עיר זו היתה המקום בו הצרפתים החלו את התיישבותם באי. 63 שנים חלפו מאז שעזבו, אבל הם הותירו את רישומם בשפה, בארכיטקטורה ובאוכל. הם עדיין מושא לאשמה קולקטיבית, בעיני התושבים, לכל תחלואיה של מדגסקר. כמו במדינות אפריקאיות רבות אחרות. התושבים חווים בצדק את השפלת הקולוניאליזם, אבל לטעמי לא לוקחים אחריות, על מה שקרה שם מאז.

העיר פרוסה לאורך הקצה הדרום-מזרחי של חצי אי, בין הרים לים. בנויה על לשון יבשה שיוצאת אל הים, ובעצם מוקפת בחופים. המדרונות הטובלים בירק והמפרצים הכחולים, נותנים השראה של פתח גן העדן. מספרים שבחודשים יולי – ספטמבר, נראות מחוף הים, להקות של לווייתנים, חולפות בסמוך לחופים ומתיזות סילונים של אוויר חם, הנראים כגייזרים קצרי מועד (למען האמת, לא ראינו). העיר משגשגת בזכות מכרה טיטניום גדול הנמצא סמוך לה והכבישים היוצאים ממנה הם הטובים ביותר בהם נתקלנו במהלך טיולנו.

לקריאה נוספת:

• מערב מדגסקר – סיור מקיף
• מזרח מדגסקר – סיור מקיף
• מדריך מסע אחר למדגסקר
• מידע שימושי למדגסקר

פורטו דופין (Fort-Dauphin), ששמה שונה בהצלחה מועטה לטולאגנרו (Taolagnaro), נמצאת בחוף של דרום-מזרח מדגסקר ומהווה יעד לספינות "קרוז", שמנסות לטעום משהו ממדגסקר ולנוסעיהן אין מושג כמה גדול פיספוסם

יוצאים מהעיר

מעל העיר מתנשא הר Saint Louis, שגובהו רק 1529 מ' מעל פני הים, אך בהתחשב בכך שזהו גם גובהו היחסי, הוא הר מרשים. יצאנו לעבר שמורת ברנטי (Berenty), המפורסמת בעולם החי העשיר והנגיש שבה, אך עד מהירה גילינו, שכמו ב"איתיקה", שירו האלמותי של קונסטנין קוואפיס, המטרה היא הדרך. בדרך ראינו את קצה רצועת ההרים של דרום מדגסקר. אזור שופע מים בשל הקרבה לגשמי המונסון, הממטירים מעל ל 1,611 מ"מ גשם בשנה.

לאורך הדרך, גדלים  עצי מנגו ענקיים, ליצ'י והדרים. פירות ה"ג'ק פרוט" צמחו הישר מתוך הענפים, דקלי קוקוס ודקל הנוסעים הנטועים לאורך הדרך. הכביש המצוין התחלף בנתיב משובש מנוקב ככברה בחורים ומלא בשלוליות. מעקף שולח אותנו אל דרך כפרית צרה מאוד ובוצית מאוד שבשוליה שדות אורז וירקות. ליד הכפרים הקטנים ניצבים דוכני פירות ניתן לטעון מה"סברס" המקומי, שטעמו מאכזב.

נסענו למרגלות הרי גרניט עוצמתיים. הנוף הירוק התחלף ביער טרופי יובשני למחצה. מכול עבר פזורות מצבות לבנות מחודדות, פאליות משהו,  של המתים בני שבט Antanosi, שהרגלי הלוויה והקבורה שלהם מזכירים את מוצאם מאינדונזיה, ולא את היבשת אליה באו.

כזכור, רוב התושבים של מדגסקר אנימיסטים, חלקם מאמינים בפולחן האבות – יש לסייע לנשמת המת לעלות השמיימה, יכולה לברך את הנותרים בחיים. מתבטא בהוצאת עצמות המתים מקברן מדי כמה שנים לתהלוכות.

עד מהירה גילינו, שכמו ב"איתיקה", שירו האלמותי של קונסטנין קוואפיס, המטרה היא הדרך

שדות אורז

יער יובשני

העם המלגשי

העם המלגשי הוא קוֹמְפְּלֶקְס של שמונה עשרה קבוצות אתניות. כולם דוברי שפה מלגשית. לכל שבט סוג אחר של בתים: בצפון מזרח האי בונים בתים גבוהים על כלונסאות, בגלל ריבוי המשקעים. ברמה הגבוהה הבתים בנויים במתכונת של שתי קומות: קומה תחתונה, לבעלי חיים וקומה עליונה לבני האדם. הבתים נבנים על כלונסאות כדי למנוע הצפה בעונה הגשומה.

רוב המלגשים, הם מולטי אתני. המגוון האנושי משקף את מגוון המתיישבים, לאורך ההיסטוריה.

המורשת המלגשית של חברות היררכיות, שהעסיקו עבדים (במיוחד בתקופת ממלכת מרינה, במאות ה-16 עד ה-19), נוכח גם היום ובא לידי ביטוי במתח בין מעמדות. צאצאי עבדים פחות נגישים להשכלה ובהמשך גם לתעסוקה, למרות שהחוקה, מחייבת חינוך עממי חובה ומדגסקר חתומה על כמה אמנות בינלאומיות לזכויות אדם. כמו כן ניכר עדיין ההבדל ההיסטורי בין יושבי החוף ליושבי ההר.

איחוד השבטים מוסבר בפילוסופיה ייחודית למדגסקר הנקראת "פיהוננה" (Fihavanana), שמשמעה כבוד הדדי, סבלנות.

באחד הכפרים, שמנו לב להמולה מיוחדת, המבשרת על חתונה. עצרנו וירדנו מלאי סקרנות. היו אלו בני משפחת הכלה ואורחיה, שהמתינו לבוא משפחת החתן. בחוץ, עמדו דוכנים לממכר משקאות. נהוג שהאורחים מביאים את השתייה בעצמם.

חלפנו דרך קוו פרשת המים. ההרים חוסמים את מעבר העננים המגיעים מהאוקיינוס והנוף הפך ליבש הרבה יותר. חצינו את נהר איפהו (Ifaho) רחב הידיים, הנראה כפס כחול בהיר על רקע ירוק חיוור, אחריו שוק  סואניירה (Soaniera) הצבעוני. לאורך הדרך נראו שטחי אורז גדולים, כשאיכרים רבים מבוססים במים, בגבות כפופים ושותלים בהם אורז.

מרבית האנשים שנראים לאורך הדרך הם בני השבטים Bara, Mahafaly, Antandroy. הם מכונים גם "גנבי הזבו". לקראת החתונה, החתן המיועד, צריך לגנוב זבו, כדי להוכיח לבני משפחת הכלה, את כוחו.  כיום פועלת באזור "מאפייה" שמפעילה מקומיים שיגנבו זבו למענם והם מוכרים את הבשר. הפולקלור המקומי טוענים שמוכרים לאניות.

הפוליגמיה מותרת כאן על פי חוק. אולי בהשפעת האסלאם. במקרה כה, לכול אשה, יש בקתה משלה. ברית המילה, נערכת בגיל 3-5, כאשר את הטקס מלווה מוסיקה רועשת, כדי להסיט את תשומת לבם של ההורים, מבכיו של התינוק. כמו בשבטים אחרים, נוהג הסב, או הדוד, לאכול את העורלה, יחד עם בננה ורום.

בן שבט Mahafaly. מרבית האנשים שנראים לאורך הדרך הם בני השבטים Bara, Mahafaly, Antandroy

בני שבט Antandroy

ההצגה האמיתית

הגשר על נהר מאנמבארו (Manambaro), שליד הכפר הגדול אמבוסארי (Ambosary), היה הצגה שיכלה להעסיק צלם תיעודי במשך יום שלם: על הגשר חלפו נשים בחצאיות צבעוניות ועל ראשיהן משאות כבדים, לעתים שקים שנראו כבדים לפחות כמו משקל גופן. אחרים העמיסו קני סוכר על עגלה או על ראשיהם. גברים קשישים חרושי קמטים, נערות מטופחות באופן מפתיע, הלכו ביציבות מפליאה, כשכדים מלאי מים על ראשיהן, מבלי שגלשה מהם אפילו טיפה. ילדים קטנים נשאו את אחיהם על הידיים, בדרך לפרנסתו המשפחה.

אולם, ההצגה האמיתית התרחשה למטה, אנשים רחצו בנהר הרדוד, ילדים שחו, נשים כיבסו, נערים העמיסו מכלי מים מפלסטיק על עגלות, רועים הביאו את בקרם המגובנן (זבו) לשתייה.

סלעים גדולים בולטים מן המים הרדודים ועליהם יושבים אנשים רטובים, מתייבשים בשמש החמה. אנשים הלכו וחזרו ואנחנו חמושים במצלמות, מתקשים להתאפק מלהנציח את הרגעים מלאי הקסם, במין גרגרנות, חסרת שובע, מתעקשים לקחת כמה שיותר מראות הביתה.

היער היובשני הפך ליער קוצני, אנדמי למדגסקר. המוני צמחים סוקולנטים בשלל צורות. לאורך הדרך שדות גדולים של שיחי אגבה (Sisal), שהובאו ממקסיקו לצורך תעשיית החבלים.  לאורך הדרך פסעו טורים ארוכים של הולכי רגל, הולכים מרחקים ארוכים, מי ידע לאן, חלקם נעולים בסנדלים ממורטטים, אחרים יחפים. מעת לעת עברו להקות של זבו, נהוגות בידי נער. זהו רכושו של הכפרי במדגסקר. גברים צעירים דיוושו בעוז באופניים ישנות, ועליהם נשאו שקים גדולים עמוסי פחם עץ, להזכיר לנו את יד הכורת, המאיימת על היערות ועל שוכניהם.

המלגשים עסוקים בעיקר בהישרדות. הם ממשיכים לכרות יערות ומנצלים את העץ לבנייה, בישול, חימום ובעיקר לייצוא. על פי מחקרים רבים, מאז הגעת האדם למעלה מ-90 אחוז מיערות האי הושמדו. קצב כריתת היערות וניצול הקרקע לחקלאות משפיע על כלל מרכיבי הסביבה, ובהם גם מחזור המים. כמויות הגשם עדיין מספיקות למחיה של בני אדם, אבל בקצב כריתת היערות הנוכחי, תהליכי המדבור והכחדת המינים הולכים ומתרחבים. אין מי שיאכוף את הקנסות והעונשים הקבועים בחוק.

נהר מאנמבארו (Manambaro), שליד הכפר הגדול אמבוסארי (Ambosary)

שמורת ברנטי

שלוש שעות חלפו ביעף בנוף מרשים להפליא; פיסי ואנושי. והגענו לאחר נסיעה רבת חוויות, אל שמורת ברנטי (Berenty), כ-90  ק"מ ממערב לפורט דופין, כל מטר היה חוויה פוטוגנית ומרטיטה. אפריקה, מלאה דלות, עליבות ושופעת יופי.

זוהי שמורה פרטית קטנה; אזור קטן שנותר לפליטה מהכשרת קרקע, שנעשתה לצורך שתילת מטעים נרחבים של אגבה לצורך ייצור חבלים, על ידי משפחת Heaulme הצרפתית, עוד בעידן הקולוניאלי. בשמורה כ-2,500 דונם של יער קוצני וכן יערות רחבי עלים של טמרינד (Tamarind), לאורכו של נהר Mandrare. בשמורה חיים ששה מינים של למורים, ונמצאת בו המושבה הגדולה ביותר במדגסקר של עטלפי פירות.

בלב השמורה, לודג' מרהיב. לא מפונפן, אבל אקולוגי לחלוטין. סביב הביתנים, עצים לרוב. אל הלודג' מובילה שדרה של Aloe Vahombe, שהן סוקולנטיים בשרניים וקוצניים. עיקרה של השמורה היא יער של עצים קוצניים, האנדמיים למדגסקר. רבים מהם גבוהים, השולחים זרועות ירוקות ומכיוון שכך, הם מכונים "עצי התמנון". מין אחר הוא עב גזע (Pachypodium), שלו  גזע קוצני, מעובה במרכזו; דמוי בקבוק. מרשים מאד הוא המורינגה (Moringa) – עץ בעל גזע גדול, בוהק, שמזכיר בצורתו "באובב" ומכונה "דמוי באובב". מקליפתו של ה-Katrafay, מכינים תרופות ומשחות ולעץ המור (Comiphora), מסדרת הבושמיים, קליפה מתקלפת והוא מכונה בפיהם "עץ קלופי העור", שהוא כינוי לאירופאים. ל-Kalanchoe, ששמו בעברית נִיצָנִית. זהו סוג של צמחים קירחים ובשרניים במשפחת הטבוריתיים. הסוג מונה הכולל 171 מינים (ניצנית אדומה נמכרת בישראל כצמח נוי). הלמורים אוכלים את העלים הבשרניים, המספקים להם את הנוזלים שהם זקוקים להם. בחצר הלודג' גדלים עצי ענק של תמרינד, שהגיע מהודו והתפשט במדגסקר. המדריך המקומי, בנואה, שעובד בשמורה כבר 32 שנה, מכיר על צמח, את שמו המקומי, האנגלי והמדעי. מחוץ לשמורה גדלים שטחים גדולים של אגבות, שהובאו ממקסיקו, יחד עם סוקולנטים אחרים.

שמורת ברנטי

באובב בשדה אגבות

אנשי הקוצים

במטעים עובדים בני האנטנדרורי (Antandroy), המכונים גם "אנשי הקוצים" וחיים באזור הקשוח הזה, כבר מאות שנים. (בפתח השמורה יש גם מוזיאון קטן ונחמד וחשוב להבנת תרבותם). הם ידועים במנהגי הלוויה הייחודיים להם, וכמו במקרה של נוהגי לוויה בשבטים אחרים, מזכירים את שורשיהם האוסטרונזים. כאשר אדם מת, מניחים אותו בסרקופג ומאפשרים לשכנים ולמכרים להגיע ולהפגין את אבלם. חלקם שוכבים על הרצפה, מכורבלים בתנוחת עובר ומייבבים. לאחר שמאפשרים לקרובים להגיע ולסכם על סידורי הלוויה, שוברים את קיר הבקתה ומוציאם את הסרקופג דרכו. לאחר הקבורה, שוחטים את עדר הזבו שהיה שייך למת ומאכילים בבשרם את האבלים. האט האחרון הוא שריפת הבקתה של המת, על רכושו. סמל להתנתקות מעולמו של המת ופתיחה בחיים חדשים.

ברגע שהגענו ללודג', קיבלו את פנינו חבורה גדולה של "למור קטה" (Lemur Catta), בעלי זנב המזדקר כדגל, הנקראים גם "למור זנב-הטבעת". הוא מין דגל של מדגסקר, עקב פרסומו בסרטים ומראהו הייחודי. אורכו (כולל הזנב) מטר אחד. צבעו אפור ולו טבעות שחורות סביב העיניים וקצה החרטום שחור אף הוא. סימן ההיכר שלו הוא הזנב, שלו טבעות שחורות ולבנות לסירוגין. הכפות המחוספסות שלו מסייעות לו בטיפוס על הסלעים. פעיל ביום וניזון מפירות. למור זה  שוכן הרים סלעיים ולא מיוערים. זהו מין הלמורים שמבלה הכי הרבה זמן על הקרקע, בחיפוש אחר פירות ועלים ובהתרועעות בחברה. הם סקרנים מאד ואינם מהססים להתקרב לבני אדם. למורי הקטע הפגנו מולנו "תצוגת תכלית". ראשית הופיע אחד, זנבו מונף אל על כדגל, מרחרח באוויר ומביט בנו בסקרנות. אחריו הופיע עוד אחד, פחות זהיר, עוד שנים, ארבעה, שמונה, להקה של למורים.

התחלנו לשוטט בחצר הלודג', כשמכול עבר ראינו את הסיפאקות (Sifaka Propitecus). מידתם 45-55 ס"מ והם סוג של למורים. אורך זנבם כאורך הגוף. הצבע שונה ומגוון: לבן, חום, זהוב וכדומה. הפנים עירומים ושחורים. הם מזנקים מעץ לעץ, למרחק של 8 מ' יותר. דומה שהם עפים במהירות. אולם, על הקרקע, אינם מהירים יחסית והם הם מתקדמים בקפיצות ובקומה זקופה; כאילו רוקדים ברוב חן. זו חיה יומית, אך הם נחים בשעות החמות של היום. מזונם: עלים, פרחים ופירות. הם נוהגים לישון על העצים ומתעוררים בשעת בקר מאוחרת יחסית.

הסיפאקות לא חדלו מלזלול את העלים הירוקים של הצמחים, כאילו לועגים לקוצים. לכמה מהן גורים הצמודים לחזה ולאחרות, גורים מבוגרים יותר, שישבו על הגב, דבר שלא הפריע להן לזנק למרחוק, עד שנדמה כאילו הם עפים. להבדיל מהלמורים האחרים, היכולים להתהפך באוויר כשהם נופים, ולנחות על רגליהם, כמו חתולים. נפילה של סיפאקה, מענף גבוה,  היא קטלנית עבורה. הם קיפצו ממש מולנו. כמעט "הושט היד וגע בם". אכן, שמירה של עשרות שנים גרמה לכך שהם אינם חוששים להתקרב לבני אדם, כך ניתן היה להתבונן בהם מקרוב. אך כאן, להבדיל משמורת פלריום (Palmerium) שבמערב, לא מאכילים אותם ולא גורמים להם לקפץ על כתפי המטיילים, כאילו היו חיות בית.

