בעלי חיים רבים מתמזגים עם סביבתם בצורה מופלאה, כדי להסוות את עצמם; אחרים מחליפים את לבושם בהתאם לעונה ולשינויים החלים בסביבה.
יש כאלה שפיתחו שיטה להסתרת הצל שלהם, ויש בעלי חיים שמתקשטים כדי לשפר את פוטנציאל הזיווג שלהם. יכולתם של בעלי החיים להתאים את לבושם על פי צורכי המצב או הזמן היא מגוונת ובעיקר מתוחכמת.
כמו אצל בני האדם, הלבוש משמש את בעלי החיים לכמה צרכים: פיזיולוגיים – כבידוד והגנה מקור – לתקשורת ולצרכים חברתיים כמו חיזור אחר בת זוג והרתעת מתחרה פוטנציאלי. באמצעות דגמי צבע הלבוש מועברים מסרים שפרטים אחרים, מאותו מין או ממינים אחרים, יודעים לפרש.
הלבוש מסייע בהגנה או בציד כשהוא מעניק הסוואה, שובר צורה או מתריע בצבעי אזהרה. בעלי החיים משתמשים בו לכל מטרה ואינם בוחלים בהטעיה, בהתחפשות ובהתחזות לאחר.

לבוש לחתונה ואלופי ההסוואה

עכביש סרטביש. את הדוגמאות הטובות ביותר להסוואה בטבע אנו מוצאים אצל מיני פרוקי רגליים טרופיים | צילום: ארז סימון

אצל העופות מתקשטים זכרים רבים בנוצות יפהפיות בתחילת עונת החיזור, כדי להיות מצודדים ולמשוך אליהם את הנקבות. ראשו של השקנאי החום מקבל גוון צהוב ומקורו מאדים. זכר הפריגטה מנפח את הקרום שיש לו מתחת לגרון כבלון גדול, שצבעו אדום לוהט. וכך אצל הקוליבריים השונים, ציפורי גן העדן, הטווסים, הצופיות והפסיונים. בעוד הנקבה טרודה במלאכת הבית והקמת המשפחה ולבושה ב"בגדי עבודה" אפורים, הזכרים מתקשטים בשלל גוונים. הפרסום והבלטת הצבע מעניקים לזכר יתרון (תוך כדי סיכון מסוים, כי אז בולט הזכר בשטח וטורפים יכולים לגלות אותו בקלות). לנקבה, הדוגרת על הביצים, יש עדיפות בהסוואה, ובהתאם לכך צבעיה הם כצבע הסביבה.
בעלי חיים רבים מתמזגים עם סביבתם בצורה מופלאה: שממית העצים מידמה לקליפת עץ, וכאשר היא עומדת על גזע ללא תנועה כמעט שאי אפשר להבחין בה. לבעלי חיים שחיים במדבר או בהר הנגב יש צבע חום וחום צהבהב, ואלה החיים באזור הארקטי הם בדרך כלל לבנים. סרטן קטן בשם כריתנית
(Hippa) החי בחוף מפרץ אילת, בין גרגרי החול לאבני הגרניט הצבעוניות, מתמזג היטב ברקע עם גופו המנוקד בכתמים אדומים ושחורים.
כמוהו הסוליתאים (דגי משה רבנו), החיים על הקרקעית, ומכיוון שצבעם כצבע החול, העין מתקשה להבחין בהם; והאבנונים (Synancejia sp.), דגים הדומים לאבנים עד שקשה להבדיל ביניהם. בעלי חיים רבים ביערות הטרופיים, בעיקר זוחלים ודו חיים, לובשים ירוק וכמעט לא ניתן להבחין בינם ובין הצמחים בסביבתם.
יש בעלי חיים שכמונו, בני האדם, מחליפים את לבושם בהתאם לעונה ולשינויים החלים בסביבה. שועל השלג, ארנבת השלג והחמוס הגמדי עוטים על עצמם כסות לבנה בחורף ונעלמים על פני המרחבים המושלגים. באביב הם עוברים לתלבושת כהה באזורים שבהם נמס הקרח ונחשפת הקרקע. לו היו נשארים בכסותם הלבנה היו בולטים על גבי הרקע הכהה, ויכולת ההישרדות שלהם היתה נפגמת.
מגדיל לעשות שכווי הצפון (Lagopus mutus), מין של תרנגול בר, המחליף את לבושו שלוש פעמים: בחורף הוא לבן; באביב ובקיץ, כשהקרקע והסלעים נחשפים, הוא מחליף את נוצותיו לנוצות חומות, כצבע הסביבה; ובסתיו, כאשר הצמחים קמלים והסביבה מקבלת גוון אפור, גם נוצותיו אפורות. בניגוד לאלה, הדוב הלבן (Thalarctos maitimus) אינו משנה את צבע פרוותו הלבנה. אבל כאשר הוא משחר לטרף, הוא נוהג להסתיר את חוטמו השחור (החלק היחידי בגופו שאינו לבן ולכן מבליט אותו על רקע הסביבה) בכפות ידיו.
את הדוגמאות המופלאות ביותר להסוואה בטבע אנו מוצאים אצל מיני חרקים טרופיים:
יש ביניהם הדומים לעלה, יש הדומים לקוץ, יש הדומים לגבעול או למקלון יבש ויש שטרחו להידמות לא סתם לעלה, אלא לעלה שבתוכו גזור חור כדוגמת עלים רבים ביער הטרופי. לעתים מצטרפת להסוואה הזו גם התנהגות מוליכת שולל: העלה או המקלון נעים מעט כמו העלים והגבעולים האמיתיים הנעים קלות ברוח.
כך נוהגים גם נחשים ירוקים מסוימים, התלויים על עץ ומתנדנדים כענף, דוגמת הנחש Oxybelis aeneus באמריקה הטרופית. גם נחש הזמורה (kirtlandi Thelotornis), שחי בסוואנה באפריקה, נראה כענף דק, צהבהב, שקשה להבחין בו על רקע סביבתו. למרבה הצער, זהו נחש שארסו מסוכן גם לאדם.

תפאורה הולמת
ההתנהגות המתאימה ללבוש מסוים מחייבת גם בחירה נכונה של הצמח שעליו יושב החרק או הזחל. הצמח חייב להיות תפאורה מתאימה ומושלמת ליצור המחקה אותו. הסיבה שאנו מוצאים תופעות מדהימות כאלו דווקא בין החרקים טמונה בקצב האבולוציוני של יצורים אלו: לרובם מחזור חיים קצר (יחסית ליונקים) ומספר צאצאים גדול, כך שהם מספקים מגוון גנטי עשיר, שהוא חומר גלם לתהליכי הברירה הטבעית, בלוחות זמן קצרים יחסית. במלים אחרות: במשך דור אחד של יונק כמו האדם עוברים מאות דורות של חרק, ובכל דור מתבצע צעד קטן קדימה.

