300 מטרים אל תוך הערפל. מדי פעם הסיטה הרוח את העננים והערפל, ואפשר היה להבחין ברצועות הכסף של האוקיינוס ההודי.
אבל גם במקום המבודד הזה, מתברר, אי־אפשר לשכוח את המלחמה. על שפת המצוק פגשתי בפטרה, אחות מגרמניה, שמתנדבת בבית חולים באיזור הקרבות בין הצבא למחתרת הטמילית בצפון האי. "באתי לחפש קצת שקט מהמראות הקשים שבצפון", אמרה. כשניסיתי לדלות פרטים נוספים על המתרחש בצפון, הבחינה האחות בשני גברים מקומיים שהתקרבו אלינו, העמיסה את תרמילה הכבד על הגב וחזרה לכיוון הכביש.

תודת המערכת ללידיה ארן מהחוג ללימודי הודו באוניברסיטה העברית, ירושלים, על הערותיה המועילות.

עוד על טיול לסרי לנקה

 

הפוסט קללת האי המבורך – סרי לנקה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%a0%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%9a/feed/ 0 טיבט – נזירים עושים ניסיםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2598-%25d7%25a0%25d7%2596%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a2%25d7%2595%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%9d/#respond Wed, 10 Dec 2008 14:36:38 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%9d/שיחה עם ד"ר אילן קוץ, חבר במשלחת מדעית שיצאה לחקור את מעשיהם המופלאים של הנזירים הטיבטים. הוא מאשר אחדים מתיאוריה של אלכסנדרה דוד־נֶאל, מסתייג מאחרים וממליץ על דרכים שונות לחיפוש האור