בראש אחד העצים, ראינו דיה צהובת מקור, במזלג ענפים מוצל, ראינו שני למורי ספורט, הממתינים בשקט, מוסווים, ממתינים ללילה. בין ענפי עץ מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף. במקום אחר, בין ענפי החלבלוב גילינו צמד למורים עכבריים זעירים.

עם רדת החשיכה, יצאנו לסיור לילה, מצוידים בפנסים. הסיפאקות נמו על ראשי העצים, כשעיניהם הגדולות, זוהרות כפנסים. בנואה הפגין את המיומנויות המופלאות שלו, כשידע למצוא את בעלי החיים, גם כשהם מוסווים. ליווה אותו ריינג'ר מקומי, חמוש בגרזן, כדי להרתיע ציידים. בזכותם ראינו את למור הספורט, כשהוא נחבא בין ענפי העץ. במקום אחר ראינו ינשוף, האורב לגורי הלמורים ואת הלמור העכברי (Gray Mouth Lemur). זהו הקטן שבקיפופים ובכל הפרימטים בכלל. גודלו כעכבר. אורך הגוף 13 ס"מ וזנבו 15 ס"מ. צבעו אפור או חום אדמדם, בהתאם לסביבה. הפרווה צמירה, הראש מעוגל והחרטום מחודד. העיניים גדולות והאוזניים דקות. שוכן עצים מושלם. פעיל בלילה. ביום ישן בנקרות עצים. בחורף הוא אוגר שומן בבסיס זנבו ואת עונת היובש בקיץ מבלה בשינה, תוך הורדת חום הגוף – שינה הדומה לשנת חורף (Hibernation) אצל חיות צפוניות. מזונו בעיקר חרקים, אך גם פירות ועלים. בונה לו קן בראש עץ, כמו ציפור.

בבקר המחרת, ראינו את היער מתעורר. את הסיפאקות מתעוררות ומרקדות, את הלמור החום,  המסתווה להפליא, זיקיות ועופות ממינים שונים. שוטטנו ביער המכושף וצפינו בלוכדי זבובים (Gly catcher), שרקרקים ועופות קואה (Koa). על ראשי העצים נראו עופות דורסים, כגון איה זרונית, או עקב. בשמים חגו דיות. בחצר הלודג', הפגינו הסיפאקות את הריקוד המפורסם שלהם, חינני להפליא. כנראה שהדבר שגורם לאמפטיה שלנו לבעלי חיים, הוא בעיקר התנהגותם ה"אנושית" כביכול. אחר הצהרים, נסענו לראות את עצי הבאובב המפורסמים, שבגלל קדושתם לא נכרתו והם בולטים מתוך מטעי האגבה. ילדים מקומיים, עם עדריהם הצטופפו סביבנו בסקרנות, כשהם מנסים ללכוד ת תשומת לבנו, על ידי רכיבה על הכבשים או הפרות. לקראת שקיעה, השמים הצטבעו בכתום, דבר שהעניק לעצים מראה מכושף. בבקר המחרת, בקצה היער היובשני למחצה (להבדיל מהיער הקוצני), הגענו לנחל, שם נראו בני שבט האנטנדרורי (Antandroy), יושבים בפתח בקתותיהם, לבושים בבגדים צבעוניים. לכול בקתה יש שלוש דלתות. אחת מיועדת לאב, אחרת לא ואחרת לילדים. האב ישן על מיטה והייתר, על הרצפה.

ילדים קטנים ורזים הוליכו זבו (פר מגובנן), כשהוא רתום לעגלה אל תוך הנחל הרדוד והעמיסו עליה מכלי מים, נערה בעלת שדי בוסר חשופים, כיבסה את בגדיה, ילדות קטנות ירדו ועלו כשכדים על ראשיהם. ריינג'רים חמושים בגרזינים ישבו באפס מעשה ובהו בנוף. ישבנו מעל גדת הנחל, מתבוננים בעצים הגבוהים, מנסים להנציח כמה שיותר מראות. השלווה הזאת נספגת.

למור. בשמורת ברנטי חיים ששה מינים של למורים, ונמצאת בו המושבה הגדולה ביותר במדגסקר של עטלפי פירות

למור עכברי

למור ספורט

למור זנב הטבעת

סיפאקה

זבו – בקר מגובנן

בין ענפי עץ מתבונן בנו ינשוף. גבותיו הקודרות משוות לו מראה של זקן זעוף

מקבץ האגמים המתוקים

החזרה לפורטו דופין, לא היתה רק אילוץ, אלא הזדמנות נוספת, לנוסע בדרך היפה ביותר שחווינו במדגסקר וליהנות שוב מהפעילות האנושית, הפעם בשעת בוקר, ממזג אוויר מעונן ואור נוח יותר לצילומים. חלפנו שם שלשום, והתרשמנו משפע הצבעים ומהפעילות השוקקת. היום, חלפנו שם שוב והפעם ביום שוק. לעומתו, הפעילות של יום רגיל, נראתה כשביתה איטלקית. גבב של רוכלים מציעים לעוברים ושבים שלל של פירות וירקות. מיניבוס עמוס אנשים עצר, המוני אדם נדחקו את החלונות, כשהם מנסים למכור לנוסעים הדחוקים בו, אנונה, בננות, קסבה מבושלת, דגי נהר מטוגנים בשמן עמוק ושלל מאכלים. השוק מלא בהמולה פטפטנית של רוכלים ודוכני באסטות עמוסי סמבוסות מטוגנות ובטטות מבושלות. אלה נאבקו ביניהם על שטר בלוי של ה-500ARI – חצי שקל לערך. הכול צבעוני, רוחש, מרהיב, מבלבל את העיניים, בשלל צבעים טכניקולור. השוק רחש כמו כוורת של נמלים עמלניות, צבועות בגוונים כמעט פסיכודאליים

למחרת, יצאנו מהמלון המאוד סימפטי שבפורט דופין. נסענו לאגם לניארו (Lac Lanirano),  המוקף הרים ועתיר צמחיה ושטנו במקבץ של אגמים מתוקים, המחוברים ביניהם ברשת של תעלות. מקור המים הוא בנהרות הנשפכים אל הים מן ההרים הסמוכים. כמות המשקעים היורדת באזור היא גבוהה ביותר, בשל מיקומו של האזור בדרום מדגסקר וחשיפתו לציקלונים

תכופים. בתעלות קסומות בהם גדלו שיחים גבוהים מתוך המים, כשרק ראשיהם מציצים למעלה. בתעלות גדלים לרוב צמחי אוזן הפיל, הנראים כשיחים או עצים של ממש, שושן מים (Crynum), פנדנוס (Pandanus, דקל הנוסעים (Ravenala madagascariensis), שענפיו פרושים כמניפה, סמר ועוד. על גדות האגם גדלים עצי ניאאולי (Niaouli) ממשפחת ההדסיים, שמעליהם דמויי האקליפטוס, מייצרים שמן ארומתרפי. המים הכהים חלקים כמראה ובבואות הצמחים משתקפות בהם. לרגע דומה והתם תלויים במהופך. רק שובל הסירה, קוטע לרגע את המראה בפס לבן שנמוג חיש קל.

יש גם תנינים באגם. אנו נזהרים בהכנסת הידיים למים. פה ושם בקתת עץ, נשים כובסות במים, סירות קאנו צרות וארוכות (Pirogue) ובהן דייגים. מעת לעת הגיחו סירות של דייגים שחתרו בשלווה, או במרץ. איש איש ומזגו. איש איש ואילוציו. כמה מה סורקים את קרקעית האגם ברשתות.  באחת מהן אמא וארבעה ילדים והיא חותרת במשוט עץ ארוך. שלווה עילאית. הצמחים יוצרים במים רחובות וסמטאות ואנחנו עוברים ביניהם, נושמים את ההוד.

האגם התחבר לערוץ, לאורכו נראו בקתות ולצידם בני אדם, מתקנים סירות, מכבסים, או מתבוננים בנו בסקרנות. השייט הוביל אותנו לאורך המנגרובים, בים הפתוח, עד שהגענו לרצועה חולית בין מפרץ לוקרו (Lokaro), שטנו לערוצים דקים, שאנשים פסעו בתוכם. חלקם נשאו משאות כבדים, חלקם החזיקו בזרועותיהם ילדים קטנים. על החוף, עגנו המון סירות קאנו צרות מעץ, סירות אחרות עושות את דרכן מהים עם שלל היום: דגים גדולים (וקטנים, חסילונים ולובסטרים.

השייט הוביל אותנו לאורך המנגרובים, בים הפתוח, עד שהגענו לרצועה חולית ליד מפרץ לוקרו (Lokaro)

קאנו

"טאבו" מקומיים

סביב הקאנו, המשמש ככלי תחבורה ופרנסה כאחד, יש כמה וכמה "טאבו": למשל, לאישה אסור לבנות סירה. מותר לה רק לשוט בה. בזמן בניית הסירה, אסור לקיים יחסי מין. לילה לפני שכורתים את העץ שממנו יבנו את הסירה, יש להניח עליו את הגרזן, ללכת לישון ולהמתין שהרוחות יודיעו בחלום אם אפשר להמשיך. אם לא הופיע שום חלום, מותר להמשיך, ובכל מקרה את הכריתה מבצעים רק בשעות הבוקר.

לנשים בהיריון אסור לאכול ג'ינג'ר או למור, כי אז אצבעות התינוק יהיו קצרות. אסור להן גם לגעת בזיקית, כי אז התינוק ייוולד מכוער. אסור למכור דגים במהלך הדייג, רק אחרי שעמל הדייג הסתיים. אסור לנשים הרות לאכול צלופחים, אסור לתאר תינוק כ"מכוער" אלה שמפרים את הטאבו (Ota Fady), מוקצים כ"לא נקיים" (Maloto) ומסכנים את יציבות הקהילה.

לצד הרצינות שבה מתייחסים המקומיים לטאבו, הם גם מוכנים להתגמש ולהתאים את האמונות שלהם לרצונו של השמאן המקומי, שיכול לבטל טאבו או להוסיף טאבו חדש כראות עיניו.

אנשים, מקומות ופעולות, עלולים להיות מושא לטאבו. הטאבו מוכתבים על ידי כוחות עליונים והם קשורים במיוחד לפולחן האבות המלגשי. יש טאבו כלל מדגסקריים ויש המוגבלים לאזורי כפרים או משפחה בודדת.

הפאדי הוא חלק אינטגראלי מהתרבות המלגשית ותופש חלק חשוב בחיי הקהילה. לדוגמה, אין להצביע באצבעות על מקומות קדושים כקברים, יש לעשות זאת באגרוף קמוץ. אסור לנשים בהיריון לשיר או לשבת בפתח הבית – פן תפיל את ולדה. אסור לאשה להתייפות בהעדר הבעל, אסור לה לשפוך מים מחוץ לחושה – זהו פאדי. המעבר על האיסור , יגרום לכך  שהבעל יכשל בדיג.

כל מבט הוא סצנה פוטוגנית. כל פינה היא "לוקיישן" בפי הצלמים. הגענו לכפר דייגים בשם Evatra, שבקתותיו הקטנות בנויות כולן (העמודים, הקירות הגג) מהגזעים והעלים של עצי הדקל שבסביבה. בפתח כל בקתה התגודד נשים וילדים שעסקו בפעילויות שונות, החל מהתקנת רשתות דייגים, דרך קילוף קסבה ועד לפליית כינים. שלא כמו בכפרים אחרים, הילדים קפצו לתוך התמונה, בכול פעם שמישהו אחז במצלמה. חפצים לגעת בנצח. להתבונן בסיפוק בתמונה. כמובן שאינם שוכחים לבקש "מתנה" (Cadeau).

יצאנו לטיול רגלי, כשהמוני ילדים מכול הגילים מלווים אותנו, יחפים, עירומים למחצה. פסענו בין בולדרים גדולים של גרניט, התפעלנו מהעוצמה של סלעי השחם, טיפסנו לפסגתו של הר נמוך, כדי לצפות במפרצים הנושקים זה לזה, לייתר דיוק, אגם מצד אחד והאוקיינוס מצד שני וביניהם רק רצועת חולית צהבהבה. הרי הסלעים עוטרים את האגם, ויוצרים לנוף חצי מסגרת נהדרת. התבוננו בגלים שהשתברו על הסלעים התנפצו בסילוני מים ולא ידענו את נפשנו מרוב יופי, גלשני בנוף רב עצמה של סלעי גרניט, אל מפרץ שקט, שצבעו כחול עז. שם המתינה לנו  קבוצת ילדות שהציעו למכירה אלמוגים וצדפים שנמשו מן הים, מרביתם הם חילזון ימי, המכונה "פי הכושי" (Cypraea), אשר היו פעם מטבע עובר לסוחר. המפרץ החולי והמים השקטים, הם מקום מזמין לשחות, למרות הקור.

שוב טיפוס, שוב תצפית, חזרה לכפר הדייגים, לסעוד ארוחת פיקניק, מאוכזבים משהו שבגלל הרוח העזה, הדייגים לא יצאו על הים וכדאי לנו להיפרד מחלופותינו על לובסטרים צלויים על גחלים. משם, בשיט שחלף כהרף עין, חזרה לפורט דופין. פרידה מהחלום.

Evatra

זיקית

——-

ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט מדגסקר – סיור מקיף 3: הדרום הצחיח הופיע ראשון במסע אחר

• סיור מקיף במדגסקר 1: מטאנה הבירה מערבה
• סיור מקיף במדגסקר 3: הדרום הצחיח
• מדריך מסע אחר למדגסקר
• מדגסקר: מידע שימושי

המין השימושי ביותר הוא שנף שטוח העלים (Vanilla planifolia), שמקורו במקסיקו. ממנו מפיקים את השנף המסחרי. הפרחים הרבים (20 ויותר) ערוכים בגושים הם גדולים וצבעם צהוב. עלי העטיף הם דמויי אזמל, פרט לשפית, שהיא דמוית חצוצרה. הווניל נחשב כיום לתבלין השני בערכו בעולם, אחרי הזעפרן, ומחירו לקילוגרם עומד על כ-4,000 שקלים חדשים.

בשנת 1985 השיקה חברת 'קוקה קולה' טעם חדש, שבו לא היה שימוש בתמצית וניל. בעקבות כך קרסה כלכלת מדגסקר, שהתאוששה מהמשבר רק כאשר הטעם החדש נכשל, והווניל הוחזר לשימוש, כחלק מרכיבי המשקה.

באוויר נישא ריח מתקתק. נדמה לי שאני מזהה בו תערובת משכרת של וניל, ציפורן וקינמון. בושם היסמין ופרחי ילנג-ילנג (קננגה ריחנית) העדינים, ממלא אף הוא את הגבעות סביב. אלו פרחים צהובים, מהם מפיקים שמן ארומתרפי, המשמש להגברת היצר המיני ולהרגעה.

פרח צמח הווניל – שנף. (שאטרסטוק)

לאורך הדרך, בשדות ובשווקים, נראים ילדים רבים, בגיל בית ספר. על פי החוק, החינוך הוא חובה עד גיל 14, אך למעלה שליש מהאוכלוסייה אינה הולכת לבית הספר. הן משום שאין די בתי ספר בנמצא, וגם כשיש, ההורים מעדיפים שהילדים הצעירים, יסייעו בפרנסת המשפחה ויעבדו במטעים, בשדות ובדיג. בהיעדר הזדמנויות להתפתחות מקצועית, סבורים הורים רבים, כי בית הספר הוא בזבוז זמן, מכיוון שהילדים ממילא יעסקו בחקלאות, מקור הפרנסה העיקרי באי. גם מורים הם מצרך נדיר באי, וכשכבר מגיע מורה לכפר, הוא יודע שחלק ניכר משכרו לא ישולם בכסף אלא בתוצרת מקומית – תרנגולות, עיזים ותוצרת חקלאית. בלי השכלה, ללא אופק תעסוקתי ועם שלטון שטובת התושבים והאי נמצאת אינה בראש סדר העדיפויות שלו, נוצר מעגל עוועים, שעלול לדרדר את אחד המקומות הנדירים והיפים בעולם, אל פי פחת.

סעדנו ארוחת פיקניק לגדת נחל, מתבוננים בירק ובציפורים. עצרנו לביקור בשוק צבעוני, ובו, בנוסף למוצרים הנמכרים בדרך כלל, ראינו את הקובה (Koba), מאכל מקומי המוכן מבלילה של קמח אורז, דבש, בטנים ובננה, המאודה במשך 3-7 ימים.

הפאונה של מדגסקר

הפאונה של מדגסקר מיוחדת ומגוונת מאוד יחסית לשאר העולם, ומכילה מינים אנדמיים רבים; כ- 99% מבין 300 מיני הדו-חיים שבאי, ניתן למצוא אך ורק בקרבת מקווי המים של מדגסקר. רובם ככולם שייכים לסדרת הצפרדעיים (Anura) ובהם 11 מינים של צפרדעים קטנות מהסוג היפרוליי (Hyperoliidae), הדומים מאוד לאילנית שלנו.

