כך דמיינתי את גן העדן: הכל ירוק, האוויר צלול וזך, אגמים בגוונים של כחול, תכלת וירוק, שלא האמנתי שקיימים במציאות, יערות אינסופיים, וברקע מתנגן לו פסקול של פכפוכי מים רכים וציוצי ציפורים. גן עדן – או במילים אחרות: הפארק הלאומי אגמי פליטביצה (Nacionalni Park Plitvicka Jezera). הגעתם לאתר המושך אליו כמיליון מבקרים בשנה.

הפארק הלאומי אגמי פליטביצה, ממוקם בין הערים זגרב וזאדאר. כל אוטובוס הנוסע לזאדאר עוצר גם כאן. בנסיעה במכונית פרטית, אחרי שעתיים, כ-140 קילומטר דרומית לזגרב (אוטוסטראדה D1), אפשר להיבלע באחת משמורות הטבע הקסומות של אירופה. ב-1949 הפך האזור לפארק לאומי, וב-1979 הכריז עליו ארגון אונסק"ו כעל אתר מורשת עולמית.

סלמנדרה, אחד מבעלי החיים הנמצאים בפארק

הפארק משתרע על פני 294,462 דונם, ובהם 220,000 דונם של יער, 2,170 דונם של אגמים ו-72,030 דונם של כרי דשא ומרעה. הוא שוכן בעמק המתחפר בין הרים (גובהם מגיע עד 1,700 מטר מעל פני הים) ויש בו נחלים ו-16 אגמים, שכל אחד מהם נמצא במפלס אחר, ונשפך במפלים אל רעהו. המים באגמים צלולים, והצמחייה וההרים שמסביב משתקפים בהם בקלות. יש כאן 96 מפלים שמימיהם זורמים ברעש, עטויי קצף, היישר למערכת האגמים, ויש גם מרבדי דשא וצמחיית יער – והכל שטוף באור מופלא.

קשה להאמין שיריית הפתיחה למלחמת העצמאות של קרואטיה נורתה דווקא בגן העדן הזה. ב-31 במרץ 1991 השתלטו מורדים סרביים על המשרדים של הנהלת הפארק הלאומי, וכך החלה המלחמה. רק באוגוסט 1995 הצליח צבא קרואטיה לכבוש מחדש את הפארק, שערכי הטבע שבו לא נפגעו כמעט כלל, אבל בתי המלון והמתקנים שבו נהרסו עד היסוד. כיום, בתום תהליך שיקום ממושך, לרשות המבקרים במקום עומדת – או ליתר דיוק תלויה – רשת של גשרי עץ, בתי מלון, מסעדות ואתרי קמפינג.

על אף שתיירים רבים פוקדים את הפארק, תמיד תוכלו להרגיש בו כאילו אתם לבד. הפארק הלאומי פליטביצה הוא דוגמה לשילוב אופטימלי בין פיתוח תיירותי לבין שמירת טבע קפדנית. כך, למשל, בתי המלון שהוקמו כאן, המסעדות והשבילים – כולם משתלבים בנוף.

בשעות היום אפשר לטייל בפארק בקרוניותֿ

אסור לחרות לבבות
בתהליכים קרסטיים (המתרחשים באזורים בעלי מבנה גיאולוגי גירי), שנמשכו עשרות אלפי שנים, המסו המים שזרמו בפליטביצה סלעים. המינרלים שהומסו – סידן ומגנזיום קרבונט, שמקורם בסלעי הגיר והדולומיט – שקעו במעברים שבין האגמים, ויצרו, יחד עם אצות, סלע גירי נקבובי, המכונה "טרוורטין". כאשר חומר זה משתקע ומצטבר, הוא יוצר מחיצות גיריות במפלים ומעין סכרים בנחלים. לאמיתו של דבר, שני תהליכים מנוגדים מתרחשים כאן בעת ובעונה אחת: הצטברות הטרוורטין יוצרת מחיצות גיריות חדשות, ואילו זרם המים הורס מחיצות ישנות.

