אהבה לג'יפאות תפסה אותי כמעט במקרה. ילד מספר ארבע הצטרף למשפחה וגרם לנו לחפש אלטרנטיבה תחבורתית לשבט המתהווה. לא היתה התלבטות. בהיותנו טיילנים ופריקים של הטבע, הבנו שהדבר הנכון בשבילנו הוא רכב שטח שישדרג את סופי השבוע הבנאליים. קנינו ג'יפ.

מאז עברו כבר כך וכך שנים ואהבתנו לג'יפ, לשטח ולטבע רק גברה. רבבות רכבי שטח –  מכל הסוגים, הגדלים, היכולות והפוזות – נעים היום בכבישי ישראל. חלקם הגדול של כלי הרכב הללו "נולדו לכביש" בלבד ומשמשים כרכב מסחרי או כסמל סטטוס.

בהכללה גסה אפשר לומר כי בעלי רכבי השטח שכן זוכים לרדת מהאספלט מתחלקים לשתי קבוצות: עבור החברים בקבוצה הראשונה הג'יפ הוא אמצעי ועבור חברי הקבוצה השנייה הג'יפ הוא מטרה. אני שייכת לקבוצה הראשונה. עבורי רכב שטח הוא אמצעי להגיע למקומות שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם, בעיקר עם משפחה ועם ילדים צעירים. רוב החברים בקבוצה השנייה שייכים לזן הגברי. לדידם הטיול חשוב, אבל חשוב יותר הרכב ויכולתו להתמודד עם קשיי הדרך. כאן יתעסקו בשיפורים ובשיפצורים, בהגבהות ובמיגונים, בזוויות ובשיפועים, בקפיצים ובבולמים, ובשאר מונחים שלעיתים נשמעים כמו קורס באכדית עתיקה.

חבורה שכזו
לשמחתנו הטיולים לבד הם נחלת העבר. החוויות וההרפתקאות עשו את שלהם, חברינו הקרובים הצטיידו בג'יפים וכך הפכנו לחבורה לא גדולה שאוהבת לטייל יחד. בחבורה שלנו חברים חובבי מכשולים בצד חובבי חרציות ויש בינינו הרמוניה (ודיסהרמוניה), אבל בעיקר חלוקת תפקידים שאוי לו למתבלבל וחורג ממנה.

אלי למשל (הידוע יותר בכינויו "לוקה"), הוא אחראי מחצלת ראשי וראש אגף הקפה. חסרונו הברור הוא היעדר יכולתו הבסיסית לפרגן לאחרים ומציאת סייגים באישיותנו. חגית, זוגתו שתחיה, היא דמות יצירתית רב גונית הממונה על פינוקים לילדים הכוללים בעיקר ממרח שוקולד. רונן (להלן "הרומני") הוא איש שירות ממעלה ראשונה שתמיד אוהב לעזור, להגיש ולצ'פר, וזאת מתוך אידיאולוגיה בסיסית הנובעת מתפקידו כאיש ביטחון. גם ר' הוא ביטחוניסט כבד אבל חיית שטח, בעל חושי התמצאות מפותחים וציניות חסרת רסן. יעל זוגתו חיה ביומיום על זמן שאול, אך בניגוד לימות השבוע העמוסים, בטיולים קשה להוציא אותה משלוותה וחיוך תמים נסוך על פניה (עד לזעקה הבאה על אחד הילדים). אודי "הכלכלן" נוהג להחליף מכונית בכל חודשיים ורק בנס מחזיק הג'יפ מעמד בחניה, וא' הפרטי שלי אחראי על ההומור ועל התיעוד.

ואני "המדריכה". עלי מוטל לבחור אזור ומסלול ולהוביל את השיירה. וכך מדי יום שישי בצהריים מגיע הטלפון המאיים של לוקה – "השעה אחת ועוד לא קיבלתי את המסלול של מחר". "כן", אני מתנצלת, "יום שישי, סידורים, בישולים, קניות לשבת". זה לא עובד. מיד אני מבטיחה לחזור אליו בהקדם עם מסלול מפורט ונקודת מפגש. לקראת השעה 11 בלילה אני מצליחה למצוא זמן לשלוף מהזיכרון שם של מסלול בומבסטי ולהבטיח חוויה חד פעמית. לשמחתי זה עובד.

