הנותר שריד לצ'יצ'ימקאס?
דבר לא נותר מזוהר אותם ימים רחוקים. החיים נעשו קשים מנשוא: הכפריים הפכו לעבדים לבעלי קרקעות, שקעו בעוניים וגם נישקם הקדום קם עליהם במסווה של פתח תקוה. העשבים, הרעל מעורר ההזיות, ה"פולקה" – הוא האלכוהול המזוקק מצמחי האגבה, ועמו אלכוהול חדש שהביא העידן התעשיתי לכפר, הפכו לתכלית קיומם. כך שקעו כפרים שלמים בייאוש, ללא כל תקווה. כחלק מההדרדרות אבד גם הזכרון הקולקטיבי. מי זוכר כיום איך הצליחו לגבור על טולה ועל מנהיגה קצאלקואטל?
בין שבטי הצ'יצ'ימקאס ששרדו, בולט שבט האוטומי. אנשים פזורים במדינות שונות במכסיקו, במיוחד בהידלגו. הקירבה לשבטים אחרים הביאה רבים מהם להתבולל ברוב המדבר את שפת נאהואטל שהיא שפת הטולטקים והאצטקים. רבים מהם כבר מדברים ספרדית. במקומות מרוחקים יותר, באזורים קשים במיוחד, ידעו לשמר את לשונם, מינהגיהם, דתם ומסורתם. במדינת פואבלה, בכפר הנקרא סאן פבליטו (באזור ההר הגבוה), הם מצויים בהסגר תרבותי. הם בחרו לחיות בגטו דווקא לאור העובדה ששכנים משבטים אחרים גובלים בשדותיהם, ובשוק השבועי שבעיירת המחוז פאואטלן הם פוגשים מדי יום ראשון את שכניהם הלבנים ובני התערובת.
במשך שנים רבות סגרו את חלונות תרבותם. הם לא איפשרו דריסת רגל לזרים, שמרו על מינהגים קדומים, על מאגיה לבנה ושחורה, על טקסי ריפוי, על תפילות לרוב האבות, ועל העשבים המרפאים והגורמים נזק. בני נביטה מיהרו להקקריב קורבן ל"נגואלס" – הרוחות הנודדות בדמות אדם או חיה החיות ביניהם ובתוכם, והשוכנות, לפי אמונתם, סמוך לבתי הכפר. רוחות אלו יכולות להועיל, אך גם להזיק, ורצוי איפוא לרצותן בקורבנות.
שתי דרכים עומדות בפני המבקש להגיע לסאן פבליטו: האחת – לעלות לכביש היורד ממכסיקו העיר דרך אזור הפירמידות של טאוטיהואקן לכיוון החוף, שם נשפך לים נהר רחב ידיים. כביש זה חולף דרך שדות-נפט, אגמים ויערות. הדרך השניה מחייבת חציית דרכי עפר המקשרות בין האזורים ההריים השונים של מדינת פואבלה, מעבר בקירבת נחלים ומפלים מרהיבים ביופים, ישיבה בקרב שבטי הטוטונקאס והנאואס, חציית נהר סמפואלה, ביקור במערות שחלק מהן שימש לצורכי פולחן קדום, עמידה מול גן פסלים מסדנתו של האלוהים בעצמו, וכל זאת כדי להגיע לעיירה פאואטלאן. משם אם מזג-האויר יאפשר זאת, והמפולות בדרכים לא יהיו חמורות, להגיע לבסוף לסאן-פבליטו.
הדרך למחוז כיסופים אל לה להיות קלה. חייבים לחוש במעבר ממימד אחד למימד אחר. בחרתי בדרך השניה, כאילו חזרנו לימים ההם, עת חיילי טולה לא הצליחו להתגבר על המרחק הרב ועל הביצועים הטבעיים של היישוב, השוכן כמו קן נשרים במרומי ההר. הדרך לא הכזיבה ושילמה בכסות של יופי עבור כל קשייה.

בהיכל היהלום, עם דון לוקאס
הדרך מתחילה ליד קצאלאן – אחד הכפרים היפים ביותר במכסיקו. זהו כפר קולוניאלי המוקף כפרים אינדיאנים והמשמש עיירת מחוז. פעמים רבים בשנה מתקיימות בו חגיגות בעלות אופי דתי וחקלאי, שבהן נמשכים הריקודים הקדומים ימים רבים. בין הריקודים המסורתיים בולטים "ריקוד המעופפים" של שבט הטוטונקאס, הבא לשחזר את בריאת העולם ותנועות הכוכבים, ו"ריקוד הקצאלס", בו מחקים את תנועות הציפורים, זכר לפולחן שקדם ליציאה לציד. השוק הססגוני של יום ראשון המתקיים בערפל הסמיך המכסה את הכיכר, הרחובות ובני האדם, נוסך תחושה של הליכה בעולם שבו בכל רגע עתיד להתגלות דבר חדש. פעם זו כנסיה הצצה מתוך בית-קברות, ולצדה פרחי-בר הלועגים למוות; פעם אחרת זו להקת ציפורים שמצאו מחסה על אחד העצים העתיקים וקולן נשמע כקול ציפורי השאול, שעל פי אמונת תושבי המקום, מלוות את המתים בסוף דרכם.
