• מפת לוב »

בשיר נשען על מקל, נאנח ושותק ארוכות. ב־88 שנות חייו ראה כבר הכל: הוא קיבל את פני הצבא האיטלקי בסוכריות ואורז, ברח מפצצות צרפתיות, מתגעגע לשלטונו של המלך אידריס ומחפש, אך לא מוצא, מלה טובה על מועמר אל־קד'אפי, השליט המזוהה יותר מכל עם לוב. הכיוון החדש של מנהיג לוב אינו מרגש אותו. בשיר שובר את השתיקה ומסביר מדוע יתרגל גם לאמריקאים: "זה מזכיר לי דווקא את קבלת הפנים שערך אבי לאיטלקים". ב־1911 כבשה איטליה את חופי לוב וזמן רב היתה עסוקה בביסוס השלטון תוך מלחמה עקובה מדם שגבתה חייהם של כשליש מתושבי לוב. רק אחרי ששקטה המלחמה התפנו האיטלקים לכיבוש המדבר הלובי. כאשר הגיעו לעיר ע'ודמס(Ghadames), ציפו הכובשים למלחמה קשה נוספת, אך הופתעו מקבלת הפנים החמה של תושבי העיר, שיצאו לקראתם מצוידים במאכלים ובחיוכים. "מה כבר יכולנו לעשות מול עליונות כזאת?", נזכר בשיר, "להילחם? להרוס את העיר? עדיף להתכופף ולחכות שהרוחות יירגעו. אחר כך עוד אפשר תמיד לראות מה עושים הלאה. כך יהיה גם עם האמריקאים. כיום הם קובעים את הטון בעולם. אז למה להתנגד, אם אפשר להפיק מהם תועלת ולהרוויח קצת זמן?".

הרבה לפני המהומות הנוכחיות, החלטתי להגשים חלום ישן ולנסוע ללוב. נופי הסהרה הקסימו אותי מאז ומתמיד, אבל מי שרוצה לזכות בחוויה הבלתי נשכחת הזאת חייב לעבור את טריפולי (Tripoli). עיר הבירה הלובית ראתה כבר ימים טובים יותר. כל מה שנותר מתקופת הזוהר האיטלקית הם מבנים אירופאיים מתפוררים וקפוצ'ינו בבתי הקפה. תייר בעיר הבירה הוא תופעה אקזוטית למדי, המתקבל באדיבות רבה על ידי התושבים אך זוכה בתשומת לב רבה מצד אנשי ביטחון במדים או בלבוש אזרחי. במיוחד כאשר מדובר בזר כמוני, עם מצלמות גדולות וחשודות. "אני פשוט לא מרגיש חופשי בעיר הזאת", מתלונן עמר, הנהג שלי, שנדרש לא פעם להתמודד עם שליחי השלטון. מצב רוחו השתפר ככל שמועד הנסיעה למדבר התקרב. גם אחרי מסע של כשלושה שבועות וכ־6,000 קילומטר – מערי החוף עד לנאות המדבר הנידחים בדרום־מערב המדינה – לא מצאתי אהדה רבה למנהיג לוב הנצחי.

אל-חאג' אל-קאדי אל-שריף מבקר באזור מגוריו הקודם בעיר העתיקה של ע'ודמס. "כל החיים שלי, כל הזכרונות שלי נמצאים כאן, בין הסמטאות האלו. אם אשכח את זה, אמות כמו עץ שלוקחים לו את השורשים. בבית החדש יש לי מים זורמים, אבל כאן יש לי חיים"

לידיעת הרוחות והשדים
עוד לפני שהכריז על פתיחות כלפי המערב, אִפשר קד'אפי לאונסק"ו להכריז על כמה אתרים בארצו כמורשת עולמית הראויה לשימור: הערים הרומיות לפטיס מגנה (Leptis Magna) וסבראתה (Sabratah) שעל חוף הים, וגם מקומות נידחים כמו העיר העתיקה של ע'ודמס, השוכנת בסהרה הלובית.

