הפוסט ברלין: 10 מסעדות מומלצות הופיע ראשון במסע אחר

מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה שבאה אחריה הביאו להרס של לפחות שליש מבנייניה של ברלין (Berlin) ופערו חללים גדולים בעיקר במרכז השלטון של המשטר הנאצי ולאורך קו החומה. הסיור הארכיטקטוני שמוצע כאן מציג ניסיונות שנעשו בעיר לשלב בין בניינים ישנים ששרדו ובין בניינים חדשים שנבנו לידם. השילוב הוא אחד ההיבטים המעניינים ביותר באדריכלות של ברלין. משרד הבינוי העירוני קבע בזמנו חוקים נוקשים לבנייה החדשה, כחלק מגישה שמכונה "שחזור ביקורתי", שמטרתה למנוע יצירת ניגוד גדול מדי בין חדש לישן. חלק גדול מהאדריכלים עמדו במשימה בהצלחה, אחרים העדיפו להפנות עורף לעיר שמגבילה את החופש האמנותי שלהם. במהלך הסיור, שאורכו כיום, יוכל המסייר לגבש דעה באשר לגישת השחזור הביקורתי, וגם להכיר את הבניינים החשובים ביותר במרכז העיר.

לחופשות יוקרתיות בברלין לחצו כאן >>

יוצאים לדרך
אל הבניין הראשון בסיור – לשכת הנשיא – אפשר להגיע באוטובוס מספר 100 שיוצא מהרחבה שלפני תחנת הרכבת בגן הזואולוגי. לשם הוא גם חוזר בסיום מסלולו לאורך רחוב אונטר דן לינדן (Unter den Linden). צריך לרדת בתחנה שְלוֹס בֶּלֶווּ (Schloss Bellevue). מומלץ להצטייד במפה.

בונדספרזִידיאלאמט (Bundespräsidialamt)
לשכת נשיא גרמניה נבנתה כך שתתמזג עם הטבע שסביבה – פארק טירגארטן (Tiergarten) – ועם ארמון בלוו המשמש כמשכן הנשיא. לבניין החדש צורת אליפסה, והוא מצופה באבן גרניט שחורה מדרום אפריקה, שבה משתקף הפארק. אורך הלשכה ורוחבה זהים לגודל החצר שלפני הארמון, וגובהה זהה לגובה הארמון.

כתובת: Spreeweg 1
אדריכלים: גרובר (Gruber), קליינה־קראנבורג (Kleine-Kraneburg)
הוקם: 1996־1998

שלוס בלוו (Schloss Bellevue)
ארמון בלוו נבנה עבור הנסיך פרדיננד, אחיו הצעיר ביותר של פרידריך השני מלך פרוסיה. הארמון נבנה בסגנון בארוק מאוחר (סגנון מפואר, דרמטי וססגוני שהחל במאה ה־16 באירופה) עם השפעות של קלאסיציזם מוקדם (סגנון בעל מאפיינים רומיים ויווניים שהחל ברנסנס). מ־1993 משמש הארמון משכנו הקבוע של נשיא גרמניה, ולאחרונה עבר מתיחת פנים שהיטיבה עימו. מעברו השני של נהר שְפְרִי (Spree) אפשר לראות בניין דירות באורך 320 מטר שנבנה עבור עובדי הפרלמנט.

כתובת:Spreeweg 1
אדריכל: פיליפ דניאל באומן (Daniel Boumann  Philipp)
הוקם: 1785־1790

ארמון בלוו. הארמון נבנה בסגנון בארוק מאוחר  השפעות של קלאסיציזם מוקדם | צילום: אייסטוק

האוס דר קולטורן דר ולט (Haus der Kulturen der Welt)
כקילומטר מצפון מזרח לארמון, לצד הנהר, ניצב בית תרבויות העולם, המכונה "הצדפה המעוברת" בשל צורתו הייחודית. את המבנה הכתמתם בנתה ממשלת ארצות הברית במסגרת תערוכת האדריכלות הבינלאומית שנערכה בברלין – Interbau 1957. במבנה מוצגות תערוכות של צילומים וציורים.

