מרבית הקטלונים רואים עצמם כמדינה נבדלת מספרד, כפי שהתברר היטב בהצעה האחרונה בעניין העצמאות. אין להתפלא על כך. קטלוניה היא מדינה גדולה ועצמתית (שטחה כמעט כפול מזה של מדינת ישראל), עם נופים מגוונים ועוצרי נשימה – וכי למה להם להתחלק באוצר שכזה עם עוד ספרדים?

המדריך המלא לקטלוניה

בנוסף לברצלונה שכולם כבר מכירים ולחופים היפים של קוסטה בראווה, קטלוניה מציעה למבקרים בה טבע פראי ונופים מרהיבים. מחוז אל-פייאר סובירה, הנמצא מרחק שלוש וחצי שעות נסיעה צפון מערבה מברצלונה, הוא אחד האזורים הפראיים והיפים ביותר בקטלוניה. תחום בין צרפת בצפון ואנדורה בצפון מזרח, כשנהר הנוגוארה פאלארסה העוצמתי זורם לאורכו – יש בו כל מה שחובבי טבע ונוף הררי יכולים לבקש: מסקי משוכלל ועד שיט קאנו ורפטינג מהטובים בעולם, מטיפוס הרים בנופים הרריים עוצרי נשימה ועד טיולים כפריים בין הרים ועמקים, כנסיות רומנסקיות ומוזיאונים קטנים.

הנופים המפעימים של קטלוניה הם גן עדן לחובבי טבע וספורט אתגרי | צילומים: שאטרסטוק

המחוז (המכונה בקיצור "אל פייאר"), מתהדר גם ביחס הנמוך ביותר בין גודל השטח למספר התושבים שבו- רק 6,000 תושבים, כולם דוברי קטלאנית, מאכלסים את אלפי הקילומטרים שכוללים נהר פראי, פסגות פירנאיות הרואיות וכפרים מקסימים. התושבים גם שומרי הסף והמתחזקים הגאים של שתי שמורות הטבע הלאומיות הגדולות בקטלוניה, הנמצאות כאן: שמורת אלט פיריניאו במזרח, ושמורת אגווס טורטס ואסטני דה סנט מוריסי במערב – שני "מאגרי" ענק מרהיבים של צמחייה ובעלי חיים אופייניים לאזור, נחלים, נהרות, מפלים ואגמים- וכמובן, פסגות מושלגות, המגיעות עד לגובה של 3,000 מטר ויותר.

סורט ונהר הנוגוארה פאלארסה

בחבל סורט שוכנת העיר (ובמושגינו- עיירה) סורט, בירת מחוז אל פייאר, למרגלות אחת הפסגות הגבוהות באזור (המונסנט דה פייאר- 2,800 קילומטר). בעיר עצמה מתגוררים לא יותר מ- 2,000 תושבים, ויש בה רחוב ראשי מקסים שאורכו פחות מקילומטר. אבל גודל זה לא הכול: בגלל מיקומה האסטרטגי במרכזו של נהר הנוגווארה פלסיירה, סורט  משמשת כמרכז העצבים הלאומי בכל הקשור לנושא.

נהר הנוגוארה פאלארסה – מפותל, גועש, ולעיתים מסוכן, שואב את מימיו משלגי הפירנאים ונחשב לאחד ממסלולי הרפטינג והחתירה הטובים באירופה, וערש הרפטינג הספרדי. כצפוי, כל חייה של העיירה הדינמית ומאירת הפנים סובבים סביב הנהר המרשים וסביבותיו. רפטינג, חתירה בסירות קאנו, דיג, טיפוס הרים וסקי – רוב תושבי העיירה עוסקים באחד מאלה – מדריכים, משכירי ומוכרי ציוד, מארגני סיורים ומועדוני ספורט אתגרי.