הפוסט טיבט – נזירים עושים ניסים הופיע ראשון במסע אחר

]]> תיאוריהם הצבעוניים של אלכסנדרה דוד־נֶאל ושל נוסעים־חוקרים אחרים, על יכולותיהם המופלאות של הנזירים הטיבטים, הציתו את דמיונם של רבים, ועוררו חשדנות לא מעטה אצל רבים אחרים. קשה להאשים את המפקפקים באמינותם של התיאורים הללו. הסיפורים אכן נשמעים בלתי סבירים לבני המערב, שגדלו על ברכי האמונה הבלתי מעורערת בכוחות המדע והרציונליזם. ואיך באמת אפשר להסביר באופן מדעי את שליטתם הגבוהה של הנזירים בטכניקה של יוגת הדוּמו, המאפשרת להם להעלות את טמפרטורת גופם באופן רצוני, או את יכולתם לבצע "קפיצת דרך" (לונג־גום) ולגמוא מרחקים עצומים תוך שעות ספורות? אלכסנדרה דוד־נאל עמדה על גרסתה והאיצה בחוקרים מערביים לבוא ולבדוק תופעות יוצאות דופן אלה.
שנים לאחר מותה, נמצא מי שהרים את הכפפה. ב־1983 יצאה לצפון הודו משלחת של חוקרים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, במטרה לאמת – או להפריך – את הטענות. החוקר שיזם את צאת המשלחת ועמד בראשה היה פרופ' הרברט בנסון, קרדיולוג וחוקר מפורסם ובלתי שגרתי. פרסומו של בנסון בא לו, בין היתר, מכך שהגדיר לראשונה את תגובת ההתרגעות (Relaxation response) – תגובת ההרפיה המתרחשת בגוף כאשר הוא נתון במצב של מדיטציה. בסוף שנות השבעים התוודע בנסון לתופעה החדשה והאופנתית דאז, טכניקת התרגול של המדיטציה הטרנסצנדנטלית, שהובאה למערב על ידי המהרישי מהאש יוגי, ועיקרה היה ריכוז הקֶשֶב במנטרה מיוחדת. כקרדיולוג, התעניין בנסון במיוחד בטענתו של המהרישי, כי למדיטציה יש השפעה מרגיעה על הגוף והנפש, שיכולה לתרום לירידה בלחץ הדם ולמניעת התקפי לב.
בנסון וצוותו בדקו מדדים פיסיולוגיים שונים הקשורים למתרחש בגופם של מודטים (מתרגלי מדיטציה) מערביים בזמן המדיטציה. מסקנתם היתה שתרגול מדיטציה אכן מביא לירידה מסוימת בלחץ הדם ובקצב הלב, מה ששימח מאוד את המהרישי מהאש יוגי. מה ששימח אותו פחות היה ממצא אחר של המחקר, שלפיו ההשפעות המבורכות הללו אינן נחלתה הבלעדית של המדיטציה, וכי אין הכרח לרכז את הקשב דווקא באמצעות מנטרה. גם תפילה מערבית או טכניקות הרפיה אחרות מביאות לתוצאות דומות.
מחקרים אחרים שנערכו באותה תקופה על מודטים מערביים הראו שבזמן מדיטציה – לאו דווקא זו של יוגת הדומו –  עולה הטמפרטורה בקצות אצבעות הידיים והרגליים בשיעור קטן, בין מעלה אחת לשלוש מעלות צלזיוס. בנסון רצה לדעת אם המדיטציה של יוגת הדומו, אותה הכיר מתיאוריה של אלכסנדרה דוד־נאל, תביא לשיעור מרשים יותר של התופעה, במיוחד אם תיחקר בקרב נזירים טיבטים מיומנים. בנסון הניח שהתיאורים על התחממות הידיים והרגליים של הנזירים מבטאים למעשה התרחבות של כלי דם היקפיים כפועל יוצא של תגובת ההתרגעות, כלומר – הרלקסציה גרמה להאטה בקצב הלב, זו הביאה להתרחבות של כלי הדם ובעקבותיה עלה חום הגוף.
אחד השותפים במחקר היה ד"ר אילן קוץ, אז מתמחה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, וכיום מנהל היחידה הפסיכיאטרית לבעיות גוף־נפש של בתי החולים מאיר ושלוותה. ד"ר קוץ התעניין אף הוא בקשרים שבין גוף ונפש וחקר את האפשרויות הטמונות בשילוב של מדיטציה ככלי טיפולי במסגרת תרפיה מערבית־מודרנית.
איך התחיל המחקר בקרב הנזירים הטיבטים?
ד"ר קוץ: "אחרי שהמחקר על המדיטציה הטרנסצנדנטלית הראה מה שהראה, אמרנו – אם זה אכן כך, כדאי לנסות לבדוק את הטמפרטורה של קצות האצבעות בידיים וברגליים, כדי לראות אם אמנם החום נוצר כתוצאה מהתרחבות כלי דם היקפיים בזמן הרלקסציה. פרופ' בנסון הוכיח שזה כך".
והנזירים הסכימו בקלות להשתתף במחקרים?
"בנסון יצר קשר עם הדלאי לאמה וביקש את עזרתו להמשך המחקר. הדלאי לאמה – המקושר היטב לאנשי אקדמיה במערב – לא התנגד ואישר לנו לצפות בטקסים סודיים ואף לצלם אותם, וכן לבצע במהלכם את הבדיקות הדרושות למחקר. אמנם, אצל הטיבטים יוגת הדומו היא חלק מהפולחן, ואנחנו התעניינו בה בעיקר כצורת מרפא, אבל כמובן שהיינו סקרנים לדעת מה עומד מאחורי הניסים האלה והאם יש להם בסיס פיסיולוגי. לפי הסיפורים, הנזירים בלדאק שלטו בטכניקות של העלאת חום הגוף עד כדי כך, שהם נהגו לערוך ביניהם תחרויות מי יצליח לייבש יותר סדינים רטובים בליל שלג. אגב, ללדאק לא הצלחנו להגיע באותה שנה כי המעברים היו חסומים בשלג, אבל אחד מחברי המשלחת חזר לשם שנה לאחר מכן וסיפר לי שראה ייבוש סדינים כזה במו עיניו.
"אני לא מומחה לבודהיזם טיבטי, אבל ממה שהוסבר לי הבנתי שהמדיטציה הטיבטית בנויה על ויזואליזציות, הדמיות, של אלים ושדים והתרכזות במראות האלה אמורה להביא להעלאת החום".
איך התנהל המחקר עצמו?
"נסענו לצפון הודו, והשתכנו במלון שהיה פעם ארמון של מהראג'ה. אל המלון הזה הובאו נזירים מזרמים שונים של הבודהיזם הטיבטי. הצמדנו להם אלקטרודות ותרמומטרים מיוחדים לבדיקת הטמפרטורה בחלקים שונים של הגוף בזמן שעשו את מדיטציית הדומו. תוך כדי כך, הצביעו מכשירי המדידה על עלייה של ארבע עד שש מעלות צלזיוס בקצות האצבעות של ידיהם ורגליהם, בעוד שחום הגוף שלהם לא השתנה. מבחינה רפואית, פירוש הדבר הוא ואזודילטציה – הרחבה של כלי דם".
והמדיטציה היא אמנם כלי מומלץ למניעת לחץ דם גבוה והתקפי לב?
"מהניסויים עולה כי שימוש בטכניקה הזו לאורך זמן מביא לתוצאות טובות, אם כי גם צורות אחרות של התרגעות נותנות תוצאות דומות. אפשר להמליץ על כך לאנשים בעלי ערכים גבוליים של לחץ דם, אבל ברור שמדיטציה אינה תחליף לטיפול רפואי מסודר לסובלים מיתר לחץ דם או מבעיות לב. מדדנו לחץ דם לאחד הנזירים הטיבטים שהתבודדו במערות, ולהפתעתנו גילינו שהאיש סובל מלחץ דם גבוה ביותר ושחייו ממש בסכנה".
מה לגבי "קפיצת הדרך"?
"בדקנו תרגילי ריחוף באוויר וקפיצות ממצב של ישיבה. הנזירים הפגינו שליטה גופנית מרשימה. ראינו תרגילים מיוחדים של הצמדת הבטן לגב, הבלטת צלעות וניתורים גבוהים באוויר, תוך כדי ישיבת לוטוס מלאה.
במהלך הטקס הם השמיעו מזמורים וביצעו פעולות, שאין לי דרך לתאר אותן מלבד שילוב של תפילה, כוריאוגרפיה מיוחדת במינה והתעמלות מדהימה. אנחנו חשבנו שמה שאנו רואים זה הלונג־גום, קפיצת הדרך המפורסמת. אחר כך התברר שזה בכלל משהו אחר, ששייך לטקסים דתיים הקשורים בניתורים, ולא קפיצת הדרך".
שאלתם על הקפיצה ה"אמיתית"?
"בוודאי ששאלנו. במיוחד נחרתה בזכרוני תשובתו של אב מנזר, ששלט בטכניקות בצורה מרשימה והתבודד הרבה שנים במערה. הוא ידע על הלונג־גום, אבל אמר שהוא לא יודע לעשות את זה, ושהוא לא מכיר אף אחד אחר שיודע. בימים הקדומים, אמר, היו משתמשים בזה כשנזיר היה צריך להגיע מהודו לטיבט. אבל כיום, איזה טעם יש להשקיע כל כך הרבה אנרגיה, כשאפשר פשוט לקנות כרטיס טיסה? הרבה יותר חשוב, אמר, להשתמש באנרגיה הזו כדי לנסות להבין את עצמך, כי אז אתה יכול לעזור לעצמך ולאחרים. כששמענו את התשובה הזו פרצנו בצחוק, כי ידענו שהאיש הזה, שמעולם לא היה במטוס, מסביר לנו – אנשים שמבלים ימים שלמים בטיסות – אמת פשוטה".
התאכזבתם מכך שלא הצלחתם לבדוק את הניסים והנפלאות שתיארו אלכסנדרה דוד־נאל ועמיתיה?
"היו חברי משלחת שהתאכזבו, במיוחד אלה בינינו שהתעמקו בכתביה של אלכסנדרה. ניסים לא ראינו, אבל כן ראינו אנשים מדהימים מבחינת שלוות הנפש, הפתיחות והיכולת המופלאה שלהם להיות נינוחים ולצחוק על עצמם ועל אחרים בצורה נדיבה. אחרי כמה ימים במחיצתם, גם אני התחלתי להרגיש טוב יותר עם עצמי. האגו הגדול במובנו המערבי – זה שאנחנו לא יכולים בלעדיו ומרגישים כה מאוימים אם אין לנו הוכחה מתמדת לקיומו – בלט בהיעדרו המבורך. היה לי הרבה מה ללמוד מהם".
מה למשל?
"חזרתי מהנסיעה הזו אדם אחר. התפיסה שלי השתנתה. הטיבטים היו דוגמה לכך שהחיים יכולים להיות מלאים, אם אתה עושה מה שמעניין אותך. הטיבטים הזכירו לי את המשל על שתי הצפרדעים שנפלו לכד חלב. צפרדע אחת קיבלה את הדין ושכבה חסרת אונים בחלב. הצפרדע השנייה קפצה וקפצה וקפצה, עד שהחלב הפך לחמאה, והיא הצליחה לצאת. למרות הדיכוי הסיני המתמשך, למרות שהרגו בהם, החריבו אלפים מהמנזרים שלהם והרסו את התשתית הפיסית והרוחנית – הקהילה הטיבטית הקטנה שיושבת בגלות עושה הרבה לשיקום המצב, והם פוזיטיביים וחייכנים".
אתה מאמין ש'"קפיצת הדרך" בכלל קיימת?
"אני חושב שאין שום לונג־גום, ושכל המיסטיפיקציה סביב הנושא מקורה בכמיהה שלנו, אנשי המערב, לאיזו תשובה. לדעתי, מאחורי חלק גדול מהנסיעות למזרח ומההתנסויות בסוגים שונים של מדיטציות מסתתרת מחשבה מערבית מאוד, שקיימת איזו 'דרך' ואם נתאמץ מספיק – נמצא אותה ונהיה 'מסודרים'. אבל אין קיצור דרך ואין 'תשובה', יש רק התוויית כיוון להבנה עצמית, וכל אחד צריך למצוא אותה בעצמו.
"אני יכול להבין את מחפשי התשובות למיניהם ואת נהייתם אחרי המיסטיקה המזרחית. אני יכול להבין שזו תגובת נגד לחוליים וללחצים של צורת החיים המודרנית, שהיא לפעמים בהחלט לא נכונה. אבל התשובה לא יכולה להיות שאולה מקונטקסט זר. המציאות של אדם ישראלי מודרני לא דומה למציאות של נזיר טיבטי באסיה. הסוד הוא הגישה, לא בהכרח תרגול של מדיטציה זו או אחרת. כל אחד צריך למצוא את התשובה בדרכו, ולא בטוח שהתשובה תהיה דווקא בטקס מיסטי. אפשר להגיע אליה בדרכים רבות אחרות. ריצה בפארק, גידול ילדים ובעלי חיים ולפעמים גם סבל גופני ונפשי יכולים לקרב אל ההבנה העצמית. גם פסיכותרפיה מערבית, עם או בלי מדיטציה, יכולה לקרב אותנו אל עולם המשמעות של עצמנו, שהרי הבנת המשמעות היא העיקר".

