רבקה רז - מסע אחר https://www.masa.co.il/writers/רבקה_רז/ Mon, 25 Sep 2017 08:40:36 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 ניו ג'רזי ופנסילבניה – ממלכת השלכת ומלחמת העצמאותhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%92%d7%a8%d7%96%d7%99-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2592%25d7%25a8%25d7%2596%25d7%2599-%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%25a0%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2591%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%259e%25d7%259c%25d7%259b%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%259c%25d7%259b%25d7%25aa-%25d7%2595%25d7%259e%25d7%259c%25d7%2597 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%92%d7%a8%d7%96%d7%99-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97/#respond Thu, 21 May 2015 12:54:50 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%92%d7%a8%d7%96%d7%99-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97/בניו-ג'רזי אפשר לשוט בספינת רתומה לפרדות ולפגוש את חייליו של וושינגטון. מסע על גדות הדלאוור

הפוסט ניו ג'רזי ופנסילבניה – ממלכת השלכת ומלחמת העצמאות הופיע ראשון במסע אחר

]]>

במרחק של כשעה וחצי נסיעה ממנהטן, בפנסילבניה, מומלץ לבקר בעיירה ניו-הופ (New Hope), בכל עונה, אך במיוחד בתקופת השלכת. העיירה הקטנה שוכנת לגדות נהר הדלאוור (Delaware), בתיה קטנים וצבעוניים, רחובותיה צרים, והיא שופעת גלריות, בוטיקים וחנויות לעתיקות, ושורה בה אווירה של חגיגה אסתטית.

יוצאים ממנהטן לכיוון ניו-ג'רזי דרך Holland Tunnel וממשיכים בכביש המהיר New Jersey Turnpike South. ביציאה 14 (Newark) פונים לכביש 78 West, וממנו אל 287 South, וממנו אל 202 South, שחוצה את נהר הדלאוור. מיד אחרי הגשר פונים לכביש 32 South, כביש מקומי דו-סטרי, המתפתל בין עצים עבותים והופך להיות רחובה הראשי של ניו-הופ. ב-1790 עלו באש טחנות הקמח הישנות, וכשהוקמו הטחנות החדשות קיבלה העיירה את שמה, "תקווה חדשה".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

באוקטובר, התקופה המומלצת לביקור, זוהרים כאן בשמש עצים צהובים. במעלה רחוב Mechanic חנויות צבועות בוורוד, כחול ואדום, ציורים על הקירות, גשר עץ אדום עתיק מעל לתעלה צרה, שמימיה מכוסים מרבד של עלים זהובים ואדומים. שביל צר המתמשך משמאל בין עצים עתיקים מוביל אל גדת התעלה. בשביל זה מגיעים לאחד מקסמי המקום: ספינת נהר מהמאה הקודמת השטה, כמו פעם, כשצמד פרדות מושכות אותה!

ספינה הנהר הקטנה (Mule Barg) מחליקה לאיטה על פני המים, בקצב צעדת הפרדות. שתי הבהמות צועדות ללא חיפזון בשביל צר לאורך התעלה, פעמונים מצלצלים לצוואריהן להזהיר הולכי רגל.

פארק וושינגטון קרוסינג
כביש 32 החוצה את ניו-הופ ממשיך דרומה לפארק וושינגטון קרוסינג (Washington Crossing Park), המשתרע על שתי גדות הדלאוור. חלקו האחד במדינת ניו-ג'רזי, ושני חלקיו האחרים מעברו השני של הנהר, במדינת פנסילבניה.

נוסעים לאט בכביש הצר שמקיף כל אחד מחלקי הפארק; המראות מרהיבים. אגם קטן הומה עשרות אווזי בר כהי נוצות, החונים כאן בתקופת הנדידה שלהם; חורש של עצים עתיקים, ענקיים; שמורת פרחי בר; גבעה מיוערת, ובראשה מגדל תצפית.

בדצמבר 1776 חצה גנרל ג'ורג' וושינגטון עם חייליו את הנהר. חציית הנהר הונצחה בציור המפורסם שנקרא "וושינגטון חוצה את הנהר", ומכאן שמו של הפארק. באותו חורף נאלץ וושינגטון לסגת מפני הצבא הבריטי, מניו יורק הוא עבר לניו ג'רזי ומשם לפנסילבניה. רבים מחייליו ערקו וצריך היה לפעול מיד. וושינגטון החליט לחצות את הנהר הקפוא למחצה ולהנחית מהלומת פתע על הבריטים שבעיר טרנטון, מצידו השני של הדלאוור. בעזרת תושבי המקום אסף כמה סירות גדולות בהן העביר את 2,400 חייליו. הוא התקיף את הבריטים, ובניגוד לכל התחזיות – הצליחו הוא ואנשיו לנצחם.

במבנים ששימשו את צבאו של וושינגטון נמצאות חמש הסירות הגדולות שבהן חצה את הנהר, ואפשר גם לצלם את "החיילים שלו" מסתובבים בתלבושת התקופה, נושאים רובים מאותם ימים ומסבירים לכל המעוניין בכך איך טוענים ומכוונים אותם.

 

הפוסט ניו ג'רזי ופנסילבניה – ממלכת השלכת ומלחמת העצמאות הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%92%d7%a8%d7%96%d7%99-%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%9c%d7%97/feed/ 0 סביב ניו יורק: טיולים במרחק שעהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a7-%d7%a9%d7%a2%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%2591%25d7%2599%25d7%2591-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%25a8%25d7%2597%25d7%25a7-%25d7%25a9%25d7%25a2%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a7-%d7%a9%d7%a2%d7%94/#comments Wed, 24 Aug 2011 14:35:06 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a7-%d7%a9%d7%a2%d7%94/גן פסלים מופלא, כפר הוגנוטי ואגמים תאומים. ארבעה אתרים שכל אחד מהם במרחק של טיול יום ממנהטן, אם כי הם נמצאים במרחק של פחות משעה נסיעה זה מזה

הפוסט סביב ניו יורק: טיולים במרחק שעה הופיע ראשון במסע אחר

]]> Storm King – גן פסלים
במרחק שעה נסיעה ממנהטן צפונה, בכביש המהיר 87, יציאה 16 (כביש מקומי N32 עד Mountainville) לרגלי רכס ההרים סטורם קינג (Storm King), משתרע גן הפסלים הגדול ביותר בארצות-הברית. כ-1,600 דונם של דשא ועצים, וביניהם פסלים של טובי האמנים בני ימינו. הפסלים נישאים על ראש גבעה ירוקה, מנקדים את הדשא או חבויים בין העצים, ויש להסתובב בנחת בשבילי הגן היפה הזה כדי ליהנות מן ההפתעות במחכות בכל פינה.
ההפתעה כפולה – האמנות והדרך שבה היא מתמזגת עם הנוף; האופן שבו הנוף והפסל, הטבע ומעשה ידי אדם משתפים פעולה. התוצאה לרוב מרגשת. במוזיאון ובגלריה הפסל נבחן כשלעצמו, אך בטבע הוא נעשה לחלק משהו גדול יותר. אין זה מספיק להביט בפסלים, יש להסתובב סביבם, כי מזווית אחת מתמודד הפסל עם העץ שלידו, מזווית אחרת – עם פסל שכן שמציץ מתוכו, אולי גבעה, תלולית, או קו אופק רחוק. מקום מצוין לצלמים.
הפסלים הנראים כשתולים במדשאות רחבות הידיים ובמורדות הגבעות, דורשים תשומת לב מרבית, וגן הפסלים דורש שהות. וכשבאים עם ילדים, הם חופשיים לטפס על הפסלים, להתגלגל במורדות הירוקים, והמבוגרים יותר יכולים לנוח על הדשא ולהביט סביב.
מאבק קשה וממושך להצלת האזור ניטש בשנות השישים, כשחברת החשמל, קון אדיסון, עמדה להקים כאן תחנת כוח ענקית על נהר ההדסון. המאבק נמשך שנים, ידע כשלונות והישגים, והוא מסמל את המאבק העכשווי לזכותו של הטבע להתקיים לצד האדם.
שבע שנים אחרי תחילת המאבק, ב-1969, קבע הקונגרס את החוק הלאומי לשימור הסביבה. אבל חברת החשמל העשירה לא ויתרה, והמאבק נמשך. בינתיים, התעוררה בציבור מודעות לשמירת יפי הנהר ולנקיון מימיו המזוהמים, ואנשים נחלצו להצילו. הידוע בהם הוא הזמר פיט סיגֶר. בעזרת כמה משוגעים לדבר קנה ספינת נהר דו-מפרשית, אשר עוצבה לפי דגם ספינת מפרש הולנדית מהמאה ה-18, וכינה אותה Clearwater ("מים זכים").
הספינה, שהיתה בינתיים לסמל, מפליגה הלוך ושוב, עוגנת בעיירות הקטנות לאורך הנהר, כשמעל סיפונה נשמע קולו המזמר של פיט סיגר עצמו. הספינה מהווה כיום, בין השאר, מרכז לימודי וחינוכי לשמירת הנהר, חופיו ומימיו, ויש בה כיתות ומעבדות "שטות" לילדים ונוער. כ-20 אלף ילדים ומבוגרים מפליגים בספינה מדי שנה בנוסף לאלפים שנוהרים לפסטיבל הקיץ השנתי הנערך במהלך סופשבוע שלם. כאן מצטרפים החוגגים לשירתו של פיט סיגר, ושרים עימו את שירו הידוע, "My Dirty Stream".
בשנת 1970 רשמה חברת החשמל לזכותה ניצחון גדול, כשקיבלה זיכיון לבניית תחנת הכוח, ובית המשפט העליון סירב להמשיך לדון בעניין. אך התנגדות הציבור לתחנת הכוח על ההדסון הלכה והתעצמה. ב-1972 הועבר חוק לשמירת מים נקיים, ושמונה שנים אחר כך, ב-1980, ויתרה החברה על הקמת תחנת הכוח, ותרמה את הקרקע להקמת פארק סטורם קינג.
בפארק נמצאות יצירות של אמנים שנתנו את הטון באמנות הפיסול של המאה העשרים; כמו הנרי מור, אלכסנדר קלדר, דיוויד סמית, לואיז נבלסון, או המאוחרת יותר, אליס אייקוק. בראש תל ירוק ניצב פסל יפהפה של איסמיו נוגוצ'י, עשוי אבן גרניט לבנה ובו נקבה להסתתר בה וגם שני פסלים ישראלים – יחיאל שמי עם קולאז' פיסולי, ומנשה קדישמן, המציג שתי עבודות ברונזה מרשימות: "שמונה עצים פוזיטיביים" – דמות עצים שטוחים מברונזה עומדים ליד עצים חיים; "תלוי", פסל שבאופן מופלא אמנם נראה תלוי באוויר.
רוב הפסלים הם בתצוגה קבועה, אך גן הפסלים מארח מדי שנה אמן אחר ומכבד אותו בתערוכה מיוחדת, בדרך כלל מפתיעה בחידושיה ומקוריותה. כשביקרתי כאן לפני כמה שנים, הציגה אליס אייקוק, פסלת אמריקאית הידועה בשימוש המרתק שהיא עושה בטכנולוגיה ובדימויים ובחומרים טכנולוגיים ליצירת פסליה. אלה, דמויי מכונות-חלל, נושאים שמות מעולם הדמיון של ילדים או מהמדע הבדיוני, כמו "המכונה שיוצרת את העולם" או "איך ליצור ולתפוס רוחות רפאים".
עבודה מעניינת אחרת נמצאת דרך קבע בגן – "בניין נמוך עם גג עפר". זהו מבנה נמוך, שדשא צומח על גגו ומזכיר מבנים עתיקים אשר שימשו מקלט לחיים ובית קבורה למתים. מבנה גרניט קטן ונאה משמש גלריה לתערוכות מתחלפות של ציור או פיסול, הדורשים מרחב סגור ומוגן. זה היה ביתו של עורך הדין ורמונט הטש עד מותו ב-1959. שנה לאחר מכן נפתח הבית לציבור.
לעיתים מזומנות נערכים במקום קונצרטים של ג'אז על הדשא, ומדי פעם מארגנת הנהלת הגן הסעות מיוחדות ממנהטן, וכדאי לברר מראש.
טלפון: 1-845-5343115

ניו פאלץ וכפר ההוגנוטים
ממשיכים צפונה בכביש 32 עד 299 West (ממנהטן, כביש 87 יציאה 18). ממשיכים עד העיירה המקסימה ניו-פאלץ (New Paltz). כדאי לעצור ולהסתובב ברחובות הציוריים של העיירה האוניברסיטאית הישנה, המלאה צעירים, בתי קפה וחנויות נאות. אחר כך חוזרים לכביש 299 West, וממשיכים ישר, ולפני גשר הנהר וולקיל (Wallkill) פונים ימינה לכפר ההוגנוטים (Huguenot Village). הכפר הוקם לקראת סוף המאה ה-17 על ידי הוגנוטים צרפתים שנמלטו מרדיפותיו של לואי ה-14. ההוגנוטים היו רפורמיסטים פרוטסטנטים, שסבלו רדיפות קשות בצרפת במאות ה-16 וה-17. כנסיית אבן משנת 1717 ושישה בנייני אבן מקוריים, ובהם רהיטים מקוריים, נמצאים ברחוב ההוגנוטים.
מידע נוסף: כפר בניו-פאלץ

מוהאנק – אגם בשמים
חוזרים לכביש 299 West, נוסעים מספר קילומטרים ופונים ימינה בכביש 6 וממשיכים עוד כשמונה קילומטרים במעלה הרכס. הכביש צר ומתפתל עד השער שלרגלי האחוזה הענקית.
הדרך הטובה ליהנות מקסמי המקום היא להזמין מראש מקום לארוחת צהרים מפוארת בחדר האוכל העגול, המשקיף על נופים מיוערים; או לשלם דמי חנייה, לקחת את סל הפיקניק ולצעוד ברגל כחמישה קילומטרים בכביש העולה במעלה היער.
מוהאנק (Mohonk), שפירושו באינדיאנית "מקום בשמים", הוא מקום שאוהבים לחזור אליו ולהתפעל מיופיו. "מקום בשמיים" הוא מלון הנראה כטירה מארץ האגדות; מבנה ענק וקסום, לחופו של אגם קטן, כלוא בין צוקים ויערות. חלקו הראשון של בית האחוזה נבנה ב-1879 כביתה הפרטי של משפחת סמיילי.
בזכות יופיו של המקום, התרבו והלכו האורחים ובני המשפחה הרחיבו את ביתם והוסיפו לו אגפים. אלה נבנו בתקופות שונות ובסגנונות שונים: טרנקלינים גדולים שקירותיהם עץ חטוב מרוהטים בסגנון ויקטוריאני. אפילו הריח – ניחוח עץ ואש בוערת באח – מזכיר טירות עתיקות. קונצרטים של אחר הצהרים משלימים את אווירת האצולה.
מוהאנק חולש על אחוזת גן רחבת ידיים ובה 120 קילומטר של מסלולי הליכה בין הצוקים והיערות, 55 קילומטר של מסלולי סקי-הליכה בחורף, מגרשי טניס, סוסי רכיבה, שיט באגם וגנים מטופחים להפליא. מבני "גזיבו" מעץ מצוידים בספסלי עץ בכל מקום שממנו אפשר לצפות באגם ובטירה שלחופו; מקום אידיאלי לזוגות אוהבים ולכל מי שרוצה לחלום.
ארוחת הצהריים בשירות עצמי – שני שולחנות ארוכים עמוסים במה שנראה כאינספור מנות ואפשרויות מכל הצבעים והטעמים – נערכת באולם האוכל העגול העשוי זכוכית. ממנו נשקפים נוף למרחבים ואופקים רחוקים. אחרי הארוחה, למרות הכבדות, כדאי לצאת במסלול הסובב את האגם. הוא מוביל על פני הצוקים, מציע ספסלים במקומות אסטרטגיים וממשיך לחופו של האגם שמימיו צלולים במיוחד.
כשחוזרים לנקודת ההתחלה, כדאי לעלות לראש הגבעה שעליה מתנשא המגדל – אנדרטה לאלברט סמיילי, בעל הבית הראשון. אפשר לעלות במסלול הרגיל והנוח, ואפשר לעלות בדרך הצוקים. המסלול הזה עולה ויורד, מטפס ומחליק בין, בתוך, מעל ואפילו מתחת לצוקים יפהפיים, במעברי אבן קסומים. מנקודת התצפית שבראש הגבעה מתפרשות 360 מעלות של נוף, המקיף שש ממדינות ארצות-הברית.
כתובת: 1000 Mountain Rest Road, New Paltz
טלפון: למידע 1-845-2551000
להזמנות 1-800-7226646
מידע נוסף: מוהאנק

