גאיה רואה את העולם דרך עינית של מצלמה (קנון ועדשת מאקרו Canon EOS 90D + 100mm macro f/2.8L macro IS USM + flash + DIY diffuser). היא יכולה לבלות שעות רצופות מול העולם הזעיר שמקופל בין העלים, להתבונן, לתכנן את הזווית המדויקת של קרן השמש על גבו של עכביש, את השתקפות העשב בטיפת הטל…

כשהמצלמה בידיה יש לה את כל הזמן שבעולם. היא מהלכת בין הצמחים ממוקדת, מרוכזת.

אנשים חולפים, מדברים, לא מצליחים להסיט את תשומת ליבה מהעיקר.

שתיים מהתכונות המאפיינות אנשים על הרצף האוטיסטי הן:

"נטייה לראות את החלקים הקטנים, הבחנה בפרטים, שימת דגש רב על פרטים זעירים במקום על התמונה הכוללת…"

"עניין עמוק ואובססיבי בתחום עניין מסוים, שיכול להתבטא בידע עשיר ונרחב על נושא ייחודי".

גאיה מותחת את שתי ההגדרות האלה אל הקצה. מגיל צעיר אובחנה על הרצף האוטיסטי, ונעטפה בקיר מגן של בני משפחה ואנשי מקצוע. היא צלחה את שנות בית הספר בכיתה רגילה והגיעה להישגים יפים בתוך המסגרת התומכת. אבל העולם הפנימי שלה, ואולי גם הבידוד החברתי שנכפה על השונה, הוציאו אותה החוצה אל הטבע.

לבד בין הדשאים והגינות, בסביבה המוגנת של הקיבוץ, התחילה לתעד בטלפון נייד, את היופי הזעיר שנסתר מעיני רובנו.

Coccinella-septempunctata

כשהגיעה לגיל 16 – נפתח לרווחה חלון הצילום, בני המשפחה זיהו את התשוקה ואת הכישרון, ורכשו עבור גאיה מצלמה ראשונה. המצלמה תפסה מיד מקום של קבע בין גאיה לבין היצורים הקטנים של העולם. "היום התמונות של פעם כבר לא נראות לי טובות מספיק אבל לאט לאט השתפרתי. תראי איזה חמוד…"

Toxophorinae

כשהתכוננתי לפגישה איתה, תכננתי להביא איתי כמתנה מגדירי חרקים.

זה התברר כמיותר לחלוטין. גאיה מזהה ומכירה את רובם.

כאן נכנסת לתמונה התכונה המאפיינת השניה בהגדרת האוטיזם, זו המתייחסת לעניין העמוק והידע הנרחב בנושא נבחר… העולם הזעיר של פרוקי הרגליים הפך למרכז החיים של גאיה, היא חברה לקהילות רשת של "משוגעים לקטני ארץ", שם מתקיים חילוף ידע נרחב, זיהוי מינים, הצגת צילומים, שיתוף מושא ההתעניינות והאהבה שמאחדים את כל הנוכחים מרחבי העולם.

היום השאיפה שמניעה את גאיה היא לימודי אנטמולוגיה (חקר פרוקי רגליים), והיא נמצאת בשלב הראשון של המסע האקדמי. תשוקת הצילום נשארה כשהיתה, ובסיום שעות לימודים ארוכות אפשר למצוא את גאיה באותו הלך רוח, ריכוז ושקט פנימי ברחבי הקיבוץ, עם המצלמה בינה לבין העולם.

"אני רוצה שאנשים ישימו לב ליופי שיש מסביב" היא אומרת ברצינות תהומית, ולי, שבקושי מצליחה להבחין ביצור שקטן מפרפר – לא נותר אלא להסכים איתה בכל לב.

צילומי המאקרו שלה יפהפיים.

Smaragdina viridana

צילום מאקרו

צילום מאקרו הוא צילום תקריב בו קצה העדשה קרוב מאוד לאובייקט המצולם, מיקום שמקטין מאוד את עומק השדה ומצריך יציבות מוחלטת, סבלנות רבה ומיומנות, לשם בחירה מדוייקת של נקודת המיקוד. סוג זה של צילום מחייב תשומת לב יתרה לכיוון האור, בעיקר אם בוחרים להשתמש רק באור טבעי. הוא מצריך עבודה עם צמצם פתוח יחסית, המקטין עוד יותר את עומק השדה. בנוסף – כיוון הצילום מוכתב מראש, מכיוון שהמצלמה והצלם עלולים להטיל צל על האובייקט.

בשל הפריים המצומצם – הרקע והקומפוזיציה מחייבים תכנון מוקפד במיוחד.

אני חוזרת הביתה עם סופת מחשבות על המסרים שנרשמים בי מהמפגש הזה.

על הכוח שיש בשונות, אם רק נצליח לזהות אותה ולתת לה מקום;

על העוצמה שיש בדבקות במטרה, דבקות שמאפשרת יצירה כזו;

ובעיקר עלינו – איך נלמד לפקוח עיניים אל היופי והמגוון האינסופי של אנשים וטבע בעולם?

Toxophorinae

Coelioxys

Chrysididae

Asilidae

Coccinella septempunctata

Chrysididae צרעה זהבית ישנה

Mediodactylus kotschyi

Bombyliidae

Fly

Xestomyzina aureostriata

Anthidiellum

Syrphidae

Conopidae

sepsis.sp

Bubopsis andromache ארימחוש שעיר

Bombylella atra Scopoli

(C) כל הזכויות לתמונות שמורות לגאיה רודנר בורנשטיין

הפוסט כל הדברים הקטנים היפים – העולם במאקרו הופיע ראשון במסע אחר

מטיול בגלבוע בעקבות פריחת אירוס הגלבוע ועד שיטוט נינוח בחוף הים היפהפה של דור בעקבות פריחת צבעוני השרון  – תשעה מסלולי פריחה שיפה במיוחד לעשותם בחודשי האביב מרץ אפריל כשהפריחה בשיאה:

1. אירוס הגלבוע בגלבוע

טיול לכל המשפחה, הפריחה סמוכה לשביל הרכב, ניתן לשוטט בהר הפורח שלוש-ארבע שעות.

