ניצן שריג - מסע אחר https://www.masa.co.il/writers/ניצן_שריג/ Sat, 04 May 2024 07:12:25 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 שפלת יהודה – מנזריםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%9c%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a9%25d7%25a4%25d7%259c%25d7%25aa-%25d7%2599%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2596%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%9c%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d/#respond Wed, 27 Apr 2016 10:04:46 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%9c%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d/ביקור במנזרים השוכנים במפגש השפלה וההר מגלה סיפורים מרתקים על גאולת אדמות תורכיות, ריפוי המלריה וחיי הנזירים. מאבקי הקיום בהווה הביאו לפיתוחן של תעשיות יין ושמן זית איכותיים וגם לייצור שוקולדים ומרציפנים משובחים

הפוסט שפלת יהודה – מנזרים הופיע ראשון במסע אחר

]]> אבונא ג'ורג', המשמש אב המנזר של דיר א-ראפאת, מקבל את פני בלבביות. הוא "עולה חדש" מירדן, ופותח בהתנצלות על שטרם למד עברית. ייתכן שבקרוב יצטרף לאולפן בבית שמש. בינתיים, הוא מסייר איתי ברחבי המנזר, פנינה ייחודית של נוף ושל היסטוריה, ומספר לי את סיפורו של המקום באנגלית משובחת, מתובלת בערבית מבית אבא ובאיטלקית מהוותיקן.

לא פשוט לזהות היכן נמצא דיר א-ראפאת. המביט מכביש בית שמש לכיוון מערב, אל עמק שורק, אולי יבחין בצלב הגדול של המנזר ניצב על צלע הר צרעה. מי שימשיך על הכביש יוכל להיעזר בשלט הכתום אשר מורה אליו. אך למעט סימנים אלה, מעט נגלה וידוע על המנזר הנסתר.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד שפלת יהודה ומישור החוף הדרומי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מבני האבן הבנויים לתלפיות בשערי המנזר והבניין המרכזי, עם החדרים הגדולים וחצר המשחקים, מרמזים על עברו של המקום כמוסד חינוכי. הכל התחיל בשנים הקשות של אמצע המאה ה-19, כאשר בני הכפר א-ראפאת העניים לא יכלו לעמוד בתשלום המסים לעות'מאנים. הפטריארכיה הלטינית ביקשה לרכוש את האדמות, והעות'מאנים אישרו את הקנייה, ובלבד שהדיירים החדשים יקדישו עצמם לחינוך ולא יעסקו במיסיונריות.

וכך היה: על האדמות הללו הקימה הכנסייה בית ספר ומחסה לילדים יתומים. היום הוא עדיין משמש בית ספר יסודי לילדים נוצרים שמגיעים מרמלה, מלוד ומכמה משפחות מן האזור. עד לפני שנה התחנכו בו גם כמה יתומות פלסטיניות. כיום עושות בעבודת הקודש החינוכית ארבע נזירות ממסדר דורותיאה הקדושה, ועליהן מנצח אבונא ג'ורג' הנמרץ, מחליפו של אבונא אליאס בן ה-82, שתשו כוחותיו ותפקידו ייצוגי בלבד.

שלום לך מריה – ב-343 שפות
לבו של הבניין הראשי הוא הכנסייה, המוקדשת לרגינה פלסטינה – מלכת הארץ, היא מרים אם ישו. מדלתות העץ ועד לתקרתה התכולה מעוטרת הכנסייה הקטנה בציורי מלאכים, הנושאים סרטי ברכה מסולסלים עם הפסוק "שלום לך מרים" ב-343 שפות (שמו הרשמי של המקום הוא מנזר אַווֶה מריה, על שם הפסוק המפורסם). אבונא ג'ורג' מספר שבסוף המאה ה-19 פנה הפטריארך מירושלים לבישופים בכל רחבי העולם וביקש שישלחו את הברכה בשפתם. הפנייה הניבה יותר מ-400 ברכות, אלא שהצייר, מובארכ סעד מירושלים, נפטר כשהגיע אל הברכה ה-343.

פסל ברונזה של מרים, שנעשה בהשראת ציור שמן גדול ומרשים השמור במגורי הנזירות, נוצק באיטליה והוצב על הגג בחזית הכנסייה. משם משקיפה הבתולה אל הנוף המרהיב של עמק שורק, וידה הימנית שלוחה לפניה, מגוננת על הארץ.

רגינה פלסטינה הוכרה כקדושה המקומית, ומדי שנה ביום ראשון הקרוב ביותר ל-25 באוקטובר נערכת לכבודה תהלוכה חגיגית במנזר, הפתוחה למבקרים. ביום זה תוכלו לחזות בפטריארך ובכמורה הבכירה מנהלים את המיסה הפותחת, ואחר כך לצפות בתהלוכה המתנהלת עם פסלה של הקדושה בראש הולכים סביב הכנסייה. בסיום מתקיימת תפילה חגיגית נוספת, וכשכולם כבר רעבים נערך במקום פיקניק כדת וכדין.

דיר א-ראפאת
הגעה: כחמישה קילומטרים ממערב לבית שמש. מכביש מספר 38 פונים לכביש מספר 3835, המוביל לקיבוץ צרעה. ממשיכים מערבה מהקיבוץ בדרך המתפתלת במעלה הר צרעה.
שעות פתיחה: הכנסייה פתוחה בשבת, או על פי תיאום עם אבונא ג'ורג'.
טלפון: 02-9917981. אפשר לבקש סיור מודרך עם אבונא ג'ורג' או עם לידי, הדוברת צרפתית ואנגלית.

מתחת למנזר דיר א-ראפאת, וליתר דיוק מתחת למרפסת הכנסייה, חצובות במעבה האדמה שתי מנהרות רחבות ידיים. לאורכן סדורות שורות-שורות של חביות מעץ אלון, מלאות ביין ביכורים. מתקרת אחת המנהרות זולגים מטה שורשי עץ, בתמונה מרהיבה ותזכורת לחיים שלמעלה. זהו היקב החדש של משפחת ערטול, היושבת בחצר המנזר ומעבדת את אדמותיו הנרחבות, ונכדיה לומדים בבית הספר המקומי. על העבודה מנצח אבי המשפחה שקיף, ובניו הם עזר כנגדו. המקום נקרא "יקב מוני", להנצחת שם בנו שנהרג.
כשיוצאים מהיקב מסתמאים מן המראה הנהדר של עמק שורק, זרוע כרמי זיתים וגפן. והיין – פשוט נהדר.

יקב מוני
פרטים ותיאום סיור אצל שקיף ערטול.
טלפון: 052-2368498

מנזר על שם הרבי
פריחת השקדיות בדרך המובילה למנזר בית ג'ימאל מתוזמנת כמדי שנה עם ט"ו בשבט. אחר כך, במעלה הדרך, הן תתחלפנה במטעי זיתים נפתלי גזע. בסוף המעלה מגיעים למנזר העולה וצומח מן ההר.

בכניסה שורה של ספסלי עץ, המסודרים לאורך מסדרון. היום מחכים שם בתור המשתרך לקניית יין כרימיזן, שמן ודבש משובחים, המיוצרים במנזר ונמכרים כאן בחנות. פעם, לפני שנות דור, המתינו על אותם ספסלים ממש בתור לד"ר ציקל, רופא גרמני טמפלרי שישב בכניסה למנזר עד מלחמת העצמאות וריפא את תושבי האזור הערבים ממחלת המלריה ושאר בישין. בזכות פועלו הותר לד"ר ציקל להישאר בארץ, בזמן שכמעט כל תושבי המושבות הגרמניות גורשו על ידי הבריטים מפני שהיו נתינים של מדינת אויב.

את הבאים בשערי המנזר מקבל במאור פנים האב דומיניקו, נזיר מהמסדר הסלזיאני הקתולי, מאזור טורינו באיטליה, שאנשיו פועלים במנזר מאז הקמתו. הכנסייה נמצאת בחצר, מאחורי הבניין הראשי, ומשחזרת במבנה שלה כנסייה ביזנטית ששרידיה נמצאו כאן. החשובים בממצאים שנתגלו במקום, על פי פרשנות הכנסייה, הם קברותיהם של רבן גמליאל הראשון (נכדו של הלל הזקן ונשיא הסנהדרין), של בנו חביב ושל הקדוש סטפאנוס, שנחשב לנוצרי הראשון שמת על קידוש דתו. רבן גמליאל מכובד בנצרות מפני שהיה מורהו של פאולוס (עוד לפני שפאולוס הפך לנוצרי). לפי אחת הסברות, מקור השם בית ג'ימאל ("בית היופי" בערבית) הוא בשם "גמלא" – יישוב ביהודה שנקרא על שם אותו רבן גמליאל, ולפיכך גם המנזר נקרא על שמו של הרב.

האב דומיניקו מורה במקלו לעבר ציור קיר המתאר את סיפור חייו וסקילתו של סטפאנוס. דגמים גיאומטריים וציורי קדושים, העשויים בדוגמת אבני פסיפס מצוירות, מעטרים גם את יתר הכנסייה. באחד מחלונות הזכוכית הצבעוניים ניבטת דמותו של דון בוסקו, איש דת, מחנך ומייסד המסדר הסלזיאני.

בהמשך הסיור מבקשים רשות מהאב דומיניקו ויורדים לקריפטה – חלל הקבורה שמתחת לכנסייה. מדרגות צרות מובילות לחלל שבו, על פי אמונתם, נמצאו קבריהם של גמליאל ושל סטפאנוס. מקום הקבורה מצוין בכתובת פסיפס עגולה. כאן גם טמונים יקירי הכנסייה, כמו האב סמען סרוג'י, שהגיע למנזר מנצרת ועסק בריפוי חולים ונדכאים. הנזירים מקווים שבקשתם להכיר בו כקדוש תאושר בקרוב על ידי הוותיקן.

הנזירים מודדים טמפרטורה
מול הכניסה למנזר נוכל לראות גם מבנה אבן גדול, ששימש בית ספר משנת 1878, וגם בו, כמו בדיר א-ראפאת, התחנכו יתומים. לימים נפתח כאן בית ספר חקלאי-טכנולוגי כללי לבנים, שלמדו בו יתומים וילדים פלסטינים, אך הוא נסגר בתחילת שנות השמונים. בחזית המבנה ניצב שריד לעבר החקלאי המפואר של המקום: תחנה מטאורולוגית. כשהוקמה, ב-1918, היתה הראשונה מסוגה בארץ ישראל, ולמרבה ההפתעה – גם היום היא עדיין עובדת. הנזירים מפעילים את המכשירים למדידת טמפרטורה, משקעים ואידוי שנמצאים בסוכה המטאורולוגית, והמדידות מופיעות במקבץ הארצי.

לא רחוק משם, ליד מגרש הכדורסל הנטוש, יש נקודת תצפית יפה על הרי יהודה. ממנה אפשר לראות את רמת בית שמש, בית שמש, גוש עציון, הכביש החדש והיפה לבר גיורא (דרך יער ארצות הברית), הר יעלה, מושב כיסלון, המלון החדש של שורש ועוד. מכאן גם הכניסה לאולם הקונצרטים, המתקיימים כל שבת שנייה בצהריים.

נקודת תצפית נהדרת נוספת, הפעם לכיוון מערב, נמצאת ביציאה מהכנסייה, משם פונים ימינה לעבר מרפסת. מן המרפסת נפרשים נופי הר צרעה, דיר א-ראפאת, עמק שורק, תל בטש והלאה. ביום בהיר, גם תל אביב נראית באופק.

צוהר לעולם של שתיקה
בשנת 1988 נבנה ליד המנזר של האחים הסלזיאנים מנזר חדש לקהילת "האחיות מבית לחם". כשלושים נזירות בנות לאומים רבים מאכלסות אותו, מקדישות את כל חייהן לתפילה ולתרגול של פרישות והתבודדות. מדי שבת נפתח צוהר למנזרן, ואפשר לסייר בחלק החיצוני שלו, המיועד למבקרים. מומלץ במיוחד לראות את תערוכת הצילומים של הצלמת הדה לאונר מלל, שחיה בקרבן, וכן סרט וידיאו קצר המספר על חייהן. עלייה במדרגות מובילה למרפסת תצפית על הכנסייה המיוחדת, שלאורכה בנויים תאי תפילה נפרדים לכל נזירה.

אחד הדברים שבהם התפרסם מנזר בית ג'ימאל הוא עבודות היד של הנזירות, המוצעות בחנות קטנה שפתחו: כלי קרמיקה מעוטרים בדגמי ציפורים הכוללים מוטיבים פלשתיים ובדגמים גיאומטריים מורכבים וצבעוניים, איקונות (ציורי דמויות קדושים), ריבות ודבש. לאחרונה החלה אחת הנזירות לייצר מיני שוקולדים ומרציפנים, שלדעת מומחים לא נופלים מעבודת שוקולטייר מקצועי.

בית ג'ימאל
הגעה: כשני קילומטרים מדרום לבית שמש. מכביש מספר 38 פונים לכיוון דרום מזרח (יש שילוט).
שעות פתיחה: המנזר הסלזיאני: שני-שבת 17:00-8:30. מנזר האחיות מבית לחם: שבת 16:30-10:30.לסיור בכנסייה צריך לצלצל בפעמון שבבניין המרכזי מאחור (בקיר שליד הכנסייה), או להתקשר אל האב דומיניקו ולתאם עמו, טלפון: 02-9911889.

ממעוף הציפור
ביציאה מבית ג'ימאל, מהלך כ-15 דקות מהחניה לכיוון דרום מזרח בדרך מרוצפת אבנים, נמצאת חורבה בשם דיר אל-עצפורה. דיר בערבית משמעו מנזר, וגם עשרות הצלבים החרותים במשטחי הסלע מעידים על כך שהמקום קשור בנצרות. מבנה מעניין דמוי מגדל עם גרם מדרגות הרוס, העומד במרכז החורבה, מספק תצפית פנורמית יוצאת מן הכלל, ממש כמו ממעוף ציפור, על הסביבה – ממנזר בית ג'ימאל במערב ועד תל ירמות בדרום מזרח.

תפקידו של המבנה אינו ברור, אך ממיקומו אפשר לשחזר את המשכה של אחת הדרכים הראשיות של עולי הרגל שעברו בשפלה. הנתיב יושב על דרך רומית ברורה ויפה, שהתוואי שלה נראה לעין גם כיום. מדיר א-ראפאת ונחל שורק עובר הנתיב בבית ג'ימאל, דיר אל-עצפורה, ומכאן הלאה אל נחל ירמות (ואדי בולוס, הנקרא על שם הקדוש פאולוס), עמק האלה ועד לירושלים, בדרך שמחברת בין ארץ ושמים.

הפוסט שפלת יהודה – מנזרים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%9c%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d/feed/ 0 איאקס: קבוצת העילית של הכדורגל ההולנדhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9c-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2599%25d7%2590%25d7%25a7%25d7%25a1-%25d7%25a7%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a6%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a2%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2599%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%259b%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2592%25d7%259c-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%2595%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%2593 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9c-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93/#respond Sat, 16 Apr 2016 14:02:01 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9c-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93/50,200 המושבים חיכו דוממים
לאוהדים של אייאקס, מקבוצות הכדורגל המפוארות של אירופה. כשהם נכנסו לאיצטדיון, עלתה מהיציעים שירה אדירה - "הבה נגילה, הבה...". ניצן שריג והראל סטנטון יצאו לאמסטרדם לפצח את הקשר
היהודי־ישראלי של קבוצת העלית
של הכדורגל ההולנדי

הפוסט איאקס: קבוצת העילית של הכדורגל ההולנד הופיע ראשון במסע אחר

]]>

ארינה (ArenA), איצטדיון הבית של "אייאקס", היה מוכן אלי קרב. המתמודדות בזירה היו יריבות ותיקות, שתיים מקבוצות העלית של הכדורגל ההולנדי – אייאקס אמסטרדם ופ.ס.וו. איינדהובן. דגלים ענקיים בצבעים אדום ולבן, הצבעים של אייאקס, ועליהם דמותו של הגיבור היווני המזוקן, כיתרו את האיצטדיון.50,200 המושבים חיכו דוממים לאוהדי הקבוצות, והללו עמדו לשעוט פנימה בכל רגע. בחוץ כבר התלהטה האווירה. מקרונות רכבת מיוחדת שעצרה בתחנת ביילמר (Bijlmer) הסמוכה לאיצטדיון זרמו אוהדי אייאקס בתרועות היישר אל עבר הפאבים הקרובים. היות שאסור להכניס לאיצטדיון אלכוהול ופחיות משקה, נוהגים האוהדים להרוות את צימאונם מחוץ לארינה.

לקריאה נוספת:

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אמסטרדם,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

רכבת נפרדת הובילה את אוהדי פ.ס.וו, ומיד עם רדתם ממנה כיוונו אותם שוטרים אל עבר כבש מיוחד שהוביל אותם היישר אל יציע האורחים המופרד בגדר גבוהה. למעט קריאות וצעקות לא היה כל קשר בין אוהדי הקבוצות. האוהדים של אייאקס חלפו על פני הדוכנים המוכרים אביזרים שונים לעידוד קבוצת אייאקס ופריטי אספנות שבהם אפשר לרכוש פריטי לבוש אדומים־לבנים, מגני דוד ודגלים. בקרב הדגלים בלטו אלה של ישראל, מסמלי העידוד החביבים על אוהדי אייאקס. הם נכנסו לאיצטדיון והתיישבו ביציעים על פי גילם ומידת קנאותם לקבוצה. ביציע הצפוני התמקמו הצעירים; במרכז – הוותיקים, אוהדי הקבוצה משנות השישים והשבעים, מקצתם בעלי חזות של אנשי עסקים מכובדים; והאוהדים ה"כבדים" ביותר התיישבו ביציע שמעל לשער של אייאקס, הידוע בכינוי "אף" (F Side).
משלושת היציעים עלתה שירה אדירה – "הבה נגילה, הבה…" השירה גוועה באחת כשהקהל התבקש לעמוד לדקת דומייה לזכרו של רינוס מיכלס – אחד ממאמניה האגדיים של אייאקס ונבחרת הולנד, שמת לאחרונה. מיד אחר כך רעמה שוב הזירה, דגלי אייאקס וישראל הונפו אל על, והקרב החל.