שביל העפר חולף על פני כפרים ציוריים אחדים. באחד מהם, פופולטקורה, שמורים בבית העיריה דפים מיומנו של קורטס, הכובש הספרדי של מכסיקו. בתחתית הדרך המתפתלת, בין גיאיות עוצרי-נשימה, מצוקים, יערות, שדות תירס ובקירבת נהר סמפואלה, מתגלה לפתע כפר טוטונקי: ספוטיטלאן שמו. רחובות ישרים, מגדל כנסיה בולט, גשרי אבן צרים שעליהם יכולים לעבור שני הולכי רגל או, לכל היותר, סוס ורוכבו. בקילומטרים האחרונים לפני הכפר חולפת הדרך ליד מעיינות הפורצים מכל פינה, וכן על פני עצי פרי ומטעי קפה. בתי הכפר נראים כאילו שקעו בתוך הצמחייה. מרחוק נראה המקום כשריד ארכיאולוגי של תרבות שהיתה, והטבע הוכיח מי האדון האמיתי כאן. הטוטונקים מקבלים את הזר בפנים שמחות. בדידותם של המקומיים הופכת כל זר לרצוי. הנשים נושאות את ילדיהן בסלי נצרים וכך גם את התוצרת המובאת מהשוק. סמוך לשוק, מגובה של עשרים מטרים, נופל מפל בין בוסתנים עמוסי פרי ובתוכם תשעה סוגי בננות, פפאיות ואבוקדו. בנהר דגים וחסילונים המשלימים את תחושת גן העדן שמשרה ארץ חמה זאת. חלפנו על פני ה"מלון" – סוכת עצים ליד הכיכר המרכזית – ומשם פנינו אל המערות, במרומי ההר. חצינו ברגל מכלאות בקר ומטעי פרי כדי למצוא, בשארית הנשימה, את דון רודולפו – האחראי על המערות. בכניסה לבטן האדמה גוברת תחושה מוזרה שהנה אנו עושים מעשה שלא יעשה: מחללים מקדש אשר שמר על סודו במשך יובלות, ועל כן מצפה לנו עונש הצפוי לאלו הפוגעים בקודש.
בתוך המערה שומעים את המיית המים וזרימת המעיינות. פנסו של רודולפו מגלה צורות שפיסלו המים והזמן בבטן ההר. נטיפים וזקיפים מכתרים את "היכל היהלום". אור המנורה מוחזר מאלפי פינות וזוויות. הדימיון מגלה בזקיפים ובנטיפים צורות של מקל, פני זקן ועוד צורות רבות. זחלנו בין המעיינות לתוך מחילות שהלכו וצרו, ולבסוף הגענו לאגם מיניאטורי מוקף ארמונות של ממלכת גמדים.
דון לוקאס – שהמיר רק לפני שנים מועטות את דתו והפך לפרוטסטנט – שכח את טעם האלכוהול, ובמקומו התמכר לחזון אחרית הימים. בעומק האדמה החל לדקלם את עיקרי תורתו המפחידה על הגיהינום שאני עתיד לרשת, על דבר מלכות השטן ומה לא. במבוך ללא מוצא מעין זה, אין זה מן התבונה לסתור את דברי מורה הדרך. שמעתי, ללא תגובה, על סופי באחרית הימים, תוך כדי כמיהה לאור השמש. בבטן האדמה, באוויר הכבד והמעיק, הפך היער שבחוץ לתקווה ולהזייה גם יחד.
בכפר התברר לנו שאין גשר כדי לחצות את הנחל, ונוכל להגיע לגדה השניה רק לאחר שנחצה את המים באזור הנחשב רדוד למדי. חצינו באימה ושלחנו תפילה לכיוון המים הזורמים.
בצד השני, כשהסכנה כבר מאחורינו, ציפו לנו מרבדי פרחים, ביניהם בלט פרג לבן ומבהיק. מרגע זה ליווה אותנו הפרג עד סוף המסע.
עלינו שוב לאיזור ההרים הגבוהים ובדרך חצינו כפרים ושווקים, עד שהיגענו לזאקטלאן, מרכז תפוחי-העץ.

צילום: אמיר יחיאלי

פסלי האלים
הכפריים קידמו את פנינו בלבושם הססגוני, כפר כפר ולבושו המיוחד. בדוכנים לאורך דרך העפר, מכרו משקאות חריפים מענבי-בר, מתפוחים, ומכל פרי אחר הגדל בצד זה של הנחל. בתים עשויים עץ צצו להם מתוך היער ועל גדות האגמים. פרשים חלפו ובאו עד הגיענו לנקודה הגבוהה ביותר בדרך, ממנה התגלה עמק זמפואלה בכל הדרו. מכאן הוא נראה כאיזמרגד ענק ובתוכו טיפות אודם.
הדרך בהמשך היתה קשה במיוחד. השטפונות האחרונים חשפו סלעים רבים וההתקדמות נעשית איטית ביותר. נתיב ההתקדמות נראה כחריץ צר וארוך – פצע בהר הנגוע.
והנה הם, בקצה השבילים כולם, פסלי האבן. בקצה הדרך דוכן עץ קטן ממנו עולים ריחות חריפים המעידים על מזון מכסיקאי מתובל, המיועד אך ורק לבעלי קיבת ברזל. מתחת לביקתה – ערוצי נחל ולצידם ארזים. בתוך היערות, גם פסלים אדיר מימדים; דמויות אבן ענקיות, ולידן פסלים קטנים. הטבע שיחק כרצונו והותיר מאחוריו אחד מפלאי תבל. דמויות אנשים, זוגות נאהבים, בתי קומות, פגודות, בעלי חיים וציפורים. הכל מעשה ידי הרוח והמים, או אם רוצים – מעשה האלים.
בין האבנים מתרוצצים עדרים. הרועים יודעים לספר על מערה, מתחת לאחד הנחלים שבתוכה נמצאים הפסלים היפים ביותר. איש מהם לא ביקר בה.
בעומדך מול המרחבים האינסופיים, אתה יכול לשחזר את תחושת התושבים הקדומים של העמק בעומדם מול האלים שהפכו לאבן. כמעט ניתן לשמוע את התפילות ולראות את הפולחן המוקדש לבני הענק השוכנים, ללא הפרעה, במקום שם הרוח הוא המלך היחיד.
חזרנו לכביש הראשי, וחלפנו על פני אגם ענק ולידו יער גוסס. שלט מכריז: "אזור מחלת עצים". קשה להאמין; מדי פעם שומעים חבטה של עץ קורס, ומוחץ את השיחים תחתיו. עזבנו את היעד המת כדי להגיע לעיר הפרחים.