כתובת: John Foster Dulles Allee 10
אדריכלים: סטאבינס (Stubbins), דוטמן (Duettmann), מוקן (Mocken)
הוקם: 1956־1957

בונדסקנצלראמט (Bundeskanzleramt)
מבית תרבויות העולם ממשיכים לכיוון צפון מזרח לאורך הנהר ומגיעים ללשכה הענקית שנבנתה עבור קנצלר גרמניה לאחר האיחוד. הלשכה מורכבת משני גופי משרדים שבנויים בצורת מסרק, וביניהם ניצב משרד הקנצלר כקובייה ענקית עם חלונות עגולים עצומים בצדדיה. הבניין מרוחק מעט משני בניינים נוספים – היחידים ששרדו את ההרס של היטלר ושל אדריכלו האישי אלברט שפר: השגרירות השווייצרית ובניין הרייכסטאג – ואינו חורג בגובהו כדי שלא יאפיל עליהם.

לשכת הקנצלרית היא אחד מהבניינים שיוצרים את "קו האיחוד"; הם מחברים בין חלקה המזרחי של העיר לחלקה המערבי ויוצרים אנסמבל של בניינים מרשימים. כמו בבניינים נוספים בברלין, גם פה נשמר עיקרון השקיפות: עוברי אורח יכולים לצפות בעבודתם של פקידי הממשל.

השגרירות השווייצרית מ־1870 שוכנת ברחוב סמוך (.Otto von Bismarck Allee ), והיא דוגמה למבנה שלא זכה לחסד של הרמוניה בשילוב בין חדש לישן. התוספת חמורת הסבר מבטון חשוף צורמת ליד הקלאסיציזם המאוחר של הבניין הישן.

כתובת: Willy Brandt Strasse 1
אדריכלים: פרנק (Frank), שולטס (Schultes)
הוקם: 1997־2000

הלשכה שנבנתה עבור קנצלר גרמניה. גם פה נשמר עיקרון השקיפות: עוברי אורח יכולים לצפות בעבודתם של פקידי הממשל | צילום: מרקוס זיידל

דויטשר בונדסטאג (Deutscher Bundestag)
בניין הרייכסטאג לשעבר, שהיום הוא מושבו של הבונדסטאג (הפרלמנט הגרמני), הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לשילוב בין ישן לחדש במבנה אחד. האדריכל נורמן פוסטר לא ניסה לשחזר את הפומפוזיות של הבניין הישן מתקופת הקיסר וילהלם השני שניחן בטעם אנכרוניסטי. תחת זאת העדיף להשתמש בזכוכית שאמורה לסמל את השקיפות בפוליטיקה הגרמנית. הכיפה על גג הבניין הישן היא גולת הכותרת של הקונספט הפוסטרי. אפשר לעלות אליה ולצפות על העיר או לתוך אולם המליאה.

כתובת: Platz der Republik 1
אדריכלים: פול וולוט (Paul Wallot ) בנה את הבניין המקורי, סר נורמן פוסטר (Norman Foster) חתום על השיפוץ
הוקם: 1884־1894
שופץ: 1994־1999

ברנדנבורגר טור (Brandenburger Tor)
שער ברנדנבורגר, שהיה אחד משערי הכניסה לברלין הישנה, ניצב בכיכר פריז המרובעת שנבנתה מחדש מאז האיחוד. השער נחשב סמל של העיר ושל אחדותה. עד לפני כ־17 שנה שולב השער בחומה שהפרידה את מזרח העיר ממערבה, והיום מדובר באתר חובה.

כתובת: Pariser Platz
אדריכל: קארל גוטהארד לנגהאנס (Carl Gotthard Langhans)
הוקם: 1791

בנק די צט (DZ Bank)
סמוך לשער ברנדנבורגר ניצב הבניין המעניין ביותר בכיכר. המבנה הלא שגרתי תוכנן על ידי פרנק גרי עבור בנק DZ. גרי היה חייב להתחשב בחוקי הבינוי הנוקשים  ולתכנן חזית מאופקת באבן חול בהירה וחלונות זכוכית גדולים, ורק בתוך הבניין יצר בסגנונו הייחודי שני גגות זכוכית שמזכירים קשקשי דג, וביניהם אולם ישיבות מצופה פלדה. רק אם תיכנסו לתוך הבניין תוכלו להתרשם מהיצירה.