הפוסט טיבט – נזירים עושים ניסים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%91%d7%98-%d7%a0%d7%96%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%9d/feed/ 0 תאילנד – הבודהיזם הלאומיhttps://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25aa%25d7%2590%25d7%2599%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%2593-%25d7%2594%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2594%25d7%2599%25d7%2596%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99/#respond Thu, 23 Oct 2008 13:58:56 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99/הבודהיזם בתאילנד הוא עמוד שדרה חברתי ופוליטי, כל הגברים התאילנדים הם נזירים בשלב כלשהו בחייהם והפולחן הדתי הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום במדינה. סדרה מהדהדת של פרשיות שחיתות שהתגלו באחרונה מציבה כמה
סימני שאלה. גליה דור על משבר הנזירים בתאילנד ועל תוכנית ההבראה

הפוסט תאילנד – הבודהיזם הלאומי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אוקטובר 2000 נפל דבר בעיר סופן בורי (Suphan Buri) שבמרכז תאילנד: 500 מתומכי המנזר שהנהיג הנזיר תמתורן וואנצ'אי סירבו לתת מנחות לנזירים, שחלפו על פני הבתים כבכל בוקר כשקערותיהם בידיהם.
ערב קודם הם ראו כיצד נעצר וואנצ'אי על ידי המשטרה: לאחר שניסה לחמוק מן השוטרים במכוניתו, הוא הוצא ממנה לעיני המצלמות, לבוש בגדי קולונל. השוטרים פתחו את מדיו וחשפו את גלימת הנזירות שלבש. בשידור הוצגו גם ראיות ממעקב משטרתי שתיעד את יציאתו של וואנצ'אי מן המנזר לבילוי עם נשים. יומיים לאחר השידור הוא הודח מתפקידו, בעקבות הפרתם של שלושה איסורים לפחות החלים על נזירים בודהיסטים: קיום יחסי מין, שתיית אלכוהול ולבישת בגדים שאינם גלימת הנזירות. בנוסף, וואנצ'אי יישפט בבית משפט אזרחי בעוון התחזות לאיש צבא.
וואנצ'אי לא לבד. בשנים האחרונות הולכים ורבים המקרים בהם נחשפים מעשי שחיתות והתנהגות בלתי מוסרית בממסד הדתי בתאילנד, ובמיוחד שימוש לרעה בכספי תרומות. נזירים בודהיסטים נתפסו משתמשים בסמים או שותים אלכוהול, ואפילו הורשעו בביצוע רצח ואונס. ידיעות אלו הן בגדר זעזוע עמוק עבור העם התאילנדי, שבירה של כל מה שאי פעם האמינו בו.

המנזר הוא לב הקהילה
94 אחוזים מתושביה של תאילנד הם בודהיסטים מזרם התרוואדה (ראו מסגרת). יש בה כיום כשלושים אלף מנזרים בהם חיים כ־300 אלף נזירים, המקפידים על 227 כללי הנזירות. סטופות, מקדשים ומנזרים בודהיסטיים משרטטים את קווי המתאר של הנוף התאילנדי, ערכים בודהיסטיים קובעים את דפוסי ההתנהגות והיחסים הבינאישיים ופסטיבלים בודהיסטיים מציינים את המעבר בין שלבי חייו של האדם. המנזרים מהווים את לב לבם של כל כפר וקהילה, בעיקר בתאילנד הכפרית והענייה, בה המנזר המקומי הוא גם בית הספר, המרכז הקהילתי ומקום המפגש.
אך מעבר לאמונה של האדם היחיד בבודהיזם בתאילנד, חשוב להבין שדת זו מהווה גם חלק בלתי נפרד מהשלטון במדינה, ועיקרון זה החל כבר באמצע המאה ה־19 עם שלטונו של המלך מוֹנגקוּט, שנקרא גם ראמה הרביעי. מלך זה

