בשנת 2009 הגעתי בפעם הראשונה למונטנגרו. רק במטוס פתחתי מפה כדי להבין איפה בדיוק המדינה הזאת נמצאת… אז זאת היתה מדינה צעירה, ששלוש שנים קודם הכריזה על עצמאותה, והיתה האחרונה שנפרדה מיוגוסלביה לשעבר, ולמעשה מהחיבור עם סרביה.

בעשור שקדם לפרידה סבלה מונטנגרו מאוד מהחיבור עם סרביה, המדינה שעוררה את המלחמות הנוראיות ביותר על פני אדמת אירופה מימי מלחמת העולם השנייה, בהן נהרגו 300,000 אנשים. מונטנגרו היתה האחרונה להיפרד מאחר שברית נאט"ו חששה שהיפרדותה תעורר גם בה מלחמת אזרחים. המונטנגרים חיכו בסבלנות לרגע המתאים, ולבסוף הכריזו על עצמאותם ב-13 ביולי 2006. למרות שהמונטנגרים הם העם הלוחמני ביותר מבין עמי הבלקן ו-500 שנה הקדישו עצמם למלחמה בתורכים, הם לא סבלו ממלחמה בשטחם או נלחמו בגזרות אחרות במהלך המלחמות של שנות ה-90.

מונטנגרו – מדריך מסע אחר: כתבות, מסלולים וטיפים

טיול ג'יפים במונטנגרו. ההרים של מונטנגרו הם מהדרמטיים ביותר באלפים הדינאריים | צילום: ערן חקלאי

מאז היפרדותם, המונטנגרים משקמים את הכלכלה ומקדמים אותה עם אחוזי צמיחה דו-ספרתיים בכל שנה. היום המדינה מהווה אטרקציה בתחום השקעות הנדל"ן והתיירות. ביוני 2017 מונטנגרו אפילו התקבלה לברית נאט"ו, מה שעורר את כעסם של הרוסים, ואלו לא חסכו בהבעת מחאתם על המהלך. ואם כולם משקיעים בה אז למה לא לקפוץ לביקור?

אחרי הנחיתה, התארגנו לטרק והתחלנו מסע של שלושה שבועות בו חצינו את המדינה ברגל מצד לצד. כבר מהיומיים הראשונים של הטרק הבנתי שהחופים של מונטנגרו, כפי שאמרו רבים, הם החיבור היפה ביותר בין ים להרים. ההרים של מונטנגרו הם מההרים הדרמטיים ביותר של האלפים הדינריים בבלקן, והמונטנגרים הם מהאנשים הנחמדים ביותר במדינות הבלקן.

לאט לאט התבהרה הסיבה למה ההרים המונטנגרים מעולם לא נכבשו על ידי אף מדינה. השטח ההררי, שעושה את מונטנגרו לכל כך יפה ואטרקטיבית מבחינה נופית, הוא שטח הררי קשה ודרמטי, עם תופעות גיאולוגיות מרהיבות של המסה קרסטית. גן עדן לאוהבי נוף הררי, שלג, פריחות, משטחי אחו ירוקים, יערות ואגמים. לאן שלא הלכנו, המראות היו מדהימים. זה היה ב-2009, בשבוע שעבר חזרתי מהסיבוב ה-37 במונטנגרו והעין עדיין לא שבעה מהנופים.

העין לא שבעה מהנופים של מונטנגרו | צילום: שלמה טל

את הטיול במונטנגרו אפשר לחלק לשלושה אזורים: אזור החוף, רכס הדורמיטור ורכס הביאלהסיצה.

אזור החוף
אזור החוף עשיר בערים עתיקות מהתקופה הוונציאנית. הוונציאנים, שהיו מעצמה ימית, הוזמנו לשמור עבור המונטנגרים על אזור החוף האדריאטי לפני בערך 600 שנה. הם ישבו באזור הזה עד שנפוליאון כבש את ערי החוף שלהם ומוטט את האימפריה הימית הוונציאנית. בודבה, קוטור, פרסט ועוד אלו הן ערי חוף עתיקות ויפות, הבנויות אבן ואווירה של ים בניחוח איטלקי. הן מהוות תחליף מצוין לדילים של התורכים ומושכות אליהן קהל רב ומגוון מכל רחבי העולם. גם בתקופת יוגוסלביה ערי החוף המונטנגריות היו ידועות בייחודן, פתוחות לקהל התיירים מכל רחבי העולם וכל המי ומי הגיעו לבקר בהן וליהנות מכמה לילות קסומים בין ההרים לים.

קוטור, חומות העיר העתיקה מוקפות חפיר מלא במים | צילום: ערן חקלאי

בשנים האחרונות ממשלת מונטנגרו פועלת רבות להגדיל את נפח התיירות ועל כן מקדמת פרויקטים שנותנים מענה לכל סוגי האוכלוסייה – משפחות, צעירים, מבוגרים, ובמיוחד הם מנסים שוב למשוך את עשירי העולם. המלונות הקומוניסטים המעופשים עוברים שיפוצים והופכים למלונות 5 כוכבים בסטנדרט מערבי – ובמחיר מזרחי.