מתי? בחודש מרץ

אירוס הגלבוע הפך בשנים האחרונות למוקד עלייה לרגל עבור כל חובבי הפריחה, ובצדק. במרומי הגלבוע, בנוף נפלא, בין שלל פרחי בר אחרים, מופיעות קבוצות סגולות ומרשימות של האירוס. בעבר סבל אירוס הגלבוע מקטיפה ועקירת פקעות למכירה, רק חוק הגנת פרחי הבר ופעילות נמרצת של אנשי שמירת טבע ומתנדבים מנעה את היעלמותו. במבצע הצלה רחב נזרעו זרעי האירוס ונשתלו קני שורש מקבוצות ששרדו בריכוזים חדשים. האירוס התרבה ומפאר היום את ראש הגלבוע, ובעיקר את השטחים בין הר גפת, הר ברקן ופקועה.

ליד פקועה ניתן לראות את הגושים הגדולים והצפופים ביותר של אירוס הגלבוע, בהר גפת פורחים האירוסים הראשונים, ובהר ברקן הם פורחים אחרונים. אפשר לכוון את הטיול לאחד משלושת האתרים הללו לפי התאריך והרצון.

אירוס הגלבוע
איך מגיעים? ממזרח לבית אלפא נעלה בכביש 6666 יפה הנוף למעלה גלבוע, ונפנה צפונה אל הרכס. מכביש הנוף יכוונו אותנו שלטי הפנייה לאזורי הפריחה.

לאחר הטיול בהר כדאי להיכנס לשמורת גן השלושה (הסחנה). בימים אלה, כשעדיין לא חם מספיק כדי להתרחץ, המקום הוא בשיאו. ללא ההמונים הצובאים על המדשאות בקיץ אפשר לטייל בשלווה בין הירק למים הזורמים. מי שעתותיו בידיו יכול לסיים בביקור בגן גורו, חוות הקנגורו שליד הסחנה. כאן בגן קטן למדי, בתוך צמחייה אוסטרלית והרבה צל, אפשר לפגוש נציגים מעולם חיות הכיס. מיני קנגורו מניחים למבקרים להלך לידם ואפילו ללטף.

אירוס הגלבוע – אחד מהמינים בקבוצת אירוסי ההיכל, ששמם ניתן להם בזכות הדרם ויופיים הרב. לפרחי אירוס ההיכל פריחה גדולה במיוחד, יותר מ-10 ס"מ, והם נחשבים מהיפים בפרחי העולם. קבוצת אירוסי ההיכל מונה כ-54 מינים, ומתוכם גדלים בישראל שמונה מינים אנדמיים (המיוחדים רק לאזור גידולם), ובהם אירוס הגלבוע.

2. בן חצב יקינתוני בנחל סער

טיול לכל המשפחה, כשעתיים הליכה נוחה.

מתי? פב' – מרץ

את בן החצב היקינתוני אפשר לראות על מצוקי נחל סער הנמצא ממש ליד הכביש, אך אנו ננצל את בן החצב כדי לצאת למסלול של כמה שעות באזור.
איך מגיעים? תחילת המסלול ב"גשר הידידות", אליו מגיעים בפניה מכביש 99 מסעדה-בניאס. נחנה את הרכב לצד כביש הגישה לעין קוניה, במקום בו הוא חוצה את נחל סער – "גשר הידידות". נפתח את הטיול בעליה מזרחה בערוץ נחל סער, אל מפל רסיסים, משם נשוב באותה דרך ונרד בנחל לעבר מפל סער. גם מפל רסיסים וגם מפל סער יפים ביותר, וההליכה לאורך הנחל נעימה ונוחה. הנחל זורם רק בשנה של גשמים טובים.

בן חצב יקינתוני
במורד הנחל נחצה את הכביש אל נקודת התצפית על מפל סער. על המצוקים סביב המפל בולטים בסגול פרחי בן חצב יקינתוני (מי שמעונין לחזות בפריחה ללא הטיול לאורך הנחל, יכול להגיע לכאן עם הרכב, לעצור במפל נחל סער ולהמשיך בנסיעה). אפשר לרדת בזהירות בין הסלעים ולהגיע אל תחתית המפל והבריכה שנקווית תחתיו. מהמפל נשוב ונעלה בנחל סער חזרה אל רכבנו בגשר הידידות.

בן חצב יקינתוני – לבן החצב היקינתוני יש אחת הפריחות היפות ביותר בארץ. זהו גיאופיט בעל בצל, המגדל בחורף שושנת עלים רחבה, ובאביב צומח ממנה עמוד תפרחת בגובה 50-80 ס"מ. התפרחת כחולה, מאורכת ומרובת פרחים. הפרח פתוח ומאפשר לחרקים שונים לטעום מהצוף השמור במיכלים קטנים בין בסיסי האבקנים לשחלה. שמו ניתן לו על שום היותו דומה במבנה לחצב – תפרחת ארוכה ורבת פרחים, ודמיונו ליקינתון בצבעו העז.

3. סיפן התבואה בחוטם הכרמל

לכל המשפחה, הליכה נוחה בשביל מסודר. משך הטיול המלא כארבע שעות, ניתן לקצר ולחזור מכל מקום במהלך המסלול.

מתי? חודשי פב' – מאי ובעיקר פב'-אפריל

גני הנדיב בגבולה של זיכרון יעקב, ידועים ומוכרים. הגן המטופח סביב אחוזת הקבר של הברון רוטשילד ורעייתו הוא מוקד משיכה למטילים רבים שחפצים בטיול רגוע בין פרחים וירק. אך לא רבים משקיעים את זמנם בשטחים הטבעיים שסביב הגנים. אזור רמת הנדיב בחלקו הדרומי של הכרמל, משופע באתרים מעניינים ובפריחה יוצאת דופן באביב. סיפן התבואה בפרחיו הסגולים הוא רק אחד מעשרות המינים הפורחים כאן בין הסלעים והשיחים. המסלולים משולטים בצורה ברורה, ההליכה קלה ונוחה, בתוך אחו ירוק ופורח. בדוכן ליד הכניסה לגנים ניתן לקבל דפי הנחייה למסלולים השונים. המלצה חמה: כדאי תמיד ללכת בשבילים הצרים והצדדיים שם רבים הפרחים ורב הירק, ולא בדרכי העפר המיועדות לרכב.