כתובת: Pariser Platz 3
אדריכל: פרנק גרי (Farnk Gehry)
הוקם: 1997־1999

שער ברנדנבורג בכיכר פריז הוא סמל לעיר המאוחדת | צילום: לואיס אלוורז

מזרחה מכאן
לאורך אונטר דן לינדן ניצבים הבניינים שהם המרכז המלכותי של ברלין – הפורום פרידריציאנום (Forum Fridericianum) – שהקים פרידריך השני באמצע המאה ה־18. הפורום כולל את שטאצאופר (Staatsoper, האופרה הממלכתית), את קוניגלישה ביבליוטיק (Königliche Bibliothek, הספרייה המלכותית לשעבר), את דומגמאינדה סאנט הדוויג (Domgemeinde St. Hedwig, קתדרלת הדוויגה הקדושה) ואת אוניברסיטת הומבולט (Humboldt  Universität) שנבנו בסגנונות הבארוק והקלאסיציזם מ־1741 ואילך.

נויה ואכה (Neue Wache)
בית המשמר החדש בסגנון קלאסיציסטי של האדריכל שינקל הפך לאחר איחוד גרמניה לאתר הזיכרון המרכזי של גרמניה לזכר קורבנות המלחמות ומשטרי העריצות.

כתובת: Unter den Linden 4
אדריכל: קארל פרידריך שינקל (Karl Friedrich Schinkel)
הוקם: 1816־1818

צויקְהאוס (Zeughaus)
הנשקייה המלכותית הוא מבנה בארוק מפואר באונטר דן לינדן ששרד את המלחמה והפך לאחר האיחוד למוזיאון ההיסטורי הגרמני. האדריכל פאי שיפץ את הבניין הישן של המוזיאון, בנה מאחוריו בניין חדש עבור תערוכות מתחלפות, ובכך יצר את אחת הפנינים האדריכליות בעיר. לפי חוקי הבינוי השתמש פאי בבניין המינימליסטי בעל השפעות הבאוהאוס באבן טבעית, אך הצליח לשלב גם זכוכית ומתכת. על גרם המדרגות השבלולי ממתכת וזכוכית משתקפים הבניינים הישנים שמסביב, מחווה של האדריכלות המודרנית לקלאסית.

כתובת: Unter den Linden 2
אדריכלים: נרינג (Nering), גרונברג (Grünberg), שלוטר (Schlüter), היציג (Hitzig), דה בוט (De Bodt), פאי (Pei), אלר ואלר (Eller and Eller)
הוקם: 1695־1706
שופץ: 1877, 1988־2004

מוזיאומסאינזל (Museumsinsel)
ליד הקתדרלה של ברלין (ברלינר דום, Berliner Dom) משתרע קומפלקס של חמישה מוזיאונים המכונה "אי המוזיאונים". המוזיאונים חדלו לפעול עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ואף נפגעו. האוספים שהיו בהם הועברו לבונקרים. מבצע השיקום באי עתיד להסתיים ב־2015, אז יחוברו המוזיאונים זה לזה במעבר תת קרקעי.

בקומת הקרקע של המוזיאון הישן (אלטס מוזיאום, Altes Museum) מוצג אוסף הפסלים מיוון ומרומא, ומעל נמצא האגף המצרי הכולל את פסלה של המלכה נפרטיטי. הגלריה הלאומית הישנה (אלטה נאציונלגלרי, Alte Nationalgalerie) מציגה ציורים אירופיים מהמאה ה־19. מוזיאון פרגמון (Pergamon Museum) מציג ממצאים ארכיאולוגיים מדהימים מפרגמון, בבל, יוון, רומא ועוד. מוזיאון בודה (Bode Museum) נפתח לאחרונה לאחר שיפוץ של שנים ומציג אוסף ענקי של פסלים ומטבעות.