שני התהליכים נמשכים גם כיום, ויתרחשו גם בעתיד, בתנאי שהתנאים האקולוגיים במקום לא יופרעו. בשל תהליכים אלה, בפארק הלאומי אגמי פליטביצה יש שכבה גירית לבנה, המכסה את כל העצמים הנופלים למים (סלעים, ענפי עצים וכדומה), גורמת להתאבנותם ומוסיפה יופי יוצא דופן לנוף.

מתחת למפלים יש כמה מערות קדומות, ובהן התגלו שרידים פרה-היסטוריים ועקבות של בעלי חיים שנכחדו. אבל לא רק נוף קדומים ושרידים של יצורים מהעבר יש כאן, אלא גם מגוון בעלי חיים, ובהם כ-120 מיני עופות, איילים, דובים, זאבים, חזירי בר, חתולי בר, סלמנדרות, דגי שמך (פורלים) ודגים אחרים.

כמובן, הציד והדיג אסורים לחלוטין בשטח הפארק. אבל לא רק אלה אסורים: רשימת הפעילויות האסורות בתחומי הפארק, המפורטת על גבי כרטיס הכניסה לאתר, ארוכה. בפליטביצה אסור לערוך קומזיצים, אסור לקטוף פרחים, אסור לחרות לבבות וכיתובים על גזעי העצים, אסור לשבור נטיפים במערות, אסור לשחותף אסור להפעיל מקלטי רדיו-טייפ, אסור לשחרר כלבים מרצועותיהם, ועוד. חוץ מאשר לסייר במקום, מותר רק לצפות בחיים שמסביב באמצעות משקפת.

למרות מספר התיירים הרב, מרגישים כאן לבד

מסלול ההליכה הקצר מתחיל בכניסה הראשונה, המובילה לאגמים התחתונים (Donja Jezera). המסלול הבינוני משלב הליכה של עד חמש שעות עם שיט ונסיעה ברכבת. גם הוא מתחיל בכניסה הראשונה (מכיוון זגרב), אבל אפשר להתחיל אותו גם בכניסה השנייה (מכיוון זאדאר). המסלול הארוך ביותר (עד שמונה שעות הליכה) מתחיל בכניסה השנייה, המובילה לאגמים העליונים (Gornja Jezera). זהו מסלול רגלי העובר דרך יערות ולאורך מפלים יפהפיים, שגובהם מגיע לשבעים מטר, ומוביל אל אגמים המוקפים בהרים.

הפארק הלאומי אגמי פליטביצה פתוח בכל ימות השנה. מומלץ להצטייד מראש בנעלי הליכה ובבגדים המתאימים לטיול רגלי. הכניסה לכלי רכב ממונעים אסורה, אבל בתחומי האתר פועלות קרוניות חשמליות, החוצות את הפארק בשעות היום. אפשר גם לשוט במעבורות באגמים. מחיר הכניסה לפארק כולל את התשלום עבור השימוש במעבורות ובקרוניות. אפשר לטייל בפארק בסיור מאורגן, או באופן עצמאי.

אם הגעתם לפליטביצה, כדאי לכם להמשיך לזאדאר שעל שפת הים, ולבקר באתרים הרבים שבדרך. נוסעים מפליטביצה בכיוון צפון-מערב, לסני (Senj), משם דרומה, לקרלובג (Karlobag). אפשר לנסוע לסני לאורך נהר קאצקה (Cacka), שבו אפשר לדוג דגי טרוטה. בדרך עוברים את אוטוצ'ץ' (Otocec), שממנה מוביל כביש ישירות לסני. אפשר גם לנסוע מפלטביצה בכיוון דרום-מערב, אל גוספיץ' (Gospic). בדרך תוכלו לעצור בכפר סמיליאן (Smiljan), מקום הולדתו של ניקולה טסלה (ראו מסגרת). מכאן הכביש עולה להר ולביט (Velebit) עד הר קובוס (Kobus; כאלף מטר מעל פני הים), ויורד מצידו השני של ההר, עד לקרלובג.