סיפן התבואה

למנסור אל עקב: מהחנייה המרכזית נצא במסלול המסומן בצהוב, ונלך בינות לשלל פרחים עד לחניון החרובים. שני עצי חרוב גדולים שנותרו בודדים מיער עבר גדול. מכאן נמשיך לפי השילוט אל מנסור אל עקב (שומר המצוק) – חווה חקלאית קדומה מהתקופה הביזנטית. תצפית נהדרת מנקודה זו פורשת לעינינו את כל המישור בין כרמל לים. נחזור מעט בשביל ונפנה בשביל היורד לאורך הרכס אל מערת כברה.

מסלול יפהפה נוסף שראשיתו בחניית הרכב, הוא הירידה לעין צור ונקבות המים העתיקות. גם לכאן השביל מסומן היטב ומעוטר בשלל פרחים. היתרון הגדול של מסלולי רמת הנדיב – מכל נקודה אפשר לחזור לחניון אם מתעייפים, ואפשר להתחבר למסלול הבא ולהמשיך עוד ועוד.

סיפן התבואה – גאופיט בעל פקעת ממשפחת האירוסיים, צומח בבתה ובשדות ברוב חלקי הארץ. שמו ניתן לו בזכות עליו הזקופים, הדומים לסייף ארוכה. עד לאביב מתפתחים מהפקעת 4-3 עלים, מהם עולה עמוד תפרחת שגבהו כחצי מטר, הנושא 3 עד 12 פרחים. הפרחים נראים כפעמונים בורוד עז. סיפן התבואה מזכיר מאד את אחיו הסיפן התרבותי, אך עדין וחינני ממנו בהרבה.

4. לוטם בכרמל – מערת האצבע

לכל המשפחה, שביל נוח למדי בהר, מעט טיפוס בין סלעים. משך המסלול שעתיים שלוש.

מתי? חודשי פב' – יוני ובעיקר אפריל

כל פינה על הכרמל זוכה לעדנה בימי האביב. הרכס כולו מתכסה בצבע, וכדי להתבשם מהפריחה צריך רק לבחור לאן לפנות. הפעם נשלב את פריחת שיחי הלוטם, הקחוונים והנוריות בביקור מעניין במערה חשוכה…המסלול קל ונוח למדי, ארכו שעתיים עד שלוש שעות.

מכביש מס' 4 – הכביש תל אביב-חיפה הישן, נפנה מזרחה לעין הוד ונחנה בחנייה המסודרת בכניסה לכפר האמנים. מהחנייה נטפס ברגל צפונה, בשביל מסומן אדום. השביל חולף בין צמחי החורש, וכאן מתחת לעצים נראה את שיחי הלוטם הפורחים – לוטם מרווני בפריחה לבנה ומגוהצת, ולטם שעיר בפריחה ורודה ומקומטת. השביל האדום פוגש בהמשך שביל מסומן שחור. נמשיך בשביל השחור לאורך המצוק עד מערת האצבע. לאורך השביל נזכה בתצפיות נפלאות אל מישור חוף הכרמל והים. ניכנס אל המערה (כדאי להביא פנסים, אבל אפשר להסתדר גם בלי – פשוט מחכים עד שהעיניים מסתגלות לחשכה). נוכל להבחין בנטיפים בודדים היורדים מהתקרה וזקיפים מעטים הניצבים על קרקעית המערה. הנטיפים הם עדות לפעילות קרסטית (פעילות המסה) שיצרה את המערה במשך שנים ארוכות. מכאן אפשר לשוב אל הרכב בעין הוד, או לרדת לצומת אורן, אם יחכה לנו רכב במקום.

לוטם שעיר

לוטם מרווני

לוטם – שיח נמוך, גבהו כחצי מטר. בקיץ הוא חסר הדר: אפרפר ונראה מיובש, אך באביב הוא מתכסה בהמוני פרחים. הלוטם השעיר מתהדר בפרחי ורוד מקומטי עלי כותרת, והלוטם המרווני בעלים חלקים ולבנים ולב אבקנים צהוב. כל פרח חי רק יום אחד, פורח בבוקר ונובל בערב, אך הפרחים על כל שיח כה רבים עד כי הוא נראה פורח ורענן כל האביב.

5. צבעוני שרוני בחוף דור – הבונים

לכל המשפחה, הליכה נעימה על החוף, משך הטיול כשעתיים

מתי? בין סוף פברואר לסוף מרץ

פריחה על חולות החוף תמיד מלבבת. באביב אין חשק להתרחץ בים, אבל הטיול לאורך החוף יפהפה ונעים. הכתמים האדומים של הצבעוני פזורים על הגבעות בסמוך לחוף בין חוף דור לחוף הבונים. כדאי להחנות את הרכב בחניה של חוף הבונים וללכת דרומה לעבר תל דור וקיבוץ נחשולים. החוף כאן מצוקי וסלעי הכורכר נוגעים בים. תוכלו למצוא מפרצונים סודיים ופרטיים, מצוקים עם פריחת אביב, הרבה כחול של ים ושקט. שמורת חוף דור-הבונים נמשכת עד תל דור, לפני קבוץ נחשולים. עד כאן אורך המסלול כארבעה ק"מ, הליכה נעימה ונוחה. אפשר להמשיך עוד דרומה, להקיף את מפרץ נחשולים לעבר שמורת איי דור – מן המים מבצבצים כמה איים קטנים: אי שחפית, אי דור, אי חופמי ונוספים. עופות מים מעופפים מעל החוף והאיים, ומשלימים תמונה קסומה.