ע'ודמס היא נווה מדבר השוכנת קרוב לגבול של לוב עם תוניסיה ואלג'יריה, כ־500 קילומטר דרומית־מערבית לטריפולי. העיר, שהיתה בעבר תחנה חשובה לשיירות גמלים ולסחר בזהב ובעבדים, כמעט נבלעת ביער של דקלי תמרים. לא רק חומה גבוהה מגינה על העיר, כל הפינות בגגות של בתי החומר מתרוממות למשולשים, אמצעי הגנה מפני סכנה נוספת – רוחות ושדים יתקשו לנחות על גגות כאלה. אני נשאב למבוך של סמטאות צרות ומקורות, נעלם בחושך שהופך את הנר שבידי לכלי ניווט חיוני. מערכת מתוחכמת של פתחים קטנים בתקרות הסמטאות מאפשרת זרימת אוויר ושומרת על טמפרטורה מאוזנת באחד האזורים החמים בכדור הארץ: בקיץ כעשר מעלות פחות מאשר מחוץ לעיר, בחורף כעשר מעלות יותר. בכיכרות המוצלות נערכות חגיגות וחתונות, ובימים רגילים הן משמשות נקודת מפגש לגברים.
נשים זכו ליהנות מן הכיכרות והסמטאות המוצלות רק כאשר הגברים התפללו במסגדים. בשאר שעות היום הן היו רשאיות לנוע בשבילים שעל גגות הבתים בלבד. הסדר זה אינו רלוונטי יותר, ולא בשל פעילותו החלוצית של קד'אפי למען שחרור הנשים בלוב, אלא בשל מדיניות חסרת מעוף שעקרה את תושבי העיר מבתיהם והפכה את ע'ודמס לעיר רפאים. הדבר אירע לפני כעשרים שנה במסגרת יוזמת קד'אפי לשדרג את צורת המגורים של תושבי לוב. התוצאה: סכנת היעלמות ריחפה על מסורות בנייה של מאות שנים ועל הבתים העתיקים, שידעו לספק הגנה לתושביהם מפני החום הכבד.
בע'ודמס נבנתה עיר מודרנית מחוץ לחומות. כאשר הושלמה הבנייה ומים וחשמל זרמו בבתים, ניגשו שליחי קד'אפי לתושבי העיר העתיקה וחילקו להם את מפתחות הבתים החדשים. מי שלא עבר מרצונו החופשי, עבר בעקבות לחץ מתון של סוכני שירותי הביטחון.
התושבים גילו בתחילה התלהבות מהחידושים המודרניים, אך כעבור חודשים מספר החלו לפקוד את הבתים הישנים בשעות החום, אשר בעיר החדשה היו בלתי נסבלות. חלק מהבתים הם הפכו למחסנים, ואף השתדלו לשמור על המבנים העתיקים. על אף המאמצים של תושבי העיר, אלמלא אונסק"ו, העיר היתה מתפוררת. החיים מתנהלים כיום בעיר החדשה, שאליה הגיעו גם המבורגרים, אינטרנט קפה, קוקה קולה ולאחרונה אף פיצרייה – מקום אקזוטי למדי ליד הקוסקוס המסורתי.

תיאטרון בעיר הרומית העתיקה סבראתה, שעל חוף הים. עוד לפני העידן החדש של פתיחות כלפי ארצות הברית והמערב אפשר קד'אפי לאונסק"ו להכריז על העיר ועל כמה אתרים נוספים בארצו כמורשת עולמית הראויה לשימור	קו האופק החדש של טריפולי המודרנית. עיר הבירה הלובית ראתה כמה ימים טובים יתר. כל מה שנשאר מתקופת הזוהר האיטלקית הם מבנים אירופאיים מתפוררים וקפוצ'נו בבתי הקפה

כמו עץ בלי שורשים
בין הסמטאות השקטות של העיר העתיקה אפשר לפגוש פה ושם זקנים כמו אל־חאג' אל־קאדי אל־שריף: "בעצם הייתי בדרך לשוק", מלמל אל־שריף וגירד בתנועה מעט מבולבלת את הראש, "אך פתאום מצאתי את עצמי כאן, מול ביתי הישן". הוא סיפר שפעם ביום הוא פשוט חייב להגיע לכאן, כדי לבדוק שהכל עוד במקום: "כל החיים שלי, כל הזכרונות שלי נמצאים כאן, בין הסמטאות האלו. אם אשכח את זה, אמות כמו עץ שלוקחים לו את השורשים. בבית החדש יש לי מים זורמים, אבל כאן יש לי חיים".
גם המסגדים הישנים עדיין בשימוש, אבל היום קובעים את שעות התפילה בשיטות מתקדמות. לפני כמה עשרות שנים, כשעוד לא היו כאן שעונים, נקבעו הזמנים בשיטה

ביתו המשוחזר של טייב היבה בעיר העתיקה של ע'ודמס. בשבוע שלפני החתונהמקבלת הכלה מבעלה לעתיד מפתחות הבית כדי שתצבע אותו לטעמה. החדר המקודש ביותר בבית, אל-קובה (במרכז הצילום), משמש לטקס החתונה וכמקום האשה להתאבל על מות בעלה בבוא יומו

