כששומעים סיביר חושבים קור. בתודעה, סיביר תישאר סיביר, הפריזר העולמי הפועל תמיד: טונדרה סחופת שלג, מרחבים אדירים קפואים, נשים כבדות גוף בשמלות רחבות צועדות מול רוח עזה ומשבי שלג ומלקטות תפוחי אדמה, 30 מעלות מתחת לאפס ביום טוב, אנטולי שרנסקי, אידה נודל.

רק ביומי הרביעי בסיביר זו, כשעמדתי על גדת נהר האוב (Ob’) החוצה אותה מדרום לצפון, כפות רגלי מתענגות על החול החם, שמש נעימה משזפת את המתרחצים, גברים שחומים ובחורות בביקיני משחקים כדורעף בסצנה שצריכה היתה להתרחש, נניח, על חוף הים באִיפַנֶמָה שבברזיל, רק אז התחילה להיסדק התמונה הקפואה של סיביר, וספק עז החל מכרסם בי באשר לנחיצות הגטקעס העבים השוכבים בתרמיל שלי. הספק החריף עוד יותר לנוכח אופנת החוטיני החוגגת בקרב הגברים של סיביר.

"גם לשקיעות תפרחת ושלכת", סח המשורר, וגם לסיביר מגיע חודש אוגוסט. ובאוגוסט, שיא הקיץ בחצי הכדור הצפוני, לא יורד שם ולוּ פתית שלג אחד. בקיץ הנעים הזה, הטמפרטורה הממוצעת באיזור נובוסיבירסק (Novosibirsk) היא 24 מעלות צלזיוס. מלבד הפרט העונתי הזה, ראוי לזכור שארץ ענקית כסיביר אינה יכולה להיות מקשה צוננת אחת. סיביר משתרעת על פני 13 מיליון וחצי קילומטרים רבועים, פי אחד וחצי מאירופה כולה, ובחלקה הדרומי מגיעה עד קו רוחב 49, אותו קו רוחב של פריז.

הפער בין התדמית למציאות קיצוני בדיוק כמו הניגוד בין הקיץ לחורף הסיבירי. לאחר חודשים של חורף אכזר ואדמה קפואה, פורצים הצמחים מתוך הקרקע, נאבקים על קרני השמש. הכל ירוק, כל השדות נתונים בפריחה עזה, כיודעים שבעוד חודשים אחדים יתכסו שוב במעטה לובן קפוא.

אחד מיובלי נהר האוב, הזורם לאורך כ-5,400 קילומטרים, בדרך להר בלוכה

העיר באפרו, בדרך להרים המוזהבים

השמש הקיצית והפריחה הססגונית יוצרות רושם ראשוני של רוסיה חדשה, שהתנערה – יחד עם השלג – מהקומוניזם, ממסך הברזל, מהק.ג.ב ומהבירוקרטיה הסובייטית, ואו־טו־טו לא נוכל להבדיל בינה ובין צ'כיה. אבל מהר מאוד מתברר כי האשליה החמימה והאווירה הכמו־ברזילאית שלגדות נהר האוב אינה עבה יותר מהצבע המתקלף בחדר מלון "אוב", הצופה אל הנהר. מתחתיה יושבת לבטח רוסיה האמיתית, זו המבולבלת בין הפתיחות שלאחר הגלסנוסט, הקוקה־קולה שכבר אפשר לקנות בכל קיוסק, מועדוני הטראנס, האינטרנט והחשיפה למערב ובין התחושות הקשות הנובעות מהמשבר הכלכלי החריף, מאי יציבות השלטון, משאלת הזהות הלאומית ומסוגיית הקפיטליזם הבלתי פתורה.

מטבע הדברים, הצעירים מסתגלים למצב החדש במהירות ובטבעיות של מי שייחלו לשינוי. המבוגרים, ידועי חורפים רבים של משטר קומוניסטי, מתקשים לעכל את קצב השינוי ודבקים בדפוסי ההתנהגות הישנים, העומדים כחומה בצורה בין רוסיה ובין "המערב". כך, למשל, במוזיאון של נובוסיבירסק, לאחר שמכרו לי "כרטיס תייר", שמחירו פי שמונה מהמחיר לרוסי, התעקשו ולא ויתרו עד שהפקדתי את מעיל הרוח שלי בחדר ההלבשה – כן רוצה, לא רוצה.