הכוחות המאגיים של דון סירילו
המכון לחקר האינדיאנים בהואאוצ'יננגו שימש לי בסיס מצויין. המורה הרננדס – מנהל המוסד – לימד אותי הן על פעולות המכון ועל אופי השבטים באזור. הרננדס – שהוא בעצמו אינדיאני ודובר נהואטל – שוחח עימי על בעיות הכפריים: ניצול ונישול מאדמות טובות, השתלטות פוליטיקאים על אדמות הכפרים, ומצבים של עוני ורעב.
ביקשתי מהרננדס להביא אותי לכפר קקואילה, שם נמצא הריכוז הגדול ביותר של קוסמים ומכשפים. תושבי המקום עוסקים במאגיה לבנה ושחורה. רבים מגיעים אל הקוסמים ה"רעים". קוסמים אלו פועלים בעזרת כוחות הרשע העליונים; לאלה אין חוקי מוסר ומסורות שבטיות מקודשות הכובלות אותם. מכשפים אלו מסוגלים לגרום רעה לכל קורבן תמורת תשלום. אי לכך מגיעים למקום אנשים שונים: החל מפוליטיקאים המבקשים לחסל יריב, וכלה בפשוטי העם, המעוניינים לגרום למחלה קשה, אסון כלכלי ואפילו מוות לשכן, בעל, אישה או כל אדם אחר. מערכת שלימה מתקיימת כאן בזכות שינאת האדם את זולתו, וככל שרבים המבקשים, חש עצמו המכשף כאבן בבניין שלם והכרחי שיצרו האלים.
לא רק תושבי האזור, הנוהגים לפי חוקי המסורת, מגיעים לכפר; ממרחקים באים גם עשירים לבנים מהעיר מכסיקו ששמעו על קוסם מומלץ.
סוג אחר של פונים הם תושבים תמימים אחוזי יאוש, המתרוצצים בין הבקתות כדי לזכות בתרופה לאחר שכל הרופאים הכזיבו, ואפילו אלו המטפלים במרכזים היוקרתיים בארצות הברית. קקואילה היא עבורם התחנה האחרונה, על כן אפשר למצוא שם אם מיואשת שבנה מת בידי הקוסם במערה "קדושה" למרות שהיא שילמה והוא הבטיח, וצעירה הזועקת לעבר המכשף שלקח את כל כספה ואילו בעלה עדיין חי. "לא חסרים הנוכלים בינינו" – יסביר לי מאוחר יותר אחד מבעלי "הכוח העליון".
כבר בכניסה לכפר מצפים שודדים לבעלי המזומנים. דרך העפר הצרה אינה מאפשרת נסיגה או בריחה. הרננדס המכיר את הדרך בה פועלת המערכת, החליט להסיע אותנו ברכב של המכון, המוכר לתושבי הכפר. כך נוכל להגיע לקוסם "טוב", מאלה שעוסקים רק בריפוי חולים ובפעולות אחרות שיש בהן מן התועלת, אדם העוסק במאגיה לבנה, אסור לו, וגם לא יוכל, להתקשר לכוחות הרע. כוונתנו היתה לפגוש בדון סירילו, ששמו יצא כמחולל ניסים. קוסם זה מעולם לא גרם למותו של איש, ומעולם לא התקשר עם "האחר", ועל כן אינו שולט בכוחות שטניים ואין לו גישה למאגיה שחורה.
הגענו לכפר ללא כל פגע, גם את הגשר הצר בכניסה חצינו בשלום. מזלנו שיחק לנו כי פגשנו בדון סירילו עסוק בטיפול קשה ומתיש באישה שהגיעה אליו ממכסיקו העיר, כדי להשתחרר בעזרתו מהזיות הרודפות אותה בחלום ובהקיץ ומאיימות להטריף את דעתה.
דון סירילו הוא דמות אופיינית של קוסם טוב: עני מרוד, בקושי מביא פת לחם לבני ביתו, שלא כאותם העוסקים ברע והמקבלים תשלומים שמנים על עבודתם. הוא עובד לעיתים ימים ולילות ללא כל תשלום, ולפעמים הוא מקבל סל פירות או תרנגולת. ביתו דל, ילדיו מתהלכים קרועי בגדים ואילו הוא, השולט על עולמות עליונים, אינו מסוגל להביא מזון לבני ביתו.
בילדותו סבל דון סירילו ממחלה והובא במצב קשה לקוסם הכפרי. הקוסם מצא את סיבת המחלה. "הילד" – אמר להורים – "הוא בעל כוחות ריפוי על-טבעיים, וכוחות אלו יהרגו אותו אם לא יתחיל לרפא כבר עכשיו…" כך הפך ילד בן שבע, ללא הכשרה במאגיה, לקוסם.
ליד המזבח המקושט בפרחים ודמויות, כולם בעלי משמעות, ישב דון סירילו כשעיניו מעורפלות מאלכוהול – כי רק בעזרת האלכוהול אפשר לגלות מהן הסיבות האמיתיות לבעיות. ההזיה של האישה חוזרת על אותן התמונות ביום ובלילה: שלדים ארוכים מושכים אותה בידיהם אלי קבר.
עד כה ביקרה אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, פרוידיאנים, פרומיאנים ויונגיאנים. אחדים רצו לאשפזה. היונגיאנים, שכמו עמיתיהם שכנעו שמדובר בסכיזופרניה, ניסו לדלות מאחורי הדמויות את החוויה הדתית שכבשה את המטופלת ועל כן אינה מסוגלת לחזור מהחומרים הארכיטיפים. יום אחד שמעה על דון סירילו וכצעד של יאוש יצאה לחפשו.
דון סירילו התכנס בעצמו, בדק את גיצי האש שבערה ליד המזבח, פקח את עיניו לאשה שהגיעה אליו ממרחקים: "בעייתך היא שמישהו קבר את צילך וצריך להציל אותו". עבור בת עיר השפה נשמעה מוזרה ולא פחות מטורפת מההזיות עצמן. הצל הוא הנפש החיצונית, ALTER EGO במינוח פסיכולוגי. הנפש החיצונית היא חלק משלמות חיי האדם, ובכל זאת יסוד אוטונומי הפועל בנפרד אבל קשור קשר של קיום עם הגוף והנפש המקוריים. אם קורה משהו לצל (תמונת דוריאן גריי – למשל) קורה הדבר במקביל לבעל הצל. התבוננתי בו אף אני מבלי להבין: מה פירוש שהצל נקבע, מי לכד את הצל ומה צורתו? האם מדובר בהוויה חייתית, האם במעשה מאגי – ואז לצל יש משמעות אחרת הקשורה בכישוף?!