אחרת: אחד מגברי הכפר, המכונה אל־קאדוס (קאדוס הוא דלי המחובר לגלגל מים ובהשאלה האיש האחראי על הנושא), היה מתייצב מדי בוקר ליד באר בכיכר המרכזית ושואב מים בכלי שבתחתיתו חור קטן. כל שלוש דקות, כשהכלי התרוקן, היה הקאדוס עושה קשר בחבל של הבאר וממלא את הכלי מחדש. מספר הקשרים קבע את שעות התפילה. גם השקיית הגינות התנהלה בדרך זו. המים זרמו דרך מערכת תעלות מסועפת אל כל גינות העיר. לכל גינה היה סכר, וכל גינה היתה זכאית לתשעה קשרים של מים. אחרי הקשר התשיעי, זרק האחראי כמה עלים לתוך המים, וכך סימן לבעל הגינה לסגור את הסכר.
הדור הצעיר ירש מהזקנים את הקשר ההדוק לבתי המשפחה העתיקים. טייב היבה, בן שלושים, מכניס אותי בגאווה לבית משפחתו ששוחזר לאחרונה, וחושף בפני את המראות המלהיבים של צביעת בתים מסורתית. בשבוע שלפני החתונה נהוג שהכלה מקבלת מבעלה לעתיד את מפתחות הבית כדי שתצבע אותו בהתאם לטעמה. קירות הבתים מכוסים בציורים וסמלים מגוונים. הצבע האדום השולט משכיח לזמן מה את הגוונים המדבריים החומים שמחוץ לבית. חלק מהקירות מכוסה טיח לבן, שבו טבועות מראות רבות המחזירות את האור הבוקע דרך פתחים קטנים שבתקרה, וכך מגבירים את התאורה בחללים. הבית בנוי סביב הסלון המפואר. כל החדרים החשובים יוצאים ממנו, בהם החדר המקודש ביותר בבית: אל-קובה היא למעשה פינה קטנה, המשמשת לטקס החתונה וכמקום האשה להתאבל על מות בעלה בבוא יומו. בין לבין לא משתמשים בקובה., אך דואגים שתהיה מפוארת ומטופחת תמיד.

ספר הירוק והתאבדות האסטרונאוט
הדרך לע'ודמס לסבהה (sabha) פשוטה למדי: 400 קילומטר לכיוון מזרח-ישר ישר, בקריאט (gariyat) פונים דרומה וממשיכים עוד 500 קילומטר  ישר-ישר. הכביש חוצה מדבר סלעי שטוח כל סיבוב מתקבל בברכה וכל רכב שבא ממול הוא אירוע מרגש.
עמר, הנהג, טוען שהיום דווקא עמוס, כי תוך שעתיים אנו פוגשים כבר את המכונית השנייה.
פה ושם שוברים את השעמום עם שלטי חוצות: באותיות ירוקות ענקיות מלמד קד'אפי את עמו, באמצעות ציטטות מן הספר הירוק פרי עטו, את תורתו המהפכנית. אני מבקש מעמר לתרגם. "כל מה שאני יודע למדתי במדבר". "העם ומועמר אל-קד'אפי הפ אחד. תזכרו: קד'אפי הוא לוב". עמר מעוות את פניו במחאה. "פתרתי את כל הבעיות הכלכליות". חיוך ציני חולף על פניו של עמר. "שיניתי את העולם באופן מהותי". עכשיו נמאס לו : "עזוב אותי משטויות", הוא ממלמל, מחייך חיוך נבוך וממשיך להביט בנוף האין סופי.
ב-1976, 1978 ו- 1979 הוציא לאור קד'אפי את "הספר הירוק", סדרה בת שלושה כרכים

חנות בשוק אל-מושיר בשכונה היהודית בעיר העתיקה של טריפולי. תיירים מתקבלים באדיבות על ידי התושבים אך זוכים בתשומת לב רבה מצד אנשי ביטחון במדים או בלבוש אזרחי