אם נוסעים מפלטביצה דרומה, דרך אודבינה (Udbina), מגיעים לגראצ'אץ' (Gračac), שבסביבתה כדאי לבקר במערות, שהיפה שבהן מערת צרובאצ'קה (Cerovacka Jama). משם נוסעים לאורך נהר זרמניה (Zrmanja), עד לעיר ההיסטורית אוברובאץ' (Obrovac). מצפון לאוברובאץ' נמצא פארק לאומי נוסף, הפארק הלאומי פאקלניצה (Paklenice), ובו קניון עמוק מוקף בצוקים בגובה 200 מטר, מערות ונוף פראי (הפארק נמצא במרחק 34 קילומטר מזאדאר).

הפוסט אגמי פליטביצה – שמורת הגן הקסום הופיע ראשון במסע אחר

נשמתו של הצילום טמונה באור. הוא שצובע את הצילום בגוונים המיוחדים לו, קובע את מידת הכהות והבהירות ומארגן את מה שהצופה יראה ואת מה שיוסתר או יוחשך מעיניו. צלמים, לצורך העניין, הם ציידים של אור. אך תפקידו של הזמן גם הוא מכריע: מהירות התגובה של הצלם, הזמן שעובר מהרגע שבו הוא מבחין במצב שקוסם לו ועד פעולת הצילום. הצילומים שלפניכם מראים את המפגש של האור עם הזמן, כיצד הזצם מוקפא וכיצד הוא נע ומיטשטש.

	שדירת עצים בקפדוקיה, תורכיה. צילום בתנועה מתוך רכב נוסע, כאשר העצים הקרובים למצלמה מטושטשים, בעוד שהרקע ברור. בדרך כלל, בצילום תנועה הצלם נייח והאובייקט הוא זה שנע, אך כאן המצב הפוך
	יעל בתנועה במדבר יהודה. צולם בשעת בוקר מוקדמת בתנאי תאורה קשים. הצלמת עקבה במצלמתה אחר האובייקט תוך כדי "מריחת" הרקע וכך יצרה תחושה של תנועה בזמן

הפוסט צילום: רגעים קפואים בזמן הופיע ראשון במסע אחר

על פי ברסון נדרשת מהצלם היכולת לבודד אירוע מסויים מתוך מכלול האירועים וליצור עבורו קומפוזיציה מעניינת. עליו להיות בעל יכולת ומיומנות להוציא את הדברים מהקשרם המיידי ולהטביע בהם את חותמו האישי.

אנרי קרטיה ברסון – "מאחורי תחנת סנט לזר, פריס" 1933 (צילום בחטף)

הפוסט קרטייה ברסון – הרגע המכריע הופיע ראשון במסע אחר

"כשמלמדים ילדים לצלם רצוי לחסוך מהם את הצד הטכני – עדשות, צמצם, מהירות תריס — זה מסרבל את הלימוד", אומר יואל שתרוג, עורך הצילום של מסע אחר ומורה ותיק לצילום. "מה שחשוב לילדים זה בעיקר לצלם תמונות שישמשו מזכרת מהטיול. לכן חבל שהם יפסידו זמן בהתעסקות במנגנונים טכניים. עדיף שברגע שהם רואים אובייקט מעניין, הם יוכלו להרים את המצלמה ולצלם.
"יכול להיות", הוא מוסיף, "שאתם ההורים תופתעו מהתמונות שילדיכם צילמו. הרבה פעמים ילדים מצלמים נושאים אחרים ממבוגרים. הצילום שלהם עדיין נטול השפעות. אנחנו, המבוגרים, כבר הושפענו, יש לנו שפה צילומית. אצל הילדים השפה הצילומית מאוד נקייה". שתרוג מציע כאן כמה טיפים לילדים (ולהוריהם) שמתעניינים בצילום. הטיפים מלמדים את הדברים החשובים בצילום מן ההתחלה. ילדים צעירים יזדקקו לעזרת ההורים, ילדים גדולים יותר יוכלו לקרוא ולהתחיל לצלם. אגב, גם לצלמים ממש מתחילים (שאינם ילדים) כדאי לקרוא ולהסתייע.