לילדים זהו מסלול נפלא, מלא צדפים, מצוקים והרפתקאות. הרכב יכול להמתין לנו בנקודות שונות בדרך, לפי משך הטיול הרצוי – בנחשולים או בדור.

צבעוני שרוני
צבעוני השרון – צבעוני ההרים, צבעוני השרון וצבעוני המדבר דומים מאד זה לזה. יש הרואים בהם מינים שונים וארים הרואים בהם רק תתי מין. כך או כך – קל להבדיל ביניהם לפי התפוצה הגאוגרפית. צבעוני השרון מאכלס את מישור החוף. זהו צמח רב שנתי עם בצל גדול עמוק באדמה, שממנו צומח גבעול תפרחת עם פרח בודד גדול ומרשים. הפרח דמוי כד או פעמון ואינו פתוח כמו הכלנית או הנורית. יש לו שישה עלי כותרת באדום עז, ובבסיסם כתם שחור המכוון כנראה את החרקים אל המרכז והאבקנים. פרח הצבעוני שבה את לב האדם ומינים רבים של צבעוני תרבותי פותחו ממנו.

6. רותם המדבר בחולות קיסריה

לכל המשפחה, הליכה נעימה על החוף, שעה עד שעתיים

מתי? בין ינואר לאפריל, בעיקר פב' – מרץ

רותם המדבר פורח בחודשים מרץ-אפריל בכל רצועת החוף המרכזית. ריחו המשכר והיופי של השיחים בלבן, מושכים לטיול חופים אביבי. נחנה את הרכב ליד אמת המים העתיקה של קיסריה (חוף האקוודוקט), ונצא צפונה לכיוון תל תנינים והכפר ג'יסר א-זרקא.

ההליכה בחולות נעימה בימים קרירים, וכדאי להתחיל את המסלול בגבעות הפנימיות, עליהן צומחים הרתמים, ולרדת אל קו החוף כשמתעייפים. עם קו החוף נגיע אל מעגן הסירות הציורי של ג'יסר א-זרקא. דייגים יוצאים אל הים בסירות צבעוניות, אחרים דגים בחכות, נשים כובסות או שוטפות צמר במים הרדודים, והאווירה כמו לא מכאן, לא מעכשיו.

רותם המדבר

רותם המדבר – הרותם הוא שיח גבוה, המתנשא לגובה 1.5 עד 3 מטרים, גבעוליו הירוקים מתכסים עלים רק לאחר הגשמים. במשך רוב ימות השנה הגבעולים הירוקים הם שמופקדים על תפקיד ההטמעה. הרותם נפוץ בערוצי מדבריות ישראל וצפונה לאורך החוף. הפריחה מתחילה כבר בסוף החורף ומקדימה את מרבית פרחי האביב. ריח פריחת הרותם מתוק וחזק, ומציף את ערוצי המדבר בניחוח משכר. ענפי הרותם שימשו את הבדווים תושבי המדבר לתעשיית הפחמים, ורתמים רבים נכרתו והושמדו בשל כך.

7. נורית אסיה בדרך לשמורת החולה

לכל המשפחה, הפריחה לצד הכביש, ביקור בשמורת החולה נמשך כארבע שעות

מתי? פברואר – אפריל, בעיקר מרץ – אפריל

הנוריות מחליפות בגל פריחה אדום, את הכלניות שמתחילות להיעלם. הן פורחות כמעט באותם אזורים כמו הכלניות, ברוב חלקי הארץ. ריכוז מרשים של נוריות אפשר לראות מול תל חצור, על הגבעות הסמוכות לכביש. לפני הכניסה לתל חצור ואיילת השחר- המדרונות מכוסים באדום הלוהט. כדאי לשלב את הביקור בשדה הנוריות עם טיול בשמורת החולה. בעונה זו השמורה מלאה ציפורים, חלקן יציבות ואחרות כמו השקנאים והקורמורנים – כבר מתכוננים לנדידה חזרה לארצות הצפון.

נורית אסיה

הכניסה לשמורה כ-3 ק"מ מצפון ליסוד המעלה. משך הסיור בשמורה כשעתיים (או יותר- תלוי במידת ההתעניינות בבעלות הכנף). כדאי מאד להצטייד במשקפות שדה!

השביל המסומן מוביל אותנו ממרכז המבקרים בין צמחי המים, אל שביל עץ צף. מכאן נוכל לצפות ללא הפרעה לעבר אלפי ברווזים, שקנאים ושאר העופות שהגיעו אלינו בנדידת הסתיו. מכאן נמשיך אל מגדל התצפית, ממנו נראה את שלל בתי הגידול בשמורה, ואם יתמזל מזלנו נצליח לחזות בעופות דורסים בתמרוני צייד ומעוף מעל השטח סביב. המסלול חוזר אל מרכז המבקרים, בו כדאי לבקר בתצוגת פוחלצים מרשימה.

8. תורמוס ההרים בנחל תבור

לכל המשפחה, כחמש שעות הליכה נוחה וקלה

מתי? בין פברואר לאפריל, בעיקר מרץ

נחל תבור באביב הוא אחד מהנחלים היפים בגליל התחתון. המים זורמים בערוץ הבזלתי ויוצרים בריכות ומפלים קטנים. המדרונות ירוקים ומכוסים בשלל פרחים. מרבדים כחולים של תורמוס ההרים מעניקים כתמי צבע מדהימים ביופיים. מי שאינו מעוניין במסלול הליכה ממשי, יכול לחזות במרבדי התורמוסים ליד הכביש. ניסע בכביש מעפולה לצומת גולני, ליד הכניסה לכפר דבוריה נרד אל הנחל, אל קבוצת עצי אקליפטוס גדולים. ליד העצים נמצאת נביעת מים קטנה ותל ארכיאולוגי – תל קשיון, שמורדותיו מכוסים בתורמוס ההרים.