וכשהתהלכתי בין תמונות השמן התלויות במסדרונות ובאולמות אפלוליים, לא חדלתי לרגע לחוש את עיניהן החשדניות של המשגיחות נעוצות בגבי. הללו, הניצבות הכן על משמרתן בכל אולם, פרוזדור, פינה, כניסה ויציאה, עקבו אחרי בכל המוזיאון העגמומי, מדליקות את האור באולם שאני נכנס אליו, וכשאני בכיוון היציאה האור כבר כבוי.

נובוסיבירסק, שהתפתחה מכפר קטן על גדות נהר האוב, היא היום עיר מרכזית בת מיליון וחצי תושבים, השלישית בגודלה ברוסיה (אחרי מוסקבה וסנט פטרבורג), בעיקר בזכות מיקומה הגיאוגרפי, בצומת המפגיש את נהר האוב עם הרכבת הטראנס סיבירית. אם נתעלם מהנתונים הסטטיסטיים האהובים כל כך על תושבי העיר – בניין האופרה הכי גדול ברוסיה, תחנת הרכבת המפוארת ביותר וכדומה – אין בעיר הזו שום דבר השובה את העין.

נהר האוב, הזורם לאורך כ־5,400 קילומטרים, הוא החמישי באורכו בעולם. עם הגשרים הארוכים החוצים אותו הוא משרה על נובוסיבירסק משהו מניחוחן של ערים אירופיות היושבות על גדות נהרות, אבל איכשהו הניחוח מתפוגג ברגע שמתרחקים מן הגדה. משום כך מפתיעה ונוגעת ללב הלוקל פטריוטיות של התושבים. אף פעם לא פגשתי כל כך הרבה תושבים גאים בעירם, מנסים להנחיל לי את אהבתם לכרך מוכה שיכוני הבטון, עם החנויות הדלות, הצבע האפור השולט, החשמליות הישנות ומכוניות הלאדה המתנהלות ברחובות שזקוקים לשיפוץ דחוף.

אבל נובוסיבירסק היא רק תחנה עבורנו. מכאן להרי האלטאי (Altay), "ההרים המוזהבים" במונגולית, הדרך קצרה. יחסית לקנה המידה הסיבירי, זאת אומרת. בסך הכל 20 שעות נסיעה, חלקן בדרכי עפר, והופ – אנחנו שם. כלומר, לא ממש שם, כי עדיין נותרו לנו יום ראפטינג ושלושה ימי הליכה, אבל כמעט שם.

נהר האוב. אחת האטרקציות לטיילים הרפתקנים היא רפטינג ביובלי הנהר

בארץ הקומבינות הבלתי מוגבלות

לאורך הדרך המובילה אותנו דרום־מזרחה, אל מפגש הגבולות הרוסי, מונגולי, סיני וקזחסטאני, ניצבות תחנות דלק. אנחנו חולפים על פניהן בלי לתדלק ונעצרים דווקא ליד קבוצת משאיות של המע"צ המקומית, העסוקות בסלילת הכביש. שם, על הכביש שאדי האספלט הטרי עוד עולים ממנו, שתינו וודקה מתוצרת ביתית עם עובדי המע"צ, שלא נראו להוטים להשלים את עבודתם, בשעה שהנהג שלנו מילא את מכל הדלק ברכב בדלק שנשאב מאחת המשאיות. קומבינה מארץ הקומבינות.

בכלל, ברוסיה הכל מאורגן בקומבינות. רוצים כרטיס רכבת? אי אפשר פשוט לגשת לקופה ולקנות: תמיד יצוץ המאכֶר שיקנה אותו עבורכם, ובדרך ישלשל עמלה לכיסו. כך מתבצע הכל, החל במשימות הפשוטות ביותר כמו החלפת כסף או תשלום לרשות הפארקים הלאומיים, וכלה בהליך רשמי כתשלום עבור הארכת הוויזה בשדה התעופה: באמצע אולם היוצאים יגבה פקיד את התשלום המופקע בסך 35 דולר לאדם, ורק לדרישתנו יחזור כעבור דקות עם פתק משורבט בכתב יד המהווה "קבלה". ארץ הקומבינות הבלתי מוגבלות.