שיטת הכדורגל הטוטלי

"היכל התהילה", המוזיאון של אייאקס שנמצא בסמוך לאיצטדיון, סוקר את 112 שנות המועדון ומציג תמונות, חפצים וגביעים. מי היה מאמין שמקבוצת חברים שהחלה לשחק באופן חובבני למדי בשנת 1893 בכדור העור, אז אביזר יקר ערך, של האחים האן ויוהאן דאדה, תצמח ביום מן הימים אגדת הדשא המפוארת של אייאקס?
ב־18 במרץ 1900, בעודם יושבים בקפה "הודו המזרחית" (Cafe Oost-Indie) שבאמסטרדם, החליטו אותם החברים, מקצתם כבר אנשי עסקים, לייסד קבוצה ששמה פוטבול קלאב אייאקס. התקנון קבע ש"ישחקו רק נגד תושבי אמסטרדם וייתנו

אוהד של אייאקס מחוץ לאיצטדיון ארינה. על חזהו מקועקע סמל המועדון

בידור טוב ובריא לצופים". בית הקפה הזה עדיין פעיל ונמצא ברחוב קאלוורסטראט (Kalverstraat).
כשהקבוצה עלתה לשחק בליגה הראשונה, נוספו גם המדים הלבנים עם הפס האדום וכן ראשו של אייאקס, הגיבור היווני הקדום. המאמנים הראשונים היו אנגלים, שהרי אחרי ככלות הכל, לבני האי הקרוב היתה מסורת מפוארת של כדורגל.
מכל מאמני הקבוצה בולט ג'ק ריינולדס, שהיה המאמן המקצועי הראשון והוביל את המועדון במשך יותר משלושים שנה, מ־1914 עד 1947, אם כי לא ברציפות. ב־1942, שנתיים לאחר שנכבשה הולנד על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, נשלח ריינולדס, מכיוון שהיה אזרח מדינת אויב, למחנה עבודה בגרמניה. גם שם הוא המשיך לארגן משחקי כדורגל בין אסירים ממדינות שונות. בתום המלחמה חזר לאמן את נבחרת אייאקס, והמשיך בכך עד שנת 1947.
השנים שאחרי המלחמה התאפיינו במעבר לכדורגל מקצועני, ובסוף שנות החמישים שודר משחק הכדורגל הראשון בטלוויזיה ההולנדית. אייאקס הביסה קבל עם ועדה את יריבתה המרה פיינורד מרוטרדם, בתוצאה חמש־אפס.
יוהאן קרויף, אולי גדול שחקני אייאקס, שהתקבל לקבוצת הילדים בשנת 1957 כשהיה בן 10, הוביל את המועדון לתהילה בשנות השישים והשבעים, בזכותו ובזכות רינוס מיכלס – המאמן ההולנדי הראשון בקבוצה, שכונה "הספינקס" על שום פניו הקפואות ושתקנותו – ובזכות ממשיכיו, זכתה אייאקס בשלוש אליפויות אירופה ברציפות (1971־1973) ובתואר אלופת העולם (הגביע הבין־יבשתי) בשנת 1973.
סגנונה ההתקפי, שכונה "כדורגל טוטלי", אפיין את משחק הקבוצה והוכיח את עצמו: אייאקס כבשה יותר ממאה שערים בשנים 1972־1973, וב־1971 אף קבע שוערה אז, היינץ סטואי, שיא של 1,082 דקות שבהן לא ספג גול ולו פעם אחת!
בשלושת העשורים שבאו לאחר מכן זכתה הקבוצה ב־26 תוארים לאומיים, וב־1995 זכתה שוב בתואר כפול – אלופת אירופה ומחזיקת הגביע הבין־יבשתי. יותר ממאה שחקנים הולנדים ויותר מחמישים שחקנים זרים, בהם גם יוסי בניון, הוכשרו בשורות אייאקס אמסטרדם והשתלבו בקבוצות הולנדיות, בקבוצות בינלאומיות ובנבחרות לאומיות שונות.

אקדמיית העתיד
רובין מולר ואן מופס היה אחד מהילדים בני המזל שזכו להתקבל לבית הספר היוקרתי לכדורגל של אייאקס. בית הספר קרוי "דה טוקומסט אקדמי" (De Toekomst Academy), שפירושו "אקדמיית העתיד", והוא ממוקם בסמוך לאיצטדיון, במתחם מפואר ומצויד היטב: שבעה מגרשי אימון, איצטדיון קטן שיכול להכיל אלף צופים, חדרי כושר והלבשה, חדר

כשהיה בן שבע ביקש רובין מהוריו גרביים של אייאקס ליום ההולדת. שנתיים אחר כך קיבל תיק מלא גרביים כאלה. "ישנתי עם התיק קרוב אלי, מתחת למיטה", הוא מספר

רובין מולר ואן מופס, המתאמן ומשחק כבר 11 שנים במסגרות הצעירים של אייאקס, אותר על ידי ציידי הכשרונות של המועדון

אוכל וכיתות לימוד. האיצטדיון של אייאקס הוא פסגת השאיפות של בני המזל והכישרון הבאים בשערי האקדמיה, ובבית הספר הם עושים את הדרך הארוכה להגשמתן.
כשהיה בן שבע ביקש רובין מהוריו גרביים של אייאקס כמתנת יום הולדת. שנתיים אחר כך כבר קיבל תיק מלא גרביים ותלבושת בצבעים אדום־לבן. מרוב התרגשות, הוא מספר, "ישנתי עם התיק קרוב אלי, מתחת למיטה".
רובין אותר על ידי ציידי הכישרונות של אייאקס, המכונים "סיירים" (scouters), רבים מהם שחקני עבר בקבוצה, היוצאים למצוא את כישרונות העתיד בעקבות מכתבי ילדים וממליצים, למשל מורים לספורט. הסיירים הגיעו למשחק חובבים שנערך בשכונה של רובין וראו אותו בפעולה. מכיוון שעשה עליהם רושם של  בעל כישרון, הזמינו אותו למבדקים במועדון, ומאז, כבר 11 שנים, הוא מתאמן ומשחק במסגרות הצעירים של הקבוצה.
כיום רובין הוא שחקן מקצועני בקבוצה השנייה של אייאקס, Ajax 2. הוא יוכל לשחק בה במשך שנתיים לכל היותר. אם יצטיין, יזכה לעלות לקבוצה הראשונה. אם לא, יחפש את עתידו מחוץ לאייאקס.בני ה־8־12 שאותרו על ידי ציידי הכישרונות מגיעים שלוש פעמים בשבוע לאחר שעות הלימודים לאימון, בדרך כלל בליווי הוריהם. פעם בשבוע מתקיים משחק כמו־מקצועני. מסגרת הכשרת הכדורגלנים הצעירים נתפסת גם ככר ההשבחה של הכדורגל ההולנדי. למטרה זו, וכמובן כעתודה למועדון, נבנתה באייאקס תוכנית עבודה ייחודית, ומאמנים רבים מכל העולם באים ללמוד אותה, בתקווה שיוכלו ליישם אותה בארצותיהם. התוכנית נקראת TIPS, ויש בה ארבעה מרכיבים – טכניקה (T), ראיית משחק (I), אישיות (P) ומהירות (S), החיוניים ביותר להכשרת כדורגלן מקצועני.

כוכבים רק על המגרש
חשיבות רבה מיוחסת להישגים לימודיים. אחד ממנהלי התוכנית, יור רונר, מספר שהוא בקשר עם יותר מחמישים בתי ספר באמסטרדם ובסביבתה. "חשוב שהילדים לא יזניחו את לימודיהם הכלליים, גם כי לא לעד יהיו שחקני כדורגל. היום השעיתי תלמיד ליומיים מפני שלא היה טוב בלימודים", הוא אומר. הישגי הילדים באימונים נרשמים ב"דרכון אישי" מיוחד, שאותו הם נושאים בגאווה. באמצע השנה נעשית הערכה על התקדמותם באימונים ובלימודים הכלליים, והילדים מקבלים משוב על

נערים מתאמנים ב"אקדמיית העתיד" של אייאקס. מאמנים מכל העולם באים ללמוד על תוכנית העבודה הייחודית של האקדמיה

ביצועיהם. בסוף כל שנה מתבצע ניפוי, ומי מהילדים שלא עמד בדרישות התוכנית עוזב את האקדמיה.
מגיל 12 עד 16 מתאמנים הנערים כבר ארבע פעמים בשבוע, ומשחקים פעם בשבוע. מיניבוסים מיוחדים אוספים את הילדים מבתי הספר שלהם אחר הצהריים. הם אוכלים ארוחת צהריים בצוותא, ואחר כך לומדים ומכינים שיעורים בסיוע מורים שעובדים בעבור אייאקס. אימון הכדורגל נמשך שעתיים, עד לפנות ערב. אז מתכנסים הילדים שוב לארוחת ערב משותפת וללימודים נוספים. בערב הם מתפזרים לבתיהם.
מגיל 16 כבר נקראים הנערים "נבחרת 1A". לשורותיהם מצטרפים לעתים נערים ממדינות אחרות. אלה מאותרים על ידי 25 סיירים שעובדים באופן בלעדי עם אייאקס. כל נער מחו"ל מאומץ על ידי משפחה הולנדית, והיא מספקת לו בית חם ומסייעת בקליטתו התרבותית. בנוסף ללימודים כלליים הנערים הזרים לומדים במסגרת המועדון גם הולנדית.  כיום משתתפים בתוכנית גם שחקנים מארגנטינה, מפינלנד וממרוקו, וגם שחקן מכבי חיפה שי בירוק התאמן לאחרונה בנבחרת 1A.
"בכל שנה רק אחד או שניים מהנערים יצליחו להתקבל כשחקנים בנבחרת הראשונה או השנייה", אומר רונר ומדגיש שבהכשרת הכדורגלנים כרוכים גם אימונים מנטליים רבים. "התוצאות מדברות בעד עצמן", הוא מתגאה. "כיום עשרה מ־22 שחקני הקבוצה הבוגרת הם מהאקדמיה, ורוב המאמנים באקדמיה הם שחקני עבר של אייאקס. למאמן יש תפקיד חשוב בהכשרת שחקן העתיד. הוא גם דמות אב מחבק וגם איש קשוח ותובעני".
השנה לומדים באקדמיה 203 ילדים ונערים, בהם תשעים בגילאי 8־12. רונר מסרב לאפשר לנו לראיין תלמיד צעיר. "אנחנו לא מטפחים כוכבי תקשורת, ואנו נגד מתן עדיפות לילד זה או אחר. הם צריכים להיות כוכבים על המגרש".

"יודן יודן" או "חודן חודן"?
שמה של אייאקס אמסטרדם יצא למרחוק לא רק בזכות כוכביה והישגיה אלא גם בשל אופיו ה"יהודי" של המועדון. בשירון ההמנונים של הקבוצה יש, בנוסף ל"הבה נגילה", גם "סמבה יהודים" וקריאות "יודן, יודן" (יהודים, יהודים) כפזמון וכסיומת לשירים אחרים. אוהדים רבים נוהגים לענוד

התדמית היהודית דבקה באייאקס, ובשנים האחרונות היא אפילו מתעצמת והולכת. אולם בד בבד נתפסת "יהדותה" של הקבוצה כמטרד ואף כסכנה, בעיקר על ידי מנהליה

כובעים של קבוצת אייאקס, בהם כובע עם מגן דוד, באחד הדוכנים ליד איצטדיון ארינה

מגני דוד בגדלים ובעיצובים שונים, וכמה מהם אף מקעקעים אותם בעורם.
לא ברור מתי ומדוע דבק באייאקס הדימוי היהודי. יש המצביעים על צמיחת הקבוצה באמסטרדם, המזוהה עם קהילה יהודית גדולה ומשגשגת, כסיבה אפשרית. בעבר אף שולבו כמה אנשי עסקים יהודים בניהול הקבוצה, ובמהלך השנים גם שיחקו בשורותיה כמה יהודים, אך לא עוד.
כך או כך, התדמית היהודית דבקה באייאקס, ובשנים האחרונות היא אפילו מתעצמת והולכת. אולם בד בבד נתפסת "יהדותה" של הקבוצה, בעיקר על ידי מנהליה, גם כמטרד ואף כסכנה. כנגד קריאות "יהודים, יהודים" של אוהדי אייאקס עונים אוהדי הקבוצות היריבות בקריאות "חמאס, חמאס, כל היהודים לגז", המלוות לעתים קרובות במועל יד ובקולות שורקניים המדמים תאי גזים.
בשל התופעות האלה אוהדים רבים, בהם גם יהודים וניצולי שואה כדונלד שפילמן – איש עסקים בגמלאות, שברח מהנאצים ומלווה את אייאקס כבר חמישים שנה, מדירים את רגליהם מהמשחקים בשל אי הנעימות ולעתים אף מתוך חשש לחייהם. "בעבר לא הפסדתי אף משחק, אך בשנים האחרונות איני יוצא למשחקי חוץ, לפחות בארינה אתה מוגן מאחורי גדרות", אומר שפילמן בכאב.
נשיא המועדון יון יקה וההנהלה הוציאו קול קורא לאוהדים למתן את ה"תעמולה" היהודית. ועדה בלתי תלויה בראשות שר החוץ ההולנדי אף הציעה אסטרטגיה חדשה שלפיה תוסב הקריאה "יודן, יודן" ל"חודן, חודן" — "אלים, אלים". אחרי ככלות הכל, אייאקס היווני, סמל המועדון, היה מעין אל.
בינתיים האוהדים מתקשים לקבל את השינויים. "זה לא יסתיים לעולם", טוען אחד מהם, "זו הזהות שלנו, וכך גם תמיד יראו אותנו אוהדי הקבוצות היריבות". מה גם שיש האומרים כי תהילת המועדון והצלחת הקבוצה קשורות ב"מזל" (מילה שנכנסה גם להולנדית מדוברת) שהביא הדימוי היהודי. ומי ירצה לוותר עליה?

להחזיר עטרה ליושנה
אם בענייני אוהדים ומזלות עסקינן, בימים האלה מנהלים אוהדי אייאקס מאבק עיקש בהנהלה בניסיון להחזיר עטרה ליושנה – סמל המועדון הישן.  ב־1991 עבר אייאקס מתיחת פנים וקיבל מראה מודרני וחסר ייחוד, כך לדעת האוהדים, בד בבד עם ההתמסחרות הגוברת והולכת של המועדון. הקמפיין, שסיסמתו "החזירו לאייאקס את הפנים", כולל חלוקת מנשרים וכרזות במשחקי הקבוצה. בנוסף לזה, באתרי האינטרנט מסבירים האוהדים שאין לנטוש מסורת בת 65 שנה ויותר, שבה כיכב בהצלחה אייאקס בלבוש יווני מקורי.
ואמנם במשחק בין אייאקס לפ.ס.וו איינדהובן לא האיר אייאקס המודרני פנים לקבוצתו: איינדהובן הביסה את אייאקס ארבע־אפס (ובסופו של דבר גם זכתה  באליפות הליגה ההולנדית ואילצה את אייאקס להסתפק במקום השני. האוהדים עזבו את הזירה מאוכזבים. בכרזות התעמולה שמילאו את האיצטדיון וקראו להשבת פניו הישנות של אייאקס, נכתב על רקע תמונתו של יוהאן קרויף במדי האויבת פיינורד (שם שיחק בשנים 1983־1984): "יש טעויות שאי אפשר לתקן, אחרות – אפשר!" האם אל המזל אייאקס או טיפת מזל יהודית יוכלו לעזור בעונה הבאה?