כתובת: המוזיאונים מרוכזים ברחובות Am Kupfergraben ו־Bodestrasse

הקתדרלה של ברלין | צילום: אייסטוק

איהמאליגס שטאצראצגבוידה דר די.די.אָר
(Ehemaliges Staatsratsgebäude der DDR)
מהמוזיאון הישן חוצים את אונטר דן לינדן וממשיכים ישר לכיוון דרום. ממול רואים את בניין מועצת הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית לשעבר. המבנה הוא דוגמה מעניינת לשינוי שחל באדריכלות המזרח גרמנית לכיוון של מודרניות בתחילת שנות השישים.

הכניסה לבניין היא החלק היחיד שהקומוניסטים לא פוצצו מארמון המלכים הפרוסים בן 500 השנה שעמד על המגרש הענקי והריק שממול. שער של הארמון זכה לשרוד את הפיצוץ המכוון, מכיוון שממרפסתו המוזהבת הכריז קרל ליבקנכט ב־1918 על הקמת הרפובליקה הסוציאליסטית הגרמנית. חודשיים אחר כך נרצחו הוא ורוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית נוספת, בידי אנשי צבא אנטי קומוניסטים.

כתובת: Schloss platz 10
אדריכלים: קורן (Korn), בוגאצקי (Bogatzky), פאצמן (Pätzmann)
הוקם: 1962־1964

על הדרך
עוד כמה מבנים מעניינים: הבניינים של משרד החוץ הגרמני (בונדסמיניסטריום, Bundesministerium), שם נוצרה חצר פנימית ששומרת על ריחוק נאות בין הישן לחדש; כדאי לבקר בכנסיית פרידריכסוורדרשה קירכה (Friedrichswerdersche Kirche) שתכנן האדריכל שינקל בסגנון ניאו־גותי; הדום הצרפתי (פראנצוזישר דום, Französischer Dom), הדום הגרמני (דויטשר דום, Deutscher Dom) ובית הקונצרטים (קונצרטהאוס, Konzerthaus), שנבנו בסגנון קלאסיציסטי ויוצרים במרכז העיר אנסמבל נפלא שנקרא שוק ז'אנדארמנמארקט (Gendarmenmarkt); בניין גלרי לאפייט ( Galerie Lafayette. Friedrichstrasse 75) הוא יצירה מוצלחת של ז'אן נובל; בניין חברת GSW Hauptverwaltung 22a) Kochstrasse) הוא שילוב מפתיע בין חדש פחות לחדש יותר.

שתי הדוגמאות האחרונות לשילוב בין ישן לחדש נמצאות בכיכר פוצדאמר (Potsdamer Platz): בבניין של חברת סוני (Sony Center) חויב האדריכל הלמוט יאן להשאיר חלק ממלון Esplanade הישן. הוא בנה כמעטפת סביבו בניין דירות חדש שחלקו העליון תלוי מזרוע פלדה עצומה כדי שלא ימחץ את המלון, וציפה את קירותיו הקטועים הפנימיים של המלון בזכוכית. בקומפלקס של דיימלר־קרייזלר (Daimler-Chrysler Areal) הסמוך שרד רק בניין אחד, והאדריכל רנצו פיאנו שילב אותו בשורת הבניינים החדשים באופן שלא ייבלע.

לחופשות יוקרתיות בברלין לחצו כאן >>

__

תודת המערכת לסנדרה קונסטלר

הפוסט סיור אדריכלי בברלין הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט ארכיטקטורה בברלין הופיע ראשון במסע אחר