שמורת אגווס טורטס, אחת משמורות הטבע היפות ביותר בקטלוניה

באזור קיימים 25 מועדוני ספורט אתגרי, הפזורים לאורך הנהר, ובהם ניתן להתנסות ברפטינג, בחתירה, בשיט הידרו – ספיד ובדיג, בקבוצות וכיחידים, בדרגות קושי שונות (מאחד עד ארבע בסולם הרפטינג, על פי היכולת והטעם). בחורף מציעים כאן גם את כל האפשרויות בתחום של ספורט הררי- רכיבת אופני הרים, טיפוס הרים, וכמובן, אתרי סקי מרשימים. הגדול שבהם הוא ה"גראנד פייאר" – אתר סקי ומלון משפחות היושב בסמוך לשמורות הטבע באזור, על אחת הפסגות הגבוהות של הפירנאים (בגובה 2,500 מטר). האתר מציע 70 קילומטר של מדרונות מושלגים בכל הרמות, 17 מעליות סקי ומפזרי שלג מלאכותי. המלון שבאתר מזכיר אכסניית נוער משופרת וחמימה, ובנוי ללינת משפחות וקבוצות. הוא מכיל בין השאר אולם אוכל ומרפסת ענקיים, נוף מרהיב, חנות ענקית להשכרת ציוד סקי, וכמובן, הדרכה ופעילות בכל סוגי הספורט הקשורים לשלג.

נהרות קטלוניה מציעים מסלולי רפטינג מהטובים והמאתגרים באירופה

בעונת הקיץ העיירה כולה חוגגת את תחרויות הרפטינג העונתיות, לאומיות ובינלאומיות. למה בקיץ? התשובה ברורה – בחורף הכול כאן קפוא ומושלג, עם טמפרטורה ממוצעת של 4 מעלות צלסיוס. בקיץ מפשירים השלגים בהרים, והנהר שופע וגועש.

שביל החירות

מלבד ארמונות, מבצרים וכנסיות מתקופת ימי הביניים והרנסאנס, לסורט ולסביבותיה יש מה להציע בצד ההיסטורי גם בנושאים הקשורים אלינו: במרכז העיר נמצא בית הסוהר העירוני, אולם קטנטן ועתיק, מוקף סורגים. כאן רוכזו בין השנים 1944-1936 מתנגדי המשטר במלחמת האזרחים הספרדית, ולאחר מכן נכלאו כאן מבריחי גבול, לוחמי חופש צרפתים, טייסים אמריקאים, ופליטים יהודים שברחו מאימי המשטר הנאצי בצרפת דרך הרי הפירנאים.

כנסייה עתיקה בעיירה סורט. בבית הסוהר לשעבר מתגלה הקשר היהודי

כיום הפך המקום למוזיאון מרגש להנצחת לוחמי החופש לדורותיהם, וממנו יוצאים סיורים לנתיבי הבריחה בהרים (מרחק חצי שעת נסיעה משם). למעלה, באזור לה פאלה דה קלאברה, על גבול צרפת, ניתן לראות את קו הגבול אותו חצו הפליטים, ואת הפסגות הגבוהות והמושלגות שנאלצו לעבור. גברים, נשים, ילדים וקשישים, עשו את הדרך האימתנית הזו, בתקווה להציל את חייהם. רבים מהם לא שרדו את המסע הקשה, ואחרים שהצליחו לשרוד את המסע נתפסו מיד לאחר שהבריחו את הגבול. חלקם נכלאו בספרד, אחרים הוחזרו חזרה לצרפת- ומיעוטם, בסיוע המחתרת המקומית, הצליחו לברוח לארצות אחרות. במקום הוקמה אנדרטה לזכרם, ומדי שנה, בשבוע השני של יולי, יוצא מסע אל קמינו דה לה ליברטה (הדרך לחירות), המשחזר את הדרך שעשו הפליטים ואנשי המחתרות בהרי הפירנאים.

טבע פראי

מרחק כארבעים דקות צפונה מסורט, בצפון מחוז אל פייאר סובירה, נמצאות שתי שמורות הטבע הגדולות בקטלוניה ומהגדולות בספרד- אגווס טורטס ואסטני דה סנט מוריסי, הוותיקה, ואלט פיריניאו, החדשה יחסית. מדובר בכ- 700 קילומטרים רבועים של טבע במלוא הדרו, ובו כל מה שאוהבי טבע יכולים לבקש לעצמם- מצוקי ענק עטורי פסגות מושלגות, אגמים ומפלים רבים מספור, יערות עצי מחט ופרחים האופייניים לאזורים ההרריים, אזורים סלעיים, שם מתגוררים צבאים ומרמיטות , ושטחי אחו ירוקים, המשמשים למרעה של פרות וגם סוסים (המשמשים כאן גם למאכל, לצערנו).