פרשט, אחת מערי החוף העתיקות והיפות של מונטנגרו, עם אווירה של ים בניחוח איטלקי | צילום: שאטרסטוק

השינויים שנראים במדינה מבחינת תשתיות של כבישים ותיירות מעוררים פליאה והופכים את החוויה של הטיול במונטנגרו למפנקת ומהנה. בין השאר, המונטנגרים מבינים כי ההרים שלהם הם אטרקציה מיוחדת ומוצלחת ומסוגלים לספק כל מה שטיול ג'יפים טוב צריך. לכן לאחרונה יש לא מעט השקעה בתשתיות לטיולי הג'יפים שהישראלים מאוד אוהבים, גם מבחינת המסלולים וגם מבחינת האטרקציות על הדרך. פארק של חבלים, אומגות ארוכות מעל קניונים עם מים סוערים, קניונינג ורפטינג בנהרות טורקיז הם רק חלק ממה שהמקומיים מציעים היום למטיילי ההרים. למרות זאת, עדיין לא ניתן למצוא מפות שטח טובות, כך שלא פשוט להתמצא בשטח לבד. על כן, החברות הישראליות יודעות להציע מגוון רחב של הצעות זולות וכיפיות להכיר את השטח ההררי.

רפטינג בנהר הטרה | צילום: עירית רוט

רכס הדורמיטור
רכס הדורמיטור, המצוי בסביבת העיירה ז'אבליאק, הוא הרכס הגבוה ביותר במונטנגרו. הוא מתרומם עד למעל 2,500 מטר וכולל 18 אגמים ו- 22 פסגות דרמטיות ביותר. הטיפוס לפסגת הרכס אינו ארוך במיוחד, אבל דורש כושר טוב ויום שלם לעלות ולרדת (למי שמתקשה לעלות ברגל, יש מעלית סקי לפסגת הסבין קוק ששווה לנסות אותה). הנוף מלמעלה הוא יצירה אלוהית מרהיבה. במקום הזה קל להבין מדוע בחרו הפרטיזנים של טיטו במלחמת העולם השנייה להתרכז דווקא על הרכס הזה וממנו להילחם בגרמנים.

הרכס היפה מוקף ברמה גבוהה, המוקפת מכל עבריה בקניונים אדירים ועמוקים. הקניונים, כמו זה של הטרה, מכוסים ביערות שדרכם ברחו הפרטיזנים מהגרמנים. ביערות הללו מתווה השטח כל כך קשה, שהעצים מתים מזקנה ולא מכריתה. על רמת הדורמיטור עצמה הצניחו הבריטים חלק מהצנחנים היהודים ואספקה וסיוע לכוחות של הפרטיזנים.

המונטנגרים מבינים כי ההרים שלהם הם אטרקציה מיוחדת והם משקיעים בתשתיות לטיולי ג'יפים | צילום: ערן חקלאי

הרמה הגבוהה מכוסה בחודשי החורף בשניים-שלושה מטר שלג. חורף 2012 היה קשה במיוחד והרכס עצמו היה סגור ומנותק למשך חודשיים-שלושה. אפילו ישראל שלחה אז מטוסי אספקה למונטנגרו כדי לסייע לתושבי הרכס הנצור. היום על הרכס ישנם מספר כפרים, שבעבר היו נותרים בבידוד למספר חודשים בתקופת החורף, ולכן פיתחו אורך חיים הררי ומיוחד על מנת שיוכלו לשרוד.

עד היום, אנשי ההרים המונטנגרים מכינים כל הקיץ ערימות של קש, המצטלמות היטב על הרקע של הנוף הירוק. עם הקש שאספו הם מאכילים את חיות המשק בתקופת החורף הקשה. הפלא הגדול הוא שערימות קש אלו עומדות חשופות בגשם ובשלג ואינן נרטבות בשל הסידור המיוחד שלהן. אנשי ההרים מכינים לעצמם בקיץ גן ירק ממנו יאכלו את כל תצרוכת הירקות. מהפרות והכבשים הם מכינים גבינות כבשים ויוגורט, אותם הם גם מוכרים לתיירים וגם אוגרים לתקופת החורף, ומהחזירים הם מכינים פרשוטו – נקניק משוקי חזיר מעושנות בעץ בוק. ככה הייתה בנויה החקלאות המונטנגרית פעם וככה היא עדיין גם היום.

בית כפרי בהרים | צילום. אבי בלום

בגלל היותם אנשי הרים קשי יום, הדבר הכי בולט אצלם הוא הכנסת האורחים הבלתי רגילה. ההולך בהרים חייב להסתמך על עזרה בדרך, אחרת לא יגיע ליעדו. כבר ביום הראשון של הטרק ב-2009 הבנו שעל הדרך אין מקום בו ניתן לקנות מזון, אבל לקבל יש בלי סוף. בטיול הג'יפים האחרון של איילה גיאוגראפית בחג השבועות, עצרנו לרגע ליד בית של מקומי בהרים והוא מיהר להזמין את כל הקבוצה אליו הביתה לכוס של ראקי והוציא גבינה, לחם ביתי ומיץ אוכמניות טרי. מסתבר כי המונטנגרים, שידועים כמאוד חברותיים, אוהבים את ירושלים ומחבבים את הישראלים.

אנשי ההרים הם מכניסי אורחים חמים והמפגש איתם מוסיף הרבה לטיול | צילום: ערן חקלאי

מאחר שהמקומיים אינם מתערבים כמעט במה שהטבע מספק להם, מעורבות האדם אינה פוגעת בסביבה או בטבע המונטנגרי והפריחות בהרים הן בלתי רגילות. בטיול האחרון ראינו המון מרבדי פריחה. מרשימים במיוחד היו מרבדי הסחלבים, מחזה נדיר, שכן הסחלב ידוע כפרח "רמאי", שאינו מציע גמול למאביק והסיכוי שלו לגדול במרבדים הוא נמוך מאוד. אבל בהרים המונטנגרים זה קורה.