הילדים בקבוצה הם נושא למחקר אנתרופולוגי. ייאמר לזכותם שהם חבורה מגובשת של ילדים בטווח גילים נרחב שאוהבים את הטיולים בג'יפ. מלבד התמזגותם הנהדרת בטבע הם ראויים לצל"ש ולו רק בשל סבלנותם הרבה בנסיעות הארוכות. מלבד זאת הם מעצבנים, קולניים, רעבים בדיוק חמש דקות אחרי שנגמרת ההפסקה וצריכים להתפנות דקה וחצי אחרי. אבל ילדים הם שמחה ועל מנת לרצות גם אותם שכללנו את דרכי ההתמודדות וההצטיידות. כך למשל, אחד הדברים הראשונים שאנחנו דואגים להם בשלב ההכנות הוא להצטייד במשחקים נבחרים – טריוויה לנסיעה, כדור לשטח, מטקות, קלפים וספרים. כאשר ההתמזגות עם הטבע מוצלחת, נכנסים הספרים והמגדירים לפעולה. בשנים האחרונות התפרסמו ספרי טיולים טובים, ומומלץ לבחור ספר המתאים לאזור, לעצור באתרים ולספר את סיפורם. במקביל אפשר להיעזר במגדירי פרחים, עצים וציפורים ובזמן ההפסקות לתת לדור הצעיר לזהות צמחים ובעלי חיים. לצעירים אנחנו אורזים בלוק ציור וצבעים ונותנים להם לצייר את הנוף, ולבני הנוער המעדיפים פעילויות אקטיביות, אנחנו מעמיסים אופניים והם רוכבים עליהם, כשהמסלול מאפשר זאת, כחלק מהשיירה.

פק"ל חובה
שתי טעויות נפוצות עושים בעלי רכבי שטח חדשים (וגם אנחנו חטאנו בהן): יציאה לשטח לבד ונסיעה ללא מפות. על יתרונות החבורה כבר הרחבתי, ובאשר למפות – אל תוותרו עליהן, גם אם יש לכם GPS או כלי ניווט אחר. אפשר ללמוד מהמפות על המבנה הטופוגרפי של האזור, על נחלים ומקורות מים נוספים, על צמחייה ומקבצי פריחה ייחודיים, על אתרי עתיקות ותחומי שמורות טבע, על חניוני יום וחניוני לילה, על שטחי אש וגבולות הרשות הפלסטינית ועוד כהנה וכהנה. כל מה שמעשיר את הטיול.

מלבד מפות יש להביא בחשבון תקלות שונות ומשונות ולהצטייד מראש בהתאם. וזו רשימת הציוד הקבועה שלנו: מחצלת סתלבט ענקית הנפתחת בכל הזדמנות חגיגית, ערכות קפה/תה להרגשה ביתית, מכשירי קשר לתקשורת בין כלי הרכב (לרוב הם נופלים שלל בידי הצעירים שבחבורה ומעלים את מפלס הרעש), מפת סימון שבילים, מגבה משוכלל על כל צרה שלא תבוא ורצועות גרירה מאותה הסיבה. ולפעמים יש סיבות. כך למשל, בטיול הראשון שלנו במכתש רמון נסענו בנחל רמון בשביל קל ושווה לכל נפש, וכשהגענו לשלט "מעלה רמון – עבירות קשה" המוביל היישר לקצה המצוק, החלטנו בזחיחות של רגע שאנחנו מנסים. לא עבר זמן רב עד ששני גלגלים הצליבו בין הבולדרים הפזורים בדרך ואנחנו עמלנו שעה ארוכה בניסיונות לחלץ את עצמנו.

כדי למנוע תקלות שכאלה דואגים המהדרין לשפר את כלי הרכב בכמה אלמנטים בסיסיים ובהם: צמיגי כבישטח, מיגון תחתון ושדרוג קפיצים ובולמים וגם ערכות מפוארות לחילוץ והצלה, החל ב"היי ליפט" וכלה בכריות הרמה, כננות ועוד. לשמחתנו היום הכל אפשרי וזמין, ובשורה תחתונה מדובר בהיקף התקציב, בהתאמה אישית לרכב שברשותכם ולאופי הטיולים שלכם. בכל מקרה אל תוותרו על רצועות גרירה וכמה שאקלים איכותיים לצורכי משיכה, על את או מעדר מתקפל וחתיכת עץ עבה למקרי טביעה בחול, על קומפרסור נייד, על כלי עבודה בסיסיים, על זוג כפפות עבודה ועל ערכת עזרה ראשונה.