"כשלנו בנסיוננו להתמודד עם הבעיות הרבות העומדות בפני הבודהיזם התאילנדי בתקופה אינטנסיבית זו. עלינו לשמוע מה יש לעם לומר"

מפות ומדריכים מודפסים ליעד תאילנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

שאף הן להעמקת חייהם הרוחניים של הנזירים בארצו והן לתהליך מודרניזציה שישפר את חיי אזרחיה. מבחינה דתית, השינוי המהותי ביותר שעשה המלך מונגקוט, שיש לו השלכות גם בהווה, היה לשנות את תפיסת המלך השולט על המדינה ולעשותה רוחנית ודתית בעליל, כך שהישות המתווכת בין שמים לארץ והמסובבת את גלגל החיים היא לא אחרת מאשר האדם היושב על כס המלכות במדינה.
מעמדו של הבודהיזם כדת הלאומית שיש בכוחה לאחד את המדינה התחזק ביתר שאת עם התחזקות הלאומיות בתאילנד בתחילת המאה העשרים. הסנגהא, המבנה העליון בהיררכיה הדתית האחראי על מוסד הנזירות כולו, הפכה לחלק מהותי לא רק בחיים הרוחניים של המדינה, אלא גם בחייה החברתיים, הלאומיים ואפילו הפוליטיים.

רק גלימה, קערה ומקל
חלק מרכזי באמונה בבודהיזם התרוואדי מתבסס על עיקרון של "איסוף" מעין נקודות זכות או מצוות. נקודות זכות אלו משפרות את סיכוייו של האדם הפשוט, שאינו נזיר, להגיע לעולם הבא. גבר או ילד הנכנס למנזר מקנה נקודות זכות למשפחתו, ובעיקר לאמו — שכן נשים אינן רשאיות להיות מוסמכות כנזירות. אחד מטקסי ההתבגרות החשובים ביותר בחיי התאילנדים הוא הכנסת הבן הצעיר למנזר. בעבר, היו נערים נכנסים למנזר לתקופה של שלושה חודשים לפחות, אולם כיום, הרוב מסתפק בשבועיים, אם בכלל. הגברים התאילנדים צריכים לשאוף להתקבל למסדר המנזר לפחות פעם אחת בחייהם – זו לפחות היתה התפיסה המסורתית, עד שהבום הכלכלי, השפעות המערב ותהליך המודרניזציה החלו לתת את אותותיהם.
על מנת לצבור את נקודות הזכות ולהיות ראויים מבחינה ערכית בפני האלוהות, על המאמינים לקיים גם את המצוות של הענקת מנחות למקדשים, אוכל ומתנות לנזירים ותרומות כסף למקדשים. כאמור, רובו ככולו של העם התאילנדי אדוק באמונתו, ולכן תורם בלב שלם.

נזירים מתאספים לתפילה במקדש הסמוך לעיר צ'יאנג מאי. הציבור התאילנדי מזדעזע בכל פעם מחדש כאשר נחשפת פרשת שחיתות או פשע שביצעו נזירים. עבורם זו שלילה של כל מה שאי פעם האמינו בו | צילום : משה שי

לפי האמונה הבודהיסטית, על הנזירים חלים חמישה איסורים: לא להרוג כל חי, לא לקחת מה שלא ניתן, לא לבצע התנהגות מינית לא מוסרית, לא לומר דבר שקר ולא להשתמש בחומרים משכרים. בנוסף, הנזירים אמורים להימנע מבעלות על חפצים גשמיים, כחלק מעיקרון ההתרחקות מתשוקות, מנוחיות העולם הזה ומצבירת עושר. רוב הנזירים יסתפקו בגלימה, קערת נדבות, מקל הליכה וסבון, כאשר הקהילה היא שאמורה לדאוג לצרכיהם הגשמיים, דרך חלוקת המזון ומתן התרומות. כיום המצב כבר שונה.
עיקר הבעיה הוא שבממסד הנזירותי יש אנשי דת מושחתים שמנצלים את מעמדם ואת מצוות התרומות והמתנות ופונים לאיסוף ממון. ישנם מנזרים שקיבלו כל כך הרבה תרומות ממאמינים, שגדלו להיות למוסד עשיר ממש ורב רכוש המטפל בכספים רבים. כתוצאה מהתרופפות המשמעת וההתרגלות לחיי שפע, רבים מהנזירים פותחים חשבונות בנק ומכניסים לתוכם את הכספים שקיבלו ממכירת המנחות שהקהילה המאמינה תרמה למנזר. האב ויבון פטנאקיט, למשל, קנה שישים מכוניות אספנות למנזרו. כשביקשו ממנו להסביר את סיבת המעשה, אמר שעשה זאת על מנת למשוך עוד ועוד מאמינים למנזר.
עוד מנזר שנוי במחלוקת הוא התמַקאי, שהצליח למשוך מאמינים ש"אינם רוצים לנתק עצמם מהמסורת התאילנדית, אך מצד שני מעוניינים בשינויים המודרניים במדינה", כפי שמנסח זאת ראש המנזר. הארגון מבטיח למאמיניו שיטות מעשיות להשגת הארה בחיים אלה, החזרת המורל לעם, הענקת שקט נפשי והצלחה כלכלית, ובין חבריו ניתן למצוא אנשי עסקים, פוליטיקאים, גנרלים מהצבא ובעלי השכלה אקדמאית. המנזר משתמש בשיטות מתקדמות של גיוס כספים, פרסום המוני, שיווק בסגנון מערבי (כמו מכירה מדלת לדלת), וזכה אפילו בפרס הישגי על ניהול עסקי מתקדם. מדובר, בל נשכח, במנזר בודהיסטי.