314 מתוך 346 מינים של זוחלים אנדמיים לאי, בהם ארבעה מינים של נחשי חנק גדולים מהסוג בואה (Boidae), המוכר גם בדרום אמריקה ו–75 (!) מינים של זעמנים (Colubridae). אין במדגסקר ולו מין אחד של נחשים ארסיים מובהקים (בעלי בלוטות ארס ושני ניבים בקדמת הלסת, המשמשים להכשה). 209 מבין 283 מיני היונקים, המאכלסים את האי – נמצאים רק בתחומי מדגסקר (אף כי זהו מגוון מינים נמוך יחסית לזה, המצוי ביבשת השכנה). המפורסמים שבהם הם כמובן הלמורים (Lemuridae), אך לצדם גם מגוון מיני הטנרקים (Tenrecinae), מין יונק שנראה כהכלאה בין קיפוד לחדף  ועטלפים שונים, המוכרים פחות. כך גם מיני הטורפים, שמקורם באי (להבדיל מאילו שהובאו על ידי האדם, כמו חתול הבית והנמיה המצויה) ובהם הפוסה ((Cryptoprocta ferox, המסתורית. כמעט כל הזוחלים והדו-חיים שבמדגסקר, בנוסף למחצית מהציפורים וכל הלמורים הם מינים אנדמיים לאי. מה שנכון לגבי הפאונה, נכון לא פחות לגבי הפלורה, שהיא מאד עשירה וייחודית.

יש הרואים במדגסקר אזור עצמאי – האזור המלגשי (Madagascan Region), בזכותם של למעלה מ-200 סוגים. 12,000 מיני צמחים ומספר לא ידוע של מיני פטריות ואצות. 83% מהצמחים הם אנדמיים. במדגסקר חיים כ-900 מינים של סחלבים באי. 85% מהם אנדמיים. גדלים בה 200 מיני דקליים. שיעור האנדמיות הגבוה, נובע מהבידוד הארוך של מדגסקר, בעקבות ההתפצלות של האי, קודם מיבשת אפריקה ואחר כך מהיבשת ההודית, לפני 150-160 מיליון שנה ו-84-91 מיליון שנה, בהתאמה. מעט צמחים נותרו מהפלורה של יבשת העל גונדוונה (Gondwana) – למשל השיטים. אולם רוב הצמחים הקיימים, הגיעו בצורת של פיזור (dispersal), על גבי "רפסודות" של עצים, לאחר שהיבשות התפצלו מייבשת העל.

הבידוד הוא תוצאה של בידוד של כ-70 מיליון שנה משאר העולם. האי תואר כ"יקום מקביל" בגלל הייחודיות והנדירות של חלק רב מהצמחים ובעלי החי שלו. אי כה גדול וכה מגוון, עד שזכה לכינוי "הייבשת השמינית". את נפלאות הטבע של מדגסקר, אפשר לראות בחמישים פארקים לאומיים, הפזורים ברחבי המדינה.

חנק מסוג בואה

לפני הגעת בני אדם לאי, לפני 2,000 שנה, חיו בו מגוון עצום של חיות גדולות ומיוחדות, שמקורן באבות משותפים עם חיות רבות מאפריקה. גומחות אקולוגיות רבות מולאו על ידי בעלי חיים שאינם מצויים באף מקום אחר, כחלק מתהליך של אבולוציה מתכנסת. עם זאת, לאחר הגעת בני האדם לאי, רבים מהמינים נכחדו, ובעיקר הגדולים שבהם (מגהפאונה), כמו "למור העצלן", משקלו הגיע ל-250 ק"ג וציפור הפיל, שגובהה היה 3 מ' ומשקלה הגיע ל-400 ק"ג. למרות זאת, ולמרות בירוא יערות נרחב, האי מדגסקר עדיין מכיל מגוון עצום של בעלי חיים..

חוות הזוחלים Marozezo, היא הזדמנות טובה, לחוות כמה מהיצורים המופלאים שגדלים במדגסקר. החווה טובלת בירק וזרועת פרחים צבעוניים, שרובם הגיעו מהיבשת האפריקאית וחלקן הובאו ממרחקים. המגוון הרחב של מיני הזוחלים, מקורו במספר מינים מועט שהגיעו לאי, לפני התפצלותו מייבשת העל גונדוונה. זיקיות מרובות מאוד חיות באי, כאשר כחצי מסך כל מיני הזיקיות בעולם (150) אנדמיות למדגסקר. למרות מספרם הרב של מיני הזיקיות במדגסקר, הוכח לאחרונה, שמקורן הוא דווקא ביבשת אפריקה.

הזיקית המצויה מתאימה את צבעיה לאלו של הסביבה, עד שהמונח "זיקית" הפך לשם נרדף לאדם המשנה את דעותיו תדיר. כך גם הסוג זיקית מדגסקר (שם מדעי: Calumma), שהמינים שלו אנדמיים למדגסקר וחיים על ענפי העצים ביער. הן יכולות להסתוות במהירות, תוך החלפת צבעים ולטפס בשקט, מבלי להיראות הן לטורפים והן לטרפם. אולם זיקיות רבות במדגסקר, אינן מסתוות, אלא דווקא מתהדרות בצבעים מרשימים, בעיקר הזכרים, שנוהגים להרשים את הנקבות, בצבעים עזים, בהתאם ל"עקרון ההכבדה". בין הייתר ראינו את זיקית הכּוֹמֶר (Parson's chameleona ), שמגיעה לאורך של 65 ס"מ, זיקית זו היא בעלת עטרה גדולה ומגושמת המזכירה ברדס של כומר, מה שנתן לה את שמה. במדגסקר התפתחו כמה בעלי חיים גדולים בהרבה מקרוביהם שחיים ביבשה, תופעה שנקראת "ענקות איים" (Insular Gigantism). אחד מהם היה צָב פִּילִי, שקרוביו חיים באיי גלפאגוס (שצורת השריון שלו, העניקה לאיים אלו את שמם).

צב מלגשי

כמו כן, ראינו זיקונית ננסית (Leaf Chameleon) שאורכה 30 מ"מ; קטנה מגפרור. היא גם הזוחל הקטן ביותר בעולם היום. היא חיה בין העלים ביערות באי מדגסקר. הזיקונית היא יצור המתחפר בפסולת העלים, בחיפוש אחר זבובים, נמלים וטרף דומה והיא גם יכולה לטפס על העצים. בלילות הן ישנות על העצים, כדי להקטין סיכויי טריפה שונים מצד עופות דורסים. הן עלולות להיות בסיכון, בגלל כריתת יער הגשם. אלו הקטנים שבסדרת הלטאות. דוגמא לגמדות איים.

זו תופעה ביולוגית שבה גודלם של בעלי חיים, שמשתכנים באי מבודד קטן באופן משמעותי, לעומת בעלי חיים קרובים אחרים החיים באזור יבשתי. אלו אספקטים שונים ודומים של  "חוק פוסטר" (Foster's rule), המכונה גם "חוק האי". זהו עיקרון בביולוגיה אבולוציונית, קובע כי  בני המין קטנים או גדלים, בהתאם למשאבים הזמינים בסביבה.

זיקית הפנתר

זיקית הכומר

שממית זנב העלה

ההתקוממות המלגשית

החודשים מאי –ספטמבר, הם העונה היבשה במדגסקר. בעונת הגשמים, אוקטובר – אפריל, יורדים גשמי זעף והאדמה נשטפת. השטח מסביב חשוף כמעט לחלוטין. הקרקע הטרופית ענייה במינרלים, יערות הגשם יוצרים את הרקבובית והמינרלים הדרושים להתפתחות עולם הצומח והחי. עם הכריתה, היער נעלם ויחד אתו גם שכבת הקרקע. מאחר ואין תודעת דישון וגם לא כסף, הקרקע היא מאד דלה ומספיקה, בקושי לגידול עשב למרעה. חידוש היערות כולל בעיקר נטיעת עצי אקליפטוס ואורן ושהם לא תמיד מתאימים לטבע המקומי. הנהרות אדומים בשל האלומיניום, שהרכיב את אדמת הלטריט (laterite) של היער הטרופי. מדגסקר, המכונה "האי הירוק הגדול", הופך להיות, יותר ויותר, "האי האדום". המערכת הטבעית נעלמה מ-90% מן השטח. בין השנים – 1945-1995, כמעט 90% מן היער הטבעי נהרס מכריתה ומשריפות. בשנת 2006 הוכרז בדרבן שבדרום אפריקה, שכל החוף המזרחי של מדגסקר והיערות שבו הם אתר מורשת עולמית המוגן על ידי אונסק"ו.

בדרך עוברים מחצבות, בהן מונחים גושי גרניט ענקיים, בצורת קוביות. טוחנים את סלעי הגרניט, כדי להפיק את הזהב המצוי בהן. במדגסקר חוצבים אבני חן. לא ברור אם התמורה מהן, אכן מגיעה למקומות הנכונים.

עצרנו בעיר מוראמנגה (Moramanga), שם, התפרשו הדוכנים, לאורך הכביש, מתחת לעצי Mantalia Madagascarian tree, עץ בעל נוף רחב, המכונה "עץ הגירושים". כאשר גבר מלגשי רוצה להתגרש מאשתו, הוא מניח על הכרית, ענף של עץ זה.

Moramanga

עץ הגירושים

העיר התפרסמה הודות למהומות שפרצו שכונו לימים, "ההתקוממות המלגשית". היה זה מרד נגד השלטון הצרפתי במדגסקר: ב-29 במארס 1947 יצאו לאומנים מלגשים, חמושים בעיקר בחניתות, בהתקפות פתע מתואמות, נגד בסיסים צבאיים ומטעים בבעלות צרפתית בחלק המזרחי של האי. ההתקוממות אומצה גם על ידי תושבי הדרום והתפשטה לרמות המרכזיות ולעיר הבירה של אנטננריבו,

במאי 1947 החלו הצרפתים להתמודד עם המהומות. השלטונות הקולוניאליים ביקשו להילחם הן בחזית הפיזית והן בחזית הפסיכולוגית, על ידי הטלת מורא. הם עסקו במגוון טקטיקות של טרור, שנועדו לדכא את האוכלוסייה. הכוח הצבאי הצרפתי ביצע הוצאות להורג המוניות, הפעילו עינויים ולא בחלו במעשי אונס, הצתת כפרים שלמים, ענישה קולקטיבית ומעשי זוועה אחרים, כגון השלכת אסירים חיים ממטוס (טיסות מוות)

הדיכוי האלים של המרד, הותיר צלקות עמוקות בחברה המלגשית. שדירה חברתית של מנהיגים ומנהלים נמחקה למעשה, דבר שיצר אתגרים למדינה, כשהגיעה לעצמאות ב-1960.

הפארק הלאומי אנדסיבה-מנטדיה

העיירה אנדסיבה (Andasibe), נראית כאילו לקוחה מעולם אחר. רחוב ארוך שמשני צידיו מבני עץ ישנים ומאחוריהם שטחים חקלאיים. פסענו לאורך הרחוב, התבוננו במבנים ובפרצופים הסקרניים קנינו מעט פירות וחטיפים, בעיקר כדי ליצור קשר עם המקומיים. פה ושם צצו בתים מודרניים, בנויים לבלוקים. זו רק שאלה של זמן, עד שהמודרניזציה תחסל את המקום הייחודי הזה.

אנדסיבה (Andasibe)

משם, נסענו בג'יפים, בדרך לא קלה, אל הפארק הלאומי אנדסיבה-מנטדיה (Parc National d'Andasibe Mantadia), שהוא יער גשם טרופי שמור, ובו מגוון רב מאד של צמחים. עצים גבוהים, שיחים, מטפסים לרוב, שרכים, אפיפיטים ופטריות. חופת היער היא משכן  לשפע של חיים: לֶמוּרִים, זיקיות, לטאות ודו-חיים מרהיבים בצבעוניותם.

מעת לעת נראו ציפורים ביישניות. המקום מעיד על המגוון הביולוגי יוצא הדופן וליופי הטבעי הכובש של האי. הלכנו בשבילים צרים, דרכנו על השורשים, שרובם פרוסים על פני הקרקע, משום שמרבית ההמוס, חומרי המזון ביער הגשם, נמצאים בעצם על הקרקע. פילסנו את דרכנו בין הליאנות, שורשי האוויר ששלחו העצים וחלקם היכו שורשים בקרקע. צועדים בתוך הירוק האינסופי של הצמחייה הסבוכה. מסירים מדרכנו שרכים, עלים קוצניים הדוקרים כמחטים, מרימים רגליים כדי שלא להיתקל בשורשי העצים המרשתים את השבילים הצרים, שואפים את ריחו הטחוב של היער, נעצרים ליד זיקית צמודה לגזע עץ, מרימים ראש אל ציפור מזדמנת,

ובעיקר, מקפידים לשמור על שקט, לבל נבריח את בעלי החיים וכדי שנקשיב לקולות היער. התבוננו בסביבה בשבע עיניים, מחפשים ציפורים בין ענפי העצים. מבחינים בשְׂמָמִית מָלָגָשִׁית, שצבעה ירוק-אדום קופאת בתנועתה על גזע העץ, או בזיקית שזנבה הלופתני כרוך סביב ענף. כול עכביש קטן וכול לטאה או ציפור, הופכים בעינינו למרכז העולם.

אחת האטרקציות, מיני רבות היא חדקונית הג'ירף, חיפושית יפהפייה קטנה ואדומת גוף , עם צוואר ארוך ביותר ובקצהו ראש זעיר. "צווארה" הכחול-כהה והארוך נד מצד לצד, והוא שהקנה לה את שמה. הצוואר הארוך של הזכר, הופך את החיפושית ללא יציבה. הוא משתמשת בצווארו, בקרב נגד זכר אחר, בדומה לג'ירפות והנקבה מזדווגת עם המנצח.

הפארק הוא ביתם של מיני הלמור רבים, בעיקר למור חום מצוי ולמור שחור-לבן. ה"תושב" האטרקטיבי ביותר הוא האינדרי ( Indri indri), ששאגותיו, או לייתר דיוק שירתו, נשמעת מכול עבר.

זהו סוג של למור, שאורך גופו מגיע ל-90 ס"מ. משקלו  כמשקל כלב קטן, והוא מזכיר בצורתו, הכלאה בין חתול לקואלה. אין לו זנב והוא מהלך על האדמה, רק על רגליו האחוריות. צבעו על פי רוב  מגוון: שחור, חום ולבן. פרוותו משיית, כל האצבעות ארוכות והאגודלים עבים. זו התאמה לטיפוס. שוכן עצים מוחלט (ארבולי). ניזון מעלים.

קולותיהם הצווחניים של האינדירים מזכירים לאחדים, קול של אוויר המשתחרר בבת אחת מהבלון שבו היה כלוא. לדעת אחרים, הם משמעים קולות כשל אדם. תפקיד ה"שירה" הוא להכריז ולסמן טריטוריה, בדומה לאגנים באמריקה הטרופית. אם כי , יתכן שהשירה משמשת גם לקשר בין הפרטים, בעיקר חיזור.

לפתע נשמעה תרועה רמה ואנחנו נעצרנו כדי להקשיב לקול המוזר. אינדרי (Indri Indri), למור (Lemur) בעל זנב קצר, השוכן גבוה על צמרות העצים, פצח בשירת הבוקר שלו. מעץ אחר ענה לו למור נוסף והם מפגינים דואט מרשים. דומה וקולותיהם עולים ויורדים בסולמות שונים. ללמורים יש חוש קצב ופעימות שחוזרות על עצמן, ומאפשרות לבני אדם, לזוז בהתאם לקצב המוזיקה. הם שרים בדואט, עד שמקץ דקות אחדות השירה גוועה והיער חזר והתעטף בדממה.

אי הלמורים, שהוא אי מלאכותי, מופרד מסביבתו על ידי תעלת מים, אינו שמורת טבע, אלא משהו שמזכיר יותר גן חיות, אבל מדובר במקום יפה, המאפשר לצפות בלמורים, שהובאו מרחבי המדינה, לא בהכרח מהאזור הזה. בניגוד לייתר הלמורים, לאינדרי (Indri), זנב ארוך, המסייע בייצוב הגוף בזמן הקפיצות באוויר. הלמורים שונים מאוד מקרוביהם הקופים – עיניהם הגדולות מותאמות לראיית לילה ואוזניהם גדולות בהרבה יחסית לפרימטים.

לקראת הערב, מגיעים אל הענפים עטלפי פירות, והם מתנדנדים כשראשם למטה כמו פירות הממתינים לקטיף.

בלילה, פסענו בהובלת המדריכים המקומיים לאורך הכביש ונדהמו, כיצד הם הצליחו לזהות חרקים כגון מקלונים, צפרדעים זעירות, החיות על עצים ואת שממית זנב העלה, שמסתווה להפליא על מצע החזזיות.

למור חום

למורים חומים

האינדרי ( Indri indri)

אינדרי

INDRI

שירת הלמורים

למחרת ביקרנו בשמורת Voi Park, בבעלות הקהילה. שם פגשנו שמאן, במקדש מאולתר, שהוא בעצם עץ גדול, מוקף סרטים אדומים, שמפקידים בחור בגזעו כסף, או מנחות אחרות וזוכים לברכתו של השמאן. לאדם זה תפקיד חשוב. הוא אחראי על כול היחסים שבין אנשי השבט לבין הרוחות. מי שזקוק לטיפול רפואי, נאלץ לבחור אחד משלושה: לשלם הרבה כדי לקבל טיפול רפואי ברמה סבירה, להתחנן כדי לעורר רחמים בלב הרופאים, או לגשת אל שמאן הכפר, כדי לקבל טיפול באמצעות צמחי מרפא, תבלינים, טקסים ותפילות של רפואה מסורתית.