על אגווס טורטס, שהוכרזה כשמורה כבר בשנת 1955, מספרים שהיתה האזור החביב על רודן ספרד דאז, פרנקו, ועל כן דאג להכריז על האזור כשמורת טבע, ואף הגיע לכאן לעיתים קרובות. השמורות מחולקות לאזורי ליבה, המשמשים למטיילים בלבד, ואזורי פריפריה, העמקים, המשמשים גם למגורי הכפריים המקומיים ולמרעה. אזורי הליבה של השמורה מוגנים היטב, ותנועת מכוניות מותרת רק ברכבי השמורה, רכבי שטח מסוג "ריינג'- רובר", המצוידים בנהגים מנוסים ובמדריכים מוסמכים של השמורות.

הכפר אספוט בפתח שמורת אגווס טורטס

בנקודות הכניסה לשמורות, בכפרים אספוט, פרנואי ו-ייסוי ניתן להצטייד במפות, מסלולים ובמידע, ולתפוס מה שמכונה "טקסי". המטיילים מוזהרים  שלא לקטוף ולא ללכלך, לא לצוד ולא להבעיר אש, וכמובן- לא לסטות מהשבילים המסומנים, כי אם נפלת כאן, כך מסביר לי חוויאר המדריך, רק מסוק יכול להציל אותך.

מהר מאד מתברר שאכן, אין כמו נהגי השמורה המנוסים – הטיפוס כלפי מעלה, לפסגות הגבוהות, נעשה בשבילים צרים ותלולים מאד. בדרך חולפים על פני אגמים ציוריים ויערות אורן, (באחד מהם צומחים האורנים מתוך האגם), חמולות של מרמיטות המגיחות ממאורותיהן לאחר שנת החורף הארוכה, ומטיילים רבים ונחושים שבחרו באופציה הרגלית, חמושים במוטות הליכה.

סוסים רועים באחו, מהמראות הפסטורליים של קטלוניה

אנחנו עדיין מטפסים בשיירת הג'יפים מעלה מעלה, במקום שבו הכול כבר מכוסה בענן. מסביבנו, באמצע יוני, שלג של ממש, קור כלבים, אגמים חצי קפואים- חוויה סוריאליסטית. בגובה 2,000 מטרים נמצאת בקתת מחסה גדולה (shelter), עם מקומות לינה, מסעדה, חימום ומרפסות תצפית המשקיפות על כל הפסגות והאגמים שבאזור. בחורף, כמובן, הכול כאן מושלג וקפוא, ועל כן השמורה פתוחה לתיירות רק בסוף האביב ובקיץ.

הכפרים של אל פייאר סובירה

באזור סורט, בעמק אסואה הסמוך ובהרים שמעליו, פזורים עשרות כפרים ציוריים, חלקם קטנים מאד וחלקם גדולים, טיפוסיים לאזור. בכולם ניתן לראות את הבנייה ההררית הטיפוסית, עם הגגות שחורי הרעפים, המגדלים, הצריחים, הכנסיות העתיקות והסמטאות הציוריות. פזורים בלב עמקים והרים ירוקים, כשביניהם רועים בשלווה עדרי כבשים וסוסים, עם רועים שכאילו נלקחו מתמונות ישנות, נראה הנוף כולו כתיבת תכשיטים שמישהו פיזר על מצע קטיפה ירוקה.

אבל מלבד יופי ושלווה  ניתן למצוא בכפרים הקטנים באזור גם כמה מוזיאונים ותצוגות מעניינות: בכפר ייסוי, למשל, נבנה "מוזיאון הרועים", אתר מקסים המנציח את העיסוק המרכזי של תושבי האזור לדורותיהם, וניתן לראות בו בין השאר כלים וחפצים עתיקים ששימשו את רועי האזור, סוגי מרעה וכבשים, ומצגת של תולדות האזור. מי שיעלה מעט במעלה הסמטאות התלולות של הכפר, יוכל למצוא הכול גם ב"לייב"- דירי כבשים ועיזים וכלבי רועים אמיתיים, שכן תושבי הכפר ממשיכים לעסוק במרעה עד עצם היום הזה.