למי שאינו חושש מחמש שעות הליכה (נעימה ויפה): נוסעים לקיבוץ גזית, ופונים לפני הכניסה לקבוץ, אל דרך עפר ימינה. מכאן מתחיל מסלול הליכה מסומן היורד לנחל תבור. נלך במסלול מעגלי במעלה הנחל, נגד כיוון הזרימה. נגיע אל הקטע הקניוני של נחל תבור ונמשיך ממנו עד תל רכש – תל עתיק ובולט בתוך האפיק. מכאן נעלה חזרה בדרך עפר אל קבוץ גזית. אם נותר בנו כוח, כדאי לא להפסיד את התצפית מהר תבור, שגם הוא ירוק ופורח.

פריחת התורמוס מול הר תבור

הר תבור – גובהו של הר תבור רק 588 מטרים, אך הוא בולט ושולט על סביבתו לכל 360 המעלות. על כיפתו העגולה ניצבים מנזר פרנציסקאני וכנסייה יוונית אורתודוכסית. נגיע אל ההר בכביש מספר 65, ממנו נעלה צפונה מצומת תבור לעבר דבוריה. הכביש מטפס אל ראש ההר, אל מגרש החניה של המנזר – שם נשאיר את הרכב. נחזור מעט ברגל אל "שער הרוחות" דרכו חלפנו בדרכנו אל החניה, ונמצא את הסימון הראשון למסלול ההליכה. אורך המסלול כשני ק"מ, הליכה קלה בנוף משגע. השביל מסומן בשחור, מוליך אותנו סביב לפסגה במסלול מעגלי. התצפית משתנה בכל זווית, וביום צח ובהיר נוכל לראות מכאן את כל הצפון.

אחרי הטיול אפשר להמשיך ולבקר במוזיאון הבדואי בשיבלי, אשר למרגלות ההר, או בחוות הדבורים והמשי בשדמות דבורה. במוזיאון הבדווי, בנוסף לסיור בתצוגה הקבועה נוכל לשבת באוהל ולקבל אירוח בדואי אמיתי, עם פיתות וקפה ריחני.

ב"דבורת התבור" יזכו הילדים לפעילות חווייתית של שעתיים עד שלוש שעות, בנושא טוואי המשי והדבורה. תוך מעבר בכמה תחנות פעילות לומדים איך מופק הדבש, עושים נרות מדונג טבעי, רואים בעיניים כיצד טווים בדי משי ואפילו מציירים ציור למזכרת על בד משי אישי.

9. שושן צחור במצוקי נחל כלח

למשפחות עם מרץ ויכולת, מסלול הליכה בין סלעים כשלוש שעות

מתי? מאי – יוני

רבים מכירים את נחל כלח בשמו העממי "שוויצריה הקטנה". אזור הנחל הוא שמורת טבע, זהו אחד המקומות הבודדים בהם ניתן לראות את פריחת השושן הצחור. ראש הנחל בכרמל, כחצי ק"מ מצפון לצומת דמון (כביש חיפה-עוספייה), והוא נשפך לנחל גלים 1.5 ק"מ מדרום מערב לאוניברסיטת חיפה. בכביש חיפה-עוספייה פונים דרומה אחרי אוניברסיטת חיפה, אל חניון נחל כלך. מכאן מובילה דרך מתפתלת ורחבה אל האפיק. תצפית נהדרת על מצוקי נחל כלך מתגלה מעט אחרי שהדרך חוצה יובל של הנחל. יורדים עם הדרך החוצה את נחל כלך על גשרון, וממשיכים על גדתו הדרומית לכיוון חניון בית אורן.

מיטיבי לכת יכולים לרדת בקטע קניוני ויפה של נחל כלך: פונים דרומה מכביש חיפה עוספייה בפניה השניה אחרי אוניברסיטת חיפה, ונוסעים עד מצפור הצוק. מחנית הרכב מוליך שביל אל המצפור עצמו, אל תצפית נהדרת לעבר הנחל וחוף הכרמל. מהחניון מוביל שביל אל חניון נחל כלך, כאשר השביל חוצה יובל של הנחל – עוזבים אותו, ויורדים ביובל הישר אל נחל כלך בקטע קצר ויפה (כדי ללכת ביובל זה יש לעבור דרך שער בגדר החי-בר).

שושן צחור

שושן צחור – צמח בר נדיר ונהדר ביופיו, ממשפחת השושניים. שמו "שושן" בא מששת עלי העטיף של הפרח. השושן נחשב סמל ליופי וריח נעים בכתבים העבריים, היווניים והרומיים. בתנ"ך הוא מוזכר: "אני חבצלת השרון, שושנת העמקים" בשיר השירים, "ועל ראש העמודים מעשה שושן" בספר מלכים א, ובמקומות נוספים. נראה כי היה זה צמח בר נפוץ ואהוב בארץ. הנוצרים ראו בו סמל טוהר ושייכו אותו למרים הקדושה. כנראה משום כך צליינים עקרו את השושן בהמוניהם כדי להביאו לארצם, והוא נותר רק באזורים קשים לגישה. ברוב חלקי הארץ כמעט ונכחד השושן הצחור. היום הוא נפוץ בעולם כצמח נוי תרבותי.

בצל השושן חבוי באדמה, בחורף בוקעת ממנו שושנת עלים, ובסוף החורף עולה עמוד פריחה גבוה מאד, בין מטר למטר לחצי גבהו. כל עמוד הפריחה מכוסה עלים לארכו ובחודש מאי נפתחים בראשו פרחי השושן הגדולים. הפרח לבן ואבקניו בולטים בצהוב, ריחו נעים ורפרפים נמשכים אליו ומאביקים אותו. קוטרו של כל פרח כעשרה ס"מ, והוא נראה כמשפך גדול. ברפואה העממית השתמשו בזרעיו, ומהפרחים הופק שמן לבשמים. היום אפשר לפגוש את השושן הצחור רק במקומות ספורים בכרמל ובגליל העליון.