רפרפן הגפן. ההסתגלות האבולציונית של חרקים עשויה להיות מהירה. במשך דור אחד של יונק יכולים  לעבור מאות דורות של חרק צילום: ארז סימון

שממית העצים מידמה לקליפת עץ, וכאשר היא נותרת חסרת תנועה כמעט שאי אפשר להבחין בה צילום : אייל ברטוב

דוגמה להתאמת הלבוש לשינוי סביבתי מספק לנו העש המנוקד Biston betularia. החוקר ה.ב.ד קטלוול (Kettlewell) הראה שבאזורים כמו מנצ'סטר ובירמינגהם בבריטניה, שזיהום תעשייתי גרם בהם להשחרת קירות ועצים, חלה עלייה גדולה באחוז הפרטים השחורים לעומת הפרטים הבהירים שהיו במצב הטבעי לפני המהפכה התעשייתית. הדוגמה הזו, שהתרחשה בגלל טריפה מוגברת של העשים הבלתי מוסווים, מדגימה את המנגנון האבולוציוני לשינוי מופע בעקבות שינוי סביבתי וגם עד כמה מהיר יכול התהליך להיות בחרקים.
לכל בעל חיים יש צורה אופיינית. הנטרף יודע לזהות את טורפו הפוטנציאלי, והטורף מחפש דגם המזוהה על ידיו כטרף. לכן צורכי ההישרדות מחייבים את שני הצדדים לטשטש את הצורה, על ידי שבירתה לחלקים או לכתמים, וגם זה נעשה באמצעות לבוש מתאים. דוגמאות לשבירת צורה נראות בכמה מהחתולים הגדולים, כמו הטיגריס (Panthera tigris) בעל הפסים, הברדלס (Acinonyx jubatus) המנוקד והחתול שלי בבית. דוגמה אחרת היא הזברה (Eques), שמאמרים רבים דנו בשאלה אם היא לובשת פסים שחורים על רקע לבן או צבועה בפסים לבנים על רקע שחור (הדעה המקובלת היום היא שמדובר בפסים לבנים על רקע שחור).
שילוב של הסוואה ושבירת צורה רואים בלבושו של הביטיס הגבוני (Bitis gabonica), מין צפע שחי בקרקעית היער באפריקה המשוונית. יש לו כתמים בהירים וכהים, שמשתלבים יפה ברקע של כתמי האור והצל בקרקעית היער וגם שוברים לחלוטין את צורת הצפע, ובמיוחד מסווים את ראשו. תוצאה דומה מושגת אצל כל בעלי החיים – עופות, זוחלים, דו חיים ודגים באמצעות "קו עין" – קו כהה שחוצה את פניהם ומכסה את העין. העין היא איבר חשוב ביותר: היא בולטת, מציינת את מיקומו של הראש, האזור שהטורף מעוניין לפגוע בו מיד עם תחילת ההתקפה, מבליטה את צורתו של בעל החיים ומאפיינת אותה ומגלה לאן בעל החיים מסתכל. לכן בהעדר משקפי שמש מעדיפים בעלי חיים רבים להסתיר את העין בקו כהה.

זעמן מהמין oxybelis asneus חי על עצים ובסביבה ירוקה. במונה הוא נראה כאחד הענפים הירוקים של העץ | צילום: חיים קרופך

זאת עושים גם בני האדם: חיילים היוצאים לקרב משחירים את פניהם לא רק כדי להסתיר את הצבע ואת ברק העור, אלא גם כדי לטשטש את צורת הפנים (ולהפחיד). זו גם המטרה של לבישת בגדים מנומרים. בעבר נהגו להסוות מבנים בכתמי צבע שוברי צורה, ובהווה עושים זאת בעזרת רשתות הסוואה המותאמות בצבען לסביבה ועמידות בפני אמצעי צילום מודרניים כמו צילום באינפרה אדום.
יש עוד שיטה לשבירת צורה, והיא להעלים אותה כליל. לעתים מתגלה בעל חיים בעזרת הצל שלו. יש בעלי חיים, בעיקר בים, שצלם מתבטל באמצעות צבע כהה בחלקם העליון ובהיר בחלקם התחתון. באור יום מואר החלק העליון, והתחתון מוצלל. זה גורם לבעל החיים להיעלם כאילו היה שקוף ולהיות "רואה ואינו נראה". התופעה מוכרת לכל צוללן מנוסה. ההיעלמות יכולה להיות לפרק זמן קצר אך משמעותי לגבי בעל חיים שרוצה להתחמק מטורפיו או להפתיע את טרפו. מצב זה נקרא "הצללה מנוגדת" (countershading coloration).

תיאטרון החיות
כמו בתיאטרון, יש יצורים המחליפים תלבושת על פי התפקיד הנדרש. הזיקית, שידועה בכישורי החלפת הצבעים שלה, הפכה שלא בצדק סמל להפכפכות ואי יושר. חילופי הצבעים לאו דווקא נועדים להסוואה אלא קשורים לוויסות מנגנון החום, מצב הרוח, המצב הפיזיולוגי והתקשורת עם פרטים אחרים.
גם לצפרדעים יש כישורי החלפת צבעים. צבעה של האילנית המצויה הוא ירוק לחלוטין כשהיא יושבת בין האצות בבריכה, אבל עם צאתה מהמים, כשהיא מתיישבת על גזע עץ, צבעה משתנה לחום, עם כמה כתמים שוברי צורה. גם דגי הסולית זריזים בהחלפת צבעיהם והתאמתם לצבע קרקעית הים. הזריזים ביותר בשינוי צבעיהם הם התמנונים והדיונונים, מכיוון שהשתנות הצבעים בהם היא בשליטה של מערכת העצבים, כלומר בפיקוד חשמלי. התחפשות לשם הטעיה נועדה ליצירת התרשמות שונה מהמציאות אצל בעל חיים אחר, שתגרום לו לפעול בדרך שהיא לטובת הרמאי. אחת הדוגמאות הנפוצות להטעיה היא "כתם העין". נאמר כבר שהעין היא איבר המושך את הטורף. כל ציור של כתם כהה במקום אחר על הגוף – בזנב, או על הסנפירים – מטעה את הטורף וגורם לו לתקוף במקום הלא נכון מבחינתו, בייחוד כשהעין האמיתית מוסתרת על ידי קו כהה החוצה

את הפנים. דוגמאות לכך הם הדגים ממשפחת הפרפרוניים(Chaetodontidae), החיים בשונית האלמוגים.
דוגמה נוספת להטעיה מוצאים אצל מיני נחשים המסתירים את ראשם ומבליטים את זנבם, אם בצבע ואם בהזדקרות, כדי לגרום לטורף לחשוב שהזנב הוא הראש ולתקוף אותו. קיימים גם פרפרים שפורשים את כנפיהם וחושפים בפני כל טורף פוטנציאלי דגם מפחיד של מסכה עם זוג עיניים גדולות. המפגש מסתיים בדרך כלל בהסתלקותו המבוהלת של הטורף הרעב.