גבינה מקומית. הטעמים של קטלוניה טובים לא פחות מהנופים שלה

בכפר אלטרון הסמוך ניתן למצוא את "לה פקה ד'אלטרון" – מחלבה ומחבצת גבינות מהתוצרת המקומית, נטועה בלב עמק ירוק, ומופעלת על ידי זוג קשישים מקומי, ממש בשיטות של פעם. השניים מדגימים את תהליך הגיבון לשלביו, עורכים סיור בחדרי הגיבון והיישון של הגבינות, ומציעים טעימות מגבינות הכבשים המעולות של המחלבה. כאן נמצאת גם אחוזת סובירה- האחוזה העתיקה הגדולה והיפה באזור. הכפר סאורי משמר את אורח החיים הכפרי העתיק, כפי שהיה במאות שעברו, כולל "תנור הכפר" העתיק, ובכפר קסטלוויני (שפירושו "הארמון של האזור") נמצא המבצר שהגן על כל סביבות חבל סורט , עם תצפית הנוף היפה ביותר באזור.

מוזיאון מרתק נוסף מסתתר בכפר הציורי פוג'אלט, שם הקים זוג חוקרי פרפרים, משוגעים לדבר, את מוזיאון הפרפרים הגדול בקטלוניה – 4,000 סוגים של פרפרים, מכל המינים והצבעים, מלווים בהסברים מרתקים על הצבעים, דרכי הרבייה, שיטות ההסוואה, ועוד. המוזיאון הייחודי מקבל כיום את חסות האיחוד האירופי, ובקרוב יעבור למשכן חדש ומרווח הנבנה בסמוך.

לאורך כל הקיץ מתקיימים כאן פסטיבלים מקומיים, כשכל סיבה מצדיקה מסיבה, מתחרויות רפטינג ואופני הרים ועד ימי גז לכבשים, מקונצרטים בארמונות ועד ימי קדושים מסורתיים.

הפוסט קטלוניה – הקסם ההררי הופיע ראשון במסע אחר

כשהתחילו להגיע הדיווחים הראשונים בחדשות על רעידת האדמה בהודו, נצמדנו למסך הטלוויזיה. הפעם, זה לא היה עוד אסון מעציב אך מרוחק. תחת הבתים המתמוטטים עלולים היו להיות חברים, ידידים, מכרים, אנשים שעבדו איתנו בשמש הקופחת וחלקו איתנו בנדיבות ידע וניסיון שנצברו במשפחותיהם במשך דורי דורות. לא יכולנו שלא לחשוב על רַגַ'בּהאי ואשתו לצ'הובן, שאירחו אותנו בביתם, ממש בלב האיזור שנפגע ברעש

האדמה. האם הם, או אחרים מבני כפרם, קבורים חלילה תחת ההריסות? האם החזיקו בתי הבוץ הקלים מעמד?
כמה חודשים קודם לכן, בשעת צהריים לוהטת, הגענו לכפר ואנדְה (Vandh), השוכן באיזור קאץ' (Kutch) המדברי, במדינת גוג'רט (Gujarat) שבמערב הודו. כבר מרחוק הבחנו בגגות הקש המחודדים. בכניסה לכפר, חלף הג'יפ שלנו על פני חבורת נערות נושאות זרדים על ראשן ליד המקדש המקומי ולאורך שדרת הדגלים, שמסמנת את קברי האבות בכניסה לכפר. בתי הבוץ, הנקראים בונגות
(Bhonga), נראו כאילו צמחו מן האדמה. בונגות כאלה נבנות בכפר ואנדה ובאיזור כולו כבר מאות שנים. משערים שזהו מקור המלה "בונגלו", שנוצרה בתקופת השלטון הבריטי בהודו והתאזרחה בשפות נוספות.
פסענו על החול החם בעקבות רג'בהאי, המנהיג הלא רשמי של ואנדה, לעבר הבונגה הפרטית שלו, שבה הוא מתגורר עם לצ'הובן אשתו ועם בנותיהם הצעירות מונגיבן ורמיבן. מדרגת בוץ קטנה הובילה אותנו אל רחבה מוגבהת, צבועה לבן ומבהיקה בנקיונה. בלב הרחבה ניצבה הבונגה, כבדה ועגולה. חלצנו נעליים ונכנסנו פנימה.
העיניים המסונוורות מנסות להתרגל לחשכה היחסית. אלומות אור נדחקות דרך פתח הדלת ושני החלונות הקטנים שבצדדים. במרכז החלל העגול נשענת לצ'הובן על עמוד עץ