לקריאה נוספת:

הצעות לטיולים אביביים הפריחה האביבית ומזג האוויר הנוח קוראים לצאת החוצה, לטייל ולהכיר מחדש כמה פינות חמד ברחבי הארץ. מרמת הגולן ועד דרום הערבה – הצעות לכמה טיולים אביביים שמתאימים במיוחד לעונה

הפוסט טיולי פריחה אביביים הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט אגמון החולה – עם הסתיו חזרו הציפורים הופיע ראשון במסע אחר

כוחן של רוחות
הקשר בין תנאים גיאוגרפיים־אקלימיים להתפתחות ההיסטורית של מדינות ידוע זה מכבר. יש מדינות שקיומן תלוי באדמת ביצות או טרשים, אחרות – בים או בהרים. גורלה של זנזיבר נקבע בעיקר על ידי המשטר של רוחות המונסון המנשבות באוקיינוס ההודי.
רוחות המונסון, הנושבות בזמנים ובכיוונים קבועים, קבעו בעבר את נתיבי התעבורה הימית בין מזרח אפריקה למקומות שונים באסיה. סוחרי חצי־האי ערב, הודו ופרס הגיעו לחופי אפריקה המזרחיים ולזנזיבר כבר במאות הראשונות לספירה. הם נעזרו במונסון הצפון־מזרחי כדי להשיט את ספינותיהם מערבה בחודשים נובמבר עד פברואר, ובמונסון הדרום־מערבי כדי להשיט אותן מאפריל עד ספטמבר מזרחה, חזרה לארצותיהם. נתיבים אלה, שנקבעו על ידי הרוחות, השפיעו על גורל זנזיבר.
שרידים ארכיאולוגיים מעידים כי במזרח אפריקה, וכנראה גם באיי זנזיבר, ביקרו סוחרים ממסופוטמיה (עיראק של היום), ממצרים העתיקה ומשבא (כנראה, אתיופיה של היום), וכן פיניקים, יוונים ורומאים. עדות לקשר המסחרי של מצרים העתיקה עם מזרח אפריקה אפשר לראות על קירות מקדש לוקסור שבמצרים, שם חרוטות ספינות מפרש נושאות עבדים, ואלה פורקים על החוף שנהב, זהב, עורות נמרים ועץ. המסחר בין אפריקה לממלכות העולם העתיק התרחב במהלך מאות שנים. סביב שנת 500 לפני הספירה הפכה זנזיבר לחלק בלתי נפרד מרשת מסחר  שנפרסה ממצרים, דרך יוון ורומי ועד לחופי מזרח אפריקה, והקיפה את כל ארצות האוקיינוס ההודי.
במהלך הכנת המאמר, נתקלתי באי־דיוקים רבים ובגרסאות שונות בכל הנוגע לתאריכי אירועים היסטוריים בזנזיבר וכן לגבי נתונים מספריים אחרים. המקור שממנו נלקחו הנתונים המופיעים כאן הוא "אתר הבית של זנזיבר" באינטרנט.
גם מדינות אסיה הותירו את חותמן בזנזיבר: במאה השנייה לפני הספירה הגיעו לאיים מסין סחורות כמו משי וחרסינה. "הקשר הסיני" של  זנזיבר היה עקיף. סוחרים הודים סחרו עם האיים במשך מאות שנים; ובעקבות התפתחות המסחר בדרך המשי בין הודו לסין, היו להודים סחורות חדשות לשווק לאיים – חפצי מותרות סיניים. חלק מהאביזרים הללו שרדו, והם מוצגים היום במוזיאונים באי.
השם "זנזיבר" עצמו הוא כנראה תוצר של יחסי המסחר. סוחרים ערבים שהגיעו אל החוף המזרחי של יבשת אפריקה כינו אותו זינג' אל באר (ZINJ EL BARR), "ארץ השחורים". יש גרסה אחרת למקורו של השם, שהוצעה על ידי החוקר הבריטי ריצ'רד ברטון. הוא טען כי מקור השם אמנם ערבי, אך הכינוי הראשוני היה זאין זאל באר (ZAYN ZAL BARR), "ברוכה היא האדמה". השם זנזיבר יוחס עד המאה ה־15 לכל איזור החוף המזרחי של אפריקה, כולל ממלכת זנזיבר של היום; ושם התושבים אמנם היו שחורים, והאדמה היתה פורייה.

