באזל לא היתה הבחירה הראשונה. תחילה תיכננו לקיים את הקונגרס בציריך, וכשרעיון זה נפל, חשבו על מינכן. שם הוא לא התקיים בשל סירובם של "רבני המחאה", כשם שכינה הרצל קבוצה של רבנים רפורמים ששנאו את הלאומיות היהודית והציונות. באזל היתה בחירה שלישית, אך לא מקרית. היא ניצבה במקום אסטרטגי סמוך למקורות נהר הריין, במפגש של שלוש מדינות – צרפת, גרמניה ושווייץ. כל מי שמבקר היום בעיר מוזמן לראות את נקודת המפגש הזו ואת הפסל הניצב שם. השנה נפתחה במקום מסעדה, וממנה אפשר להשקיף אל הנהר.

ב־29 באוגוסט 1897 בשעה תשע בבוקר רק מעטים השקיפו אל הריין. האולם המהודר של הקזינו, שבו יותר מאלף מקומות ישיבה, היה גדוש בחובבי ציון וצופים סקרנים, שביקשו לראות "קונגרס של יהודים". כל הצירים הופיעו בלבוש ערב, פראק ועניבה לבנה, ששכרו יום קודם לכן באחת מחנויות העיר. 26 עיתונאים ייצגו את החשובים שבעיתוני אירופה, ולמעט נציג "הנויה פריה פרסה", העיתון בו כתב בנימין זאב הרצל, ישבו כולם ליד שולחן מיוחד שהוקצה להם על במת הכבוד.

ארבעה ימים לפני כן הגיע הרצל לבאזל, כדי לפקח אישית על ההכנות. הוא התמקם במפואר שבמלונות העיר, "מלון שלושת המלכים". זה ניצב בכניסה לעיר העתיקה על גדת הריין, סמוך ל"גשר האמצעי", ומצוי עד היום במרכז העיר, סמוך לכל האתרים החשובים – בית העירייה, המוזיאון, הקתדרלה, בית הכנסת והקזינו. היום הוא אחד מסממני הפאר האלגנטי של עולם שהיה ואיננו.

מיד עם בואו התחיל הרצל לבדוק את הסידורים שעשה ד"ר פרבשטיין לקראת הקונגרס, והדבר גרם לו זעזוע. משרד הקונגרס נקבע בחנותו הקטנה של חייט, שזה עתה נסגרה. בד שנתלה על הדלת הסתיר את האנדרלמוסיה שהותיר החייט לאחר שעזב. עוד גילה הרצל כי ד"ר פרבשטיין שכר לצורך ההתכנסות מרתף בירה זול עם במה שהתאימה להופעות של בידור קל. הוא ביטל את העיסקה ושכר את אולם הקזינו העירוני, שהפאר וההוד שאפיינו אותו הלמו את החשיבות שרצה הרצל להעניק לאירוע.

כך קרה שמאולם הקזינו של באזל  יצאה בשורת הציונות לעולם הרחב. 208 הצירים אמנם לא היו שמנו וסולתו של העם היהודי; הרצל הגדיר אותם: "צבא של שנוררים, נערים פושטי יד ונבובי מוח". עם זאת, האמין המנהיג הציוני כי גם עם "צבא" כזה אפשר לנצח.

מפלסי דרך
מאה שנים לאחר שיצאה בשורת הציונות מבאזל, עמדנו לפני פסל שתיאר ראש אדם החורץ לשון כלפי העוברים ושבים. הוא היה קבוע בבניין הראשון שבכניסה לעיר העתיקה של באזל. "מי שעובר אינו רואה, ומי שרואה אינו מבין, ומי שרואה ומבין – חייב להיות תושב באזל", אמרה המדריכה סוסה אמרגרד על הפסל. סוסה נשלחה אלינו על ידי חבר הקהילה היהודית דניס ריין, סגן מנהל לשכת התיירות העירונית, הממונה על "חגיגות" מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון. הפסל, הסבירה המדריכה, מבטא את יחסם של תושבי החלק הזה של העיר לתושבים שבעבר השני, בעיר החדשה. יש עוד ראשים חורצי לשון בבאזל, אחד הבולטים שבהם מצוי בכניסה לקתדרלה.