כשלון מועצת הסנגהא
הירידה ברמת הנזירים וזלזולם בנדרים הבודהיסטיים שעליהם לקיים לא נעלמו מעיני בכירי הדת והשלטון. הנזיר דמקיטיוונג, ראש מנזר וחבר מכובד במועצה העליונה של הסנגהא, צוטט באמרו: "אנשים הנחשבים למתקדמים ואינטליגנטים לא רוצים יותר להיות נזירים בתאילנד".
חבר מועצה נוסף, הנזיר סומפונג ראצ'אנו, אמר: "לא רבים מהנזירים הבודהיסטים יכולים אכן לקיים את 227 הנדרים או המצוות, חלק קטן מהם מסוגל לדון בהוראתו של הבודהא ועוד פחות – אולי אחד מאלף נזירים – יכול לעמוד מול קהל מאמינים ולהעביר דרשה פשוטה ביותר".
אולם בשנים האחרונות נחלש מאוד מעמדה של המועצה העליונה של הסנגהא, שתפקידה לפקח על כל המוסד הנזירותי. כתוצאה מכך אין מאבק אמיתי בתופעת השחיתות והיא הולכת ומתרחבת בקרב הנזירים. כחלק מהניסיון לטפל בבעיות הקשות העוברות על הבודהיזם התאילנדי, ב־2003 הוגשה לממשלה הצעה מפתיעה: להחליף את מועצת הסנגהא הוותיקה והנוקשה בוועדה של שלושים נזירים צעירים, שתיקרא מַאהַא קאניסוֹרן, ותפקידה יהיה לפקח על שלושים אלף המנזרים במדינה.
אחד מהאנשים החשובים בסנגהא התאית, טאוויוואט פונטרגוויוואט, טוען ש "מועצת הסנגהא כשלה בנסיונה להתמודד עם הבעיות הרבות העומדות בפני הבודהיזם התאילנדי בתקופה אינטנסיבית זו. עלינו לשמוע מה יש לעם לומר. הבודהיזם בתאילנד שייך לכלל העם ולא רק למועצה העליונה".
התקווה היא כי המועצה החדשה תצליח, בגמישות מחודשת וברוח דמוקרטית, להביא את הסנגהא התאילנדית למצב בו תוכל להתמודד עם שינויי המאה
ה־21 . בנוסף, יוקם משרד ממשלתי חדש, המשרד הלאומי לבודהיזם, שיהיה בקשר קרוב יותר עם הנזירים ויפקח טוב יותר על הנהלים והרמה האישית והמוסרית שלהם. בין הטענות שבפי המתנגדים עולה בין היתר הטענה המעניינת שהשינויים הללו יחלישו את כוחו ומעמדו של המלך, הממנה את העומד בראשה של מועצת הסנגהא.

פסל בודהא השוכב במערת סואנקאה, שבמחוז פאנג נגה, דרום תאילנד. הדת הרשמית בתאילנד היא הבודהיזם מזרם התרוואדה, המשותף גם למיאנמר, לאוס, קמבודיה וסרי לנקה צילום: TAT

משבר אמונה
נהוג לראות את המשבר המתרחש בממסד הדתי בתאילנד כתוצאה של השינויים הרחבים שעוברים בשנים האחרונות על החברה התאילנדית בכללותה. כך למשל אומר סולאק סיוואראקסה, אחד ממלומדי הדת הנחשבים בתאילנד: "מתרחש פה משבר רציני ביותר, בעומק לבו של מסדר הבודהיזם התאילנדי. הבודהיזם לא הצליח להסתגל כראוי לשינויים הרחבים בכלכלה ובחברה בתאילנד. זו דת שהתאימה לחברה בה רוב העם היה חקלאי. כעת, רבים חיים כבר בכלכלת שוק מערבית".
למעשה, יש הטוענים כי בקרב המעמד הבינוני המשכיל בתאילנד מתחולל מעין משבר אמונה, תופעה שמתרחשת היום כמעט בכל דת בעולם. נדמה כי הדור המודרני אינו מעוניין בבודהיזם המסורתי, בשהייה במנזר או בערכיו המוסריים, ודוחה מעליו את המסגרת הדתית שעיצבה את חייהם של הדורות שקדמו לו. התוצאה היא ניתוק בין הדור הצעיר למבוגר, שבירה של הקו המסורתי והתפוררות ה"דבק" הערכי שאיחד את החברה במשך מאות שנים.
אך לא הכל שחור בממלכת תאילנד. הנזיר פיסאל דאמה פאטי אמר לא מזמן לעיתונות ש"להיות נזיר טוב לא מסתכם רק בשינון ולימוד הדהרמה, אלא גם בלעשות בלימודים שימוש טוב ומוסרי כלפי האנשים והחברה". ברוח זו הוא הקים פרויקט מיוחד במינו בעיר לא הרחק מבנגקוק. במקום לאסוף מנחות מזון בלבד, אוספים הנזירים מחשבים וחלקי מחשבים. כל חודש אוסף המנזר 300 מחשבים, ואת המקולקלים ביניהם מתקנים הנזירים. הם מאפשרים לילדים עניים לעבוד על המחשבים במנזר, מוסרים מחשבים לבתי ספר באזורים עניים ותורמים כסף רב לקהילה ממכירת חלקי מחשבים לסוחרים. וזו לא הדוגמה היחידה.
סביר להניח שבשנים הקרובות הבודהיזם בתאילנד יהיה חייב להשתנות אל נוכח תהליך הגלובליזציה העובר על העולם. אולם כאשר אנו עדים לטקס חלוקת מזון לנזירים באחד המנזרים הנידחים בצפון או מתבוננים בפניו של מאמין המתפלל אל מול בודהא במקדש בבנגקוק, ברור כי עם כל השינויים, ולמרות מקרי השחיתויות והפשע, הבודהיזם מהותי לחלוטין לחייהם של התאילנדים והוא רחוק מלהיעלם מהנוף הפיזי, החברתי והמוסרי של מדינה זו.