מינווסקה – אגם קסום ומפל
במרחק של כחצי שעה נסיעה מאגם מוהאנק, מצידו השני של רכס Shawangunk, שוכן תאומו, אגם מינוואסקה (Minnewaska), אחד היפים ביותר בארצות-הברית. הוא גדול בהרבה מאגם ומהאנק ושוכן בין צוקים יפהפיים שמפתים לטפס עליהם. הוא היה בבעלות של חלק אחר ממשפחת סמיילי, שניהלה בית הארחה גדול לחופו. כשמת בעל המקום, לא היה לו ממלא מקום, בית ההארחה נסגר ובמשך השנים נזנח. בסופו של דבר, עברה השליטה במקום לידי מדינת ניו-יורק. זו הרסה את המבנה המט לנפול והפכה את המקום לפארק מדינה (State Park).
כביש 299 West המוביל למוהאנק ממשיך הלאה, חוצה שדות ומסתיים בכביש 44/55. פונים ימינה ונוסעים בכביש, הולך וצר, הולך ומתפתל לעבר הרכס. מימין יש צוקים חשופים ותלולים מאוד, מקום המושך מטפסי הרים אשר מנסים כוחם בחגור צבעוני מלא, שרשראות ושאר אביזרים. ממשיכים לנסוע בתוך יער עבות עד שער הפארק. לאחר שחונים במגרש החנייה, מוביל שביל צר אל נחל מפכה במשטח סלעים, יוצר מפלים קטנים ונעלם פתאום. מי שמנסה לפתור את התעלומה מוצא את עצמו בראש מפל, כשמתחתיו מתפרצים המים ברעש עצום.
ממשיכים ללכת על הצוקים ויורדים למטה, עד לרגלי המפל. מימיו הנאגרים בבריכה עגולה מזכירים את המפל בנחל דוד אשר ליד עין גדי. השלטים אוסרים על רחצה במקום, ופקח הפארק מופיע מדי פעם ומבקש מהמתרחצים לצאת. כדאי להמשיך יחפים על קרקעית הנחל המסולעת, בתוך מנהרת שיחים. השביל מגיע לכביש הראשי, חוצים אותו וממשיכים ללכת עם הנחל. עד מהרה מתרחב הזרם ונשפך בסדרת מפלים לא גדולים אך רבי עוצמה.
חוזרים למכונית, משלמים דמי כניסה ונכנסים עם הרכב לפארק. בראש המעלה נראה לפתע אגם מינוואסקה בכל הדרו. אפשר לשחות, למצוא אחר כך פינה נסתרת בין הצוקים, להשתרע על השמיכות שמכינים מבעוד מועד ולהתהפנט ממשחקי האור והצל של השמש וענפי העצים מכל למים השלווים: למעלה ולמטה התחלפו, השמיים ירדו למעמקי האגם.
מי שמצליח להינתק מהמקום עשוי להספיק לשוט בסירה, ללכת במרומי הצוקים עד סופם, לצעוד מסלול הליכה שאורכו שישה קילומטרים כדי להגיע לאגם שכן. מי שלא הספיק, יש לו סיבה לחזור לכאן, אולי בסתיו, כשצבעי השלכת צובעים את העצים, האדמה ומעמקי האגם בגוונים עשירים של זהוב-אדום-חום.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

איזור ניו יורק – העמוד הראשי>>

הפוסט סביב ניו יורק: טיולים במרחק שעה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%98%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%97%d7%a7-%d7%a9%d7%a2%d7%94/feed/ 1 מדינת ניו-יורק: גדות ההדסון – עיירות ומבצריםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%91/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2593%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%25aa-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%2592%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2593%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%2599%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2591 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%91/#respond Wed, 24 Aug 2011 14:30:50 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%91/קצת צפונה ממנהטן, ממזרח וממערב להדסון, הפכו עיירות פועלים לאתרי תיירות. כאן, בווסט פוינט למשל, אפשר לגעת גם בהיסטוריה האמריקאית

הפוסט מדינת ניו-יורק: גדות ההדסון – עיירות ומבצרים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

כחצי שעה נסיעה ממנהטן יש מקומות שהניו-יורקים אוהבים להימלט אליהם מעירם הדחוסה במגדלי בטון. שם אפשר לנשום אוויר צח ליד הנהר, להתפעל ממראה פתוח על ההדסון ומזרם המכוניות הבלתי פוסק שנע על גשר טאפאן זי (Tappan Zee) הענק. אך ראשית, יש להחליט באיזו גדה לנסוע, המערבית או המזרחית.
ההדסון רחב ידיים והגשרים המחברים את שתי הגדות רחוקים זה מזה. אם בוחרים בגדה המערבית, אפשר להגיע אל שתי העיירות הכפריות הצבעוניות, פיירמונט וניאק (Piermont ,Nyack) אם בוחרים בגדה המזרחית, מבקרים בקולד ספרינג(Cold Spring) המרוחקת יותר. בכל אחת מהעיירות יפה, ונעים לאכול ארוחת צהרים באחת המסעדות הכפריות הנאות, לטייל ליד הנהר ולחפש מציאות בבוטיקים ובחנויות לממכר עתיקות.
תהפוכות הזמן לא דילגו על עמק ההדסון, והשנים האחרונות עדות למהפכה כלכלית ותרבותית: עיירות תעשייתיות זנוחות הממוקמות על גדות הנהר הופכות את עורן, וממקום מתנוון הן נעשות מוקד משיכה לתיירים אשר מעוררים התחדשות ופריחה כלכלית.
בשנת 1982 נסגרו בתי החרושת לנייר ולקרטון, שעליהם היתה פרנסתם של רוב התושבים בעיירה הקטנה פיירמונט. יותר מאלף אנשים נותרו אז ללא עבודה. המפנה הגורלי חל ביום מבורך אחד, בסתיו 1983, כשוודי אלן ומיה פארו נחתו במקום וצוות הסרטה ענק מילא את הרחוב הראשי הקטנטן וגלש לסמטאות. כאן נערכו הצילומים של הסרט "שושנת קהיר הסגולה". בעקבות אלן ופארו והצלחת הסרט, נהרו לפיירמונט סקרנים כדי לראות במו עיניהם את מקום ההתרחשות.
כמה מהתושבים גילו תושייה, והעיירה החלה להשתנות: הסנדלרייה הישנה הפכה ל"חנות סביבתית" אופנתית המוכרת תיקים עשויים מצמיגים ממוחזרים. חנות הבשר הפכה ל"בזאר", נפתחו בתי קפה קטנים, ובערבי סוף השבוע בוקעת מהם מוסיקה חיה. וגם 24 אמנים, פסלים וציירים פתחו כאן גלריה קואופרטיבית. בתוך זמן לא רב הפכה עיירת הפועלים לאתר תיירות צבעוני.

בדרך לנקודה המערבית
נהיגה של כעשר דקות נוספות צפונה, על כביש 9W, מובילה לעיירה הקטנה ניאק, שעברה מהפכה דומה לשכנתה הדרומית. כמו פיירמונט, גם ניאק היא "עיירת שרוול" – רחוב ראשי אחד, הרבה חנויות של עתיקות, בתים צבעוניים ומסעדות ציוריות המציעות בסוף השבוע ארוחות בליווי מוזיקלי חי.
ממשיכים לאורך כביש W9 צפונה, עד ווסט פוינט (West Point), אתר היסטורי אסטרטגי החולש על מעבר ההדסון. הוא מילא תפקיד מכריע במלחמת העצמאות האמריקאית, והיום שוכנת בו האקדמיה הצבאית הידועה.
ווסט פוינט – המבצרים, התותחים, המוזיאון עם אוסף עשיר של כלי נשק מימי המהפכה, כמה טבעות משרשרת הברזל המפורסמת, התעודות והסיפורים – פתוחה למבקרים. ליד שורת התותחים מימי המהפכה המכוונים אל ההדסון – מקום פופולרי לצילומי כלות וחתנים – נתגלים מראות מרהיבים על ההדסון.

הגדה המזרחית
אם בוחרים לנסוע במעלה ההדסון בגדה המזרחית, בכביש 9 (או 9East) המוביל לעיירה קולד ספרינג, כדאי לעצור בדרך בווייב היל (Wave Hill), פינת חמד המשקיפה למטה, אל הנהר, מרחק של עשרים דקות נהיגה מניו-יורק. הבניין הגותי הלבן, שנבנה ב-1843, אירח גם את מארק טווין, שכתב על המקום: "ווייב היל מעוררת השראה ומרגשת אותי. כשאני כאן, אני רוצה לחיות לנצח". גן מעוצב להפליא, עצים עתיקים ענקיים, דשא רחב ידיים המשקיף על הנהר, קונצרטים, טיולים בטבע ופעילויות שונות הקשורות בעיצוב נופים ובטיפוח הטבע.
חוזרים לכביש הראשי, ממשיכים צפונה בכביש East9, פונים שמאלה אל העיירה דובס פרי (Dobbs Ferry) , וממשיכים ישר עם הכביש בכיוון הנהר. אפשר לעצור לארוחת צהרים, או לקפה באחת המסעדות באיזור.

חוזרים לכביש 9East וממשיכים צפונה עד קולד ספרינג. גם העיירה הקטנה הזו עברה מהפך בשנים האחרונות. בעבר, היתה קולד ספרינג עיירה תעשייתית, אשר התפרנסה מבתי יציקה שבהם ייצרו כדורים לתותחים, צינורות, ומאוחר יותר – מסילות ברזל וקטרים. העיירה נהנתה מקרבתה למכרות הברזל, מיתרונות הנהר להעברת סחורות וממיקומה מול המבצרים שבווסט פוינט, בגדה שמעבר לנהר.
גם אחרי מלחמת העצמאות המשיכה העיירה לפרוח. זאת בזכות מיקומה על הדרך הראשית צפונה, ובייחוד לאחר שפתיחת תעלת אירי, אשר חיברה את נהר ההדסון עם ימת אירי שבצפון מערב, הפכה את ההדסון לעורק תחבורה ראשי. השגשוג לא פסק גם לאחר שמסילות הברזל תפסו את מקום הספינות, משום שמסילת הברזל צפונה עברה דרכה.
אבל ב-1911 נסגרו בתי היציקה, וקולד ספרינג החלה לדעוך. בעשר השנים האחרונות, עם פיתוח תרבות הפנאי וריבוי תיירות פנים וחוץ, הפכה עיירת השרוול הקטנה למקום חמד ולמוקד משיכה לניו-יורקים. תחנת הרכבת הישנה הפכה לבית קפה צבעוני, בית הספר לילדי הפועלים משנת 1828 היה למוזיאון (Foundry School Museum) המספר את סיפור בתי היציקה ואת ההיסטוריה המקומית. החנויות הישנות הפכו לבוטיקים יפים ולבתי קפה המלאים עד אפס מקום בסופי השבוע.
הווילה הג'ורג'יאנית של משפחת מוריס דייקמאן שנבנתה ב-1804 ועמדה בפני התפוררות, נמכרה תמורת סכום פעוט לחברה שהתכוונה להורסה ולהקים במקומה בית חולים. אבל כמה אנשים התאגדו להציל את המבנה ההיסטורי, פירקו את הבניין לחלקיו והקימו אותו מחדש על מדרון ההר, שבעים מטר מעל הנהר. יש בו רהיטים מתחילת המאה ה-19 ולידו גן תבלינים.

Foundry School Museum
כתובת: 63 Chestnut Street, קולד ספרינג
טלפון: 1-845-2654010
מידע נוסף: אתר המוזיאון

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

איזור ניו יורק – העמוד הראשי>>

הפוסט מדינת ניו-יורק: גדות ההדסון – עיירות ומבצרים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%91/feed/ 0 סכר ניו קרוטון, המים שמשקים את ניו יורקhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9b%d7%a8-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a1%25d7%259b%25d7%25a8-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2598%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2590%25d7%25aa-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9b%d7%a8-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7/#respond Sat, 21 May 2011 03:01:02 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9b%d7%a8-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7/לרוחב נהר הקרוטון נמתח הסכר הגדול, ניו-קרוטון, היוצר מאגר מים לעיר ניו-יורק. טיול אל מקווה מים מלאכותי ומפל, אל פיסת היסטוריה. תשמעו סיפור

הפוסט סכר ניו קרוטון, המים שמשקים את ניו יורק הופיע ראשון במסע אחר

]]> מעל לחומת אבן ענקית, עשויה מדרגות ומתנשאת לגובה של כעשרים מטר, מזנק מפל מים גועש. המים מתנפצים על מדרגות האבן, מעלים רסיסים לבנים, מפזרים נתזים לכל עבר ומתנקזים אל הערוץ הישן של נהר קרוטון (Croton). כשעומדים לרגלי המפל, מכושפים על ידי מפולת המים האדירה, קריאתם הרמה של המים, ומהופנטים על ידי השילוב של איתני הטבע, האבן והמים, עם דמיון האדם ומעשה ידיו. זה הסכר הענק של Croton-on Hudson, שבאמצעותו מגיעים מים לעיר ניו-יורק.

מאחורי הסכר מסתתר סיפור מרתק. בשנות השלושים של המאה ה-19 פקדו את ניו-יורק שתי מכות קשות – מגפת כולירה, שהפילה חללים רבים, וסדרה של שרפות, שבערו ללא הפוגה בלילות הקיץ ועטפו את העיר התחתית במעטה סמיך של עשן שחור. לשתי המכות היתה סיבה אחת: מחסור במים. לא היו די מים לכבות את השרפות, ולא היו די מים לנקות את הלכלוך מהרחובות. נוסף לכך, המים לשתייה, לרחצה ולכביסה הגיעו מבארות שזוהמו במי הביוב של העיר.

חיפשו פתרונות, ולא מצאו. עד מהרה הבינו שהדרך היחידה לספק לניו-יורק מים נקיים היא להביאם מחוץ לעיר. ההצעה הראשונה היתה לבנות סכר על נהר ההדסון, שלחופו שוכנת ניו-יורק. הצעה אחרת היתה להביא מים מנהר הפסאיק (Passaic) שבניו-ג'רזי, או לחפור תעלה מנהר הברונקס למנהטן. לאחר מחקר מקיף התברר שרק המים מנהר קרוטון שמצפון לעיר מתאימים בכמותם ובאיכותם לצרכיה של המטרופולין.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אבל איך להביא את המים לניו-יורק? הנושא העסיק מהנדסים ומומחים רבים במשך כמה שנים, ולבסוף הגיעו להחלטה לבנות אמת מים. הרעיון להוביל מים בעזרת כוח המשיכה ובמבנה סגור באורך של כ-66 קילומטר היה חדשני באמריקה; על אף שהרומאים בנו מובילי מים מאבן שנים רבות קודם לכן. לבד מהצורך לחצות גבעות, עמקים ונחלים, צריך היה לבנות סכר גדול כדי לאגור את מי נהר הקרוטון. המבצע ההנדסי המורכב התחיל ב-1837 ונמשך חמש שנים.