לבוש בבגדי אזהרה

פסמונים במדבר. לבעלי חיים שחיים במדבר או בהר הנגב יש צבע חום וחום צהבהב | צילום: דורון הורוביץ

קיימים בעלי חיים שלכאורה בניגוד לכל היגיון יש להם צבעים בולטים, כאילו כל מטרתם היא לפרסם את עצמם ולהתבלט עד כמה שיותר. הצבעים הם בדרך כלל בין צהוב לאדום, ולעתים משולב בהם שחור, שמטרתו להבליט עוד יותר את עוצמת הצבעים. מחקרים הוכיחו שבעלי חיים אלה מצליחים להיראות היטב על ידי אחרים, כי השילוב של צהוב ושחור בולט לעיניהם של בעלי החוליות (לכן גם רוב תמרורי התנועה נצבעים בצבעים אלו).
התופעה נפוצה אצל בעלי חיים מוגנים באופן טבעי – עקיצתם ארסית כמו הדבורים והצרעות או שהם רעילים למאכל כמו פרפרים מסוימים. מטרתם של בעלי חיים אלה היא "לחנך" את טורפיהם, כך שלאחר חוויה לא נעימה אחת – עקיצה או טעימה רעה – יזכרו את דגם הצבע הקשור בחוויה זו ויותר לא יתקפו את מי שנושא דגם זה. כך אנו מוצאים ששילוב הצבעים שחור וצהוב בעולם החי פירושו, כמעט תמיד, אזהרה.
כך הדבר אצל נחשי הים הארסיים מהסוג Pelamis, שצבעם שחור וצהוב, וכך חרקים ארסיים למיניהם. חשופיות (Nudibrachiata, קבוצה של רכיכות) רבות, החיות בים, אינן מוגנות על ידי קונכייה ולבושות בגוני אדום, צהוב וכתום. אבל הטבע דאג להן – הן ניזונות מספוגים רעילים, ולכן גם הן רעילות. הצבעים החזקים והבולטים נועדו לפרסום בנוסח "אני מסוכן, אל תטרוף אותי!". לעתים המסר מועבר באמצעות דגם צבע בולט כמו בחשופית הפסים (Chromodoris quadricolor) במפרץ אילת. גם הזהרונים, דגים מהסוג Pterois, שחיים בשוניות וקוציהם ארסיים, צבועים בצבעי אזהרה. אבל להם יש גם קווים שוברי צורה וגם קו כהה להסתרת העין.

ראו עד כמה אני מסוכן
בתוך מגוון התופעות של התחפשות והטעיה לצורך הישרדות בולטת היכולת של בעלי חיים להתחזות למין אחר. ילידי אמריקה הטרופית יודעים זה שנים שיש נחשי אלמוגים ארסיים ויש שאינם ארסיים. הדמיון בין הלא ארסיים לארסיים הוא כה מוצלח, שגם עין האדם מתקשה להבחין בו, בייחוד כשהנחש נמצא בתנועה.
מדענים גילו שהנחשים הלא ארסיים הם בני משפחה אחרת לחלוטין (זעמניים, מהסוג Lampropeltis) מאשר נחשי האלמוגים (Micrurus), בני משפחת הפתניים (Elapidae). הפתנים הם ארסיים ביותר, כמו קרובי משפחתם, הקוברות למיניהן; משתלם להם לפרסם את עצמם בצבעים בולטים וכך להכריז "ראו אותי, עד כמה אני מסוכן. לא כדאי להתקרב אלי". כל טורף שחי בסביבתם מזהה את צבעיהם ויודע ש"לא כדאי לי להתעסק איתם", וכך הם מוגנים. אבל, כמו תמיד, יש מי שמנצל את המצב לטובתו. כך התפתחו אותם מיני נחשים לא ארסיים המתחזים לנחשים הארסיים שבסביבתם הקרובה, ובזכות דגם הצבעים הדומה הם מוגנים. תופעה זו נקראת התחזות (mimicry), והיא התגלתה לראשונה בפרפרים, באמצע המאה ה־19, על ידי החוקר הנרי וו. בייטס (Bates), ביערות הטרופיים של דרום אמריקה.
העיקרון הוא שהמתחזה חי באותו אזור שחי בו הדגם שלו, כלומר היצור המוגן באמת, או לפחות באזור שחי בו טורף המאיים על שניהם. ככל שהנושא נחקר יותר התברר שהתחזות היא תופעה נפוצה, בעיקר בעולם החרקים. בארץ משערים שזעמן המטבעות הלא ארסי (Coluber ravergieri) מתחזה בדגם צבעיו לצפע הארץ ישראלי (Vipera palaestinae).

לקריאה נוספת:

פורים בטבע – בעלי חיים בתחפושת עכביש שמתחפש לנמלה, פרפר עם עיניים מזויפות, זבוב שנראה כמו דבורה ודג שרובץ כאבן שאין לה הופכין – עולם החי עשיר בתחפושות ובחקיינות. וגם הפרחים לא טומנים את ידם בצלחת

את הקימונו הראשון שלי ירשתי לפני כעשור. עמדתי לעזוב את יפן, והתלמידה שלי לאנגלית, נריקו, הזמינה אותי לביתה וביקשה שאמדוד קימונו ורדרד־לבנבן של אביב. "הקימונו ממש הולם אותך", אמרה נריקו בשמחה. "את ממשיכה איתו לישראל". סירבתי בנימוס לקבל מתנה ששווה כמה אלפי דולרים, אבל נריקו, בת 55 וללא ילדים, התעקשה. "קימונו בצבע הזה הולם נשים צעירות. בגילי אינני יכולה ללבוש יותר קימונו ורדרד. נהוג להוריש את הקימונו האלה, אך מכיוון שאין לי בנות, אין לי למי לתת אותו. אם לא תיקחי אותו, יום לאחר מותי הוא יושלך לזבל". ארון הבגדים שלי נראה לפתע כאפשרות הולמת הרבה יותר.

למידע נוסף:

• יפן – מדריך מסע אחר, כתבות מסלולים אתרים ומידע
• טוקיו – מדריך מסע אחר
• קיוטו – מדריך מסע אחר
• יפן מחוץ למסלול

ביקרתי ביפן עוד פעמים רבות, ירשתי ורכשתי בחנויות יד שנייה קימונו נוספים, אבל האוסף הנכבד המתין בארון, מקופל ודומם. כי זאת יש לדעת: לבישת קימונו כהלכתה היא מיומנות מורכבת, המחייבת למידה, הדרכה ותרגול. מעין אמנות זן לא רשמית, שדורשת ריכוז, דיוק, מקצועיות ושאיפה לשלמות.