 

 

הפוסט איאקס: קבוצת העילית של הכדורגל ההולנד הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%90%d7%a7%d7%a1-%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%9c-%d7%94%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93/feed/ 0 זעפרן – מסע בעקבות התבלין היקר בעולםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%a2%d7%a4%d7%a8%d7%9f-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2596%25d7%25a2%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%259f-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%25a7%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25aa%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%25a8-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%2595%25d7%259c%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%a2%d7%a4%d7%a8%d7%9f-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/#respond Sat, 16 Apr 2016 13:21:52 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%a2%d7%a4%d7%a8%d7%9f-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/בשביל להפיק קילוגרם אחד של זעפרן צריך לתלוש בידיים את צלקותיהם של 160 אלף פרחי כרכום. ניצן שריג, שליחת "מסע אחר", ביקרה בעיירה תורכית שבה שורדת בקושי רב מסורת בת מאות שנים של גידול זעפרן, התבלין היקר ביותר בעולם

הפוסט זעפרן – מסע בעקבות התבלין היקר בעולם הופיע ראשון במסע אחר

]]>
רבע לארבע לפנות בוקר. אנחנו מתעוררים לקול הלמות תופים הקוראים לצמים ברמדאן למהר ולאכול את הארוחה המפסקת. אנחנו מנצלים את ההשכמה המוקדמת ומצטרפים לקטיף הזעפרן באזור העיירה ספרנבולו (Safranbolu) שבצפון תורכיה. נהג מונית מנומנם ממתין לנו ליד החמאם הישן, הפולט עשן מארובותיו כבר מאתיים שנה.
הדרך המובילה מהעיירה העתיקה לעיר העליונה, החדשה, חושפת מראה מרהיב: בתי עץ אדומי גגות, קירותיהם מסוידים לבן, חלונותיהם המגולפים ומרפסות העץ שבחזיתותיהם

עושרה של העיירה בתקופה העות'מאנית בא לה ֿלא מעט בזכות היותה מרכז לגידול זעפרן ולמסחר בו. שמה של העיירה נקבע רשמית על ידי העות'מאנים לספרנבולו, "שופעת הזעפרן"

מנקדים את המדרונות היורדים אל העמק, וביניהם עצים מטופחים ובוסתנים מוריקים.
במרכז היישוב בולטים מבני האבן העתיקים של החמאם, החאן והמסגד. יותר מאלפיים בתי עץ שגילם הממוצע מעל מאתיים שנה מייחדים את ספרנבולו ומשווים לה מראה של עיירה עות'מאנית מסורתית, והם שזיכו אותה בתואר "אתר מורשת עולמי" על ידי אונסק"ו.
עושרה החומרי של העיירה בתקופה העות'מאנית בא לה לא מעט בזכות היותה מרכז לגידול זעפרן ולמסחר בו. במאה ה־19 יוצאו מהאזור בכל שנה כעשרה טונות מהתבלין היקר ועשו דרכם בעיקר לאירופה. שמה של העיירה נקבע רשמית על ידי העות'מאנים לספרנבולו, "שופעת הזעפרן", כביטוי למקור תעסוקתה ועושרה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

עלי כותרת חסרי תועלת
נסיעה קצרה לאורך נהר שעל גדותיו נטועים עצי אגוז מביאה אותנו לפאתי הכפר דבוטובשי (Davutobasi). בחלקה קטנה הצמודה לכביש רוכנת אישה זקנה, סל קש בידה, אל ערוגות פרחי כרכום סגולים קטנים. אט־אט היא עוברת לאורך הערוגה וקוטפת

פרח הכרכום התרבותי, בן למשפחת האירוסיים, שממנו מפיקים זעפרן. רופאי העולם העתיק מנו את סגולות הזעפרן: ממריץ תיאבון, מרגיע, מסדיר קיבה עצבנית, נוגד דיכאון, מסדיר וסת ומונע עקרות 

בידיים בטוחות כל פרח פתוח. כשהיא מבחינה בנו היא מזדקפת קמעה ורוטנת לעברנו, "אני לא מוכרת זעפרן, לכו מכאן!"
קבלת הפנים הצוננת לא מרתיעה אותנו, ואנו פונים אל ביתו של טוּרהָן אוֹזסוֹי, מגדל פרחי כרכום ותיק. על תה וריבות מתוצרת בית הוא מספר שלפני עשר שנים היו השדות מלאים בפרחים ובחקלאים, אך היום נותרו בכפר רק שלושה מגדלי זעפרן. הוא מוסיף ואומר כי לדעתו הירידה במספר המגדלים ובמספר השטחים נובעת מקשיים בשיווק התוצרת.
אנו מצטרפים לאשתו שֶרִיפָה לקטיף בחלקתם. למשפחה דונם אחד של פרחי כרכום. בעזרתנו מתקצר הקטיף, וכעבור שעה קלה אנו שבים אל בית האבן. שריפה יושבת על ספסל בחוץ ומפרידה בין צלקות הכרכום, הנראות כשלוש שערות ארוכות בגוון אדום ארגמני, בין האבקנים הצהובים הקצרים ובין עלי הכותרת הסגולים. אמנם תבלין הזעפרן מורכב מהצלקות בלבד, אך יש הנוהגים להשאיר את האבקנים
צמודים לצלקות, וכך הם מרוויחים עוד כמה גרמים השווים כסף רב. במיומנות הדורשת עדינות ודיוק תולשת שריפה את הצלקות והאבקנים. לרגליה מצטברת ערמה סגולה של עלי כותרת חסרי תועלת.
השלב הבא בהפקה הוא ייבוש הזעפרן. יש המניחים את החלקים על בד כותנה ומותירים אותם להתייבש למשך חמישה־שבעה ימים בחדר שהאוויר בו יבש, ובכל יום הופכים את הזעפרן מצד לצד. שריפה נוהגת בדרך מהירה ומשתלמת יותר – ייבוש בחום מדורה. היא מורחת שעווה של דבורים בתבנית אלומיניום, מפזרת עליה את הזעפרן ומניחה מעל המדורה. במהלך הקלייה היא הופכת את הזעפרן כדי שייקלה מכל צדדיו. השעווה המומסת נדבקת אל הזעפרן ומוסיפה עוד כמה גרמים למשקלו. את היבול המיובש של היום היא צוררת בנייר עיתון עם יבול הימים הקודמים ומצניעה בארון הבגדים. מהשדה הקטן תפיק משפחת אוזסוי כחצי קילוגרם של זעפרן בשנה. 

קטיף זעפרן. באזור ספרנבולו ספרתי שבעה מגדלי זעפרן המפיקים יחדיו רק שבעה עד עשרה קילוגרמים זעפרן בשנה. המחיר לגרם אחד של זעפרן עומד על כשמונה דולרים

להיות צהוב
הזעפרן מופק מפרח הכרכום התרבותי, בן למשפחת האירוסיים, שמוצאו ככל הנראה באזור מערב אסיה או מרכזה. בשל ריבויו על ידי פקעות (ולא על ידי זרעים) נשלטה תפוצתו לאורך ההיסטוריה בידי בני אדם. על גבי פרסקו באי היווני תרה (Thera, היום סנטוריני) מלפני 3,500 שנה מתוארת אלה הנוכחת בקטיף כרכום ובתהליך הפקת הזעפרן. במילון הבוטני של המלך האשורי אשורבניפל מהמאה השביעית לפני הספירה מופיע הזעפרן כצמח מועיל ברפואה ובקוסמטיקה. רופאי העולם העתיק מנו את סגולותיו: ממריץ
תיאבון, מרגיע, מסדיר קיבה עצבנית, נוגד דיכאון, מסדיר וסת ומונע עקרות. היום ידוע גם כי

האנם יולדש מהכפר גוניי אוחזת סל ובו יבול פרחי כרכום טריים. היא ובעלה חדשים בתחום גידול הזעפרן. את הידע רכשו מהשתתפות בכנסים שנערכו בספרנבולו מתוך כוונה לעודד את הפקת הזעפרן באזור ולהחזיר עטרה ליושנה

הזעפרן עשיר בוויטמינים מקבוצת B.
הזעפרן נחשב צבען מצוין, על כך מלמד שמו, שמשמעו בערבית "להיות צהוב". גלימות נזירים בודהיסטים הושרו בתמיסת מי זעפרן לצביעתן בצהוב, וכמוהן גם סיבי שטיחים במרכז אסיה וחוטי משי בקימונו יפניים. לטיח המצודה במרדין (Mardin) שבדרום־מזרח תורכיה הוסיפו זעפרן, ופניהן של נשים נמשחו במשחת זעפרן לקבלת ברק מוזהב, כך על פי אל ביחרי, שהיה רופא במאה ה־17. בשימוש המודרני בזעפרן בתעשיית הבשמים אין כל חידוש – כבר בשיר השירים (פרק ד, פסוק יד) מוזכר הכרכום כצמח בושם.
גם בתעשיית המזון משתמשים בזעפרן, לרוב בתבלין הגולמי, להוספת טעם פיקנטי־מריר. קומץ "שערות" הוא כל שנדרש כדי לשנות ולשדרג את טעמם וצבעם של תבשילי אורז, בשר ודגים וגם של קינוחים. השריית זעפרן במים ושימוש במשרה בבישול נותנת טעם עדין יותר. בארצות המפרץ מקבלים פני אורח בקפה מעורב בזעפרן ובציפורן, וגם בתה נמהלת תמצית זעפרן.
שימושיו המגוונים של הזעפרן מצד אחד והקושי בהפקתו ובשיווקו מצד אחר שמרו תמיד על מחירו הגבוה במסחר הבינלאומי והיו תמריץ לגידולו למרות העבודה המרובה הכרוכה בכך. אזור מרכז אסיה שומר על הבכורה בייצור התבלין מאז ימי קדם. יותר משמונים אחוזים מהייצור העולמי מרוכזים באיראן, באזור חורסאן (Khorassan), והיא משווקת בכל שנה
150־180 טון זעפרן, מהם כשבעים אחוזים לייצוא והיתר לצריכה עצמית. ייצוא זעפרן מכניס לקופת איראן יותר מ־50 מיליון דולר בשנה, שני בהכנסה רק לפיסטוק.
בשנת 900 לספירה לערך הביאו הערבים פקעות כרכום לספרד, ומאז היא נחשבת מרכז הגידול של הזעפרן באירופה. כמות הזעפרן שמופקת במחוז לה מנצ'ה (Mancha La) אינה עולה על טונה אחת בשנה. למרות הכמות ה"צנועה" הזאת נערך בכל שנה בשבוע האחרון של אוקטובר "פסטיבל הזעפרן" בעיירה
קונסואגרה (Consuegra). זעפרן מופק גם ביוון, במרוקו, בחבל קשמיר, באיטליה ובניו זילנד, באזורים שבהם החורף קר אך יבש יחסית. באירופה יש שטחי גידול קטנים באזור מונד (Mund) שבשווייץ ובעיירה ספרון וולדן (Saffron Walden) שבאסקס, אנגליה. לאחרונה החלו מהגרים איראנים באזור קליפורניה לגדל את הכרכום שממנו מפיקים זעפרן.

בתים עות'מאניים בני כמאתיים שנה בעיירה ספרנבולו. יותר מאלפיים בתי העץ הללו הם שזיכו אותה בתואר "אתר מורשת עולמי" על ידי אונסק"ושתיים  מתושבות הכפר גוניי, הנמצא כתשעה קילומטרים מדבוטובשי. בגובה של כ-500 מטר מעל פני הים מגדלים שני חקלאים שני דונם של פרחי כרכום

זעפרן בסכנת הכחדה
אנו ממשיכים לכפר גוניי (Guney), הנמצא כתשעה קילומטרים מדבוטובשי. בגובה של 
כ־500 מטר מעל פני הים מגדלים שני חקלאים שני דונם של פרחי כרכום. מֶהמֶט יוֹלדָש הוא מגדל חדש, רק שלוש שנים בעסק. את הידע קיבל מחקלאים מדבוטובשי ומהשתתפות בכנסים שהחלו לערוך בספרנבולו מטעם

אלוף מכירות הזעפרן בחנות הוא דווקא "זעפרן השקרנים", שאינו אלא תפרחת של צמח אחר ושמו קורטם הצבעים. תפרחות הקורטם נותנות לאנשים תחושה של הדבר האמיתי במחיר של כשלושה דולרים בלבד לקילוגרם

הפקולטה לחקלאות באוניברסיטת קסטמונו 
(Kastamonu), העיר הגדולה באזור, מתוך כוונה לעודד את גידול הכרכום והפקת זעפרן באזור ולהחזיר עטרה ליושנה.
החלקה של מהמט פורחת במלואה, ואנו שבים וכופפים גו ומסייעים בעבודה. מהמט מסביר שפקעת הכרכום מרבה את עצמה בשנה השנייה לכדי שלוש פקעות, לכן היא שנת השיא, והיבול גדול פי שניים מבשנה הראשונה. בשנה השלישית היבול קטן והולך בשל הידלדלות הקרקע ממינרלים. בשנה הרביעית מוצאות הפקעות מהקרקע, ובמקומן נזרעים בה חיטה או גידולים אחרים למשך כשבע שנים, ורק אז אפשר לחזור ולגדל בה זעפרן. "מחזוריות כזו היא בעייתית מאוד", אומר מהמט, "בייחוד כשאין לך אדמה חלופית במידה מספקת". גם הוא מלין על בעיות בשיווק הזעפרן לתורכיה ולארצות אחרות. הפתרון שלו הוא למכור את היבול למושל המחוז ו"שהוא ישבור את הראש". את הזעפרן, אגב, הוא מייבש באוויר הפתוח. כך "טבעי וגם הוגן יותר".
בעיירה ספרנבולו עצמה מככב הזעפרן כאילו אין הוא מצוי בסכנת הכחדה: פנסיונים משפחתיים, חברות הסעה, חנויות וציורי קיר צבעוניים נושאים את שם הצמח ודיוקנו. אחד התחומים שבהם יש קשר בין הזעפרן שנקטף באזור ובין המוצר המשווק הוא תעשיית ממתקי הלוקום (רחת לוקום). חברת ספרנטט למשל מתמחה בייצור רחת לוקום בטעם זעפרן. לוקום הזעפרן נמכר רק בחנויות המגדנות שבעיירה, והעסקים מבורכים.
באותו היום ספרתי באזור ספרנבולו שבעה מגדלי זעפרן המפיקים יחדיו רק שבעה עד עשרה קילוגרמים זעפרן בשנה. תוצרתם נמכרת בחנויות התבלינים בשוק המסורתי, הארסטה 
(Arasta), שבמרכז ספרנבולו העתיקה. המחיר לגרם אחד של זעפרן עומד על כשמונה דולרים.
לשאלתי להיכן נעלמו מאות המגדלים ואלפי הדונמים שיצרו טונות של התבלין היוקרתי לא מצאתי  בעיירה תשובות מספקות. רק כשהגעתי לאיסטנבול, מרכז סחר בינלאומי משכבר הימים לתבלינים ולשאר טובין, התבהרה לי התמונה.

כוחות השוק
אוּג'וּּזצ'וּלָר, חנות התבלינים של דילָוֶור קָדיאוֹלוּ בבזאר המצרי שבאיסטנבול, קיימת כבר 178 שנים ושבעה דורות. בשמה, שמשמעו "הזולים", יש משום ניגוד אירוני למוצרים שהחנות

צלקות ואבקני הכרכום. תבלין הזעפרן מורכב מהצלקות בלבד, אך יש הנוהגים להשאיר את האבקנים צמודים לצלקות, וכך הם מרוויחים עוד כמה גרמים השווים כסף רב

מתמחה בהם: מיני שמנים, בשמים ותרופות טבעיות, כולם יקרי מציאות. ביקשתי לקנות זעפרן תורכי ונעניתי בנחרצות ש"אין". סיפרתי לדילוור שזה עתה חזרתי מקטיף זעפרן בספרנבולו. ראיתי הררי זעפרן טרי, הגזמתי, ואני מתפלאת מדוע אינו נמכר בשוק.
דילוור סיפר כי בכל שנה הוא מוכר כ־25 קילוגרם זעפרן איראני שמחירו כארבעה דולרים לגרם, וכחמישים קילוגרם זעפרן ספרדי שמחירו שני דולרים לגרם, ולדעתו הוא הכי פחות איכותי משום שבמהלך ייבושו מוסף לו פראפין. הוא הדגיש כי מבחינת האיכות אין שני בעולם לזעפרן מספרנבולו, אלא שמחירו, כשמונה דולרים לגרם לסוחר, עושה את המסחר בו ללא כדאי. לא לחינם אומרים שהוא שווה את משקלו בזהב.
אלוף מכירות הזעפרן בחנות הוא דווקא "זעפרן השקרנים", שאינו אלא תפרחת של צמח אחר, קוצי, ושמו קורטם הצבעים. זעפרן אמיתי מוצא למכירה מתוך ארון שמור, גרמים ספורים הנתונים בקופסה קטנה וחתומה, ואילו "זעפרן השקרנים" נמכר על המשקל. הצגתו בקדמת החנות מעידה על הפופולריות הרבה שלו. תפרחות הקורטם צובעות מהר מאוד מיני מזונות, והוא נותן לאנשים תחושה של הדבר האמיתי במחיר של כשלושה דולרים בלבד לקילוגרם.
דילוור מעלה בזיכרונו זקן מאזור ספרנבולו שלפני שנים מספר ביקש למכור בשוק כחצי קילוגרם זעפרן. הציעו לו מאה דולרים לקילוגרם, והזקן נעלב וכעס מאוד. "המוכרים גמרו את החקלאים. היום הייתי נותן אלפיים דולר ובלבד שימשיכו לייצר", הוא אומר, ופניו מתכרכמות מצער.

המחברת מבקשת להודות ל־Mrs. Safiye Partal,  Safranbolu Tourist Information על עזרתה הלבבית ול־Prof. Hasan Vurdu, Gazi Universitesi,
  Kastamonu Orhan Fakultesi על הערותיו המועילות

הפוסט זעפרן – מסע בעקבות התבלין היקר בעולם הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%a2%d7%a4%d7%a8%d7%9f-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%9c%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a7%d7%a8-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d/feed/ 0 קניות באיסטנבולhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%25a7%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25a1%25d7%2598%25d7%25a0%25d7%2591%25d7%2595%25d7%259c https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c/#respond Thu, 28 Mar 2013 09:55:25 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c/באיסטנבול, שמשחר ימיה היתה מקום מפגש של סחורות וסוחרים ממזרח וממערב, מתערבבים עכשיו הבקשיש והעמידה על המיקח של השווקים העממיים עם רשתות המזון המהיר ועם מרכזי קניות מהמפוארים בעולם

הפוסט קניות באיסטנבול הופיע ראשון במסע אחר

]]>

טיסת יום ראשון מנמל התעופה בן גוריון לאיסטנבול דמתה לוועידת עסקים מצומצמת. הממתינים, רובם גברים בגילאי שלושים־ארבעים בלבוש רשמי, מערסלים בגופם מחשבים ניידים ומריצים זה בפני זה מצגות עסקיות שעוד כשעה ומחצה יחלקו עם בני דמותם התורכים. נראה שאין חדש תחת השמש: איסטנבול, הנמצאת על צומת יבשות וימים, היתה מקדמת דנא נקודת מפגש של דרכי מסחר שהביאו בשעריה סוחרים וסחורות, עוברי אורח וכאלה שנשארו בה שנים ארוכות.