פלמריום (Palmerium) הוא מקום קסום, אליו מגיעים בנסיעה ארוכה ומרהיבה, לצד יערות של רבנאלה ( Ravenala madagascariensis), הכול כך ייחודי למדגסקר, המכונה גם "דקל הנוסעים", בשל כמות המים הגדולה האגורה בענפיו, המוכר מגנים טרופיים רבים ברחבי תבל.

המשכנו בשיט דרך תעלות מלאכותיות, שממקשרות בין האגמים לבין הים, ונחפרו במאה ה-19, בתוך היער, בדומה לתעלות המים של קראלה אשר בדרום הודו. השיט הוא גן עדן ירוק, של צמחיה צפופה, ששלוותה מגוונת על ידי פעילות אנושית, בעיקר של דייגים, אך גם של חקלאים.

טיול ביער הסמוך ללודג' מאפשר למטיילים לפגוש שבעה מיני למורים. המדריך המקומי, מפליא לחקות את שירת הלמורים וממש קורא להם להגיע. אין ספק שהלמורים הורגלו במרוצת השנים לנוכחות בני אדם והמקום שומר על הנכס הביולוגי הזה. אלא שכאן הלכו מדריכי הלודג' צעד גדול קדימה. לדעתי גדול מיד. הם מאכילים אותו בפירות, דבר שעומד בסתירה לכללים בסיסיים של שמירת טבע ומזינים את הלמורים, בפיתוי של בננה, לדלג ולקפוץ על כתפי המטיילים. דבר שהופך אותם לסוג של חיות בית. לצד הביקורת שלי, יש להדגיש שהמקום חווייתי להפליא עבור המטיילים. בשולי היער, יש אזור של ביצות, מקום חיות שונה לחלוטין, מהיער שנמצא בשוליהן, שם אפשר לפגוש את פרחי הכדנית (Nepenthes) הטורפים, שמפרישים נוזל דביק, הלוכד את החרקים.

מסתבר כי בעולם קיימים 600 מינים של צמחים טורפים יש בעולם – רובם על קו הרוחב 20, והנה כאן, בביצה חסרת שם, גדלם שני מינים ולהם  גביעי מלכודת מרהיבים, שלמקומיים מזכירים צורה של קונדום… לאחד גביעים צהובים עם נקודות חלודה ולשני – גביעים כתומים-אדומים.

מעבר לתעלה, נמצא כפר דייגים ומעבר לו, גליו המשתברים של האוקיינוס ההודי. שם ראינו סילון קיטור של לוויתן ודייגים שנישאו בסירותיהם על הגלים, כאילו עולים מתוך הקצף.

פרחי הכדנית (Nepenthes) הטורפים

איי איי: לא דומה לשום דבר אחר

בלילה, שטנו לאי קטן, כדי  לראות את האיי איי (aye-aye), הלמור ארוך האצבע, שהוא בעל חיים לילי. מיוחד במינו מבין הקיפופים. אורך גופו 45 ס"מ, זנבו זיפני כמעין מכחול ואורכו 50 ס"מ. היות שהמקומיים רואים בו יצור המביא מזל רע, מניחים  החוקרים ש"איי איי" פשוט מבטא קריאת אזהרה.

האיי איי אינו דומה לשום דבר אחר: יש לו אוזניים ענקיות, פרצוף מחודד, עיניים גדולות וזנב ארוך וסמיך. גם כי, אברים  בגופו מזכירים בצורתם, אברים אצל  מינים רבים ושונים, עובדה שהקשתה על חוקרי הטבע לסווגו במשך זמן רב. איי איי בוגר מכוסה בפרווה שחורה בכל גופו, פרט לאזור הצוואר, שם פרוותו שחורה ולבנה. צורת גופו אופיינית לפרימט, אך זנבו סבוך כזנב סנאי, פניו מחודדות כפני דביבון ועיניו עגולות וכדוריות. שיניו החותכות גדולות ביותר וממשיכות לגדול כל חייו. הוא יכול בנגיסה אחת לפצח אגוז קוקוס.  ידיו הן היוצאות דופן ביותר; בדומה לשאר הפרימטים, הוא בעל ארבע אצבעות מקבילות ואגודל זקוף, אך הבוהן והאצבעות ארוכות וצרות. עיקר פרסומו בא לו בזכות האצבע האמצעית הדקיקה בידו, בה הוא משתמש כנראה גם לנקישות קלות על גזעים מתים בכדי לגרום לזחלים לזוז בתוך הגזע, גם כסטטוסקופ המאפשר לו לחוש היכן מסתובבת רימה או זחל בתוך העץ, גם כדי למשוך את הליבה מקני הבמבוק.  וגם כחכה לדוג את הצייד העסיסי . מבנה גופו דמוי הקוף של האיי איי מסייע לו לנוע בעזרת סדרה של זינוקים אנכיים במעלה ומורד העצים. תנועה אופקית קשה עבורו יותר והוא ממעט ללכת או לרוץ על פני הקרקע. במהלך חיפוש המזון עשוי פרט בודד לעבור עד 4 ק"מ על צמרות העצים.

איי איי

יצאנו בחשיכה, למקום בו תולים הריינג'רים אגוז קוקוס גדול. הצטווינו לשתוק ולכבות את הפנסים. רק פנסו של הריינג'ר, האיר על קוקוס גדול, אליו הגיעה נקבת איי איי וזללה ממנו בתיאבון, עד שהגיע בנה, וגירש אותה, לטובת עצמו.

הילידים מרבים לצוד את האיי איי, לא רק משום שהוא מזיק חקלאי, אלא גם בשל אמונה רווחת בקרב תושבי האי בדבר שטניותו של המין. האגדות המקומיות מספרות, שאדם שאליו מופנית אצבעו הארוכה של האיי איי נידון למוות, והופעתו של פרט בכפר מבשרת את מותו של אחד הכפריים. אף על פי שהמין מוגן על פי חוק על ידי ממשלת מדגסקר, מתרבים חיסולים אלה עקב תכיפות המגעים בין האיי איי לבני האדם, הנובעים מצמצום בית גידולם הטבעי והתפשטות הכפרים והשטחים החקלאיים .

תעלת פאנגאלנס (Pangalanes Canal) היא הארוכה ביותר בעולם והשייט לאורכה הוא נסיעה בתוך סרט אקזוטי, של צמחיה עשירה, עופות מים ופעילות אנושית. הקטע הקרוב לנמל, של טאומסינה (Toamasina), מזדהמים מי התעלה בנפט. מחיר הקידמה.

תעלת פאנגאלנס (Pangalanes Canal) היא הארוכה ביותר בעולם והשייט לאורכה הוא נסיעה בתוך סרט אקזוטי

להמשך קריאה:

מדגסקר – כתבה שלישית בסדרה

הפוסט מדגסקר – סיור מקיף 2: אל המזרח הטרופי הופיע ראשון במסע אחר

למילה "מלגשית" (Malagash), יש הרבה משמעות הקשורה להיסטוריה ולתרבות של מדגסקר. מקורה כנראה בחבל בדרום מדגסקר. במהלך השנים, המונח "מלגשית" הוחלף בכוונה במונח "מדגסקנרית", מהשימוש המתועד המוקדם ביותר ועד כה. שתי המילים הללו שימשו לסירוגין, והשימוש מעולם לא יושם באופן עקבי.

זהו האי הרביעי בגודלו בעולם. שטחו 587,041 קמ"ר. גדול פי 29 משטחה של מדינת ישראל אי ענק, שנמצא מול חופי אפריקה, במרחק של כ-500 ק"מ מהיבשת השחורה, ממנה נפרד לפני 160 מיליון שנה, אבל אינו בדיוק אפריקה. בעולם החי והצומח שלו, נמצא מאגר DNA, שמצביע על קרבה לתת היבשת ההודית, שנפרדה ממנו במהירות לפני 90 מיליון שנים והרחוקה ממנו מרחק גדול פי עשרה. בעולם החי והצומח שלו, יש אלמנטים המשותפים לו וליבשות מרוחקות, כמו אוסטרליה ודרום אמריקה.

חלק ניכר מהתיירים מגיעים למדגסקר, בשל החופים היפים, שבהם מפרצי חול זהוב ועטורים דקלים. האיונים שבצפון מערב, מספקים אפשרויות נופש רבות. אולם את אלו אפשר למצוא במקומות רבים אחרים. ייחודה של מדגסקר, הוא עולם החי, שאינו דומה לו, בשום מקום אחר.

"אין ספק שהוא אחד האיים הגדולים והיפים ביותר בעולם…"

ייחודה של מדגסקר, הוא עולם החי, שאינו דומה לו, בשום מקום אחר. למור

גיוון אנושי

גם מבחינה אנושית זהו אי מגוון להפליא. ראשוני התושבים היו אוסטרונזים, שהגיעו מבורניאו של ימינו. לתרבות המלגשית יש הרבה משותף עם הילידים של טאיוון, איי האוקיינוס השקט, אינדונזיה, ניו זילנד והפיליפינים, דבר שבא לידי ביטוי במנהגים, כמו קבורת מתים בקאנו בים או באגם, עיבוד של גידולים שמקורם בדרום-מזרח אסיה, כגון טארו, המוכר בכינויו "אוזן הפיל"  (צמח טרופי ממשפחת הלופיים, שורשו משמש למאכל), בננה, קוקוס וקנה סוכר. יש דמיון באדריכלות, בתבנית הבתים הרבועים, בגגות דמויי סירה, במוסיקה ובכלי הנגינה כמו קונכייה (Antsiva Conch), תוף (Hazolahy Drum), קסילופון (Atranatrana Xylophone), חליל (Sodina Flute). ניכר גם דמיון בריקודים, כמו "מחול הציפור".

מהגרים אלו  התערבבו כאן בשחורי עור, דוברי באנטו (Bantoo), שהגיעו מאפריקה. בין לבין הטביעו את חותמם, נוסעים ערביים, סוחרים הודים וסינים ולבסוף גם קולוניאליזם צרפתי, שהותיר את חותמו בשמות, במטבח, באדריכלות ובכלי הרכב. כך למשל רוב המוניות שראינו במהלך הנסיעה הן מסוג רנו 4, מיושנות שעדיין מתפקדות.

השפה הרשמית השנייה המדוברת באי היא הצרפתית, הנלמדת בבתי הספר; ירושה של 65 שנות שלטון צרפתי. הצרפתית היא שפה רשמית לצד המלגשית ורבים מתושבי המדינה מבינים ודוברים אותה. מהגרים הודים וצאצאיהם שמדברים הינדי וגוג'ראטי כשפת אם.

רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים, עם השפעות ערביות, הודיות ואירופאיות. יחד נוצר מגוון אנושי מרתק הכולל עושר של מסורות, טקסים, אמונות ואיסורים חמורים ומרתקים.

צבע העור של המלגשים אינו אחיד והוא נע בין חום בהיר (צאצאי המהגרים מהמזרח), לשחור עמוק (צאצאי המהגרים מאפריקה) ולרבים מהם עיניים מלוכסנות ופנים עגלגלות, מזרחיות. הלבנים מכונים בפי המקומיים – ואזהא – (Vazaha) שמשמעה "קלופי העור".

כולם דוברים היום שפה אחת, מלגשית, המבוססת על שפתו של שבט המרינה (Merina) הגדול ולמרות שלכול שבט יש ניבים המיוחדים לו, זוהי ה'לינגווה פרנקה' שלהם. העם המלגשי הושפע מתרבויות שונות: ההודית, הערבית-פרסית וייתכן שאף היהודית. (במאה ה-17' הייתה קיימת באי נוסי בוראהא (Nosy Boraha), מושבה יהודית שמוצאה מעדן).

הסופר והזואולוג ג'ראלד דארל, הטיב לתאר בספרו "הרפתקאות עם איי איי:, תיאורים יפים של חיי היומיום במדגסקר כמו: חיי שוק תוססים, ריקודים בכפרי המקומיים, וטקס הקבורה השונה בתכלית מטקס הקבורה המערבי שהינו צבעוני ומלא בשמחה. דארל גם מרתק ומצחיק בתיאורם של הכבישים הרעועים, הגשרים המסוכנים ומעברי הנהרות הקשים. דארל מתאר בפירוט את קורותיו וגורם לקורא, לחוש את טעם המזונות, להריח את ניחוחות הפרחים ולחוות יחד אתו, את הקשיים הבירוקרטים שנפגש בהם שוב ושוב במהלך המסע.

רוב תושבי מדגסקר הם בני תערובת של אוסטרונזים ושחורים אפריקאים, עם השפעות ערביות, הודיות ואירופאיות

טאנה הבירה

לאחר טיסה מתישה, דרך אדיס אבבה שבאתיופיה, נחתנו בעיר הבירה אנטננריבו (Antananarivo); נקראת במלגשית: Tananarive, מכונה בקיצור 'טאנה'. נמצאת במרכז המדינה על הרמה ברום של כ- 1,400 מטר מעל פני הים.

טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. היא העיר הגדולה ביותר במדינה. מתגוררים בה כ-3.87 מיליון תושבים. כ-12% מ-29 מיליון תושבי המדינה ושיעור העיור הולך ועולה ועמו גדלה הצפיפות. יש הגירה רבה לטאנה בשל ביקוש לעובדי טקסטיל, כאן מייצרים את רוב הבגדים עבור חברות אמריקאיות גדולות כמו Gap, Old Navy. מדגסקר מייצאת בעיקר לארה"ב, אוסטרליה ודרום אפריקה.

בדרך אל העיר, נראים שדות אורז מוצפי מים, סירות קאנו קטנות מעץ משייטות בנהר. שטחים עצומים של בלוקים אפורים וורדרדים המסודרים בערמות, הנראות כמו ערים מיניאטוריות, ארובות ענק מעלות עשן. נשים נושאות על ראשיהן משאות כבדים, בתים קטנים עם גגות רעפים או פח צמודים  זה לזה. לגדת הנהר איקופה (Ikopa), פרושים לייבוש, משטחי ענק צבעוניים של בגדים, המעניקים למראה, העמוס ממילא, צביון פסיכודאלי משהו. מסתבר שיום שבת הוא יום הכביסה הלאומי. זהו גם יום החתונות. מעת לאת, נראית מכונית מפוארת, מקושטת בדגלים, המסיעה את החתן הוכלה ובעקבותיהם שיירת מכוניות של חברים ובני משפחה.

מעבר לנחל, נראים עשרות "בתי מלאכה" להכנת לבנים לבניה ושריפתם. מגדלים של לבנים וארובות שריפה. היה זה מבט מרשים על ספקטרום רחב של צבעים וקליידוסקופ של פרצופים. המוני אופנועים מתגודדים ליד מחסום. איש לא צופר, או מתעצבן. סבלנות היא שם המשחק.

טאנה היא בירת האי והמרכז הכלכלי והפוליטי שלו. היא העיר הגדולה ביותר במדינה

אגם הציפורים בטאנה

ביקרנו בפארק הלמורים, שהוא בעצם גן חיות, אך הלמורים אינם כלואים בכלובים, אלא משוטטים בו באופן חופשי. מדריך מקומי קיבל את פנינו, הכביר הסברים, כדי שנתרשם מהמגוון הגדול של המינים ומאורח חייהם. למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר. הם יותר קטנים מרוב הקופים, יש להם עיניים גדולות יותר, ייתכן שאבותיהם דמויי הגלגו (Galago) שחיו באפריקה, הגיעו ליבשת לפני 65 מיליון שנה ומאז התפתחו לקבוצות שונות. הלמורים מהווים קרוב למחצית מספרם של היונקים באי. הם אנדמיים לאי. הרוב הגדול של בני סדרת הקיפופיים, וכל הגדולים שבהם, נמצאים רק במדגסקר. יש 101 מינים של למורים במדגסקר.

למוריים היא על-משפחה של פרימטים קטנים, בתת-הסדרה טרום קופים (קיפופים), הנפוצים רק באי מדגסקר

למור קטה, זנב הטבעת

טאנה אינו המקום המסעיר ביותר במדינה, בלשון המעטה. בשל אילוצים של  לוח הטיסות שלנו מצאנו בעיר עניין. ראינו כנסיות קתוליות, מסגדים ומקדש הינדי. ערבוביה מרתקת. צפינו על העיר מנקודות שונות והתרשמנו מקצב החיים של ההולכים רגלית ושל המצטופפים במיניבוסים קטנים שנקראים Taxibe.

על הגבעה הגבוהה ביותר בעיר ניצב "רובה" (Rova), הארמון המבוצר והדומיננטי, ששימש כמושבה של ממלכת אימרינה (Imerina) במאות ה-17 וה-18 ובהמשך של שליטי ממלכת מדגסקר, במאה ה-19 ועד לכיבוש הצרפתי. במתחם הארמון קבורים המונרכים החשובים, כשמצבות המלכים עשויות אבן אפורה פשוטה ואלה של המלכות צבועות אדום, צבע האצולה.

היה זה המרכז השלטוני הפוליטי והרוחני של השושלת. במהלך השנים נוספו מבנים רבים למתחם והוא הוקף בחומה שכללה גם כפר מבוצר. המתחם ממוקם בנקודה הגבוהה ביותר באזור טאנה וחולש על תריסר הגבעות הקדושות של העיר. המבנה הדומיננטי במתחם הוא "ארמון המלכה", שהוקם כמבנה עץ מפואר וגבוה בזמן שלטונה של המלכה ראוואלונה (Ranavalona) הראשונה. בנובמבר 1995 פרצה שריפה גדולה שכילתה את הארמון והמבנים הרבים סביבו. מאז מתקיימת עבודת שיקום מקיפה והארמון הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

רוב המבנים הקולוניאליים היפים בעיר נמצאים בעיר העילית, שרחובותיה תלולים מאוד. העיר התחתית, לעומת זאת, צפופה להפליא, דחוסה, סואנת, רועשת, צבעונית מאוד, קדחתנית מלאה ברוכלים, כרכרות ובהמות משא. המון ריקשות המכונות כאן "פוסי פוסי", שיבוש של המילה Push.