כלה בקימונו חתונה, מלווה באמא שלה הלבושה בקימונו אמהות

לא תמיד זה היה ככה. בעבר היה הקימונו חלוק רחב ונוח, שנקשר סביב מותניהם של גברים ונשים כאחד; בעת הצורך – בעת עבודה בבית או בשדה, במהלך ריצה או קרב – היו מרימים את שוליו ותוחבים אותם לתוך האבנט. אבל אז יצאו הגברים מהסיפור, והקימונו הפך מבגד קליל לסד מהודק ומרובה קשירות.

איך זה קרה? לקראת סוף המאה ה־19, לאחר 250 שנים של סגר מרצון, פתחה יפן את שעריה למערב. בתוך זמן קצר צמצמה יפן החקלאית את הפער בינה ובין מדינות שעברו את המהפכה התעשייתית. בדרך למפעלי התעשייה החדשים החליפו הגברים היפנים את הקימונו בלבוש מערבי מודרני. הנשים נשארו בבית, והקימונו הפך מבגד יומיומי פשוט לבגד טקסי ומפואר, סממן של זהות וכלי לחידוד ההבחנה בין היפניות למערביות. יש המרחיקים וטוענים כי דרך הקימונו הועבר לאשה היפנית מסר על תפקידה כמעין מוזיאון חי, קפוא בזמן, המשמר את העבר והמסורת, בניגוד לגבר, בלבוש מערבי, שאץ רץ קדימה.

ארוג בנול, רקום בזהב
בדומה לתרבויות אחרות שבהן בגדים משמרים מסורת, גם ביפן של שנות האלפיים כמעט לא פוגשים בסופרמרקט נשים בקימונו. את הקימונו לובשות הנשים בעיקר באירועים חגיגיים – חתונות, לוויות, פסטיבלים וחגים. כדי ללבוש את הקימונו הנכון לזמן ולאירוע המסוימים, על האשה היפנית להחזיק במלתחתה אוסף מכובד של החלוקים המהודרים.

דוגמא של אובי, האבנט הנקשר מעל הקימונו. זוהי דוגמא לאובי רווקות

ראשית, קימונו תואם לכל אחת מעונות השנה: קימונו עם דוגמת עלי שלכת אדמדמים לסתיו, קימונו בצבעים קודרים לחודשי החורף, קימונו ורדרד־לבנבן לפריחת האביב, ויוּקָטָה – חלוק קל מכותנה בגזרת קימונו – לחודשי הקיץ החמים והלחים.

ללוויות דרוש קימונו שחור, ולחתונות לובשים קימונו שחור עם עיטור בצבע זהב. רווקות צעירות ילבשו קימונו בצבעים עזים ובדוגמאות שמושכות תשומת לב. יהיו לו שרוולים ארוכים המגיעים עד הרצפה, שאמנם מוסיפים לפאר הבגד אך אינם נוחים לביצוע עבודות הבית. הקימונו של הנשים הנשואות יהיה בצבעי פסטל מהוגנים ועם שרוולים קצרים יותר, כך שהוא לבוש נוח יותר. קשה להאמין שגברות יפניות רבות מטגנות טמפורה או מטאטאות את הטאטמי (רצפת הקש בבתים יפניים מסורתיים) לבושות בקימונו, אך מראית העין היא הדבר החשוב, ותפקיד הנשים הוא, כזכור, לשמר את סמלי המסורת.

צריכת הראווה שליוותה את הצמיחה הכלכלית שיפן נהנתה ממנה עד המיתון של העשור שעבר קיבלה ביטוי גם בעולם הקימונו ואביזריו. לקימונו יש גזרה קבועה – חלוק מלבני ארוך – וגם הגודל קבוע (רק נשים קטנות מאוד או גדולות מאוד יזדקקו לקימונו בגודל חריג), לכן אפשר לבטא את היצירתיות והיוקרה שלו רק באמצעות הבד. בד הקימונו יכול להיות תוצר של הדפס תעשייתי, אך גם יכול להיות מצויר ביד, בהדפס או בשיטת הבטיק, ארוג בנול, רקום כולו בחוטי משי וזהב או צבוע בצבעים המופקים מצמחים. מחירו של קימונו מבד סינתטי הוא כאלפיים דולר, קימונו מבד משי עולה כ־6,000 דולר, ואם צויר בד המשי בידי צייר ידוע יהיה מחירו כשל יצירת אמנות מוזיאונית: עד מאה אלף דולר לבגד אחד.

רכישת האביזרים המשלימים לקימונו כרוכה בהוצאה מכובדת נוספת: בגדים תחתונים לבנים מכותנה, סרטים הקושרים את הקימונו לגוף, כפכפים ותיק התואמים את צבעי הקימונו, אבנט רחב ("אובי" ביפנית) הנקשר מעל הקימונו ומבחר של מטפחות וחבלים לקשירות ראווה מעל האובי. האופן שבו ייקשר האבנט ילמד על מצבה המשפחתי של הגברת: פרפר ראוותני לרווקה, קשירה סולידית לנשואה.

אובי זה מתאים לקימונו של אביב

הקושרת הישראלית
רוב הנשים ביפן אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש את מגוון הקימונו הנדרש לעונות השנה ולאירועים השונים. אולם מכיוון שאין זה בגד שלובשים אותו יום־יום, הוא אינו מתבלה ויכול לעבור בירושה מדור לדור. ביפן המודרנית נשים רבות אינן מחזיקות כלל קימונו בבית. צעירות רבות מעדיפות להגיע לחתונת חברתן בחליפת מעצבים ולא קשורות בשרוכים השונים המהדקים את הקימונו אל גופן. כשדרוש להן קימונו מפואר – לטקס סיום בית הספר או לכבוד פסטיבל במקדש – הן שוכרות אותו. ברחבי יפן פזורים מכונים שמשכירים קימונו, ולא פחות חשוב מכך, שם גם מלבישים את הגברת הצעירה לאירוע. חלק נכבד מהיפניות מהדור החדש אינן יודעות איך ללבוש קימונו, וגם אם יש להן בבית קימונו, שאותו הן לובשות לעתים רחוקות, הן זקוקות למלבישה.