מי שתייה בסנטרל פארק
בחודש מאי 1837 התחילה העבודה, בהנהלתו של המהנדס דיוויד דאגלס, אך כעבור שנתיים נאלצו להחליפו. במקומו התמנה ג'ון בלומפילד ז'רוויס, מי שתכנן את תעלת אירי, המחברת את נהר ההדסון עם האגמים הגדולים שבצפון ואת מסילת הברזל הראשונה במדינת ניו-יורק.

נסיונו העשיר של ז'רוויס עמד לו כשהיה עליו להתדיין עם קבלנים, פועלים ופוליטיקאים. הוא שכר יותר מ-4,000 פועלים מהגרים אירים ואיטלקים, שעמלו עשר שעות ביום עבור הסכום המזערי של 75 סנט ליום. לא פלא שהם התמרדו פעמיים. פועלים אלה ייסדו את העיירה קרוטון און הדסון, אשר מאה שנים לאחר מכן היתה למרכז פופולרי לאמנים.

כחלק מהפרויקט הענק נבנה גשר קשתות גדול בעיירה אוסינינג (Ossining). זו ידועה היום לא רק בזכות גשר הקשתות החוצה אותה, אלא גם בשל בית הסוהר "סינג-סינג" המפורסם הממוקם בה. גשר גדול אחר, עם 15 קשתות, חוצה את נהר הארלם. את המראה המרהיב של גשר זה אפשר לראות ביציאה מניו-יורק צפונה, בצומת הכבישים 87 ו-95.

המפעל ההנדסי לא היה קל ליישום. בינואר 1841, בעת סופת שלג, התמוטטו חלקים מהסכר והיה צורך לבנותם מחדש. לבסוף, בחמש בבוקר של ה-22 ביוני 1842, התחילו המים לזרום באקוודוקט. חמישה ימים עברו עד שהגיעו המים למאגר יורקוויל שבמנהטן, מאגר המים שבסנטרל פארק. ביום העצמאות האמריקאי, ב-4 ביולי, קידמו את המים תרועת חצוצרות, צלילי תזמורות וצהלת תושבי העיר הגדולה, שבאו בהמוניהם לקבל את המים אשר הגיעו למאגר שברחוב 42 והשדרה החמישית; היום – הספרייה הציבורית.

קרוטון החדש
הסכר ומוביל המים נועדו לשמש את ניו-יורק במשך מאות שנים. איש לא יכול היה לנחש באותם ימים, שבתוך כמה עשרות שנים תתרחב העיר ותגדל פי כמה, וכי צריכת המים שלה תגדל עד מהרה פי שניים ושלושה. היה צורך לבנות סכר חדש ומאגרים חדשים.

אורכו של הסכר החדש, New Croton, הוא כ-78 מטר, והוא מתנשא לגובה של כעשרים מטר. המים מתפרצים מהמאגר הענק שמעליו לתוך הערוץ הישן של הנהר, וממשיכים לזרום בין העצים. לרגלי הסכר יש דשאים, עצים, פינת משחקים לילדים, שולחנות פיקניק ומסלול טיולים המוביל אל תוך היער. מראה הסכר והמים הצונחים ממנו מדהים, ושאונם אינו פוסק.
כדאי לטייל בפארק, לחצות את הגשר הנישא מעל לסכר, לטייל לאורך מאגר המים הענק, שלהקות של עופות מתכנסות בו, יערות משתקפים במימיו, ובבואות עננים מפליגות בו.

מגיעים לכאן בנסיעה של כשעה ממנהטן, בכביש מהיר 87 צפונה, הנקרא New York Thruway. ביציאה 9 פונים לכביש מספר 9, החוצה את טריטאון
(Tarrytown). ממשיכים צפונה עד העיירה קרוטון און הדסון ופונים שמאלה בכביש 129. השלט המכריז על Croton Gorge Park מפנה את הבאים ימינה, אל כביש צר שיורד לפארק בשיפוע תלול.

בדרך חזרה למנהטן בכביש 87, כשמגיעים לצומת הענק בפגישה עם כביש 95, מביטים אחרת על האקוודוקט המרשים, שפעם, כך מספרים, אפשר היה לטייל גם לאורכו.

הפוסט סכר ניו קרוטון, המים שמשקים את ניו יורק הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a1%d7%9b%d7%a8-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7/feed/ 0 טריטאון, ניו יורק – נופי ההדסוןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2598%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2598%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2593%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f/#respond Thu, 23 Oct 2008 16:39:10 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f/טיול אל טריטאון, עיירה בנופי ההדסון היפהפיים, למרגלות גשר ענק; אל בתיהם של בעלי ממון המשקיפים על הנהר ואוצרים בין כתליהם ובגניהם ממיטב האמנות

הפוסט טריטאון, ניו יורק – נופי ההדסון הופיע ראשון במסע אחר

]]>

פחות משעה נסיעה ממנהטן שוכנת טריטאון (Tarrytown) על גדת ההדסון המזרחית, ומצטיינת במראות עוצרי נשימה על הנהר וצוקי הפאליסייד שמולה. בימים מהירים אפשר לראות מכאן את מגדלי מנהטן מסתמנים במרחק. אבל מה שמרשים כאן יותר מכל הוא הגשר הענק, טאפאן זי (Tappan Zee), אשר לרגליו ממוקמת העיירה.

הגשר הארוך, שנבנה ב-1956, חוצה את ההדסון במקום שאפיקו הרחב ביותר. ומה ההיגיון בבניית גשר במקום הרחב ביותר? בעבר יכלו המכוניות לחצות את ההדסון רק על גשר וושינגטון, המחבר את מדינת ניו-יורק עם ניו-ג'רזי, וכל דמי האגרה זרמו לקופתה של מדינת ניו-ג'רזי. וכדי שגם קופתה תתעשר, בנתה מדינת ניו-יורק את גשר טאפאן זיי, שצידו אחד במדינת ניו-יורק וכך גם צידו השני.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

טריטאון – או "עיר המתמהמהים" – קיבלה את שמה משום שאיכרי הסביבה, כך מספרים, נהגו להשתהות בברים המקומיים ואיחרו לשוב לביתם. אפשר להגיע לכאן בכביש המהיר 87 North, יציאה 9. מכאן מגיעים למרכז העיירה, פונים שמאלה וממשיכים אל גדת הנהר. יש כאן פארק לא גדול עם דשאים ושולחנות פיקניק. אפשרות נוספת היא להגיע לטריטאון ממנהטן גם בשיט מהנה בנופי נהר ההדסון.

מידע לגבי שיט על ההדסון אפשר לקבל בטלפון: 1-800-5333779 ובאתר המעבורת

הציור והספרות
אחרי שקיבלו המושבות ביבשת החדשה את עצמאותן, ולאחר שהיה ההדסון לעורק תחבורה פעיל, עם פתיחת תעלת אירי ב-1825, החל חיפוש אחר זהות אמריקאית, שונה מזו של בריטניה ואירופה. הסגנון האמריקאי הראשון בציור ובספרות נקרא "אסכולת נהר ההדסון" ( Hudson River School). תומס קול, צייר צעיר, התיישב ב-1825 בעמק ההדסון וצייר את נופיו. לאחר מכן הצטרפו אליו אחרים, שהידועים בהם הם ג'ורג' אינס ופרדריק צ'רץ'. מאוחר יותר בנה צ'רץ' לעצמו חווילה מפוארת במעלה נהר ההדסון וקרא לה "אולנה". בציוריהם חגגו ציירים אלה את היפה והנשגב, כפי שהתגלו להם בנופיו הפראיים של עמק ההדסון.

ציורים מאסכולת נהר ההדסון אפשר לראות אם מתעכבים, בדרך חזרה מטריטאון, ב-Hudson River Museum שבעיירה Hastings-on Hudson, כמחצית הדרך בין טריטאון למנהטן, על כביש 9. זהו מוזיאון קטן ומקסים, שהקפטריה הנעימה שלו משקיפה על הנהר. פרט לציורי אסכולת ההדסון מתקיימות במוזיאון תערוכות עכשוויות מתחלפות, יש במקום פלנטריום, וילה ויקטוריאנית משופצת על רהיטיה האותנטיים ופעילויות לילדים.

כתובת: Warburton Avenue 511, Yonkers
טלפון: 1-914-9634550

טריטאון היתה גם מקום מושבו של הסופר וושינגטון אירווינג (1783-1859). הוא התפרסם בעיקר בשני סיפורים: האחד, "Rip Van Winkle", הוא חוני המעגל האמריקאי, הולך-בטל ושתיין, שישן במשך עשרים שנה והתעורר לעולם אחר. הסיפור השני, "Sleepy Hollow legend", הוא מעשה בשדים ורוחות, שמתרחש בבית הקברות בעיירה. אגדה זו מהווה את מוקד חגיגות ההאלווין הנערכות מדי שנה ב-31 באוקטובר באתרים שונים בעיירה, בייחוד בווילה המפוארת של וושינגטון אירווינג, Sunnyside, השוכנת לגדת הנהר מדרום לעיירה. הווילה המוקפת עצים עתיקי יומין וגנים הגולשים אל הנהר, שתוכננו על ידי הסופר עצמו, פתוחה למבקרים.

שעות פתיחה: ינואר-מרץ בסופי שבוע בלבד 17:00-10:00, אפריל-דצמבר 17:00-10:00
כתובת: West Sunnyside Lane, טריטאון
טלפון: 1-914-6318200

עוד חלונות של שאגאל
גם אחוזת לינדהרסט (Lyndhurst) שבקרבת מקום פתוחה למבקרים. זו דוגמה יפהפייה לסגנון בנייה גותי מונומנטלי, שהביאו איתם בעלי הממון לעמק ההדסון. כדאי מאוד גם לבקר ב-Philisburg Manor , הממוקמת מצפון לטריטאון. זו חווה משוחזרת של מהגרים הולנדים מהמאה ה-18, ובה טחנת מים גדולה עם גלגל עץ ענק, ביתו של בעל החווה, כמה פרות, עיזים ותרנגולות ומדריכים בלבוש של אותם ימים.

אחוזת לידנהרסט
כתובת: 635 South Broadway, טריטאון
טלפון: 1-914-6314481

אחוזת פיליסבורג
טלפון: 1-914-6318200

Kykuit, האחוזה המרהיבה של משפחת רוקפלר, שהתגוררה בה במשך ארבעה דורות, ממוקמת בראש גבעה החולשת על ההדסון, בתוך גנים מעוצבים להפליא ובהם פסלים של מיטב האמנים. כאן נמצא האוסף המפורסם של אמנות המאה העשרים של נלסון רוקפלר, מי שהיה מושל מדינת ניו-יורק. האוסף כולל יצירות מופת של אמנים כמו הנרי מור, אלכסנדר קלדר ולואיז נבלסון. באורווה – כרכרות מימים רחוקים, ובאסם – מכוניות מהודרות מראשית המאה העשרים.

מספר המבקרים במקום מוגבל, ואפשר לבקר באחוזה רק בהזמנת כרטיסים מראש.
טלפון: 1-914-6313992

Union Church היא כנסייה קטנה, ייחודית ולא מוכרת לרבים, הנמצאת במרחק נסיעה של כרבע שעה מערבה משם במעלה הרכס. בכנסייה הזו יש שמונה ויטראז'ים של מארק שאגאל, שבעה מהם מוקדשים לנושאים תנ"כיים; הוויטראז' השמיני נעשה על פי עבודה של הנרי מאטיס.

את תכנון הוויטראז' סיים שאגאל יומיים לפני מותו ב-1985 ובתו הביאה אותו לידי ביצוע. הוויטראז'ים הוזמנו על ידי משפחת רוקפלר.

טלפון: 1-914-6318200

הפוסט טריטאון, ניו יורק – נופי ההדסון הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f/feed/ 0 מדינת ניו יורק: מצוקים ודובים על גדות ההדסוןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2593%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%25aa-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%259e%25d7%25a6%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2595%25d7%2591%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a2%25d7%259c-%25d7%2592%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94/#respond Fri, 17 Oct 2008 12:32:10 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94/מניו-יורק צפונה, לאורכו של ההדסון, אל מצוקי פליסיידס וחופי החול הלבן, הר הדובים ופארק הארימן, שמורת הטבע הנושקת לשביל האפלצ'ים. מסלול טיול נפלא במדינת ניו יורק

הפוסט מדינת ניו יורק: מצוקים ודובים על גדות ההדסון הופיע ראשון במסע אחר

]]> נסיעה לאורך נהר ההדסון, הזורם כ-500 קילומטר לאורכה של מדינת ניו-יורק, פירושה חציית ההיסטוריה האמריקאית. כאן התנהלו קרבות ידועים בין הבריטים לאמריקאים, שנלחמו לעצמאותם. כאן התחילה הפריחה התעשייתית, נוסדו בתי החרושת, נסללו מסילות הברזל, הפליגו ספינות הקיטור. כאן נוצר ציור אמריקאי בעל סגנון משלו, וכאן נכתבו רבים מהסיפורים המקודמים בספרות האמריקאית. במעלה הנהר נבנו החווילות המפוארות של אילי ההון, ובעמק ההדסון התחיל המאבק על שמירת איכות הסביבה, מאבק שהיה לתנועה רבת עוצמה.

שני כבישים מהירים, ה-New England Thruway או 87 North ממערב לנהר וה-Taconic State Parkway ממזרח לו, מאפשרים נסיעה מהירה צפונה משני צידי נהר ההדסון. כביש 87 North הוא רב-מסלולי ומציע שירותי דרכים אך גובה אגרה. ה-Taconic הוא כביש יפהפה, מתפתל, ולכן איטי לנסיעה, בלא תשלום אגרה, אבל גם בלא שירותי אוכל ותדלוק.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אך מי שרוצה לחוות את עמק ההדסון על אופיו המיוחד, להתעכב בעיירות הציוריות, לבקר ביקבי היין המשפחתיים ולעצור בפארקים כדי לצפות בזרימת הנהר ובנופיו, כדאי לו לנסוע לאט בשני הכבישים שמזדחלים בין רמזורים, רחובות, ירידי מוסך וחצר (yard sale & garage sale), בין שדות ויערות: ממזרח כביש 9East וממערב – 9West. עם זאת, מעטים הגשרים המחברים את שתי גדות הנהר, ויש לנסוע עשרות קילומטרים עד שאפשר לחצות אותו מגדה לגדה. לכן רצוי לנסוע צפונה בצד אחד, ולחזור בשני, או לערוך שני טיולים נפרדים.

אל מצוקי פליסייד
מצוקי הפליסיידס (Palisades) מתנשאים מעל גדת ההדסון, במרחק של עשרים דקות נסיעה ממנהטן. לאחר שחוצים את גשר וושינגטון, נוסעים במסלול הימני כדי להשקיף על המצוקים המתרוממים אנכית מן הגדה, בכל עוצמתם וגודלם. מהגשר פונים ימינה ל-Palisades Parkway. ביציאה מספר 1 יורדים בכביש צר, שמתפתל אל גדת הנהר, ומגיעים לכמה פינות חמד, תצפית מרהיבה על הנהר והגשר.