מבנה הדומיננטי במתחם הוא "ארמון המלכה"

בחלק הדרומי של העיר נמצא אגם אנוסי (Anosy) , שהוקם בימי שלטונו של המלך רמדה הראשון (Radama-I), ועוצב בצורת לב, בידי המיסיונר הסקוטי ג'יימס קמרון (James Cameron). האגם מוקף עצי סיגלון (ג'קראנדה) ובמרכזו, ניצב על עמוד, פסל זהוב של מלאך; מצבה לחללים המלגשים שנלחמות במלחמת העולם הראשונה, עבור הצרפתים.

לידו פרוש שוק הפרחים אנוסי (Anosy), בו הופכים המוכרים את שזירת הפרחים, ליצירות אמנות. זרי הפרחים נועדו בעיקר ללוויות, אך הם מעניקים לשוק מראה חגיגי. השווקים הם הלב הפועם של העיר. בשוק אנאלקרי (Analakeri) מציעים למכירה בעיקר פירות ומזון. זוהי הזדמנות לראות פעילות אנושית מגוונת של תושבי העיר טאנה, תלמידים שחוזרים מן המשמרת השנייה בבית הספר, מורים פועלים החוזרים מן העבודה ועוד.

במהלך השנים השווקים התפשטו והם נמצאים פשוט בכול מקום. אם במקומות מוסדרים ואם בדוכנים, עגלות או ארגזים מאולתרים בהם מוכרים מכול הבא ליד. סיירנו בשווקים העמוסים מכול טוב.

לא הרחק מהמלון, נמצא מקווה מים מלאכותי ובו כמות גדולה של אנפות, ברווזים לרוב, אנפות לילה וכמה ציפורי שיר. נסענו לארמון Ambohimanga, הנמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מחוץ לעיר. הארמון היה מעניין בצורה מפתיעה. אבל קשה היה להתחרות במראות שסיפקו לנו השטחים החקלאיים בדרך, שהיו תשבץ מרהיב של גווני ירוק, מנוקד באיכרים, שעיבדו את האדמה, דייגים שפרשו רשת, ברווזים, דוכנים צבעוניים ועוד. הארמון אינו משהו שדומה לארמונות וורסאי, שֶׁנְבְּרוּן, או לה גרנחה (la Granja). זוהי בנייה צנועה להפליא ויחד עם זאת, נעימה לעין. מבנים של עץ מגולף ומעוטר, המשתלב יפה עם האבן. בחצר המרכזית, עצים הגדלים מתוך הסלע, אתרי פולחן וקברים. מדריך חביב פרש בפנינו את תולדות בית המלוכה של מדגסקר, מ-1780 ועד הכיבוש הצרפתי ב-1896.

בדרך, אין סוף של סצנות אפריקאיות. בסיבוב הקודם, לאורך תעלות המים, שם פרשו הכובסות בדים בשלל גוונים, שווקים ססגוניים הנמתחים לאורך קילומטרים ובהם ערמות בגדים, פירות וירקות, נתחי בשר תלויים, כלי פלסטיק, תרנגולות חיות, עופות שחוטים, קערות מלאות בתבשילים שקי פחמים, אופניים מסמורטטים. ארץ עניה אך לא אומללה.

נסענו לארמון Ambohimanga, הנמצא במרחק של כ-45 דקות נסיעה מחוץ לעיר. הארמון היה מעניין בצורה מפתיעה

אל מערב המדינה

טיסה למורונדובה (Morondova) שבמערב המדינה. הטיסה מאחרת. ארמל, המדריך המקומי, אינו מתרגש. טיסות הפנים באי הן מבחן רציני לאורך רוח ולשר המזל. לא קל היה לי להתרגל לקצב החיים השונה והאטי של תושבי האי ("מורה מורה", בפיהם, היינו, "לאט לאט", הוא אחד הביטויים השגורים כאן ביותר).

מערב מדגסקר הוא נוף של רמות גירניות משתפלות במתינות אל מישור חוף רחב, שחלקו מכוסה בחולות. רכסי ההרים חוסמים את מעבר העננים ויוצרים צמחיה שונה ואגב כך, גם נוף שונה, בין מזרח למערב מדגסקר. גם זרמי האוקיאנוס, חמים יותר במערב, מאלה שבמזרח; כל זה גורם לריבוי המינים בצמחים ובבעלי החיים. מהרגע שיצאנו מנמל התעופה, נסענו אל שדירת עצי הבאובב (Baobab) המפורסמת, כדי לחזות בפלא.

זוהי אחת האטרקציות המפורסמות במדגסקר ולתחושתי התמונה המצולמת ביותר: עצים עבי גזע, שענפיהם המצועפים והיבשים, נראים כשורשים וגורמים לחשוב לרגע, שמדובר ב"עץ הפוך". השמים הכחולים, המנומרים בעננים, היו אטרקציה בפני עצמה ותפאורה מושלמת לעצי הבאובב. ממזרח לשדרה, יש מקווה מים רדוד, מכוסה בפרחי נופר, המעניקים לו מראה של מרבד צבעוני. התבוננו בעצים ובשמים ששינו את צבעם מרגע לרקע והעניקו למראה נופך ורדרד, שחיש קל התחלף לכתום עז. מפעם לפעם חלפו מולנו, כמה מקומיים, בני שבט הסקלבה (Sakalava), שהעצים העניקו להם רקע מרהיב.

הבָּאוֹבַּבּ (Baobab), המוכר גם בשמו המדעי "אדנסוניה" (Adansonia), על שם הבוטניקאי הצרפתי מישל אדנסון (Michel Adanson), הוא העץ ה"פוטוגני" ביותר באי הענק, המפורסם בצמחיה המיוחדת שלו. הבאובב נחשב לאחד מסוגי העצים הגדולים בעולם. אמנם, רק לעתים גובהו יכול להגיע עד ל-30 מטרים (כגובה בניין בן 10 קומות). אולם גזעו – הנבוב על פי רוב – מגיע לקוטר של 15 מ' ואמירו העצום, מתפרש לקוטר של 40- 50 מ'. גזעו הרחב של העץ, משמש לאגירת מים במהלך עונות הגשם, בהם משתמשים במהלך עונות היובש. בשנים שחונות, מרבים הפילים להרוס את הגזעים על ידי מציצת המים מהם.

במסורות האפריקניות מכונה הבאובב "עץ הפוך"; במדגסקר, למשל, מסופר כי השטן הוא שקבר את צמרתו. יחד עם זאת, במקומות רבים באפריקה נחשב הבאובב לקדוש. לכן במקומות רבים, בהם נכרת היער, עומדים הבאובבים זקופים, בולטים בשטח. הבאובב נחשב גם כסגולה לפריון. נשים עקרות מניחות את ידיהן על הגזע ומבטיחות שכאשר יילדו, יקראו לילד על שם העץ. אם תופר ההבטחה, כך מאמינים, ימות הילד.

גזעו של הבאובב – הנבוב על פי רוב – מגיע לקוטר של 15 מ' ואמירו העצום, מתפרש לקוטר של 40-50 מטרים

מראה העצים, על רקע צבעי השמים המתחלפים, בבואותיהם המשתקפות בים, הרקע של הסוונה ובעיקר השמים, היה מרטיט ממש. הדבר היחיד העיב מעט על הקסם, היו התיירים הרבים ששוטטו וניסו להנציח את היופי במצלמות ובטלפונים ניידיים. לכן, כעבור כמה ימים, יצאנו שוב אל השדירה, בטרם זריחה, כדי לראות את העצים על רקע השמים האפרפרים, כשהם אפופי ערפל, את כדור החמה שצץ בפאתי מזרח ואת השמים שחיש קל הפכו לכחולים. בין העצים התנהלה בכבדות עגלת עץ רתומה לשוורים מגובננים גדולי קרניים, שנקראים זֵבוּ (Zebu) ויצרו תמונה מושלמת. קלישאה אפריקאית.

בקר זה הוא סמל לחכמה. קרני הזבו קדושות. על המשאיות ניתן לראות לעיתים רבות זוג קרני זבו מזדקרות – למזל. לפי המסורת המקומית, מספר הזבו – שנקרא בפי המקומיים 'אומבי' (Omby) – הוא כמספר המלגשים. הזבו  משמש להובלת משאות בכל מקום. גם בערים. אולם חשיבותו באה לידי ביטוי, בעיקר באזורים החקלאיים. הזבו הוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג. הזבו מהווה הלך חוקי ככסף, החיסכון הוא בזבו, העושר נמדד בזבו, מוהר לנישואין משולם בזבו, ביטוח לזקנה בזבו ועוד. הזבו משמש לעסקות ליסינג – מעין אגרת חוב לפדיון. כשיש לאדם הרבה זבו הוא יכול  לשאת הרבה נשים, ואז ייוולדו לו הרבה ילדים (כשישה ילדים לאישה, במגזר החקלאי), ויסייעו לרעיית הבקר ולמלאכות החקלאיות.

במרחק של כשעתיים נסיעה משם, נמצאת שמורת הטבע קירינדי (Kirindi). זהו יער יובשני למחצה, צפוף ובו מינים רבים של עצים. בין הייתר, גדל שם עץ הפליסנדר (Palisander) – עץ שאיכותו הגבוה, גורמת לכך שיעלה עליו הכורת, לטובת תעשיית העץ.

התמקמנו בלודג' פשוט להפליא, ברמת תחזוקה לא מזהירה, אך על כל אלו מפצה המיקום, בתוך כפר של בני שבט הסקלבה, שהוא גבב של בקתות קש, בין עצי הבאובב ובקצה הכפר, ניתב עץ באובב קדוש, במתחם מגודר, המשמש כמקום תפילה ויעד לפולחן. מחוץ לכפר, ניתב קבר קדוש, מן המאה ה-14. המלגשים מתייחסים לקברים ברצינות תהומית ויש להם מנהגים מיוחדים הקשורים ללוויה ולפולחן המת. כל אזור ומנהגיו.

לא הרחק התנהלה בכבדות עגלת עץ רתומה לשוורים מגובננים גדולי קרניים, שנקראים זֵבוּ (Zebu) ויצרו תמונה מושלמת

הזבו הוא בעל החיים החשוב ביותר, סמל לעושר ושגשוג

תרבות מלגשית

אף שהדת הרשמית היא הנצרות, רבים מהתושבים הם אנימיסטים, כלומר מאמינים שלכל דבר בטבע – נהר, עצים, אבנים, אוויר, פרחים וכן הלאה – יש נשמה הקשורה לכל שאר נשמות הטבע ומשפיעה עליהן. לתושבים יש קשר מיוחד עם אבותיהם המתים, ששורשיהם האינדונזיים ניכרים בו. ואחד הטקסים החשובים והמעניינים באי הוא טקס "היפוך העצמות", היינו טקס קבורה שנייה. הקבורה הראשונה מתבצעת בארונות עץ, היא זמנית בלבד .

כעבור שלוש שנים לערך, נערך טקסי ה"Famadihana", בהם מוציאים את המתים מקברם, רוחצים ומלבישים אותם, משוחחים, מנגנים ושרים לכבודם ובעיקר שותים ועורכים סעודת הבראה, בחברתם, בחברת בני משפחה, שהגיעו ממרחקים ובחברת ואנשי הכפר, כשעל המשפחה האבלה לדאוג לכולם, להלין ולהאכיל אותם. גם רוחות בני המשפחה שעברו מן העולם, מצטרפות לשלושה ימים של חגיגות. בסופם המתים נקברים שוב – הפעם בארונות אבן, למנוחה אחרונה. מנחה נכונה.

אסור באיסור חמור, להצביע על קבר באצבע. במדגסקר, ישנם שבטים שבימי ראשון, שלישי או חמישי, תלוי בשבט, אינם עובדים בשדות כי בימים האלה רוחות המתים מהלכות בהם.

בתרבות המלגשית מקובל נוהג של טאבו (Taboo), הקרוי כאן  'פאדי' (Fady). מדובר על מִנְעָד רחב של איסורים תרבותיים. לפאדי יש השפעה רבה על התרבות המלגשית. במקום "סליחה", הם אומרים Azafady, שמשמעו "אלי זה לא פאדי עבורי"… המקומיים מתייחסים בחרדת קודש  לשלל איסורי ה"טאבו" – האמונות העממיות – הנפוצים בכל רחבי האי. מערכת איסורים אלה קשורה למושג הקדושה והטומאה החברתיים, כך שהעבירה עליהם נחשבת כגורמת תוצאות חמורות, משום כך עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב.

טוטם של הסקלבה

שמורת הטבע קירינדי

נקודת העניין העיקרית בשמורה, היו הלמורים, פרימטים שבזכות הניתוק מהיבשת והיעדר טורפים, התפתחו במדגסקר כענף נפרד וייחודי באבולוציה. בהיעדר קופים ותחרות אחרת, פרימטים אלו הסתגלו למגוון רחב של בתי גידול, והתפצלו למינים שונים. אלו קיפצו בזריזות מעץ לעץ. מאזנים את עצמם בעזרת זנבם הארוך. ראינו כמה סיפאקות מזנקות למרחקים גדולים, למורים שנעלמו באו , דבר שהעניק להם א שצם, שהוראתו רוחות רפאים. בתוך גזע עץ ראינו ינשוף לילי, שממתין לשעות החשיכה ובמקום אחר, למור ספורט, לילי אף הוא, שהוציא לעומתנו לשון אדמדמה. גולת הכותרת של היום היה הפוסה (Fussa), אותו טורף ממשפחת הגחניים, שהגיע לא הרחק מאתנו וזכינו להנציח אותו במצלמות. זהו טורף-העל של מדגסקר והוא צד למאכל יונקים קטנים, ביניהם למוריים, זוחלים, עופות, ומגוון גם בחרקים, דו-חיים ואף בצמחים. לפוסה מאפיינים חיצוניים הדומים למשפחות החתוליים, הנמייתיים והגחניים, מה שגרם למחלוקות ושינויים רבים בסיווגו המדעי.

הפוסה מצטיין  בתנועה על עצים, ופעילה הן במשך היום והן במשך הלילה. הם לוכדים את טרפם בציד על הקרקע ואף בין העצים בזינוקים מפתיעים. הם מגיעים לאורך של 150 ס"מ ולמשקל של 5–8 ק"ג.

סיימנו את היום בסיור לילי, שם גילינו דרך הפנסים, עולם עשיר של למורים, כולל למור ברטה עכברי, שמשקלו 30 גרם והוא הקטן שבפרימאטים, למורי ספורט וכמה ציפורים, ביניהם קואה (Kua), כחולת העין.

גולת הכותרת של היום היה הפוסה (Fussa), טורף ממשפחת הגחניים

חגיגה מטורפת של גוונים

נסיעה ארוכה צפונה. המרחק אינו גדול בק"מ, רק 160, אלא בשעות (12). חלק מהותי  בחוויה המדגסקרית הן הנסיעות, המהוות אתגר רציני לנוסעים באי. הכבישים מלאים חורים ומהמורות. הדרכים חוליות, לעתים מבוצצות או עוברות בשלוליות גדולות הצרפתים, ששלטו במדגסקר מ-1896 ועד 1958, הקימו את מערכת הכבישים הקיימת, אך נראה שבמשך 60 השנה שעברו מאז, הם לא טופלו ובוודאי לא נסללו חדשים. כול נסיעה, גם למרחקים די קצרים, נמשכת לכן שעות ארוכות ומייגעות.

חלפנו על פני שווקים צבעוניים, ראינו פעילות חקלאית. החקלאות מהווה 70% מן התעסוקה. כ-75% מן החקלאות מבוססת על גידולי אורז. המלגשים אוכלים אורז שלוש פעמים ביום. בשדות, צפינו בעופות דורסים , כמו עקב מדגסקרי ולהקות של תוכים. נסענו בדרכי עפר, בנוף שהלך והתייבש. עד שהפך לכמעט מדברי; עד שבקרבת הנהר, הפך לירוק רענן. חצינו את נהר Chirubina. על גבי מעבורת פרימיטיבית, הגענו לעיירה Belua ובה שווקים בשלל צבעים. היתה זו חגיגה מטורפת של גוונים. כאילו מישהו שפך צנצנת צבע. סעדנו במסעדה מעולה, עם טעמים צרפתיים, שהיא מורשת העבר הקולוניאלי. משהו שנראה ונטעם קצת סוריאליסטי. משם נסיעה ארוכה ומתישה, בדרך חתחתים, עם עצירה בחורשת מנגו, המרכזת סביבה  פעילות חקלאית, חלפנו על פני הקברים המקודשים של ממלכת סקלבה (Sacalaba). מעת לעת חלפנו על פני שדות שעובדו בעזרת מים שהגיעו מתעלה, עצי תמרהינדי גדולים שהגיעו מהודו והתפעלנו מהמראות האפריקאיים, שלעולם אינם מעייפים. החל מנשים הנושאות כדים על ראשיהם, גברים הצועדים קילומטרים, דורסים בראש עצים, להקה של תוכים. אין רגע דל. חצינו במעבורת פשוטה את נהר צ'ירימביבה (Chirimbiba), שהוא הארוך במדגסקר.  מעבר איטי, שסיפק עשרות זוויות של צילום, של נופים ואנשים. אל העיר בלו (Belu) שם עדיין חיה מלכת הסקלבה.