גג בית הבוץ, מבט מבפנים על ספירלת הגג בתום העבודה. שליש מאוכלוסיית העולם גרים בבתי בוץ. המונח "בוץ" מתאר את סוגי האדמות העשירות בחרסית. שיטות הבנייה בבוץ מגוונות ומשתנות בין אזורים ותרבויות

ממורט, המתנשא לגובה ונושא את גג כפות הדקלים – מבנה ספירלי מהמם.
גם הרהיטים עשויים בוץ. הם צבועים בלבן ומשובצים בהם רסיסי מראות, המשקפים את האור והתנועה. מגע רצפת הבוץ הנקייה נעים לרגליים היחפות. מדברים בשקט. מוזגים תה.
באתי לכאן בעקבות האהבה. לפני שנים אחדות התאהבתי בבנייה באדמה, בבוץ, בחומר. בתי האדמה הפתיעו אותי בצורותיהם הרכות, שצומחות ממש מתוך הנוף. הן גרמו לי לשקוע במודע בעולם היצירה בבוץ. נעשיתי משוגעת לדבר, והחלטתי לנסות להגיע למקומות שבהם מתקיימת עדיין בנייה מסורתית באדמה. לראות, להרגיש ובעיקר ללמוד את סודות המלאכה.
זה התחיל בראס בורקה, על חוף הים בסיני. שם גיליתי את כפר הנופש האקולוגי שהקים שריף, בעל המקום, בתבונה וברגישות לסביבה. בהמשך ביקרתי בחלקים אחרים של מצרים, בקפריסין ובתורכיה, בחיפוש אחר בתי בוץ.
עד שנפל לידי ספרה של האנתרופולוגית נורה פישר, שחקרה את התרבות החומרית של שבטי הנוודים באיזור קאץ' שבגוג'רט, לא ידעתי שגם בהודו יש תרבות שלמה ומרשימה של כפרים שבתיהם בנויים מבוץ, ובתוכם רהיטי בוץ מרהיבים. הייתי חייבת לנסוע לאיזור ולבדוק מה מסתתר מאחורי התמונות.

גלגול נשמת הבית
על פי הספרות המקצועית, שליש מאוכלוסיית העולם מתגוררים בבתי בוץ. המונח העממי "בוץ" מתאר את סוגי האדמות העשירות בחרסית. שיטות הבנייה בבוץ מגוונות, והן משתנות בין אזורים ותרבויות. אדמת החרסית היא מרכיב עיקרי בתערובת, ואליה

מצטרפים תוספים שונים: חול, גללי בהמות, חומרים צמחיים כמו קש ותבן ועוד. כבר מימי העיר יריחו, שקיימת כ־11 אלף שנה ונחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם, גילה האדם את תכונות הבוץ, או כפי שהוא נקרא בשפה מדויקת יותר – חומר (clay).
לא פלא שהחומר היה כה פופולרי. הוא זמין, קל לעיבוד ונוח ליצירה. אדמה חרסיתית אפשר למצוא באפיקי נחלים, בקרקעיות של אגמים ובשכבות גיאולוגיות עתיקות. לאחר עיבוד ושרפה הוא מתאים לאגירת מים, לאחר ייבוש בשמש – לבניית מחסה.
יתרון נוסף שעורר את ענייני בבנייה בבוץ הוא הידידותיות לסביבה: חומרי האדמה מתכלים ואפשר למחזר אותם. בונגה מאוכלסת שמטפלים בה תחזיק מעמד כ־50־60 שנה. לאחר שבית בוץ ננטש, הוא מתפורר וחוזר לאדמה. שאריות וגושי בוץ יבשים ישמשו כ"לבנים" או יומסו במים ויהפכו שוב לחומר נוח לעיבוד. תהליך מחזורי זה של יצירה, התכלות ובריאה מחדש המתגלם באדמה הוא סמלי ומהותי לחברות מסורתיות בכלל, אבל משתלב במיוחד בהודו, כעין מקבילה חומרית לגלגול הנשמות. פסלונים העשויים מחומר שנאסף באיזור הכפר מכוירים לקראת טקסי פולחן חשובים, ואחר כך נשברים ומושלכים אל

