בפעם הראשונה שמגיעים אל העיר סיביו (Sibiu), אפשר לטעות ולחשוב שחוצים את הגבול אל אוסטריה או בוואריה, ולהרגיש שחוזרים בזמן. כמתוך ספר נפרשת מול העיניים תמונה של עיירה גרמנית מימי הביניים: קו הרקיע שלה מצטייר על רקע הרי הקרפטים מדרום, על העיר העילית חולשת כנסייה גותית גדולה, והעיר התחתית משתרעת עד נהר צ'יבין (Cibin). כל הבניינים המרכזיים מרוכזים בעיר העילית, אבל הקסם של העיר התחתית טמון במבוך של שבילים צרים ובתים בני מאות שנים, מלאים בפרטים שובי לב.

נשבעו להגן על האדמה
האגדה מספרת כי שני המנהיגים של ראשוני המתיישבים הסקסונים-הגרמנים הגיעו למקום במאה ה-12 בשליחותו של המלך ההונגרי, כדי להגן על גבולות הממלכה שהיו נתונים לאיום מתמיד של פולשים. הם נעצו את חרבותיהם על גדת הצ'יבין ונשבעו להגן על האדמה שהעניק להם המלך. לכפר שנוסד קראו הרמנזדורף (Hermannsdorf), על שם אחד ממייסדיו. עד מהרה הוא היה לבירת הפרובינציה הסקסונית, ושתי החרבות המוצלבות – לסמלו.

מבט על פיאצה מיקה, "הכיכר הקטנה", בלבה של העיר העתיקה 

במשך 800 שנה הצליחו הסקסונים בטרנסילבניה לשמר במידה ניכרת את האוטונומיה שלהם. רק במאה ה-19 החלה שרשרת אירועים שהביאה בהדרגה לידי כך שכמעט כל הסקסונים עזבו את האזור. התהליך החל במודרניזציה של המדינה ובהתגברות הנטיות הלאומיות מצד ההונגרים והרומנים, והמשיך בהחלטה הגורלית של המנהיגות הסקסונית להתייצב לצד הנאצים. החלטה זו גרמה לסובייטים שלאחר מלחמת העולם השנייה לגרש את הגרמנים של רומניה למחנות עבודה בברית המועצות. ב-1989, כשרומניה פתחה את גבולותיה, עברו הסקסונים, כמעט עד האחרון שבהם, למולדת ההיסטורית שלהם – לגרמניה.

שמה הגרמני של העיר הוא הרמנשטט (Hermannstadt), על שמו של אותו הרמן שהיה ממייסדיה, אולם היום כבר קוראים לה רק בשמה הרומני, סיביו, ורוב תושביה הם רומנים. הרומנים החלו לקנות בתים בתחומי החומה המקיפה את העיר רק אחרי שניתן צו של האימפריה האוסטרו-הונגרית מ-1781, שהתיר לראשונה גם למי שאינם גרמנים לגור בה. מאז הגדילו בהדרגה את נוכחותם בעיר. ייצוג נרחב לתרבות העממית הרומנית הטרום-תעשייתית אפשר למצוא במוזיאון אסטרה הסמוך לעיר, ובו פזורים תחת כיפת השמים שחזורים של בתים וכנסיות, טחנות רוח וסדנאות ממקומות שונים ברומניה. כתובת המוזיאון: Calea Răşinarilor 14, ביער דומבראווה (Dumbravă).

ילדים בכיכר. אף שרוב תושבי העיר הם רומנים, את הדחיפה לשיקום העיר נתן דווקא ראש עיר ממוצא סקסוני

אף שרוב התושבים היום הם רומנים, ראש העיר שנתן את הדחיפה הגדולה לשיקום העיר היה דווקא ממוצא סקסוני, ולאחר עשרות שנים של הזנחה בידי הקומוניסטים העיר החלה לשגשג. עד כדי כך, שבשנת 2007 סיביו הוכרזה כבירת התרבות של אירופה, תואר שאותו חלקה עם לוקסנבורג (האיחוד האירופי מעניק בכל שנה את התואר הזה לשתי ערים, שמקבלות הזדמנות להציג את המורשת התרבותית שלהן). לסיביו היו תמיד חיי תרבות מרשימים – מתקיים בה פסטיבל הג'אז הגדול של רומניה, יש בה תיאטרון עם הצגות בגרמנית וברומנית, מוזיאון לאמנות שקיים מאז שנת 1817 וירידים של אמנות ומלאכת יד, יש לה תזמורת פילהרמונית משלה ופסטיבלים שנתיים המוקדשים לתיאטרון, לאופרה ולאומנויות הבמה של ימי הביניים.