שהבם הוא פורש את השקפותיו, שהן – כך האמין והבטיח – ישנו את העולם. קד'אפי התלונן לא פעם שעמו אמנם אוהב אותו, אך אינו מבין אותו. מי שקורא את "הספר הירוק", הגדוש בסתירות פנימיות,  דווקא מבין את העם. בחלק הראשון מכריז קד'אפי על שלטון העם בדרך של ועדות שכונתיות, משום ש"קיומו של פרלמנט משמעותו ניתוק העם מיכולת השפעה". להכרזה האופטימית הזו מצורפת קביעה מציאותית: "בסופו של דבר החזק הוא השולט". ב-34 השנים האחרונות, קד'אפי מנסה להתגבר על הסתירה שבין שתי ההכרזות הללו, ניסיון חסר סיכוי שמבלבל את עמו ואת העולם כולו.
גם השקפותיו הכלכליות עברו שינויים: בתחילת דרכו כינה קד'אפי את הסוחרים "גנבים", החרים רכוש פרטי וחילק אותו לעם, ב"קומוניזם" נוסח לוב. היום הוא דווקא מעודד יוזמה פרטית ועסקים זעירים.
קד'אפי ממשיך לכתוב. בין ספריו אחד בעל כותרת ססגונית במיוחד – "הכפר, הכפר, האדמה, האדמה והתאבדות האסטרונאוט" – שבו הוא מנסה לשכנע את תושבי לוב לשמור על חייהם המסורתיים בחברה הבריאה של הכפר במקום להגר לערים הגדולות. גם כאן נאמן קד'אפי למנהג הסותרים: הוא גירש אלפי לובים מאדמתם והעבירם לערים.

הרי החולות והדיונות הנודדות
כחצי שעה לפני סבהה, העיר הגדולה שבדרום המדינה, הנוף משתנה ומתחיל להצדיק את המוניטין שיצא ללוב כמדינה היפה ביותר בסהרה, אחד המדבריות הגדולים בעולם המשתרע על שטח עצום ממאוריטניה ועד נהר הנילוס במצרים. גמלים חוצים את הכביש, המכוסה חלקית בחולות הנישאים ללא הרף על ידי הרוח. אנחנו חולפים על פני דיונות חול עצומות, המכסות כשליש משטח הסהרה. בתהליך הנמשך זה אלפי שנים, עורמות הרוחות את החולות לגבעות עד לגובה של עשרות מטרים – גבעות הנעות ומשנות כיוון וצורה באיטיות אך ללא הפסק ובהתאם לעוצמת הרוח.
במהלך כל המסע, עמר מתייחס בזלזול לבקשתי לנעול את הג'יפ כאשר אני יוצא לסיור צילומים, ומרגיע: "אין גנבים בלוב". אבל ככל שאנחנו מתקרבים לסבהה, הוא מאבד משלוותו. לבקשתי להיכנס לעיר הוא מגיב במבט מזועזע, ולא נרגע עד שאנו עולים על כביש עוקף.
בערב, כאשר אנחנו יושבים ליד האוהל בדיונות, מסביר עמר מדוע הוא חושש להיכנס לסבהה. במסגרת מאמצי קד'אפי להתבלט כמנהיג אפריקה, פתחה לוב את שעריה תודת הכותב לפדהצור בנעטיה ממרכז אור שלום – מקור מידע אינסופי שסייע רבות בהכנות לקראת הנסיעה ללוב.

לע'ודמס החדשה הגיעו המבורגרים, אינטרנט קפה, קוקה קולה ולאחרונה אף פיצרייה – מקום אקזוטי למדי ליד הקוסקוס המסורתי

למהגרים ממדינות עניות ביבשת. אלו רואים בלוב מדינת מעבר בלבד, בדרכם לאירופה. את שהותם בלוב הם מנצלים כדי לחסוך כסף, לתשלום המחיר הגבוה שדורשים המבריחים כדי להביאם לחופי איטליה. בינתיים, כל מאמץ להרוויח כסף הוא כשר. אם אין עבודה, עוברים לשוד דרכים. אפילו באור יום לא מעיזה משטרת לוב להיכנס לשכונות האפריקאיות של העיר, שבהן מצטופפים על פי הערכות שונות עשרות אלפי פליטים, בתנאים סוציאליים קשים ביותר.
אנחנו מתכוננים ללילה, לובשים את כל מה שרק עולה על הגוף. אפילו באביב עלולות הטמפרטורות לצנוח בלילה אל מתחת לאפס. אני לא מצליח להתנתק מן הנופים ודוחה את הכניסה לאוהל בכל פעם מחדש. אינספור כוכבים פרושים מעלי ומצדדי, מאירים את הדיונות באור כסוף ורך. מדי פעם לוויין חוצה את השמים, כוכבים נופלים והירח המלא עולה מאחורי הרי החולות – אחד הנופים הפיוטיים והיפים שראיתי בחיי.