בערב הסיום של בניית הבונגה בכפר ואנדה, בין הקירות הלחים, נאספים התושבים למסיבה: רג'בהאי מנגן ושר, והשאר מצטרפים בשירי רועים לאור עששיות

המקום שממנו הובאו. אותה האדמה תיאסף ליצירת פסלים חדשים, כדי מים או בתים, וחוזר חלילה.
בכפר ואנדה יש כ־200 בונגות, שנבנו במאה האחרונה. צורתה העכשווית של הבונגה ומיקומה ביחס לאחרות בכפר הם תוצאה של תהליך ארוך של קבלת החלטות שעמדו במבחן הזמן. כוחות פיזיים (אקלים, תנאי שטח, מצאי חומרי גלם) וכוחות חברתיים (שיוך אתני, דתי, מנהגים ואיסורים) עיצבו וליטשו את צורתה הסופית. בניגוד לעולם המודרני, שמפקיד את הבנייה והעיצוב בידי מומחים, בעלי הבונגה הם המעצבים והבונים, המתחזקים והמתקנים.
עוד ניגוד לעולם המודרני, שבו העבודה נעשית אמנם בידי מומחים אבל המוצרים דומים זה לזה וחסרי אישיות, משקפת כל בונגה את בעליה ונראית קצת שונה מרעותה. גם הכפרים שונים זה מזה. הכפר לודיה (Ludia), למשל, אינו רחוק, אבל יש בו סוג אחר של בונגות, המקושרות ביניהן בגגות סכך. שיערנו כי העובדה שהכפר שוכן באיזור מדברי וחם יותר מכפר ואנדה, הקרוב לים, גרמה להוספת שטחי צל.
אבל גם לכאן מגיעה המודרניזציה. לפני כעשר שנים התחילו בכפר ואנדה לבנות בתי בלוקים ובטון. החומרים העמידים החדשים מחליפים את החומרים המתכלים המסורתיים, והשימוש בהם נחשב לסמל סטטוס נחשק, למרות (ואולי בגלל) מחירם הגבוה והצורך בכוח עבודה מקצועי בתשלום. את התהליך הזה מניעים עלייה ברמת החיים, שאיפה לקִדמה ורצון להידמות לאנשי העיר הגדולה. המעבר מתרחש בברכת האלים, כלומר, הממסד הדתי. מועצת הזקנים נתנה את אישורה לכך אחרי שהתקבל סימן מאלת הכפר, שדרשה לבנות לה מקדש מפואר מבטון.

במשך כל תקופת שהייתנו בכפר התמקדנו בלמידה של שיטות הבנייה המסורתיות ובתיעודן, במקביל להבנת הלך הרוחות העכשווי. ניסינו ככל יכולתנו לא ליפול למלכודת שבה ננסה לשכנע את אנשי המקום, המעוניינים בקדמה ובמודרניזציה, ב"חשיבות שימור הבנייה המסורתית" או ב"יתרונות אקולוגיים של שימוש בחומרים טבעיים". עם כל החשיבות שבדבר, ברור לנו שכמערביים שבעים יש משהו רומנטי בדרך הראייה שלנו את החומרים הטבעיים. מטבע הדברים, האופן שבו אנו רואים את החיים אינו תואם את תפיסת החיים של אנשי שבט רַבַּרִי, והפתרונות שלנו אינם מתאימים בהכרח לקשיי הקיום היומיומיים שלהם.
נשות הכפר תיארו את המצב בדרכן המעשית: אמנם נעים יותר מבחינתן לגור בבונגה העגולה, המאווררת, המספקת פתרונות מיזוג אוויר טבעיים. אבל הקושי טמון בטיפול ברצפת הבונגה, שדורשת חידוש של שכבת הבוץ והגללים פעם בשלושה שבועות – מה שמסביר, אגב, את רמת הניקיון המדהימה בכל הכפר. אבל מי אמר שמוכרחים לבחור באחד מהשניים? רג'בהאי בעל התושייה מצא פתרון: בבונגת המטבח, שבנינו יחד, הוא בנה רצפת בטון בתוך בונגה מסורתית, לשמחת כולם.