טיול דרך השכבות של העיר
רוב המבקרים נכנסים לעיר העתיקה דרך מדרחוב בלצ'סקו (Bălcescu), שבשני צדיו מסעדות קטנות, בתי קפה וחנויות. ברחוב צ'טאצי (Cetăţii), שפוגש את רחוב בלצ'סקו בתחילתו, נמצא החלק השמור ביותר של הביצורים מימי הביניים – זהו קטע מחומת העיר הכולל שלושה מגדלים, ומה שהיה פעם תעלת מגן הפך לפארק צר בין החומה הפנימית לחומת ההגנה החיצונית. הביצורים הללו הטילו בזמנם מורא על פולשים, והצליחו להגן על העיר מפני הניסיונות הרבים של התורכים להשתלט עליה.

רחוב צ'טאני. פה נמצא החלק השמור ביותר של הביצורים מימי הביניים

כשהולכים למרכז העיר דרך רחוב בלצ'סקו מגלים שסיביו בנויה כבצל, שכבות-שכבות, ומתקדמים מהשכבות החיצוניות, הצעירות יותר, לעבר השכבות העתיקות שבלבה. לפתע נפתחת כיכר העיר הרחבה, פיאצה מארה (Piaţa Mare, "הכיכר הגדולה"), במרכז העיר העילית. זו הכיכר המרכזית האחרונה שנבנתה בעיר. בהמשך מגיעים לפיאצה מיקה (Piaţa Mică, "הכיכר הקטנה") הצנועה יותר, שצורתה מוארכת, ולפיאצה הואט (Piaţa Huet), העתיקה עוד יותר, המסמנת עד לאן הגיעה טבעת החומות הראשונה, שנבנתה סביב הכנסייה המרכזית של העיר. אנחנו כבר בלב לבה של הרמנשטט העתיקה.

הכנסייה האוונגלית (Biserica Evanghelica, כתובת: Piaţa Huet) שהיתה בעבר כנסייה קתולית שהוקדשה לבתולה מריה, הוקמה בשנים 1520-1320, והיא משקפת את הגישה המסודרת, היסודית והבטוחה בעצמה של הסקסונים. אמנם חסרה לה הראוותנות של כנסיות דומות במקומות אחרים, אבל קווי המתאר שלה, עם הפרופורציות המצוינות והמגדל שגובהו 73 מטרים, מתנשאים מעל לעיר באופן נפלא. במאה ה-16, כאשר תנועת הרפורמציה עלתה וביקשה לנער את הממסד הקתולי מניוונו המוסרי מהשחיתות שאפפה אותו, אימצה האומה הסקסונית הקטנה והפוריטנית עד מהרה את רעיונותיה, והכנסייה איבדה רבים מהעיטורים שהיו שייכים לתקופה הקתולית שלה. ציור קיר של הצליבה מהתקופה שלפני הרפורמציה עדיין מעטר את מקום המקהלה בכנסייה, לצד כלי למי הטבילה, שעל פי המסורת ניצוק מברונזה של התותחים התורכיים שנלכדו לאחר המצור של 1437. הדרך הטובה ביותר בעיני לחוות את המקום לעומקו היא להאזין לקונצרט העוגב שמתקיים בו בכל יום רביעי בשש בערב, מאמצע יוני ועד תחילת ספטמבר (הופעות המקהלה מתקיימות בזמנים שונים במהלך השנה).