1 בחירת הסרט
למרות שחומר הגלם הטוב ביותר לצילום הוא שקופיות, עדיף לילדים לצלם בסרטי נגטיב. יותר נוח לשמור תמונות (להכניס לאלבום) מאשר שקופיות. יתרון נוסף – אם יש טעויות בחשיפה, מעבדת הפיתוח יכולה לתקן את התמונה.
בימים שטופי אור אפשר להסתפק בסרט עם רגישות של 100 אסא. ביום מעונן רצוי לצלם בסרט בעל רגישות של 200 אסא (רגיש יותר). בחללים סגורים ובתנאי תאורה קשים רצוי להשתמש בסרט מהיר בעל רגישות של 400 אסא.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

2 בחירה בין סוגים שונים של מצלמות
> מצלמת 35 מ"מ אוטומטית: זו המצלמה האידיאלית לילדים. מדובר במצלמה חכמה, יעילה, איכותית וקלה במשקל. חלק מהמצלמות האלה מצוידות בעדשת זום המאפשרת לצלמים לקרב או להרחיק את האובייקט (פירוט בהמשך).

> מצלמה חד פעמית: בחלק מחנויות הצילום אפשר לרכוש בעלות נמוכה מצלמה חד פעמית, שהיא פתרון נפלא עבור ילדים שרוצים להתנסות בצילום. זה לא יהיה נורא אם המצלמה תיפול או תלך לאיבוד, והתוצאה הסופית – אם מדפיסים את התמונות לגודל סביר (15X10 סנטימטר) – משביעת רצון. חלק מהמצלמות מצוידות גם במבזק.

> מצלמת רפלקס: בדרך כלל מדובר במצלמה כבדה יותר, יקרה, מסורבלת ומורכבת. ברוב המקרים לילדים צעירים קשה להחזיק את המצלמה בצורה יציבה ולכן התמונות

מצלמת 35 מ"מ אוטומטית	מצלמה חד פעמית
מצלמת רפלקס	מצלמה דיגיטלית

יוצאות קצת מטושטשות. ילדים בני 12־13 כבר יכולים לצלם במצלמה מסוג זה. חשוב להקפיד שהרצועה של המצלמה תהיה רחבה ותלויה על עורפו של הצלם כדי שלא תיפול. המצלמה צריכה להיות מכוונת למצב של פוקוס אוטומטי (AF). כדאי לעבוד במצב פרוגרם (P), שבו המצלמה בוחרת גם צמצם וגם מהירות. אם רוצים לעבוד בצורה לא אוטומטית, עדיף לתת עדיפות למהירות (TV או S) ולא לרדת ממהירות של 1/125. במהירות זו, גם אם הילד יזוז טיפה, התמונה עדיין תצא חדה. כאשר מצלמים עצמים או אנשים בתנועה במהירות הזו, הם ייצאו חדים גם כן. כאשר ילדים מצלמים במצלמה מסוג זה רצוי להימנע מלהיסחב עם חצובה (עבודה במהירות 1/125 פותרת ברוב המקרים את בעיית היציבות), ולא להשתמש בעדשות ארוכות מוקד (200־600 מ"מ). צילום עם מבזק חיצוני למצלמה עלול גם הוא להכביד על ילדים, ורצוי להימנע מכך.