המונטנגרים אינם פוגעים בטבע וכתוצאה מכך אפשר לראות הפריחות בלתי רגילות | צילום: מור חלילי

רכס הביאלהסיצה
הרכס מצוי מעל לעיירה קולאשין. פירוש שמו הוא "הרכס הלבן", וזאת בשל משטחי השלג הלבנים בחורף, שהופכים למשטחי האחו הירוקים בקיץ. הייחודיות של הרכס הזה היא בכך שהוא למעשה אי של גרניט בים של גיר. הרכס עצמו בנוי לרוב מסלע גרניט, שנחשף מהגיר שהיה מעליו בעבר. לכן הרי הרכס, שמגיעים לגובה של 2100 מטר, שונים מההרים שמסביב ופסגת הרכס ומרכזו עגלגלים. הדבר יוצר משטחי אחו ירוקים עגלגלים, מה שלוקח אותנו למראות של "היידי בת ההרים". ואכן, הרכס מלא ברועות עדרים מהכפרים שמסביב, הנמשכים לאחו הירוק. הרכס מאוד נוח ומתאים לטיולים רגליים קלים עם כל המשפחה ולטיולי ג'יפים לכל מי שרק רוצה.

"היידי בת ההרים" חיה וקיימת במונטנגרו | צילום: ערן חקלאי

בחורף העיירה קולאשין הופכת לעיירת סקי אטרקטיבית שמקיימת פעילות תיירותית ענפה. אופציות הלינה וההסעדה הן רבות ומוצלחות, ויש כאן מלונות עשויים מעץ וצימרים משפחתיים. בולט במיוחד הוא מראה הכוורת של מלון ביאנקה, שכולל גם ספא נחמד.

גולת הכותרת של הטיול ברכס היא אגם הביוגרדסקה. מסלול הליכה נהדר מוביל אל האגם, ויש בו כל מה שטיול יער טוב צריך לכלול. זהו אגם ירוק מוקף ביער עצי אשור ואולמוס. הפארק ניתן במתנה למלך ניקולא על ידי תושבי האזור כשטח ציד מלכותי וניקולא הפך אותו לפארק הלאומי. זה היה הפארק המוכרז השני בעולם, כבר ב-1878. מאז העצים שם לא נכרתו כמעט בכלל. העצים שמתים ביער מפתחים אוכלוסיות של פטריות המפרקות אותם, ותופעות היער הנראות בין העצים מדהימות והן משוות למקום תחושה של יער טרופי ירוק עד. גם העצים העצומים מזכירים את "שרי העצים" מהסרט שר הטבעות, עם הזקן הירוק של הטחב הגדל עליהם, שיוצר מראה מרהיב המקשט את נוף היער, כשברקע אגם הטורקיז היפהפה.

אגם ביוגרדסקה. כל מה שטיול טוב ביער כולל | צילום: שלמה טל

אחד הדברים הטובים במונטנגרו הוא העובדה שבכל עונה שתבואו, היא תציע לכם צבע נוף מעט אחר, אבל תמיד יפה. לכל מקום שתבחרו ללכת, גם אם טעיתם בדרך, היא תציע לכם המון יופי וכיף. כך שמי שברגל – ייהנה מהפסגות האדירות, מי שברכב – ייהנה מנסיעות יפות, מי שבג'יפים – ייהנה מהאירוח המקומי, מהפריחות ומהנוף הירוק הבלתי רגיל, ומי שבאוטובוס – ייהנה מהנוף מהחלון והביקור באתרים קלילים ומהנים עם הליכות קצרות ומרהיבות.

ערן חקלאי – אקולוג, בעל תואר שני במדעי הטבע וסביבה, מדריך טיולים בחברת איילה גיאוגרפית

הפוסט טיול טבע במונטנגרו הופיע ראשון במסע אחר

התחושות שעולות לחלקנו לגבי מסע ג'יפים באפריקה מעלות לא פעם דימויים לא נעימים: פשע, טרור, עוני, מחלות ושאר מרעין בישין. זוהי היבשת הכי עשירה עם האנשים הכי עניים, וכוללת עולם שלם של פרדוקסים – זוהי אפריקה, בענינו המערביות. אבל יש דרך אחרת לחוות את אפריקה ולהימנע מהרבה מקשייה ותחלואיה. כך הבנתי, כשפגשתי לראשונה את המדינה הצעירה יחסית בחלק הדרום-מערבי של אפריקה. נמיביה היא מדינה של ניגודים, אבל איכותית להפליא בהיצע התיירותי שלה. אם תרצו טיול מגוון, עשיר ומלא בעניין – נמיביה עשויה להציע לכם את כל יתרונותיה. טיול קצר של שבועיים בנמיביה יכול להתנהל בשתי צורות, וההבדל ביניהן הוא הנוחות והעלות. אפשר לטייל בג'יפ בנהיגה עצמית עם אוהל על הגג, ואפשר לטייל בג'יפ בנהיגה עצמית עם מזוודה מאחור ולינה בלודג'ים מהיפים והנעימים שתפגשו.

חציית מדבר נמיב – הדיונות האדומות
נחתנו בשדה התעופה בווינדהוק, בירת נמיביה. יצאנו מהמטוס וכמה בבונים שישבו על גדר נופפו לנו לשלום. באופק לא היה דבר. לא עיר, לא כפר, לא כלום. לאחר 45 דקות נסיעה בנוף שונה מהמוכר הגענו לבתים הראשונים של ווינדהוק. ווינדהוק הבירה היא עיר מערבית לכל דבר, מסודרת ובעלת מרכז מסחרי גדול. ההגעה למלון לוותה בהרגשה שהגענו לאפריקה. האווירה והקבלת פנים המיוחדת הכניסו אותנו היישר לתחושה הנעימה שכל מלון או לודג' אפריקאי מכובד משרים על התייר. בבוקר למחרת, לאחר התארגנות לארבעת הימים הקרובים, יצאנו אל מדבר נמיב. הנמיב נוצר לפני יותר מ-80 מיליון שנה, כשאפריקה עדיין היתה בחיתוליה. הג'יפים חנו בכניסה למלון, מוכנים לקראת היציאה דרומה. עלינו עליהם ויצאנו לדרך. כשהגענו אל אזור הדיונות האדומות חלפנו על פני כמה עדרי ראמים. באופק, הדיונות היו פרושות למול עינינו בצבעי אדום-כתום. המראה המיוחד של הדיונות גירה את כולם לשלוף מצלמות ולנצור בהן את רגעי השקיעה.