היום מציגים את הסחורה במחשב נייד. בעבר הוצעו מיטב סחורות המזרח והמערב בשווקים הרבים שהתפתחו בעיר ונחלקו על פי מרכולתם: בזאר תבלינים, בזאר פרחים, בזאר ספרים, בזאר כלי זהב, בזאר כלי נשק ובזאר עבדים שהיה פעיל במיוחד. לצד השווקים, ובסיוע ההכנסות מהם, נבנו על ידי השלטון כל מיני מבני שירות – מסגדים, מרחצאות (חמאם), חאנים, מחסנים, בתי תמחוי, בתי מרגוע ואפילו בתי ספר. בעלי מלאכה, אומנים בתחומם (ובתורכית: "אוּסטה"), הסתופפו בקרבת השווקים ברחובות שנשאו את שם מומחיותם: רחוב בוני התנורים, רחוב מעקמי הכפות, רחוב כובשי הלבד, ועוד רחובות רבים אחרים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איסטנבול,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

המסחר המסורתי הוא בין־אישי, ובמרכזו עומד המיקח הגורלי בין הסוחר או האומן, המציג בגאווה את הטובין, ובין הקניין המעוניין. פתגם עממי אומר: "זר ישלם יותר ממקומי, מקומי יותר מידיד וידיד יותר מאח". משמעות המיקח היא בעצם מפגש בין זרים, שבסיומו המוצלח נוצרות בין המוכר לקונה קרבה ואף חברות אישית.

מה יהיה על בעלי המלאכה?

המקום האחרון באיסטנבול שבו עדיין מתקיימים יחסי המסחר הישן הוא האזור שבמורד הבזאר הגדול (Kapali Çarsi, השוק המקורה), בואכה הבזאר המצרי (Misir Çarsisi) ואזור מסגד רוסטֶם פשה (Rustem Pasa Cami). את דוכני הסחורות לתיירים מחליפים רחובות וסמטאות צרים ובהם כל מיני סדנאות מלאכה.

ברחוב בוני הקופסאות (Kutucular) שמאחורי רחוב יצרני התנורים (Sobacilar) אני מחפשת את סימן הדרך לסדנתו של בעל המלאכה קמיל ג'ליק. שתי קופסאות עץ, מעוטרות ברדיד נחושת משובץ במראות, מכוונות אותי לקיטון בקומה השנייה. ג'ליק בונה סַנְדִיק – תיבת נדוניה המכונה בתורכית "תיבת התקווה", שעימה יוצאת הכלה מבית הוריה אל בית בעלה.

ג'ליק הוא דור שלישי של אומני סנדיק, מאתיים שנה באותו הרחוב. עד לפני שנתיים עיטר את תיבות הנדוניה רק בעיטור האופייני לו, רדיד נחושת מעוטר בריקועים ובמראות, אך מאז, בהשראת מוטיבים ישנים, הרחיב את הרפרטואר לסגנון שאותו הוא מכנה "עות'מאני", החביב בייחוד על תיירים מיפן. "כבר כמעט שאין קונים תורכים", הוא אומר. "לא שנגמרו הכלות והחתונות, אך הם מעדיפים לקנות סנדיק תעשייתי ומודרני יותר". את עיקר התוצרת הוא מוכר כאן, בלי פערי תיווך, לתיירים ולתורכים עשירים.
בעבר היה נהוג כי ליד כל אומן יעבוד שוליה, לרוב בן משפחה שהוחלט בעבורו שימשיך את המסורת. האומן היה בעל מעמד בקהילה – מעצב, בעל מלאכה, מורה ואף מדריך רוחני, כי "אין המוח היצירתי נפרד מהידיים העמלות", מסביר קמיל. בין האומנים היתה אחווה, מעין גילדה, שפיקחה על איכות חומרי הגלם ועל שיטות הייצור ושמרה על ערכי המוסר והטוהר של העושים במלאכה.

 

הרחוב עדיין משמר את ייעודו לממכר כל מיני קופסאות, אך עיקר התוצרת באה מהמזרח הרחוק. מכונית מנסה להידחק לרחוב הצר, ואני נמלטת מפניה דרך שער אבן מקומר. מסביב לחצר הרחבה של חאן עלי פשה (Ali Pasa), מבנה בן 350 שנה, בנויות שתי קומות של חדרים מקושתים, הנראים נטושים ברובם. תל גבוה של מטאטאי קש בחצר החאן מרמז על מהות סדנתו של האומן.
קול הלמות פטיש מפנה את תשומת לבי לבעל מלאכה אחר, זקן במשקפיים עבים, הבונה מאזני מוט בדיוק מופלא. בהמשך הרחוב הסואן חבויה סדנתו של איסמעיל יזגן, קולע הסלים. יזגן יושב בקיטונו המואר במעט קרני שמש סתווית, לרגליו גרביים בלבד, והוא מפעיל מכונת עץ שהסכין שבה מפלחת ענפים של עץ ערמון. מהענפים האלה יקלע יזגן את סליו. בעבודת רגליים מאומצת הוא מקרב ומרחיק את הסכין, ובידיו הגרומות מסובב את הענפים במומחיות. מאחוריו נערמים אלה בצד אלה סלים ענקיים שלובשים על הגב לקטיף טבק, סלים קטנים יותר לקטיף פירות וסלים קטנים עוד יותר לאיסוף ביצים. מי קונה? מעטים. גם שוליה אין לו, אף שיש לו חמישה בנים ושתי בנות. ילדיו נפוצו לכל עבר, והם לא ימשיכו את מסורת קליעת הסלים תמורת הכנסה יומית ממוצעת של עשרים דולר. את התמורה לסל שקניתי הוא מכניס לארנק סתרים, אי שם בין חלציו. אין לסמוך על איש באזור העזוב הזה.
בחזרה לבזאר המקורה, אני עוברת ברחוב יצרני השמנים (Yaglikcilar) וברחוב תופרי הארנקים (Kesecilar). השלטים שעליהם מתנוססים שמות הרחובות מיועדים להכוונת התיירים בלבד; אין להם דבר עם הסחורות והסוחרים העומדים בחנויות. עיניהם הבוחנות מנחשות נכונה את ארץ מוצאו של הקונה המתקרב, והם פונים אליו בשפתו ובלשונו. אלף לשונות לו לשוק. "מגדל בבל, שבו סוחרים יוונים, יהודים ותורכים", כתב עליו הסופר הרמן מלוויל, מחבר "מובי דיק", שביקר כאן ב־1857.
כשבעים אחוזים מהמבקרים בשוק הם תיירים. הסוחרים חוששים לעתידם: מה יקרה אם יחדלו התיירים מלבוא? דרך שער הפרוונים (Kurkcular Kapisi) אני יוצאת מהמולת השוק אל המולת הרחוב. בית התה אֶרֶנְלֶר נַרגִילֶה הסמוך הוא מפלט נעים, ואני מתפרקדת על הספות מכוסות הכריות. מסביב יושבים צעירים וצעירות תורכים, רובם מאוניברסיטת איסטנבול הסמוכה, שותים תה ומעשנים נרגילה מהאוסף המרשים שבכניסה. לחצר נכנס אורחן פמוק, מהחשובים שבסופרי תורכיה, מחבר "הספר השחור" שכל כולו משחקי מחבואים ומסתורין באיסטנבול. עיני הכל נשואות אליו. האם הוא עדיין מחפש את גיבורת ספרו, רייה, שנעלמה?

סטארבקס כבר כאן (אבל גם סראי)

מחוץ לחומות איסטנבול, באזור שנקרא פרה (Pera, שמשמעו "מעבר", כלומר בצד האחר של מפרץ קרן הזהב), התגוררו מאז ומתמיד התושבים הלא מוסלמים של העיר: איטלקים – שהיו בעלי זכויות סחר באזור, ארמנים, יוונים ויהודים. רחוב איסתיקלל (Istiklal) באזור טקסים (Taksim), המוכר לתיירים בזכות החנויות והמסעדות שבו, הוא מסמלי המערב הבולטים של העיר. חזיתות הבתים מעוטרות בסלסולי צמחים ופרחים בסגנון האר־נובו שרווח באיסטנבול של המאה ה־19, פרי תכנונו של האדריכל האיטלקי ריימונדו ד'ארונקו. את המראה האירופי של האזור משלימים בתי המידות של שגרירויות האומות הנוצריות, וכן בתי הספר והכנסיות שלהן, שנבנו באישור מיוחד של הסולטן העות'מאני.

החנויות שלאורך הרחוב שילבו תמיד בין תורכיה למערב – בית האופנה התורכי ויקו לצד בנטון, מגדניית הג'יבקיר ליד פיצה האט. נוכחות החברות הזרות גדלה והולכת בהדרגה. סניף של סטארבקס התמקם בתחילת הרחוב. שם, בכורסאות כבדות, צופים תורכים מטורזנים בעוברים ושבים. המחירים גבוהים, ובית הקפה מלא עד אפס מקום. במרחק מה במורד הרחוב, כאילו מתריסה נגד סטארבאקס, עדיין פועלת מגדניית סָראי, מוסד איסטנבולי הקיים מאז 1935. מגישים כאן מלבי מעולה, אעשוּרֶה מפתה (קינוח סמיך העשוי מ־11 סוגים של פירות יבשים וגרעינים, מתובל במי ורדים ובציפורן) ושאר מטעמים שפעם הוגשו לסולטן בלבד. בימי ראשון תושבי העיר משכימים קום, מזמינים כאן ארוחת בוקר מתוקה וקוראים עיתון בשלווה. הנברשת העצומה התלויה ממעל משרה אווירה של הוד וחשיבות עצמית. בעלי סראי מתגאים בתואר "אחד מעשרת הדברים שבלעדיהם איסטנבול לא היתה איסטנבול", שהעניק להם העיתון התורכי "הורייט" לפני פחות משנתיים.

 

שינויים בהרגלי הצריכה

הבייגלה התורכי, הסימיט, מסמלי העיר המובהקים, מתאים את עצמו לרוח המערבית הנושבת בעוז ברחובות. המאפה עם החור, המנוקד בסומסום, נמכר בעבר בכל קרן רחוב בידי מוכרים שנשאו על ראשיהם את המאפים העגולים במעין פירמידה והכריזו על מרכולתם בקול רם שוב ושוב. באחד הימים אסרה עיריית איסטנבול את המסחר הפרוע, והמוכרים נדרשו להצטייד ברשיון מיוחד ולהכניס את הסימיט לתיבת זכוכית שהותקנה על עגלה. היום אפשר לקנות את הסימיט כמזון מהיר ברשת סימיט סראי המצליחה, שהמוכרים בה, הלבושים בתלבושת אחידה, מטפלים באלפי סימיט היוצאים חמים מהתנור. הכוס שבה מגישים במקום את התה התורכי אמנם לא שינתה מצורתה המצודדת, אך היא גדלה במידותיה לכדי כוס תה אירופית תקנית.

 

מרחוב איסתיקלל אני נוסעת בחינם באוטובוס מיוחד שמביא אותי לאחד ממרכזי הקניות הגדולים באיסטנבול ובאירופה כולה: ברוכים הבאים לאקמרקז (AkMerkez), הנמצא באזור אטילר (Etiler), מצפון־מערב לגשר הרפובליקה (הגשר הראשון) שעל הבוספורוס.
180 אלף מטרים רבועים של אזורי קניות יוקרתיים, מגורים בגג העולם ועסקים בשמים. יש כאן 23 קומות מגורים, ארבע קומות מסחר, 41 דרגנועים, שתי מעליות זכוכית פנורמיות שקופות ועוד שלושים מעליות רגילות.

המרכז נפתח בשנת 1993, ושנתיים אחר כך נבחר על ידי המועצה הבינלאומית של מרכזי הקניות (ICSC) ל"מרכז הקניות הטוב ביותר באירופה". שנה מאוחר יותר כבר קיבל את התואר "מרכז הקניות הטוב בעולם". בהמשך באו עוד תארים, בתחום התכנון והעיצוב. המקום המרשים מושך אליו את שמנה וסולתה של הציבור האיסטנבולי וגם לא מעט סקרנים אמידים פחות. מרכזים דומים נבנים גם בחלק האסייתי של העיר – נאוטילוס באזור קדיקוי (Kadiköy) וקפיטל באזור אוסקודר (Üsküdar), ששמו מעיד על מהותו. קו הרקיע של איסטנבול מצטייר מחדש בכל יום. ראשי המסגדים וראשיהם הגבוהים של בתי הקומות ומרכזי הקניות החדשים נישאים גאים בערבוביה. המשוררת בת איסטנבול גולטן אקין כתבה לא מזמן: "הם הרימו את הבתים לגובה, טובעים בזכוכית ובמלט, בחוכמתנו שכחנו, את האדמה הרחוקה, ואת אלו שהיו קשורים לטבורה".

 

הפוסט קניות באיסטנבול הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c/feed/ 0 אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שליhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%99%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2590%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%25aa-%25d7%25aa%25d7%259b%25d7%2599%25d7%25a8-%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%2599-%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%259a-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%2593%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%259c https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%99%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c/#respond Wed, 20 Jun 2012 08:38:31 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%99%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c/קבוצות של נשים שעלו מאתיופיה וחיות בדרום הארץ משמרות את האומנויות שנהגו לעסוק בהן בארץ מוצאן. דרך היצירה הן משמרות את המורשת ומגשרות בין התרבות היהודית-אתיופית לישראלית

הפוסט אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי הופיע ראשון במסע אחר

]]>

מתנ"ס טאובל נחבא במתחם מוזנח בשכונה ג' בבאר שבע. בשני חדריו החמים יושבות שמונה קדריות ויוצרות כלים ופסלים נפלאים. היו זמנים שמניינן היה כשל אוטובוס שלם – 55 יוצרות, אך מאז הצטמצמו התקציבים, הכבישים העוקפים את באר שבע הרחיקו את הקונים, שגם ככה לא היו רבים, והקבוצה קטנה. החום המעיק מגביל את העבודה לשעות הבוקר המוקדמות. ובכל זאת, על אף התנאים הקשים, הכלים הולכים וממלאים את המדפים ואת השולחנות. "יש כאן ספרייה של התפתחות היצירה", אומרת טובה מרד, מארגנת הקבוצה מראשיתה, "מכלים בעיבוד פשוט ועד כלים משוכללים ומוקפדים. כל כלי ייחודי ובעל משמעות למי שיצרה אותו".

אביבה אישטו עלתה בשנת 1982. היא משתתפת בפרויקט מיום הקמתו ויוצרת "בובות", כפי שהיא קוראת לדמויות החומר שלה: נשים, גברים וילדים בתמונות מחיי היהודים באתיופיה, שאותן התחילה ליצור רק בארץ. בכפר קסטה היא יצרה כלים גדולים כמו גָנְבּוֹ (קנקן למים), מְגוֹגוֹ (מעין תנור קטן לאפייה), סירי בישול וסירים לרוטב הנקראים דיסְט, לשימוש עצמי ולמכירה. היא התגרשה מבעלה באתיופיה ועלתה לארץ עם חמשת ילדיה, היום כולם בעלי השכלה אקדמית ועם משפחות משל עצמם. היא זוכרת כיצד טובה שכנעה אותה להצטרף לפרויקט "כדי לשכוח מהצרות שבבית", ומתגעגעת לקבוצה הגדולה שהיתה כמו משפחה. אהובה, שכנתה לשולחן, מתקשה ללוש, וגם העיניים קצת כהו. היא יוצרת כלים קטנים וכבשים עם חן מיוחד, ששערן עשוי מפיסות חומר ופניהן מלאות הבעה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אם אין קרקע, יש מלאכה
במאה ה-14 שלטו באתיופיה קיסרים נוצרים שניהלו מלחמת חורמה ביהודים (שנקראו "ביתא ישראל") ובמוסלמים, וניסו לנצר אותם. משסירבו הולאמו אדמותיהם, וכך הודבק לחלק מהיהודים כינוי הגנאי "פלאשה", פולשים זרים. מאחר שנמנעה מיהודי אתיופיה, בעלות על קרקעות, הם פיתחו דרכים חלופיות להתקיים – הם היו לקדרים, לחרשי ברזל ולאורגים, ותוצרתם שימשה את הקהילה ונמכרה לשכניהם הנוצרים והמוסלמים. ישיבתם ליד מקורות מים, בשל ההקפדה על טהרה, סייעה במיוחד בהתפתחות תעשיית הקדרות, ובמיוחד הם נודעו בשריפת הקרמיקה (Shala). במשך הזמן גדל בידודם הכלכלי, החברתי והדתי של היהודים, מתוך אמונתם של הנוצרים והמוסלמים שלעוסקים בקדרות ובנפחות יש כוח מאגי ו"בודה" – מעין יצורים על טבעיים שביום מחופשים לאנשים ובלילה הופכים לצבועים.

הקדרות הפכה בהדרגה למקצוע נשי, ואֵם העבירה אותו לבתה. עבודת הקדרות נעשתה בעונה היבשה, מאוקטובר עד אפריל, שבה קל יותר לייבש את הכלים, למצוא חומר בערה לשרפתם ולטלטלם ממקום למקום. מכוחו של ההרגל הזה עשו גם הקדריות מבאר שבע הפסקה בחורף בשנתן הראשונה.