בניין הקזינו עומד בבֶּרפוּסֶר פלאץ ("כיכר היחפים"), אשר במרכז העיר העתיקה. הכיכר משמשת ציר תנועה מרכזי, ובימי שמש מתכנסים על מדרגותיה מאות צעירים הבאים להשתזף ולהקשיב בצוותא למוסיקה רועשת.

צבעו האפרורי של הבניין אינו מסגיר את המתרחש בפנים. לוח זיכרון לקונגרס היהודי הראשון ניצב על קיר באולם המרכזי, במקום בולט, ובו כתוב בעברית ובגרמנית: "בבית זה התאסף לקול קריאתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל (תר"ך־תרס"ד 1860־1907)  הקונגרס הציוני הראשון (א־ג אלול תרנ"ז, 29־31 אוגוסט 1897)  וייסד את ההסתדרות הציונית העולמית, מפלסת הדרך למדינת ישראל". השלט אינו האזכור היחיד בעיר לאותם ימים. הרחוב הסמוך לבית הקברות היהודי, בקצה הצפון־מערבי של העיר, נקרא על שם תיאודור הרצל, ובמוזיאון היהודי המצוי לא הרחק מבניין הקזינו תלוי תצלום מקורי של כל המשתתפים בקונגרס.

קיבלנו אישור מיוחד להיכנס לבניין הקזינו, כאשר עסקו בהכנה לקונצרט שעתיד היה להתקיים באותו ערב. מנהל הבניין התלווה אלינו וסיפר כי המבנה הוקם במחצית הראשונה של המאה ה־19, וכי הוא מצטיין מבחינה אקוסטית. "הוא היה אחד משלושת האולמות הטובים באירופה", אמר המנהל בגאווה, "ומעטות התזמורות שלא הופיעו כאן". 220,000  תושבי באזל הם, כך התברר לנו, שוחרי תרבות ואמנות, והאולם מלא כמעט מדי ערב, למרות שמחיר הכרטיסים לקונצרטים גבוה מאוד.

עמדתי מול הכיסאות האדומים, המרופדים בהידור, והתקשיתי לדמיין את עסקני הציונות עומדים וצועקים איש על רעהו. לפני שנים אחדות אמנם שופץ הבניין, הכיסאות הוחלפו, הבמה הורחבה, והחלונות שהיו מאחוריה, המוכרים מתצלומי ההיסטוריה הציונית, נאטמו; אבל הבניין נותר מהודר כשהיה.

עיר שהיא קנטון
מכיכר היחפים המשכנו בעלייה תלולה לסמטאות העיר העתיקה. עתה אפשר היה להבחין ביתר קלות בשתי הגבעות שעליהן הוקמה העיר. ראשיתה של באזל כמבצר רומי בשנת 44 לפני הספירה, ימי שלטונו של יוליוס קיסר. מהמאה הרביעית לספירה שימשה מקום מושבו של בישוף. הגרמנים שלטו בעיר במשך 500 שנה כמעט, מ־1033 עד 1501.

בתחילת המאה ה־16 הצטרפה באזל לקונפדרציה השווייצרית. היום היא העיר השנייה בגודלה בשווייץ ומהווה אחד מ־18 הקנטונים המרכיבים את הקונפדרציה. סמוך לה מצוי קנטון באזל, ובו מתגוררים 230,000 תושבים.

אירועים שונים התרחשו בבאזל. בין שנת 1431 ל־1439 נערכה בה ועידת הכנסייה, שניסתה לפתור את בעיית ההוּסִיטִים – תנועת המהפכה הדתית של תלמידיו וחסידיו של יאן הוּס. הוועידה מרדה באפיפיור ובחרה אפיפיור אחר. במהלך המאות גרו בה כמה מגדולי ההומניסטים ומתקני דת. הבולטים שבהם היו הפילוסוף אראסמוס ומתקן הדת קאלווין. בעקבות המצאת הדפוס, הוקמו בעיר בראשית המאה ה־16 כמה בתי דפוס גדולים, בהם הודפסו בין השאר גם ספרים עבריים. תזכורת לימים אלה מצויה היום באיזור סנט אלבאן שבדרום העיר. שם יש עדיין, למען התיירים, בית דפוס הפועל בשיטה שהיתה מקובלת לפני 500 שנה.