"המכוניות האלה! מיהרו ליד החשמלית, נדחקו, צפרו, חרקו, הפעילו מחוונים שמאלה וימינה, פנו בפינה, מכוניות אחרות נדחקו במקומן. איזה כרך. וכל האנשים האלה על המדרכות! ומכל הצדדים באות חשמליות, כרכרות, אוטובוסים דו קומתיים! מוכרי עיתונים בכל פינה. חלונות ראווה מדהימים ובהם פירות, פרחים, ספרים, שעוני זהב, בגדים ולבני משי. ובתים גבוהים, גבוהים. זוהי אפוא ברלין".   לאמיל טישביין המסכן קורה הגרוע מכל: בעת שהוא נוסע לבדו ברכבת מעיר מגוריו אל סבתו שבברלין, גונב ממנו אדון במגבעת שחורה את 140 המרק שהפקידה בידיו אמו הספרית הענייה. על מנת להחזיר לעצמו את כספו יוצא אמיל למרדף אחרי הגנב בעיר זרה, גדולה, רועשת ומאיימת וללא גרוש בכיסו. זו תחילת עלילת הספר "אמיל והבלשים" מאת הסופר הגרמני אריך קסטנר. בקרב הקוראים שערכו בילדותם היכרות עם אמיל, שמו מעורר בוודאי זכרונות ילדות שהם כל כך אמיתיים עד שהם כביכול שלנו. רובנו אמנם גדל במקומות אחרים לגמרי מאשר דרזדן־נוישטאט או ברלין, אבל עבורנו אמיל היה אחד מאיתנו — ילד שחווה את הטראומה המוכרת של המפגש עם העיר הגדולה, אבל באופן מותח ומשעשע. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ברלין, בהנחה לגולשי מסע אחר! הילד־בלש הראשון בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, מגיע אריך קסטנר (1899־1974), עיתונאי צעיר יליד דרזדן, אל העיר הגדולה, ברלין. הוא מנסה את מזלו בכתיבה ספרותית, ואף מפרסם שירים אחדים. בהקדמה ל"אמיל והבלשים" הוא מספר כי לאחר שנכשל בכתיבת ספר הרפתקאות על הים הדרומי, יועץ לו המלצר במסעדה הקבועה שלו לכתוב על ברלין ועל הילדים שהוא רואה יום־יום סביבו. קסטנר מקשיב לעצה, ו"אמיל והבלשים" — שנחשב לספר הילדים הבלשי הראשון – רואה אור ב־1929 והופך מיד לרב מכר. כבר בנובמבר 1930 מעבד קסטנר את ספרו למחזה תחת אותו שם, שמועלה בברלין. למחרת הפרמיירה מחליטים אולפני הקולנוע המפורסמים UFA  לעבד את הספר ולהפיק סרט לכל המשפחה. קסטנר כותב את התסריט ביחד עם התסריטאי היהודי אמריק פרסבורגר, אך המפיקים לא מרוצים מהתוצאה ומוסרים את התסריט לעיבוד לבמאי הצעיר בילי וויילדר. וויילדר, בן 24 בסך הכל, קנה כבר שם עם תסריטו לסרט הדוקומנטרי "אנשים ביום ראשון".     פסלה של רועת האווזים ליזל בכיכר ניקולסבורג – שחזור מ-1988 של הפסל המקורי מתחילת המאה. כאן נערכת חלוקת התפקידים בין ילדי החבורה | צילום: טל גליק   קסטנר, שלאחר שירותו הצבאי הפך לפציפיסט, האמין כי האדם הוא יצור טוב מטבעו וניסה להנחיל לקוראיו הצעירים את תפיסתו האופטימית של החברה האנושית. כאשר הוא קורא את התסריט של וויילדר, שבו אמיל גונב עציץ פרחים עבור סבתו וכרטיס נסיעה בחשמלית — הוא מזדעזע. לאחר ריבים קשים עם המפיקים הוא מצליח להחזיר לאמיל את המוסר האישי, וב־1931 הסרט יוצא לאקרנים והופך להצלחה עולמית. קסטנר הופך לבירגר שנתיים מאוחר יותר היטלר כבר בשלטון. השלטון הנאצי לא רואה בעין יפה את כתיבתו של קסטנר וב־10 במאי 1933 מורה גבלס לשרוף את ספריו בכיכר האופרה (Opernplatz) בשדרת