דניאל קרן בתוכנית הטלוויזיה "רואים עולם"

אלה אינן נחלתם של האזרחים בלבד. השלטון המקומי האלטאיי, הסובל ממחסור כרוני במזומנים, הציע, בפרץ של יצירתיות, למורים שלא קיבלו משכורות כמה חודשים, הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה: בתמורה לחוב של משרד החינוך, יקבל כל מורה נייר טואלט וארון קבורה. מעט מיקוח וההצעה שופרה: נייר הטואלט וארונות הקבורה, ללא ספק מצרכים נחוצים, אך לא די אטרקטיביים לטעם המורים, הוחלפו במוצר הרוסי האולטימטיבי – וודקה. כל אחד מ־8,000 המורים ברפובליקה האלטאית קיבל שכר בדמות 15 בקבוקי וודקה.

הרי האלטאי משתרעים לאורך 2,000 קילומטרים, ממדבר גובי במזרח עד מערב סיביר, דרך שטח מונגולי, סיני, קזחסטאני ורוסי. יעדנו היה הר בֶּלוּכָה (Belukha), "לבן" ברוסית (כמו לוויתן הבלוגה), הגבוה ביותר בשרשרת ההרים: 4,506 מטרים.

בכל מפה, אטלס או גלובוס זוכים הרי האלטאי למקום של כבוד. תמיד הם מוזכרים, אפילו במפות בקנה המידה הגדול ביותר, ולו מהסיבה הפרוזאית שהמרחבים העצומים המקיפים אותם משאירים לקרטוגרפים מקום לאזכר את שמם. העין תחלוף עליהם כמעט תמיד בלי להתעכב, ממש כמו המטוסים החולפים מעליהם לכיוון מזרח, בדרך ליעדים מוכרים יותר – סין, יפאן, תאילנד ולאחרונה גם וייטנאם, לאוס וקמבודיה. אבל לא עוד: בעידן הכפר הגלובלי, כשהכל קרוב, מוכר ומתויר, דווקא הנידח קוסם למי שכבר ראה עולם. כאשר 800 אלף ישראלים יוצאים את הארץ מדי קיץ, ומיליוני תיירים מארצות אחרות יוצאים לתור את העולם, הכפר הנידח או ההר שטרם התגלו, שנראים היום כפי שנראו לפני 100 שנה, הופכים מפינה רחוקה לפנינה שעתידה להתגלות.

סיביר – "האדמה הישֵנה" בטטארית – מתעוררת. הפריזר שהוגלו אליו פושעים, אסירי ציון ודיסידנטים מתחיל להפשיר. ההִשתנוּת המסיבית המתחוללת ברוסיה כולה משפיעה על סיביר באופן מופלא. בשלג העמוק שוב לא מבוססים אסירים בפיג'מות פסים, אלא גולשי סקי שנמשכים לשלג הבתולי ולמחירים הנמוכים. בנהרות, זודיאקים רוסיים מציעים ראפטינג סוער להרפתקנים מערביים, המחפשים את הנופים שאפשר לעבור בהם ימים שלמים בלי לראות בית, מפעל תעשייתי או אפילו אנשים. כיום, לקראת האלף השלישי, מטיילים ראשונים מהמערב, שמאסו בשבילים שכבשו אלפים לפניהם, מגלים את הרי האלטאי, "המוזהבים", שלא רוסיה הצארית ולא זו הקומוניסטית הצליחו לעמעם את זוהרם.

מדיטציה והתגלות במרכז האנרגיה

אזור האלטאי – נוף הררי ירוק, נחלים שוצפים, מפלי מים ופסגות מעוטרות בשלג עד – הוא לסיבירים אתר לנופש בטבע, לטיולים רגליים עם תרמיל ואוהל על הגב. האטרקציות העיקריות לטיילים ההרפתקנים יותר ולתיירים מערביים, באחד האזורים היפים ברוסיה, הן ראפטינג ביובלי האוב, טיפוס הרים, מסלולי הליכה ורכיבה על סוסים.

ב־100 השנים הבאות התמונה תשתנה בוודאי, אבל בינתיים, מיקומם הנידח של הרי האלטאי, רחוק מכל שדה תעופה, אפילו מקומי, כמו גם עונת הטיולים הקצרה עושים את האיזור לאחת מפינות העולם שטרם התגלו על ידי רבים.