בעמק שבין שתי הגבעות זורם נחל תת־קרקעי, שעל אפיקו הוקמו בניינים שונים, בהם בית העירייה המהודר. מוצא הנחל אל הריין הוא מתחת למלון שלושת המלכים. על הגבעה שמולו מתנשאת הקתדרלה הבולטת בכיעורה. היא הוקמה במאה ה־12 ועברה כמה גלגולים עד ששוקמה במאה ה־19. יש לה מגדלים עצומי ממדים; הצפוני שבהם מתנשא לגובה 64.3 מטרים, והדרומי לגובה 62.7 מטרים.

הסתובבנו בסמטאות העיר העתיקה. במהלך המאות ה־17 וה־18 גרו כאן אנשי אצולה, שבחצרות בתיהם המפוארים התגוררו, בבניינים מיוחדים, איכרים ופועלים. עברנו ליד מלון טויפלהוף ("חדר השטן"),  מלון יוקרתי בבניין מהמאה ה־15, שחדריו מעוצבים בסגנון המאה ה־21. במלון שתי במות קטנות להופעות קברט. במעמקי האדמה, מתחת למסעדת המלון, נחשפו שרידי העיר מימי הביניים, והם מהווים מוזיאון שרק מעטים יודעים על אודותיו, ופחות מכך מבקרים בו.

מהמלון פנינו לעבר שער שפלן שנבנה בשנת 1400. בדרכנו עברנו ליד מזרקה אמנותית, אחת מ־150 מזרקות שנבנו ברחובות באזל והפכו לסמלה של העיר. היפה שבהן היא מזרקת הולביין, על שם צייר הפורטרטים תושב העיר, האנס הולביין (1543־1497), שהוקמה במאה ה־16. המזרקה, שנעשתה על פי תחריט של אלברכט דירר, מתארת נגן חמת חלילים ובבסיסה פרחים צבעוניים. שער שפלן הוא השער העירוני היפה ביותר בשווייץ, ויש אומרים – באירופה כולה. זהו שריד מחומת העיר העתיקה, והוא בולט למרחוק. שני מגדלים עגולים מזדקרים מתוך מבנהו המרכזי, ובקצה השער גג מחודד שבו קבוע – איך לא – שעון שווייצרי.

פתיחות דתית וחברתית
עשרה קונגרסים ציוניים התכנסו בבאזל. הקונגרס האחרון שהתקיים כאן (הקונגרס ה־22), בדצמבר 1946, היה הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה ועמד בצל השואה. למרות ריבוי הקונגרסים, נותרה הקהילה היהודית, העשירה והמאורגנת, קטנה כשהיתה. היום היא מונה 1,800 איש. בראשה עומד הרב לווינגר, אחיו של הרב משה לווינגר מקרית־ארבע.

ראשיתה של הקהילה היהודית בבאזל במאה ה־13. בשנת 1349,  במהלך המגיפה השחורה, האשימו תושבי העיר את היהודים בגרימתה. בפוגרומים נהרגו 600 יהודים, והשאר גורשו. היום אין זכר לשנאה זו. בית הכנסת ברחוב ליימנסטר (LEIMENSTR), הספרייה הקהילתית ובית הספר הצמוד אליה הם מרכזי הפעילות של הקהילה. אלה בניינים מטופחים, המעידים בין השאר על חייהם הבטוחים של היהודים.

