הדוגמאות המתגלגלות לידי צוות הרקמה עוברות שינויים והתאמה, בצבעים ולעיתים גם בצורה, לדרישות של  "רקמת המדבר"  אפשר להבחין בחתימה: שמה של הרוקמת רקום על גבי הבד. "כמו שלצייר יש קרדיט, כך גם מגיע לרוקמות", מסבירות מנהלות הפרויקט

מודעות עצמית, ביטחון עצמי
מדי יום שני מגיעות נשים מכל רחבי לקיה, ממשפחות וחמולות שונות, אל בית הרקמה הקטן. העבר, ההווה והעתיד נרקמים בחוטים צבעוניים על גבי בדים שחורים ולבנים שנתפרים על תיקים וארנקים, מפות ותמונות, ואלה יגיעו אינשאללה לקהל הרחב. המפגש הנשי סביב מלאכת הרקמה מזין אותן בביטחון עצמי ומצייד אותן בתעסוקה ובפרנסה.
הנשים מגיעות בגפן או בקבוצות קטנות ונשארות במקום זמן מה כדי לפטפט ולהעביר ידיעות וחוויות. חלקן מביאות את ילדיהן. אלה שעובדות לפי שעות מוציאות את שולחן העבודה לאוהל שבחצר. שם הן גוזרות, מדביקות ותופרות. בחדר פנימי קטן ממוקמות שתי מכונות תפירה.
בבית הרקמה מקבלות את פני הרוקמות ארבע נשים – צוות הרקמה – עטאף אבו סעד, חסן א־סאנע, נעמה  א־סאנע וחנה דקל. עטאף היא הגזברית והאחראית על רישום פריטי הרקמה. חסן היא מנהלת העמותה, מייצגת אותה ומקבלת מבקרים. כמו כן היא קונה את החומרים ועוזרת בחלוקתם לנשים הרוקמות. בימי ראשון היא גוזרת את הבדים לחלוקה לבנות. נעמה וחנה עומדות בראש פרויקט הרקמה. הן מעצבות, בוחרות את הדוגמאות, מחלקות את העבודה לנשים לפי הצורך, משווקות ומפרסמות.
נעמה היא אם לארבעה ילדים. בעדינות, ועם זאת בסמכותיות, היא מנהלת עם חנה את הפרויקט. "כשהחלטנו להתמקד ברקמה הבדווית ולהקים את פרויקט הרקמה", היא מספרת, "חשבנו על הנשים שיושבות בבית ולא עובדות, שתהיה גם להן אפשרות להכניס קצת כסף. רצינו למצוא עבודה שתתאים להן. אז עלה הרעיון של פרויקט הרקמה – כך אנחנו גם משמרות את המלאכה המסורתית של האשה הבדווית.

"רצינו שהאשה תהיה מודעת ותרגיש שהיא שווה משהו, לתת לה קצת כוח. היום יותר ממאה נשים עובדות אצלנו ברקמה. כל אשה שמגיעה לכאן מקבלת מאיתנו בד, חוטים ודוגמה. הן רוקמות בביתן כי עליהן להיות עם הילדים. אחרי שבוע הן מביאות לכאן רקמה מוכנה. יש נשים שעובדות לפי שעות, הן תופרות ועושות כאן את הגימורים, מכינות את כרטיסי הברכה, מגהצות ועוזרות בכל הנדרש".

המרחב של המדבר

רוקמת ב"בית הרקמה". הרקמה והשמלות הרקומות הן בעלות ערך רב לנשים הבדוויות. אשה שרקמה לעצמה שמלה מוצלחת תשמור עליה ותעביר אותה לבנותיה כירושה

אמל א־סאנע היא ממקימות עמותת נשים לקיה. כיום היא מנהלת מכון אג'יק – המרכז היהודי־ערבי לשוויון, העצמה ושיתוף, הפועל במסגרת מכון הנגב לאסטרטגיות של שלום ופיתוח. היא מסבירה את ההגיון שבבסיס הקמת המפעל: "במשך כל חייה נמצאת האשה במעגלים של שליטה. כאשר היא משתחררת ממעגל אחד היא נכנסת לאחר. בתחילת חייה האב הוא הדמות הגברית המרכזית ואחריו האחים שלה. כשהיא יוצאת ממעגל זה ומתחתנת, היא נכנסת למעגל השליטה של הבעל. אם בעלה נפטר בניה הופכים לאחראים עליה.
"בעבר היה לאשה הבדווית יותר מרחב – המרחב של המדבר. היא יכלה לחיות בתוכו. היא היתה מרכז האוהל ושותפה לחיים: היא שהביאה מים מן הבאר, ארגה את יריעות האוהל ואת השטיחים, הביאה עצים למדורה. ומה הגבר עשה? גלגל סיגריות ושתה קפה. הוא היה תלוי בה לגמרי, זה נתן לה שותפות מלאה במשפחה, ולכן גם כבוד. מי שמייצר יש לו כבוד. אם אתה לא מייצר אתה צורך, לכן במעבר ליישובי הקבע נהפכה האשה לצורכת. זה גרם להידרדרות במעמדה".
המעבר ליישוב הקבע הביא עימו קשיים נוספים. "הגברים שהיו אנאלפביתים לא קיבלו משרות שוות", אומרת אמל. "הגבר הפך להיות תלוי". תחושת האדנות נלקחה ממנו והוא מצא עצמו תלוי במוסדות. גישתה השלילית של המדינה גרמה להרגשה קשה עוד יותר. הגבר המדוכא מגיע לביתו ומוצא אשה מובטלת בבית. הוא מדכא את האשה והיא מדכאת את הילד.
"לפי המסורת הבדווית", מוסיפה אמל, "הגבר חייב לדאוג לשלום האשה, הוא חייב להביא קבוצה של אנשים ש'ערבים' לשלומה. היום החובה הזאת כבר לא קיימת, ובמקרים של אלימות כלפי האשה אין מי שמגן עליה. היא לא יכולה לפנות לשייח, כי אין לו מספיק כוח, והיא לא תפנה למשטרה בעיירה. היא בבעיה. המשפחה של הבעל יכולה לקחת ממנה את הילדים, כי כעיקרון הם שייכים למשפחתו. רבים מתחתנים עם נשים מחברון, מעזה, מדהריה, ומתגברת התופעה של ריבוי נשים. ביחס ישר לכך גדלה גם האלימות כלפי נשים".
אחת הדרכים להתמודד עם הפגיעה במעמדה של האשה היא להעניק לה אפשרות להתחזק, לזכות בביטחון עצמי, באמצעים ובתמיכה הדדית. "מכיוון שהאשה מקבלת כסף לפי מה שרקמה", אומרת נעמה, "זה נותן לה ביטחון, יש לה כסף שהיא יכולה להשתמש בו כרצונה. מטרת העמותה היא להעניק לאשה ביטחון. כשיש לאשה ידע היא יכולה לצאת ולדבר. לפעמים אנחנו לוקחות את הנשים לטיולים מחוץ ליישוב. יש נשים שמאז שעברו ליישוב קבע יצאו מהבית רק לקופת חולים או ללדת בסורוקה".