עולים חזרה אל ה-Palisades Parkway ועוצרים בשתי נקודות תצפית המשקיפות על הנהר. בנקודת התצפית השנייה יש מסלול הליכה קל ונעים, ומתגלים ממנו מראות מרהיבים של הנהר. פנייה ימינה בשביל מובילה אל מרפסת קטנה, תלויה על הצוקים מעל המים.

ממשיכים בנסיעה כמה קילומטרים נוספים ופונים ימינה, לפי השילוט המכריז על מסעדה, שאינה אלא קפטריה לארוחות קלות; היתרון הברור שלה הוא מראה מדהים הנשקף ממנה על הצוקים והנהר. יש כאן מסלולי הליכה קלים ונעימים לאורך הנהר או לתוך היער.

הר הדובים ויערות הארימן
ממשיכים ב- Palisades Parkway עד יציאה 16, המובילה היישר אל יערות פארק הארימן (Harriman Park), כשעה נסיעה מניו-יורק. השמורה כוללת גם את הר הדובים (Bear Mountain), שמראשו נגלית פנורמה רחבת ידיים על היערות, על הנהר ופיתוליו ועל גשריו הענקיים. זהו אחד מאזורי הטבע היפים במדינת ניו-יורק, עשיר ביערות, בחיות בר, באגמים, בצוקים ובמסלולי טיולים.

אגם טיורטי, שבפארק הארימן, אחד משבעת האגמים

נוסעים בדרך שבעת האגמים (Seven Lake Parkway), החוצה את הפארק מדרום-מערב לצפון-מזרח. זו דרך צרה המתפתלת ביער, ומביאה בסופו של דבר מאגם אחד למשנהו, מאגם Welch לאגם Sebago (לשני אלה חופי רחצה עם מצילים וחול לבן), ומשם לאגם Tiorati היפה במיוחד. חולפים על פני האגמים הקטנים שבדרך, וכל אחד מהם מתפאר בצוקים המיוחדים לו, בפינות מסתור, בהשתקפויות קסומות במימיו.

מחנים את המכונית במגרש חנייה זה או אחר (חל איסור מוחלט על חנייה בצד הכביש; הקנס גדול), מטיילים בשבילים, צועדים בדרך האפלצ'ים החוצה את לב היער, פוגשים איילות ומנסים "ללכת לאיבוד" בתוך היופי הזה. רך גם ביערות הארימן קשה ללכת לאיבוד, משום שכל פינה בו מסומנת בשלטים ובתמרורים ובפסים צבעוניים, על גזעי העצים ועל הסלעים.

כביש צר מתפתל בסיבובים צרים אל פסגת הדובים. דובים אין כאן, אך מראות הנמשכים אל האופק יש גם יש, ומשטחי צוקים שתענוג ללכת עליהם. ממגדל התצפית אפשר לראות ביום בהיר 360 מעלות של מרחבי יערות, את גשרי ההדסון ופיתוליו ואפילו את מגדלי מנהטן, מרחק של כשבעים קילומטר, מגדלי קוביות בעיר של ננסים המסתמנת מתוך ערפל כחלחל.

אפשר לחנות לרגלי ההר ולטפס ברגל במשך כשעתיים, אל פסגת ההר, דרך צוקים, מעיינות, מפלי מים ועצים עתיקים. יערות הארימן והר הדובים יפים בכל עונה ובכל שעה ביום, אך להסתובב ביערות בסתיו, כשקרני השמש מציתות את צבעיהם המתחלפים של העצים ובבואתם נשקפת באגמים – זה כמו לחדור לעולם האגדות.

בשנת 1915 נפתח פונדק "הר הדובים" למרגלות ההר, פונדק עץ יפהפה הפועל גם היום. בעקבות פתיחתו, נפתח לציבור הקטע הראשון של שביל האפלצ'ים, החוצה את יערות הארימן. הפופולריות של המסלול עוררה ארגונים שונים לשמירת הסביבה לפתוח מסלולים דומים ביערות אחרים בארצות-הברית. כשחיברו את המסלולים הללו למסלול אחד, נוצר מסלול האפלצ'ים, העובר לאורכה של ארצות-הברית.

באמצע שנות השלושים, בתקופת המשבר הכלכלי הגדול, הצטרף הנשיא דאז פרנקלין רוזוולט למאמצים לשמירת יערות הארימן. בעזרתו ובעידודו הוקמו מאגרי מים, מערכות ביוב, ביתנים לנופשים, מתקנים שונים לרווחת המטיילים וכמה חופי רחצה ליד האגמים, ונסלל הכביש היפהפה העולה בהר הדובים.

הפוסט מדינת ניו יורק: מצוקים ודובים על גדות ההדסון הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9e%d7%a6%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%93%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%94/feed/ 0 מערב אפריקה – נשים בשחורhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a2%25d7%25a8%25d7%2591-%25d7%2590%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%25a9%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/#respond Sun, 21 Sep 2008 14:58:04 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/שנתיים וחצי שהתה בתה של רבקה רז במִיסִירָה טַבָּאדְיָאן - כפר נידח במזרח סנגל, שאין בו מים זורמים, חשמל, בנק, טלפון או מרפאה. היא אומצה על ידי משפחת דארמה המורחבת וחלקה עימה רגעי אושר וצער: הלידות, המיתות, החגיגות הכפריות, שירת הנשים הרוקדות בשדות, הטקסים האכזריים של מילת ילדות. רבקה רז יצאה בעקבות בתה למערב אפריקה, והיא מספרת על שמחת החיים בצל המוות

הפוסט מערב אפריקה – נשים בשחור הופיע ראשון במסע אחר

]]> "דם שחור… דמה של אפריקה"
ליאופולד סנגהור, הנשיא הראשון
והמשורר הלאומי של סנגל

אחת משש החצרות המשפחתיות במיסירה טבאדיאן, כפר קטן המונה כ-150 נפשות, רובם ממשפחת דארמה. חצר משפחה מוקפת לרוב בגדר של מחצלות רפיה, יש בה חמש-שש בקתות חומר המסודרות בחצי  גורן, גידולי תירס, עיזים, תרנגולות, סוסים, עצי מנגו

הגיע תורי להושיט יד אל קערת אורז שטוחה וגדולה, שהונחה על הקרקע בחצר המשפחתית. נשות המשפחה יושבות על דרגשי עץ נמוכים סביב הקערה, בוחנות בקפידה את ה"טוּבָּאב" (אדם לבן), כלומר, אותי. כמוהן, אני מושיטה את שלוש האצבעות האמצעיות של יד ימין, מכופפת אותן מעט למעין כף, חופנת מעט אורז, מעסה אותו לכדור, טובלת אותו ברוטב הבוטנים הלוהט שבמרכז ומעלה על לשוני, פעם ועוד פעם. מדי פעם מגלגלת ידה המאומנת של אם המשפחה חלק מקציצת דגים שאותה חילקה באצבעותיה, או נתחים קטנים של בשר עוף שתלשה מהעצם, ומעבירה למגרש שלי בקערה. ישבנו בחצר לאור שני נרות, בפתח בקתת חומר. במרחק מה מאיתנו ישבו הגברים לאור נרות בפתח בקתת החומר שלהם, כפופים מעל לקערת האורז שלהם. גברים ונשים אוכלים כאן בנפרד.
בתי, אֶנִידִי, שחודשים ארוכים גרה עם בני הגַ'הַאנְקי בלב סנגל שבמערב אפריקה  מתקשרת איתם בשפתם, מלהגת בג'האנקי שוטפת. היא שימשה מתורגמנית, בחנה את תגובותי והשתדלתי לא לאכזב אותה. אבל בהרגשת הקלה ראיתי את קערת האורז מתרוקנת.
אם המשפחה הביאה מהחצר האחורית דלי קטן עם מים, ללא סבון, לשטוף את ידי. "כאן אני גוּנדוֹ דָארָמֶה", כתבה לי בתי. "זהו שמי הסנגלי וכך מכירים אותי כאן". עכשיו הציגה לפני את בני משפחתה הסנגלית: האם טוֹמְבּוֹן גָ'אווארָה, האב בַּמְבָּה דארמה, שהוא גם ראש הכפר הקטן המונה כ־150 נפשות, רובם ממשפחת דארמה. המשפחה המורחבת כוללת סבתות וסבים, דודות ודודים, אחיות ואחים, נכדות ונכדים, ותינוק בן עשרה ימים שנולד לסִירָא, הנכדה בת ה־13, מחוץ לנישואים. חמישה דורות חיים יחד.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סנגל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מצלמה בשוק של דָקָר
לכפר הקטנטן מִיסִירָה טַבָּאדְיָאן (Missira Tabadian), השוכן במזרח סנגל, כ־30 קילומטר מהשמורה הלאומית הגדולה ניקוֹלוֹ קוֹבָּה (Nikolo Koba), הגענו לאחר נסיעה של כעשר שעות מדָקָר (Dakar) הבירה. תחילה נסענו שבע שעות במכונית "שבעה מקומות" חלודה ומתפרקת, בכביש צר וגרוע, שחוצה את סנגל לרוחבה. החלק המזרחי של סנגל נמצא מחוץ למפות התיירים, מרחק שנות אור מכל מה שאנחנו קוראים קִדמה. בכפרים המרוחקים אין מים זורמים, אין חשמל, אין נייר טואלט או סבון, הדואר לא מגיע ואין בנק או טלפון. מים שואבים מהבאר ומבשלים על מדורה בחצר. חיים בחשכה או לאור נרות.
הנהג נסע במהירות דרומה לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. עד מהרה פנה מזרחה, מתרחק מחופי הנופש, מהמלונות החדישים ומהתיירים, חודר אל פנים סנגל. הסוואנה נפרשה לפנינו. זו עונת הגשמים והכל ירוק, עצי באובב בתפזורת, לאורך קילומטרים רבים. ככל שהתרחקנו מהבירה והתקרבנו לעיירה טַמְבָּקוּנְדָה (Tambacounda), העמיקו והתרבו המהמורות והבורות בכביש. הנהג היה מרוכז בניסיון, שנועד מראש לכישלון, לעקוף את הבורות. מרחקים גדולים נהג בצידו השמאלי של הכביש. פעם אחת הוא נעתר לבקשתנו ועצר בצד הדרך, ליד דוכנים שכרעו מכובד פירות מנגו גדולים. מיד צבאה על המכונית קבוצה של נשים וילדות, שדחפו לעברנו קערות מלאות מנגו, בוטנים או תירס קלוי. ניסיתי לצלם, ובו בזמן להסתיר את המצלמה.
יום קודם נכוויתי בשוק הפירות והירקות הססגוני בדקר הבירה. כמה נשים גדולות גוף, לבושות שמלות מסורתיות בשלל צבעים עזים ולראשן מטפחות צבעוניות קשורות ככובעים, ישבו עם מרכולתן במעלה מדרגות בטון. צבעי השמלות והמטפחות התערבו בצבעי הפטרוזיליה והתירס והפנטו אותי. שלפתי את המצלמה. בו ברגע הבחינה בי אחת הנשים ופתחה בצעקות, שאליהן הצטרפו שאר הנשים, כשהן מניפות את ידיהן בחימה, מסתירות את פניהן או מפנות לי את גבן. התמונה הפסטורלית הקסומה הפכה לאנדרלמוסיה רועשת. בתי ניסתה להגן עלי בצרפתית, שפתה הרשמית של סנגל, בירכה אותן ב"סלאם עליכּוּם" המקובל, ואפילו ב"נֶה נְגָה דֶף" בשפת הוולוף (Wolof), המדוברת ביותר במדינה, אבל לא הצליחה להרגיע את הרוחות. לא היתה ברירה אלא להסתלק משם במהירות.
בדרך לטמבקונדה, ליד דוכני המנגו, הייתי זהירה יותר. כבר למדתי שברכות זה עניין רציני מאוד כאן. "סלאם עליכום", אני מברכת, אבל רק הילדים ששו להתייצב לפני המצלמה.

ילדי הכפר ליד הבאר המקומית. מקלחת היא חוויה בפני עצמה: באמצעות דלי קטן אנחנו שופכות על עצמנו מים, מתרחצות לאיטנו, כשמעלינו כיפת שמים ענקית אחת מנשי משפחת דארמה מבשלת לכל אנשי הכפר דייסת דוחן לשבירת צום הראמדאן. כולם כאן מוסלמים, ובכפר יש ריכוז גבוה של מלומדים דתיים. הם זוכים להערכה רבה מתושבי הסביבה, ולפעמים שולחים לכאן ילדים מכפרים אחרים ללמוד קוראן

ללמוד הכל מחדש, אפילו ללכת
המכונית עוצרת במרכז טמבקונדה, במה שמכונה כאן גראז'. תחנת אוטובוס מרכזית ושוק הומה, שבהם משמשים בערבוביה נהגים ונוסעים, מכוניות ומיניבוסים חלודים, דוכנים לבגדים, קבקבי אצבע מפלסטיק שכולם נועלים כאן, כלי בית, תרנגולות, עיזים וחזירונים המטיילים בחברותא באין מפריע. טמבקונדה, המכונה בקיצור טַמְבָּה, היישוב המרכזי של מזרח סנגל, דומה לכפר גדול. בתים חד קומתיים מפוזרים לאורך רחובות עפר רחבים מאוד, מלאים שלוליות מי גשמים. החיים מתרכזים בצידי הרחובות. כאן מוכרים וקונים. נשים מציגות שניים־שלושה מגשים עם כמה קלחי תירס, בצלים אחדים, חצילים קטנים. זה היישוב היחיד ברדיוס של עשרות קילומטרים שיש בו בנק, דואר, בית חולים ואפילו חנויות קטנות לטלפון ולפקס.
אנחנו עולות למיניבוס רעוע, שנוסע בכיוון דִיאַלַקוֹטוֹ (Dialacoto), כפר מרכזי הקרוב ליעדנו. סבלנות, צריך לחכות עד שיתמלא, מזהירים אותי, ובסנגל לחכות זו מיומנות. רבע שעה, שעתיים, שלוש. כשמלא – נוסעים. בסנגל החיים מתנהלים בעצלתיים. לא תמצא מחר את מה שאין לך היום.
חוץ מלנשום, הייתי צריכה ללמוד הכל מחדש, כתבה לי אנידי על פגישתה הראשונה עם סנגל. אפילו ללכת. יש הליכה מערבית ויש הליכה סנגלית. בסנגל יודעים שאין מה למהר, כי לא מגיעים לשום מקום. במערב מאמינים שיש לאן להגיע וממהרים לשם. ואכן, מרגע שהגעתי לסנגל לפני ימים אחדים, התהפך על פיו כל הידוע וכל מה שהורגלתי אליו. מצבע העור – פתאום הייתי אני ה"נגטיב" למקובל – ועד תפיסת הזמן, משמעות החיים, חיי המשפחה וההתייחסות
לילדים.
אנחנו מניחות את תרמילי הגב במיניבוס ויוצאות לשוטט בגראז'. מוזר להיות האדם הלבן היחיד בשטח. אי אפשר להסתתר, להיעלם בהמון. מכל כיוון נישאות אלי עיניים בודקות ובוחנות, המלוות לעיתים במלת הזלזול "טובאב". בפאתי הגראז', מעבר לרחוב, יושבות נשים אחדות, כמה מהן ממש ילדות, כל אחת ליד שולחן עץ לא מהוקצע, מכינות קפה נמס וסנדוויצ'ים. אנחנו מקבלות חצי בגט צרפתי טרי ובתוכו שעועית חומה, וקפה נמס מתוק מאוד. לראשונה אני טועמת "בִּיסַאפ" קפוא בשקית פלסטיק קטנה – משקה אדום פופולרי עשוי מפרחי היביסקוס, עשיר בוויטמין סי, שחמיצותו ממותקת עם המון סוכר. לובן עורנו מושך קבוצה גדולה של ילדים יחפים, המושיטים ידם למטבע, מצביעים על השעון שעל ידי.
הדלות ניבטת מכל פינה. באפריל 1999, בימי החום הכבד, קרסה בטמבה מערכת החשמל. אירוע נפוץ למדי, שנמשך אז יותר משבוע. אוכל נרקב, תרופות התקלקלו, אנשים גססו בבתי חולים. הזעם והתסכול יצאו מכלל שליטה. המון התפרע ברחובות, התפרץ למשרדים ממשלתיים, ניפץ חלונות.