דון סירילו התבונן שוב באש וחייך. "יש תקווה", מילמל, "אני יודע היכן נקבע הצל". יצאנו יחד כעדת מטורפים ברכב של המכון. בדרך-לא-דרך התפתלנו בין מטעי קפה, אגבות ואדמות טרשים ולבסוף הגענו לבית קברות עתיק של כפר קטן ועזוב, במרכז הרכס העליון, רחוק מאוד מכפר הקוסמים. בצידי הכפר נראו פתחי מערות, ובכמה מהם שרידי מדורות שטרם כבו לגמרי, שהעידו על טקסים שהיו במקום לא מכבר. ללא פקפוק ניגש דון סירילו לתלולית עפר חדשה בבית הקברות. הוא החל לחפור במרץ ביד ימין בלבד. לאחר כמה דקות הוציא בחיוך נצחון בובה דקורת מחטים רבים ועליה חרוט שם האשה המיוסרת. "כל מחט היא סיוט הרודף אותך" – אמר, וברגישות של מנתח הוציא בזהירות את המחטים מגוף הבובה. כשגמר להוציא את המחטים נשמעה זעקה מפי האישה: "השלדים והידיים נשאבו לתוך האדמה!". תמו הסיוטים.
לאחר שסיים את המלאכה התבונן הקוסם בבובה, בדק את הטיפול בעיני מומחה והוסיף בקול מונוטוני: "אחיך שכר מכשף העובד עם הרע…" לאחר דקות ארוכות של דממה סיפרה בבכי על מות אביה, ועל ירושה שנמסרה רק לה – הסיפור הישן. לא יכולתי לשקוט, לא יכולתי להסביר לעצמי מה ראיתי באותו יום. המאגיה הפועלת בפסיכודרמה ברורה לי. הבנתי ששליפת המחטים הביאה לסיום ההזיה, אך לא יכולתי להבין מה קרה לפני כן. השם על הבובה מצביע על הכישוף. את האשה סירילו לא הכיר ולא שמע עד לאותו בוקר – כיצד איפוא ידע? – לי אין הסברים.
בדרכנו חזרה למכון הרהרתי בדברים שאמר לי האיש מאוחר יותר: "יש רופא במחוז שרודף אותי ואיני מבין אותו. אני יכול לעזור כשהוא לא מסוגל. גם הוא יכול לעזור כשאני לא מסוגל… כמה טוב יכולנו לעשות ביחד…".
היום הבלתי נשכח חלף ולמחרת עמדנו לצאת לפאואטלאן, עיירת המחוז שסביבה כפרים משבטים שונים, ביניהם באן פבליטו, שם ברצוני לבלות ימים רבים כדי ללמוד משהו על מה שנותר משרידי מנהגי הצ'יצ'ימקאס.

אל סאן פבליטו
בדרך לפאואטלאן משנה הנוף את פניו ללא הרף. בהתקרבנו לעיירה מקדם מדבר לבן ושטוח את פנינו, כאשר בדרך ממנה באנו השתולל היער, והירוק מאבק בכחול ובאדום כאילו ביקש להשתלט על הסביבה.
האזור יבש, האדמה מגלה חריצים עמוקים על פניה, כאילו שכחה זה מכבר את הרעננות והצבע של היער. צמחי קקטוס, צבר ואגבה צצים מכל עבר, ביניהם קקטוס המנורה השכיח כל כך בצפון המדינה. קקטוסים אלו מופיעים כציוני דרך בספרי הטולטקים המתארים נדודים בארץ שחונה זו.
בדרך ניכרים סימני השטפונות האחרונים. סלעים נותקו מההר ויצרו תילי מפולות החוסמים את הדרך. אבנים התלויות על בלימה במרומי הגבעות, מאיימות להצטרף לאלו שכבר הגיעו למשעול. הכפרים בדרך מאובקים וקשה להאמין שרק תמול שלשום השתולל מבול באזורים הקרובים. ליד הכפרים מרבצי חומר באזורים הקרובים. ליד הכפרים מרבצי חומר נדיר המשמש להכנת קרמיקה עדינה ביותר. הנוף והאקלים משתנים שוב: היובש מתחלף במעיינות. זרם המים חוצה את הדרך ועל המכונית להתמודד גם עם ביצות. חלק מהדרך מכוסה שרידי שלג שירד הלילה, שלג אשר יחד עם הברד יצר שכבת קרח מסוכנת. היער מופיע שוב ועמו שלל צבעיו. פרחים אדומים, כחולים, וצהובים מכל עבר. ככל שמתקדמים נעשה היער צפוף יותר. בצידי הדרך מצוקים ותהומות, וכפרים קטנים וציוריים נראים מרחוק על מעלה ההר או בתחתית ערוץ הנחל.
בצידי הדרך בתים ובפיתחם פסלי עץ המקשטים את הכניסות ואת גני הירק. לאחר נסיעה איטית מאוד אנו צופים מלמעלה בעיירה גדולה, בה נראים קירות כחולים וגגות רעפים אדומים. הרחובות צרים מאוד ומרוצפים באבנים קטנות וחלוקי נחל. פרנסי המקום השמידו, לצורכי הריצוף, אתר ארכיאולוגי שלם – כפר קדום של המתיישבים הראשונים באזור.