הכנסייה האוונגלית. מארבעת הצריחים העליונים של מגדל הכנסייה נשקף נוף נפלא

הנוף הנשקף מארבעת הצריחים העליונים של מגדל הכנסייה פשוט נפלא. אחרי ים גגות הרעפים האדומים מתחילות הגבעות, ובהמשך מופיעות הפסגות הגבוהות ביותר של הרי הקרפטים. מחוץ לכנסייה, בקצה המערבי שלה, נמצא משטח המאפשר את התצפית הטובה ביותר לטעמי על העיר התחתית. המשטח בנוי מעל לאחד מחמשת רחובות-המדרגות המוליכים למדרון התלול המפריד בין העיר העילית לעיר התחתית ואשר תורמים רבות לקסם המיוחד של סיביו ולקו האופק המשתעשע שלה. ממש ליד המשטח ניצב מגדל השער, ומתחתיו נמצאת הכניסה למסעדת Weinkeller (מרתף היין בגרמנית), המגישה ארוחות נדיבות וטעימות ויינות מקומיים מצוינים, ויושבת במיקום נהדר, במבנה מימי הביניים עם תקרת קשתות ומרפסת.

רעיונות של תנועת הנאורות
אם ממשיכים מזרחה מכיכר הואט, נכנסים לכיכר הקטנה. הכיכר מוקפת בניינים צבעוניים בני המאות 16-14, עם קשתות שמעניקות מפלט מחום השמש ומגשם ושלג, ומסתיימת במעבר תלול שיורד אל העיר התחתית. זהו רחוב אוקני (Ocnei) המתפתל, שעובר תחת תחרת הברזל העדינה של גשר השקרנים. מספרים שעל יד הגשר היו ספסלים לרוב ושתושבים רבים נהגו להתאסף בהם, לספר את הרכילות האחרונה ולא פעם גם להגזים ולהפריח שמועות שווא. כמרי העיר שהתרעמו על כך יצאו חוץ נגד התופעה וגינו את בזבוז הזמן ואת השקרים שהופצו שם, והגשר זכה לשם המפוקפק.

פיאצה מארה, "הכיכר הגדולה"' הכיכר האחרונה שנבנתה בעיר העלית

בקרבת מקום נמצא המוזיאון לפולקלור סקסוני (כתובת: Piaţa Mică 21), שיושב בתוך בית הגילדות העתיק בעיר, ומוזיאון הרוקחות הקטן והמקסים (כתובת: Piaţa Mică 26). מגדל המועצה לשעבר משגיח על המעבר בין הכיכר הגדולה ואל הכיכר קטנה, ומהקומה הגבוהה שלו יש תצפית נהדרת על מרכז העיר. על הכיכר שולטת הכנסייה הקתולית, שאת נוכחותה כפתה שושלת הבסבורג הקתולית על הסקסונים בעלי האמונה הרפורמיסטית העזה, לאחר שגירשה את התורכים מהונגריה והשתלטה על טרניסלבניה. לכנסייה יש מעט מאוד להציע מבחוץ, אבל כדאי להיכנס פנימה ולהציץ במזבחים הברוקיים ובחלונות הזכוכית שלה.

מכל בתי העשירים שסביב הכיכר הגדולה, המבנה המפורסם ביותר הוא ארמון ברוקנטל (Brukenthal), שנקרא כך על שם הברון שבנה אותו ואשר כיהן כמושל הסקסוני של טרנסילבניה תחת שלטונה של הקיסרית מריה תרזה. האדריכלות של הארמון מבטאת את הרעיונות שהברון הביא איתו מלימודיו בגרמניה, של תנועת הנאורות ושל הבונים החופשיים; באמצעות שבירת חוקי הבנייה המקומיים הוא ניסה להביא למקום שהיה שמרני ופרובינציאלי את התרבות המודרנית. את הטירה הניח אחריו הברון עם הספרייה הפרטית שלו ועם אוסף האמנות ואוספים אחרים אשר בה, כמוזיאון ציבורי המוקדש לאנשי הרמנשטט, תחת חסותה של הכנסייה האוונגלית הסקסונית. המוזיאון נפתח ב-1817, ועדיין נשמרת בו במידה ניכרת האינטימיות המקורית של המקום (כתובת: 4-5 Piaţa Mare).