למעשה, רק לפני שנים לא רבות הכיר הקנטון בקהילה כגוף רשמי, שמעמדו זהה לזה של הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית. את מיסי הקהילה, ששיעורם 11 אחוזים משיעור מס ההכנסה, גובה הקנטון. המעמד הרשמי מקנה לקהילה זכויות והקצבות כספיות, שבזכותן התאפשרה הקמת בית הספר, עריכת שיעורים בנושאי דת, הקמת בית אבות ומסעדה כשרה. הבשר הכשר, אגב, מיובא, משום ששלטונות שווייץ אוסרים על שחיטה כשרה מטעמים של צער בעלי חיים.

באחד הערבים הוזמנתי לאולם הגדול של מלון  הילטון, לוויכוח פומבי בנוגע לכסף שהפקידו יהודים בשווייץ לפני מלחמת העולם השנייה. העניין הזה היה אז בגדר נושא חדשותי חם בשווייץ ובארץ. מרבית האנשים שהגיעו לאולם היו לא יהודים, והדיונים סתרו לעיתים קרובות את הסטריאוטיפ של השווייצרי המנומס וקר הרוח.

דניס ריין, המארגן כבר שלוש שנים את "החגיגות למאה שנה לציונות", התלונן באוזני כי פרשת הכסף היהודי מחבלת במאמציו להפוך את החגיגות לאירוע רב־משמעות. בכל זאת, הוא מאמין כי במהלך השנה יבקרו בעיר כ־20,000 יהודים. כשנפגשנו במשרדו הסמוך למלון שלושת המלכים מסר לנו ריין מדריך מורחב על העיר בעברית, שיצא לאור לקראת החגיגות, ועיתון הדן בציונות. לדבריו, כחבר פרלמנט הקנטון הוא נוהג להזכיר את הנושא הציוני בישיבות ובדיוני הפרלמנט.

ממשרדו יצאנו לבית הכנסת. הבניין נבנה ב־1868, ואז היתה לו כיפה אחת. ב־1891 הרחיבו אותו והוסיפו לו כיפה, המוסיפה להדרו. בבית כנסת זה ביקר הרצל בשבת שלפני הקונגרס הציוני הראשון. כיום מתכנסים בו מדי שישי ושבת כ־150 מתפללים משלושת הזרמים: אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. הרב לווינגר הוא אורתודוקס, אך מנהל את הקהילה תוך פתיחות דתית וחברתית בלתי שגרתית. לא רחוק מבית הכנסת הגדול ניצב בית כנסת אורתודוקסי, שהמתפללים בו מכנים את הרב לווינגר "גוי" ו"כופר בעיקר".

לגעת בעבר
ב־1460 הוקמה בעיר אוניברסיטה. השנה לומדים בה 7,000 סטודנטים. במחלקה להיסטוריה כללית פגשנו את ד"ר אריק פטרי, צעיר גרמני שעבודת הדוקטורט שלו הוקדשה לתרומה הגרמנית לעלייה הראשונה לארץ ישראל. בעת ביקורנו בעיר, עסק פטרי בתיאום כנס מדעי גדול מאוד בנושא הציונות שארגן פרופ' האומן, היסטוריון בעל שם המתמחה בארצות מזרח אירופה. בכנס ישתתפו עשרות חוקרים מארצות שונות, בהם חוקרים מישראל, והוא תוצאה של סמינר שהחל ב־1992. כותרתו היתה "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". לקראת הכנס, יאצור פטרי גם תערוכה גדולה, שתציג את הציונות באמצעות חיי היהודים באירופה ובארץ ישראל. התערוכה והכנס יתקיימו בשיתוף מחלקת הארגון של ההסתדרות הציונית, אך מנהל המחלקה, רמי קורנבלום, הבהיר: "הם עושים את העבודה העיקרית, אנחנו רק מסייעים".

המוזיאון היהודי הוא אחד משלושים המוזיאונים המצויים בעיר (המרשים שבהם הוא המוזיאון לאמנות). את המוזיאון ברחוב קורנהאוסגאסה  (KORNHAUSGASSE) מנהלת זה שנים גברת גוט, השומרת באופן אישי על כל מוצג. במוזיאון ניתן לראות מה שרואים בכל מוזיאון המציג חפצי יודאיקה: ספרי תורה, פרוכות, פמוטים וכלי קודש. אבל החלק המעניין בו הם המוצגים המתעדים את האירועים הקשורים בתנועה הציונית.