מלון סאן קרלוס בולט במרכז העיירה. האדריכל, יליד המקום, רצה ליצור תמונה הסטורית על ידי שילוב סגנונות. מרכז המלון והמדרגות מזכירים פירמידה טוטונקית, והחדרים בנויים במיטב המסורת הקולוניאלית הספרדית. במרכז הבניין עומד מגדל גבוה הפתוח לנוף, וממנו ניתן להתבונן על העמקים והיער המקיפים את העיירה מכל עבר. שיחי בוגנביליה, עצי תפוח, בננות, מנגו ופפאיה ממלאים את הגינה הקטנה.
בכניסה למלון עומדים תושבי כפרי אטלה. הם שקועים בציד מלכות נמלים מעופפות. פעמיים בשנה יוצאות מלכות אלו כדי להקים ממלכות חדשות. לאחר יום הכנפיים נושרות. הטבע כולו מצפה לימים אחרים: ציפורים, בעלי חיים ואנשים, כל אלה רואים במלכות המעופפות מאכל תאווה. תמורת שקית אחת מהן אפשר לקבל ארבעה שקי תפוזים. על כן כשמגיע "הזהב המעופף" לעיירה, הכל טרודים באיסוף מתת אלוה זו.
ברחובות הודלקו מדורות רבות. בני השבטים השונים שהגיעו ממרחקים מכינים עצמם ליום השוק שלמחרת. את הלילה יבלו בחוץ. קולות וצחוק עולים מכל פינה. מחר ניתן יהיה לראות את השוק המיוחד וגם לרדת לסאן פבליטו – הכפר שאת צפונותיו באנו ללמוד.
קרני האור הראשון החלו לזרום לתוך חדרי במלון. מקהלת קולות בוקר – תרנגולים, תנים, זאבים (?) וכמובן כלבים – ניסו ללא הועיל להעיר את השמש השקועה בערפל. נדמה היה שכל קולות העולם התרכזו בפינה זו, כי גס ליבם על שהחלטתי להתפנק במיטה הנוחה ולא השכמתי כמותם.
סוסים, חמורים והולכי רגל זורמים לכיוון השוק. בקושי ניתן להבחין בצללים וצורות. הערפל כבד מאוד. כאילו מסך עשן סמיך החליט להפריד בין העיירה ובין ההרים והגאיות מסביב. עליתי על מגדל התצפית. פה ושם חשף ענן מתחשב צוהר, ויכולתי לקלוט את היער ואת בוסתני הפרי הקרובים, ולהתבונן בפרחי המטפסים שזחלו עד לקשתות המגדל. לצאת עכשיו לדרך – חשבתי – זהו מעשה הגובל בהפקרות. שבילי העפר המובילים לסאן פבליטו ולכפרים אחרים, מטושטשים לחלוטין. המצוקים, כאלים קדמונים, מזמינים להתאחד עם היער, להיות חלק מהנהר המצפה מעבר למצוק. כולם כקול בתולת הים, משכר, ובעזרת הערפל אפשר לצאת ללא שוב.
קשרתי את עצמי בכבלי רצון והמשכתי לשמוע את הקולות שהזמינו לדרך. הצצה בשוק תועיל. מהיופי הנדיר אפשר יהיה לשבוע גם כאן, ומאוחר יותר, כשהערפל יתפוגג והסכנה תחלוף, נוכל לצאת ליעדנו.
השעה מוקדמת כל כך והשוק כבר חי. סחורות עוברות מיד ליד: תירס, שעועית, פירות, כלי בית וחלקי לבוש. הבנות מאטלה לבושות שמלות לבנות ועליהן רקומים להפליא טווסים כחולים. הן מחייכות בלבביות לעוברים ושבים ורומזות על הסחורה שבסליהן, אך מאימת בעלי החנויות של העיירה, מוכרות בגניבה. כמותן נוהגות גם יתר הכפריות, וביניהן בנות סאן-פבליטו שבריקמת שמלותיהן התקבצו ובאו הצבעים כולם. לפעמים הריקמה עשויה חרוזים צבעוניים. אומנות זו הולכת ונעלמת, בשל העבודה הקשה הכרוכה בה, העיניים קהול בשל החרוז הקטן שיש לצייר עליו. החומר יקר, ואילו המחיר שהקונים מוכנים לשלם עבור שמלה בה משקיעים חודשי עבודה, זעום.
שוק האוכל ושוק הבהמות רוחש חיים; בדוכנים ובבתי אוכל כפריים מתבשלים הבשר והעוף בכל צורה חריפה אפשרית. ניצלתי את קרני האור כדי להתקדם בשביל העפר בדרך לאטלה, עד הגשר הנטוי מעל לנחל המאפשר את הקשר הרגלי. מטעי קפה ובננות לאורך כל הדרך. בשביל הצר מהלכים התושבים בדרכם אל השוק, ומשא כבד על גבם. השביל בוצי וחלק ובכל זאת מצליחים בני ההר החסונים לעלות במדרונות התלולים. כאשר חזרתי אל המלון, התפזר הערפל, והדרך כבר נראתה בברור. הסכנה חלפה. הכנו את הג'יפ ליציאה אל סאן פבליטו.

כפר יצרני הנייר
בפיתולים מתגלים נופים שונים. יער, נהר זורם, פירמידות עתיקות בין הגבהות, סחלבים נאחזים בעצים, ומעיינות בכל מקום. הדרך נעשית בוצית, בשל פרץ המים על שביל העפר. ליד המעיינות ועל שפת הנחלים, מכבסות הכפריות את בגדיהן ומתרחצות. פאואטלאן נמחקה מהאופק. מרחוק רואים את סאן ניקולאס, "האויב", כפר שבו נלחמו תושבי סאן פבליטו כמעט 50 שנה.
מספרים שהכל החל כשתושבי סאן ניקולאס גייסו גדוד של חמישים איש והתגנבו עם בוקר לסאן פבליטו. הכוונה היתה להרוג את הגברים ולזכות בנשים. אנשי נביטה, שחשו בתכונה, הסתתרו במטעי האגבה ובמגדל הכנסייה. כשהפולשים נכנסו לכפר יצאו המגינים ממחבואם ולא השאירו אפילו פולש חי אחד. על ראש הגבעה הנקראת "גבעת המכשף" עמד ראש הפורצים וחיצצר לאות התקפה. כדור שנורה מהכנסייה השתיק לנצח את צליליו. מלחמת הגבולות בין שני הכפרים נמשכה עד שממשלת מכסיקו קבעה סופית את גבולות המדינות פואבלה והידלגו.