צריחי טרמיטים ואגוזי קולה
נהג המיניבוס רץ לעברנו: נוסעים. הרכב דחוס באנשים, בעיקר נשים עמוסות חבילות בדרכן אל השוק בוָוסַאדוּ דֶפוֹ (Wassadou Depot). אנחנו חודרים עמוק יותר ויותר אל ליבה של סנגל. מישור אינסופי מתחת לכיפת שמים ענקית. מרחבים של סוואנה ירוקה. עצים מפוזרים ועשב גבוה, שמתוכו מתגלים צריחי טרמיטים בצבע חומר, מִגדלים הנישאים לפעמים לגובה של כמה מטרים ומשווים לנוף נופך של מסתוריות. הכפריים משתמשים בחומר של הטרמיטים, שאותו לשים במים, לבניית מגן למדורה שעליה הם מבשלים, למניעת שרפות.

שתיים מבנות משפחת דארמה. בסנגל המשפחה היא מורחבת וחובקת אנשים שהיו נחשבים לא רצויים במשפחה הגרעינית המערבית. כל אשה מתפקדת כאם, כל הצעירים מתפקדים כאחים ואחיות

המיניבוס עוצר ליד חצר ובה כמה בקתות חומר. פורקים שקים, מעמיסים חבילות. נוסעים ושוב עוצרים באמצע הדרך. איש עם שק אורז על ראשו יורד. איש עולה עם עז, ושניהם מצליחים איכשהו להידחק פנימה. שתי נשים שחורות מאוד בשמלות צבעוניות מאוד סוקרות בחשדנות מאיימת את שתי הלבנות שמולן, מזעיפות פנים. "סלאם עליכום", אנידי מברכת, "מה נשמע?", היא שואלת בג'האנקי. הן עונות, חיוך רחב מתפשט על פניהן ועיניהן בוהקות בשמחה. אנידי ממשיכה במיומנות לשאול את השאלות הריטואליות: איך בבית, איך הילדים, איך הבריאות. תוך כמה דקות משתתפים רוב הנוסעים בשיחה. כשביקשתי רשות לצלם את שתי הנשים, הן חייכו במבוכה, היטיבו את שערן, קשרו מחדש את המטפחת לראשן, הפנו אלי פנים שחורות מחייכות ושיניים צחורות, הושיטו את זרועותיהן הגדולות לחיבוק חם והצהירו שבתי היא גם הבת שלהן.
אין זה דיבור בעלמא. בסנגל המשפחה היא מורחבת וחובקת אנשים שהיו נחשבים לא רצויים במשפחה הגרעינית המערבית. כל אשה מתפקדת כאם, כל הצעירים מתפקדים כאחים ואחיות. כשהוצגתי לראשונה בפני בָּאבָּא דארמה, אביה הסנגלי של בתי, הוא חייך אלי בחום, חושף פה חסר שיניים רבות, והכריז כי מאחר שאני האם היולדת של בתו, הרי אני גם אשתו. למזלי, לא צירף מעשה לדיבור. כאם היולדת של בתם, העניקה לי אם המשפחה, הממונה על מתן השמות, את שמה. מאז נקראתי סָאחַלֶה גָ'אווארָה וכך גם הוצגתי בפני אנשי הכפר. הפכתי לאחת מן המשפחה. התקבלתי באהבה, בחום, נתנו לי את המיטב מתוך המעט שלהם ולא שאלו כמה זמן אשהה בתוכם.
המיניבוס סטה מהכביש, נכנס אל דרך עפר ועצר ליד שורות של כלונסאות עץ. השוק של יום רביעי בווסאדו דפו. קנינו שקית סוכר, מצרך יקר בסנגל, תפוחי אדמה, בצל ומתנה למשפחה בכפר, שקית של אגוזי קוֹלָה אדומים, מרים, הנלעסים בתאווה ממכרת, מאדימים את השיניים, ומכיוון שהם מכילים קפאין – גם מעוררים. שתי האמהות החדשות של בתי נפרדו מאיתנו בחיבוקים. מאז, בכל יום רביעי כשהיינו מגיעות לשוק, הן קידמו אותנו בקריאות צהלה.

גונדו השחורה והתינוק מוחמד
חלפו שלוש שעות מאז שיצאנו את טמבה. רק 70 קילומטר, אינסוף של זמן. מתוך שדות תירס בגובה ראש מציצים חרוטים אפורים, גגות קש של בתי חומר. אנחנו יורדות. שביל עפר מלא שלוליות מוביל אל בינות לגידולי התירס. ילדים מופיעים בקריאות שמחה "גונדו, גונדו" ונוטלים מאיתנו את התיקים והחבילות. בתי מצביעה עלי, ואז על שדה הימני, לומר: זאת האמא שילדה אותי, להבדיל מאמה הסנגלית ומשאר האמהות שרואות אותה כבת שלהן. מכל עבר מופיעים תושבי הכפר – נשים בשמלות צבעוניות שופעות, כשתינוקות קשורים במטפחות גדולות לגבן, וגברים אחדים בגלביות. לחיצות יד, פנים מחייכות בחום. יחד הלכנו, תהלוכה צבעונית וצוהלת, אל חצרה של משפחת דארמה, שבקרבה חיה בתי.
חצר לא גדולה מוקפת גדר של מחצלות רפיה, חמש בקתות חומר בחצי גורן, כמה עיזים, כמה תרנגולות וסוס קשור לעץ מנגו. בטרם הספקתי להניח את התיק, הגיעו עוד אנשים לברך את אמה של גונדו הלבנה. ריטואל הברכות המוזיקלי חזר על עצמו כמו מנטרה עם כל אחד ואחד מהמברכים. כל אותו אחר הצהריים ובימים שלאחר מכן, באו גברים ונשים מהכפרים הסמוכים ברגל, בעגלות ובאופניים לברך אותי. אחרי סדרת שאלות באה חזרה ריטואלית על השמות: "ג'אווארה, ג'אווארה", קראו בשמי הסנגלי, ובתשובה, בעזרתה של אנידי, אני חוזרת על שם משפחתם, "דְזַ'אבִּי, דז'אבי", "בַּאלְדִי, באלדי" או "דארמה, דארמה". שוב ושוב חוזרים על שמי, ובתשובה אני חוזרת על שמותיהם. כך מעניקים כאן זה לזה קיום וזהות.

אנידי, סירא, נכדתם של טומבון ג'אווארה ובמבה דארמה, ובנה איזי, הנקרא על שם יצחק, אביה של אנידי. איזי נולד מחוץ לנישואים, כשסירא היתה בת 13. יחסי מין הם די חופשיים כאן מגיל צעיר, כך שאיש בכפר לא התרגש מכך

אנחנו נכנסות לבקתת החומר האמצעית, היחידה שצורתה מרובעת. זהו משכנה של בתי. ללא חלונות. האור חודר דרך שני פתחים, קדמי ואחורי. הפתח האחורי מוביל לחצר גדורה במחצלות רפיה, שמאחוריה מזדקרים גידולי תירס. גונדו פִימָה (גונדו השחורה), אחותה הסנגלית בת ה־15 של בתי, נכנסת, גיגית פלסטיק גדולה על ראשה. שלושתנו הולכות לבאר הסמוכה לשאוב מים. הן ממלאות שתי גיגיות גדולות ונושאות אותן על ראשן בחזרה לבקתה. גיגית אחת הן מרוקנות לתוך כד חרס גדול שעומד בפינה. אנידי מוסיפה לו טיפות כלור ומזהירה אותי לא לשתות מים "לא מטופלים", שגורמים למחלות מעיים קשות. את הגיגית השנייה הן מניחות בחצר, בפינה מרוצפת בטון ובה חור לעשיית צרכים. באמצעות דלי קטן אנחנו שופכות על עצמנו מים, מתרחצות לאיטנו, כשמעלינו כיפת שמים ענקית שחוגגת בצבעי שקיעה מרהיבים בגוונים סגולים ואדומים.
תיפופי הטם־טם החלו באותו יום אחר הצהריים ולא פסקו עד שעה מאוחרת בלילה. חגיגת לידה בכפר. לפני שבוע נולד בן לאם שאיבדה בשנה שעברה את תינוקה השני. אין אשה בכפר שלא שיכלה ילד או שניים. הלכנו לחצר הסמוכה – הכפר כולו הוא שש חצרות משפחתיות – לברך את היולדת. הבקתה, כמו שאר הבקתות, ריקה מרהיטים פרט למיטה רחבת ידיים. על מזרן ספוג ללא מצעים יושבת היולדת מוקפת נשים, חלקן חשופות חזה. בגדים אחדים תלויים על חבל מתוח לאורך הקיר. התינוק בן השבוע, מוחמד, עירום לגמרי, עובר מיד ליד ומגיע לידי, ללא חיתולים. אני מעבירה אותו הלאה. הוא משתין. צוחקים ברוח טובה ומישהי שופכת על הרצפה קצת מים. הפרשות – כמו גשמים, כמו מחלות מעיים, כמו מוות – הן חלק מהחיים.
בחצר האחורית, על אש פתוחה, מבשלות ארבע נשים כמה נתחי עוף ומעט בשר עז בשני סירים קטנים, וכמות גדולה של אורז בסיר גדול. הכפר כולו משתתף בחגיגה וכל חצר מקבלת את חלקה. קולות הטם־טם מתגברים ומאיצים בכולם לבוא. הנשים והילדים מצטופפים בעיגול סביב שלושת המתופפים; הגברים, בגלביות, יושבים בחבורה על ספסלים מתחת לעץ. אחת הנשים קופצת אל תוך המעגל ופותחת בריקוד סולו סוער וקצבי. היא מתעייפת ואחרת באה במקומה. הנשים דוחקות בנו להצטרף. בתי, כבר מאומנת, קופצת פנימה לקול תשואות. כשהיא מתעייפת, אני באה במקומה, כנדרש ממני, מניפה ידיים ורגליים לכל הצדדים.

בית העבדים ושדה הנשים הרוקד

איש דת בדיאלקוטו. הנשים והגברים חיים במידה רבה בנפרד. הגברים נוהגים לשבת בחבורות על ספסלים מתחת לעץ, לאכול בנפרד, לשוחח על ספורט ופוליטיקה, להתפלל ולעבד את השדות. מעט הכסף של המשפחה מוחזק תמיד בידם

הערב יורד והחגיגה בעיצומה. אנשים יפים הסנגלים, גבוהי קומה, בעלי תווי פנים מאורכים ועדינים, עור שחום וחלק, גוף גמיש. הם מרבים לחייך, עם שיניים או בלי, שולחים צחוקים עליזים ומצלצלים ועיניהם צוחקות. אני מחזירה להם חיוכי הערכה, מתקשה לראות את האנשים היפים והגאים האלה מושפלים כעבדים.
לפני יומיים חווינו חוויה קשה ב"בית העבדים" בגורֶה (Gore`e), אי נופש קטנטן ויפהפה במרחק 20 דקות שיט מדקר. סמטת עפר צרה ושפע של פריחה צבעונית הובילו אותנו אל בניין דו קומתי, אדמדם כצבע אדמת האי, ששימש תחנה מרכזית למשלוח עבדים. בקומת הקרקע נמצא פתח הפונה ישר אל גלי האוקיינוס ומכונה "הפתח שאין ממנו חזרה". מכאן, בין המאות ה־16 וה־19, נשלחו מיליונים מתושבי אפריקה אל חיי עבדות באמריקה.
קומת הקרקע בנויה מכלאות מכלאות, קירות בטון לא מהוקצעים וחסרי חלונות פרט לכמה חריצים מאורכים: מכלאה לנשים, מכלאה לנערות, מכלאה לילדים, מכלאה לגברים. רק החזקים ביותר, ומעט מאוד מהילדים, שרדו את המכלאות והגיעו חיים אל שוק העבדים. על אחד הקירות, בכתב יד, מצוטטים דבריו של ליאופולד סנגהור, הנשיא הראשון והמשורר הלאומי של סנגל: "אין עם יכול להתקיים בלא זיכרון; אין עתיד לעם שאינו מתבסס על עברו".
העייפות נוחתת עלי. אנחנו חוזרות לחצר ולבקתה שלנו. אם המשפחה נכנסת וסוגרת מאחוריה את הדלת. בידיה סיר לא גדול עם אורז ושלוש חתיכות קטנות של בשר, החלק שלנו בכיבוד. למחרת, בשמונה בבוקר, היא קוראת לנו לארוחת בוקר. יורד גשם. אנחנו מצטופפות על דרגשי עץ בבקתה האפלולית שבה, במיטה אחת רחבה, ישנה אם המשפחה עם בתה, שתי נכדותיה והנין שנולד זה עתה. בכפות קטנות עשויות דלעת חלולה, מתוך סיר המונח על הרצפה, אוכלות דייסת דוחן חומה ממותקת גונדו השחורה, גונדו הלבנה, מָמָה הוֹנְטֶה הגיסה ובּינְטוּ בת השלוש וחצי.
הגשם פוסק והשמש קופחת. נשות הכפר הלכו לעבוד יחד בחלקת בוטנים אחת. בתמורה ייתן בעל השדה לכולם ארוחת צהריים. הנשים והגברים חיים במידה רבה בנפרד. הנשים מבלות הרבה מזמנן יחד, כותשות את הדוחן, מבשלות, קולעות זו את שערה של זו בהמון צמות דקות, מארחות זו לזו לחברה, עובדות בשדה. הגברים מבלים בינם לבינם, משוחחים על ספורט, פוליטיקה, מתפללים, מעבדים את השדות.
אנחנו מחליטות להצטרף לנשים והולכות כחצי שעה דרך שדות תירס וכותנה פורחת. כ־30 נשים, חלקן עם תינוקות קשורים לגבן, חלקן עם חזות חשופים, מראה שכיח כאן, מנכשות יבלית במעדרים קטנים. הן מבחינות בנו ומזדקפות. אנידי ממהרת לצעוק לעברן את הברכות המקובלות ופוצחת בשיר הפופולרי: "הרעב הגיע, הרעב הגיע, גם אלי, גם אלי. תנו לו לעבור מעל ראשינו, תנו לו לעבור מעל ראשינו". בקריאות צהלה הן מצטרפות לשירה, מנענעות את מותניהן בריקוד כשאנידי שרה ומתנועעת בדרכה אליהן. מראה שלא יישכח: שדה הנשים הרוקד.