בבלו פרושים שווקים צבעוניים להפליא, גדושי אנשים וסחורות. עם שפע הצבעים המוכר כל כך למי שמטייל ביבשת השחורה. למרבה הפלא, באמצע הדרך לשום מקום, בעיירה שכוחת אל, יש מסעדה מעולה, עם ניחוח צרפתי.

נסיעה ארוכה הלאה משם, עצירה בחורשת עצי מנגו והתפעלות משריריו של גבר חטוב שעובד במכוש יום שלם, והלאה, נסיעה מתישה, גם אם מעניינת, עד ללודג' פשוט, ליד העיירה בקופקה (Bekopaka).

בבלו פרושים שווקים צבעוניים להפליא, גדושי אנשים וסחורות

מסלעי הגיר המוזרים אל הדבר האמיתי

את יום המחרת, התחלנו בשייט בנהר מנמבולו (Manambulu), שהיה קודם כל חוויה של תצורות קרסטיות, החל מסלעי גיר מוזרים, מתור הטריאס, 200 מיליון שנים לפני זמננו, שניתן לזהות בהם מאובנים של אמוניטים. עצרנו לביקור במערות נטיפים, חלפנו ליד קברים מקודשים של שבט הסקלבה, מנבטות של אורז על איים בנהר, ברווזים ואנפות לרוב ואפילו איה זרונית, שחגבה בשמים, משחרת לטרף. לגדת הנהר נמצא אזור גירני משונן, מרהיב וייחודי למדגסקר, שנקרא 'צינגי דה במראהה' (Tsingy de Bemaraha), משתרע על פני רמת במראהה, ומתפרש על שטח של 1,519 קמ"ר. אורכו מגיע לכ-105 קילומטר ורוחבו הוא 25 קילומטר. זהו  מבנה של סלעי גיר שנדחפו מקרקעית הים כלפי מעלה, ועברו תהליכים מקיפים של בלייה. מים זורמים, שינויי טמפרטורות ותהליכי מה יצרו בהם מבנים משוננים ומרתקים, הכוללים פתחים ומעברים בין הסלעים, מינרלים חשופים, מאובנים, צמחייה ייחודית.

אחר הצהריים, סיירנו ברגל, ביער של עמודים גיר מחודדים, המכונה "צינגי (Tsingi) קטן" . טיול שהוא תעייה במבוך, הזדחלות אל נקיקים, עליה לתצפיות על העצים הצומחים מתוך הסלעים וחוזר חלילה.

אבל למרות המראה הקר והחד של הצינגי, מבוך האבנים הזה הוא ביתם של מינים שונים ומגוונים של בעלי חיים, כולל 11 מינים של למורים וללטאה אנדמית מיוחדת – לטאת עלי אנציגי (Antsingy Leaf Chameleon), שנראית ממש כמו דרקון קטן ומקושקש, המקמר את גבו. מעין דינוזאור זעיר. הצמחייה בצינגי אופיינית לאזור הקארסט של מערב מדגסקר וכוללת חורש טרופי יבש וצמחיית סוואנה אופיינית. יערות קטנים ועמוקים, גדלים בין הסלעים, מספקים מזון ומחסה ללמורים ולשאר החיות באזור.

יום המחרת היה הדבר האמיתי. נסענו כשעה וחצי עד לצינגי הגדול, שהוא חזרה מוגדלת בכמה חזקות של מה שראינו אמש. כל אחד קיבל רתמה, כמו בויה פראטה, וחויב להתחבר לאבטחה, לאורך הכבלים שנמתחו לאורך הדרך. הלוואי עלינו. היופי היה בלתי נתפס, נקיקי עמוקים, קירות אבן זקורים, עצים הגדלים מתוך הסלע ומערות נטיפים שהן בית לעטלפים, זוחלים, עכבישים, דו-חיים בעלי צבעים עזים וארסיים בהחלט, דגים החיים במחשכים עופות, למורים ועוד אין ספור של מראות. אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי, מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה.

לאחר יומיים של יופי מרוכז, היה עלינו לעבור שוב את אותה דרך חזרה. אפשר לראות בכך סיוט הכרחי ואפשר למצוא עניין במראות המתחלפים, בבקתות הקש, בנשים הכפופות בזווית חדה להפליא, אגב כתישת זרעי דוחן, בפנים הצבועות בלבן של הנערות המקומיות, כדי להגן על עורן מפני השמש והקמטים, ולראות בנסיעה מעין סרט מרתק, בהילוך חוזר. שבו את לבי בלטו הילדים למודי העוני שקראו לעברנו  ה"סלים וואזה" שלהם, כלומר – "שלום לך קלוף עור [איש לבן]".

סיירנו ברגל, ביער של עמודים גיר מחודדים, המכונה "צינגי (Tsingi) הקטן"

אפשר לטייל ימים שלמים במרחבי הצינגי הגדול, מבלי לשבוע מהעושר הטבעי עוצר הנשימה

שייט אל כפר הדייגים בטנייה

עם שחר, עשרות דייגים מעמיסים רשתות על סירות קטמרן, קאנו שאבות אבותיהם הוסיפו להם מייצבים והצליחו בעזרתם לחצות את האוקיינוס. מרביתם הפליגו כך מזרחה, אל איי פולינזיה ומיעוטם הפליג מערבה, לכאן. כמה גברים נושאים מעין אלונקה כבדה של רשתות, מתקינים אותה על סירתם ויוצאים אל הים, בתזמון מקרי, שנראה כמשט מרהיב. עוד רגע ועלתה השמש בפאתי מזרח וצבעה את המראות הנפלאים הללו בזהוב.

יצאנו לשייט בקאנו שנקרא לקאנה (Lakana), שבמקומות אחרים נקרא פִּירוֹג (Pirogue). שמענו מהשייטים, כי מעלי האביציניה הרפואית, הם חולטים תרופה נגד מלריה. המנגרובים יפים, אבל ההצגה האמיתית התרחשה ברצועות המים, בדרך אל בטנייה (Betania), כפר הדייגים שממול. היה זה מחזה מרהיב, של ילדים מתקיני רשת, נערות מטבעו, זאטוטים משיטים סירה קטנטונת כמשחק. שילוב של פרנסה ואירוע חברתי. לחוף הים, סירות דייגים המעלים את רשתותיהם, הנושאות שלל דגים טריים אל החוף, שסרטנים מתרוצצים לאורכו. ילדים משחקים יחפים בחול, ממתינים לקבל את פני אבותיהם השבים מהדיג. אחרים משיטים במים סירת צעצוע. האימהות והבנות הבוגרות קולעות סלים ומכינות ארוחה בפתח צריפי עץ מעלי עשן.

כפר הדייגים בנוי בין עצי הקוקוס. גבר זריז, בעל המטע, טיפס במיומנות עלה עץ והוריד למעננו כמה אגוזים, אותם ביתר במיומנות בעזרת מצ'טה. הצצנו לבקתות והתעכבנו על הסירות אותם מכינים מעץ בלסה. את כריתת העץ מבצעים רק בשעות הבקר. לפני שכורתים את העץ הם מתפללים לחיים. אחרת, מר יהיה גורלו של הדייג.

חזרנו למורנדובה בהליכה דרך החוף שהתרחב במאות מטרים בשל השפל.

יצאנו לשייט בקאנו שנקרא לקאנה (Lakana), שבמקומות אחרים נקרא פִּירוֹג (Pirogue)

לכתבה השניה בסדרה: אל המזרח הטרופי

מפת מדגסקר:

——–

ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.

הפוסט מדגסקר – סיור מקיף 1: מטאנה הבירה מערבה הופיע ראשון במסע אחר

הגעתי למדגסקר כחודש לפני הלידה של ריבה. הגעתי בטיסה ארוכה מאוד דרך אתיופיה ודרום אפריקה לאנטאנאנאריבו, עיר הבירה, שבה נשארתי כמה ימים, ואז נסעתי למזרח המדינה. הדבר הראשון שלכד את עיני במדגסקר היה הילדים. המוני ילדים בכל מקום. הקטנים נישאים בידיים או על הגב, קשורים בכל דרך אפשרית אל גוף אחר, הקצת יותר גדולים הולכים מפה לשם, מחזיקים צלחת עם אורז וקצת ירקות שלקחו מאמא, דוחפים ידיים לאורז ומכניסים חופן לפה. הגדולים מאכילים את הקטנים, ציפור עפה מסיחה את דעתם, עז תועה מקימה אותם ממקומם לרוץ ולנסות לתפוס זנב, הצלחת נשכחת או שלא, וכך עוברות להן בשעשועים שעות היום.

ילדים באי איל-או-נאטה במזרח מדגסקר. איש אינו משגיח על הילדים, הבדל עצום מההתנהלות אצלנו, שכל העת מנסה למנוע אסון ולהציל את הילד | צילום: Sergey Podlesnov / Shutterstock.com

איש אינו משגיח על הילדים. הבדל עצום מההתנהלות אצלנו, שכל העת מנסה למנוע אסון ולהציל את הילד מנקניקיות, אגוזים, צעצועים, כיסאות, שולחנות, מדפים… נמלאתי פליאה למראה ילד שרץ לו בגבעות הירוקות ללא מורא וללא חשש, רודף אחרי גזיר צלופן שעף ברוח, מנצנץ ומתגלגל, נעלם ומתגלה.

אחרי ימים אחדים בעיר הבירה נסעתי למזרח מדגסקר. מדגסקר הוא אי במזרח יבשת אפריקה, וממזרחו יש עוד שני איים קטנים. בסירת קאנו ארוכה שטתי לאחד משני האיים הקטנים, אי קטן וסחוף הוריקנים בשם איל-או-נאטה.

אישה ותינוק במדגסקר. על פי רוב הלידות נעשות בבית, בלוויית מיילדת | צילום: mikluha_maklai / Shutterstock.com

המיילדת – רינאנזאזה – חייכנית, נמרצת ושמחה, מעסה את ריבה, היולדת. היא מתמקדת בעיקר במפרקי הירכיים שלה, וכעבור זמן-מה מקימה אותה ועוזרת לה לצאת החוצה, אל הג'ונגל האופף את הבית שבו שוכנת המרפאה. אני יוצאת איתן אל השמש ואל הצל ששורר מאחורי הבית העשוי לבנים צבועות. בחצר האחורית ג'אנט מפשיטה את ריבה. משמני גופה השחור של האישה הצעירה בוהקים בשמש החודרת דרך השבכה המצילה ומרקדת על שדיה העצומים וישבנה הדשן. היא כורעת ונשענת על גזע עץ. המיילדת יוצקת מים מקנקן פלסטיק ירוק ורוחצת אותה. המים ניגרים על גופה, והמיילדת מלטפת אותה, ובדברי כיבושין, בשפה רכה ומתגלגלת, מעודדת אותה שעוד מעט, רק עוד קצת, התינוק יגיח ויגיע.

רינאנזאזה במלגשית היא מיילדת, אבל המשמעות של חלקי המילה היא "האמא של התינוק". זאזה הוא תינוק, ופירוש המילה רינאן הוא אמא. עבודתה של המיילדת, המסייעת בהבאת התינוק לעולם, חשובה עד כדי כך שהיא נחשבת לאמא שלו.

הכותבת בחברת אישה מקומית

רינאנזאזה ג'אנט היא אישה צחקנית, קטנת קומה, כבת ארבעים וחמש. שתי קוקיות מגולגלות בצדי ראשה, פיה רחב וגם אפה פחוס לרוחב פניה. היא נצר לשושלת של מיילדות מסורתיות. מאז ומעולם הצטרפה לאמה בטיפול ביולדות. יום לפני הלידה של ריבה ביקרתי אותה בביתה. בגינה בהקו בשמש ניצני חסה, פרחים ושיחי ירקות, ומרחוק נשקף הים על הלווייתנים והדולפינים שבו. בכניסה לבית ניצבים כלובי אוגרים, חזירי ים וארנבות. אלה משמשים כאן למאכל. חתולים ותרנגולות מסתובבים בחצר ובבית. ג'אנט שולטת ביד רמה בביתה. בתה עמדה במטבח כשנכנסנו וטיגנה סופגניות קטנות, וריח חם של טיגון וסוכר אפף את הכול.

הג'ונגל רוחש. קופי למור מקשקשים ביניהם, הווניל צומח ומטפס על גזעי העצים. בעונה זו תרמילי הווניל ירוקים והריח משכר ומתוק. מיליוני ציפורים מצייצות, שרכים וצמחים משתרגים אלה באלה. האוויר לח.

בדרך כלל הלידה מתקיימת בביתה של הרינאנזאזה, אבל הלידה הזאת מתקיימת במרפאה.

"למה הלידה מתרחשת כאן?" אני שואלת בצרפתית עילגת משולבת בתנועות ידיים ובאנגלית, "למה לא בביתך?"

היא עונה בקצרה שבמרפאה יותר בטוח, שכן הלידה הזאת עלולה להיות מסובכת מן הרגיל. לידות מסובכות מופנות למרכז רפואי גדול מהלך כמה שעות שיט מכאן, היא אומרת. אבל הפעם החליטו שאין לכך מספיק זמן. על פי סקר של הסי-אַיי-אֵי, תמותת התינוקות במדגסקר גבוהה מאוד. ארבעים ושניים תינוקות מכל אלף מתים במהלך שנת החיים הראשונה. הפחד לאבד ילד בלידה מוחשי ואמיתי. ולמרות זאת ג'אנט, כמו כל אחת מהמיילדות שאיתן שוחחתי בהמשך, הודיעה לי ש"אצלה אין בעיות בלידות".

במדגסקר הכל מתנהל לאט, התרבות דוגלת באורך רוח ובאורך דיבור | צילום: ציפי מונט

הצוות הרפואי במרפאה כולל את ג'אנט ואת בנה הצעיר אובי, שהוא רופא הכפר, ואת נשות הכפר שבאו ללידה. אחרי המקלחת בחצר היולדת מתעטפת בבד צבעוני ירוק, ואנו חוזרות אל תוך המרפאה. ג'אנט עוטה כפפת מיילדות על יד אחת, עוטה סינר לבן, וכשהיא מטפלת ביולדת היא מכסה את פיה במסכה רפואית. אני מבינה שחשוב להם שאראה שהם עומדים בסטנדרטים מערביים.

דוקטור אובי מסביר שבמישוש הוא חש שהתינוק גדול לכן יש צורך במתן פיטוצין לזירוז הלידה ולהשגחה. בדיוק כמו בחדר הלידה אצלנו. מטפלים במשהו שאולי יסתבך עוד לפני שזה קורה. השניים מעלים בפני הצגה מרשימה. מדידת אורך הבטן בסרט מידה של תופרות, האזנה לפעימות הלב במכשיר דמוי חצוצרה קטנה. אחרי שהדוקטור הצעיר מאזין בארשת חשיבות לפעימות הלב, הוא מזדקף ובחיוך ניצחון מודיע שהכול בסדר.

אני מבינה שעצם נוכחותי משנה את ה"שדה". כשאנתרופולוג או מישהו זר מגיעים ל"שדה", ה"שדה" מגיב ומשתנה. אני הגורם הזר, ואני משנה את השדה. לעולם לא אדע מה היה קורה לולא הייתי כאן. ייתכן שהלידה הזאת היתה מתרחשת בביתה של המיילדת, כמו רוב הלידות. אולי אין באמת סיכון, אלא רק רצון להפגין ידע ומקצוענות "מערביים". היחס כאן לרפואה המערבית ולאדם הלבן הוא כאל מי שיודעים – ובשל האמונה הזאת מתרחש בחברות המסורתיות תהליך מהיר למדי – המסורות העתיקות נזנחות לטובת סטנדרטים מערביים.

הלידה נמשכת ומתרחשת בקצב ובצלילים המלגשיים הנינוחים. היולדת מרוכזת בעצמה ומטיילת בנחת בחדר. סובבת סביב המיטה, נשענת על אדן חלון חלוד ונושמת. היא אינה משמיעה צליל. אף לא הגה.

במדגסקר הכול מתנהל לאט. גם הדיבור. התרבות דוגלת באורך, אורך רוח, אורך דיבור. כולם מדברים עם הפוגה בין המילים ובתוכן. אאאאא ארוך ממלא את ההפוגה בין מילה למילה. המילים עצמן ארוכות, מתנגנות, הדיבור מתמסר לקצב האטי של המקום. הדיבור הוא כמו נשיפה ארוכה רכה ומתמשכת של הברות וצלילי אאאאאאאאאא ארוכי מנעד. כשאני אומרת בקול את שמה של עיר הבירה, אנטאנאנארררריבוווו, משתרע לפניי עולם שלם של זמן.