הפוסט תאילנד – הבודהיזם הלאומי הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%94%d7%91%d7%95%d7%93%d7%94%d7%99%d7%96%d7%9d-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99/feed/ 0 מגרשות השדים בלדאק, הודוhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%93%d7%90%d7%a7-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2592%25d7%25a8%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%2593%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2593%25d7%2590%25d7%25a7-%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2595 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%93%d7%90%d7%a7-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95/#respond Sun, 09 Mar 2008 14:29:33 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%93%d7%90%d7%a7-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95/בחבל לדאק שבהודו פועלות נשים המתקשרות עם כוחות נעלמים ומסוגלות לרפא מחלות, לחזות את העתיד ולגרש רוחות של מתים שהשתלטו על החיים. רובן סבלו בעבר ממה שבמערב מכונה "הפרעות נפשיות". כיום הן מטפלות בזולת. יותם יעקבסון פגש בהן ולמד כמה דברים על עולמות שמעבר

הפוסט מגרשות השדים בלדאק, הודו הופיע ראשון במסע אחר

]]>
כשם שזרועה אדמתה של לדאק (Ladakh), שבצפון הודו, בסטופות – מצבות מקודשות גדולות – כך היא זרועה בלהמו, נשים המתקשרות עם כוחות נעלמים. אבל שלא כמו הסטופות, הלהמו נסתרות מעיניו של התייר המזדמן. הן אינן בולטות בנוף, אבל מתברר שהן נמצאות כמעט בכל נקודת יישוב ומהוות חלק בלתי נפרד מהווי החיים המקומי. בסיוע של כוחות על יכולות נשים אלו לשכך כאבים, לאבחן מחלות ולרפאן, לדעת את העבר ולגלות את העתיד.
הכינוי להמו (Lhamo), לו זוכות המתקשרות בשפה המקומית, מורכב משתי מלים: להא (Lha) – אל, ומו (Mo) – נקבה. לפי האמונה המקומית, הלהמו חשופות לעולמות של צורות קיום חסרות גוף. צורות קיום אלו מתחלקות לכוחות הטובים האלוהיים, הקרויים להא, ולכוחות הרעים הדמוניים, המכונים דאי
(Dei). אלו גם אלו נזקקים לגוף נשלט, כדי לבוא לידי ביטוי ולהוציא את כוונותיהם מן הכוח אל הפועל.
מאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרע ניטש

הלהמו מטפלת בחולים תוך שהיא מטלטלת פעמון, מלחשת לחשים, מתנשפת,  מגהקת ומשהקת. לעתים היא מתפרצת בהתקפי זעם, מכה את עצמה וחותכת את בשרה בחרב

מפות ומדריכים מודפסים ליעד לדאק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

על גופן ונפשותיהן של הנשים, שערוץ התקשורת פתוח אצלן. המאבק מתבטא בטלטלות נפש עזות, שהיו זוכות במערב לכינויים מגוונים של מחלות נפש. בלדאק שמעתי עשרות סיפורים על אודות נערות שבשלב מסוים בחייהן החלו להתנהג בצורה מוזרה. הדבר התבטא בהתקפים של צחוק, בכי, התפרצויות חֵמה או בהתנהגות שאינה הולמת את הזמן והמקום.
בזמן שהותי אצל מארחי נפחה נערה צעירה את נשמתה בבית השכנים. מארחי סיפרו לי בפירוט את השתלשלות האירועים מההתקף הראשון ועד לפטירתה. "המאבק בין הלהא לדאי מחליש מאוד את הגוף ואת הנפש. שני הכוחות ניצבים זה מול זה ומושכים כל אחד לצדו", הסבירו. בקרב הלדאקים מקובל שבהיעדר טיפול מתאים עשוי מאבק זה להסתיים במוות.
כל הלהמו שפגשתי מתארות תקופה שקדמה להכשרתן, שבה התנהגו בצורה מוזרה – לעתים באופן לא הכרתי, כך שלא זכרו את מעשיהן, אלא שמעו עליהם מפי קרוביהן. הטיפול, תיאורטית, נשמע פשוט והגיוני: חוסמים את דרכם של כוחות הרשע אל גופו ונפשו של האדם, ומאפשרים את הגעתם של הכוחות הטובים האלוהיים בלבד. בכך שמים קץ למאבק שבו משמש הגוף שדה מערכה.
טיפול שכזה מסוגלת להעניק רק להמו שעברה תרגול מונחה או לאמה – נזיר בודהיסטי בכיר, שעבר לשם כך הכשרה מיוחדת. הטיפול שבמהלכו נחסם הדאי הוא מסתורי וסודי. למעשה, רק מי שחווה אותו יודע את טיבו. בעזרת הטיפול מבריא מי שעל נפשו נלחמו. על ידי חסימת הדאי נותר ערוץ התִקשור פתוח עבור הלהא בלבד. זהו כוחם של האלים שמטרתם לסייע לבני האדם ולשאר היצורים החיים עלי אדמות. בהמשך הטיפול ניצבת בפני המטופלת בחירה: האם להיוותר כלי שרת בידי האלים ולהיות ללהמו, להפוך למטפלת, או לבצע טקס מיוחד המונע גם את גישת כוחות הטוב.

בית ספר למתקשרות
אם בוחרת המטופלת להפוך ללהמו, היא מתחילה תקופה של חניכה ואימונים על ידי להמו

פאדמה להמו (הלהמו של הלוטוס), הפעילה במחנה הפליטים הטיבטי צ'וגלמסאר, נכנסת לטראנס. בלדאק מקובלת האמונה בכוחה הממשי של הטלת קללה, ביכולת של קנאת אדם בזולתו להרע, ובסכנה הקיימת ברוח מת שאיננה מתגלגלת בגוף חדש

בכירה. כדי לזהות את אמיתות הלהא הנכנס במתקשרת הצעירה, עליה לעבור סדרה של מבחנים. מארחי הסכימו לחשוף בפני רק שניים מהם: כדי להיות מוכרת כלהמו על המטופלת לגלות מיקומם של חפצים שהוחבאו על ידי שלושה ילדים ושלוש ילדות. במבחן אחר היא נדרשת לשלוף אבנים לבנות בלבד מקערה גדולה, מלאה מים ואבנים, המונחת מאחורי גבה.
אם המטופלת עוברת את המבחנים בהצלחה, עליה לעבור תרגולים שנועדו לאפשר לה לקבל את הלהא בקלות ולחיות איתו. במהלך הלימוד, המנחה מכה לעתים את המתרגלת. המכות נועדו להרחיק את הדאי, שהוא מקור לטעות. התרגולים מלמדים את הלהמו כיצד לקרוא ללהא רק בשעה יעודה, כשהן ניצבות לפני מטופלים, ולהפעיל אותו על ידי כניסה לטראנס. הלהמו העידו בפני שבמהלך הטראנסים הראשונים עדיין נאבקים הלהא והדאי, ולכן הן עוברות סבל של ממש. לעתים הטראנסים מפחידים וכואבים עד כדי כך, שחלקן דורשות להפסיק את התרגול.
רק במהלך הטראנס נשלטות הלהמו על ידי הלהא. בשאר הזמן אין כל ביטוי לנוכחותו, והן חיות חיים רגילים. עם זאת, כדי שתוכלנה להיות כלי ביטוי עבורו, עליהן להקפיד על מדיטציה ותפילה יומיות, טהרת גוף ותזונה צמחונית. את הכסף שהן מקבלות עבור טיפוליהן עליהן לתרום למנזרים או לצורך הקמת מבני קדושה. המניע המנחה אותן צריך להיות עזרה לזולת.