רכישת אביזרים משלימים כרוכה בהוצאה גדולה נוספת. מחירו של סט התיק והכפכפים הזה, למשל, הוא 500 דולר

ואיך אני למדתי בסופו של דבר ללבוש קימונו? בזכות חברתי מעיין ברקן, שלומדת באוניברסיטה ביפן. היא החליטה להתעמק בנבכי התרבות היפנית דרך עולם הריקוד המסורתי. כשהחלה ללמוד ריקוד, הסבירה לה המורה שריקוד יפני מסורתי מבצעים בקימונו. כל שיעור ריקוד נפתח בלבישה מודרכת על ידי המורה, עד שמעיין למדה לבצע את המלאכה בעצמה. היא העבירה לי את התורה ואימנה אותי בקפדנות עד שלמדתי את רזי ההתלבשות.

במעונות האוניברסיטה באוסקה, שחברתי התגוררה בהם, נפוצה השמועה שיש ישראלית אחת שיודעת להלביש. מבוישות ומצחקקות, החלו להתדפק על דלתה שכנותיה, הסטודנטיות היפניות. יש להן אירוע, יש להן קימונו, אבל אין להן מושג איך הופכים את החלוק הרחב לבגד מהודק על הגוף. אם לא אכפת לה, לבחורה הישראלית, להלביש אותן כדת וכדין למען יוכלו לצאת בלבושן היפני המסורתי.

הבד הכי נפלא, זוהר, נחשק בעולם, סנוור את עיני העולם המערבי לראשונה בצהרים של יום קרבות עקוב מדם בעיר נידחת עם היסטוריה טרום יהודית ארוכה, חרן שבמזרח תורכיה, שם הביסו הפרתים את הרומאים בשנת 53 לפני הספירה. אולי לא רק בזכות הקשתות הטובות יותר של פרשיהם, הלוגיסטיקה המוצלחת – גמלים שנשאו אספקה לא מוגבלת של חצים – והרעש הנורא של תופיהם, אלא גם בגלל הדר דגלי המשי הצבעוניים שלהם, הרקומים זהב, שוכנעו חייליו העייפים והצמאים של מרקוס ליקיניוס קראסוס, המושל הרומי של סוריה, שלהם ולחזון המגלומני של מצביאם אין סיכוי מול ההוד והתפארת האלה.

אבל ההיסטוריה של המשי התחילה הרבה קודם, בקצה האחר של אסיה. על פי ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו באגן הנהר יאנג צה – פיסות משי, ספל שנהב עם עיטור של זחל טוואי המשי, גלגל טווייה – לפני יותר מ־6,000 שנה; או כפי שהאגדות אומרות: בימים קדומים מאוד.

על אם הדרך המקשרת בין מערב סין לפקיסטן, בדרום דרך המשי ההיסטורית | צילום: יותם יעקבסון

סוד סיני גדול
היה היתה נערה שאביה נסע רחוק, והיא התגעגעה אליו ואמרה שתתחתן עם כל מי שיחזיר אותו הביתה. שמע את זה הסוס, קרע את החבל, דהר למרחקים והביא את האב הביתה. ואז השתבש הכל: הסוס התחיל להתנהג מוזר, הבת סיפרה לאב על הבטחתה, והאב הרג את הסוס, פשט את עורו ושם אותו בחצר לייבוש. הנערה יצאה לשחק בחצר ובעטה בעור הסוס, שהתרומם, עטף אותה ונעלם. אחרי ימים אחדים מצאו את היצור המשולב תלוי כגולם ענקי של טוואי המשי בין הענפים של עץ תות.

לפני כ־4,600 שנה, כשהקיסר הצהוב (האגדי לא פחות) חגג ניצחון צבאי גדול שהבטיח לו את השלטון בסין, ירדה מן השמים הנערה עם ראש הסוס, כפי שכינו אותה, ובידה שתי חבילות משי, אחת מוזהבת ואחת מוכספת. היא נתנה אותן לאשתו של הקיסר, לֵיי־דְזוּ, שחקרה ודרשה ולמדה את סוד גידול זחלי טוואי המשי, התרת הגלמים וטוויית החוטים וגם לימדה את הסיניות את המלאכה. לפיכך רבים רואים בה את ממציאת המשי.

טבילת פקעות של גלמי טוואי המשי במים חמים כי להפריד את החוטים. שמונה פקעות אגודות ביחד יוצרות חוט משי אחד | צילום: דביר בר-גל

ואומנם זה היה סוד, והסינים שמרו עליו בקנאות הרבה מאות שנים. קודם כל צריך להתחיל עם הטוואי הנכון, ואם כי יש הרבה מיני טוואים בעולם, שניזונים ממינים רבים של צמחים, הרי מי שיצר את החוט הכי חלק ויפה ועגול היה Bombix mandarina, שניזון מעלים של תות לבן; שניהם – הטוואי והתות – סיניים עד לשד עצמותיהם המטפוריות. אבל לא די בגולם הנכון; והסיניות למדו מהקיסרית והעבירו לבנותיהן את שני כללי הזהב בייצור המשי הביתי: לפקח על התזונה והסביבה של ה־Bombix mori – הצאצא המבוית של הטוואי המקורי הנכחד – ולהרוג אותו לפני שהוא בוקע מהפקעת וקורע את הסיב האחד שעוטף אותו.

הצצה לתהליך המדהים של הפקת חוטי המשי

במרוצת המאות קרה לו מה שקרה לתרנגולות בשירות האדם: השבחה, מנקודת מבט של האדם, כמובן. הפרפר הלבן שלו איבד את הכושר לעוף, וכל כולו מכוון להטלת ביצים.דומה שבהתחלה לא נחשב המשי בסין כבד היקר ביותר. "כללי הטקס מחייבים מצנפת קנבוס", אומר המורה הגדול קונפוציוס, "אבל משי חסכוני יותר". בחזון החברתי של אחד מממשיכיו, מנג־דזה מהמאה הרביעית לפני הספירה, בכל בית שותלים איכרים כמה עצי תות, כדי שלזקנים יהיה משהו חם ללבוש. המשי הארוג בצפיפות לא רק חימם, אפשר היה להכין ממנו נייר ואפשר היה לשאת בו מים.

יורטות, אוהלי נוודים קירגיזים, בגבול סין וטג'יקיסטן | צילום: יותם יעקבסון

אופייה הביתי והנשי של תעשיית המשי נשמר עוד מאות בשנים, במידה רבה עד ימינו, אבל מתישהו במאות הראשונות לפני הספירה זינקו פלאים ערכו הכספי וחשיבותו הסמלית של המשי. בשושלת האן (שמקבילה בערך לגדולתה של רומא במערב) הוא שימש – כמו הדוחן, החיטה והאורז – לתשלום משכורות של פקידי הקיסרות, לתשלום מסים ועד מהרה למסחר. מה שמחזיר אותנו לקשר המוזר בין משי לסוסים, שמשתקף אולי באגדה על הנערה עם ראש הסוס.