בגלל הערפל הכבד לא חשנו שהגענו לסאן פבליטו. בין הבתים מסתובבות בנות האוטומי היפות. לבושן המסורתי כולל ריקמות המספרות ספורים על רוחות וחיות. אך נדם המנוע וקול, כהלמות תופים, נשמע מכל פינות הכפר. "טאם-טאם" סודי הודיע על הפולשים החדשים. במהרה התברר לנו שהרעש אינו דרמטי כל כך. יצרני הנייר המסורתי חובטים בעיסה שנוצרה מהרתחת קליפות עץ, והמונחת על לוח עץ ישר. בדרך זו מקבל הנייר את צורתו. סאן פבליטו הוא המקום היחידי בו מיצרים עדיין את האמטה, הנייר שעליו כתבו הקדמונים את תולדות השבטים, וכיום מציירים עליו אמנים אינדיאנים דמויות וסיפורים הנמכרים היטב בשווקים של הלבנים.
כפר אחד בלבד מייצר את החומר שבלעדיו אמנם משבטים אחרים אינם יכולים להתקיים. גם סוחרים יפאנים באים כדי לקנות את חומר הגלם הנדיר, אך למרות זאת רק פרוטות ספורות יגיעו לבעלי המונופול המיוחד. משפחה שלמה העובדת שתים-עשרה שעות ביממה, יכולה להגיע להכנסה של שלושים דולר לחודש.
חואן, תלמיד בסמינר למורים דו-לשוניים, לקח אותנו לבית אביו – אחד מראשי הכפר. האיש נחשב בין האמידים כי לרשותו מעיין וחלקת אדמה, עליה הוא מגדל פירות וקפה. בנות משפחתו רוקמות, אורגות ותופרות. הצעירים שבין הבנים והבנות מוכרים בחנות קטנה הצמודה לבית. במשך כל היום עמלים כל בני הבית, ובראש וראשונה ההורים, "כדי לחיות בכבוד". אבל ללא ספק הכבוד הוא יחסי: כמה דרגות מתחת לקו העוני המקובל אצלנו.
אב המשפחה אינו שותה, ואין זה דבר קל ערך במקום שבו השכם בבוקר כבר אפשר להבחין בשיכורים. בניו שותים, במיוחד בנו הבכור המשמש כמורה דו-לשוני בכפר. הוא אינו מתנזר משתייה. גם בימי הוראה רגילים והתלמידים נתקלים אז באלימות חורגת מהמקובל. הוא אינו עוזר לאביו גם בימים הקשים בהם מביאים מהחלקה הרחוקה את שקי הקפה, וכל בני הבית, כולל הקטנים ביותר מגויסים. הוא אינו עובד כי "למד", ולדעתו מקנים לו לימודיו מעמד מיוחד, על אף שהוא ובני ביתו (אשה ושני ילדים) גרים בבית ההורים. חואן חי עם אשה ללא נשואין, וזאת דרך ההתקשרות המקובלת. כשלא ירצה בה יותר יחזיר אותה להוריה עם הילדים המשותפים ללא כל אחריות מצדו. איש לא יראה בכך מעשה בלתי מוסרי כי התנהגותו תואמת את "החוק", מונח שבא לתת גושפנקא קהילתית לנוהג.
לאחר שהתמקמנו באחד משני חדרי הבית שפונה לכבודנו ראינו שבחדר נוספו מיטות, שבוודאי הובאו ממרחקים עבור האדונים מהעיר. בלילה נוכחתי לדעת שיש דיירים נוספים בחדר המשמש גם כמחסן: תרנגולים, שפנים, חתולים וכלבים, חלקו עמנו את הגג. בכפר הזה לא רק משיחים ובני אלים נולדים באורווה. מרגע זה התחלתי במאמץ לרכוש את אמונם. רק כשאהיה מקובל עליהם אוכל להתחיל ללמוד על מנהגים, דת וכישות, וכן להתוודע אל האגדות והמיתוסים העתיקים מהתקופה בה היה המקום ישוב קטן של שבטי הצ'יצ'ימקאס.
יצאתי לכפר, לראות ולהיראות. קיוויתי להבחין בגורמי האגדות, אולי אפילו לזכות לראות את "הרוחות" הפוקדות את הכפר. יום ראשון" גם ביום זה עובדים מעבדי נייר האמטה עד לחשיכה. הכנסייה ריקה, לצדה, במפלס התחתון, מעיין. נשות הכפר מכבסות ומתרחצות למרות העיניים הצופיות של הזרים. אחרות מרחיקות עד לנחל.
סימנתי בראשי את ביתו של דון אלפונסו, הקוסם הראשי, המוכר גם בזכות ספרים שכתב במו ידיו על האמטה, ובהם הוראות והנחיות כידצד להתפלל לאל האש, ולהיזהר משטנים למיניהם, כמו השטן הגדול המכונה "אדון היהודים"… התבוננתי בעושים את מלאכתם ביצור הנייר. הנשים ממלאות סיר נחושת גדול במים ומכניסות לתוכו את קליפות העץ המיוחד, וכן אפר וסיד. לאחר שרתח במשך כחצי שעה, משנה העץ את צבעו מצהוב לחום. אז מוציאים את הקליפות ומנקים אותן מהאפר ומהסיד. וכשהסיבים לחים, גוזרים אותם לפסים ארוכים, ומחברים אותם בצורת רשת שתי-וערב. את הרשתות מניחים על קרש שטוח ובעזרת הטפיל – האבן בה חובטים בקליפה, מתקרקבים חלקי הרשת זה לזה והנייר החום מתחיל להיראות. כשהדפים יבשים, מחברים אותם בעזרת דבק שאותו מפיקים מפקעת סחלב המכונה בלשונם "ח'נה". התפוקה היא כ-10 דפים ליום עבודה ארוך. לא כל הדפים נמכרים, חלקם משמש לפולחן. דמויות מאמטה משמשות כמתווכים בין התושבים לכוחות העליונים. בין הצורות המקובלות: אל השמש והירח, אל היערות ואל הגידולים, וכמובן גם כוחות השחור והאופל, שגם להם סוגדים.