טראנס נוסח לדאק
בדרך כלל מתכנסים המטופלים בבית הלהמו. חלקם מגיעים לאחר שעשו מרחק ניכר ברגל או בנסיעה. מעניין לציין כי נוסף על המטופלים הבודהיסטים, מגיעים מוסלמים רבים. בהדגישן זאת מבקשות הלהמו להוכיח את אמיתות כוחן.

בלדאק מספרים שהלהמו מסוגלת  לגלות ברגע את מה שבבית החולים יכולים לגלות רק לאחר בדיקות רבות

הלהמו יושבת מול המטופלים ועורכת בקפידה את פינת הפולחן: דרגש נמוך מאורך, שעליו היא עורכת שורה של קערות ובהן מנחה של שעורה, אורז ובירה מקומית העשויה משעורה. את המנחות היא מסדרת בקפידה, ומוסיפה עליהן נרות חמאה וקטורת. לעתים, לאחר סידור פינת הפולחן, יש שהלהמו יוצאת מהחדר ושבה אליו בריצה לאחר שמים קרים הותזו על פניה. הלהמו צועקת, מנופפת בזרועותיה ומשליכה עצמה לפני הדרגש.
לצורך הטראנס – כניסתו של הלהא לגופה – עורכת הלהמו תפילה המלווה בצלצול פעמון ופעימות תוף קטן שהיא אוחזת בידיה. במהלך התפילה היא מניחה מעל בגדיה הרגילים גלימה גדולה ססגונית ועוטרת לראשה כתר ובו חמישה עלעלים בצבע זהב. על כל עלעל מצויר אחד מחמשת הדהיאני – בודהות המסמלים היבטים שונים של מהות הבודהא. לעתים מכסה מטפחת את פיה ואפה.

מטופלת מגישה קטאק – אות לאמונה, כניעה וכבוד – לסאבו להמו, "הזקנה", הלהמו המבוגרת ביותר בלדאק והבכירה שבהן. בגיל 73 היא עדיין מטפלת בחולים

עם סיום התפילה והכניסה לטראנס מוכנה הלהמו לטפל. אצל חלק מהלהמו חל שינוי בקול ובהבעת הפנים. הממתינים לטיפול ניגשים אליה בזה אחר זה. כל מטופל בתורו ממהר להתיישב לפני הלהמו ולקוד קידה כנועה תוך כדי הרכנת ראש והשפלת מבט. אחדים מהמטופלים מצמידים את ידיהם זו לזו, אחרים מגישים קטאק – צעיף לבן המוגש לאלים ולאנשי דת בודהיסטים בכירים כאות לאמונה, כניעות וכבוד.
הלהמו מטפלת בחולים בזה אחר זה תוך שהיא מטלטלת בידיה פעמון, מלחשת לחשים, מתנשפת, מגהקת ומשהקת. לעתים היא מתפרצת בהתקפי זעם פתאומיים, מכה את עצמה וחותכת את בשרה בחרב. מקום החתך נראה בבירור, אך דם אינו ניגר. ישנן להמו הנוהגות לאבחן את המחלה לפי האופן שבו נוחתים גרגרי שעורה שהושלכו על התוף הקטן. יש המודדות דופק, בדומה לרופאים הטיבטים, בעוד שאחרות נמנעות מגינונים כלשהם.

הסכין של הגברת הזקנה
סאבּוּ להמו – הקרויה כך על שם כפר מגוריה (סאבו, Sabbu) והמכונה גם "הזקנה" – היא הלהמו המבוגרת ביותר בלדאק והבכירה שבהן. בגיל 73 היא עדיין מטפלת בחולים. טיפולה מתחיל בהרכנת ראשו של המטופל אל מעל מחתת קטורת מעשנת, שענפי ערער מוספים אליה מפעם לפעם. הם נשרפים לאט תוך כדי הפצת ניחוח עז. אחר כך נוטלת סאבו להמו סכין מלובנת מבין הגחלים ומפשילה את המטפחת מפיה. הסכין מועברת באיטיות, לקול תסיסה, על לשונה השלופה. הבעת פניה איננה משתנה, אין היא חשה בדבר. אחר כך היא נושפת את האוויר החם ששאפה על האזור הנגוע.

את הכסף שמקבלות הלהמו עבור טיפוליהן עליהן לתרום למנזרים או להקמת מבני קדושה. המניע המנחה אותן צריך להיות עזרה לזולת

המטופלים מגיעים אל הלהמו בגלל תחלואים שונים ומשונים: פציעות חיצוניות, דלקות במצב זיהומי מתקדם וכאבים בלתי נראים. עיקר הטיפול הוא יניקה מהאזור הנגוע. בעת הצורך מפשילים המטופלים את בגדיהם וחושפים את איבריהם הדואבים. הטיפול נערך גם במקומות מוצנעים, לרוב בנוכחות של עוד יושבים בחדר. דומה שבהיכל הטיפולים של הלהמו נעלמת הבושה יחד עם צנעת הגוף.
היניקה מתבצעת לרוב ישירות בפה ולעתים בעזרת צינורית נחושת קטנה. כך יונקות הלהמו פעם אחר פעם את איבריהם של מטופליהן. ארשת פניהן לא משתנה גם למראה דלקת קשה או כשעליהן לבוא במגע עם איברי מין. לאחר כל יניקה יורקות הלהמו גוש סמיך לתוך קערה מיוחדת, אז נסוכה הבעת גועל על פניהן. הגוש הוא תמצית המחלה. לעתים פולטת אותו הלהמו על כף ידה ומציגה אותו בפני המטופל והקהל. לא אחת ראיתי את הלהמו פולטות מפיהן אבנים קטנות לאחר שינקו משיפולי בטנו של מטופל. מקורן בכליות, הוסבר לי.
דינה של קערת הרקיקות להישפך על ידי המסייעת ללהמו באחת הפינות המרוחקות בחצר כשמארות נוראיות מוטלות על תכולתה. כמה להמו הסבירו כי הגוש הנפלט מפיהן איננו המחלה עצמה אלא ביטוי פיזי שלה. כך הן יכולות להראות דבר מה ממשי לאנשים ולזכות באמונם. לאחר הטיפול בחולה האחרון חוזרת הלהמו ופונה אל פינת הפולחן. היא נוטלת בידיה את כלי הפולחן ומתפללת. במהלך התפילה היא מסירה את בגדי הפולחן ומשתחווה. תוך כדי השמעת גיהוקים אחרונים ונשיפות, היא קורסת במקומה. חולפות דקות בטרם היא שבה ומזדקפת, פרועת שיער. אחדות מהלהמו נראות לעתים מותשות לחלוטין. הבעת פניהן שבה להיות רכה ומוכרת, והן מתבוננות סביבן כמי שאינן מבינות את שהתרחש. "שלום", אמרו לי בהפתעה כאילו לא ראו אותי בהגיעי לביתן.