הדס-אדיסה ברוק נולדה בכפר וולקה (Woleka) שליד העיר הגדולה גונדר (Gonder). בגלל התיירים שהגיעו לכפר התפתחה שם מסורת של פיסול דמויות. הדס-אדיסה היא הראשונה בקבוצה שהחלה לייצר פסלים בסגנון הזה, והיא לימדה גם את שאר הבנות. ממית, שיושבת לידה, עלתה גם היא לארץ כשהיא גרושה ומטופלת בחמישה ילדים ובאמה. באתיופיה היא היתה בת יחידה ומפונקת (מכאן שמה, שפירושו "ילדה קטנה") ולא היתה צריכה לעבוד. כאן לא מצאה עבודה, ומטעמי כבוד בחרה ללמוד קדרות ולא לקבל קצבה מביטוח לאומי. את הדמויות הגדולות היא יוצרת מהדמיון: גברים ונשים עם מקלעות שיער, וילדים שמתרפקים עליהם בחיבה.

בתחילת הדרך עוררו ה"בובות" את זעם הקייסים – המנהיגים הרוחניים של הקהילה – בשל האיסור בתורה לעשות פסלים. אחרי הסברים ומאמצי שכנוע רבים הם הבינו את הצורך של הנשים להתפרנס. טובה מספרת על שיחה שהיתה לה עם קייס חשוב שהבין שזהו למעשה פיקוח נפש, וגם דרך ביטוי שיכולה לסייע לקרב בין החברה הישראלית לקהילה האתיופית. לראיה היא מצביעה על תצוגה מרשימה של חפצים וכלים אתיופיים שנאספו עם השנים: קבוצות מבקרים באות למקום לשמוע סיפורים על קהילת ביתא ישראל, וכרקע לסיפורים הם רואים את האוסף וגם יוצרים כלים בעצמם בהדרכת האומניות.

פתוח-סגור-פתוח
מרחק נסיעה קצרה מבאר שבע, בבית הכנסת של הקהילה בנתיבות המעוצב כמגן דוד מודרני, נפגשת קבוצה אחרת של אומניות, שבראשן עומדת מרים סלומון הנמרצת. בהעדר דמות סמכותית פרנג'ית (לבנה), האווירה כאן חופשית ומשוחררת יותר, הנשים יושבות במעגל וכולן מדברות עם כולן.

בתרבות האתיופית מושג הכבוד הוא מרכזי: מכבדים אדם בהסכמה ובשתיקה, נוהגים בדיבור מרומז וממעטים במילים, ומעלה היא להשתמש בסמלים ובפתגמים. גם בחפצי האומנות נהוג השימוש בסמלים, כמו למשל ב"קופסת האהבה", שבה נתונים בני זוג חבוקים, והיא מסמנת מתי נמצאת האישה בנידה (כשהתיבה סגורה) ומתי היא מותרת (כשהיא פתוחה). באתיופיה, הנשים מצחקקות, היה פשוט יותר: במשך שבעת ימי הנידה האישה עברה לגור במרגם גוג'ו – בקתת הנידה שבכפר, שנועדה גם ליולדות.

עשר שנים הן עובדות כאן, יוצרות כלים ופסלים, קולעות בקש וגם רוקמות מעט. מלבד הבובות והכלים הגדולים הן מפסלות גם חיות בעלות קרניים, צפרדעים וציפורים. מקום של כבוד שמור לסיפורי חיות בתרבות האתיופית, ובסיפורים החיות מדברות חוכמה ומלמדות מוסר. כמו בבאר שבע, גם כאן ההיצע גדול והמכירות דלות. מפעם לפעם מוכרים לתיירים או לנדבנים מפילדלפיה, העיר התאומה, וזהו.

יהלום מלוטש
מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) שבלוד נראה כמו אולם ייצור בבית אופנה מערבי. מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הקמת המפעל לייצור מוצרי נוי ואופנה אתניים-עכשוויים בהשראת שנותיה כמעצבת ב"משכית". הרעיון להשתמש ברקמה אתיופית עלה כשפגשה נשים בלבוש מסורתי במכולת ליד בית הוריה. בשיתוף ארגונים כמו ג'וינט ישראל והסוכנות היהודית, המיזם החל. בתחילה נפגשה עם עולות חדשות באתר הקרוואנים שהיה ממוקם בחצרות כח שליד ראש העין, ויחד הן רקמו "כשברקע ריחות תבלינים עזים וגשם שוטף". השטיח שעליו שובצו הרקמות הולך איתה עד היום.

הצלחתו של הקשר הראשוני הובילה אחרי כמה גלגולים, וגם כמה משברים, לפתיחת המפעל היום. שמונה הנשים שנשארו בפרויקט מועסקות בשכר מינימום, ובנוסף להן כשלושים עובדות ועובדים יוצרים מהבית כשמתקבלת הזמנה גדולה.

גם קבוצות של נשים רוקמות מאשדוד ומרחובות מספקות רקמות על פי דרישה. מזל בורו, שעובדת כאן עשר שנים, עלתה מכפר ליד גונדר. בעזרת "אלמז" היא עברה קורסים בתפירה וביזמות, אבל את הרקמה האתיופית, הנקראת טֶלְף, למדה מאמהּ. הרקמה עשויה תך שרשרת ומאופיינת בצבעוניות רבה ובדגמים מורכבים – השטח הרקום ממולא בצפיפות עד שהוא נראה כתמונה תלת ממדית. את הדגמים שפירא מעתיקה מספרי אומנות אתיופית, והרוקמות ממלאות את השטחים ברקמה המסורתית. במפעל תופרים את הרקמות לשטיחים, מפות, תיקים ופרטי אופנה איכותיים. שלא כמו הקבוצות אחרות, ל"אלמז" יש אשת שיווק וחנות במרכז תל אביב, והמוצרים נמכרים יותר.

הכי אחותי
פרויקט הרקמה בקריית גת עדיין בחיתוליו, אבל הניסיון שנלמד מקבוצות הנשים הוותיקות משמש כאן ליצירת דבר חדש – קואופרטיב נשים. במרכז מסחרי ששופץ בכספי תנועת "אחותי", שתומכת ומלווה את הפרויקט, עמלות כעשרים נשים על עבודות רקמה, קליעה וקדרות (כשהתנור תקין). הרוח החיה והיוזמת היא לקייה ירדני, אמנית, מנהיגת נשים ופעילה קהילתית. זה כמה שנים היא חולמת על פרויקט מסוג זה, ואחרי הרבה הבטחות שווא מגורמים מקומיים ולאחר שהוכיחה את רצינות כוונותיה בארגון תצוגת אופנה אתיופית במתנ"ס המקומי, הגיעה תנועת "אחותי", שפועלת למען נשים בישראל, וסייעה בהפיכת החלום למציאות. התנועה מסייעת בשיווק במסגרת "מוצרי סחר הוגן", וגם בית האופנה "קום איל פו", שמקדם סדר יום נשי, הביע עניין.

החדר עמוס בעבודות של רקמה מסורתית ובכלים קלועים. הרקמה, לדברי לקייה, סימלה את עושרה ואת אושרה של האישה. ככל שהרקמה בשמלת האישה (קמיס) עשירה בדגמים ובצבעים, כך גדולה יותר יכולתה הכלכלית של הלובשת אותה וגם כבוד בעלה אליה. בתחילה רקמו צלבים, כסמל אתיופי, אבל עם החשיפה ליהדות העולם במאה העשרים נוספו סמלי מגן דוד. לקייה רוקמת דגם צמחי מסולסל ומורכב תחום במסגרת, שלדבריה מסמל את רצונם של יהודי אתיופיה לפרוץ את הגבולות ולעלות לארץ ישראל. "לנשים היה זמן רב לרקום, בעיקר לאחר הלידה כששהו במרגם גוג'ו, בקתה שנועדה ליולדות. אם ילדו בן גרו בו ארבעים יום, ואם בת – תשעים יום".

באתיופיה השתמשו לקליעה בצמח דמוי קש בשם "סבז", שגדל רק בכפר וולקה. כאן קולעת ציירדה כלים מענפי תמר ומסרטים צבעוניים, אך השיטה זהה: חופנים את צרור החומר בחוזקה, מלפפים את הסרט הצבעוני על הצרור ותופרים את האגודה במחט אל השורה הקודמת. בשיטה הזאת מייצרים כאן כלים בצורות ובגדלים שונים: הפשוט ביותר הוא צִיפְת, שנראה כמו תחתית לסיר ושימש לניקוי גרעיני חיטה; עגילגיל הוא תיק אוכל לגבר וגם תיק לכלה שיכול להכיל כמה קופסאות קטנות הנקראות מוּדַיי, ובהן הכלה לוקחת לבית הורי חתנה את כלי התפירה והסדקית שלה ("בלי הטובות שלהם"); וגם כלים גדולים, גבוהים ומפוארים כפירמידה הנקראים מוֹסֶב, שמשמשים להגשת מיני תקרובת. ככל שלכלי קומות רבות יותר, כך הוא נועד למכובדים יותר. ברוח השוויוניות בקואופרטיב המתהווה, מגישים לאורחים את ה"קוֹלוּ", מעין חטיף מזרעי חיטה וחומוס קלויים, בצלחת פלסטיק.

"ייצור כלים באתיופיה היה דבר יומיומי, לשימוש עצמי. כאן הוא מקבל משמעות של אמנות", אומרת ד"ר מלכה שבתאי, חוקרת יהודי אתיופיה שעוסקת גם במעמד האישה. בשביל הנשים המבוגרות זו הזדמנות לתעסוקה, גם אם לא בהכרח מפרנסת, תוספת לערך העצמי ותמיכה חברתית שכל כך נעדרת בארץ עם פירוקה של המשפחה והקהילה ופיזור חבריה במקומות ישוב שונים. "לא כל דבר נמדד בערכו הכלכלי", היא מדגישה ומוסיפה שדווקא אומנים גברים צעירים, בעלי השכלה גבוהה, הם שפורצים לשוק האומנות המסחרי בישראל.

היחס שניתן לאומנות הנשים, הנתפשת כמלאכה מסורתית שנעשית בחדרי חדרים, לעומת אומנות הגברים הזוכה להכרה, ראוי שישתנה. הגיעה העת שגם עבודת הנשים שעלו מאתיופיה תזכה לשימור ולטיפוח בתשומת הלב וההשקעה הראויים לה. במפגש עם הנשים הללו אפשר לראות את הדרך שלהן לזכות בהכרה באמצעות מעשה ידיהן, את מאבקן להיות נוכחות בשיח הישראלי.

אפשר לרכוש רקמות, פסלים, אמנות ביתית, תיקים וכדומה דרך אתר האינטנרט או בחנויות של אלמז בכיכר קדומים ביפו ובמרכז ספיר בלוד.

הפוסט אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%94%d7%99%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c/feed/ 0 אמסטרדם – בחיינהוף לנשים בלבדhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%93/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%2598%25d7%25a8%25d7%2593%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2597%25d7%2599%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2594%25d7%2595%25d7%25a3-%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2591%25d7%2593 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%93/#respond Sat, 20 Aug 2011 12:33:41 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%93/להיכן אסורה הכניסה לגברים, לכלבים ולתרנגולים? לקומונות של הבחיינות, קבוצות נשים מאמינות - באל ובעצמן - שחיו ללא גברים באירופה של ימי הביניים וקיימו חיים משותפים במתחמים מוגנים. מתחם כזה ניצב עדיין בלב אמסטרדם, וגם כיום גרות בו נשים בלבד

הפוסט אמסטרדם – בחיינהוף לנשים בלבד הופיע ראשון במסע אחר

]]>

התפעמות, כמו במראה הראשון של הגן הנסתר ב"סוד הגן הנעלם", מלווה את הכניסה אל הבחיינהוף (Begijnhof), מתחם מגוריהן של הבחיינות
(beguines) של אמסטרדם. המולת רחוב קלוורסטראט (Kalverstraat) וכיכר ספאו (Spui) ההומה נשכחים ונעלמים, ואתה בעולם אחר, בעולמן של נשות ימי הביניים.

הבחיינהוף הוא הגדול והמפורסם שבהופייס של אמסטרדם (ראו כתבה בעמוד 42). סביב החצר המרווחת בנויים בתים הצמודים זה לזה ופונים אל גינות מטופחות. למקצתם חזית גותית מצודדת לב. במרכז החצר ניצבת כנסייה המרמזת על הצביון הדתי שהיה בעבר לחיי הקהילה במקום. בשעות היום ניכרת תנועה מעטה במתחם, אך משעות אחר הצהריים ועד השעה 11 בלילה המקום מתמלא בדייריו, או ליתר דיוק בדיירותיו. כמאה נשים גרות בבחיינהוף, בלא ילדים ובלא גברים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אמסטרדם,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אורח חיים חופשי
לו הייתי אישה ממעמד הביניים ומעלה במאה ה־11 או ה־12 בארצות השפלה (צרפת, הולנד וארצות הריין), היו לי סיכויים לא רעים להיות משכילה, לדעת קרוא וכתוב ואפילו לטינית. קרוב לוודאי שהייתי גם בעלת כישורי מלאכה מגוונים. לאבי הסוחר היתה הזכות להוריש לי נכסים, ועתידי הכלכלי היה מובטח. אך למרות יתרונותי אלה, לא מן הנמנע שהייתי מתקשה למצוא שידוך הולם. מלחמות ומגפות צמצמו אז את שיעור הגברים באוכלוסיה הכללית. מצב הנשים היה חמור בעיקר בערים המתפתחות, שבהן גדל והלך ריכוזן, משום ששם יכלו למצוא פרנסה.
על רקע הפיתוח הכלכלי והרווחה היחסית בארצות השפלה היה האזור כר פורה לצמיחתם של רעיונות רוחניים חדשים. בערים החלו לקום תנועות עממיות שכונו "תנועות העוני". הן דגלו בחזרה לאורח חיים צנוע וסגפני כשל ישו ושליחיו וגינו את הממסד הכנסייתי, שנתפס כמסואב וכמי שעושק את העם. "מטיפים נודדים" עברו בין הערים המתפתחות והציעו חלופה לאמונה האורתודוקסית הרווחת. בדרום צרפת אלה היו הקתרים ("הטהורים"). בפלנדרס ובארצות הריין פעלו האפוסטוליכי ("השליחים").
נשים משכילות רבות השתתפו בפעילויות של הקבוצות האלה, שענו על הצורך שלהן בחיים רוחניים עצמאיים. בתחילה קיימו אורח חיים צנוע וסגפני בחדריהן הפרטיים, ואחר כך הצטרפו למנזרי נשים שקמו בסמוך למנזרי גברים. הכנסייה יצאה נגד התופעה, גינתה אותה בחריפות וכינתה אותה "כפירה". לנשים הוצמד כינוי הגנאי "בחיינות" (ביחיד – בחיינה), על שם זיהוין עם קבוצת הקתרים, שהיו ידועים גם בכינוי אלביחנסיאנים. על פי פירושים שניתנו בתקופות מאוחרות יותר, שמנן נגזר מהמילה בגה
(Beges בצרפתית) שמשמעה "צמר שאינו צבוע" ברמיזה ללבושן הצנוע, או מהפועל ההודו־אירופי בג (Begg) המכוון למי שאינו מדבר ברור או ממלמל תפילות.
לתנועת הבחיינות לא היה מייסד או מייסדת כלשהם, אלא זו היתה יוזמה קבוצתית שעלתה מהנשים עצמן בכמה מקומות באירופה. המשותף לכולן היה החיפוש אחר דרכי חיים חדשות לממש את האמונה הדתית בלי ההיררכיה, בלי הסגירות ובלי השבועות המחייבות שאפיינו את החברה האורתודוקסית ואת מנזרי הנשים של אותה התקופה. תחילה התקבצו הבחיינות בקהילות פתוחות ולא ממוסדות, אך משנת 1230, ככל שתכפו ההתקפות נגדן, אימצו החברות תקנות להסדרת חייהן הקהילתיים. תנאי בל יעבור לקבלה היה ויתור על חיי אישות ועל ילדים. הוויתור הזה התקבל בציבור הרחב כסטייה, והנשים הואשמו לא אחת בניהול "אורח חיים חופשי". על בחיינה שרצתה לממש חיי משפחה היה לעזוב את קהילתה.
בחיינות התגוררו בצוותא בקהילה שאורגנה באחת משתי צורות מגורים: "מנזר" או "חצר". ב"מנזר", שהיה נפוץ יותר בארצות השפלה, התגוררו כמה עשרות בחיינות במבנה אחד או בכמה מבנים סמוכים. בראש הקהילה עמדה מנהלת בית, הבחיינות תרמו לקופה משותפת, ואת טקסי הדת ערכו מחוץ למתחם. ה"חצר" (בהולנדית "בחיינהוף" ובצרפתית "בחינז'ה") אכלסה קהילה גדולה יותר, בין כמה מאות לאלף בחיינות, שהתגוררו במתחם סגור של בתי מגורים וסדנאות שנבנו סביב חצר מרכזית. במרכז היתה הכנסייה שבה ניהל כומר את הטקסים הדתיים.
עבור פרנסי הערים הקהילות היו מקור לרווחה, משום שסיפקו כוח עבודה זול ומיומן לתעשייה ולענפי השירותים. הבחיינות עזבו בכל בוקר את מתחמן ויצאו לעבוד בעיר בלימוד ובתרגום כתבי קודש, בטיפול בחולים ובמצורעים, בעבודה חקלאית, וכן בכל שלבי תעשיית הטקסטיל שהתפתחה והלכה בערים. התמחותן בייצור בדי פשתן הביאה אותן לא פעם להתחרות בגילדות הגברים שעסקו במקצוע.? רבים מהבחיינהוף הוקמו על אדמה זיבורית, והבחיינות עשו לשיפורה והעלו את ערכה. גם במוסד הכנסייה היו שתמכו בקהילות העירוניות, הואיל וכאן יכלו לפקח על התנהגותן.
הבחיינות זכו גם לתומכים ולפטרונים שסייעו בבניית הבחיינהוף ובהגנה עליהן. אחד הבולטים שבהם היה יעקוב מוויטרי (Vitry), נזיר אוגוסטיני ולימים בישופ עכו. בעקבות הוועידה הלוטרנית הרביעית בשנת 1215 שאסרה יסודם של מסדרים חדשים או אורחות חיים דתיים חדשים, בהם הבחיינות, פעל הנזיר לטיהור שמן של הנשים. הוא נסע לרומא ופגש את האפיפיור הונוריוס השלישי, ששוכנע מדבריו אך סרב לתת לבחיינות אישור בכתב לפעולתן, אך נתן להן אישור שבעל־פה.
למרות זאת, בשנים שבאו לאחר מכן היה מעמדן של הבחיינות נתון בסימן שאלה, והיחס אליהן השתנה ממדינה למדינה. בגרמניה הן נרדפו עד חורמה —בעקבות החלטת הוועידה הדתית שנערכה בוויין (Vienne) שבצרפת בשנת 1311, שבה גינו אותן הבישופים מגרמניה. ב־1318 הורה האפיפיור ג'ון ה־22 לרדוף בחיינות כופרות, כלומר אלה שלא חיו באופן "הגון", ולאפשר לאחרות להמשיך להתקיים ככל שיראה לנכון הכס הקדוש, כל זאת בלא אישור לדרך חייהן. בה בעת המשיכה התנועה לגדול בצרפת ובהולנד, אם כי בפיקוח הדוק יותר של הכנסייה.