ג'ירפות ופילים בסהרה
מזרחית לעיר ע'ת (Ghat) אנחנו נכנסים לפארק הלאומי אקאקוס (Akakus), שילוב של הרים וחולות המזכיר גן של פסלים וקשתות, והנחשב כאחד מאתרי הנוף היפים ביותר בסהרה. על פני השטח מפוזרים מאובנים של עצים, צדפים ואבנים ששימשו כלי עבודה בתקופות קדומות. הנוף המדברי הנוכחי הוא תופעה חדשה יחסית באזור שידע שינויים טופוגרפיים רבים שנבעו מתנודות אקלים דרמטיות.

לא תמיד היה כאן מדבר. ציורי סלע בפארק הלאומי אקאקוס מספרים של אורח חיים של רועים	התמונות מתארות ג'ירפות פילים ואפילו תנינים במקום המכוסה כיום בדיונות ובסלעים מדבריים

בני אדם חיו כאן כבר לפני כ־400 אלף שנה, ובתקופה הניאוליתית דמה הנוף לנופי אפריקה המזרחית של היום. בתקופה זו רוב שטחי הסהרה אִפשרו חיים של בני אדם.
תולדות תושבי המקום מתועדות באינספור ציורים ותבליטים בסלעים הנמנים עם המרשימים בעולם. היעדר ממצאים ארכיאולוגיים נוספים מקשה על קביעת הגיל של אמנויות הסלע, אך חוקרים סבורים שגילם לא עולה על 11 אלף שנה. הציורים והתבליטים מספרים על אורח החיים של הרועים, תושבי המקום, ומתארים ג'ירפות, פילים ואפילו תנינים במקום המכוסה כיום בדיונות ובסלעים מדבריים.
לפני כ־9,000 שנה החל האקלים בסהרה להשתנות. כמות הגשמים הצטמצמה ותקופות הבצורת התמשכו. האדם נסוג מהעמקים להרים, שבהם כמות המשקעים עדיין הספיקה כדי לגדל בקר ולעסוק בחקלאות. ציורי סלע מתקופה זו מנציחים כנראה את המלחמות שניהלו התושבים על אזור המחיה ההולך ומצטמצם. הציורים הם כה רבים, כה מגוונים ובמצב השתמרות מושלם, שאונסק"ו הכריז גם על הרי אקאקוס ועל ואדי מאטחנדוש
(Methkandoush) הסמוך כאתרי מורשת עולמית.

סקי בארגז החול
למחרת אנחנו פוגשים את שייח הוּוה, בן לקבוצה האתנית טוארג ממאלי. השייח יושב ליד דיונה גדולה במיוחד ומחכה. קד'אפי אמנם הגדיר תיירים כ"אנשים שמתלבשים בצורה מגוחכת וקונים דברים אינפנטיליים", אבל לאחרונה התיר להם לבקר בארצו. מאז גילה שייח הווה שהאנשים הלבנים הללו לא רק קונים דברים אינפנטיליים אלא מוכנים גם, תמורת חמישה דינר, לטפס על הדיונה ולהחליק בצהלות למטה על גבי קרשים הצמודים לרגליהם, הוא מחכה להם יום־יום בצל הדקל.
בדרך ששמורה עימו בלבד, השיג השייח ציוד סקי והקים לו עסק ליד הדיונה הגדולה. את הזמן בין תייר לתייר הוא מעביר בנגינה על גיטרה, תערובת של שירים מערב אפריקאיים ופופ אמריקאי. "התייר האחרון הגיע לפני יומיים", הוא מספר באדישות וממשיך לנגן בוב דילן.
ענן אבק מעבר לאופק מעורר בשייח אופטימיות. הענן המתקרב חותך את שלוות המדבר ברעש מחריש אוזניים – 12 אופנוענים איטלקים שלא זקוקים לציוד הסקי של השייח המאוכזב. הם משחקים עם עשרות כוחות סוס בארגז החול הגדול בעולם. פבריציו עוצר לידנו, שותה כוס תה, ובחיוך אומר: "ההבדל  בין גברים לילדים הוא במחיר הצעצועים שלהם". כדי לתת תוקף מעשי לקביעתו הפילוסופית, עלה פבריציו על הדיונה בענן של חול מעורב בניחוח של דלק ושמן. רעש האופנועים נעלם באופק, אנחנו ממשיכים בדרכנו, ידידנו ממאלי מניח את ציוד הסקי בצל הדקל וחוזר לגיטרה.

אתר סקי הדיונות של שייח הווה. תמורת חמישה דינר מוזמנים תיירים לטפס על הדיונה ולהחליק למטה על גבי קרשים הצמודים לרגליהם. את הזמן הרב שחולף בין תייר לתייר מעביר השייח בנגינה על גיטרה