חציית מדבר נמיב בג'יפ. הנופים מזכירים את כוכב מאדים | צילום: ערן חקלאי

הדיונות האדומות הן תוצר השחיקה של מסלע, שגילו יכול להגיע עד מיליארד שנים. בליה ארוכת שנים הניעה את גרגרי החול בנהר האורנג', שנמצא על הגבול בין נמיביה ודרום אפריקה, אל האוקיינוס. הזרמים הנעים צפונה, לאורך חופיה של נמיביה, זורקים את הגרגירים הכתומים אל החוף, ואלו יוצרים את הדיונות המרהיבות. רק במעט מקומות בעולם אפשר לראות דיונות חול נקיות כל כך, ועוד פחות מזה כאלו שהן בצבע הכתום-אדום דוגמת הדיונות של הנמיב. המראה הנדיר והמיוחד משתלב היטב בתכלת השמים שפרושים מעל המדבר. גם אם אינכם צלמים מקצועיים, תמיד תצליחו להעביר משהו מזה בתמונות.

למראה הדיונות הכתומות-אדומות על רקע השמים התכולים המצלמות נשלפות | צילום: ציפי פינקלר

בין הדיונות האדומות ניתן למצוא המון מינים מרתקים של בעלי חיים וצמחים. אחד הדברים המעניינים ביותר שגילינו היה דרכם להשיג מים במדבר – גם בעלי החיים וגם הצמחים מאמצים לעצמם התנהגויות והתאמות להשגת המים. הידועות ביותר הן החיפושיות שצובעות עצמן בתבנית של זברה, דבר המסייע להן להוריד את טמפרטורת הגוף, אחרות חורשות תלמים בחול, מול הרוחות. הרוחות מביאות את הטל המתעבה לתעלות והחיפושיות מצידן שותות את הטיפות שניגרות אל התעלה.

רק במעט מקומות בעולם אפשר לראות דיונות נקיות כל כך, ועוד פחות מזה כאלו שהן בצבע כתום-אדום שכזה 

הדיונות אינן נחצות על ידי נחל או נהר, ומדי פעם אפשר למצוא אחד שניסה וכשל. כזה הוא נהר הצ׳אוצ׳ב, שיצר את אגם הסוסבליי היבש, חביב הצלמים. אחת לכמה שנים מנסה הנהר לזרום דרך הדיונות אל הים, נתקע בדרכו ומציף את האגם מחדש. לפני מאות שנים הצפה כזאת של האגם המיתה יער קטן של עצי שיטה, שנותרו כעדות יבשה לנהר שכשל.

כלבי ים על קו החוף הנמיבי? כן, ובגדול!
אנו עוזבים את דיונות החול הגדולות. בדרכנו אל החוף האטלנטי עצרנו לרגע לבחון את סלעי הגרניט מהעתיקים ביותר על פני כדור הארץ. אלו נותרו לאחר תהליך בלייה ארוך שהוריד מעליהם את השכבות שכוסו בהן. זאת הזדמנות נדירה להביט אל מעמקי קרום כדור הארץ, שלאורך מליוני שנים התרומם ונחשף אל פני השטח.

שקיעה מעל החוף האטלנטי. כשהים פוגש את המדבר 

אנו מגיעים אל ערי הנמל הקסומות של נמיביה היושבות על חוף האוקיינוס. בעבר, הנחיתה על חופיה של נמיביה היתה הדבר האחרון שימאים זכו לעשות. זאת כיוון שהזרמים והגלים הקשו מאוד לשרוד את הירידה לחוף או את החזרה לים. החוף הנמיבי ריק מכל בעל חיים או צמח, אבל מלא בשברי ספינות פוטוגניים במיוחד, שהיוו עוד חגיגה לצלמים שבינינו.

מושבת כלבי ים. מערכת יחסים מופלאה בין הזכרים, הנקבות והגורים 

ערי החוף סוואקופמונד ווולביש ביי הן הזדמנות נדירה לראות איך אירופה היתה נראית לו היתה מדברית: מבנים יפים ואסתטיים משולבים בנוף המדברי, מראה סוריאליסטי משהו. בקרבת הערים יש כמה מושבות ענק של כלבי ים, המונות עשרות אלפי פרטים. קשה לתאר את התחושה כשמסתובבים בין היונקים הימיים הללו. ההליכה במסלול הנע ביניהם מלווה בנהמות, קולות, שירה ולא מעט עימותים בין הזכרים. בעונה המתאימה, אפשר לצפות במערכת היחסים המופלאה בין הזכרים לנקבות ולגורים. כל זכר גדול נלחם על הטריטוריה שלו, ומפנה מקום ל-20 עד 30 נקבות שישהו בשטחו ויזדווגו רק איתו. ולא, הוא לא מתלונן… 

גור של כלב ים. כל נקבה מזהה את הגור שלה מבין אלפי גורים על פי הקול והריח 

הנקבות עסוקות מרבית יומן בכניסה וביציאה מן המים, ובין אלפי הגורים כל אחת מזהה את הגור שלה רק על פי קול וריח. הגורים שוכבים על הגב ונאלצים לשרוד את כל הבוגרים שכמעט דורסים אותם. בגיל שבעה שמונה חודשים יתפסו בפעם ראשונה אומץ וייכנסו אל תוך המים. עד אז יהיו תלויים באמם, שתיכנס אינספור פעמים לים ובמיומנות רבה תצוד עבורם דגים.