פיסות הנייר מוטמנות בכוכים ובמערות שבהם שוכנות דמויות גדולות של אלים קדמונים. דון אלפונסו מספר: "לפני שנים רבות שלטו על הארץ האדון הקדמון ואם האדמה, עד שנולד אדוננו ישו. לאחר לידתו נישל אותם משילטונם. כיום שולט ישו על הכול. אך כשיש לרפא חולה אנו הולכים למקדשים של אם האדמה והאדון הקדמון. אם האדמה היא המשלחת בנו את החולי מכיוון שזנחנו את האלים למרות שהם מקיימים אותנו מאז הימים הרחוקים". זה הסביר לי מדוע הכנסייה ריקה ביום ראשון…
החזקתי בידי את פיסות הנייר ובהן פנטאון הרע. המלווים התבוננו בריכוז ובאימה על מה שנחשב אצלם כהתמודדות. בידי נשיא הגיהינום המפחיד, השם את החרב בידי השיכורים ומחפשי המדון כדי להאכיל בדם אדם את פמלית השטן. לידו סגנו, אדון היהודים, שאף הוא, הגדול ממנו במעמד ובכוח, מבלה בבתי מרזח ומחפש קורבנות. לידם בתולת הים הרעה. מכשפה זו שולחת חולי וכאב ליולדות. היא מתקיפה גם את הולכי הרגל המתקרבים לנחלים ולמעיינות. שם היא מטביעה את הנמשכים לקולה. כל ה"רשעים" הם בעלי שתי ידיים או ארבע, זנב ושני פרצופים. הראש הכפול נראה מפרופיל. השטנים תמיד נועלים נעליים, הסימן התרבותי של השליט הלבן, והם גזורים מאמטה חום. הדמויות הטובות גזורות מאמטה לבן, הן נראות מחזיתן ורגליהן כמובן יחפות. סימן נוסף לדמויות הרעות: הן צבועות בצבעי שחור ואדום. שני צבעים אלו, שהיו המקודשים ביותר לטולטקים תושבי טולה, וכן הנעליים, סימן ההיכר של האדם הלבן, הפכו עבור בני הצ'יצ'ימקאס, אויבי טולה, וכיום עובדי האדם הלבן, לסמל הכוחות השטנים.

ארבע מאות קוסמים
ירדתי לשוק הקטן של הכפר כדי לחפש את הבטלנים והזקנים שמהם אוכל ללמוד על תולדות המקום. במיוחד השתוקקתי להגיע לדון מרטיניאנו, זקן מופלג שהשתתף במלחמה בין הכפרים וניגן בטקסי הכישוף. בינתיים ביליתי את זמני במשחקי כדור עם ילדי הכפר, ובהתבוננות בנוף עוצר הנשימה. מכל צד עלה העשן ונשמעו קולות כלי הנגינה של הקוסמים המבצעים את טקסיהם הליליים. באוכלוסייה של 3000 נפש קיימים כאן לא פחות מ-400 קוסמים. הקצב המהיר של התופים בולט בניגודו ל"טאם-טאם" המונוטוני העולה בשעות היום מן הבתים. הלילה מלא צלילים חדים של כלי פריטה ונגינה. לפעמים מגיע לכפר קול צרחה המתגלגל מהר הקסמים שמעל לכפר. נדמה כאילו הציפורניים המגרדות את כלי הפריטה ננעצות בבשרה של אשה המבקשת רחמים… לפתע הם הופיעו בשמים מכיוון הכפרים. אורות מרצדים ומעופפים כאילו נתלו בלילה שכבר סגר עלינו. מעופם היה אליפטי, והאורות נעלמו וחזרו והופיעו. פעם היו רק שניים שלושה, פעמים אחרות – כחמישה עשר עד עשרים יחידים בלהקה. ברור שאין אלו כלי-טיס. הם אינם יכולים להתקרב ממש עד להרים וגם אין כל רעש המלווה את מעופם. האם מדובר בבעל כנף זוהר?
"אלו הנגואלס" אמר לי המלווה. הוא התכוון לנשמות מתרוצצות שמזה דורות רבים שולטות על לילות הכפר. דון אלפונסו הוסיף לי הסבר משלו: "הם מופיעים בלילה, ביטנם זוהרת ובמעופם נראים כשובלי זיקוקין".
במשך הזמן למדתי על תולדות הנגואלס השליטים: שלושה אנשים בעלי כוחות עליונים שהצליחו להיות בכמה מקומות בבת אחת, לשלוט על מרחקים, לחצות גבולות של זמן ומקום. לפעמים קבלו צורה חייתית אבל תמיד ידעו לחזור לצורתם המקורית. על עתיקות המיתוסים הללו שמעתי וקראתי, אך בשהותי במקום יכולתי לגלות שמסורת זו היא חדשה, בת דור אחד בלבד, והמציאו אותה אבות השליטים של היום, היינו, הקוסמים המיוחסים ביניהם דון אלפונסו.