אינדי והמיילדת של הכפר בדרך למרפאה בדיאלקוטו, עם התינוק שנולד למשפחת דארמה בלילה. התינוק, עדיין מחובר לשלייה בחבל הטבור, הובא למרפאה לחיתוך חבל הטבור כי בכפר לא היה סכין חד מספיק איברהמה סק, אח המנהל את המרפאה בתפקיד רופא, אחראי על 50 כפרים. תמותת ילדות נפוצה כאן מאוד. נערה בת 14 שהגיעה למרפאה מדממת, אמרה שקיבלה מחזור, אבל התברר שהתביישה לספר שנכנסה להריון וניסתה לגרום לעצמה הפלה. כעבור שעתיים היא נפתרה אנידי, שהגיעה לכפר כמתנדבת בתחומי בריאות ותזונה ב"חיל השלום", רוחצת תינוק לאחר לידה במרפאה בדיאלקוטו, המרוחקת כשני קילומטרים מהכפר. רוב התינוקות אינם מחוסנים, ורק ארבעה מתוך עשרה שורדים

הטראומה של בינטו
בחצר המשפחה, בינטו הקטנה מתרפקת על בתי, הולכת אחריה כצל. בתי מפנקת אותה, נותנת לה נייר וצבעים, מכבדת אותה בממתקים ששלחתי מישראל. בכל ימי שהותי כאן לא ראיתי הורים מפנקים ילדים או מתייחסים אליהם באופן שונה מיחסם למבוגרים. הצעצוע היחיד שראיתי הוא בקבוק קוקה קולה שחוברו לו ארבעה גלגלי עץ וחבל למשיכה. אבל גם לא שמעתי ילדים, או אפילו תינוקות, בוכים. הקטנים ישנים עם אמם בלילה וקשורים לגופה ביום, בזמן שהיא עובדת בשדה או מבשלת. הילדים הגדולים יותר נרתמים לעבודה.
בינטו נראית לי עצובה, אני אומרת. "היית צריכה לראות כמה עליזה ושובבה היתה עד לפני שישה חודשים", אומרת אנידי. "זו לא אותה ילדה". לא יכולתי לשכוח את המכתב ששלחה לי לפני חצי שנה: (הערת המערכת: קטעי היומן קשים לקריאה)

31 בינואר. מחר אהיה נוכחת בטקס המילה של 16 ילדות. לא בטוחה לאן הכנסתי את עצמי. אולי כדי להבין ולהתקרב יותר לתרבות ולאנשים שבתוכם אני חיה, כדי להכיר מקרוב את הדבר שאני נאבקת נגדו.
1 בפברואר. 7:30 – השמש עולה. קבוצה של סבתות, אמהות, תשע ילדות. כל אמא נושאת את ילדתה עטופה בזרועותיה. בזו אחר זו הן הולכות
בשורה עורפית בדרך עפר לכפר השכן. אחת הילדות היא הנכדה של אמי הסנגלית, בת שלוש. הצעירה ביותר היא בת שנה וחצי.
8:30 – מגיעים לחצר ובה ארבע בקתות חומר. מכניסים אותנו לבקתה האמצעית. אפלולית. הדלת האחורית קצת פתוחה ומעברה עולים קולות של נשים. ואז זה מתחיל. צריחת אימים. אני עומדת להקיא.
8:42- ילדה כבת שנתיים נישאת בזרועות אמה, עטופה בסדין אפור נוטף דם. טיפת דם נופלת על נעלי. הילדה רועדת, פניה מעוותים בשוק… עוד ילדה נישאת אל אחורי הבקתה. הצעקות הנוראות מתחילות. היא מובלת חזרה, עירומה ומדממת… אחרת נישאת פנימה.
9:10 – אני מחליטה ללכת ולראות מה קורה שם, מאחור. במו עיני. לראות ולתעד. חצר מרובעת, מוקפת גדר רפיה. שבע נשים עסוקות. לא מסוגלת להביט בפניהן. סכין ישנה, לא חדה, ליד קופסת מים. עלי לשבת. ילדה מובלת לחצר הפנימית. זאת בינטו. עיניה נעוצות בעיני, לשנייה. דמעות בעיניה. היא כבר בשוק. אני יכולה להסתובב וללכת, אבל אני נשארת. עלי להיות עדה. למה? בשביל מי? בשביל מה?
9:14 – שבע נשים ממהרות לאחוז בבינטו, מפשׂקות את רגליה בכוח, משכיבות אותה על גבה בין רגליה של אחת הנשים… היא לא יכולה לזוז… צריך רק להביט בפניה של בינטו כדי לקרוא את הסיפור כולו. האחראית לוקחת את הסכין… ראשי מסתובב. בחילה. אני נחושה בדעתי להישאר… מניחים את בינטו ממש לפני. עירומה… דמה נוזל. אני מנסה לנחם אותה בעיני, למחוק מפני כל מבע של אימה וגועל.
9:24 – עוד ילדה נישאת פנימה. אני לא יכולה יותר. יוצאת החוצה לחצר הקדמית. חמש ילדות רועדות, אחוזות טראומה, יושבות במעגל סביב אש פתוחה.
9:50 – נגמר. הגיע הזמן לחזור. הילדות, עטופות, נישאות בידי אמותיהן. התהלוכה מתחילה. גם השירה. מגיעים חזרה לכפר, לאותה חצר שממנה יצאו. מניחים את תשע הילדות זו ליד זו, לכל ילדה סרט אדום לראשה המעיד כי היא נימולה. כל הכפר בא לראותן. כמו להצגה.
12 בפברואר. טראומה חוזרת: פעמיים ביום, במשך 30 הימים הבאים, מביאים את תשע הילדות לאותה חצר. הסבתות של הכפר כבר ממתינות להן. הילדות כבר בוכות… הסבתות משפשפות בסבון את הפצע. הלוך ושוב, הלוך ושוב. הצעקות רועמות. אצבעותיהן מפשקות את שפתי הפות, הן ממששות, מעסות, שוב ושוב. מגיע השלב האחרון. עיסה של עשבי מרפא שנאספו בשדות.
13 בפברואר. המלים שובתות. כל מה שאני מסוגלת לעשות הוא לרשום באובססיביות בניסיון להתמודד עם מה שהייתי עדה לו ולהתגבר על צעקות הכאב שאני שומעת כל הזמן.

מילת נשים נחשבת באפריקה לברית אינטימית בין נשים. העברת סודות מדור לדור. הדגדגן נחשב למהדורה מוקטנת של איבר המין הזכרי, וכדי שאשה תהיה כולה אשה יש להסיר אותו. אשה שלא עוברת מילה, קטנים סיכוייה להינשא. יש מילה מינימלית ויש מילה רדיקלית, שבה חותכים בנוסף לדגדגן גם את שפתי הווגינה. בטקס קיצוני יותר, תופרים את הווגינה, כדי להבטיח את בתולי האשה עד נישואיה. עדיין לא גיליתי מדוע כל הבריתות נעשות דווקא באיברי המין.

לסירא ולבינטו יש מלריה
מתוך אפלולית המיטה הגדולה נשמעת אנחה. סירא, הנכדה בת
ה־13, אחותה של בינטו, מכורבלת במיטה, נאנחת. לפני שבועיים היא ילדה בן, מחוץ לנישואים. יחסי מין הם די חופשיים כאן, מגיל צעיר, כך שאיש בכפר לא מתרגש מכך. אלא שהצורך להאכיל פה נוסף מבלי שיהיה לו אב מפרנס אינו מתקבל באהדה, וחגיגת לידה שאליה בא כל הכפר והאב מספק את הבשר והאורז לא נערכה לרך הנולד.
יומיים לאחר הלידה כתבה לי אנידי: (הערת המערכת: קטעי היומן קשים לקריאה)

הלידה היתה קשה מאוד. רק לאחר שלושה ימים של חבלי לידה רתמו את החמור לעגלה לנסיעה של שני קילומטרים למרפאה בדיאלקוטו. גופה של ילדה בת 13 לא בשל ללידה, בייחוד כשעברה מילה שבה הוסרו הדגדגן ושפתי הווגינה, והמקום מצולק ואינו גמיש. סירא לחצה ולחצה, אך הראש של התינוק לא יכול היה לצאת.
אִיברהימה סֶק, אח בתפקיד של רופא, חש מתוסכל. לוחש לי שהוא חייב לחתוך. ללא הרדמה, ללא משככי כאבים, הוא חותך במספריים… גופה רעד בלי שליטה. התינוק לא מצליח לצאת וסק מתוסכל. מסיר את חגורת העור ממכנסיו, מאיים לקשור אותה או להצליף בה אם לא תפסיק לזוז, וממשיך לחתוך ולחתוך…

תמותת יולדות נפוצה כאן מאוד. לפני שבוע הגיעה למרפאה נערה בת 14, מדממת. אמרה שקיבלה מחזור, אבל התברר שהתביישה לספר שנכנסה להריון וניסתה לגרום לעצמה הפלה. כעבור שעתיים היא נפטרה. רוב התינוקות אינם מחוסנים, ורק ארבעה מתוך עשרה שורדים. חודשיים לאחר שאנידי הגיעה לכפר, היא כתבה:

7 במרץ. ילד בן עשר מת אתמול בידיים שלי. דלקת קרום המוח.
21 במרץ. לפני יומיים מתה טִיגִידָה, ילדה שחיבבתי במיוחד. דלקת קרום המוח. התאוננה על כאב ראש ותוך כמה שעות נפטרה. רק בת שבע. אני מקווה שיש צילום שלה בפילם שאני מצרפת. אם כן, אוכל לתת לאמא שלה, התמונה היחידה שתהיה לה של בתה. התאבלנו יום אחד ולמחרת חזרו כולם לשדות.
2 באפריל. אני הולכת מלוויה ללוויה. כולם ילדים. מגפה של דלקת קרום המוח ואף ילד כאן לא מחוסן.

במיטה האפלולית סירא ממשיכה להיאנח. גופה לוהט. צריך להביא אותה מיד למרפאה. אם המשפחה מרגיעה, כבר עשתה את כל האפשר: לחשים, תפילות, קמיעות. רק לאחר הפצרות, הבטיחה שאם החום לא יירד תביא את סירא למרפאה, למחרת.
שלושה ימים אחר כך סירא עדיין מתפתלת במיטה עם כאבי בטן חזקים. לידה שוכבת בינטו הקטנה ללא נוע, גופה לוהט. באבא אומר שאין כסף למרפאה, מסבירה האם. מעט הכסף שישנו נמצא בידי הגברים, ומרפאה אינה עומדת בראש רשימת הדברים החיוניים. אנידי נרתמת לעבודת השידולים וההסברים עד שבאבא מסכים לשלוח למחרת השכם בבוקר את החולות למרפאה.
הגשם התחיל לרדת בחמש בבוקר ולא הפסיק. כשיורדים גשמים מתמלא הכפר בשלוליות והכל נעצר. לקראת הצהריים מתחלף המטר בגשם קל ורק אז רותם הבן הבכור, קַאנְזָ'ה בן ה־19, את הסוס לעגלה – לוח עץ מרובע בעל שני גלגלים – ומניח עליה מחצלת. מצטופפות עליה סירא ובינטו, אם המשפחה עם התינוק ואנחנו. הסוס מתנהל לאיטו. השמש שופכת עלינו את חומה וחמתה. סוף סוף מתקרבים לדיאלקוטו. בצידי הדרך נשים וילדות מציעות כמה בצלים, קלחי תירס קלויים, מנגו, בוטנים, מיני מאפה. הזבובים חוגגים.
פונים לדרך עפר. המרפאה היחידה ברדיוס של 30 קילומטר ממוקמת בבניין לבנים מוארך, ובה אח אחד, אִיבְּרַהִימָה סֶק, בתפקיד רופא האחראי על 50 כפרים. תור ארוך של נשים וילדים. סירא לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, צונחת על מחצלת. סק מכניס את שתי החולות לחדרו. הדיאגנוזה: מלריה. בינטו מקבלת כדורים. סירא זקוקה לשתי מנות אינפוזיה, שמחירן 7,000 פרנקים מקומיים, כעשרה דולר. המון כסף בסנגל.
אני מציעה לשלם בעד האינפוזיה ונתקלת בהתנגדות חריפה. סק אומר שייעזרו בי רק באין ברירה אחרת. אני מופתעת. תפקידי כאן, מסבירה אנידי, ללמד את תושבי הכפר שהפתרון הוא לא לסמוך על עזרה מבחוץ, שכרגע קיימת ומחר לא תהיה, אלא שעליהם לחפש פתרונות בכוחות עצמם.
קאנז'ה חוזר לכפר עם בינטו. הכסף תמיד אצל האב והוא מחליט מה ייעשה בו. בינתיים סירא שוכבת בחדר החולים הקטן. חמש מיטות. מזרני ספוג ללא מצעים, מיטות חלודות שכנראה היו פעם לבנות. הקירות מלוכלכים, מתקלפים. המוני זבובים. במברשת קש אני מנסה לטאטא את הרצפה. חם.
שעה חולפת. קאנז'ה מגיע. באבא אומר שאין כסף. סק מתרגז, מודיע לו שעליו לדבר עם באבא מיד. הפעם גם האם כועסת: כשסירא היתה בריאה היא עבדה קשה, ועכשיו, כשהיא חולה, באבא צריך לתת כסף לתרופות. קאנז'ה חוזר לכפר. כעבור שעה וחצי מגיע באבא על אופניים. סק מסביר לו את חומרת המצב, אומר לו שאם אין הוא יכול לדאוג לשלומן של נכדותיו, עליו להחזירן לאמן המתגוררת בטמבה. באבא מחליט למכור עז וגדי כדי לשלם בעד האינפוזיה. כבר ארבע אחר הצהריים כשסק נכנס לחדר עם שתי שקיות של אינפוזיה, תולה שקית אחת על ענף יבש הקשור למיטה שבה שוכבת סירא, נאנחת.
אנחנו עולות על העגלה וחוזרות לכפר. סירא וסבתה עם התינוק נשארות בחדר החולים. אני מתה מעייפות, קורסת על השרפרף שבפינת הנוחיות בחצר. מדלי פלסטיק קטן אני שופכת על גופי המזיע מי גשמים שהצטברו בגיגית במשך הלילה, מתעלמת מהחרקים הצפים על פניהם.
…
בחזרה בישראל. קשה לתאר את עוצמת החוויות הרגשיות והחושיות שמעוררת הפגישה עם אפריקה. זוהר הזריחות, פתאומיות הסערות, זעף המטרות, ניגון הרוח בגידולי התירס, גוני השקיעות המתפרשים על השמים הגדולים ביותר שמתחתם חייתי, והתחושה הממשית והמוחשית מאוד, שהחיים, יד ביד עם הטבע, הם הווה מתמשך ללא תחילה וללא סוף.
מבלי שתכננתי, אפריקה אימצה אותי. הוריה של בתי, האמהות שלה, אחיה ואחיותיה. אינני יכולה לטלפן אליהם, אין להם טלפון; לא לכתוב להם, הדואר לא מגיע לכפרם המרוחק, וגם לו היה מגיע, הם אינם יודעים קרוא וכתוב. הדרך היחידה לתקשר איתם היא לחזור אל אפריקה שבתוכי – אפריקה שבה מעורבים  פחד ואלימות, יופי וידידות, חולי ומוות, צחוק עמוק, חום אנושי והכנסת אורחים; אפריקה שבה הגיאוגרפיה והנופים תופסים מקום שני אחרי הנופים האנושיים והתרבותיים: תיפופי הטם־טם, סערת הריקוד, לחישות הנשים וצחקוקיהן, ההלמות האינסופית של כתישת הדוחן, שיחות הגברים מתחת לעצי המנגו; אפריקה שבה ההישרדות אפשרית רק תוך כדי זרימה עם הטבע, לא נגדו, לא בהדברתו – איתו. מתוך השלמה עם מה שהחיים נותנים ולוקחים.