נהיגת שטח – גן עדן לחולי הגה
ממושבות החוף של כלבי הים וחוף השלדים המשכנו צפונה. כיוון שהיה לנו קצת זמן, הרשינו לעצמנו לצאת לחוויה מופלאה ולחצות את הנמיב באחת מדרכי השטח היפות ביותר בהן נתקלתי – גן עדן לאוהבי נהיגת שטח. זוהי דרך מדברית עתירת יופי ומלאה בנופים המזכירים את כוכב מאדים. את הרעיון לחצות את הנמיב ליד הברנדנברג (הר הבזלת הכי גבוה בנמיביה, שמתרומם מעל פני השטח לגובה 2,500 מטר) קיבלתי כשקראתי את סיפורו ותיאוריו של קפטן מסום, האדם הלבן הראשון שהסתובב בחלק זה של דרום מערב אפריקה כבר ב-1846. הוא שוטט כמעט שנתיים בעומקו של הנמיב באזור זה ותיאר את מסעותיו. את הסיפורים שלו קרא בחור בשם הנדריק, שזכה במכרז מאוניברסיטת קליפורניה לספק להם שלד של קרנף שחור. גם הוא תיאר את הנופים שראה ביומן המסע שלו, וזה כשלעצמו שכנע אותי שגם עלי לצאת ולחקור את הנוף המעניין של האזור.

נסיעה מאתגרת בדרך מדברית עם מהמורות וסלעים חדים | צילום: ערן חקלאי

הדרך המדברית המיוחדת חוצה שני מכתשים עתיקי ימים ולא מעט מהמורות וקשיים. בין לבין ראינו המון בעלי חיים, לפעמים רק את שרידיהם, בהם פילי המדבר הענקיים, קרנפים שחורים, ראמים, ג'ירפות, זברות ועוזניות. כולם היו בסביבתם הטבעית, מבלי לחוות את המוני התיירים בשמורות הגדולות. באזור זה התנהגותם אחרת והמפגש איתם לאין ערוך יותר מעניין.

דרכנו כללה גם כמה פנצ'רים, שתרמו לגיבוש הקבוצה, אבל בסופו של יום הצלחנו להגיע אל אתר ציורי הסלע של טוויפלפונטיין. אלו ציורים שהותירו הבושמנים – השבט הוותיק ביותר בדרום אפריקה, שחלקו חי עד היום מציד וליקוט. לציורים יש משמעויות סמליות רבות בטקסיהם של הבושמנים וחלקן עדיין לא פוענח.

אין כמו לראות בעלי חיים בסביבתם הטבעית | צילום: ציפי פינקלר

לעת שקיעה מרהיבה חצינו את הדמרהלנד. הרים וגבעות הונחו שם כאילו אלוהים היה אחראי לפיסולם בריבוי צבעים וצורות שונות, חרוטים, טרפזים ומלבנים היו שם. הלכנו לישון, מנסים לצרוב בראש את חוויות היום.

שבטי ההימבה וההררו – אין דומה להם בעולם
למחרת בבוקר נכנסנו אל שטחם של השבטים הנעלמים של נמיביה. ההררו וההימבה חיים גם כיום תוך שימור מסורות עתיקות. עד לפני 20 שנים, אזור מחייתם היה שטח צבאי סגור ולכן נחשפו לאדם הלבן רק לפני 20-15 שנה. אלו שבטים מיוחדים, ששומרים על צביון חיים ומראה חיצוני שונה משאר יושביה השחורים של אפריקה. חלקם משוכנעים שזה מקנה להם יופי, חלקם רק רוצים להיות שונים. אנחנו חשבנו שחייהם ואופיים מרתקים וכי עמידתם מול פיתויי הסמארטפון וסודות המחשב מעוררת המון כבוד והערכה.

ילדים משבט ההימבה. לגדול בלי מחשב, טלוויזיה או סמארטפון 

בני ההימבה תופסים את העין בלבושם ובתסרוקתם המיוחדים: לבושן של הנשים כולל פריטים פשוטים ומועטים – הן הולכות חשופות חזה ועל המותן הן לובשות חצאית עשויה מעור עזים המקושטת בטבעות מתכת ובחרוזים שהן עושות מחרצנים שונים. כל נערה שהגיעה לפרקה ולשלב הפוריות מתחילה למרוח את גופה בבוץ. על שיער ראשה תתחיל הנערה לבצע "עיצוב שיער" מיוחד מהבוץ שיראה כמו רסטות. בעזרת עור עיזים מעובד שהן מניחות על הראש ניתן יהיה להגדיר את הסטטוס המשפחתי שלהן. כאשר אישה מגדלת ילדים, נשואה או גרושה יתווספו לרשימה פריטים שונים. כך יעשו גם הגברים, אבל ללא כל הבוץ ובאמצעים שונים.

המדריך שלנו, הרמנוס, הראה לנו את בית הקברות. גם למתים עולם ומלואו של מנהגים ומסורות. למשל, למדנו להבחין בין מת עשיר לעני. ריבוי גולגלות שוורים התלויות מעל הקבר מעיד על נקבר עשיר. הרמנוס אמר שעל קברו של אדם מקריבים ההימבה מספר שוורים רק בשביל לסמל את עושרו. אבל, בזמן רעב ובצורת לא ישחטו עז או פרה כדי לאוכלם. העדרים הם סמל של מעמד ועושר וההימבה מעדיפים לרעוב מלהורגם.