נערה מלגשית עם מגש אורז. אורז הוא מרכיב מרכזי בתזונה המקומית | צילום: Pierre Jean Durieu / Shutterstock.com

השוורים שנקראים כאן זאבו מתהלכים לאט באוויר שעוד לא זוהם. אנשים מחייכים זה לזה חיוך חם, אין אינטרנט ואין טלפונים ואין מהירות. גם המכוניות נוסעות לאט. זה לא קרה לי מיד, אבל אחרי תקופה קצרה במדגסקר התאהבתי בקצב, בריח, בלבנים האדומות העשויות ביד מאדמת האי שמהן בנויים הבתים, מאוהבת בזוגות המהלכים בקצב אחיד ליום העבודה, בילדים המתרוצצים, בגבר לא צעיר עם כרס קטנה המנגן באליהה, נבל מקומי פשוט, מוזיקה שקטה. אני נחה לי בתוך "לא צריך שום דבר", בתוך "הכול יש וקיים". לא משווה. לא שופטת. קיימת. הווה. כל כביש המשורטט במפה ככביש מהיר, מתגלה ככביש צר, שרק לפעמים מתרחב לשני נתיבים. הדרך המשובשת מתפתלת בנוף מופלא, מלאה מהמורות, בורות, חריצים, הכול כדי שיתאפשר לכו-ווו-ללם להאט. אולי לכן יש זמן לחייך. וכולם מחייכים. אני תוהה איך זה ייתכן בתנאים מאוד לא קלים. בטייפונים הרוח נושבת בחוזקה, כשקר – קר מאוד, כשחם – חם ממש. הקוצים דוקרים והגב כואב כשכל היום עובדים כפופים בשדות האורז. אולי בדרום מדגסקר הקשה, הצחיח, החם, במדבר הגראניטי שאין בו כלום, אפילו לא זוג כפכפים אחד, אולי שם פחות מחייכים. אבל כאן מחייכים. צוחקים בפה מלא, בקולי קולות, גם כשאין שינים.

חיוך שמאיר את הפנים. מחייכים כל הזמן, צוחקים בפה מלא, בקולי קולות | צילום: danm12 / Shutterstock.com

גם אמה של היולדת מחייכת כשהיא מגישה לבתה קערה מלאה אורז ועלי קאסווה, שהכינה מבעוד מועד ונשאה למרפאה בסל הקש עם כל מיטלטליהן.

האורז במדגסקר הוא מאכל עיקרי וחשוב ביותר. שלוש פעמים ביום עורמים בקערה ערמה גדולה של אורז, ועליה יוצקים מרק סמיך המכיל עלים ירוקים למיניהם, שעועית, קצת גזר וחתיכת בשר או דג. בבוקר האורז יותר דליל ולפעמים מתוק. הדבר היחיד שלא משתנה היא הכמות הענקית של האורז.

ג'אנט אומרת לי, "האורז יעזור לה", ומסבירה לי שלאורז יש תכונות מרפאות, מאגיות, ושהוא מביא ברכה, פרנסה ועוזר בלידה. האם מאכילה את ילדתה בכמה כפות אורז. היולדת ממשיכה לנוע לאט, ברכות, שוב נשענת קדימה, רינאנזאזה באה מאחוריה ומעסה את גבה.

אני שואלת את ג'אנט מה היא עושה כדי להקל את כאבי הלידה.

"לידה זה כואב," היא עונה, ואז מדגימה עלי את העיסוי בירכיים כפי שעשתה לריבה. "את זה אני עושה כשהיולדת עייפה," היא אומרת. ואני נהנית מהמסאז' כי גם אני עייפה.

על הספר "סודות הלידה" ציפי מונט, מחברת הספר "סודות הלידה – ידע קדום בעולם מודרני" היא אנתרופולוגית ודולה ותיקה ורבת ניסיון, מורה ליוגה, מטפלת הוליסטית ותלמידה נצחית. היא ערכה מסע חובק יבשות בחיפוש אחרי ידע עתיק על הריון, לידה וחיים. היא ביקשה לאחוז בקצה גלימתן של המיילדות הזקנות, השבטיות, המסורתיות, לפני שאלה נעלמות מן העולם, כדי להעשיר את הפרקטיקות המקובלות בעולם המערבי בידע העתיק. היא ישבה לצד מיילדות זקנות ומנוסות במדגסקר, בהודו, בשבטי האינדיאנים בדרום דקוטה, באלסקה ובהרי מחוז טאפילה בירדן ובמקומות נוספים בעולם, שמעה את סיפוריהן של המיילדות, הביטה בהן כשתמכו בצעירות השבט שכרעו ללדת וכתבה ביומני המסע שלה מה שראתה חשבה והרגישה.

_____

ציפי מונט – בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, בעלת תואר ראשון בחינוך ומנהל חינוכי מאוניברסיטת בר אילן ותואר שני באנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. דולה, מורה ליוגה, מטפלת הוליסטית ותלמידה נצחית. האתר שלה

הפוסט מדגסקר: סודות הלידה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט שימושון הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט למה דווקא מדגסקר? הופיע ראשון במסע אחר

מדגסקר היא כל מה שלא מצפים לו. השם עצמו, "מדגסקר", כשהוא נאמר, מיד מעלה חיוך עורג לגן העדן האבוד, למקום שהוא יותר חלום או קונספט, מאשר מדינה ממשית. אבל מדגסקר, על 24 מיליון תושביה, היא מדינה מאוד ממשית, שתושביה נאבקים על קיומם, במובן הכי תמציתי של המילה. כפרים שלמים היודעים מחסור תמידי, טבע פראי ולא מבוית שאין כמותו בעולם, חקלאות פרימיטיבית כמקור פרנסה עיקרי וילדים. הרבה מאוד ילדים.

מדגסקר היא מדינה מרתקת ברגע ששוכחים את כל מה שמכירים על מחוזות תיירות ממוסדים, כדוגמת תאילנד או אפילו הודו. זאת מדינה שהתיירות הממוסחרת והדורסת עדיין לא כבשה אותה, ובזה טמון הרבה מהקסם שלה.

עגלה רתומה לזבו (סוג של בקר). תושבי מדגסקר נאבקים על קיומם במובן הכי בסיסי | הצילומים בכתבה: ענת גוטמן

הבלתי מנוצחים ואלו שתמיד חוזרים הביתה
קצת רקע, על קצה המזלג. מדגסקר היא מדינת אי, הרביעי בגודלו בעולם. פעם, לפני משהו כמו 165 מיליון שנה, התנתקה לה חתיכה מאפריקה והחלה להתרחק. 100 מיליון שנה אחר כך, התפרקה החתיכה לשניים, למה שמוכר היום כהודו ומדגסקר. היום מדגסקר ממוקמת 400 ק"מ מחופי אפריקה המזרחית, במקביל למוזמביק. האי עצמו יושב רק לפני כ-2,000 שנים, מה שאומר שכל החי שהיה על אותה חתיכת יבשה שהתנתקה המשיך להתפתח ללא הפרעה וללא אויבים טבעיים (טורפים גדולים), כך שהאבולוציה, אפשר לומר, נעצרה שם.

ילד מאלתר משחקים מחתיכות עץ

רוב התושבים המלגשים נדדו טיפין טיפין אל האי מאפריקה או מדרום מזרח אסיה. וכך ניתן לראות היום במדינה ערב רב של פנים וגוונים. החל מבעלי עור מאוד כהה ועד אנשים בעלי חזות אסיאתית-הודית.

העם המלגשי אינו הומוגני. הוא מורכב מ-18 קבוצות אתניות שונות, שכל אחת מהן יושבת באזור אחר. ההבדלים בין הקבוצות האתניות מתבטאים במראה החיצוני, גווני עור וצורת שיער, בדיאלקט, באמונות, בצורת הלבוש, במנהגים ובטאבואים המוסריים והחברתיים. כמה מהשבטים היותר גדולים כוללים את שבט המארינה ("אלו שתמיד חוזרים הביתה") שיושב באזור עיר הבירה, אנטננריבו (או טאנה, בקיצור), את שבט הבטצילאו ("הבלתי מנוצחים") שפרוס בצד המזרחי של מדגסקר וידוע בעיקר במנהגי הקבורה ובסגידה לאבות הקדומים, ואת השבט שהתחבב עלי בעיקר בגלל הלבוש הצבעוני ושמחת החיים: הסאקאלבה ("אלו החיים בעמק הארוך"), שיושבים בצד המערבי של מדגסקר לאורך רצועה ארוכה מאוד שמגיעה עד לקצה הצפון-מערבי של האי.

שלוש חברות. על הפנים הנשים מורחות משחת בוץ על מנת להגן על העור מפני השמש

מתייעצים עם האבות הקדומים
לנסות להבין במה המלגשים מאמינים זה עסק קצת מסובך. במקור, התושבים של מדגסקר היו סוג של פגאנים. הם האמינו שהישות או האלוהות מתבטאת בטבע, ושלמתים יש תפקיד מרכזי בחיים וצריך להתייעץ איתם על כל דבר. מעבר לזה הם גם פיתחו מערכת מסועפת של פאדי (FADY), איסורים חברתיים מוסכמים הקשורים למנהגי אוכל, מסחר וכו'. לדוגמה: יום שישי? לא טוב למכור. יום חמישי? לא טוב להתחתן. לא מזל טוב שלא לברך אורח לשלום וכן הלאה.

מכרה מלח בזריחה

במאה ה-4 לספירה הגיעו למדגסקר המתיישבים הראשונים ממלזיה ואינדונזיה, אחר כך הגיעו ההרפתקנים האירופאים הראשונים (ליתר דיוק במאה ה-16, כשקפטן פורטוגזי אחד בשם דייגו דיאש "גילה" את האי) ואחריהם המיסיונרים. היום, כמחצית מהמלגשים מאמינים בנצרות ואימצו אותה ומיעוט אימץ את האסלאם (בעיקר בצפון המדינה). אבל רוב המלגשים, כולל אלו שאימצו את הנצרות או האסלם, ממשיכים להחזיק במנהגים הפגאניים ולכבד את האבות הקדומים. וככה, ביום ראשון, לפני שהולכים לכנסיה, מתייעצים עם האבות הקדומים או מביאים אוכל ומתנות לעץ קדוש.

נערה ליד כנסייה בבלו סור מר. כמחצית מהמלגשים נוצרים, אולם לצד הנצרות הם שומרים על מנהגים פגאניים

גם מנהג ברית המילה, שנעשה גם בכפרים פגאניים ולא רק בכפרים המוסלמים, קיבל שם פרשנות מקומית מעניינת. לפי כללי הטקס, ההורים רשאים להחליט אם למול את הילד ומתי. זה יכול להיות בגיל שנה וזה יכול להיות גם בגיל שש (אם כי בדרך כלל עושים בגיל שנה). כשמגיע הזמן וההורים עושים טקס, כל הכפר משתתף. כולם נושאים את חתני השמחה על כתפיים ועושים להם סיבובים בכפר, עד שהם מתעייפים. את הברית עצמה עושים בין אחת לשלוש לפנות בוקר. בינתיים כל הכפר משתכר, המשפחות מחלקות אוכל וכולם באים לקחת.

טקס ברית מילה. כל הכפר משתתף בחגיגות

אוכל לא זורקים
למרות השבטיות הרבה, יש הרבה מן המשותף, שחוזר על עצמו בכל האזורים. רוב רובם המוחלט של התושבים עניים מאוד. האמרה ש"אוכל לא זורקים" מקבלת משנה תוקף במדגסקר. בהרבה כפרים שעברנו בהם התושבים שמחו לקבל כל מה שניתן להם, כולל שאריות, כי פשוט אין להם. כמעט כל עצירה לצורך צילום הפכה מיד למרכז תשומת לב של כל הכפר. כולם נדחפים להצטלם ואחר כך מתגודדים כדי לראות איך הם נראים במצלמה, כי פשוט אין מראות בבתים.

שני חברים. הנער בקדמת התמונה הסתכל עלי בפליאה ובסקרנות ונוצרה בינינו תקשורת גם ללא מילים

רוב המלגשים מתפרנסים מחקלאות, כשהשכר הממוצע עומד על 1 דולר ליום. הממשלה המלגשית שידועה בשחיתות שלה, מוכרת באופן קבוע לידיים זרות (בעיקר לצרפתים, שמדגסקר היתה בעבר קולוניה שלהם) זיכיונות שימוש וכרייה כמעט בכל אוצרות הטבע של המדינה. אין שום אפשרות לעשות מסחר כלשהו במדינה או לקבל שירות מבלי שזה ילווה בטיפ. או סיגריה. או משהו.

ילדים משחקים בנהר

מעטים (מדי) הם הכפרים שמצבם טוב יחסית. מדובר על כפרים שיש באזור שלהם שמורת טבע עם למורים או נופים ייחודיים – אותם כפרים התאגדו כדי לתפעל יחד את שמורת הטבע וגובים באופן פרטי דמי כניסה מהתיירים. או כפרים שהפרנסה שלהם היא מהים והם עוסקים במלאכת יד מבוקשת כגון בוני ספינות (כל מה שקשור לים הוא מבוקש במדינת אי).

רועה עיזים בשדרת הבאובבים במורונדבה

וכשאומרים "טוב" צריך לזכור שהכל יחסי, כי כמעט בשום מקום במדינה, מחוץ לעיר הבירה, אין רשת חשמל מסודרת או מים זורמים, דבר שבהכרח משפיע על המלונות המועטים, בעלי הגנרטור, מחוץ לעיר הבירה, שמיועדים לתיירים הלבנים. נגיד זאת כך: אם יש גם חשמל וגם מים זורמים במלון באותו הזמן, זה סוג של נס קטן. יוצא דופן אחד הוא האזור הצפון-מערבי של מדגסקר, בקבוצת איים שהראשי שבהם נקרא נוסי בה. שם קיימת, אמנם עדיין בחיתוליה, תיירות ממוסדת ורמת התשתיות לתייר טובה יחסית.

הפנים של מדגסקר

ולמרות כל העוני והמחסור, התושבים המלגשים, בהכללה גסה, הם אנשים שמחים, בעלי חוש הומור, עדינים ואפילו תמימים קצת, כי עדיין לא נחשפו לתיירות המערבית במלוא המסיביות שלה. רובם תמיד שמחים לעזור, בעלי לב ענק, ומאוד נרגשים כשאדם לבן (VAZA, בכינוי המלגשי) מנסה לתקשר איתם או פשוט עובר במקום. כמעט כל מעבר בכפרים לווה בעשרות ילדים שברגע שהבחינו בנו, עזבו הכל ורצו לכיוון הג'יפים בצעקות: VAZA VAZA!

ילדה בסגול ליד הנהר

כבוד גדול לטבע ולחי
שמורות הטבע במדגסקר מתופעלות באופן מסודר, עם כבוד גדול לטבע ולחי, מהסיבה הפשוטה שהמלגשים הבינו שעדיף להראות את הלמורים לתיירים מאשר לאכול אותם. מדגסקר ידועה בעיקר בזכות הטבע והחי שלה. ואכן, בגלל אותה אבולוציה שנעצרה מהרגע שחתיכת היבשה התנתקה מאפריקה, כמעט כל החיות או הצמחים שרואים שם הם אנדמיים, כלומר הם מצויים אך ורק במדגסקר ואי אפשר לראות אותם בשום מקום אחר בעולם. וזה מרתק.

למור צווארון. מין אנדמי הנמצא בסכנת הכחדה חמורה

מדגסקר היא מדינה מרתקת שאינה דומה לשום מקום אחר בעולם. מסע במדינה הזאת הוא כמו מסע גילוי עצמי, דווקא בגלל הקשיים הלוגיסטיים והעדר תשתיות תיירות סבירות, כשתוך כדי מסע מגלים עם כמה מעט אפשר להסתדר בעצם ולהיות מאושרים.

חלק מהצילומים נעשו במסגרת מסע של "פוטוטבע מסעות בעולם" וחלק אחר במסגרת מסע המשך פרטי

הפוסט טיול במדגסקר – למורים, באובבים וחיוכים הופיע ראשון במסע אחר

 אקו טיולי שטח

טיול מקיף למדגסקאר – 17 יום באי האגדות בהדרכת גלעד פלש

טיול למדגסקר (Madagascar) הוא מסע אל אי קסום אשר לפני כ-165 מיליון שנה התנתק מיבשת אפריקה. בידודו הגיאוגרפי של האי גרם להתפתחות אבולוציה ייחודית ושונה מזו שהתפתחה באפריקה השכנה. מדגסקר בורכה בכ-7 מיני באובאב, יער קוצני אנדמי לאי, כ- 66% ממיני הזיקיות בעולם, והעיקר – מיני למורים (Lemuridae); החל מהקטן בעולם שמשקלו 25 גרם, ועד האינדרי אינדרי המזמר, שמשקלו 7 ק"ג. בין המינים המוזרים מככבים גם הסיפקה המרקדת, הפוזה הטורפת ו… האיי – איי המכשף. הטבע המופלא הזה, הנופים המגוונים המזכירים כוכבי לכת אחרים, צמחי וניל, שבטים שונים ופרחי יאלנג יאלנג (Ilang Ilang) ריחניים – זו היא מהות הטיול למדגסקר.

לפרטים נוספים והרשמה>>

ימים 1-2 טיסת תל אביב – אנטננריבו
נצא מהארץ בטיסת לילה דרך יעד ביניים (איסטנבול) אל בירת מדגסקר אנטננריבו, בה ננחת בשעות הצהריים ביום למחרת. ארוחת ערב ולינה בטאנה.

יום 3 מאנטננריבו "עיר ה – 1000" אל מורונדבה
נצא לסיור בבירת האי, אנטננריבו, הידועה יותר בקיצורה הקולוניאלי – טאנה. נבקר במוזיאון אמבוהימנגה (Ambohimanga) הייחודי, כ – 20 ק"מ מהעיר עצמה. המוזיאון הינו מתחם ארמון המלוכה ובו החלה השושלת אש ר איחדה את מדגסקר לכדי מדינה אחת. העיר עצמה נוסדה במאה ה – 17 ושמה נובע מ – 1000 הלוחמים אשר הוצבו להגנתה. אמבוהימנגה הינו אתר מורשת עולמית של אונסק"ו משנת 1997. לאחר הביקור במוזיאון נמשיך אל שדה התעופה ממנו נטוס אל מורונדבה אשר במערב האי.