על הרקע הזה בלטה קבוצת מורי הרייקי מהולנד. "באנו לקדם את פניה של אלת האדמה ביום ליקוי החמה, כשהיא תצא מהאדמה ותחליף את האל הזכרי ששלט בעולם ב־13 אלף השנים האחרונות", הסביר לי מדריך הקבוצה. ביום ליקוי החמה, באוגוסט 1999, עלו חברי הקבוצה לעבר המקום שבו, כך האמינו, תהיה ההתגלות ועסקו במדיטציה. מאוחר יותר סיפר לי המדריך על ההתגלות שהיתה לו כאן בשנה שעברה, כאשר "חלקיק דנ"א – בום! נכנס לי למצח". בקרב מיסטיקנים אחרים נחשב בלוכה למרכז אנרגיה, וביום הליקוי התקבצו ובאו אל ההר נביאי אחרית הימים, כדי לחוות את סוף העולם. את עומק אמונתם באפוקליפסה הממשמשת ובאה אפשר למדוד בדרך ארצית לגמרי: איש מהם לא קנה כרטיס לכיוון אחד בלבד.

מטרה אופטימית יותר היתה לקבוצה משותפת של סטודנטים אמריקאים ורוסים שפגשנו. האמריקאים נטלו על עצמם משימה חשובה ולא קלה, להנחיל לרוסים את עקרונות ה־no impact tourism: תיירות שלא תשאיר את רישומה על הטבע. בין השאר, ילמדו האמריקאים את עמיתיהם איך להתמודד עם כמויות הפסולת שמשאירים מטיילים מאחוריהם ואיך לנסות למנוע זאת, מה עושים כדי למנוע הגירה של בעלי חיים מאזורים מתוירים, איך להימנע משרפות, איך לסמן שבילים בלי לפגוע בנוף, ובכלל – איך לטייל בצורה רואה ושאינה נראית.

מנחה לאל האש בדרך להר הלבן

הרפובליקה האלטאית, אחת מ־21 הרפובליקות של רוסיה, מונה כ־200 אלף תושבים והיא אחד האזורים הדלילים ביותר בעולם באוכלוסיה. בשטח הרפובליקה, המשופעת בלא פחות מ־7,000 אגמים, חיים כ־120 אלף רוסים וכ־70 אלף ילידי אלטאי. לילידי האיזור, המתפרנסים בעיקר מגידול בעלי חיים, תווי פנים מונגוליים, ומלבד הרוסית הם דוברים גם אלטאית – שפה ממשפחת השפות האלטאיות, שגם התורכית והמונגולית נמנות עימן.

לאלטאים דת אקלקטית המשלבת פולקלור עם עבודת אלילים ובאחרונה גם מרכיבים נוצריים. בדומה לקבוצות אתניות אחרות הקשורות לטבע בקשר אמיץ, גם אצלם לכל תופעת טבע יש אל: אל האש והמים והאדמה והרוח. ארקדי, שליווה אותנו עם סוסיו במעלה השביל, השליך בתחילת כל ארוחה לאש המדורה חלק מפרוסת הלחם שאכל או חתיכת מזון אחרת – מנחה לאל האש. האלטאים קשובים לטבע ויכולים לתקשר ביניהם על פני מרחקים בעזרת נקישות על גזעי עצים. בנוסף לשימושים הסטנדרטיים של העצים כחומר בערה וכחומר גלם לבנייה, ולשימוש הסטנדרטי פחות כאמצעי להעברת הודעות, משמשים ענפי הארזים כברומטר לחיזוי מזג האוויר: הענף למעלה – צפוי יום שמש, למטה – יום גשם.

לאחר 20 שעות נסיעה, נותרו לנו עוד ארבעה ימים להגיע למרגלות הר בלוכה. את היום הראשון עשינו בראפטינג בנהר קַטוּן (Katun’), אחד מהיובלים המתנקזים לנהר האוב, ובסופו צעדנו לעבר ההר במשך שלושה ימים. השביל התפתל לאורך ערוץ הנחל השוצף מתחתינו, מדיף משבים נעימים של אוויר צונן ממי הקרחונים. בדרך פגשתי את דוניה, נער בן 17 שבא לבלות את חופשתו מבית הספר בטבע. כמו רבים מתושבי האיזור, גם הוריו היגרו לסיביר אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא מכיר היטב את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של ברית המועצות, אבל על השואה, למשל, לא שמע מימיו.

השביל הבוצי והגשם הסוחף הפכו אותנו עד מהרה לגושי בוץ חום מהלכים, ובהפוגות מן ההליכה היה עיסוקנו העיקרי עמידה מסביב למדורה עם פרטי לבוש לייבוש. נחמה מתוקה היו השיחים בצד הדרך, הקורסים מכובד פירות היער האדומים והעסיסיים. שלושת ימי ההליכה הביאו אותנו לאגם אקם (Akkem), "מים לבנים" באלטאית. חנינו על שפת המים ליד קבוצה של צעירים רוסים, שבלילה שרו שירים שקטים בליווי גיטרה מסביב למדורה.