בת שבט ההימבה. שהגיעה לפרקה מורחת את גופה בבוץ ומעצבת את שיערה לרסטות של בוץ 

בני שבט ההררו מעניינים לא פחות. גם נשותיהם צבעוניות יותר מהגברים. הן לובשות את מה שפעם היה לבושן של נשות אירופה. המסיון הנוצרי לא יכול היה לסבול את חישוף החזה ואת שדיהן הגלויים ולכן הולבשו. כיום זהו השבט היחידי בנמיביה המלמד את ילדיו גרמנית, אחרי שהבינו כנראה שעל מנת לא להילחם יותר באויביהם כדאי לדעת את שפתו. כיום העם הגרמני מכה על חטא על הטבח הנורא שחולל הגנרל פון טרוטה בראשית המאה ה-20 בשבט זה.

חיות הפרא של נמיביה – בשמורות הטבע מהיפות באפריקה
לסיום הטיול עצרנו ליומיים שלמים בשמורת אטושה. זוהי השמורה החשובה והמרתקת ביותר במדינה, ושטחה גדול משטח מדינת ישראל. במהלך נסיעה בשמורה פוגשים את כל המי ומי : אריות, ג'ירפות, קרנפים, אנטילופות ועוד. אחרי שסימנו וי על כמה חיות, נשארנו עם העקשנים והעצלנים מכולם – האריות. הם לא יבואו לראותינו ולכן נסענו לראותם. מצאנו משפחה גדולה של אריות באחד מבורות המים בשמורה. הם שכבו והסתכלו על הבור וכל שאר החיות נתנו להם כבוד. כשהאריות ערים ומסתכלים סביבם, אף חיה לא תעז לרדת למים לשתות. אחד הראמים ניסה לשבור את המתח וניגש אל מול האריות כאילו לגרש אותם. האריות התעלמו ממנו, אבל לבסוף גם להם נמאס והם קמו והלכו לדרכם. אפשר היה לנחש את אנחת הרווחה של שאר החיות,  שמיד התגודדו סביב המים והחלו לשתות. לילדי המשפחות שהיו עימנו בטיול זה היה פינאלה מרהיב.

אחרי יומיים מלאים ואינטנסיביים בין בעלי החיים, התחלנו את המסע חזרה לווינדהוק הבירה, אל הציוויליזציה, אל הבניינים, האספלט והבטון ואל המטוס שחיכה לנו.

טיול ג'יפים בנמיביה – ראו בסרטון הבא:

ערן חקלאי – זאולוג ומדריך בחברת איילה גאוגרפית

צילומים בכתבה: ערן חקלאי, ציפי פינקלר, מפליקר – David Roberts, Jack Holloway, Colleen, Rite Willaert, Terry Feuerborn, Travis Lupick

הפוסט נמיביה – מסע ג'יפים בין דיונות לשמורות הופיע ראשון במסע אחר

"לא כל מה שנוצץ זהב, ולא כל מה שנראה כמו זהב – נוצץ". את המשפט הזה שמעתי לראשונה בחיי מפיה של לימור באחד המסעות היפים והמוצלחים שלי בנמיביה, שבו יצאתי לחפש מכרה נטוש של אבני חן נוצצות בנוף מהיפים שפגשתי בטיולים שלי בעולם.

לפני כשנתיים יצאתי עם קבוצה לטייל בנמיביה. זהו טיול שונה מכל טיול אחר באפריקה. תשכחו מהדימויים המוכרים: המוני אנשים, רעב, פשע, ג'ונגלים ירוקים או מדבר סהרה הצהוב. באופן יחסי לשאר אפריקה, חלקה הדרומי-מערבי של נמיביה הוא "אי בודד". זוהי מדינה שעשויה היטב ובהקפדה, אסטטית להפליא וכמעט נטולה התערבות של בני האדם. הנמיב, בצד המערבי של נמיביה, הוא מדבר שאורכו מצפון לדרום כ-2,000 ק"מ ורוחבו 200-100 ק"מ לכל היותר. ניתן לחצות אותו ממערב למזרח (וההיפך) ביום אחד בדרכי שטח לא סלולות, אבל לשם כך נדרשות הכנה והבנה. ההכנה כוללת את תוואי המסלול, מפות, אמצעי ניווט וסיפור דרך; ההבנה כוללת הכנה נפשית לתקלות בלתי פתירות העלולות לאלץ את המטיילים להעביר לילה צונן בלב המדבר עד לבוא החילוץ. אפשרות אחרת היא לבצע את חציית המדבר בכמה רכבים ובמקרה של תקלה חמורה, אם אין ברירה נוטשים את אחד הרכבים בשטח ובהמשך חוזרים עם החילוץ. לכן, יש לשקול את כל המרכיבים לפני תכנון חציית המדבר בדרכי השטח.