דרך המשי והסוסים
"דרך המשי" הוא השם הקצת מטעה שהכניס לתודעה העולמית במאה ה־19 הגיאוגרף הגרמני הברון פון ריכטהופן. מעולם לא היתה רק דרך אחת כזאת, ומשי בוודאי לא היה הדבר היחיד או החשוב ביותר שעבר בה. אבל זה שם נאה לרשת קשרי המסחר היבשתיים והימיים שפרחה בתקופות שונות בין סין להודו, מרכז אסיה, פרס, ביזנטיון והמערב. אלה הדרכים שבהן העושר והידע הטכנולוגי של המזרח – הנייר והדפוס, אבק השרפה והמצפן, וכמובן המשי – הגיעו לאירופה, והרעיונות הדתיים של המערב – הנצרות ממערב אסיה והבודהיזם מדרומה – הגיעו לסין. לא פלא שסין המסחרנית החדשה אימצה את השם בחום (סֵה־צ'וֹ ג'ֵה־לוּ) ורואה בו סמל לשלום ועסקים בין מזרח למערב.

צפון מחוז שינגיאן בסין. על פי ממצאים ארכיאולוגיים ההיסטוריה של המשי היא בת יותר מ-6,000 שנה | צילום: יותם יעקבסון

את הפריצה למערב יזם ווּ, קיסר ההאן, שליט הקיסרות המתרחבת מ־140 עד 87 לפני הספירה, שרצה לעקוף את עמי הנוודים שהציקו לו מצפון ולכרות  נגדם ברית עם ממלכות באסיה המרכזית. המשלחת ששלח למערב זמן קצר אחרי שעלה לשלטון נכשלה, אבל שמע הסוסים החזקים המהירים שבעמק פרגאנה (בקירגיזסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן של היום) הגיע לקיסר, ואחרי עוד כשלושים שנה של קרבות ובריתות הצליחה סין להבטיח את השטח ולפתוח שווקים לסחורותיה, וכך הגיע המשי אל הפרתים, ומשם לרומאים.

לרומאים לא היה מושג על הסינים, והם לא ידעו מה זה משי: "הם מפורסמים בפשתן של יערותיהם; הם מסירים מהעלים את המוך הלבן בעזרת מים; ולאחר מכן הנשים טוות ואורגות. באמצעות טיפול מסובך במחוזות מרוחקים ביותר משיגים את מה שמאפשר לגבירות להיראות בפומבי בבד שקוף". כתב המחבר הרומי פליניוס הזקן באנציקלופדיה המהוללת שלו "תולדות הטבע" יותר ממאה שנה אחרי הקרב בחרן. הוא גם יודע לספר, מפי שגריר ציילון ברומא, שהסינים גבוהים מהרגיל, אדומי שיער, כחולי עיניים, ואינם מסוגלים לבטא את מחשבותיהם במלים. לפיכך, אף שהם תרבותיים, הם דומים לפראים בפחדם מזרים ומחכים שאחרים יבואו לעשות איתם עסקים, בסחר חליפין דומם על גדת הנהר.

אזור מערות בודהיסטיות במערב סין. בדרך המשי עברו העושר והידע הטכנולוגי של המזרח לאירופה, והרעיונות הדתיים של המערב לסין | צילום: יותם יעקבסון

אבל הרומאים אהבו את הבד המוזר; בוודאי בגלל יופיו, אבל בעיקר אולי משום שהוא בא מרחוק והיה יקר, סמל של מעמד ועושר, כמו אגוז המוסקט במאה ה־17 באירופה או קני הסנוניות היקרים שייבאו מאינדונזיה לסין. התאווה הזאת עלתה לרומא הרבה זהב, עד שכבר בשנת 14 לספירה אסר הסנאט הרומי על גברים ללבוש משי. זה לא עזר הרבה, השימוש במשי התפשט לכל שכבות העם, וגם אלאריק מלך הגותים, שצר על העיר בראשית המאה החמישית, קיבל 4,000 טוניקות עשויות משי (וגם הרבה זהב, כסף ופלפל), כדי להסיר את המצור.

בערך באותו זמן כבר התפשט גידול המשי אל מחוץ לסין. כשהמלך של חוטאן (בדרך המשי הדרומית למדבר הנורא טקלמקאן), שהיו לו סוסים משובחים, ביקש את ידה של נסיכה סינית, היא חששה שלא יהיה לה משי ולכן החביאה ביצים של טוואי המשי וזרעים של תות לבן בתסרוקתה המלכותית, שם לא העז שומר הגבול לחטט. באותו מקור (מאוחר יחסית) מצוין גם שבארצות שמסביב לחוטאן כבר ידעו לייצר משי, אבל לא רצו למכור אותו. בקוריאה, הודו ופרס, לעומת זאת, הסוד כבר היה ידוע אז, ובאמצע המאה השישית הגיעו בדרך המשי לחצר הקיסר הביזנטיני יוסטיניאנוס שני נזירים נסטוריאנים, כנראה מהודו, ובמקלות ההליכה שלהם ביצים של טוואי המשי.

במאה ה־13, בחסות האימפריה המונגולית, שוב היתה דרך המשי היבשתית בין סין למערב בטוחה לסוחרים, מיסיונרים ומחפשי הרפתקאות, וגם מרקו פולו הידוע עבר בה (או לא, כפי שסבורים אחדים). אבל אז כבר היה אפשר למצוא משי משובח גם הרחק ממערב לה, בסביליה שבספרד.

מפעל משי בסין. בקדמת התמונה נראים הגלמים של טוואי המשי, שמהם מפיקים את הקורים שנאגדים יחדיו לחוטי המשי | צילום: דביר בר-גל

אלף זחלים לקילו משי
נקבת הפרפר מטילה כ־500 ביצים זעירות בארבעה ימים ומתה, והזחלים פותחים בתהליך גדילה נמרץ של חמש השלות – ממילימטר עד כשמונים מילימטר בשלושים ימים של האבסה יומם ולילה בעלי תות טריים, במגשים שמונחים זה על זה ובסביבה מתחממת (18 עד 25 מעלות לפי הגיל) ומוגנת מריחות חריפים, מרעש ומנמלים ושאר טורפים. כל התאית הזאת משמשת את הזחלים לייצור חומר שבצאתו מפתח הבלוטה נקרש והופך לחוט ארוך, שבמשך ארבעה ימי אריגה יוצר את פקעת ההתגלמות. הגלמים נשארים בפקעותיהם הלבנבנות־כתומות כשמונה ימים במקום חמים ויבש, ואז זורקים את הפקעות למים רותחים, כדי להרוג את הגלמים, למוסס את חומר הדבק ולהתיר את הסיב הארוך: 600 עד 900 מטר. מחמישה עד שמונה סיבים כאלה טווים את חוט המשי שמשמש לאריגה. כל המספרים האלה הם לא מדויקים, כי יש הבדלים די גדולים בין מקורות שונים, אבל הנה עוד מספר: בערך 1,500 זחלים אוכלים רבע טונה עלים של תות לבן כדי לייצר קילוגרם אחד של משי.