תושבי המקום מאמינים שהמעופפים הם "נגואלס" דמונים. בדיוק "מדעי" ממיין אלפונסו את היצורים הדמונים לשתי קבוצות: הגונבים אוכל והמוצצים דמם של תינוקות. "לפני זמן לא רב חזר אדם לביתו משדה הבוטנים. למרות השעה המאוחרת עסקה אשתו בהכנת אוכל. 'לכי לישון אשה' – אמר לה. 'איני יכולה' – ענתה לו – 'לפני עוד עבודה רבה'. וכך חזר על עצמו הסיפור מידי ערב. פעם התעורר האיש בחצות ולא ראה את אשתו לא על המחצלת ולא ליד האש. התקרב לאש הבוערת וראה רגל בודדה מנותקת מכל גוף. הוא זיהה מיד את רגל אשתו והתחיל ליבב. כשקלט שמדובר בכישוף, זרה מלח על הרגל הכרותה וחזר למחצלת. כשהגיעה שעת הקריאה השלישית של התרנגול, שמע רעש, וראה לפתע את אשתו, בדמות נגואל, ירדה מהחלל לביתו ובידה אוכל. כשראתה את הרגל במלח החלה לבכות: 'מדוע רשע אתה, אני מקיימת את ביתך ואתה שופך מלח על רגלי. עכשיו לא אוכל לחזור לצורתי האנושית'. התעופפה והסתתרה באחת המערות…
הנגואל מהסוג האחר, הינו הרשע מכולם. הוא רוצח תינוקות שזה עתה נולדו באמצעות מציצת דמם. כדי למצוץ את הדם הוא מחדיר חדק דרך האף והאוזן. לנגואל מהסוג הזה צורת עטלף והוא שורק ליד הבתים בהם נמצאת יולדת. קול דומה לעתים ליללת חתול. במקרים אלו יש לשים על הגג כובע כי הוא פוחד מכובעים. ליד התינוק יש לשים סיכה ולמראשותיו מספריים, מהם פוחד הנגואל. אם אין שומרים על הילד, מוציא אותו הדמון ממיטתו, ומוצץ את דמו. בין אחת-עשרה בלילה, ואחת לפנות בוקר, יוצאים לטייל חדק השור וחדק הסוס. אלה רוחות אנשים שמתו ממחלה שבאה מהגיהינום. בחייהם לא כיבדו את הוריהם ועל כן לפני מותם צמחה להם לשון ארוכה ועיניהם התנפחו. עתה, לאחר מותם הם נקראים: חדק השור וחדק הסוס.
ניצלתי את השיחה הנינוחה על הרוחות הדמונים, כדי לשאול על שיטות הריפוי שלו. "אני יוצא לשאול את לב ההר שהוא אדון המחלה. עלי לדעת אם מדובר בכישוף. לאחר שאני מכיר את הסיבה עלי להשתמש בעשרים וארבעה גזרי נייר (אמטה) של אלים טובים ועשרים וארבע מיטות, היינו דפים מרובעים שעליהם משכיבים את הדמויות הקדושות. משתמשים גם ביין שרף, סיגרים ונרות, כדי להאיר ולעשן את הדמויות. במשך הטכס אני נעזר בנגינת חליל, גיטרה ותוף עץ. אז אני מקריב שתי תרנגולות, ולפעמים מצווה על מקלחת אדים. כדי לדעת כיצד לרפא עלי לשמוע את קולות האדמה. לצורך כך אני בולע את העשב הנקרא 'רוזה הקדושה', ואז האדון הקדמון הוא המדבר מגרוני, הוא המנחש. הטכס יכול להימשך כמה שעות. אני גובה 7000 פזות (באותה התקופה כשלושים דולר), אך המחיר לבני הכפר נמוך יותר. "ואתה" – שאל לעברי – "אינך זקוק לניקוי'?".

סוף דבר
בתקופת שהותי בסאן-פבליטו, יצאתי לפעולות כישוף וריפוי רבות. למדתי על הרמאויות הקטנות והגדולות. במקרים רבים עזרה פעולת המרפאים, באחדים דחתה פעולתם את הפנייה לרופא המתגורר בכפר, שלא לטובת החולה. בכל מקרה, בריאות תושבי המקום טובה, ועל כך תצביע עדות הרופא. קוסם, שגילה בגוף אשה קוץ, שהוכנס לבטנה "על-ידי כישוף", מגדל קוצים כאלה בביתו. לא תמיד קיימו כל המרפאים את דיני הצום והפרישות שגזרו על הכפר בתקופת השטפונות ובימי החום הלוהטים. קולות הנשים שנשמעו במערות הקדושות שבהן התייחדו המרפאים עם האלים, הצביעו לאו דוקא על נוכחותם של אלים בקרבת בעלות הנס. הרבה ממה שעיני ראו, כמו במקרה של דון סירילו, לא יכולתי להסביר בכל דרך הגיונית. למדתי להכיר בשדה את עשב העלים סנטה רוזה, ואת הפרחים שבהם משתמשות הנשים כדי להשתלט על בעל מכה, שלאחר טיפול של כמה ימים יהפוך לכבשה תמה. ראיתי את העשבים שהחריבו את טולה, וכיום מחריבים את חיי צאצאי המכשפים מאז. עשבים אלו מספקים הפוגה להשפלה ולסבל, והם נשק המעורר אהבה, משיכה שאינה ניתנת לריסון, והרג האויב. יחד עם האלכוהול קם הגולם על יוצרו.
למרות הכל סאן פבליטו הוא כפר שמח. את השמחה רואים בפניהם של הילדים היוצאים בוקר בוקר לעבודה הקשה. שומעים את השמחה בשירת המכבסות במעיינות ובשפת הנחל, ובבדיחות הדעת של הגברים. חיוך מלווה אותך בכל פינה, גם ובמיוחד, כשמשתף המקומי את הזר בטורטייה, הוא לחם התירס הדל.
כשרחצתי כמוהם בנחל, כשיצאתי למערות וליער כדי לשמוע את קולות הציפורים דורשי הפיענוח, כשעליתי על הר הקסמים שם מתנוססים הצלבים לציון המקום שממנו החלו אבות הכפר לעוף, חשבתי שוב על העוני ועל הכישוף, כשמסביב לועג הטבע היפה לאדם וגם תומך בו. אכן – אמרתי לעצמי – אושר הוא תהליך פנימי שתזונה לקויה וחיים קשים לא תמיד מצליחים לדכאו, ועל כך יעידו תושבי סאן פבליטו.

הפוסט הצ'יצ'ימקאס במקסיקו: דון סירילו, מכשף טוב הופיע ראשון במסע אחר