המשפחה המאמצת של אינדי. עומדים, מימין לשמאל: הגיסה ממה הונטה, אם המשפחה טומבון ג'אווארה (ובידה תינוקת של אשה אחרת של האב, הנקראת רבקה על שם מחברת הכתבה), אינדי, אב המשפחה וראש הכפר במבה דארמה, הסבתא (אמו של במבה דארמה) וקאדי סאניה (עוזרת המיילדת של הכפר), יושבים, מימין לשמאל : נכדות ונכדים של הורי המשפחה- פאטו, סירא (עם בנה,איזי) ושלושה נכדים נוספים לבית דארמה

הפוסט מערב אפריקה – נשים בשחור הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/feed/ 0 מנהטן – דאונטאון היא הדבר הבאhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f-%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%94%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%91%d7%90/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2594%25d7%2598%25d7%259f-%25d7%2593%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%2598%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%2590-%25d7%2594%25d7%2593%25d7%2591%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%2591%25d7%2590 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f-%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%94%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%91%d7%90/#respond Tue, 16 Sep 2008 17:56:21 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f-%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%94%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%91%d7%90/דאונטאון מנהטן הוא לא מקום. דאונטאון הוא מושג, סגנון, תרבות. בשנות הארבעים והחמישים היה זה הווסט וילג', על הברים שלו ומועדוני הג'אז. בשנות השישים והשבעים - הסוהו, עם הלופטים של האמנים והגלריות הגדולות. בשנות השמונים - טרייבקה והאיסט וילג'. בשנות התשעים - רובע צֶ'לסי. המפה הפנימית של התזזית הניו יורקית

הפוסט מנהטן – דאונטאון היא הדבר הבא הופיע ראשון במסע אחר

]]>
"עיר דומה לאדם", אמר המשורר האמריקאי וויליאמס קרלוס וויליאמס, והתכוון לעיר פטרסון שבניו ג'רזי. אבל אין עיר שהמשפט מתאים לה יותר מאשר ניו יורק, שבה הדבר היחיד שלא משתנה הוא השינוי עצמו. כמו בני אדם, משנה ניו יורק את המפה הפנימית שלה מדי 10־15 שנה, וכל הזמן קיימת כאן

חנויות אופנה ועיצוב יוקרתיות תפסו את מקום הגלריות בסוהו. "שימי כיפת פלסטיק מעל לסוהו, ותקבלי קניון ענק", אומר הצייר יעקב אלחנני שגר כאן כבר 25 שנה

תחושה שהעיר מתאמצת להגיע לאיזה מקום, גם אם לה עצמה לא ברור מהו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

שנות הארבעים והחמישים ראו את פריחת הווסט וילג', על הברים שלו, מועדוני הג'אז והסופרים שפקדו אותם – עדנה וינסנט מיליי, ג'ון סטיינבק, טנסי וויליאמס, ג'ק קרואק ואחרים. הווסט וילג' נחשב אז למרכז האנרגיה היצירתית. בסוף שנות השישים ובשנות השבעים פרץ הסוהו לתודעת ניו יורק, עם הלופטים הגדולים של האמנים והגלריות רחבות הידיים שצצו שם כפטריות. האמנים ז'וליאן שנאבל, קית' הרינג, דייוויד סאלה ובאסקיאט הפכו בן לילה לכוכבים. שנות השמונים ראו את התחדשות טְרַיְיבֶּקָה ואת התעוררותו של האיסט וילג'. ב־1987, שנת מותו של אנדי וורהול, מלך החיים ה"אלטרנטיבי־ים", הכריז העיתון הפופולרי "הווילג' ווֹייס" במאמר שער כי ה"דאונטאון" שבק חיים, ותהה לאן יעבור מרכז ההתרחשות היצירתית הבא. התשובה הגיעה בשנות התשעים, שעדיין עדוֹת לתהליך השתנותו והתפתחותו המואצת של רובע צֶ'לסי.

את הדינמיות המשתנה הזאת, היצירתית והקטלנית בו בזמן, חוויתי על בשרי. יום אחד, ללא הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי ממולכדת במערבולת ההווה המשתנה של ניו יורק, שהשתלטה על חיי והכתיבה אותם.

פסולת תעשייתית ולופט האמנים
מעגל ההתרחשויות התחיל בקיץ 1976, כשחיפשתי מקום לגור בהישג יד. "חפשי לופט בסוהו", יעצו לי אחדים מחברי האמנים. התחלתי לחפש לופט – חלל מסחרי־תעשייתי – כדי להתקין לי אותו למגורים. על אף שמגורים באיזור

"חברים באו ועזרו זה לזה לשפץ את הלופטים. במשך הזמן היו כאלה שהתמחו בנגרות, בחשמל, באינסטלציה. אנשים הקימו משפחות, הולידו ילדים. היתה
תקופה מרתקת, אבל לא היה קל. היו גם אסונות"

מסחרי לא היו חוקיים, נהגו כך אמנים רבים, ובדרך זו הצליחו לשכור חללים גדולים במחיר נמוך בבתי מלאכה שהתפנו בסוהו – רובע לא מוכר באותה תקופה, אשר קיבל את שמו בזכות מיקומו מדרום לרחוב האוסטון
(SOuth of HOuston – Soho). זהו איזור של בניינים מסיביים מהמאה ה־19, בנויים מברזל יצוק, רבים מהם מונומנטליים ומזכירים ארכיטקטורה איטלקית מימי הרנסאנס.

במסע החיפושים פגשתי את הפסל אברהם לובלסקי, אחד האמנים הראשונים שהתיישבו בסוהו, וראיתי איך אמנות ומלאכה חברו כאן תחת קורת גג אחת. "כשחיפשתי סטודיו לעבודה", סיפר לי לובלסקי, "הצלחתי לשכנע בעל בניין בסוהו להשכיר לי קומה שעמדה ריקה. אף אחד לא יידע, הבטחתי לו, ואתה תרוויח שכר דירה. אחרי שידולים רבים הוא הסכים. כך עשו כל החברים שלי. תוך כמה שנים הפך הסוהו למעין סטודיו גדול. היית פוגש חברים אמנים בכל פינה. הרחובות היו מלאים בפסולת תעשייתית – שאריות בדים, עצים, ברזלים – חומרים מעוררי השראה המגרים את הדמיון".

אבל זה לא היה פשוט. בלופט לא היה דבר מלבד ארבעה קירות ומרחב גדול וריק. היה צורך להתקין את המחסנים ואת בתי המלאכה לשעבר לעבודה ולמגורים, לבנות מטבח ושירותים, להתמודד עם מעלית חלודה שרוב הזמן לא עבדה, עם

חנות בסוהו

עכברים, סכנת שרפות ובעיקר – העדר חימום.

"חברים באו ועזרו זה לזה לשפץ את הלופטים", מספר לובלסקי. "במשך הזמן היו כאלה שהתמחו בנגרות, בחשמל, באינסטלציה. אמנים לא מעטים שהתקשו להתפרנס מאמנות עבדו בשיפוץ והתעשרו. אנשים הקימו משפחות, הולידו ילדים. היתה תקופה מרתקת, אבל לא היה קל. היו גם אסונות. מעלית צנחה והרגה בן של חבר שלי. שרפה כילתה יצירה של שנים של כמה אמנים. ולמרות זאת, היתה תחושה של שותפות והפריה הדדית. כשסוחרת האמנות פאולה קופר פתחה את הגלריה הראשונה בסוהו ב־1971, זו היתה שמחה גדולה לכולם".

בעקבות פאולה קופר, הגיעו גלריות אחרות והסוהו התפתח במהירות. החללים הגדולים והתקרות הגבוהות עודדו יצירת ציורים ופסלים גדולים, שלא תאמו את הגלריות הקטנות אשר היו מרוכזות אז במעלה שדרות מדיסון. בזה אחר זה ירדו לסוהו בעלי הגלריות הידועות – קסטלי, וובר, סונאבנד, פייס – והפכו את המחסנים שבקומות הקרקע, ואחר כך גם בקומות אחרות, לגלריות מרשימות, שם הציגו את העבודות הגדולות של אמניהם.

ווסט ברודוויי, הרחוב הראשי, הפך לרחוב שכולו גלריות, והן התפשטו אף לרחובות הסמוכים. זו היתה חגיגה של ממש, בייחוד בשבתות, כשאמנים וחובבי אמנות נהרו לסוהו לבדוק מה חדש בשטח האמנות, ואפשר היה לפגוש ברחוב חברים וידידים. בתי קפה, ברים, מסעדות ובוטיקים כבר נפתחו. ואז התחילו להגיע עורכי דין, רופאים, רואי חשבון, היאפים של ניו יורק. הם קנו לופטים, שיפצו אותם לדירות פאר ודחקו בהתמדה את רגלי האמנים, שנאלצו לעזוב ולחפש סטודיו בשכונות שוליים בניו יורק.

קור כלבים ואושר גדול
ב־1976 המחירים בסוהו כבר לא היו בהישג ידי. מודעה במדור להשכרת דירות הביאה אותי דרומה, אל איזור לא מוכר ליד גשר ברוקלין. הגעתי לבניין פינתי ברחוב ברודוויי 319, בלב האיזור המסחרי והמשרדי שבקרבת וול סטריט ועיריית ניו יורק, הנקרא טרַייבֶּקָה (The TRIangle BElow CAnal – Tribeca). שם יכלו אמנים, רבים מהם פליטי הסוהו, לשכור לופט במחיר זול יחסית.

ואכן, נפלה לידי מציאה: כל הקומה השלישית של הבניין. היא שימשה סטודיו ומגורים לצלמת שכבר התקינה בו מטבח, שירותים מינימליים ואפילו "מיטת לופט" – פלטפורמה מוגבהת שמטפסים אליה בסולם מדרגות. התאהבתי בבניין מיד: חמש קומות גבוהות, שני קירות שלו הם חלונות מקושתים, ענקיים, בין עמודים, שהעניקו לו חזות מונומנטלית, ויעניקו לו תוך עשר שנים מעמד של שמורה ארכיטקטונית. בניין מהמאה ה־19, אחד היפים מסוגו, אופייני לבניינים המסחריים של התקופה: השלד עשוי ברזל יצוק, כדי למנוע נזקים של שרפות שהשתוללו אז בעיר. רק מאוחר יותר התברר שבעת שרפה הופך הברזל לכור היתוך קטלני.

לא רבים גרו בתקופה ההיא באיזור מסחרי זה של העיר, שבו נמצאים בתי המשפט, משרדי העירייה והממשלה הפדרלית, הבנקים הגדולים והבורסה.

גלריה בצ'לסי. האם עליית צ'לסי מסמנת את נפילת הסוהו? האמנים אומרים שכן. מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס" לא בטוחה. לדבריה, אוכל, לבוש או רהיט מעוצב יכולים לעורר השראה כמו יצירת אמנות

כבמטה קסם היו הרחובות, הסואנים מאוד בימי השבוע, מתרוקנים מאדם והופכים בערבים ובסופי שבוע פסטורליים ושקטים.

זה היה אמצע ספטמבר. שמש סתווית פלשה פנימה דרך קיר החלונות והציפה את החלל הגדול באור ובחום. כשפתחנו את דלת הברזל הכבדה, שמובילה אל מדרגות המילוט המשתלשלות בזיגזג על חזיתות בתי ניו יורק הישנים, וישבנו, אני ובתי בת התשע, על המדרגות, יכולנו לראות רצועה של נהר ההדסון. העציצים שתליתי מעל ל־14 החלונות הגדולים הפכו את הלופט המואר לגן פורח. הייתי מאושרת.

הימים התקצרו. הקור התחיל לחדור דרך החלונות: קיר שלם של חלונות מקררים. מכיוון שזה היה בניין מסחרי, פעל החימום המרכזי רק בשעות העבודה. בחמש בערב, כשהמתפרה בקומה הראשונה סגרה את שעריה, הופסק החימום והקור השתלט על הלופט. מחמם הגז שהיה תלוי מהתקרה נשף אוויר חם, שהתנדף במהירות דרך שמשות החלונות והחרכים הרבים שסביבם.

הילדי, ציירת שגרה מעלי, בקומה האחרונה בבניין, וסוזי, ציירת שגרה עם בתה בת העשר בקומה שמתחתי, הדריכו אותי בהלכות דיירי הלופטים באיזור: ברחוב קאנאל קונים גליל של פלסטיק עבה ועוטפים את החלונות הגבוהים באמצעות שדכן ענק. החלונות היפים נאטמים ומאבדים את שקיפותם, אבל הקור לא מציק כמו קודם. בערבי חורף קרים במיוחד לבשנו סוודר על סוודר על סוודר כדי להתחמם. אימצנו חתול כדי שידאג לעכברים. למרות הקשיים, אהבנו את המרחב היפה שעמד לרשותנו.

מאפיה איטלקית והגירוש מטרייבקה
בשנה השלישית שלנו בלופט הגיע חורף קשה במיוחד. באחת השבתות צלצל הטלפון. קול של גבר זר שאל מתי אני עומדת לפנות את הלופט. "אני אחראי על השיפוצים", הודיע, "ואנחנו מתחילים לעבוד ביום שני. עד אז עלייך לפנות את הלופט".

היה זה אות הפתיחה לצרות שלי ושל שתי שכנותי, תחילתה של אודיסיאה ארוכה שנחתה בצורה זו או אחרת על מרבית מתושבי הלופטים בסוהו ו

האמנים אכלו המבורגר בסניף מקדונלד'ס שלרגלי בניין הלופטים; עורכי הדין והשופטים אכלו קותלי עגל וטירמיסו אצל "סטארק'ס". לפעמים זכו במשפטים האמנים, לפעמים בעלי הבתים

בטרייבקה. ידענו שבעל הבניין היהודי מכר את הבניין לשכנו, בעל המסעדה האיטלקית היוקרתית "סטארק'ס". לא דאגנו. רוברטו סטארק היה איטלקי חביב, שהזמין אותנו מדי פעם לטעום מהספגטי שלו ולא פעם נתן לבתי שאריות אוכל לכלב שלה.

יום שני בא, ודבר לא קרה. כעבור שבוע הגיע עורך דינו של סטארק. הוא פתח בגינונים וסיים באיומים, ואף רמז כי לבעל הבניין האיטלקי יש מהלכים במאפיה וכי אם לא נפנה את הלופטים, יהיו צרות.

עם בוא הקיץ נסעתי לארץ. השכרתי את הלופט לדייר משנה כדי לממן את הטיסה. בתחילת אוגוסט, צלצלה הילדי בפאניקה: בעל הבית עושה הכנות לפלוש ללופט, הוא שיחד את הדייר, שעזב את הלופט בחשאי. טסתי לניו יורק ושכרנו עורך דין, יהודי צעיר שלקח את ענייננו לליבו. בתגובה יצא רוברטו סטארק למלחמה גלויה ומנע מאספנים שבאו לראות את הציורים של הילדי להיכנס לבניין. עורך הדין שלנו הוזעק למקום. קראנו למשטרה.

מאבק חריף, אפילו אלים, בין אמנים לבעלי נדל"ן לא היה תופעה חדשה בניו יורק. זה קרה קודם לכן בסוהו, ועכשיו התרחש תהליך דומה בטרייבקה. מחירי הלופטים בטרייבקה האמירו מיום ליום, ובעלי הבניינים דרשו מהאמנים לפנות את הלופטים כדי שיוכלו להתקין במקומם דירות יוקרה. האמנים, שחשו לכודים פעם שנייה, החליטו להתארגן ולהילחם בבעלי הבניינים. שתי הקבוצות מילאו את בתי המשפט הסמוכים. האמנים אכלו המבורגר בסניף מקדונלד'ס שלרגלי בניין הלופטים שבו גרתי; עורכי הדין והשופטים אכלו קותלי עגל וטירמיסו אצל "סטארק'ס". לפעמים זכו האמנים, לפעמים בעלי הבתים.