מבקרים זרים
האדמה הפורייה היא שמשכה אל החוף המזרחי של אפריקה ואל איי זנזיבר את מתיישבי הקבע הראשונים. אלה היו שבטי הבנטו, שהגיעו ממרכז אפריקה במאות השלישית והרביעית לספירה. הם הקימו על חוף היבשת ועל חופי האיים יישובים וסחרו בזהב ובשנהב עם הסוחרים, שהגיעו מארצות שונות מעבר לים.
במאה השביעית לספירה נוספו אליהם אנשים רבים שנמלטו מערב ומפרס בעקבות המלחמות שקדמו להשתלטות האיסלאם. חופי אפריקה הפוריים והשלווים ואנשי הבנטו החייכנים קיבלו את פני המהגרים בחום. לעומת ארצות המדבר  שסבלו ממלחמות רצופות, נראו הארץ הירוקה והתושבים מסבירי הפנים כגן עדן. התושבים החדשים הביאו עימם את האיסלאם וקשרים עם ארצות שמעבר לים. ממקום מושבם החדש המשיכו המהגרים הערבים והפרסים לנהל קשרים מסחריים ענפים גם עם ארצות מוצאם.
מאות שנים מאוחר יותר הגיעו הספנים הפורטוגזים לזנזיבר, בחיפושם אחרי נתיב ימי להודו, וכבשו אותה. הראשון היה ואסקו דה־גאמה בשנת 1498. הפורטוגזים שלטו כמעט 200 שנים בנתיבי המסחר שחלפו ליד האיים, אך ב־1698 גורשו על ידי תושבי האיים בעזרת לוחמים מעומאן. הסולטאנים העומאנים השתלטו על זנזיבר וניהלו את ענייניה מבירתם מוסקאט (MUSCAT) שבעומאן. כדי לחזק את שלטונם, בנה הסולטאן ב־1708 מבצר בעיר זנזיבר ושיכן בו 50 מחייליו. המבצר עדין ניצב שם.
עומאן היתה אז מעצמת מסחר שסחרה בעיקר בתמרים ונזקקה לעבדים שיעבדו את המטעים. מכיוון שלפי חוקי האיסלאם נאסר להפוך מוסלמים לעבדים, ניהלה עומאן סחר עבדים נרחב באפריקה. בשנת 1832 העתיק הסולטאן העומאני סעיד את מקום מושבו מבירתו מוסקאט לעיר זנזיבר, וב־1861 הפכה זנזיבר לסולטאנות נפרדת בלתי תלויה בעומאן. מהפכים אלה, שהביאו לכך שזנזיבר נעשתה מרכז פוליטי ומסחרי מוסלמי במזרח אפריקה, גרמו לשינוי שבלט בייחודו על רקע האקלים התרבותי־פוליטי של האיזור.
גם היום ניכרת הרוח המוסלמית בזנזיבר. המפגש הראשוני עם התושבים מפתיע. נשים שחורות עם פנים חייכניות עטופות בשמלות כהות, המותירות רק פנים וכפות ידיים חשופות; קריאות מואזין מראשי המסגדים; ילדים מתפללים על החוף. יותר מ־90 אחוזים מתושבי האי הם מוסלמים, אך זהו איסלאם נוקשה פחות ושונה במאפיינים רבים מהאיסלאם המזרח־תיכוני המוכר לנו.
עצמאותה של זנזיבר היתה רק אפיזודה חולפת. ב־1890 השתלטו הבריטים על הסולטאנות, וזו היתה בחסות האימפריה עד דצמבר 1963. כשעזבו הבריטים, וזנזיבר זכתה בעצמאות, התקוממו התושבים האפריקנים נגד שלטונו של הסולטאן. היתה זו תגובה מאוחרת לאפליה החברתית שממנה סבלו התושבים השחורים של האיים; הם נחשבו לתושבים נחותים גם לאחר ביטול העבדות החוקית במאה ה־19. התקוממות השחורים הביאה לסילוק הסולטאן, למיגור הממשלה ולשרשרת של מהומות ומלחמות פנימיות. במהלכן נהרגו מאות ערבים והודים עשירים, ואחרים נמלטו. במשך כמה חודשים שלטה בממלכה מועצת מהפכה, אבל באפריל 1964 בא הקץ גם לכך. זנזיבר וטנגנייקה התאחדו לרפובליקה אחת שנקראת מאז טנזניה.
רחובות החלק העתיק של העיר זנזיבר מהווים תזכורת לתהפוכות שעברו על הממלכה הקטנה. בתים בסגנון קולוניאלי שוכנים כאן לצד מבצרים ערביים מאסיביים, כנסיות ליד מסגדים, מרפסות מגולפות בסגנון הודי וסמטאות צרות וקסומות.

אולי סיגריות?
שפתם של תושבי זנזיבר היא כשפת תושבי החוף, סוואהילית. בשפת הבנטו המקומית פירוש המלה הוא: "אנשי החוף". בזנזיבר כוללת השפה הרבה מאוד מלים ערביות, הינדיות, פורטוגזיות ואפילו מעט מלים באנגלית; עדוּת לאדונים השונים ששלטו בממלכה. רבים מהתושבים מדברים אנגלית וערבית, בעיקר באזורי התיירות ובערים.
בזנזיבר חיים היום כ־850,000 תושבים, מהם 150,000 בעיר זנזיבר – העיר היחידה בממלכה. השאר חיים בכפרים. תושבי זנזיבר הם תערובת צבעונית ומרתקת של אפריקנים בני בנטו, ערבים, פרסים, שיראזים, עומאנים והודים. היום מהגרים לאי גם תושבים מהחוף. המהפכה של שנות השישים לא שינתה את המצב החברתי. הערבים הם עדיין העילית העשירה; ההודים, אמידים ברובם, עוסקים במסחר ובתיירות; האירופאים עוסקים בהוראה, באדריכלות, ברפואה ובתיירות, ובני הבנטו השחורים ממשיכים להתפרנס בעיקר מדיג ומחקלאות, ומהווים את הקבוצה הענייה ביותר. בפרסים קשה להבחין כקבוצה נפרדת, שכן הם נטמעו בין בני הבנטו או בקרב ההודים והערבים.
אבל אם יש בקרב תושבי זנזיבר השחורים תחושות קיפוח, אנחנו – התיירים הלבנים – לא הבחנו בהן. במקום שולטת אווירת שלווה. שום דבר לא בער, ואף אחד לא מיהר לשום מקום. הדייגים הפליגו לים רק אם היתה רוח. אם לא, הם ישבו על החוף ושתו תה עם קינמון. אפשר אולי להטיל את האחריות לחיים השלווים ולחביבות החייכנית של התושבים על האקלים הנוח: 28 מעלות צלזיוס בערך כל השנה. גשם יורד שם בשתי תקופות, ממארס עד מאי, ובנובמבר.
בעיר זנזיבר הפכה ההתנהגות החביבה של התושבים למעיקה מעט. כמעט לא התאפשר לנו לצעוד לבד ברחוב. בכל פעם שניסינו, ניסה מישהו לקשור איתנו שיחה או למכור לנו הפלגה לאי זה או אחר. רוב השיחות נשמעו בערך כך:
"רוצים להפליג לאי הכלא?"
אנחנו: "היינו כבר".
"אז אולי נסיעה לחוף המזרחי?"
"היינו כבר".
"סיור תבלינים?"
"כבר עשינו".
"רוצים לשכור אופנוע?"
"לא".
"רכב?"
"לא".
"צריכים מדריך לעיר?"
"לא תודה".
"טוב, אז אולי סיגריות בוב מרלי?"
בדוכני הסיגריות בעיר נמכרות סיגריות בודדות. הקונים אותן עומדים בדרך כלל ליד הדוכנים ומעשנים אותן עד תומן, מחייכים בהנאה, משלמים והולכים לדרכם. כך הופך העישון למעשה של רגיעה ומנוחה, מין הפסקה מעבודה או מעיסוק אחר – ולא המעשה התזזיתי הנהוג בעולמנו המערבי.
לקראת ערב פנו כולם אל הים, משפחות מקומיות ותיירים. על קו החוף שבשולי העיר נפתחו עשרות דוכני מזון קטנים. עששיות נפט דלקו, ולאורן נגלו מיני שיפודים, תמנונים, סרטנים, צ'יפס משורש הקסבה, הדומה לתפוח אדמה, ומיני מאפה ממולאים בבשר ובירקות. שלל צבעים וריחות. מכונות סחיטה ענקיות מנחושת סחטו קני סוכר אל תוך סירים גדולים מלאי קרח, אל מי הסוכר טיפטפו מעט לימון, קצת קינמון, והתוצאה – לימונדה טבעית טעימה להפליא.
כשפונים מהים ונכנסים אל רחובות העיר, אי־אפשר שלא להיתקל בציורי טינגה טינגה (TINGA TINGA) עם הצבעים הססגוניים, המתארים את חיות אפריקה ונופיה. הסגנון נאיבי, וצבעי השמן נמרחים בשכבות עבות על בדי קנבס גסים. זה אינו ציור ריאליסטי, והוא מציג מציאות סוריאליסטית שבה קיימות הכלאות משונות ביותר: קוף־ג'ירף, זברה פילית ועוד. המסע ברחובות העיר הופך לטיול בספר ילדים דמיוני.
דלתות העץ של זנזיבר והאי לאמו שבקניה מפורסמות בעולם. הן הוגדרו כנכס לאומי אמנותי, המחויב בשימור. עשרות מדלתות הענק האלה עדיין ניצבות בפתחי הבתים בזנזיבר; מגולפות בדיוק מדהים, וכל דלת שונה מרעותה.
הדלת היוותה בזנזיבר סמל מעמדי. ככל שבעל הבית עשיר וחזק יותר, דלת ביתו מאסיבית ומיוחדת יותר. בגילופי הדלתות משולבים פסוקי קוראן וסמלים כמו עצי דקל המביעים ברכה, גלי ים המביעים עושר, וסמלי משפחה. בחלק מהן ניתן לזהות סמלים טרום־איסלאמיים – פרחי לוטוס, דגים המייצגים את אל הדג המצרי הקדום ואחרים. בדלתות רבות מרוקעים חודי ברזל. נראה כי סגנון זה הובא מהודו, שם נועד להרתיע פילי מלחמה. בזנזיבר חסרת הפילים נבנו חודי הברזל כקישוט.