בדי משי נמכרים בשוק של גשגאר בסין | צילום: אייל ברטוב

כיום ייצור המשי הוא עדיין עסק גדול: שישים אלף טונה משי גולמי בשנה. חצי מהכמות מיוצרת בסין, ואחריה ניצבות קוריאה יפן והודו. העוסקים בו חיים בתנאים לא הרבה יותר טובים ממה שהכירו הנתינות של אשת הקיסר הצהוב וצאצאיותיהן זה כמה אלפי שנים. "עתידו של המשי זוהר מאוד", כך כתוב באחד מאתרי האינטרנט המרובים. "ארצות מתפתחות יפיקו תועלת מהעסקה של פועלים לא מיומנים, אבל בארצות מפותחות יצטרכו להכניס מיכון כדי להוזיל את הייצור". או לחזור למנהג הקדום וללבוש מצנפת קנבוס.

למפת דרך המשי >>

על מלאכת האריגה בטקילה מופקדות הנשים, הגברים רק סורגים

כאשר מסתיימת ההפלגה בת ארבע השעות מהעיר פוּנוֹ (Puno) שבפרו, מטפסים לגובה 4,000 מטר ב־538 מדרגות בשביל המתפתל בין גבעות וטרסות חקלאיות שמגדלים בהן בשיטות מסורתיות תירס ותפוחי אדמה, קינואה ויוקה. 300 משפחות בלבד חיות בטקילה (Taquile), אי קטנטן בלב אגם טיטיקקה (Titicaca) הגדול בפרו. אין באי כבישים, גם לא חשמל. אנשי טקילה, שאינם חפצים בשינוי אורח חייהם המסורתי, חיים כקואופרטיב, שולטים בתנועת התיירות לאי וחולקים ביניהם את רווחיה.
למתבונן מבחוץ נראה כי תושבי האי עובדים כל הזמן, גם תוך כדי שיחה או הליכה. הנשים טוות חוטים לאריגה, הגברים סורגים. זו לא חברה פמיניסטית, אבל מתקיימת בה מסורת שלפיה הבנים מתחילים לסרוג בגיל שמונה, וגבר ראוי לתואר "גבר" רק אם הוא יודע לסרוג את כובעו. הכובעים הסרוגים מזכירים כובעי גמדים או מצנפות לילה, והם מעידים על מצבו המשפחתי של הגבר: גבר נשוי חובש כובע צבעוני, שהצבע השליט בו הוא אדום ובקצהו פונפון; רווק חובש כובע שצבעו לבן עם קצוות אדומים ופונפון אדום. זו שיטה נהדרת לדעת מי פנוי, אבל יש גברים נשואים המתהלכים בכובעי רווקותם. ראו הוזהרתן.
כובעי הנשואים יקרים יותר. משולבות בהם דוגמאות מסובכות של פרחים וציפורים, ולכן לוקח זמן רב יותר לסרוג אותם. בן טקילה נחשב מוכן לנישואים רק כשהוא מצליח לסרוג כובע כזה. אנשי האי שומרים על זהות קבוצתית ומתחתנים בעיקר בינם לבין עצמם, אבל הם לא ממהרים להינשא. על הגבר לחסוך די כסף לבניית בית, ובכל מקרה אנשי האי לא נישאים עד שהיחסים בין בני הזוג הדוקים דיים, לאחר שהזוג הטרי חי ביחד ובחן את איכות הקשר.

לקריאה נוספת:

האינקה בפרו – מה נותר מהתרבות האדירה האם גאוות האינקה עדיין חיה בליבם של תושבי פרו? מה נותר מן התרבות האדירה הזו באורח החיים הפרואני ואיך משתלבים שרידים אלה התרבות המערבית? מה קורה כאשר צ … אלישבע זלצר סולוביציק לכתבה המלאה

טכנאי בחלוק לבן הוציא מארון מתכת במכון הממשלתי לטקסטיל של הרפובליקה הצ'כית טביעות של בדים בני  כ־25 אלף שנה, שהשתמרו על גושי טין זעירים מהאתרים הפרהיסטוריים דולני וסטוניצ'ה (Dolni Vestonice) ופבלוב 1 (Pavlov 1). הוא הניח את הטביעות המטושטשות מתחת לעדשת המיקרוסקופ. "ניסיתי לראות סימני חיבור של החוטים", מספרת תמר שיק, מומחית ישראלית לבדים קדומים, שביקרה במכון במסגרת מחקריה, "סימנים המעידים על טכניקות ראשוניות של ייצור טקסטיל".
חוקר הטקסטיל האמריקאי ג'יימס אדוואזיו טוען כי הסימנים מלמדים לא רק על ייצור טקסטיל בטכניקות ראשוניות, אלא גם על כמה דגמים של בדים. לכן הוא סבור כי ראשית היכולת האנושית לעצב סיבי צמחים היא אפילו קדומה יותר, אולי מתחילת התקופה הפלאוליתית המאוחרת, לפני כארבעים אלף שנה. פיתוח מלאכות הטקסטיל אִפשר לאדם הקדמון לאו דווקא לרענן את המלתחה אלא בעיקר לייצר סלים לנשיאת כלים ומזון, מנשאים לתינוקות, רשתות לציד ודיג, חבלים לקשירת ענפים ובולי עץ לבניית בקתות ורפסודות.
"מהפכת הסיבים היתה אירוע מרכזי בהיסטוריה האנושית", כתבו אדוואזיו ועמיתיו, אולגה סופר ודיוויד היילנד, במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת ”Current Anthropology”. במאמר, שעורר סערה במגדלי השן האקדמיים, הם מציגים את השערותיהם הנועזות על המצאת ענף ההלבשה ועל הבגדים האופנתיים של תקופת האבן.