במקרה שלי, סטארק החליט להילחם עד הסוף. המשטרה ביקרה בבניין לעיתים קרובות. בחורף 1983 צנחו הטמפרטורות הרבה מתחת לאפס. סטארק סגר את החימום בבניין גם בימי השבוע. המים בצינורות קפאו.

"בקלחת הזאת, שנקראת סוהו, יכול כל אחד לחוש את האנרגיה היצירתית ואת החיפוש המתמיד אחר החדש באמנות הפופ כמו באמנות הגבוהה", אומרת מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס" | צילום: נפתלי הילגר

נשארנו בלי מים, בלי שירותים והטמפרטורות המשיכו לרדת. זה היה סוף השבוע, ואפילו למחלקת התלונות של העירייה לא יכולנו להודיע. הקור היה בלתי נסבל. את בתי שלחתי לחברה לסוף השבוע, ואני ירדתי שלוש קומות, נכנסתי לשירותים המעולים של מקדונלד'ס והתרחצתי במים חמים.

הילדי, שגרה מעלי, נשברה. היא שכרה סטודיו מחוץ לניו יורק, נעלה את הלופט ונסעה. סוזי ואני המשכנו להיפגש עם בעל הבית ועם צוות עורכי הדין שלו בבית המשפט הסמוך. עורך הדין האנרגטי שלנו, שילוב מרתק של לוחם יהודי סוציאליסט עם יאפי ניו יורקי, היה מגיע לבוש בקפידה בז'קט ובעניבת משי מעל למכנסי ג'ינס משופשפים וקרועים.

בסיבוב הראשון, שארך כשנה וחצי, ניצחנו. חוק הגנת הדייר אושר באותה עת בעירייה והגן על אמני הלופטים. על בעל הבית הוטל לשלם את הוצאות המשפט. סטארק ערער והמשיך להציק לנו. אחרי שנאלץ לחמם את הבניין, סגר את הגז בתואנה שיש נזילה. לא יכולנו לבשל או לחמם מים.

גם בערעור פסק בית המשפט לטובתנו. בעל הבית הגיש ערעור נוסף והתחיל בו בזמן לגשש לקראת אפשרות של פשרה. האמת היא שלא קשה להבין את בעל הבית. פאמלה ליברמן, סוכנת דירות באיזור, סיפרה שהם מכרו דירות יוקרה בבניין לופטים משופץ, שני רחובות בלבד מהבניין שבו גרתי, במיליון דולר כל יחידה. רוב היחידות נמכרו תוך 60 יום, בעיקר לבנקאים ולאנשי עסקים.

לבסוף, בעל הבית הציע לסוזי ולי סכום כסף שאִפשר לנו לעזוב את הלופט ולחפש את מזלנו במקום אחר. הייתי תשושה ממלחמות וחיפשתי מקום שקט. עברתי לדירה קטנה בצ'לסי.

צ'לסי הוורודה ורובע שוק הבשר
כששוב התפניתי לבקר בשבת בסוהו, כפי שנהגתי בעבר, מצאתי סוהו אחר. חנויות אופנה ועיצוב יוקרתיות ומסעדות היי טק תפסו את מקום הגלריות. קבוצות תיירים חסמו את הרחובות. אוטובוסים מניו ג'רזי הביאו מבקרים וקונים. "שימי כיפת פלסטיק מעל לסוהו, ותקבלי קניון ענק", אומר הצייר יעקב

בערבי חמישי בצ'לסי, אז נפתחות תערוכות, הומים הבניינים בעשרות מבקרים שעולים במעלית היחידה לקומה העליונה, ועם כוסיות יין ביד יורדים במדרגות מקומה לקומה, מגלריה לגלריה

אלחנני שגר בסוהו 25 שנה, ורק באחרונה, לאחר שנים של משפטים, הגיעו הוא ועוד חמישה אמנים מבניין הלופטים שלו להסכם עם בעל הבית. בין החנויות המפוארות בסוהו מסתתרות עדיין כמה גלריות מכובדות, כמו או. קיי. האריס או פייס, אך גלריות מכובדות אחרות כבר עברו משם.

לאן? לאיזור השקט שלי בצ'לסי. בעליהן רכשו מחסנים ומוסכים גדולים בחלק המסחרי של צ'לסי, ליד ההדסון, והפכו אותם לגלריות מפוארות. קטע מרחוב 22, בין השדרות העשירית וה־11, הפך לרחוב הגלריות הראשי, אך רבות נפתחו עד מהרה גם ברחובות המקבילים. יותר ויותר אמנים שכרו בצ'לסי חללים לסטודיו, על אף שהדיור כאן לא חוקי עדיין. רבי קומות עברו טרנספורמציה והפכו לכוורות של גלריות. בערבי חמישי, אז נפתחות תערוכות, הומים הבניינים בעשרות מבקרים שעולים במעלית היחידה לקומה העליונה, ועם כוסיות יין ביד יורדים במדרגות מקומה לקומה, מגלריה לגלריה. האווירה חגיגית, ולכמה שעות לפחות נדמה שהאמנות עומדת במרכז העולם.

מי שרוצה לדעת מה חדש באמנות מגיע כיום לצ'לסי. לעת עתה נפתחו רק מסעדות אחדות והבוטיקים טרם הגיעו. אבל ממזרח לאיזור הגלריות עובר רובע צ'לסי התחדשות מהירה: בשדרה השישית נפתחו חנויות ענק, המושכות אלפי קונים מכל אזורי העיר; בשדרה השמינית נפתחו מסעדות חדשות, בתי קפה,

חלל משופץ לגלריית אמנות. מי שרוצה לדעת מה חדש באמנות מגיע כיום לצ'לסי

חנויות, ברים ומועדונים לשירות האוכלוסיה ההומוסקסואלית, שהפכה את הרובע לביתה (לפי הסטטיסטיקה חיים כאן יותר גייז מאשר בכל מקום אחר במנהטן); במערב, על גדת ההדסון, בחללים ענקיים שהיו פעם הרציפים של נמל ניו יורק, שם היתה אמורה לעגון ב־1912 ה"טיטאניק" אילו היתה מצליחה להגיע, נפתח מרכז ספורט מדהים בגודלו ובחידושיו: מגרשי כדורגל, כדורסל וגולף, מגרשי משחקים לילדים, החלקה על קרח, חומה גבוהה לטיפוס, בריכות שחייה, מועדוני כושר. אין ספק, מכריזים רבים, מרכז ניו יורק הוא צ'לסי.

האם עליית צ'לסי מסמנת את נפילת הסוהו? האמנים ובעלי הגלריות אומרים שכן. "לא בהכרח", אומרת רוברטה סמית, מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס". "כ־200 גלריות עדיין קיימות בסוהו בשטח קטן יחסית, ויוצרות דחיסות ואינטימיות שאינן קיימות בצ'לסי. גם מבחינה ארכיטקטונית הוא לא יכול להתחרות בסוהו. בקלחת הזאת, שנקראת סוהו, יכול כל אחד לחוש את האנרגיה היצירתית התוססת ואת החיפוש המתמיד אחר החדש והשונה באמנות הפופ כמו באמנות הגבוהה. בעבר, האמנות היתה כאן בעדיפות עליונה, היום זה אופנה, עיצוב, אוכל. קל להתפעל מהאסתטיקה היצירתית בגלריות לאמנות, קשה יותר לתפוס שיש דברים שאינם כלואים בין קירות לבנים של גלריה, כמו לבוש מעוצב ברוב דמיון או רהיט מקורי, שעשויים לעורר השראה בדיוק כמו יצירה אמנותית".

סטיב לואיס, בעל מועדון לילה בסוהו, מסכים. "לא רק שה'דאונטאון', שמרכזו הסוהו, לא מת, אלא הוא מתפשט ברחבי ארצות הברית. ה־MTV משדר את ה'דאונטאון' ברחבי העולם. 'דאונטאון' זה לא מקום, זה מושג, סגנון, תרבות".

איזור צ'לסי השקט, שאליו עברתי מהלופט בטרייבקה בסוף שנות השמונים, כבר מזמן אינו שקט. המחירים מאמירים לשחקים גם כאן. ומכיוון שהשינוי והתנועה המתמדת הם ממאפייניה של ניו יורק, השאלה המתבקשת היא: לאן התזוזה הבאה? כבר יש סימנים שיהיה זה "רובע שוק הבשר", בקצה הדרומי של צ'לסי, סוף רחוב 14 והרחובות המקבילים לו, ליד ההדסון. מקום ששימש מקלט לאנשים החיים בשולי החברה והיה גם מושבם של מועדוני טרנסווסטיטים והומוסקסואלים.

זהו עדיין איזור מסחרי, כמה ממפעלי הבשר עוד פועלים וריח בשר נישא באוויר, אבל כבר אפשר לראות עציצי פרחים על אדני החלונות ובלילה אורות דולקים במחסנים. בשנה האחרונה בלבד נפתחו ברחוב 14, בין השדרות התשיעית והעשירית, שמונה גלריות זו בצד זו, ועוד חמש ברחובות המקבילים. בפינת רחוב 14 והשדרה התשיעית נפתח בית קפה ענק ובסופי שבוע כבר עומדים בתור לקבל שולחן. ליד בית הקפה יש קונדיטוריה מעולה ובייגלייה הפתוחה כל שעות היממה. ברחוב 15, בבניין ענק של חברת הביסקוויטים "נאביסקו", נפתח לאחרונה "שוק צ'לסי" מעוצב להפליא, ובו מאפיות, קונדיטוריות וחנויות לממכר מיני ירקות וכלי בית.

"האיזור עדיין נראה כמו לאחר הפצצת טילים", אומרת אמנית הווידיאו טינה רובין, ששכרה כאן לופט לפני כמה חודשים. "אבל יש כאן הרבה מהמסקרן, האחר, המפתיע, כל מה שמפעיל את הדמיון. דווקא חוסר הליטוש הוא שמגרה. לאחר זמן מה מפתחים טעם אסתטי חדש, ומגלים את היופי המסתתר בדברים שקודם קראת להם פסולת".

הפוסט מנהטן – דאונטאון היא הדבר הבא הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f-%d7%93%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%98%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%94%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%91%d7%90/feed/ 0 עמק ההדסון – יקב עתיק וכפר משוחזרhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%96%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a2%25d7%259e%25d7%25a7-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2593%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2591-%25d7%25a2%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%25a7-%25d7%2595%25d7%259b%25d7%25a4%25d7%25a8-%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%2595%25d7%2597%25d7%2596%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%96%d7%a8/#respond Sun, 13 Jul 2008 15:33:13 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%96%d7%a8/ביקור ביקב שפעל גם בתקופת היובש, ובבית מרקחת של פעם

הפוסט עמק ההדסון – יקב עתיק וכפר משוחזר הופיע ראשון במסע אחר

]]> רבים היקבים שבעמק ההדסון, רובם יקבים משפחתיים קטנים. הוותיק שבהם, ובארצות-הברית כולה, הוא Brotherhood Winery , השוכן כשעה נסיעה מניו-יורק. חוצים את גשר וושינגטון, פונים ל- Palisades Parkway, ביציאה 9West פונים לכביש 87 צפונה. ביציאה 16 פונים לכביש 17West. מכביש זה יוצאים ביציאה 130, פונים לכיוון Washingtonville, ומשם לפי השילוט.

הוא נוסד ב-1839 ולא חדל לפעול גם בשנות העשרים של המאה, כשנאסר על פי חוק לייצר ולשווק משקאות אלכוהוליים. היקב עקף את החוק על ידי ייצור יין לצורכי פולחן בכנסייה, ומספרים כי מספר הכמרים באותה תקופה עלה פלאים.
בשנת 1987 נקנה היקב המשפחתי על ידי שישה שותפים. סזאר, איש לבבי וחם, הוא יינן בעל שם ובן למשפחת ייננים, כומה מהיינות החדשים שפיתח ביקב כבר זכו בפרסים. הוא נולד בצ'ילה, התמחה בהנדסה חקלאית, השתלם בספרד ובצרפת, שם הכיר יהודייה מברוקלין ונסע אחריה לארצות הברית.
סזאר מסביר את תהליכי ההשבחה של זני הגפן ומתגאה במיוחד בשלושה סוגי יינות שזכו למוניטין: Marriage, יין לאספנים; השני, יין תוסס המיוצר על פי שיטת השמפניה הצרפתית; והשלישי, העולה על כולם, הוא "יין הקרח", Eiswein , יין נדיר שכמעט אין למוצאו בחנויות, ואפשר לייצרו רק בתנאי מזג אוויר מיוחדים, כשהטבע משתף פעולה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סביבת ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הסיור ביקב נמשך כשעה, ובמהלכו יורדים למרתפים קרירים שבהם מאוחסנות חביות היין הענקיות, מקבלים הסברים מרתקים על שיטות ייצור היין, ומסיימים באולם הטעימה. לא מומלץ לנהוג אחרי הביקור.

כתובת: Brotherhood Plaza Drive 100, Washingtonville
טלפון: 1-845-4963661

מוזיאון הכפר
קרוב ליקב נמצא Museum Villge – כפר היסטורי, רפרודוקציה של כפר מהמאה ה-19. מגיעים אליו דרך כביש 17West יציאה 129, וממשיכים לפי השילוט. הכפר נבנה ב-1950 על פי דגמים מדויקים של כשלושים מבנים שהיו בסביבה. הוקמו כאן גם בתי מלאכה על כל הציוד התקופתי שלהם. מדריכים לבושים בבגדי התקופה מדגימים את השימוש בכלים ובפיהם סיפורים מרתקים על בתי מלאכה לנרות, למטאטאים, לקרמיקה, לרתמות סוסים ולאוכפים.

יש כאן גם בית מרקחת ובו התכולה המקורית של בית מרקחת אשר פעל בכפר סמוך במאה ה-19: שורות של צנצנות ובהן תרופות, שידות עץ עם מגרות זעירות לתבלינים ורשימת מחירים של אז. בבית הדפוס ישנן פלטות ברזל מוכנות להדפסה, ודפס מדפיס במכונה ישנה פוסטרים שהמלה "מבוקש" מככבת בהם בגדול. בתחנת מכבי האש יש משאבות קיטור וכרכרות אדומות עם גלגלי עץ ענקיים, ובאורווה – כרכרות יפהפיות מקושטות.

בית הספר מ-1805, הנמצא בכפר המוזיאון, מעניין במיוחד: בחדר יחיד ובו אח למדו יחד ילדים מכל הגילאים, כשהגדולים מסייעים לקטנים. המדריכה-מורה מספרת שבית הספר הזה היה פתוח רק בחורף, כי בשאר חודשי השנה עזרו הילדים בעבודות המשק.

הילדים היו מגיעים לבית הספר ברגל, לא אחת מרחק של כמה קילומטרים, נושאים בידיהם עצים לאח שבכיתה. הלימודים בבית הספר הסתיימו בגיל 12, ונערות בנות 13 או 14 הפכו לא פעם למורות. המורות שנישאו נאלצו לעזוב את ההוראה, משום שבאותה תקופה סברו כי "חינוך ומשפחה לא הולכים יחד".

כתובת: Route 17M 1010, Monroe
טלפון: 1-845-7828247/8

הפוסט עמק ההדסון – יקב עתיק וכפר משוחזר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a2%d7%9e%d7%a7-%d7%94%d7%94%d7%93%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%a7%d7%91-%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%9b%d7%a4%d7%a8-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%97%d7%96%d7%a8/feed/ 0