יום 4 מורונדבה – בקופקה
בשעות הבוקר ניאסף על ידי רכבי 4X4 ונצא לנסיעה ארוכה ומאתגרת אך מרתקת אל בקופקה (Bekopaka). בדרכנו נעבור בנופי יער יבש וסוואנות ואף נחצה שני נהרות. בעוד תשתיות הכבישים בסיסיות מאוד, הנופים יהיו מגוונים ביותר ואפשרויות הצילום נהדרות! לאחר ארוחת צהריים במסעדה מקומית נמשיך בנסיעה ונגיע אל יעדנו בשעות אחה"צ המאוחרות. ארוחת ערב ולינה בבקופקה.

יום 5 שמורת הצינגי
לאחר ארוחת הבוקר נצא מבקופקה אל שמורת הצינגי (Tsingy de Bemaraha) – משמורות הטבע המרשימות ביותר באי מדגסקר ובעולם אשר הוכרזה כאתר מורשת טבע של אונסק"ו. השמורה מציעה נופים קארסטיים ייחודיים ומרהיבים של בולענים, מערות ומגדלי סלע גירניים (צינגים). נטייל בין יערות, אגמים וביצות מנגרובים המשמשים בית למינים רבים ונדירים של למורים ובעלי חיים נוספים (רבים מהם אנדמיים לאזור זה), נבקר בצינגי הגדול לאחר הליכה על גשרים תלויים כשמתחתינו תצורות קארסטיות מרהיבות ונשוט בקאנו על נהר המנמבולו (Manambolo) לביקור במערות ובקברים של בני שבט הווזימבה. בסוף היום נשוב ללינה בבקופקה.

יום 6 בקופקה – שדרת הבאובב – מורונדבה
בשעות הבוקר נצא בנסיעה ארוכה אך יפה בחזרה אל מורונדבה. בדרכנו נעצור בשדרת הבאובב המפורסמת – נקודת ציון חשובה שהפכה לסמל של חבל ארץ זה ולאחד המקומות המצולמים ביותר במדינה. נהנה משקיעה יפייפיה על רקע עצי הבאובב המרשימים ונמשיך בדרכנו למורונדבה לארוחת ערב ולינה.

יום 7 מורונדבה – טאנה – אנדסיבה
לאחר ארוחת הבוקר נשוב אל שדה התעופה ונמשיך בטיסה אל בירת מדגסקר – אנטננריבו ((Antananarivo, בה ננחת בשעות הבוקר המאוחרות. מיד עם הנחיתה נעזוב את הבירה למען הפארק הלאומי אנדאסיב (Andasibe Mantadia). פארק זה הינו יער גשם טרופי אשר אין להחמיצו. הפארק כולל בתוכו את שמורת אנאלאמאזאוטרה (Analamazaotra) בה נבקר ביום המחרת, השמורה ידועה בלמורי האינדרי (Indri Indri), אותם די קשה לראות, אבל עם קצת מאמץ ומזל נצליח. לפארק עצמו נוף קסום ויש בו מינים של חיות אמפיביות, ציפורים, זוחלים, אגמים טבעיים וירוק אינסוף. נגיע לפארק בשעות הצהריים המאוחרות ונצא לסיור ראשון בפארק וקונה (Vakona private park). בשעות הערב נצא לסיור לילי לצפות בחיות הבר הפעילות בשעות אלו. לינה באזור השמורה.

יום 8 שמורת אנאלאמזאוטרה ושייט לאנקניני-נופי
לאחר סיור הבוקר בשמורת אנאלאמזאוטרה (המהווה את חלקה הדרומי של שמורת אנדסיב-מנטדיאה וידועה גם בכינויה הצרפתי פרינה) נצא בנסיעה אל מנמבטו (Manambato) ומשם בסירה אל שמורת Ankanin’ny Nofy. לאחר ארוחת צהריים נצא להליכה בטבע הקסום שלאורך חופי האוקייאנוס ההודי. לינה באנקניני-נופי.

יום 9 שמורת פלמריום וחזרה לאנדסיבה
לאחר ארוחת הבוקר נצא לסיור בשמורת אנקניני-נופי או בשמה השני Palmarium reserve (שמשמעותה "קן החלומות" בשפה המלגשית). השמורה ממוקמת בחופה המזרחי של מדגסקר על חופו של אגם אמפיטבה (Ampitabe) והדרך היחידה להגיע אליה היא בשייט לאורך תעלת Pangalanes. בשמורה ניתן למצוא מספר מינים של למורים (בניהם ה-Coquerel sifaka ולמורי צווארון שחור לבן) ומגוון זוחלים מעניינים. בסיום סיורנו בשמורה נשוב לאנדסיבה ללינה.

יום 10 אנדסיבה – טאנה
בשעות הבוקר נצא בנסיעה חזרה לכיוון הבירה טאנה. בדרכנו נבקר בפארק הזוחלים ב Marozevo שיאפשר לנו מבט קרוב במיוחד על בעלי החיים השונים והייחודיים כל כך לאי מדגסקר. לאחר ארוחת הצהריים נמשיך בנסיעה לטאנה ובהגיענו נצא לסיור בעיר. ארוחת ערב ולינה בטאנה.

יום 11 מטאנה אל מפרץ דיאגו סוארז
נצא בטיסת בוקר מוקדמת לעבר מפרץ דיאגו סוארז (Diego Suarez) אשר בצפון מדגסקר. לאחר שנתמקם במלון נצא לעבר שמורת מאונט ד'אמבר (Montagne D'Ambre), "הר החיים". הפארק עצמו הינו יער גשם עם מפלים ופלגים, המתנשא לגובה 1475 מטרים. נטייל בשבילי השמורה ונתחקה אחר חיות הבר האופייניות למקום, מיני למורים, ציפורים, זיקיות ומיני עצים וסחלבים אקזוטיים.

יום 12 מדיאגו סוארז לשמורת אנקראנה
בבוקר נאסף על ידי רכבים וניסע דרך יערות גשם ומטעים של צמחים ארומטיים, לעבר שמורת אנקרנה (Ankarana). זוהי שמורה ייחודית בעלת נוף מסולע האנדמי למדגסקר. סלעים אלו נקראים 'צינגי' (Tsingy). זהו סלע משקע גירני, שגשמי המונסון החזקים עיצבו אותו ויצרו מסלע משונן. בשמורה צמחייה טרופית הכוללת גם עצי באובב ומטפסת על המשטחים הקרחים והמשוננים. נטפס על משטחי הסלע, נבקר במערות עטלפים ונצפה בחיות הבר.

יום 13 נוסי בה – "האי הגדול"
בבוקר נמשיך את סיורינו בשמורת אנקרנה, בטרם נשוט לעבר האי נוסי בה (Nosy Be), אשר בחלקה הצפון מערבי של מדגסקר. מסביב לאי מים בצבע טורקיז ורצועות חוף עוצרות נשימה, איים נוספים ושמורות טבע ימיות.

יום 14 "אי הלמור" ו"אי האדמה הקטנה"
בעת שהותנו בנוסי בה נצא לשיט בין האיים. נפליג לנוסי קומבה (Komba), "אי הלמור". אחר הצהרים נבלה ונשחה בחופים היפים של נוסי טאניקלי (Tankiely), הוא "אי האדמה הקטנה", המשופע בשוניות אלמוגים עשירות.

יום 15-16 נוסי בה – טאנה – תל אביב
לאחר ארוחת הבוקר נצא לסיור באי סקטיה (Sakatia) ונערוך שם ארוחת פיקניק. בשעות אחה"צ נמשיך אל שדה התעופה המקומי לטיסתנו לטאנה. למחרת נבקר בשוק מלאכת היד המקומי ובשעות הצהריים נמשיך אל שדה התעופה בזמן לטיסתנו ארצה. נחיתה בשעות הבוקר יום 17.

יציאה             חזרה     מחיר טיול מיסי נמל אשרה סה"כ מדריך/ה
14/10/2016 30/10/2016 5183€ 562€ – 5745€ גלעד פלש

תוספת ליחיד בחדר: 850€

המחיר כולל:

טיסות בינלאומיות בחברת טורקיש איירליינס + 4 טיסות פנים עם חברת אייר מדגסקר.
תחבורה, לינה וצוות כמפורט במסלול הטיול.
כלכלה על בסיס פנסיון מלא – החל מארוחת ערב ביום הראשון ועד ארוחת צהריים ביום האחרון.
דמי כניסה לשמורות הטבע ולאתרים כמפורט במסלול הטיול.
מיסי נמל.
תשר לנותני שירותים מקומיים.
דמי רישום וטיפול.
המחיר אינו כולל: ביטוח אישי ומטען, שתייה והוצאות אישיות, ויזה למדגסקר (במקרה הצורך).

טיול למדגסקר – הערות חשובות:

חיסונים – לקבלת מידע על חיסונים יש לפנות ללשכת הבריאות באזור המגורים. אנו ממליצים לפנות למרפאתו של פרופסור שוורץ בבית חולים תל השומר (רשימת מרפאות מטיילים תישלח לנרשמים).
התוכנית מתארת את האתרים בהם נבקר, אך לא בהכרח את סדר הביקורים לאורך הימים.
הטיסות של אייר מדגסקר עלולות להשתנות בהתראות קצרות. שינויים אלו יכולים לגרום לשינויים במסלול הטיול, בסדר הביקורים, ויתור על אתרים, או קיצור בזמנים של סיורים. חברת אקו תעשה ככל שביכולתה על מנת לבקר בכל המקומות המוזכרים במסלול הטיול למדגסקר, אולם לא תוכל לשאת באחריות לתקלות שייווצרו עקב שינויי טיסות.
אקו אינה יכולה להתחייב לתנאי מזג אוויר אופטימליים.
מיסי הנמל, הדלק ומחירי התעופה נכונים ליום פרסום הטיול במידה והמחיר ישתנה, תחול התוספת על הנוסע.
מחיר הטיול נכון ליום פרסום הטיול, במידה וחברת התעופה טורקיש איירליינס ו/או אייר מדגסקר תשנה את מועדי הטיסות ו/ או תעלה את מחירן, ישתנה מחיר הטיול בהתאם לתוספת.
נכון ליום פרסום הטיול אין צורך בקבלת אשרה טרם כניסה לאי, במידה והדבר ישתנה יגבה סכום נוסף עבור עלות האשרה.

לפרטים נוספים והרשמה>>

 

הפוסט טיול מקיף למדגסקר הופיע ראשון במסע אחר

האי היפה מדגסקר (Madagascar) הוא גן עדן אמיתי לאוהבי טבע, עם מגוון מרשים של תנאי שטח – מיערות גשם ורמות הרריות, דרך חופים טרופיים ועד לאזורים סמי-מדבריים, ומאות מינים של בעלי חיים שאפשר לראות רק בו. הודות לניתוק מהיבשת (המדינה הקרובה ביותר היא מוזמביק, במרחק 400 ק"מ), התפתח בו עולם חי עשיר ומגוון, כשרוב רובם של בעלי החיים הם אנדמיים, כלומר, שחיים רק במדגסקר. 

בעל החיים המזוהה ביותר עם מדגסקר הא הלמור, קיפוף שובה לב עם עיניים גדולות, שניתן לראות בטבע רק במדגסקר. בנוסף למינים רבים של למורים, יש במדגסקר מגוון עשיר ומסחרר של בעלי חיים, בהם זוחלים ממינים שונים, נמיות ומינים רבים של ציפורים. את טיול בעקבות בעלי החיים, אפשר לשלב עם חופשה באחד מהחופים הטרופיים  של האי – קינוח מושלם לטיול. טיול במדגסקר יכול להתאים מאוד גם למשפחות, בעיקר לילדים חובבי טבע וחיות, שיתמוגגו מהקרבה לבעלי חיים נדירים ומיוחדים כל כך. 

למור אינדרי, הלמור הגדול בעולם, שקריאתו המיוחדת הקנתה לו את הכינוי "הלמור המזמר"

איפה הכי מומלץ לראות בעלי חיים במדגסקר? 

שמורת אנדסיב
הפארק הלאומי אנדסיב (Andasibe), שנמצא כ-145 ק"מ ממזרח לטאנה, הבירה, הוא פארק יפה שמשתרע על שטח של 155 קמ"ר עם יערות גשם שבהם גדלים שרכים וסחלבים. בינות לעצים ולצמחייה הטרופית אפשר לראות מינים רבים של למורים, ובהם האינדרי, הלמורים הגדולים בעולם (הגדולים שבהם עשויים להגיע לגובה 120 ס"מ), שלהם הזנב הקטן ביותר. למורים אלה מפורסמים בפרוותם השחורה-לבנה ובקריאה המיוחדת שלהם, שנשמעת בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ואשר הקנתה להם את הכינוי "הלמור המזמר". לצידם אפשר לראות בשמורה מינים נוספים של למורים, כמו למור חום, למור במבוק ואחרים. בלילה אפשר לצאת להליכה לילית בעקבות הלמורים הליליים, מהלמורים הקטנים בעולם.

לא רק למורים יש בשמורת אנדסיב. היער הצפוף הוא ביתם של מינים רבים ונדירים של זיקיות, בהן זיקיות ארוכות במיוחד לצד הזיקית הקטנה בעולם, וכן 108 מיני ציפורים. בסמוך פועלת גם שמורת הטבע הפרטית ואקואנה (Vakoana), שבה ניתן לצפות בלמורים מטווח אפס ואף להאכיל אותם, חוויה בלתי נשכחת.

לא רק למורים מתגוררים בשמורת אנדסיב, אלא גם מינים רבים של ציפורים

זיקית פרסון הצבעונית בשמורת אנדסיב

שמורת רנומפנה
פירוש שמה של שמורת רנומפנה (Ranomafana), בדרום-מזרח מדגסקר, הוא "מים חמים", בשל המעיינות החמים הרבים שבשטחה. זהו פארק יפהפה עם יערות גשם, נהר שוצף ומפלים, אבל גולת הכותרת כאן היא מגוון מרשים במיוחד של למורים – זוהי אחת השמורות הטובות ביותר במדגסקר לצפייה בלמורים, עם 12 מינים שונים. השמורה הוקמה ב-1990 כדי להגן על למור הבמבוק המוזהב הנדיר, אשר נקרא כך משום שבמבוק מהווה מרכיב מרכזי בתזונה שלו. מינים נוספים של למורים שחיים בשמורה הם אי-אי, למור צמרירי, סיפקה, למור ספורט ועוד. לצד למורים חיים כאן יונקים נוספים, בהם נמייה מזרחית וסיבט מלאגי מפוספס, וגם ציפורים, פרפרים, זיקיות וצפרדעים. אחת החוויות המיוחדות שהשמורה מספקת היא סיור לילי בעקבות בעלי החיים השונים. 

שמורת רנומפנה, עם יערות גשם, נהר ומפלים, משמשת בית ל-12 מינים שונים של למורים

מור במבוק מוזהב בשמורת רנומפנה. קיבל את שמו מהמרכיב המרכזי בתזונה שלו

שמורת איסלו
שמורה נוספת בדרום המדינה היא שמורת איסלו (Isalo). זוהי אחת השמורות הפופולריות במדגסקר, הודות לפני השטח המגוונים שלה ולמגוון הגדול של בעלי חיים אנדמיים. איסלו היא גן עדן לאוהבי טבע ונופים, עם תצורות סלע מרשימות, קניונים עמוקים, בריכות טבעיות ומפלי מים. בשמורה חיים כמה מינים של למורים, בהם למור זנב טבעת, למור חום ולמור סיפקה. לצד הלמורים, יש כאן גם 77 מינים רבים של ציפורים, בהם מינים אנדמיים רבים. גם צפרדעים ונחשים שלא תראו בשום מקום אחר תוכלו לפגוש בשמורה הזו.

בריכה טבעית עם מפל בפארק איסלו. גן עדן לאוהבי טבע ונופים

למור זנב טבעת בפארק איסלו

שמורת צינגי דה במראהה
במערב מדגסקר שוכנת שמורת צינגי דה במראהה (Tsingy of Bemaraha), אשר הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. זוהי השמורה הגדולה ביותר במדגסקר ואחת המיוחדות בו. היא משתרעת על פני רמת במראהה, והנופים בה שונים מאלה שתראו בשמורות האחרות במדגסקר, עם צוקי אבן גיר אנכיים מרשימים בשלל תצורות וצמחיית סוואנה.

צוקים רבי רושם בשמורת  צינגי דה במראהה

סיפקה לבנה שחורת ראש בשמורת צינגי דה במראהה

בין הסלעים יש יערות קטנים, שבהם מתגוררים בעלי חיים רבים, ובהם שישה מיני למורים וכן ציפורים וזוחלים. ממגוון בעלי החיים בשמורה ניתן להתרשם במהלך טיול ברכב שטח, בסיור רגלי או בשייט בנהר.

בתמונה הפותחת: למור בשמורת איסלו

צילומים: Ralph Kränzlein, ikaah, Frank Vassen, David Cook, Madagascar Lemurs Atlas, Tee La Rosa, Rachel Kramer cc-by-sa 3.0, Anthony Stanley, Christian Manichon, Bernard Gagnon cc-by-sa 3.0

הפוסט טיול ספארי במדגסקר הופיע ראשון במסע אחר