> מצלמות דיגיטליות: יותר ויותר טיילים מצלמים במצלמה דיגיטלית. לתיעוד טיול משפחתי זוהי אפשרות נהדרת, זולה ויעילה. רצוי להכיר במגבלות של המצלמות הדיגיטליות: בעיקר איכות התמונה (אולם ככל שמחירה של המצלמה גבוה יותר, סביר שגם איכותה עולה). היתרון בצילום בהן הוא שאפשר לראות מיד איך התמונה יצאה, ואם לא מרוצים פשוט למחוק אותה ולצלם שוב.
יתרון גדול נוסף הוא שלאחר הצילום אפשר להעביר את התמונות למחשב ולטפל בהן. אז הילדים יכולים לשפר את התמונה, להעביר במייל לחברים או לבנות אלבום פרטי בתוך המחשב. כמובן שניתן גם להדפיס את התמונות בבית או בתחנת שירות. כל המצלמות הדיגיטליות הן בעלות פוקוס אוטומטי. ברוב המצלמות ישנם כל המנגנונים שקיימים במצלמת רפלקס, וכל האמור לגביהן נכון גם כאן.

3 זוויות צילום
כשהילדים קטנים, בדרך כלל זוויות ההסתכלות שלהם נמוכות יותר. אני מציע לא להרים אותם. הם צריכים למצוא בעצמם את הזווית הנכונה להם לצילום. הם יכולים לטפס, לעלות, לרדת, להתקרב למה שרוצים לצלם או להתרחק ממנו. לפעמים הם יצטרכו לפלס דרך בין המבוגרים שחוסמים להם את קו הראייה.

4 יציבות
יציבות היא אחד הדברים הכי חשובים בצילום. חשוב להעביר לילדים את המסר הבא: החזיקו את המצלמה בשתי הידיים (גם אם זו מצלמה קלה). עכשיו עצרו, עמדו יציב, חשבו על התמונה (הפריים) לפני שאתם מצלמים, ואז צלמו.

5 הפריים — מסגרת התמונה
חשוב שהילדים ישימו לב לכך שכאשר הם מצלמים אנשים, לא "ייחתך להם הראש". חשוב לחשוב על המבנה של התמונה (קומפוזיציה). כדאי לנסות לא להכניס לתמונה עצמים שמסיטים את תשומת הלב מהנושא של התמונה (כאשר מצלמים מקרוב נכנסים פחות פרטים לתמונה).

6 פוקוס (מיקוד)
כדאי לילדים לעבוד עם פוקוס אוטומטי (במצלמת רפלקס, AF). חשוב שהילדים יהיו מודעים לכך שיש מרחק מינימלי שהמצלמה יכולה להתמקד בו (ללא עדשה מיוחדת). איך יודעים? מנסים ורואים בעינית אם התמונה ברורה. רוב המצלמות מוגבלות למרחק של לפחות חצי מטר, ובדרך כלל המרחק המינימלי כתוב על העדשה.

7 זום: כשאי אפשר להתקרב
במקרים בהם אי אפשר "לעבוד עם הרגליים", אפשר להשתמש במנגנון זום הקיים בחלק מהמצלמות. הזום מאפשר לנו ללא תזוזה לקרב או להרחיק את הנושא. בדרך כלל הכפתור עם סימן ה־T יקרב את האובייקט והכפתור עם ה־W יעשה בדיוק להפך וירחיק את העולם מאיתנו. להורים כדאי להשקיע כמה דקות ולהסביר לילדים איך פועל המנגנון.

8 מבזק: כשהתאורה קשה
במקרים בהם התאורה קשה, או בחללים סגורים בהם אין אור בכלל, יש צורך במבזק (פלש). ילדים צעירים יזדקקו לעזרת ההורים. חשוב להיות מודעים למגבלות של המבזק: עדיף לא לצלם ממרחק של פחות מחמישים סנטימטר עם מבזק. המרחק המקסימלי שבו המבזק יהיה אפקטיבי הוא בין שלושה לארבעה מטרים: אין טעם לעמוד בלילה במרחק מאה מטר ממגדל אייפל, לצלם עם מבזק ולצפות שהתמונה תהיה מוארת. כשמצלמים אנשים בשעות הצהריים והשמש יוצרת תאורה ניגודית (אור וצל), רצוי להפעיל את המבזק של המצלמה, לצורך השוואת התאורה (מילוי).

עורך מקצועי: יואל שתרוג
הביאה לדפוס: תמר שנקר

הפוסט ילדים מצלמים הופיע ראשון במסע אחר