בניית קיר הבונגה: גושי הבוץ מונחים זה על גבי זה ומודבקים באמצעות טיט בוץ. בניית הקירות נמשכה שבעה ימים ובוצעה על ידי צוות של נשים חרוצות ממשפחתו של רג'בהאי. את הבוץ מערבבים הגברים, אך מלאכת "כּיוּר" הקירות נעשית בידי נשים

ללמוד מהמומחים
כדי ללמוד מהמומחים, הצטרפנו לקבוצת בנייה של בונגה מסורתית, שבראשה עומד רג'בהאי. בכפר ואנדה נבנית הבונגה בשיטת החוּליות. בוץ שחור, שנכרה בוואדי הסמוך לכפר, מושרה במים למשך הלילה ומעורבב עם חול גס. כשהחומר מוכן, חוגגים את תחילת הבנייה בטקס מסורתי מקובל בהודו: ניפוץ אגוז קוקוס למזל ולברכה, ורק אז ניגשים לעבודה. הקיר נבנה מחוליות, כשבין חוליה לחוליה מחכים יומיים לייבוש. רג'בהאי הבין שזמננו קצר ולכן זירז את התהליך: גושי חומר יבש, שפורקו מבונגה ישנה, הפכו ללבנים שהודבקו בעזרת בוץ. כך יכולנו להתקדם מהר יותר ולקצר את זמן הייבוש.
אירוע הבנייה הוא חברתי ומשותף למשפחה המורחבת, שמהווה את כוח הבנייה. כולם יודעים מה צריך לעשות. כולם למדו מאבותיהם, שלמדו גם הם מאבותיהם. שאלות חקרניות ששאלנו, כמו "למה הבנייה נעשית בכיוון השעון?", נענו "כך היה תמיד" או "כך למדתי מאמי". מהר מאוד הבנו שלמסורת ולתרבות יש תפקיד חשוב בעיצוב העכשווי.

לצ'הובן ממלאת קערה בחומר מוכן לבנייה	שלב בניית קירות הבונגה הסתיים, וכעת ממתינים לשלב הטיח. בונגה מאוכלסת שמטפלים בה כראוי יכולה להחזיק 60-50 שנה

עיצוב המשקופים והחלונות, למשל. אלה מפרידים בין חוץ לפנים, בין ציבורי לפרטי. לכן יטופל המשקוף באמצעי הגנה כמו טקסים, סמלים וקישוטים. התפיסה שרואה בפתחים נקודות תורפה משפיעה גם על עיצוב בגדים – רוב העיטורים, הרקמות והקישוטים נמצאים בדרך כלל סביב הצוואר והשרוולים; ועל פתחי הגוף – עגילים ונזמים באף ובאוזניים.
איזור מעבר נחשב מאז ומעולם חשוף לסכנה: דרכו יכולות לחדור הישויות הרעות, והטובות עלולות לברוח. האגדה מספרת על רוח רעה שהתרברבה כי דבר לא יצליח לפגוע בה; לא בחוץ ולא בפנים, לא ביום ולא בלילה, לא ביד ולא בנשק. סופה היה שכוחה אבד לה באיזור הביניים: במשקוף הדלת, בשעת הדמדומים ובאמצעות ציפורן האצבע, שאינה נחשבת חלק חי של הגוף. אגדה זו מבטאת את החשיבות שמייחסים למשקוף ולאיזור הכניסה. לכן מצמידים למשקוף פיסת בד אדום, שבתוכה צרורים לימון יבש, גרגר אורז, חתיכת מתכת, צדף ומטבע של רופי, להגנה מפני רוח רעה.
בניית הקירות נמשכה שבעה ימים ובוצעה על ידי צוות של נשים חרוצות ממשפחתו של