הג'יפ, הלילה והשמירה על הטבע
הלינה בשטח היא חוויה בעלת עוצמה אדירה. הניתוק, השקט והמרחב חודרים עמוק פנימה. המדורה, הכנת האוכל וההתעסקויות שמסביב מגבשות ומקרבות לבבות, וללינה באוהל יש ערך מוסף של פשטות. כל אלה יחד חוברים לנוסחה מנצחת של טיול מוצלח. גורם הקושי העיקרי בחבורה שלנו הוא לוקה, שאפשר פשוט להגדירו מפונק. הוא לא אוהב לישון באוהל ספרטני באמצע שומקום, ותמיד יעדיף את הדבר הכי קרוב למיטה ומקלחת. עם הזמן גילינו שיש דרך אחת לרכך אותו, וכך בטיול בן יומיים בנגב הבטחתי לו מבעוד מועד מזרן ומקלחת. את הלילה עשינו ב"חאן שיירות" הסמוך לשדה בוקר – אוהל אירוח בסגנון בדואי עם ארוחות, מזרנים ומקלחות לרווחת האורחים ואפשרות לטיולי גמלים, סנפלינג ועוד. בערב ישבנו סביב מדורה קטנה על תה מתוק מתוק ובקלווה, והמארח הבדואי הפליא בנגינה והפליג בסיפורי אלף לילה ולילה.

אם בכל זאת החלטתם ללון בסגנון הפשוט, עשו זאת רק בחניוני לילה מוסדרים. באתרי הטיולים ובעיקר בשמורות הטבע הגדולות יש הנחיה מפורשת לא להקים אוהל אלא בחניון מוסדר. על מיקומו של חניון מוסדר תלמדו מהמפה או משלט קטן שיופיע לצדו בשטח. מוסד חניון הלילה נולד מכמה סיבות, אחת מהן היא התמצאות ובטיחות. סיבה נוספת, חשובה אף יותר, היא לאפשר חופש פעולה לבעלי החיים שמרביתם פעילים בשעות הלילה. לינה בחניון לילה מוסדר מונעת חריגה לתוך הטריטוריות של בעלי החיים ומאפשרת להם לנוע בחופשיות ולשחר לטרף. לכן חשוב להקפיד – הגעתם לחניון לילה, הישארו בו במשך הלילה ואל תפריעו לבעלי החיים.

מרבית חניוני הלילה נמצאים בדרום הארץ, היכן שיש שמורות טבע גדולות ופתוחות, אבל יש גם חניונים בצפון. אל תצפו לדוכן צ'ק אין או לאיזה גזלן, כי אין. אחד החניונים המוצלחים בעיני הוא חניון נחל משמר שבמדבר יהודה, שאליו רצוי להגיע עוד לפני השקיעה כדי ליהנות מהנוף המדהים של מדבר וים (בכלל, מומלץ להגיע לחניונים באור יום). למרגלות המצדה יש חניון משודרג מעט יותר. במכתש רמון, למרגלות הר ארדון, יש חניון לילה המתאים אף הוא למי שעתיד לטפס על ההר למחרת היום, ולא הרחק משם נמצא חניון בארות שהפך להיי טק של לינת הלילה, עם מבנה שירותים ומקלחות, ברזים, פינות לאוהלים ואפילו מאהל בדואי ודוכן מזון. בתחילת המסלול אל גבי שיש (נחל צין) יש חניון פופולרי אך ללא תוספות, וכך גם באזור החול הצבעוני שבשולי המכתש הגדול.

ואיך יודעים היכן יש חניון? החניונים מסומנים במפות סימון שבילים (הפשוט מסומן בעיגול בן חמש נקודות סגולות) וכך תוכלו לבחור את החניון המתאים לכם.

ועוד כמה מילים הכרחיות על שמירת טבע וג'יפים. ראוי שכל ג'יפאי יצא לשטח מתוך אחריות אישית לשמירה על הקיים. מה זה אומר? לא לרדת מהשבילים הקיימים, לא לפרוץ דרכים חדשות רק בשביל הכיף או הנוחות ולא להיכנס לתוך השטח לצורכי מנוחה אלא לעמוד בשולי השבילים, וכמובן לא להשאיר פסולת. אם נזכור שיש לנו אחריות ליהנות מהטבע וגם לשמור עליו, הוא ישיב לנו אהבה בחזרה.

הצעות לטיולי ג'יפים ברחבי העולם כאן >>