אונטר דן לינדן – היום "כיכר בבל" (Bebelplatz) שבה ניצבת המצבה של מיכה אולמן לזכר שרפת הספרים. במשך רוב שנות המלחמה היו ספריו אסורים להפצה, אך קסטנר יוצר קשרים עם הוצאות ספרים בשווייץ, ושם הם רואים אור. בניגוד לסופרים ואינטלקטואלים רבים אחרים, קסטנר מסרב להימלט מגרמניה ונשאר בה במשך כל שנות השלטון הנאצי. בכל ספריו מתקופה זו אין זכר למלחמה, לנאציזם ולפשעים המחרידים שמבצע עמו. כיום חוקרים רבים בוחנים מחדש את יחסו של קסטנר למשטר הנאצי. בין היתר, ידוע כי כתב תסריט לסרט שיזם גבלס לכבוד חגיגת 25 שנה לקולנוע הגרמני, שעליו חתם בשם הבדוי ברטולד בירגר. במהלך שנות היצירה הספרותית הרבות שלו, פרסם קסטנר רומנים (הידוע מביניהם הוא "פביאן", 1931), שירים (חלקם הולחנו ושולבו בקברטים), מחזות, תסריטים וכמובן – ספרי ילדים (חלקם ראה אור בעברית, ובהם "פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "35 במאי", "עצרת החיות" ואחרים). הוא נפטר ב־29 ביולי 1974 במינכן. רמזים אוטוביוגרפיים קסטנר נהג לשלב בכל ספריו מוטיבים אוטוביוגרפיים, וכך גם ב"אמיל והבלשים". שמו של הגיבור, למשל, היה שמם של שני אבותיו של קסטנר: אמיל קסטנר, אביו הרשמי, וד"ר אמיל צימרמן, רופא משפחה יהודי שעימו ניהלה אמו של קסטנר רומן מחוץ לנישואים ושהיה למעשה אביו הביולוגי. גם מקומות ההתרחשות של הספר הם אוטוביוגרפיים: אמיל מגיע מרובע נוישטאט (Neustadt) שבדרזדן, בו גדל קסטנר; בהגיעו לברלין הוא עוקב אחר הגנב אל וילמרסדורף (Wilmersdorf), הרובע בו התגורר קסטנר לאחר שעבר לברלין. רובע וילמרסדורף היה בזמנו עיר נפרדת, אך במהלך שנות העשרים סופח לברלין והפך לחלק מ"המערב החדש" של העיר, על דירותיו המרווחות ורחובותיו הרחבים והירוקים, שמשכו את בני המעמד הבינוני המבוסס. ביתו של קסטנר, ברחוב פראג ((Pragerstrasse 6, נהרס לחלוטין במלחמה, ועל קיר הבניין החדש והמכוער שעומד שם במקומו תלוי שלט המנציח את זכרו. אך "אמיל והבלשים" לא מכיל רק רמזים לחייו הפרטיים של קסטנר – דרך עיניו של אמיל נחשפת לפנינו העיר ברלין כפי שהיתה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת. מסתורי הנפש הברלינאית "העיר היתה כה גדולה, ואמיל היה כל כך קטן. ואיש לא התעניין לדעת למה אין לו כסף ולמה הוא לא יודע היכן הוא רוצה לרדת. ארבעה מיליוני אנשים חיים בברלין ואף אחד לא התעניין באמיל טישביין. אף אחד לא רוצה לדעת על הדאגות של האחר. לכל אחד די בדאגות ובשמחות שלו. וכשאומרים: אני באמת מצטער, לא מתכוונים ליותר מאשר: עזֹוב אותי במנוחה, בן אדם! מה יהיה? אמיל התקשה לבלוע, והוא הרגיש מאוד, מאוד בודד". ביקורו של אמיל בברלין התחיל אמנם בדרך הגרועה ביותר שאפשר לדמיין, אך לאט־לאט הוא מגלה את המאפיין העיקרי של הנפש הברלינאית המצויה: גסה מבחוץ ורכה מבפנים. אדון אדיש בחשמלית — עיתונאי ושמו קסטנר, בדמותו של המחבר – קונה עבורו כרטיס נסיעה; עשר דקות מאוחר יותר הוא פוגש את הנער גוסטב עם הצופר שמזעיק לעזרה את חבורת נערי השכונה, ה־Landhausstrasse, והעתיד נראה