ילדה שותה. כדי לגלות את כל קסמיה של העיר צריך פשוט לשוטט בסמטאות ולהיכנס לחצרות פנימיות

בקצה השני של הסמטה שמתחילה בארמון ברוקנטל נמצא בניין העירייה הישן, שמתפקד היום כמוזיאון להיסטוריה של סיביו (Muzeul de Istorie). הוא בנוי כמו מבצר קטן ומעליו מתנשא מגדל, שהקים אותו והתגורר בו תומס אלטמברגר, ראש העיר בשנים 1491-1470. את החצר האחורית מעטר מעין אולם מקורה ויפהפה מתקופת הרנסנס ששימש בעברו אתר עינויים והוצאות להורג.

מהצד של העיר התחתית, בניין העירייה הישן גובל באחד הרחובות הציוריים ביותר של סיביו. רחוב צ'נטומווירילור (Centumvirilor) מורכב משורה של בתים עתיקים הפונים מערבה, המנצנצים בשעת השקיעה, המשקיפים על גגותיה של העיר התחתית. הרחוב מטפס, ואז יורד עד לגובה העיר התחתית. בנקודה הזאת אפשר למצוא את הסדנה של אדון סנטינו מסקולו, בונה כינורות איטלקי כריזמטי שעבר לסיביו ממילאנו בחיפוש אחר יופי ושלווה.

רחוב בסיביו. המודרניזציה והחידוש נגעו כמעט רק במרכז העיר

אני משאיר אתכם לגלות לבד את שאר הקסמים הגלויים והחבויים של סיביו, עם עצה אחת בלבד: לכו בשביליה, היכנסו לחצרות בכל פעם שאתם רואים שער פתוח, ותגלו את המקומות המעניינים ביותר בעצמכם. כל עוד אתם נשארים בגבולות העיר ההיסטורית, לא תוכלו לטעות. את הגמול תקבלו בדמות מפגש אישי עם עיר שנראית כמו קפסולת זמן, שהמודרניזציה והחידוש נגעו כמעט רק במרכזה, ואשר משמרת סגנון חיים בן מאה שנה בתוך סביבה אדריכלית ותיקה אף יותר.