איור משנת 1500 לערך המתאר את הבחיינהוף

קבר בביוב
במסגרת הגבולות שהציב הממסד הדתי האורתודוקסי התחיל עידן של התעוררות התנועה, שביטויה בבניית הבחיינהוף הגדול באמסטרדם בשנת 1346, בחסות הרוזן וויליאם השלישי ובכספו שלו קופ ואן דה ליין. הבחיינות מצדן שינסו מותניהן וייבשו את האדמה הבוצית שעליה נבנתה ה"חצר". בשנת 1389 קיבלה מועצת העיר אמסטרדם החלטה שרכושן של הבחיינות לא יימכר או יימסר ללא הסכמתן, וב־1417 התחייבה העירייה

משנת 1230, ככל שתכפו ההתקפות נגדן, אימצו החברות תקנות להסדרת חייהן הקהילתיים. תנאי בל יעבור לקבלה היה ויתור על חיי אישות ועל ילדים. הוויתור הזה התקבל בציבור הרחב כסטייה

שלא לבנות עוד במתחם. ההסכם עומד בעינו עד היום. ביטחונן של הבחיינות של אמסטרדם ניתן להן בתמורה לציות לסמכות כנסייתית, לקביעת 18 חודשים כפרק הזמן לקבלת בחיינה חדשה, לצום ולווידוי, וכן בתמורה לאישור בכתב מבעליהן של נשים המבקשות להצטרף לבחיינהוף.
רוב בתי ה"חצר" נבנו מעץ, כמקובל בעיר, אך בעקבות שרפות ענקיות שפרצו בשנים 1421 ו־1452 וכילו רבים מהם וגם את הכנסייה, נאסר בחוק לבנות בתי עץ. מאז ואילך נבנו כל הבתים החדשים מאבן, להוציא מבנה אחד (בית מספר 34) שנבנה בשנת 1470 לערך, והוא אחד משלושת בתי עץ העתיקים ביותר שנותרו עומדים על תלם באמסטרדם.
וכאילו לא די בצרות שסבלו הבחיינות מהכנסייה הקתולית, עם התפשטות הפרוטסטנטיות בארצות השפלה במאה ה־16 איבדו הבחיינות רבות מבנות קהילתן שהצטרפו לזרם החדש. גם מבנה הכנסייה המחודשת שבבחיינהוף האמסטרדמי נלקח מהנשים וניתן לכנסייה האנגלית, והוא שייך לה עד היום. מסופר על הבחיינה קורנליה ארנטס, שחיה בבחיינהוף של אמסטרדם במאה

ה־17. עוד בחייה דרשה ארנסט שלא יקברו אותה בכנסייה האנגלית כמקובל. כקתולית אדוקה העדיפה להיקבר אפילו בתעלת השופכין. למרות זאת, כשנפטרה במאי 1654, קברו את ארנטס בכנסייה הפרוטסטנטית. אלא שנס התרחש, ובבוקר שלמחרת ניצב ארונה בתעלה. לאחר שבניסיון השני שוב חזר הארון אל פני האדמה הבינו חברותיה שאין להן אלא לציית לצוואתה. קברה של ארנסט ניצב עד היום בחצר הבחיינהוף, ותושבות המתחם דואגות להניח עליו פרחים בכל שניים במאי, הוא יום השנה למותה.

בשנות הרפורמציה ירדו הקתולים בהולנד למחתרת. הבחיינות המשיכו לקיים את תפילותיהן בחדרי חדרים, ובשנת 1665 חוברו שני מבנים לחלל אחד, והעירייה הסכימה להעלים עין ובלבד שהמבנה לא ייראה מבחוץ ככנסייה. רק במאה ה־19 הושבה זכות הפולחן לקתולים, ובשנת 1881 אף החייתה קבוצת צעירים את מסורת "הנס של אמסטרדם", תהלוכה המשחזרת נס שהתרחש בשנת 1345: כומר קתולי הגיע לברך מאמין חולה בביתו שבקלוורסטראאט. הכומר נתן לו מלחם הקודש, החולה הקיא את הלחם אל האש – אך הלחם לא אוּכל. למחרת נלקח הלחם אל הכנסייה הגדולה שבעיר, אך בהמשך היום נמצא שוב בבית האיש. הקהילה הקתולית מציינת מאז את הנס בתהלוכת מאמינים שמתקיימת בכל שנה בליל 15 במרס. אלפי אנשים, נרות בידיהם, צועדים יחדיו ועוברים בדרכם גם בכנסיית הבחיינות.

הבחיינה האחרונה
ב־1971, כשהיא בת 84, נפטרה אנטוניה, אחרונת הבחיינות באמסטרדם. ה"חצר" עברה שיפוצים שבמסגרתם הותאמו המבנים לייעודו החדש של המקום – קואופרטיב מגורים לנשים בודדות בלבד. זהו מקרה ייחודי, שכן רוב ה"חצרות" האחרות הוסבו לשימושים שונים לחלוטין. לניהול המקום הוקמה אגודה, וזו מתכנסת בכל שבוע ודנה, בין השאר, בבקשות רבות של נשים הרוצות להצטרף. המתקבלות לבחיינהוף משלמות שכר דירה בהתאם לגודל דירתן, והן יכולות לחיות בו עד יום מותן. עם מאה הנשים המתגוררות כיום במקום נמנית גם אישה בת 96.

ביטחונן של הבחיינות הובטח להן בתמורה לציות לסמכות כנסייתית. נדרש גם אישור בכתב מבעליהן של נשים המבקשות להצטרף לבחיינהוף

למרות היעדר זיקה דתית ורעיונית בין הדיירות, למעט היותן נשים כמובן, כולן מקבלות על עצמן מגבלות שהיו נהוגות בימי הבחיינות – בהן איסור על שהייתם של תרנגולים, כלבים וגברים במתחם. הדיירות עובדות בכל סוגי המקצועות, מסטודנטיות ועד פועלות. עם זאת, רובן עדיין עוסקות בתחומים שעסקו בהם פעם הבחיינות המקוריות: רווחה וחינוך. כולן רווקות או אלמנות; אמהות לתינוקות יכולות לגור במתחם כל עוד לא מלאה שנה לילדם. אף שביתן הוא אתר תיירות, הנשים שומרות על פרטיותן בקפדנות.
"יש תור של חמש שנים לקבלה", אומר יוג'ין ואן הייסט, הכומר של הכנסייה הקתולית ההיסטורית של הבחיינהוף. "האם כל אחת יכולה להגיש מועמדות?" אני מבררת. "בוודאי," הוא עונה, "אך יש להביא בחשבון שאין פה מעליות, והחדרים וחדרי המדרגות צרים".
"מחקר עדכני", הוא מוסיף, "השווה את הבחיינות ל'היפים'. אלה ואלה היו אידיאליסטים שהתאמצו בדרכם לעורר את החיים הפנימיים של האדם. פתיחותם לרעיונות ולמקורות סמכות חדשים אולי היו מקור לצרות, אך אי אפשר לדמיין את העולם בלעדיהם".

הפוסט אמסטרדם – בחיינהוף לנשים בלבד הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%93/feed/ 0 קפדוקיה: ארץ חגווי הסלעhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%97%d7%92%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%a2/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%25a4%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%2590%25d7%25a8%25d7%25a5-%25d7%2597%25d7%2592%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%25a1%25d7%259c%25d7%25a2 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%97%d7%92%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%a2/#respond Mon, 31 Jan 2011 11:58:26 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%97%d7%92%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%a2/איזור קפדוקיה מציע לבאים בשעריו נוף עוצר נשימה: ארובות סלע, מצוקים וגבעות צבעוניות. אך זהו רק חצי פלא: מתחת לאדמה פרושה רשת ענקית של מערות מגורים, כנסיות קדומות ומלונות מודרניים

הפוסט קפדוקיה: ארץ חגווי הסלע הופיע ראשון במסע אחר

]]>
"הבתים בנויים מתחת לאדמה, הכניסות כמו בארות", הביע שכיר החרב היווני קסנופון את פליאתו בחיבורו "מסע הרבבה", לאחר שעבר בקפדוקיה בשנת 401 לפני הספירה בדרכו הביתה ממשימה בפרס. "יש מנהרות לבעלי חיים, ואנשים יורדים בסולמות". גם היום מעוררת קפדוקיה, איזור במרכז הרמה האנטולית הצחיחה, בין הערים נידה (Nïgde), קייסרי (Kayserï), אקסראי
(Aksaray) וקרשהיר (Kir¸sehïr), פליאה והתפעלות.
כך כשמטפסים על צוק סלע בולט כגבנון מעל לבתי הכפר אוצ'היסר
(Uçhisar). גרם מדרגות תלול מוליך אל ראשו, ומשם נשקף מראה עוצר נשימה: סביב ניצבות זקופות "ארובות הפיות" או "העלמות" – חרוטים ופטריות אבן עצומים, בודדים או מחוברים, בגוונים שבין לבן לוורוד ואפור, שלפי האמונה המקומית הם ארובות שנוצרו למגורי פיות. בשולי העמקים נחרצים סלעים רכים הנראים כמו שובלי קצפת אווריריים, וביניהם ניצבות גבעות צבעוניות.
אולם זוהי אך מחצית מתמונת הנוף המופלאה: מתחת לשטח מצוי עולם פנימי, המורכב מאינספור מערות ומחילות שנחפרו בסלע הטוף במשך אלפי שנים. רק במבט מקרוב נגלים הדלתות, החלונות, המשקופים ופתחי האוורור של המערות, מפוסלים  בסלע ולעתים אף מעוטרים במשיכות צבע.

רבי קומות עתיקים
את פני הקרקע המיוחדים שלה חייבת קפדוקיה להר ארג'ייס (3,917 מטר), הר חסן ( 3,268 מטר) והרי מלנדיז (2,963 מטר), שפלטו מלועותיהם הרותחים לפני כשלושים מיליון שנה את הטוף הרך שמילא את העמקים בשכבה בגובה של כ־350 מטרים. המים שזרמו מאז ביובלים שהובילו אל הנהר האדום, קֶזֵלֶרְמאק (Kizilirmak), הם שחצבו באטיות בטוף ויצרו את תבנית השטח הייחודית. להבדיל מהטוף המוכר מרמת הגולן, שצבעו הכהה נובע מריכוז גבוה יחסית של ברזל, הטוף הקפדוקי מכיל מינרלים סיליקטיים, שמעניקים לו גוון בהיר.
המערות הרבות שבאיזור נדמות לעתים למבוך עצום. במרכזן של העיירות קיימקלה (Kaymakli) ודרינקויו (Derïnkuyu), למשל, יש כניסות למכלולים נפתלים של מערות בעלות מפלסים רבים. אבני גולל מבודדות בין המפלסים, שבהם חצובים בצפיפות תאים למגורים ולאחסנה, כנסיות, יקבים ומטבחים.

מתחת לפני השטח מצוי עולם פנימי, המורכב מאינספור מערות ומחילות שנחפרו בסלע הטוף במשך אלפי שנים. רק במבט מקרוב נגלים הדלתות, החלונות, המשקופים ופתחי האוורור של המערות, מפוסלים בסלע ולעתים אף מעוטרים במשיכות צבע

לצד המערות שמתחת לפני הקרקע בולטת באיזור תופעה נוספת: גושי סלע ענקיים הקרויים בתורכית היסאר (בעברית "מצודות"), שתוכם נחצב ורוקן כדי ליצור חללים למגורים. הדרך לפסגותיהן המנוקבות של "המצודות" עוברת בפרוזדורים, בחדרים ובגרמי מדרגות חצובים, שיוצרים יחד מעין רבי קומות עתיקים. מראשיהן של המצודות מובטחת תצפית מקיפה ומרהיבה על מרחבי קפדוקיה.
מאז שנות החמישים של המאה העשרים מעודדת ממשלת תורכיה מעבר ממערות לבתים בנויים. הסיבה בטיחותית: מבני הטוף מתבלים עם השנים ועלולים לקרוס, בין היתר בשל רעידות אדמה.
עם הפיכתה של תורכיה ליעד תיירותי מבוקש, לפני כעשרים שנה, הוסבו רבים מהמבנים החצובים בסלע לבתי הארחה ומקומות בילוי לתיירים – פאבים ומועדוני לילה שמציעים מופעי פולקלור. חדרי האירוח עושים מאמץ לשחזר את אורח החיים הקדום במערות. הגרעין העתיק של העיירה אוּרגוּפ (ürgüp), למשל, זרוע בתים חצובים ציוריים, שחלקם הפכו לפנסיונים משוקמים בעיצוב כפרי. לשוהה במקום מזומנת חוויה: מגורים במערה עם כל הנוחות והפינוק המודרניים, בתוספת תמונה של כפר אותנטי מימי קדם.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בית בתוך מערה בקפדוקיה. תיירים רבים מגיעים מדי שנה כדי להתארח בבתי מערות שהוסבו לבתי אירוח ולמלונות | צילום: ברוך גיאן

אין סוסים שמדברים תורכית
החתים הקדמונים נתנו לאיזור את השם קפדוקיה, שמשמעו "ארץ הסוסים הגזעיים". סוסים גזעיים כבר לא גדלים כאן, אך האיזור עדיין שומר על אופיו החקלאי. באדמה הפורייה (בשל תכונת הטוף לספוח מים ולשחרר חומרי מזון) גדלים כרמי ענבים ומטעי פרי, וסמוך לגדות הנהרות מעבדים כפריים חלקות קטנות לירקות. ברבות מהחצרות מגדלים צאן ומעט בקר.
בחלק מהבתים כמה מפלסים, שהמעבר ביניהם נעשה במדרגות פנימיות חצובות או בסולמות. לצד הפתחים אדניות של גרניום צבעוני או של בזיליקום ריחני, ומעל לחלונות משוכים חוטים שעליהם מתייבשים פלפלים, חצילים וירקות אחרים – לפי העונה. על הגגות מייבשים תאנים, צימוקים ודלועים. כמעט לכל בית צמוד אגף חצוב המשמש כמחסן ופעמים גם קוֹלוּמְבַּרְיוּם (מלשון קוֹלוּמְבָּה, יונה בלטינית)  – מבנה בעל חללים רבים, אשר משמש כשובך יונים, כמו מתקנים דומים בעת העתיקה.
ארובות פח קטנות המשמשות לאוורור ומציצות מהאדמה הן הרמז החיצוני היחיד לחיים החקלאיים הענפים המתקיימים מתחת לפני השטח. את היין המקומי, למשל, מיישנים בחללים תת קרקעיים חצובים במקום בחביות. כך מנצלים את הבידוד הטבעי של הטוף, שמסייע לשמור על טמפרטורה נמוכה וקבועה. באופן דומה משמשים חדרי הקירור הטבעיים שמתחת לאדמה לאחסון לימונים: ארגזי פרי נשמרים באולמות חצובים בסלע במשך כחצי שנה, ללא חומרים משמרים.
בשעת השקיעה נצבע העמק האדום קֶזֵלצ'וּקוּר (Kizilçukur) בגוונים דרמטיים של צהוב־ורוד־אדום. קול שקשוק עגלות עם טפיחת רגלי בהמות מלווה את הכפריים החוזרים מהשדות. צוות צילום מאיסטנבול משלים הכנות אחרונות לצילום קליפ של כוכב תורכו־פופ על רקע נוף רומנטי טבעי לגמרי. קבוצת תיירים עולה בעמק ומתארגנת לתצפית על מופע השקיעה המרהיב ההולך ומתעצם. אט אט יורד הלילה על ארץ הפיות.