חצאית, חזייה ושביס
הדוגמניות המככבות בקטלוג האופנה הפרהיסטורית הן פסלונים של נשים כבדות בשר,

כלים לעשיית טקסטיל ממטמון מערת נחל חימר מסביבות האלף השביעי לפני הספירה, ואבנט הלוחם יחד עם בד המעטפת נמצאו במערת הלוחם שני בדים קטנים יותר, מעוטרים בגדילים

בעלות איברים נקביים מוגזמים בגודלם, שנמצאו באתרי התקופה הפלאוליתית המאוחרת באירופה. על משמעותן של צלמיות ונוס הללו נטוש ויכוח בין החוקרים: רבים סבורים כי הן קמעות או סמלים של אלוהיות, אחרים טוענים כי הן היו אביזרי לימוד לחינוך מיני. עד כה הסכימו כולם על עניין אחד: הנשים האלה עירומות כביום היוולדן. אבל חוקרי הטקסטיל הקדום טוענים שהאחוריים השופעים והשדיים החשופים הסיחו את דעתנו מבגדיהן, שפורשו בעבר כתסרוקות, קעקועים או קישוטי גוף.
לדעתם, ונוס מווילנדורף (Willendorf) שבאוסטריה, למשל, חובשת כיפה עם קפלים מכווצים בנוסח צעירים מג'מייקה; שערותיה של ונוס מברסמפווי (Brassempouy) שבצרפת מכוסות בשביס עשוי רשת בסגנון המקובל אצלנו בקרב נשים דתיות; החזה של ונוס מקוסטנקי (Kostenki) שברוסיה מוחזק ברצועות מסוגננות, מעין גרסה מוקדמת של חזייה; וונוס מלספוג (Lespugue) שבצרפת לבושה בחצאית חבלים, המחוברת לחגורת מותניים נמוכה והולכת ונעשית צרה מאחור. "הגזרה של החצאית הזאת הורסת", אמרה אולגה סופר בראיון לרגל פרסום המחקר.
המלבושים הפרהיסטוריים קושטו כנראה בחרוזים. לדוגמה, באתר סונגיר (Sungir) ברוסיה, שגילו 25 אלף שנה, נמצא קבר של שתי נערות שכל גופן היה מכוסה באלפי דסקיות שנהב זעירות שהיו תפורות לבגדים שלא נשתמרו.

קצה חוט על שפת הכנרת
טביעות שחוקות של בדים, צלמיות נשים המכסות טפח ומגלות טפחיים וחופן חרוזים הם עדויות עקיפות בלבד למהפכת הסיבים. קצה החוט המוביל לראשיתה של מלאכת הטקסטיל עצמה נמצא אצלנו, על שפת הכנרת.
באתר אוהלו, מחנה של ציידים־לקטים ודייגים משלהי התקופה הפלאוליתית המאוחרת, שגילו כ־23 אלף שנה, התגלו סיבי צמחים מפותלים. אבינועם דנין, מומחה לבוטניקה, מעריך שהסיבים עוצבו על ידי אדם ויכול להיות שנועדו לייצור רשתות. תנאי השתמרות מיוחדים, שנוצרו לאחר שקיעת האתר במים וכיסוי סוכות המגורים בחול, מנעו את הפירוק והריקבון של החוט הראשון שהגיע לידינו.
ישראל הפכה למעצמה ארכיאולוגית של טקסטיל קדום בעיקר בגלל תנאי שימור מיוחדים, שילוב של יובש, טמפרטורה ולחות קבועים, המתקיימים בחלקיה הדרומיים. אולם מוצרי טקסטיל משתמרים לעתים נדירות, ולכן עלינו לספור עוד 10,000 שנה קדימה כדי להגיע אל הראיות האמיתיות. במערה קטנה בנחל חימר שבמדבר יהודה, במטמון פולחני מראשית התקופה הניאוליתית, מסביבות האלף השביעי לפני הספירה, התגלו עשרות בדים, חבלים, חלקי סלים ומחצלות.
תמר שיק, שחקרה את הממצאים האלה מנחל חימר, מסבירה כי כיסוי הראש והמפית שנחשפו במערה עשויים מחוטי פשתן משובחים, המלמדים כי קהילות החקלאים הראשונות כבר ידעו את אוּמנות הטווייה. "מדובר במלאכה לא פשוטה", היא אומרת. "ראשיתה בעבודת השדה והמשכה בתהליכים מסובכים שבסופם מפיקים את הסיבים מהצמח". עם זאת, הטכניקות שבהן השתמשו אנשי התקופה הניאוליתית לייצור הבדים, הן על ידי קשרים והן על ידי פיתול של החוטים, נחשבות שיטות פשוטות יחסית. למרות פיתוח ערכת הכלים העתיקה ביותר הידועה לנו למלאכות הטקסטיל, הם עדיין לא המציאו את נול האריגה.

התכריכים של הצ'יף
לפני עשר שנים, במהלך חיפוש אחר מגילות באזור ים המלח, חשפו ארכיאולוגים ישראלים עוד תגלית נדירה של טקסטיל קדום. במערה באחד המצוקים סמוך ליריחו התגלה שלד של גבר מהאלף הרביעי לפני הספירה, לוחם מהתקופה הכלקוליתית. גופו נמצא על גבי מחצלת, עטוף בצרור של אריגים, ולצדו ציודו האישי: קערת עץ, סנדלי עור, סכין מצור וקשת שבורה שקצותיה מעוצבים כקרני אייל. כל החפצים, כולל האריגים, היו מוכתמים באוכרה אדומה, צבע אדמה המסמל דם והתחדשות ומשמש בטקסי קבורה.
במשך חודשים רבים עסקו תמר שיק ומשמרת הטקסטילים אולגה נגנביצקי בפתיחת צרור האריגים ובחקירתו. האוכרה, חומצת ברזל טבעית, גרמה לכך שהבדים נהפכו לשבירים והתפוררו לאבק כאשר נגעו בהם. הן הצליחו להציל חלקים רבים משלושה אריגים מיוחדים במינם: בד המעטפת הענקי, שאורכו שבעה מטרים ורוחבו כשני מטרים, המעוטר בגדילים ובפסים מחוטים חומים ושחורים; ושני בדים קטנים יותר, כנראה חצאית ואבנט, מעוטרים בגדילים – האחד מעוטר בפסים צבעוניים והאחר בדגמים שונים של אריגה. התכריכים, טוענת שיק, מלמדים כי בשחר ההיסטוריה כבר היו בני האדם אורגים מיומנים: "את בד המעטפת ארגו שלוש ואולי ארבע אורגות, שעבדו זו לצד זו, בנול ענקי".
האריגים המפוארים מצביעים על כך שהמת היה אישיות רמת מעלה – צ'יף של קבוצה אתנית או מנהיג של אחד הכפרים הגדולים. בקהילות הטרום עירוניות הקדומות האלה של המזרח הקדום, שבהן נוצרו הבדלי מעמדות והתמחות מקצועית, גברה חשיבותם של האריגים כסמלים חברתיים. כך זה נמשך עד היום  – אם זה בגד מעצבים או חולצת טי, הבדים שלנו עדיין מספרים מי אנחנו.

לקריאה נוספת:

האדם הקדמון: יש כל כך הרבה אגוזי מונגונגו בעולם דבי הרשמן עד כמה דומה השולחן הערוך בביתנו לסעודותיהם של אבות־אבותינו לפני כשני מיליון שנה? האומנם התבסס תפריטו של האדם הקדמון על ציד, או שמאז ומעולם הפריזו הגברים בסיפורי הצלחתם? קווים לדמותה של שושלת חובבי בשר לכתבה המלאה >