הצילומים בכתבה באדיבות לשכת התיירות של סיביו

הפוסט סיביו: פריחה מאוחרת הופיע ראשון במסע אחר

מעבר להרי הקרפטים, בין יערות אפלים, שדות חיטה זהובים וכפרים שבהם נוסעים עדיין בעגלות עץ רתומות לסוסים, שוכנות יצירות אמנות מופלאות הנמנות עם נכסי המורשת התרבותית העולמית (World Heritage) של אונסק"ו, לצד יצירות מופת כמו הטאג' מהאל בהודו או ארמונות בוונציה וברומא. אלו הן הכנסיות המצוירות במולדובה שבצפון רומניה. הסגנון הייחודי שלהן הבזיק כמכת ברק: למשך תקופה קצרה, לקראת אמצע המאה ה־16, עיטרו המולדבים את הכנסיות שלהם בלהיטות ובשקדנות מדהימות. מפעל הציור המרשים שקע ב־1552, באותה פתאומיות שבה החל עשרים שנה קודם לכן. כל מה שרצית לדעת על רומניה – כתבות, טיפים המלצות ועוד סגנון הציור של הכנסיות בבוקובינה (Bucovina), מולדת נסיכות מולדובה, היה שונה בתכלית מזה שהתקיים בעיצומה של תקופת הרנסאנס במערב אירופה של אותן שנים. האמנות הביזנטית היתה מקור השפעה מרכזי על הגודל, הסגנון והעוצמה של האמנות הכנסייתית בבוקובינה. העוצמה החזותית הזו נחרתה בזיכרוני בפעם הקודמת שהייתי שם, לפני 17 שנה, בטיול בית ספר שנערך בעודי ילד ברומניה. עכשיו אני חוזר למולדת הישנה, לאזור שבו ביקרתי כנער, וכולי מוצף בזיכרונות. עכשיו, כמו אז, זהו מסע ארוך על פני גבעות מכוסות בחיטה, בין יערות עבותים, עמקים מוריקים ומנזרים דמויי מבצרים. אני נזכר באותו איכר ששלח את בנותיו עם חריץ גבינה ולחם תוצרת בית כדי לברך את ילדי הכיתה שלנו, שהיו עסוקים באותה עת בהקמת אוהלים לשנת לילה. אני תוהה עד כמה השתנו הדברים מאז אותם ימים תחת השלטון הקומוניסטי. האם ההיתר הרשמי שקיבלנו לצלם את הכנסיות באמת יאפשר לנו לצלם, האם יהיה חשמל, האם המכונית תשרוד את הבורות העמוקים שבכבישים הכפריים? התשובה לכל השאלות האלה היתה בסופו של דבר כן, אבל רק אחרי הרבה אלתורים, מעט דיפלומטיה ביזנטינית וזהירות רבה שלא להתנגש בכרכרות סוסים עמוסות עצי הסקה, שדהרו בחשכה בלי פנסים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד רומניה, בהנחה לגולשי מסע אחר! 47 קרבות, 44 כנסיות הנסיכות ההיסטורית של מולדובה שסועה כיום: רומניה חולשת על שטח אחד, מולדובה (שזכתה בעצמאותה עם נפילת ברית המועצות) אוחזת בנתח גדול אחר, ואילו אוקראינה שומרת על נתחים ניכרים בצפונה ובדרומה. כמעט כל הכנסיות המצוירות נמצאות בשטח שבשליטת רומניה, כשהידועות שבהן מצויות בבוקובינה. ראדָאוּץ (Radauti) היתה בירתה הדתית של נסיכות מולדובה, ונראה שהדבר עדיין משמש מקור לגאווה בעיר. עושה רושם שתושבי ראדאוץ מתגאים קצת פחות במורשת היהודית של העיר, על אף שזו היתה בזמנה אחד ממרכזי החיים היהודיים במולדובה (בלי קשר לעובדה, ששם נולד אבי סבי); "בזמנה", כלומר בתקופת הכיבוש האוסטרו־הונגרי של בוקובינה, בין 1775 לסוף מלחמת העולם הראשונה. עדיין ניתן למצוא שם, צמוד לכיכר השוק, בית כנסת. הוא גדול למדי, אם כי רחוק מלהתחרות באלה של צֵ'רְנאוּץ (צ'רנוביץ) וסוּּצ'אבָה, הערים הראשיות של בוּקוֹבינה. עשר כנסיות מצוירות נותרו בבוקובינה, ובאחדות מהן השתמרו ציורי קיר, פרסקו, במצב ספינתו של הקדוש ניקולאס בכנסיית רומן צילום : דינו, סנדו, ראדו מנדראה טוב. כך בגוּרה הוּמוֹרוּלוּי (Gura Humorului), אַרְבּוֹרֶה (Arbore), מוֹלדוֹביצָה (Moldovita), רישְקָה (Risca), ווֹרוֹנֵץ (Voronet) וסוּּצֵ'ביצָה (Sucevita). כולן, חוץ מזו האחרונה, צוירו בין 1532 ל־1552. ציורי הקיר בכנסיית סוצ'ביצה צוירו בשנות התשעים של המאה ה־16. המוטיבים מוכרים. על הקירות החיצוניים אנו רואים שוב ושוב את ישו בדימויים המקובלים שלו באמנות הנוצרית: כילד בזרועות אמו מרים, כשה האלוהים שמסמל את הקרבתו של ישו למען האנושות כולה, כשופט ביום הדין האחרון. הצדיקים עולים בסולם לשמים בסיועם של מלאכים, החוטאים נגררים לשאול בידי שדים מטילי אימה. ציורי אולם הכניסה מוקדשים בדרך כלל לקדושים המעונים של הכנסייה. הציורים לא חוסכים מאיתנו את צורות ההוצאה להורג המקובלות באותם ימים: צליבה, פשיטת עור, צלייה, ולבני המזל: עריפת ראש. הנזירים שציירו את הפרסקות האלו נהגו לייחס להן ערך רוחני רב. הם נהגו לצום במשך ימים לפני שהחלו בעבודתם כדי להיטהר ולהיעשות ראויים למלאכה. במושגי התקופה היה ציור איקונות שער ישיר אל אלוהים, והנזירים האמינו שהטוהר עשוי לשוות חן שמימי לעבודתם. ההיסטוריה של הכנסיות המצוירות מתחילה עם הנסיך שְטֵפָן הגדול (1457־1504), שלאחר מותו הפך קדוש בשל להיטותו להגנת הנצרות מפני השפעות זרות. מסופר על שטפן הגדול, שבמשך 47 שנות שלטונו לחם 47 קרבות נגד התורכים, הטטארים, הקוזאקים, הפולנים והמדיארים והקים 44 כנסיות ומנזרים. סגנון האמנות המולדבית של הכנסיות המצוירות לא פרח בזמנו של שטפן הגדול והכנסיות לא עוטרו בציורי קיר מרהיבים, אלא בעיטורים קראמיים שהוצבו בצריחי הכנסיות ובכרכובים. עם זאת האמנות המולדבית התבססה על עיצובן הייחודי של הכנסיות שבנה: קטנות, בעלות קירות עבים, יסודות בצורת כוכב וכיפה מתומנת. פטרון האמנויות השמרן לאחר מותו של אחרון יורשיו החוקיים של שטפן הגדול, בחרה אצולת מולדובה בפֵטְרוּ רארֵש, בנו הבלתי חוקי של שטפן ומי שהפך להיות פטרונן הגדול של הכנסיות המצוירות במולדובה, לשמש כנסיך. פטרו בנה כנסיות, לא רק כדי לאשש את מעמדו כשליט הארץ כלפי תושביה וכלפי שכנותיה, אלא גם משום שתפש עצמו כמגן הנצרות האורתודוקסית. למרות שמרנותו היה פטרו נסיך בסגנון הרנסנס – פטרון האמנויות ושליט מודרני במונחים של תקופתו. הוא תמך בבניית מנזר פרוֹבּוֹטָה (Probota), השתתף בבניית מנזר הוּמוֹר (Humor) ומימן את מפעל ציורי הקיר במרבית הכנסיות המצוירות. תחת שלטונו פיתחו האמנים המולדבים איקונוגרפיה ייחודית. כך, למשל, סצינה של אחד הציורים מתארת את אדם כורת ברית עם השטן לאחר שגורש מגן עדן; אדם מודה בחטאיו וממיט קללה על צאצאיו. מקורה של סצינה זו באמונה עממית שנכתבה במאה ה־16 והוצגה באמנות הכנסייתית כדוגמה לנוראוֹת שיפקדו את המין האנושי אם יבחר לדבוק בהבלי העולם הזה. גם סצינת יום הדין האחרון, המעטרת את קירות הכנסייה בווֹרוֹנץ, מעוצבת באורח ייחודי. בתחילה נמשכת עין הצופה לבגדיו הלבנים של אלוהים, ורק בהמשך נחשפים שאר הפרטים: המלך דוד מנגן והילה זהובה מעטרת את ראשו; המאמינים והכופרים, התורכים, עובדי האלילים והקתולים – כולם כאחד מובלים אל כסאו של ישו, השופט העליון; זהב שקורן