טקס קיבוע המשקוף: רג'בהאי מניח פיסת בד אדום, סמל למזל ולהגנה על הפתח מפני רוחות רעות

רג'בהאי. את הבוץ מערבבים הגברים, אך מלאכת "כּיוּר" הקירות נעשית בידי הנשים. לאחר כמה ימי ייבוש החל שלב הטיוח בעבודת יד מבחוץ ומבפנים. כשהסתיימה העבודה על הקירות, יצא לדרך שלב בניית הגג. "זו העבודה של הגברים", הוסבר לנו. ואכן, חלק זה דורש מאמץ פיזי רב. בניית הגג אורכת חמישה ימים ומבצעים אותה חמישה גברים, שמשתמשים בכ־20 עמודים עשויים גזעי אקליפטוס וב־5,000 כפות דקלים.
בור עמוק נחפר במרכז הבונגה. בניצוחו של רג'בהאי ובעזרת ארבעה חבלים הורם המוט המרכזי, כחמישה מטרים גובהו, וקובע למקומו. ושוב טקס: הדלקת קטורת וחלוקת ממתקי קנה סוכר לבנאים ולילדים. המוטות הוצמדו לעמוד המרכזי, וביניהם נארגה ספירלה מכפות דקלים כפופות וקשורות בחבלי קוקוס, ליצירת כיסוי צפוף ואטום. בשלב האחרון מכוסה מבנה הדקלים בשלוש שכבות של עשב יבש, שנקשרות בחבל אחד ארוך במקלעת משוכללת.
בערב חגגנו את סיום הבנייה בתוך הבונגה שבנינו במו ידינו. הטיח על הקירות היה לח עדיין, וסימני הידיים שהוטבעו בו מספרים את כל הסיפור. בוץ וחול, שקים של גללי חמורים והרבה ספלי תה התערבבו לתוך חוויית העבודה המשותפת. התערובת הזאת היא שהעניקה לבונגה "שלנו" את כוחה האמיתי.
חזרנו עם הרבה חוויות וניסיון. את הידע שרכשנו אנו משתדלים לשלב בעבודות העיצוב והבנייה שלנו בארץ, גם בבניית "זוּלוֹת" קטנות מאדמה לאנשים פרטיים, וגם כשאנו מתכננים ובונים שכונה גדולה כמו "נווה בוקר" שבשדה בוקר, בשיתוף עם הקהילה המקומית.

תם ולא נשלם
תשעה חודשים לאחר ביקורנו רעדה האדמה באיזור הזה ממש. מאות אלפי בתים שנחרבו, פצועים, הרוגים. אסון כבד. רק כמה ימים אחר כך הצלחנו לטלפן אל אנשי הקשר שלנו שם. בתוך ים החדשות הרעות היו גם איים של אור. מתברר כי דווקא בכפרים שריכוז בתי הבוץ בהם גדול נפגעו פחות אנשים מאשר בכפרים המודרניים, שבהם יש יותר בנייה בבטון. בתי הבוץ, כך נראה, עמידים יותר לרעידות אדמה, וגם התמוטטות שלהם גורמת לפחות אבדות בנפש.
שמחנו לגלות שהכפרים שבהם עבדנו נפגעו קלות בלבד. מן הסתם תרמה לכך העובדה שהיו בהם עדיין הרבה בתים מסורתיים. לא היה לנו ספק שאנו רוצים לחזור לשם ולסייע במלאכת השיקום. בסתיו הקרוב אנחנו מתכננים לצאת לאיזור עם משלחת מטעם "מסע אחר", לסיוע בבניית בתי בוץ מסורתיים במקום בתי הבטון שנהרסו (לפרטים ראו מסגרת). בכל יום יש התפתחויות נוספות, ואנו יודעים בוודאות שהמשך עוד יבוא.

כפר לודיה. קירות הבונגה מעוטרים בציורי קיר שצוירו בצבעים טבעיים. הבונגות שרדו את רעידת האדמה, בעוד שהבתים הבנויים מבטון קרסו

הפוסט בתי בוץ בהודו: יותר בטוח הופיע ראשון במסע אחר