בית אחסון של התחנה המטאורולוגית באגם אקם. הרפובליקה האלטאית היא אחד האזורים הדלילים ביותר בעולם באוכלוסיה (כ-200 אלף איש בלבד) והצפופים ביותר באגמים (יותר מ-7,000)

סאונה לוהטת באגם המקפיא

חמש וחצי בבוקר על גדת האגם. דממה גמורה. על פני המים החלקים כמשטח זכוכית משתקף רכס ההרים המושלג בכחול עמוק. ערפילי בוקר מרחפים בעמק הירוק. אני מביט בכל זה דרך עינית המצלמה, תוהה אם אפשר לתפוס את השקט ואת היופי השביר הזה בתמונה. לפתע פורצת בחורה עירומה בריצה מתוך היער, מזנקת אל המים הקפואים ומפֵרה באחת את השלווה, מנפצת את תמונת הראי לרסיסים וכעבור שניות נעלמת שוב בין העצים.

כך התוודעתי לבַּנְיָה, הסאונה הרוסית. הבניה היא סאונה יבשה, ששוררת בה טמפרטורה של 100 מעלות צלזיוס. המהדרין מצליפים בעצמם בחבילה של זרדים יבשים שנטבלו במים. המכורים טוענים שהקור העז משלים את החום הנורא, ואיכשהו החוויה כולה מתאזנת באופן מופלא. כך או כך, לתוך הבניה בורחים המקומיים מאימת החורף והקור, ומחום התופת שלה הם פורצים כעבור חמש דקות – יותר אי אפשר – אל מימיו המקפיאים של האגם או סתם למקלחת הצוננת בחצר. הם מאמינים שהמעברים התכופים מחום לוהט לקור אימים מחשלים את הגוף.

הבַּניות מהוות מוקד של חיי חברה ועסקים ערים, ולא במפתיע, טובלת הפעילות החברתית הזאת בהרבה מאוד וודקה. יתרונותיו הבולטים של המשקה חסר הצבע, שהומצא ברוסיה במאה ה־14, הם עלות הפקתו הזולה, מתפוחי אדמה או מדגנים, וכן העובדה שאינו קופא בשום טמפרטורה, אפילו לא בחורף הסיבירי. על הפופולריות של שתיית הוודקה אפשר ללמוד גם באופן אטימולוגי: המלה וודקה היא כינוי חיבה ל"ווֹדָה" (ברוסית, מים), והיא אכן נשפכת כמו מים – בארוחות צהריים, בארוחות בוקר, בהפסקות העבודה וגם בין ההפסקות.

מלבד הנופשים הנמשכים לבַּניות שסביב האגם, הר בלוכה הוא אתגר למטפסי ההרים המקומיים. "הפסגה לא חשובה, זו הדרך, זו אהבת הטבע", הסביר לי יוּרה איוונוב. יורה עובד במשרד הממשלתי לענייני חירום, שתפקידו להתמודד עם אסונות טבע ומצבי מצוקה. לא תמיד הטבע משיב אהבה: יורה סיפר לי על טיפוס אחד, שבמהלכו הגיע שותפו לאפיסת כוחות. יורה הציל את חייו, אך במחיר כוויית קור שגרמה לאובדן של חלק מאצבעותיו. את הלקח מהתאונה הוא מנסה להנחיל במסגרת עבודתו.

שלושה ימים טיילנו לאורך יובלים קפואים שזרמו מהפסגות המושלגות, ביערות עצומים של עצי ארז, צפצפה, תרזה ואורן, ולעיתים גם בשדות פרא של צמחי קנביס שגובהם קומת אדם. שמש חמימה בעמקים התחלפה במשבי קור על מורדות ההרים, תזכורת לחורף הקשה שיעוט בקרוב על האיזור. את הדרך חזרה עשינו במסוק שנחת על גדת האגם ביום הראשון של החורף, בגשם זלעפות. החזרה היתה אמנם מהירה הרבה יותר – שעתיים וחצי – אך הרפתקנית לא פחות: ללא שום גינונים או סידורי בטיחות, לפני שהספקנו להתיישב ולגלות שאין בכלל חגורות בטיחות, המריא המסוק לכיוון הציוויליזציה.

שני בקבוקי ליקר רוסי ריככו את החוויה המסעירה וטשטשו מעט את קווי המתאר של "ההרים המוזהבים" שנשארו מאחורינו.

מפת איזור אלטאי, סיביר