ממאות הילות ונהר אש על גבי רקע כחול עמוק; חומת גן העדן המוזהבת; תחיית המתים; חצוצרות מריעות, מודיעות על יום הדין, ומלאכים זוהרים מרחפים ומפרידים בין אור לחשכה, בין רע לטוב. ציירי ווֹרוֹנץ לא הזניחו אף פרט בציור הענקי והמדהים שיצרו. בהתחשב בחורף הקשה של מולדובה, עם הרוחות הסיביריות המנשבות ממזרח, שלאחריו באים אביב גשום וקיץ חם ומאובק, רעננות הצבעים בפרסקו הזה – שהוא בן יותר מ־450 שנה – מפליאה. אין מספיק כסף מומחי השחזור, שניצבים בפני מצוקה כספית, נמצאים במירוץ נגד הזמן. הצוות שעובד על הציורים במנזר הומור (השוכן בגוּרָה הוּמוֹרוּלוּי) מתמודד עם תנאים מביכים: לאחר שקיבעו במשך שנים אחדות את הקירות המידרדרים שמאחורי ציורי הקיר המתפוררים, הם גילו שהלחות שבה למקומות שעליהם עבדו. משלחת יפנית שביקרה במקום ציינה שביפן היה בניין כזה נשמר בתנאי בידוד סניטרי, אך כאן אין מספיק כסף, וחוץ מזה, בכנסיות הללו משתמשות קהילות חיות ותוססות. בהומור, למשל, המנזר והכנסייה השייכת לו הם חלק בלתי נפרד מהעיירה. וסילה, החוואי שאכסן בבית העץ שלו סטודנטים רבים לאמנות שסייעו למומחי השחזור, ניגש לעזור לנו בהתקנת מנורות הסטודיו באולם התווך בהומור. לאחר שאלה דלקו, החלקים העליונים של הפרסקו, אשר היו קודם חשוכים, קמו לתחייה והציגו שפע של דמויות וקישוטים חינניים. בערב ניגש אלינו וסילה דומע והודה לנו במבוכה. הוא נטבל כאן, בכנסייה הזו, אחר כך התחתן בה, וגופתו מלאך, מנזר נאמץ | צילום : דינו, סנדו וראדו מנדראה ללא ספק תונח בה לפני הקבורה, אך אלמלא בואנו וצילומי הסטודיו שלנו, הוא לא היה אפילו משער איזה יופי חבוי בציוריה. מדוע הסתיים מפעל ציור הכנסיות? התשובה לכך אינה פשוטה, אם כי ניתן לזהות תהליכים אחדים שבוודאי השפיעו על כך. למשל, האמונה המובנת מאליה מימי הביניים בגאולה קרבה, באחדות הבריאה, במשמעות הדתית העמוקה של כל המעשים, בזהות המיסטית בין כל כנסייה שנבנתה על ידי אדם לבין הכנסייה השמימית של האל עצמו – שבהשראתה הוקפד על אופיין המושלם, דמוי הפנינה, של הכנסיות – הלכה ונחלשה. גם האימפריה העות'מאנית, שתחת השפעתה היתה נתונה נסיכות מולדובה, לא עודדה היווצרות קשר עם מערב אירופה, ניצלה את משאבי הארץ והורידה אותה למעמד של גרורה. הכנסייה בסוצ'ביצה היתה ניסיון מאוחר של משפחה אריסטוקרטית, שני דורות לאחר ווֹרוֹנץ, לחקות את התהילה של ימים עברו. היה זה העשור האחרון של המאה ה־16, כשהאחים מוֹבילה (Movila), מממני הכנסייה, גילו שבתי הספר לציור נסגרו בשל מחסור בהזמנות. לבסוף נמצאו שני אחים מיומנים, נזירים, שהיו בעלי הכשרה מספקת לציור הכנסייה. התוצאה היתה מרשימה, אך נטולת החן וההילה המיסטית של אחיותיה הבוגרות. זו היתה גם הכנסייה האחרונה שצוירה מבחוץ. מכאן ואילך, הקדושה נסתגרה בבית פנימה. עוד באזור: מוזיאון הביצים המצויירות ליד מנזר מולדוביצה נמצא המוזיאון של האמנית לוסיה קונדראה המציגה 14,000 ביצים מצויירות בסגנונות רבים ושונים. MUSEUL OUALOR, LUCIA CONDREA (ממליצה וצילמה – סוזי מאור) מוזיאון הביצים המצויירות מפת צפון רומניה: למידע על מולדובה – המדינה

הפוסט מולדובה, צפון רומניה – אמנות בכנסיות ומנזרים הופיע ראשון במסע אחר