ג'יפ קטן בלב המדבר הענק

את הרעיון לחצות את הנמיב בסביבת הברנדנברג (הר בזלת שגובהו 2,500 מטר) קיבלתי כשקראתי את סיפורו של קפטן מסום, האדם הלבן הראשון שהסתובב בנמיב ותיאר בכתב את החלק הזה של דרום-מערב אפריקה, כבר בשנת 1846. את הסיפורים הללו קרא גם בחור בשם הנדריק, שזכה במכרז מאוניברסיטת קליפורניה – מכרז מהסוג של הימים ההם, שלפי תנאיו הוא היה אמור לספק לאוניברסיטה שלד של קרנף שחור. זהו מין של קרנף שכמעט נכחד וכמעט שלא נותרו ממנו פרטים. גם היום ניתן למצוא כמותו בסביבת הברנדנברג לצד פילי המדבר העצומים של הנמיב. הנדריק נחת בחופים המערביים של דרום-מערב אפריקה ב-1931, והסתובב במשך כמה שבועות ממערב לברנדנברג עד שעלה בידיו לצוד קרנף שחור. לאחר מכן עמל במשך יומיים לקלף את הבשר מהשלד וחזר עם השלד לארצות הברית. מהרווחים על מכירת השלד הוא בנה בית על חוף האוקיינוס ונשאר לחיות שם עד יומו האחרון. גם הנדריק תיאר את הנופים שראה ביומן המסע שלו, וגם דבריו שכנעו אותי לצאת ולחקור יחד את הנוף המעניין של האזור.

המכתש הראשון בו עברנו עם נוף אדמדם המזכיר את המאדים

הברנדנברג (Brandberg) הוא הר גבוה, גוש עצום, ענק ומרשים שעשוי כולו בזלת. התרוממותו הישירה, המיתמרת אל על, אחראית לתחושה שעל פסגת ההר יושב השטן ומנהל משם את תחבולותיו. מרחוק, ההר נראה כמו יבלת עצומה בנוף, מאיים על סביבתו בפסגתו העצומה, בצבעיו הכהים ובמצוקיו האימתניים.

כשהתחלתי לחפש מידע עדכני על המסלולים באזור – מפות מתאימות, דרכים מומלצות ואתרים כדאיים לביקור – כל מה שהצלחתי להשיג היה תצלומי אויר איכותיים בגוגל מפות. בשום מפה שהייתה בידי לא היו מסומנים צירים שבהם ניתן לנסוע ובעזרתם לחצות את המדבר מהצד המערבי אל המזרחי, בסמוך לברנדנברג. רק לאחר "חפירה" אינטנסיבית בתצלומי לוויין וחקירת השטח הצלחתי לבנות מסלול העובר בכמה אטרקציות שנראו מעניינות. בנוסף, זיהיתי באזור צירים אחדים שנראה היה כי כמה אנשים נסעו בהם.

מנופי המדבר המפעימים

בערב הצגתי בפני הקבוצה שתי אפשרויות: לטייל בנמיביה בטיול ג'יפים סטנדרטי או להיות פורצי דרך ולחצות את מדבר נמיב. המשמעות של האפשרות השנייה היתה לצאת לדרך, שאת מרביתה לא הכרתי, אבל על פי השמועות היא יוצאת דופן, מרגשת ומסעירה. אמרתי להם שייקחו בחשבון כי במקרה של תקלות יש סיכוי שנאלץ ללון בשטח. החלטנו לבחור בהרפתקה וסיכמנו על הרמת קלאץ' למחרת עם אור ראשון.

בבוקר יצאנו לדרך – חמישה רכבים ובהם עשרים מטיילים דרוכים. עברנו מכתש עתיק של הר געש, שמיליוני השנים שבהן הוא קיים ניכרו עליו. המכתש היה עצום והנוף אדמדם, בדיוק כמו תמונות שמגיעות מהמאדים. מדבר שאף יצור לא חי בו. ישימון מוחלט, נקי, סטרילי, כמו להסתכל על העולם בימים שלפני בריאתו. זה היה אחד המראות היפים, הבראשיתיים, המעניינים והמיוחדים שפגשתי אי פעם, שרק הלך והשתכלל בהמשך היום.

הרי הזברה במבט מרחוק עם השכבות האנכיות


הרי הזברה במבט קרוב עם שכבות אופקיות

הבטנו צפונה, אל ההרים אותם ביקשנו לחצות בעוד חמישים ק"מ. כל מה שניתן להבחין בו היה מראה משונה ולא ברור של "הרי זברה" מפוספסים. יצאנו מהמכתש לכיוון ההרים המפוספסים ואל המכרה הנטוש. נסענו באחד מערוצי הנחלים ונראה היה שהגענו לעורק החיים היחידי באזור – הערוץ היה עמוס בצמחי ולויטשיה מהגדולים ביותר שראיתי בנמיביה. הוולטשיה הוא צמח מופלא, שחי בלב מדבר נמיב ומשמש מזון ליענים וראמים. זהו צמח יחיד בלב אזור שבו יורד גשם רק אחת לכמה שנים, הוא נראה כמו ערימת גרוטאות ואורך החיים הממוצע שלו הוא 2,000-1,5000 שנים! "זה לא פשוט לנסוע 300 ק״מ מאובקים אל תוך המדבר רק בשביל לעלות על הטריבונה ולהביט בצמח מכוער שעשה את זה, ומה זה עשה זאת? הוא עושה זאת כבר 2000 שנה" – אמר עליו פעם מוטי קירשנבאום.

צמח ולויטשיה, נראה כמו ערמת גרוטאות וחי במשך 2,000 שנה!

עם הכניסה אל הרי הזברה, יושבי הג'יפים מאחור הודיעו לי במכשיר הקשר שעלינו לעצור. הגלגל האחורי השמאלי של הג'יפ האחרון היה ריק מתוכן. מאחר שזה היה הפנצ׳ר הראשון של הטיול, עוד לא היינו מתורגלים בהחלפת גלגל ולכן נרשם עיכוב לא מתוכנן של כחצי שעה. המשכנו בנסיעה פנימה אל תוך ההרים באחד הוואדיות הגדולים שמנקזים אותם. הנסיעה התנהלה בתוך חולות טובעניים, בין עצי שיטה גדולים. על החול היו פזורים כדורים גדולים של צואת פילים – לא היה ספק, בשטח יש להקה של פילי מדבר וצריך לפקוח עיניים. מלבד העובדה שיש לנו סיכוי לפגוש אותם, אלו "המאפיונרים" של הנמיב – פילים אלימים יחסית, שכל התנהלות שאינה לפי רוחם עלולה לגרום להם להפוך מכונית בעזרת החדק.