המשכיות וחידוש לשיח הנשים
מעבר לרעיונות, לשאיפות, למזימות הנשיות, לתקוות, לתמיכה החברתית ולפרנסה, מה שנרקם ברקמת המדבר זה דוגמאות צבעוניות של רקמת צלבים, רקמה בדווית מסורתית. פיסות הבד הרקומות משמשות לתיקים גדולים וקטנים, ארנקים, קישוטים לקיר, מפות, כריות, תמונות, וסטים, ולעתים גם לשמלות, לפי הזמנות מיוחדות.
הנשים רוקמות בבתיהן, אך כאן, ליד השולחן המרכזי בבית הרקמה, מתקבלות ההחלטות על הדוגמאות והצבעים. חסן, נעמה וחנה מחלקות את העבודה. הן מנחות את הנשים לגבי הרקמה הנדרשת תוך כדי התייעצות איתן.
כל הדוגמאות לקוחות משמלות בדוויות מסורתיות ומפיסות רקמה שמתגלגלות בבתים ונשמרות שם. בעבר למדו הבנות הצעירות לרקום כבר בגיל צעיר, מתוך צפייה באמותיהן העושות במלאכה, מעין בית ספר לנשים. "כמו שאת למדת לקרוא ולכתוב והעתקת בתחילה את האותיות, כך אני ישבתי מגיל צעיר ליד אמי בזמן שרקמה", מסבירה לי אחת הרוקמות. "אחר כך התחלתי לרקום בעצמי והעתקתי דוגמאות משמלות אחרות".
הרקמה והשמלות הרקומות הן בעלות ערך רב לנשים הבדוויות. אשה שרקמה לעצמה שמלה מוצלחת תשמור עליה ותעביר אותה לבנותיה כירושה. לנעמה יש שמלה כזו, שירשה מסבתה. זוהי שמלה יוצאת דופן בצפיפות הרקמה, באיכותה ובמגוון הדוגמאות שמופיעות עליה.
בעבר היתה משמעות לצבעים ולדוגמאות: הרקמה הצבעונית על הבד השחור היתה דרך לתקשורת מלאכת הרקמה היתה ועודנה שיח נשים בלעדי, בין בנות משפחה, בין אם לבתה ובין נשים במפגשים חברתיים. מפעל רקמת המדבר יוצר המשכיות לשיח הנשים הזה ומכניסה בו חידושים.
הדוגמאות המתגלגלות לידי צוות הרקמה עוברות שינויים והתאמה, בצבעים ולעתים גם בצורה, לדרישות של רקמת המדבר. "אנחנו לוקחות דוגמאות משמלות ישנות ומשנות קצת כדי שיתאימו להיום", אומרת נעמה. "אנחנו רוצות לחדש, לא להישאר בדוגמאות העבר. לפעמים אנחנו גם משנות את הצבעים".
כיוון שמלאכת יד אינה פעולה מכנית, לכל אשה יש מגע משלה ואין רקמה אחת זהה לאחרת. בין הרוקמות יש נשים יצירתיות במיוחד, שתרמו לפיתוח הדוגמאות. כשאשה רוקמת פריט יוצא דופן ויוצרת דוגמה חדשה, הדוגמה מקבלת את שמה. כזו היא "רקמת שרה". על שרה הוטל לרקום דוגמה מתוך ד'יל — תחתית החלק האחורי של השמלה – ולהתאימה למפת שולחן מוארכת. התוצאה היתה כה מיוחדת עד שהיא התבקשה לרקום את שמה בסמוך לדוגמה.
אחרי המקרה הזה היה המנהג של שילוב שם הרוקמת ברקמתה למנהג של קבע. "כשהרקמות שלנו יגיעו רחוק, כולם יראו את השם של האשה הבדווית שרקמה ויידעו מהיכן הגיעה הרקמה", מסבירות חנה ונעמה. "כמו שלצייר יש קרדיט, כך גם מגיע לרוקמות". הרקמה היתה ועודנה הביטוי האמנותי של הנשים הבדווית, לכן אין זה פלא שהיא נבחרה ליישם את אותן מטרות שהציבה לעצמה עמותת נשים לקיה, בדרך של עיסוק משותף באמנות ומלאכה. כך רוקמות הנשים את אמירתן לעולם שמעבר למדבר.