הפוסט קפדוקיה: ארץ חגווי הסלע הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%a4%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%97%d7%92%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%a2/feed/ 0 פרובאנס: ניחוחות לבנדר ברhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%91%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2591%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%25a1-%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2597%25d7%2595%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%259c%25d7%2591%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%25a8-%25d7%2591%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%91%d7%a8/#respond Sun, 17 Oct 2010 16:26:33 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%91%d7%a8/משפחת ריינה עזבה את העיר הגדולה לטובת מגורים בבית חווה מבודד בלב פרובאנס ההררית ואת פרנסתם המבוססת החליפו בקטיף לבנדר בר וזיקוק של שמנים ארומטיים בעלי סגולות מרפא

הפוסט פרובאנס: ניחוחות לבנדר בר הופיע ראשון במסע אחר

]]> כמעט בוקר, האוויר קר מאוד וצלול. טנדר הלנדרובר הירוק, שנראה כמו שריד ממלחמת העולם השנייה, עושה את דרכו בפיתולי השבילים ההרריים של דרום צרפת. ליד ההגה יושב אלן ריינה, איש חסון ששערו מאפיר, ומברך את המשכימים בבונז'ור מתרונן. בארגז של הטנדר מצונפת ערימת מתנדבים המצטרפים למשפחת ריינה מדי שנה בחודש אוגוסט, בשיא הקיץ, לקטיף של לבנדר בר.

משפחת ריינה עזבה חיים בעיר לטובת מגורים בבית חווה מבודד בלב פרובאנס ההררית (Haute Provence). את פרנסתם המבוססת החליפו בזיקוק הלבנדר שהם קוטפים (באישור מיוחד מרשויות הטבע) ליד ביתם, בגבהים של 2,000-1,800 מטרים מעל פני הים. סילבין, אשתו של אלן, רוקחת משמן הלבנדר משחות שסגולות שימור הנעורים נקשרות בהן.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פרובנס,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הטנדר הישן נעצר בלב אחו אלפיני למראה, מנוקד בסלעי גיר מחורצים מבליית מים ורוח. באור השמש העולה מבחינים בכתמי הסגול־כחול העמוק של שיחי הלבנדר הגדלים פרא על פני המדרונות. החבורה מתמתחת ומתפזרת לארבע כנפות הארץ. בידיהם מגל ברזל, מהסוג שקצרו בו אבותינו המשותפים, וסדין כותנה לבן המכונה "בּוֹרָה", שאותו יכרכו על גבם וימלאו בגבעולים הריחניים. אט־אט הולכת וגדלה כחטוטרת ערימת הלבנדר שבאריג. רגע לפני שהקוצר נופל מכובד המשקל, יפתח את קשר ה"בורה" שעל החזה וישחרר את הצרור, כשהוא מקפיד לא לאבד אף גבעול יקר.

ככל שנוקף הזמן, מכסות את השטח עוד ועוד ערימות, כמו עדר של כבשים מפוטמות הפזורות באחו. כחום היום פושטים הקוטפים את בגדיהם. הגברים, וגם כמה נשים משוחררות, נותרים כשרק ה"בורה" כרוך על פלג גופם העליון. אלן אוסף את הצרורות אל אחורי הטנדר ומתחיל לנסוע במורד השביל, בחזרה לבית החווה. בעונה, במשך חודש אחד, יגמא לא פחות מ־4,000 קילומטרים הלוך ושוב.

המתנדבים נושאים את שקי הלבנדר על גבם, מקפידים לא לאבד אף גבעול יקר

אוויר מבושם בניחוחות לבנדר
חיכיתי כמעט שבועיים לתשובתה של סילבין. כשחזרה אלי התנצלה על העיכוב וסיפרה שעונת קטיף הלבנדר בעיצומה, ושבמשך רוב שעות האור הם נמצאים אי שם בהרים. "אם את רוצה להספיק לראות משהו מהעבודה", היא הוסיפה, "עלייך להזדרז ולהגיע". את ניס ואת הריביירה השארנו עם הנחיתה מאחור, ונסענו לכיוון צפון אל האזור ההררי של פרובנס שבשולי האלפים. הוראות הדרך שנתנה סילבין כללו נסיעה לאורך עמק נהר ואר (Var), לאורך נהר טינה (Tinée) ובעיקולים אינספור עד לעיירה לה טור (La Tour). מכאן ממשיכה דרך משובשת ומפותלת עד לשתי תיבות דואר, סגולה וירוקה, בימין הדרך. לידן ניצב שלט עץ קטן ועליו חרוטות המילים "סילבין ואלן ריינה – מזקקים שמנים ארומטיים אורגניים". פנינו ימינה לשביל עפר שנכנס עמוק לתוך החורש הים תיכוני הסבוך, עד לבית האבן של משפחת ריינה. בימי גשם ושלג ההגעה לבית היא עניין רק להרפתקנים או לבעלי רכב שטח.

הלנדרובר חנה סמוך לבית. במרחק לא רב ממנו נחו ערימות של לבנדר שבישמו את האוויר בניחוח עז. סילבין, אלן וחברתם ג'ויס היו עסוקים בפתיחת צנצנות אינספור וסגירתן. בצנצנות היו נתונים ציפורן חתול, ציפורן, פטל בר וצמחים אחרים שהושרו בתוך שמן. "זה מיצוי בשמן זית", הסבירה ג'ויס באנגלית. אחר כך התברר לי שהיא הוזמנה במיוחד בשל הביקור שלנו, כדי לסייע עם האנגלית, שאינה שגורה כל כך על לשונה של סילבין, ונעדרת לחלוטין במקרה של אלן. "פתיחת הצנצנות לחום השמש גורם לשמנים שבצמחים להתנדף, ואז שמן הזית קולט אותם". הסדרה הצבעונית של הצנצנות שבחוץ היא חלק קטן מתהליך מיצוי השמנים של סילבין. עיקר הייצור נעשה על ידי זיקוק בקיטור, ומלבד לבנדר הבר מזוקקות גם כמויות קטנות יותר של מיני צמחי חורש ויער הגדלים בסביבה כמו ברוש, אורן, מרווה ועוד.

את בית הזיקוק הם מיקמו במחסן בקומה התחתונה, ליד המטבח הפתוח אל הנוף. בחדר ניצבת מזקקת מתכת קטנה המיועדת לזיקוק כמויות קטנות (עד חצי קילוגרם של צמח ירוק), דוד קיטור וצנצנות זכוכית. במרכז החדר מונח הגוף המתכתי הענקי של המזקקה הגדולה, שיכולה להכיל עד טון אחד של גבעולי לבנדר. כדי להציב את המזקקה מלוא גובהה היה צריך לפרוץ את התקרה ולהוציא את ראש המכונה אל הקומה שמעל. אלן הוא שתכנן את המזקקות וקבע את מיקומן, ועל מלאכת הזיקוק אחראית סילבין. מדי עונה הם מייצרים כשמונים ליטרים של שמן לבנדר בר, והוא מספק להם את עיקר פרנסתם עד שיבוא הקיץ הבא.

את ערימות הלבנדר שפורקים מהטנדר מובילים מרחק קצר, עד לראש המזקקה. כאן הן ינוחו כמה שעות בחום היום לזירוז "הזעת" השמן מהצמח. תהליך הזיקוק בקיטור הוא מהיר, כשעה לערך, ובסיומו מוציאים את הגבעולים כשהם חסרי צבע וריח. גם בהם עושים כאן שימוש: אלן מרכז אותם בפינת החצר בערימה שתהפוך לקומפוסט. ובינתיים, באגן שבקומה התחתונה נאסף השמן, צהוב וריחני.

סילבין מכינה מיצויים של ציפורן חתול, פטל בר וצמחים אחרים – כולם אורגניים

מחזיר אהבות ישנות
סילבין אהבה תמיד את העיסוק בצמחי בושם ומרפא, אבל בבגרותה פנתה ללימודי תכנות מחשבים וקיבלה ג'וב מעולה בחברת IBM. אלן היה מורה במשך שנים ארוכות והגיע למשרת מפקח במשרד החינוך הצרפתי. כשנפגשו ניצתה האהבה, ועימה ניעורו גם אהבות ישנות. סילבין החלה להשתלם בארומתרפיה ועבדה כשוליה של מזקק שמנים ארומטיים. כשמצאו את בית החווה הנטוש וגילו ששימש בעבר בית בד לייצור שמן זית, חשו שבצירוף המקרים הזה יש אות משמים. השיפוץ החל לפני כשמונה שנים ונמשך בהדרגה, על פי הצורך והתקציב.

על הטרסות היורדות מהבית אל הערוץ שלמטה גדלים שלל ירקות ופירות העונה: דלועי ענק, עגבניות בהדליה, שום, בצל ועוד. המעיין הנובע בסמוך אליהם הוא מקור המים לבית, למזקקות ולהשקיית הערוגות. המתקן המודרני היחיד הוא גדר חשמלית נגד חזירים שחומדים את גידולי הגינה וחומסים אותם. אלן יורד עם סל לאסוף חומרים לארוחה משותפת, סילבין מוציאה מהתנור את לחם השאור שהיא אופה בכל סוף שבוע. את רוב צורכיהם הם מגדלים כאן. השכן הקרוב ביותר, גם הוא חקלאי של גידולים אורגניים שחי על תוצרתו, גר בבית אבן ישן מעברו הרחוק של הוואדי, ושביל עזים מוליך אל ביתו.

עיסוקם של בני הזוג ריינה נדיר אפילו בצרפת, הידועה בזיקוק שמנים ארומטיים. עד שנות החמישים של המאה העשרים עוד נהגו לזקק לבנדר בר על ידי זיקוק בקיטור או על ידי חימום המים והצמח באש ישירה, שיטה שהניבה בדרך כלל שמן באיכות ירודה. בשנות השמונים כבר הופסקה לגמרי ההפקה המסחרית של שמן מלבנדר בר, ואת מקומו תפסו שמנים של זנים אחרים, רובם זני מכלוא (שהורכבו משני זנים של לבנדר) הנקראים בשם כולל "לבַנדין". הלבנדין הותאם לגידול מסחרי גם בגבהים של 800-700 מטרים, בתנאי האקלים של אזור פרובנס. תפוקתו גבוהה פי שניים עד פי חמישה מזו של לבנדר הבר, ואפשר להשתמש בו גם כצמח ריח יבש. עד היום אחד מסמליה של פרובנס הם שטחי הלבנדין הכחלחלים והתפרחות המיובשות בשקיות בד ריחניות וצבעוניות הנמכרות בשוקי האזור ובחנויות המזכרות.

תקריב של תפרחת לבנדר | צילום: Fir0002/Flagstaffotos, GFDL

הן הלבנדר והן הלבנדין מצטיינים בתכונות המרפא שלהם, אך ככל שהצמח טבעי וטהור במוצאו – כך עולה בו תכולת החומר הפעיל (לינליל אצטט) ואיכות השמן שמופק ממנו גבוהה יותר. בספר "ניחוחות מרפא" של ואלרי אן וורווד מדורגים עשרה שמני מרפא שראוי שיהיו בכל בית, והלבנדר הוא הראשון שבהם. לשמן הלבנדר סגולות רבות: הוא טוב לטיפול בכוויות ובצריבות, הוא מחטא ומונע דלקות, נוגד דיכאון, משכך כאב ומרגיע. בעזרת טפטוף של כמה טיפות בקערית אידוי עם מים אפשר להפיג במהרה כאב ראש. בשל תכונותיו המחטאות והמרעננות גם יחד שימש הלבנדר לרחצה מאז ימי קדם, אם בתמצית שמן או בקרצוף הגוף ישירות בצמח עצמו. בשל שימושו זה נטבע שמו בפועל "לרחוץ" (laver) בצרפתית. בצירוף שמנים ארומטיים אחרים טווח השימוש בלבנדר אף גדל.

מוצריה של סילבין התגלו לא מכבר על ידי מחפשי "הדבר הבא" בסגנון ובאיכות חיים. את עיסוקה במחשבים היא צמצמה לתקשורת עם העולם שמסביב: באמצעות דואר אלקטרוני שולחים לה הזמנות מכל העולם, והיא משגרת את מוצריה בדואר הצבי. מדי פעם, כשאין עבודה דחופה בחווה, יוצאים בני הזוג לאחד השווקים האורגניים שבסביבה למכירת תוצרתם ולמפגש עם חברים, שותפים לרעיון האורגני. כתבי עת אופנתיים באירופה כבר הכתירו את שמן הלבנדר בכותרות מבטיחות כמו "הדרך אל מעיין הנעורים". אל הבית המבודד התחילו להגיע אנשי היי־טק ובעלי אמצעים המחפשים בקדחתנות אחר סוד הנעורים הנצחיים, כדי לקנות שמנים ומרקחות, ואולי גם למצוא בו השראה לחיים אחרים.

רוצים להתנדב?
קטיף הלבנדר מתבצע בחודשים יולי-אוגוסט. בתקופה זו סילבין ואלן ריינה מקדמים בברכה מתנדבים שעוזרים בקטיף ובתמורה מקבלים מגורים בסיסיים בחווה. מספר המקומות מוגבל והביקוש רב, ולכן כדאי ליצור קשר כמה חודשים מראש, דרך המייל הבא: sylviane.reina@wanadoo.fr

הפוסט פרובאנס: ניחוחות לבנדר בר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%93%d7%a8-%d7%91%d7%a8/feed/ 0 ארמנים באיסטנבול – סדנה לייצור מצילותhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a8%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%25a8%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25a1%25d7%2598%25d7%25a0%25d7%2591%25d7%2595%25d7%259c-%25d7%25a1%25d7%2593%25d7%25a0%25d7%2594-%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%259e%25d7%25a6%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2595%25d7%25aa https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a8%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa/#respond Mon, 22 Sep 2008 16:27:07 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a8%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa/במשך 400 שנים החזיקו כמה משפחות ארמניות מאיסטנבול בסודות אלכימיה כמוסים של ייצור מצילות, ואלה עברו מדור לדור. ניצן שריג, שליחת "מסע אחר", ביקרה בסדנה האחרונה שבבעלות ארמנית וגילתה שהמסורת, מפוארת וחזקה ככל שתהיה, אינה חסינה בפני שינויים

הפוסט ארמנים באיסטנבול – סדנה לייצור מצילות הופיע ראשון במסע אחר

]]>

סדנת המצילות של האחים אָרְמַן וסָרְקִיס טוֹמוּרג'וּק נחלקת לעולם של מעלה ולעולם של מטה. לעיני המשקיפים מהגלריה המעוצבת אל העולם של מעלה נגלה מטמון גדול של מאות, אולי אפילו אלפים, של מצילות מוזהבות בשלל גדלים ודוגמאות ריקועים, סדורות זו בצד זו על מדפים ארוכים וגבוהים. אחר כך יורדים במדרגות לולייניות לעולם של מטה, מתחת לאדמה. כמו בשאול המיתולוגי, גם כאן שולטים תנור יורק אש, ריח שרפה ומתכות מותכות.
ערמת מתכת הנראית כנחושת מפותלת על הרצפה מול הכבשן. מרחוק, מחדר אחורי נסתר, נשמעת הלמות פטישים רבים על מתכת עיקשת. 12 אנשים יושבים על כסאות נמוכים, ידיהם הגרומות והשחורות אוחזות בפטישים בעלי ידיות עץ וראשי ברזל, ומולם סדני עץ שעליהם מונחות צלחות מתכת שונות בקוטרן ובעוביין. כל מכה המונחתת על הצלחה פוגעת בדיוק במקום שאליו כיוון האומן. הוא מסובב את הצלחת במיומנות ומנחית מכת ריקוע נוספת. המתכת הולכת ומתכסה באוסף של מכות פטיש המשנות את צורתה בהדרגה לכדי מצילה. הרעש מחריש אוזניים, ואין רגע של שקט או של מנוחה בטלה. דומה שהאומנים אינם מוטרדים מכך יתר על המידה – אין הם משתמשים באטמי אוזניים ואין הם מנסים לפתוח בשיחה.