מהמוזיאון צעדנו לכיוון בניין העירייה הנמצא בכיכר השוק. הבניין שנבנה ב־1501 גדול דיו לאכלס את משרדי העירייה, את הפרלמנט ואת ממשלת הקנטון. לפני הבניין, בכיכר, מתקיים מדי יום שוק איכרים. הבניין עצמו מקושט ומושך את העין מכל כיוון. חזיתו האדמדמה מקושטת בפרסקות, ובחצר הפנימית ניצב פסלו של מייסד העיר, הרומאי פונטיוס פלנקוס. בעבר היו על הקירות גם ציוריו של האנס הולביין, אך הזמן מחק אותם, ושרידיהם שמורים במוזיאון לאמנות. היום מפארים את החצר ציורים של האנס בוק. בשעות שאין ישיבות פרלמנט מותר להיכנס לאולם הדיונים ולבקר בחדרים השונים.

אנחנו התעניינו יותר בארכיון, שם נשמרות תעודות המספרות על האירועים שהתרחשו באוגוסט 1897 ולאחריו. מאחד התיקים שלפנו מכתב ששלח הרצל לד"ר צוט נשיא הקנטון לאחר הקונגרס השישי – "קונגרס אוגנדה" – שנערך ב־1903. וכך כתב: "למרבה צערי, חופשתך לא איפשרה לי את הכבוד להביע לך אישית את תודתי הנאמנה על הרצון הטוב שבו התייחסה ממשלת באזל כלפי הקונגרס שלנו… אבקש ממך ומעמיתיך הנכבדים מאוד להעניק לנו גם להבא את רצונכם הטוב, ואבקש את רשותך להעביר לך בזה אלפיים פרנקים לחלוקה בין עניי העיר". בשולי מכתבו של הרצל נכתבה הערה בכתב ידו של ד"ר צוט: "יש להשיב מכתב תודה".

הפוסט באזל והציונות הופיע ראשון במסע אחר

קהילה מרשימה
באלכסנדריה ההלניסטית־רומית היתה קהילה יהודית עשירה, תוססת ותרבותית, שתחילתה בהגירה בזמנים קדומים. מנהיגים יהודים, כמו ירמיהו הנביא ויוחנן קרח, נהגו לרדת למצרים מסיבות שונות. אך אוכלוסיות גדולות יותר הגיעו למדינה שמדרום־מערב לארץ ישראל בימי בית ראשון. פפירוסים שנחשפו באי יֵב (אלפנטינה) שבדרום מצרים הוכיחו את קיומה של מושבה צבאית יהודית, ששמרה על הגבול הדרומי של מצרים בתקופה הפרסית (המאות החמישית והרביעית לפני הספירה).
מצרים התלמית־הלניסטית משכה מהגרים מארצות שונות, ומקומם של היהודים לא נפקד. סיבות רבות הביאו אותם לשם. חלקם הגיע בגלל צפיפות האוכלוסין ביהודה; אחרים, בשל הפיתוי הכלכלי של עמק הנילוס. אבל היו גם כאלה שהגיעו לשם בעל כורחם, כעבדים. המקרא, שהיה מודע להגירה הגדולה יחסית, פונה כמה פעמים באזהרה מפורשת ליהודים לא לשוב לארץ מצרים. זה לא הועיל, כי הפיתוי בהגירה זו היה גדול מדי. היהודים שבו למצרים והתרכזו במחוז מיוחד בצפון־מזרח הארץ – נומוס לאונוטופוליס.
במאה השלישית לפני הספירה התגוררה באלכסנדריה קהילה יהודית מרשימה. חוקרים מעריכים כי בתקופה ההלניסטית חיו במצרים כמיליון יהודים, שהיוו כ־15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. באותן שנים הופיע "תרגום השבעים", שהיה ראשיתו של תהליך שכלל הכרה והערכה בקיום הקהילה. מאוחר יותר, במאה הראשונה לספירה, חי בעיר פילון (ידידיה) האלכסנדרוני, אחד מגדולי הפילוסופים היהודים. פילון כתב ספרים רבים ביוונית, ובהם פיתח רעיונות שנפוצו מאוחר יותר בקרב הפילוסופים והמקובלים היהודים.
לקהילה היהודית הענקית היה מרכז שלא תוכנן מלכתחילה, מקדש חוניו – התרומה היהודית הצנועה לארץ המקדשים הגדולים. מקדש חוניו לא החליף את המקדש בירושלים, שהיה מרכז העם היהודי, כי אם היווה תוספת, מעין "מקדש מעט", כפי שנקראים בתי הכנסת היום.