פיל מדבר. התנהלות שאינה לרוחם של הפילים הללו יכולה להסתיים במכונית הפוכה

במהלך הנסיעה הבחנתי כי אנחנו עוברים במכרה הנטוש שחיפשנו. עצרנו את הרכבים ומצאנו חתיכות שבורות של קוורץ צבעוני ומיוחד. מאחר שמרבית המסלע בנמיביה הוא בן 100 מיליון שנה ויותר, תוצר של חומר מגמתי שעלה ממעמקי האדמה במשך מאות מיליוני שנים, אפשר למצוא בו הרבה מאוד אוצרות טבע, בהם גבישי קוורץ ואבני חן צבעוניות.

ביציאה מהערוץ התחלנו לטפס בדרך ג׳יפים תלולה וקשה עם הרבה מהמורות גדולות. גלגלי הרכבים התחילו להסתובב במקום והמהמורות גרמו לכמה עכבות. הנחתי את הנהגים לנעול דיפרנציאל בהילוך נמוך והבעיה נפתרה. כל הרכבים נעו לאיטם במעלה הדרך הקשה, אבל בסיום העלייה נעלם לנו הג׳יפ מהפנצ'ר הראשון והקשר איתו נותק. חזרתי אחורה ומצאתי אותו עם פנצ׳ר נוסף. הפעם היה זה גלגל אחורי שעמד בזווית שלא ניתן להחליף בה גלגל. קדמנו את הרכב אט אט לסוף העלייה, עד לנקודת החלפה סבירה.

חציית מקטע משובש ברכס הזברה

המסלע עם השיכוב האנכי שחתך לנו את הצמיגים

השעה היתה שלוש אחר הצהריים ו-50 ק״מ נוספים של דרך שטח עמדו לפנינו. הנוף היה מרהיב ביופיו. הסתכלנו סביב וראינו כיצד פסי הזברה שראינו מרחוק התבהרו. אלו היו פסים ישרים של שכבות סלע אנכיות, שכל הרכס היה מפוספס בהן. בסיום הטיול חקרתי את התופעה, וגיליתי שהדבר נובע מסלע ייחודי הנוצר בנקודת הלחץ והחיבור בין שני גושי יבשה קדומים. האזור בו הסתובבנו היה קו המגע בין שני לוחות יבשתיים, שפעם היו נפרדים והתאחו זה אל זה. כל העלילה הזאת התרחשה כשאפריקה עוד לא הייתה לוח יבשתי אחד, אלא שלושה או ארבעה, שהתאחו לפני 750-600 מיליון שנים. השיכוב האנכי של הסלע היה חד והמחיר שגבה מהצמיגים היה יקר. הצמיגים נחתכו בקלות עם כל סטייה של הנהגים ממרכז השביל ועלייה על האבנים שבצדיו. על המצוק הסמוך עמדה חבורת עזניות שחורות, ונראה היה שהן מהמרות על כך שהפנ'צרים המרובים יהפכו אותנו לארוחה מדברית…

ג'ירף במדבר. בעלי החיים כאן שותים מים רק אחת לכמה ימים עד שבוע

מכאן והלאה הדרך התנהלה במהירות יחסית והנהיגה הייתה הרבה יותר קלה. ראינו עקבות של פילים וקרנפים ובין העצים הסתובבו כמה זברות בין הרגליים של הג׳ירפות. המדהים בבעלי החיים הללו הוא שהם שותים מים רק פעם בכמה ימים עד שבוע.

הגענו למכתש השני, שמלמעלה נראה כמו אגס צבעוני. הזמן דחק והמשכנו בזריזות אל ציורי הקיר של הבושמנים בטוויפלפונטיין, שהם בני 5,00-2,000 שנה. הבושמנים, שיישבו בתקופה ההיא את כל החלק הדרום-מערבי של אפריקה, הותירו אחריהם ציורי סלע מרשימים מאוד, אשר שימשו אותם ללמד את ילדיהם על שיטות ציד ולחבר בין צורת העקבות לבעלי החיים שבאים לשתות מהמעיין. בין הציורים יש הרבה דמויות לא ברורות, שמשמעותן קשורה לטקסי הפולחן המיסטיים המרתקים של הבושמנים. המקום, שאונסק"ו הכירו ביופיו ובחשיבותו, הוכרז כאתר מורשת עולמית.

מדבר נמיב הוא גן עדן לחובבי גיאולוגיה

השעה היתה שש בערב ולפנינו עוד שעה וחצי של אור. מאה ק"מ לפנינו נמצאת אחת מחלקות הארץ היפות של נמיביה. הנסיעה בתוך יער הסלעים היפהפה של הדמרהלנד היתה מרתקת. הנוף של ההרים היה דרמטי ומפוסל מגושי סלע עגלגלים ואדומים. באופק נוף ההרים עוצב על ידי הרי שולחן ישרים והרים חרוטיים מיוחדים במינם עם שלל צבעים ומרחבים אין סופיים של סוואנה ביניהם. גן עדן לחובבי הגיאולוגיה.

ערן חקלאי – זאולוג ומדריך בחברת איילה גאוגרפית

הפוסט נמיביה – לחצות את מדבר נמיב הופיע ראשון במסע אחר