תבוסה מצלצלת

אין כארמנים בייצור פעמונים ומצילות, ובייחוד נודעו באומנות המצלצלת הארמנים תושבי איסטנבול. בשנת 1600 לערך הגיע לבירה העות'מאנית הנפח הארמני קֶרוֹפֶה, שמוצאו ביישוב באזור הים השחור, היישר לסדנה לייצור קלדרונים – סירי מתכת ענקיים שנועדו למטבח המלכותי בארמון טופקאפי. בנו, אבדיס הראשון, שהקפיד ללמוד את אומנות הנפחות מאביו, לא הסתפק בידע הקיים. כנער חקרן וממציא פיתח שיטה לייצור תערובת ברונזה בעלת איכויות גבוהות יותר. תערובת של ברונזה מורכבת מנחושת ובדיל (או אבץ), לרוב ביחס של כשמונים אחוז
נחושת וכעשרים אחוז בדיל, אך בתערובת שהמציא אבדיס יש עוד מרכיבים שזהותם ויחסיהם נשמרים מאז בסודי סודות. יש האומרים שמעט כסף מעורב בתרכובת, אך אין מי שיודע זאת בוודאות מלבד הנוגעים בדבר. ב־1618 מונה אבדיס על ידי הסולטן עוסמאן השני לתפקיד יצרן המצילות המלכותי, שהצמיד לשמם את הכינוי "זילג'יין", שמשמעו בארמנית "יצרני המצילות". שנים ספורות לאחר מכן הקימו האב ובנו את מפעלם הראשון בעיר.
מפעלם של בני זילג'יין זכה בחוזה בלעדי עם הסולטנות והיה ליצרן המצִלתיים של תזמורת המלחמה, ה"מֶהְטֶר". התזמורת, להבדיל מתזמורת צה"ל, היתה יחידה פעילה בשדה הקרב. חימושה: כלי נשיפה כפולים הקרויים "זוּרנָה", בעלי צליל רם וצורם, חצוצרות ארוכות צוואר, תופי סיר גדולים שנישאו על ידי גמלים, תופי בס, מצִלתיים ענקיות, משולשים ופעמונים. תפקיד ההרכב היה לייצר מוזיקה חזקה ואינטנסיבית שתחריש את אוזני האויב, תחליש את עמידתו ותזרז את תבוסתו ליניצ'רים – החיילים העות'מאנים. בתזמור קצבי יותר ורועש פחות ליוו הנגנים את היניצ'רים אלי קרב והופיעו בטקסים רשמיים. אסטרטגיה זו של זעזוע האויב היתה ידועה בעולם הקדום (למשל מקרה כיבוש יריחו), אך עוצמותיה הקוליות היוצאות דופן של תזמורת המהטר נודעו בכל קצוות אירופה. עם פירוקו של חיל היניצ'רים ב־1826, במעבר לחיל מודרני יותר, נדַמה גם התזמורת.
בתקופה הזאת, שבה קשרי הסולטנות עם המערב היו מוגבלים מתוקף סגירותו של "השער הגדול" (הסולטנות) בפני אירופה ה"כופרת", דווקא תזמורת המהטר היתה זו שפרצה לתודעת האירופאים. מלחינים כמוצרט, היידן, וגנר, ורדי ורוסיני כתבו בהשראתה מוזיקה לאופרה ואף שילבו ביצירותיהם אלמנטים של התזמורת הצבאית. המלחין הקטור ברליוז היה הראשון ששילב את המצילות התלויות על עמוד בתזמורת. העניין הגובר במצילות עודד את אבדיס זילג'יין השני לנסוע ברחבי היבשת ולהציג את מרכולתו הייחודית. בשנת 1865 כבר היה למשפחה עסק משגשג ששמו היה "Zildjian & Cie", ובו עבדו בצוותא אבדיס ובנו קרופה השני.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד איסטנבול,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הארמנים והג'אז

הקהילה הארמנית באיסטנבול עתיקה כימי העות'מאנים בעיר. לאורך התקופה העות'מאנית יושבו בעיר ארמנים מכל רחבי הסולטנות, והם נודעו כאומנים מוכשרים וכסוחרים ממולחים. רבים מהם שלטו בשפות זרות ושימשו בתפקידי מפתח כמתורגמנים וכמורים. היו שהגיעו אף למעמד "וזירים" וכיהנו כשרי חוץ וכשרי כלכלה. נאמנותם זיכתה את הקהילה בתואר "האומה הנאמנה". אולם עם היחלשות הסולטנות והצטרפותה למלחמת העולם הראשונה היו נתונים הארמנים במצב של איום מתמשך מצד חוגים לאומניים. נאמנותם לסולטנות הוטלה בספק, ורבים מהם נהרגו בה ובמלחמת העצמאות התורכית (1920־1923), שפרצה בעקבותיה.
משפחות שלמות החליטו לעזוב את תורכיה ולהגר ממנה. היעד המועדף היה אמריקה, ובעיקר בוסטון ולוס אנג'לס. הימים היו ימי ראשית הפריחה הגדולה של הג'אז. תזמורתו של בני גודמן מילאה אולמות, ומתופפים רבים התעניינו בתוצרת האיכותית של הזילג'יינים. בשנת 1929 נפתח במסצ'וסטס המפעל האמריקאי של משפחת זילג'יין. המפעל, שבראשו עמד אבדיס השלישי, שהיה הראשון מבני המשפחה שהיגר לאמריקה בשנת 1908, ייצר מצילות למערכות התופים המתפתחות. הצלחת מפעלה של משפחת זילג'יין באמריקה עמדה בניגוד להתפתחויות ברפובליקה התורכית. מדיניותן של הממשלות הלאומיות וגל מהומות אנטי נוצריות בשנות החמישים של המאה הקודמת הביאו את אחרון הבנים לבית זילג'יין, קִירְקוֹר, לסגור בשנת 1968 את המפעל ההיסטורי באיסטנבול. מפעל חיים ומסורת בני כ־400 שנים עמדו בפני כליה.
אלא שכאן מתחוללת תפנית מפתיעה בעלילה. אגופ טומורג'וק, בן למשפחה ארמנית קרובה שגדל בסדנה מגיל תשע והלם בפטיש, סדן ליד סדן, עם קירקור, כפי שמעידה תמונת שחור־לבן דהויה המצויה בידי בניו, החליט להמשיך את המפעל, ויהי מה. עם שני אחיו ושני בניו הצעירים, סרקיס וארמן, ובסיועו של חברו לעבודה מהמט, תורכי במוצאו, עבד אגופ בפרך והמשיך לייצר על פי הנוסחה הסודית מצילות בעבודת יד. השם, הקרבה המשפחתית לזילג'יין והמסורת הקלו על התבססות מפעלם, שנקרא "איסטנבול צ'ימבלז", וכבר בראשית שנות השמונים של המאה שעברה הצליחו לייצא מצילות ראשונות. כשמת האב ב־1996 הנציחו בניו את שמו ושינו את שם החברה ל"איסטנבול אגופ". מהמט, שפרש אז מהמפעל, הקים מפעל משל עצמו, קרא לו "איסטנבול מהמט" והמשיך לייצר מצילות על פי הניסיון שרכש בסדנת זילג'יין ובעבודתו עם אגופ.
נוכחות האב המייסד מורגשת היטב בסדנה. פניו הסמכותיות משקיפות מתמונת קיר גדולה התלויה באולם שבו מאוחסנות המצילות, מפקחות על האוצר יקר הערך. זוג האחים, סרקיס וארמן, מודעים לכובד המשימה שלפניהם. כשאביהם התחיל את העסק, היו שלושה־ארבעה סוגים של מצילות. כעת הם מונים כ־750 סוגים המפיקים 8,000 צלילים שונים. האחים לבושים חולצות משובצות תואמות ופועלים בצוותא. סרקיס, המבוגר מאחיו במעט, שמנמן ושתקן, הוא הממונה על הייצור. ארמן, שרמנטי ודברן, מופקד על יחסי הציבור והשיווק. בחוץ חונות שתי מכוניות מרצדס שחורות, זהות כמובן.

 

המצילות מוכנות לעיבודן בפטיש, לאחר תהליך התכה וכבישה החוזר על עצמו כשבע או שמונה פעמים, עד שמתקבל המרקם המתאים. העובד המיומן מודד במדויק את קוטר המצילות, שכן כל אחת מהן מסווגת על פי קוטרה, עובייה וצורת עיבודה

 

כאלפיים מכות פטיש הופכות בהדרגה את גוש המתכת לכדי מצילה. כל מכה המונחתת על הצלחת פוגעת בדיוק במקום שאליו כיוון האומן

פטיש וחוגה, כלי עבודתו של אומן המצילות, שלא השתנו זה ארבע מאות שנה. דווקא מסורת העברת האומנות בתוך המשפחה הארמנית לא תמשיך לדור הבא מבני הקהילה הארמנית לא נמצאו מועמדים מתאימים שרוצים ללמוד את סוד ייצור המצילות

מוזיקה בצלחת
לאחר הבטחה לשמירת הסודיות וכללי הבטיחות, אנו יורדים למרתף השְאול הקודח והרותח. תהליך המטמורפוזה שעוברת צלחת הברונזה לכדי כלי מוזיקלי בעיצומו: ראשית, מספר ארמן, מתיכים את תרכובת המתכות הסודית בחום של כ־1,200 מעלות צלסיוס המופקות משרפת גזעי עצי אורן, שהם בלבד מתאימים לתהליך. לאחר מכן התרכובת נמזגת לתבניות בכל מיני גדלים. מהתבניות מוצאות היציקות דמויות העוגה ומשוטחות במכבש. הלוח מותך שוב, הפעם בכ־2,000 מעלות. שוב משוטחות היציקות במכבש, ושוב הן שבות לתנור. תהליך ההתכה והכבישה חוזר על עצמו כשבע או שמונה פעמים, עד שמתקבל המרקם המתאים. החומר המתקבל אינו גמיש, והוא נוטה להישבר, מגלה ארמן, ולכן בתהליך סודי אחר מצופה הצלחת בחומר המקנה לה גמישות. מכאן היא תועבר לידיו המיומנות של האומן. כאלפיים מכות פטיש בממוצע מכניסות בצלחת רוח חיים ומוזיקה. ככל שמכים בחומר פעמים רבות יותר, כך הוא מתחזק יותר. הצלחת המרוקעת מועברת למכשיר שמעצב, מאחד ומאזן את פניה, פעם מבחוץ ופעם מבפנים. עתה תנוח המצילה למשך 24 שעות לפחות, ואז תנוסה על ידי מוזיקאי מקצועי בחדר אקוסטי שנבנה בסדנה במיוחד לשם כך. בטרם תצא המצילה לעולם הגדול היא תעבור עוד ניסוי כלים. מתוך חמישים מצילות, כארבעים תסווגנה כ"טובות", כחמש כ"לא רעות", והנותרות תיפסלנה.
הסדרות המסורתיות נושאות שמות תורכיים מלאי נוסטלגיה כפשה, וזיר, עות'מאן ותורק. יש גם סדרה חתומה על ידי המוזיקאי מל לואיס ועל ידי האב אגופ. מוזיקאים רבים קשרו את שמם במצילות של חברת איסטנבול אגופ, בהם נגן הג'אז אלווין ג'ונס האגדי, ג'ף המילטון, אידריס מוחמד ורבים אחרים. בעבור מקצתם עוצבו מצילות על פי הזמנה מיוחדת, ויש שעולים לרגל כדי לחזות במצילה בעת עשייתה. מדי יום ביומו יוצאות תחת ידם של האומנים באיסטנבול אגופ כמאה מצילות. בזילג'יין בארצות הברית התפוקה גדולה פי עשרים – כאלפיים מצילות ביום; שישים אחוזים מהן נעשות בייצור ידני, והשאר בייצור מכני. כ־95 אחוזים מתוצרתן של שתי המשפחות מיוצאים לרחבי העולם.

הדור הבא של המצילות
בשנים האחרונות עוברת הקהילה הארמנית באיסטנבול, שהיא הגדולה במדינה, שינויים רבים. למרות האפשרות לקיים חיי דת ותרבות חופשיים, הקהילה מצויה בתהליך מתגבר של היטמעות והתבוללות בחברה התורכית. סרקיס וארמן טומורג'וק מייצגים בעצמם את מגמת השינויים: שניהם דוברים את השפה התורכית טוב יותר מהשפה הארמנית, וכמנהג מחצית מבני עדתם, גם הם נשואים באושר ובעושר לנשים תורכיות. גם בסדנה הדברים אינם כתמול שלשום. כל האומנים המומחים הם תורכים, ונראה כי מסורת העברת האומנות בתוך המשפחה הארמנית לא תמשיך לדור הבא – מבני הקהילה הארמנית לא נמצאו מועמדים מתאימים שרוצים להיות לשוליה וללמוד את סוד ייצור המצילות. וכלל לא מן הנמנע שסודות הייצור, שהיו כמוסים ושמורים בקהילה, יימכרו לחברה מסחרית, הואיל ובשוק המצילות, שנשלט עד לא מזמן באופן מוחלט בידי משפחות ארמניות, פועלות כבר היום חברות כ"איסטנבול מהמט" ו"בוספורוס", שבעליהן תורכים מוסלמים.
דומה שדווקא במפעל משפחת זילג'יין שבארצות הברית, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", ממשיכה המורשת, כנראה משום שהקהילה הארמנית שם, שהיא הקבוצה האתנית השביעית בגודלה בארצות הברית, מלוכדת וגדולה במידה ניכרת מזו שבאיסטנבול. אך גם מסורת זו אינה חסינה בפני שינויים: ברוח קידום האישה ולראשונה זה 400 שנה נטלו לידיהן לאחרונה את ניהול המפעל שתי נשים – נכדותיו של אבדיס השלישי.

הפוסט ארמנים באיסטנבול – סדנה לייצור מצילות הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a8%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%93%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa/feed/ 0 לאוס: אורגות בחצר האדומהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a1-%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2592%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2591%25d7%2597%25d7%25a6%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2593%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94/#comments Sun, 14 Sep 2008 23:57:26 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94/קומוניסטית תאילנדית, שבאה ללאוס כדי לחפש סוציאליזם טהור ומצאה משי טהור ממנו, מציעה לנערות כפריות אלטרנטיבה לחיי זנות

הפוסט לאוס: אורגות בחצר האדומה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
קול שקשוק עץ בעץ קיבל את פני כשנכנסתי לחצר בשכונה צדדית בוויינטיאן
(Vientiane), בירת לאוס. המעבר החד בין הרחוב ההומה והמאובק לחצר השקטה והמוריקה התעצם למראה עשרות הנערות הישובות מול נולי מסגרת גדולים ואורגות אריגי משי עדינים בשלל צבעים ודגמים.
כשבעים נערות בנות 14־20 חיות בחצר, שהיא בית בשבילן. כמחציתן הגיעו לעיר מכפרים שבצפון לאוס והשאר מהדרום ומהמרכז. משפחות כפריות הכורעות תחת עול הפרנסה שולחות את בנותיהן העירה להרוויח מעט כסף, שיקיים את הנערות ואת קרוביהן בכפר הרחוק. במקרה הטוב הן מוצאות עבודה כמשרתות של אנשי האליטות החדשות או כפועלות דחק במפעלים. אלה שלא שפר גורלן מתגלגלות אל מכוני מין בלאוס ובתאילנד השכנה, הצומחים בקצב זהה לזה של האליטות והמפעלים הזרים.
גברת ינקום, תאילנדית בעלת מראה אצילי ועבר קומוניסטי, מציעה לנערות אלטרנטיבה. לפני כעשר שנים היא הקימה את פרויקט מאיקום (Maicome), שפירושו בלאית "חוט הזהב" ומטרתו ייצור אריגי משי באיכות גבוהה ובשיטות ובדגמים מסורתיים של לאוס.
בארצה היתה ינקום פעילה נמרצת בתנועות הסטודנטים הקומוניסטיות. להטה עלה לה לא פעם במעצר. כשהשתנו יחסי לאוס ותאילנד, באמצע שנות התשעים, מאיבה לוחמנית לשלום מתוח, החליטה ינקום להתחיל מחדש בלאוס. בארצה החדשה, שקומוניזם היה ההשראה לעצמאותה, התקבלה ינקום בברכה, מה עוד שהימים היו ראשית ה"כלכלה החדשה", ומשקיעים זכו להטבות מפליגות כדי לסייע למדינה הענייה ורוויָת המלחמות להשתקם.
ינקום גילתה כי משי איכותי וצבעים עמידים נעלמו מהשוק המקומי, והחלה לאתר צעירות שהספיקו ללמוד מנשות המשפחה הבוגרות את מלאכת האריגה. בראשן טמון הידע ליצירת דגמי אריגים מורכבים המאפיינים את הקבוצות האתניות השונות בלאוס, ויחד הן משחזרות את הידע העתיק בטוויית חוטי משי איכותיים ובצביעתם.
כל נערה ישובה מול נול משלה ואורגת במיומנות אריג על פי התמחותה, הרצוף דגמים גיאומטריים מורכבים שטוויים מחזורית כרצועות או מפוזרים כאבנים יקרות על פני האריג. ינקום מפרשת: הנה "אשה מחייכת" וכאן "זר פרחים וצמיד" – מבשרי חתונה מסורתיים – ואלה "פרחי אהבה" או "פרחי גן עדן", ויש עוד סחלבים, יקינטונים ולוטוס קדוש. האורגות מדרום לאוס הביאו מוטיבים של פילים ומקדשי חמֵר מקמבודיה השכנה, וגם מקומם של מטוסים, הליקופטרים וגבר עם רובה לא נפקד – זכר לשנות מלחמה עקובות מדם שנחרתו באריגים העדינים כזיכרון.
התפוקה לשעה ברוב הנולים היא סנטימטר אחד. לאחר 12 שעות עבודה, כמעט ללא מנוחה, פורשות הנערות לחדרי המגורים שבחצר. הן מבשלות ואוכלות בצוותא ומחליפות את הריכוז הדומם אל מול הנול בשירה ובפטפוט. שכרן החודשי מחושב על פי הספקן ונע בין שישים דולר – כפול מהשכר החודשי הממוצע בלאוס – למאתיים דולר, למצטיינות.
עם קהל הלקוחות, בעיקר נשים, נמנים מאות אנשי ארגוני סיוע ומשלחות דיפלומטיות. בלשון הלאית הם מכונים "אנשים עם צבעים", כלומר בעלי המדים, השררה והכסף. כששהיתי בחצר ביקרו במקום אשת שגריר תאילנד ואשה דנית שעושה מחקר על דייגי
נהר המקונג. הן באו לפקח על קצב התקדמות אריגיהן. המזמינה מתוודעת לאריג המתהווה ולאומנית היוצרת אותו, וקשרי חוט משתלבים בקשרי אנוש שלעולם ילוו את לובש האריג.
לאחרונה פרצה ינקום לשוק הבינלאומי עם הצגת אריגיה ביריד הסחר של מדינות דרום מזרח אסיה ובאתר האינטרנט שפתחה לא מכבר בסיוע יזם מקומי. לדבריה, בלאוס מאמינים שרק בדרכי עבודה קפיטליסטיות אפשר להגיע לסוציאליזם אמיתי. עוד סיפור בדים.

הפוסט לאוס: אורגות בחצר האדומה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a1-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94/feed/ 1