הרבה יותר טוב. בהנהגת הנער המבריק, שלא לשווא מכונה "הפרופסור", יוצאת החבורה למרדף בן יומיים אחר הגנב. הסוף כמובן טוב, ובעזרת עבודת צוות מדויקת ומעקב צמוד מביאים אמיל וחבורת הילדים ללכידת הפושע. המרדף מתחיל "מה התועלת בכך שהוא יודע שהאיש יושב לו בקפה יוסטי בשדרות קייזר, שותה בירה ומעשן סיגריות?". אמיל עוקב אחר הגנב שיורד מהחשמלית. בשדרת הקיסר (Kaiserallee) המהודרת עם בתי הקפה, החנויות ובתי הדירות האלגנטיים הגנב לא מתאפק ונכנס לאכול שתי ביצים רכות בכוס בסניף החדש של קפה יוסטי המכובד והמפורסם, שאפילו היינריך היינה שיבח והילל את דברי המאפה שלו. המלחמה שינתה את פני הסביבה ולא לחיוב: בית הקפה וכל השאר נעלמו, בחללים שנוצרו בעת ההפצצות נבנו בחיפזון בניינים זולים, וגם שמו של הרחוב הוחלף לשם המתאים יותר לגרמניה החדשה שלאחר המלחמה — Bundesallee ("שדרת הפדרציה"). רק ברחובות הצדדיים שבסביבתו ניתן למצוא מעט שרידים מהעבר, ואפילו את כיכר נִיקוֹלְסְבּוּרְג (Nikolsburger Platz) הקטנה שאליה מוביל הפרופסור את החבורה. שם, ליד המזרקה של רועת האווזים ליזל (Gänselieselbrunnen), מקבלים הילדים את משימותיהם ומתפזרים כל אחד לעמדתו. כיום ניצב כאן שחזור מ־1988 של הפסל המקורי מ־1910. "ככה המשיכו ועברו את רחוב מוֹץ, חצו את כיכר ויקטוריה־לואיזה והמשיכו שוב לאורך רחוב מוץ. כמה אנשים הביטו מן המדרכה וצחקו למראה חבורת הגברברים הנוסעת". במרדף המוניות אחר הגנב חוצים הילדים את כיכר ויקטוריה־לואיזה המקסימה (Viktoria-Luise Platz, על שם בתו של הקיסר וילהלם השני), על בנייני דירות הפאר שבה. כיכר זאת ושאר מבני הרובע הבווארי (Bayerische Viertel) נבנו על ידי הקבלן היהודי סלומון הברלנד, שהיה בעל חברת היזמות הגדולה ביותר בזמנו בעיר. בגלל איכות החיים הגבוהה התגוררו בשכונה זו רופאים, עורכי דין ומדענים רבים מאוד, ביניהם אלברט איינשטיין. רוב העוסקים במקצועות אלה בברלין היו יהודים, ומכאן שריבוי היהודים בשכונה לא היה מקרי והיא כונתה "שווייץ היהודית". לזכר הקורבנות הרבים שנשלחו מכאן אל מחנות ההשמדה בחרה עיריית רובע שנברג (Schöneberg) להציב כאן מצבה של האמנים הגרמנים סְטִי ושְנוֹק המורכבת משמונים שלטים שתלויים בכל רחובותיה ומהווים את אחת המצבות החזקות והפרובוקטיביות ביותר לזכר היהודים שנרצחו בשואה. "הנסיעה הסתיימה חיש. המונית הראשונה עצרה בכיכר נולנדורף, ממש לפני מלון 'קריד'". הגנב התאכסן במלון במוצשטראסה (Motzstrasse) מספר 7, הנמצא במשולש הרחובות שהווה לפני ואחרי תקופת השלטון הנאצי את מקום המפגש המסורתי של הקהילה ההומו־לסבית של ברלין. בכניסה לתחנת הרכבת נולנדורפפלאץ (Nollendorfplatz), ממול למלון, עומדת מצבה לזכר חברי הקהילה שנרצחו על ידי הנאצים. המלון נקרא היום "סכסן הוף", אך הסביבה עצמה לא שינתה את אופייה מאז שנות העשרים הסוערות. כריסטופר אישרווד האנגלי, שבספריו – עליהם התבסס הסרט "קברט" – תיאר את התקופה הזו בדיוק, התגורר בנולנדורפשטראסה 17. במלון עצמו חיה בבדידות ובעוני אלזה לסקר־שילר, בין 1924 