הרוחות בוכות וצורחות
בלדאק מקובלת האמונה בכוחה הממשי של הטלת קללה, ביכולת של קנאת אדם בזולתו להרע, ובסכנה הקיימת ברוח מת שאיננה מתגלגלת בגוף חדש, אלא נותרת

לא אחת מנופפות הלהמו בחרב המטרה להרחיק את הכוחות הדמוניים ממטופל. אמונה בלהמו פותחת דלת אל דברים שבמערב נהוג להתייחס אליהם ברציונליות צרופה ולכן לשלול את קיומם

תלויה בין העולמות בשל אחיזתה בחייה הקודמים. רוחות המתים, על אף אהבתן וכוונתן הטובה, יוצרות בנוכחותן צרות רבות. הלהמו מטפלות גם בבעיות אלו. הטיפול במקרה זה יהיה ממושך יותר ויכלול כמה מפגשים, בהתאם לחומרת הבעיה.
לא אחת מנופפות הלהמו בחרב גדולה במטרה להרחיק את הדאי ממטופל, אוחזות בחוזקה בשיערו ודורשות מהכוח הרע או מהרוח להזדהות ולהסתלק. שלב נוסף בהפעלת הלחץ על הרוח להסתלק הוא כיפוף לאחור של אצבעות האמה עד כדי כאב. הרוחות בוכות וצורחות דרך הגוף שעליו השתלטו, והלהמו פוקדות עליהן בתקיפות לעזוב. לאחר מכן הן קושרות על אצבעות האמה של המטופל אגד חוטים מבורך, שמטרתו למנוע מהרוח לשוב. אקט זה משמש גם כטיפול מונע לאנשים המועדים להשתלטותה של רוח.
הלהמו מחזקות לעתים את אבחוניהן הרפואיים או את אזהרותיהן מפעולה כלשהי בעתיד על ידי ציון פרטים מעברו של המטופל. רבים מגיעים אליהן כדי לגלות את גורלו של חפץ אבוד. אם החפץ נגנב, לרוב תימנענה הלהמו מציון שמו המפורש של הגנב. הן תעדפנה שלא להיות האחראיות למריבות ולכן תמצאנה דרך אחרת לכוון את בעל החפץ לרכושו.
גם כיום, לצד אפשרות קבלת טיפול רפואי מערבי, פונים רבים אל הלהמו. מקומיים הסבירו לי שהלהמו מסוגלת לגלות ברגע את מה שבבית החולים יכולים לגלות לאחר בדיקות רבות וצילומי רנטגן יקרים. כך מובאים אל הלהמו גם בעלי חיים, הנפגעים לעתים כתוצאה מבליעת מסמר או חוט ברזל שפוצע אותם מבפנים. עם אבחון הבעיה יונקת הלהמו את העצם הזר החוצה ובעל החיים שב לרוב לאיתנו.
האמונה בלהמו פותחת את דלת האפשרי אל דברים שבמערב נהוג להתייחס אליהם ברציונליות צרופה ולכן לשלול את קיומם. להבין את הלהמו לא ניתן. למרות כל גישושי, אני מפקפק בטעם שיש בנסיונות לשאול שאלות ולזכות בתשובות. מראה העיניים מדבר בעד עצמו ומעיד על כך שיש הרבה מעבר לעולמנו ההגיוני. מדהימה יותר מכל, בעיני, היא העובדה שנשים שסבלו ממה שאנו במערב מכנים "הפרעות נפשיות", משוקמות והופכות ממטופלות תלותיות למטפלות עצמאיות.

הפוסט מגרשות השדים בלדאק, הודו הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%92%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%93%d7%90%d7%a7-%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95/feed/ 0 מאחורי הגלימות הכתומותhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2590%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%259b%25d7%25aa%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2595%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa/#respond Sun, 03 Dec 2006 14:46:30 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa/הצלם אלון מנדל זכה בהזדמנות לחיות חודשים אחדים במנזר בודהיסטי בתאילנד. הוא תיעד סיפורים שמאחורי הקלעים ורגעים אנושיים קטנים בחייה של קהילה סגורה ואינטימית. כתבה מצולמת

הפוסט מאחורי הגלימות הכתומות הופיע ראשון במסע אחר

]]>

מפות ומדריכים מודפסים ליעד תאילנד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
הדרך אל המנזר התחילה במפגש מקרי עם אם, נזיר בודהיסטי באמצע שנות העשרים לחייו, בפסטיבל בצ'אנג מאי. מסביבנו היתה חגיגה של צבעים וריחות. אם חש בסקרנותי והזמין אותי להתארח במנזר, שם חיים הוא וחבריו
בהתחלה תאמו הנזירים הצעירים באופן מדויק את הדימוי המערבי שהבאתי איתי מהבית. הופתעתי לגלות כמה חלומות ארציים יש לרבים מהם לגבי החיים הצפויים להם אחרי תקופת המנזר
נריסלה, אב המנזר, מכסח את הדשא.  המפגש איתו היה השלב הראשון בדרך לניפוץ המיתוס המערבי שלי לגבי טיבו של מנזר. נריסלה רבץ על ספת סקאי דהויה, היה מרותק לתוכנית טלוויזיה ופיצח גרעינים ברעש גדול

הפוסט מאחורי הגלימות הכתומות הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%aa/feed/ 0