למה מקדש?
מה היו נסיבות בנייתו של המקדש היהודי במצרים? בתקופה ההלניסטית (301־198 לפני הספירה)  היתה ארץ ישראל תחת שלטון בית תלמי המצרי ואחר כך עברה לשלטון בית סלווקוס הסורי, שבימיו היו מלחמות החשמונאים. המאבק בין שני חלקי האימפריה ההלניסטית – בית תלמי ובית סלווקוס – גרם לפילוג בעם היהודי, חלק תמכו בתלמיים וחלק בסלווקים. כאשר כבשו הסלווקים את ארץ ישראל בשנת 198 לפני הספירה, עורר הדבר דאגה בקרב תומכי בית תלמי.
באותן שנים חי בארץ חוניו הרביעי. הוא היה בנו של חוניו השלישי, הכוהן הגדול הרשמי האחרון של בית המקדש. בימי שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס, המוכר לנו בשל גזירותיו, עזב חוניו הרביעי את הארץ, הגיע כנראה למצרים והתמנה לסטרטגוס (מושל) של מחוז לאונוטופוליס. אבל הוא לא שכח כי בשל הנסיבות ההיסטוריות הפסיד את המשרה החשובה ביותר של העולם היהודי – משרת הכוהן הגדול.
כאשר פרץ המשבר הגדול סביב המקדש בירושלים, שעורר את מתתיהו ובניו החשמונאים לצאת למרד נגד השליטים הסלווקים, החליט חוניו לעשות מעשה: הוא הקים מקדש לאלוהים במצרים. כאן, על אדמת נכר, כך החליט, יוכל למלא את התפקיד שמנעו ממנו הסלווקים.
לכאורה, היה בכך ערעור על מרכזיותו ובלעדיותו של המקדש בירושלים; אך לא כך נתפסו הדברים. המקדש היהודי שנבנה לאחר שיצא "תרגום השבעים", ולפני הופעתו של פילון, היה בעצם מקדש מקומי, צעד נוסף בהתפתחות הקהילה היהודית באלכסנדריה. בניית המקדש התכוונה לפתור את בעיית ההתמודדות התרבותית של היהודים עם החברה המצרית שבקרבה חיו, אשר מקדשים מפוארים ומדהימים היו חלק מאורח חייה. קיומו של המקדש לא פגע בזיקה של יהודי מצרים למקדש בירושלים; להיפך, הוא שימר את האמונה ומנע התפתחות של זיקה יהודית למקדשים אליליים שצמחו סביב.
מקדש חוניו עמד על מכונו עד שנת 73 לספירה, אז הרסו אותו הרומאים ששלטו אז במצרים. הדבר היה שלוש שנים לאחר שטיטוס הרס את בית המקדש השני בירושלים; ההצדקה לפעולה זו היתה פשוטה: מקדש חוניו, לפי תפיסת הרומאים, עלול היה לשמש מוקד למרד יהודי נוסף. לאחר שנכשל המרד הראשון בארץ ישראל, לא רצו הרומאים להתמודד עם מרד גם במצרים.
כך, בתוך שלוש שנים, נהרסו שני מקדשים יהודיים שנבנו בהשפעה הלניסטית. אותה תרבות שתרמה להתהוותם גרמה להריסתם, לאחר שנתפסו על ידי השלטונות כמי שמסכנים את קיומה.

הפוסט הקהילה היהודית באלכסנדריה הופיע ראשון במסע אחר