ל־1933, אז נמלטה מגרמניה. לסקר־שילר, אחת המשוררות הגדולות של המאה העשרים,  הגיעה לירושלים ב־1938, ובה מתה חסרת כל ב־1945. בעוד הגנב נכנס למלון, מסתתרים הילדים בשער המקורה שנמצא כמה מטרים משמאל למלון ושמאחוריו חצר ענקית. כאן הם מחכים עד שגוסטב חוזר לבוש מדי נער מעלית ולוקח איתו את אמיל לישון במלון. למחרת בבוקר מתאספים כאן בני החבורה ועוד כמה עשרות חברים שרוצים להשתתף בחגיגה — כמאה ילדים בסך הכל — ומביאים לתפיסתו של הגנב. משמאל לשער, מעל דלת הכניסה למועדון, תלוי שלט המנציח את ארווין פיסקטור, שב־1927 פתח כאן את התיאטרון הפרטי שלו, ה־Piscatorbühne, וחולל מהפכה בעולם התיאטרון המודרני. פיסקטור הקומוניסט ברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון וחזר אליה לאחר המלחמה. הסביבה עצמה מעניינת במיוחד בימי שבת כאשר השוק הססגוני והמיוחצן ביותר בעיר מתקיים בווינטרפלדפלאץ (Winterfeldplatz). "ואז נסעו השלושה למטה המשטרה בכיכר אלכסנדר. הם התרוצצו בפרוזדורים ועברו על פני חדרים אינספור". לאחר שאמיל וחבריו הצליחו לתפוס את הגנב, נחקר אמיל בתחנת המשטרה הראשית שעמדה עד לאחר המלחמה באלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz). מהבניין הענק והמאיים לא נותר זכר וכך גם מרוב הכיכר, שכיום רובה מסלולי כבישים ובניינים כעורים מהתקופה הקומוניסטית. על אחד מהבניינים ציטטה מהרומן הנהדר של אלפרד דבלין "ברלין, אלכסנדרפלאץ", המזכירה את ימי הזוהר של הכיכר, אך גם את תחילת שקיעתה בסוף ימי רפובליקת ויימאר. אמיל מתראיין אצל העיתונאי קסטנר  במערכת העיתון, ואז נוסע סוף־סוף אל משפחתו, שגרה בקרבת תחנת הרכבת בפרידריכשטראסה (Friedrichstrasse). ליד התחנה ניצב אולם מכוער, "ארמון הדמעות" שמו (Traenenpalast) שבו היו תושבי המזרח נפרדים בדמעות מיקיריהם מהמערב לאחר שבילו ביחד יום שלם. רק בתחנה זו יכלו תושבי מערב ברלין להחליף קווי רכבת תחתית – מבלי לעזוב את שטח התחנה או ליצור קשר עם תושבי המזרח, חס וחלילה. למרות זאת הצליחו כמה וכמה מרגלים להחליף כאן צדדים. בצדו השני של הנהר עומד התיאטרון בשיפבאוארדאם ((Schiffbauerdamm שאחרי המלחמה הפך לברלינר אנסמבל, התיאטרון שברטולד ברכט ואשתו הלנה וייגל ניהלו בשובם מהגלות בארצות הברית. פה הוצג המחזה "אמיל והבלשים" ב־1930. ליד התיאטרון הגרמני — שמנהלו, מקס ריינהרדט, היה במאי התיאטרון החשוב ביותר בגרמניה עד שנמלט ממנה ב־1933 משום שהיה יהודי – בבית דודיו שבשומנשטראסה 15, אכל אמיל עם חבריו את עוגת התפוחים של דודתו וחגג את סיום הפרשה (ואת קבלת הפרס עבור תפיסת הגנב). ממול לתיאטרון ניצב שריד ברור למלחמה – הבונקר העילי, אחד מהבונקרים המעטים שהיו בברלין/. היטלר וגבלס לא טרחו להכין הגנה לאוכלוסייה המקומית, הרי בלתי סביר לחלוטין להניח שאויב כלשהו יגיע לבירת הרייך השלישי. "ברלין היא כמובן מדהימה. אדם יכול לחשוב שהוא יושב בבית קולנוע ורואה סרט. אבל אני לא יודע אם הייתי רוצה לחיות כאן תמיד", אמיל טישביין

הפוסט אמיל והבלשים בברלין הופיע ראשון במסע אחר