גן ירק ימי
במהלך היום נראה חופה המזרחי של זנזיבר כמו גן עדן טרופי; שילוב של חול לבן עשוי מרסק של אלמוגים, רסיסי גיר רכים ולבנים כשלג, מים כחולים ודקלים. בשעת השפל נסוג הים מאות מטרים וחושף בוץ לבן ורך. מוקדם בבוקר כבר היה השפל במלואו, ועשרות נשים צעדו על החוף במהירות וליקטו אצות. הבטנו בשפע הצדפים שנערמו על החוף: צדפים וקונכיות חרוטיים ועגולים, מחודדים כדוקרן או מעוגלים כקצף גלים. לצידנו חלפו ילדים שאספו את הקונכיות, כדי למכור לתיירים.
אחרי שהתבוננו דיינו בצדפים ובקונכיות, התפנינו לבחון את פעילות הנשים. הן אספו בשקדנות כל פיסה של אצה לתוך שק בד או לכנף הבגד, ועם שלל זה פסעו אל תוך הים. הלכנו בעקבותיהן במים, והגענו אל שוליו של גן ירק ענקי.
בתוך מים שעומקם 20 סנטימטרים התגלו ערוגות סדורות, שורות של מוטות תקועים בקרקע, וביניהם מתוחים חבלים ארוכים, ולכל אחד קשורות עשרות אצות. הצטרפנו לעבודה השקדנית. כל פיסת אצה שנאספה בחוף, נקשרה בחבל אל החבלים המרכזיים, והיתוספה לערוגה. כמה שעות אחר כך כיסתה הגאות את הערוגות, ולא נותר זכר לפעילות החקלאית־ימית.
פיסת האצה מכפילה את גודלה לאחר ימים ספורים, אז אפשר יהיה לגזום אותה. את האצות הגזומות מביאות הנשים לחוף ומייבשות אותן. האצות המיובשות נמכרות לדנמרק, ליפאן ולארצות אחרות בעלות תעשיית בריאות מפותחת. האצות הללו משמשות גם בתעשיית הקוסמטיקה וכחומר מקשה טבעי בגלידות. תעשיית גידול האצות החלה בזנזיבר רק לפני שבע שנים, לאחר שהאי איבד את מקומו כמרכז לגידול תבלינים. תושבי החוף המזרחי, בעיקר באיזור פאג'ה (PAJE), הפכו מאז את האצות למקור פרנסה מרכזי.
על החופים של מזרח זנזיבר נטועים בצפיפות מטעי קוקוס רבים. בעוד חלק מהנשים מטפחות את גן האצות, עסקו אחרות בריסוק קליפות אגוזי הקוקוס להכנת חבלים. את הקליפות המעוכות קברו הנשים בבוץ הלבן, כדי להסיר מהן את החומר הרך. את ה"קברים" סימנו ביתדות עץ. בעוד כמה שבועות הן יחפרו מתוך הבוץ את הקליפות ויפרידו מהן את הסיבים, שיימכרו אחר כך לכל דורש.
בין דקלי הקוקוס שעל החוף נמצאות בקתות קש. השלד של הבקתות עשוי מהמנגרובים הצומחים סביב האי. חשמל ומים זורמים הם מצרך נדיר במרבית הכפרים. באחת הבקתות בכפר בונגלוס בחוף בווג'ו (BWEJUU) מצאנו לנו בית זמני. המיטות היו עשויות מענפי מנגרוב, ומקור האור היה השמש ביום והכוכבים בלילה.
כשעה לאחר שהגענו למקום הנהדר הזה ניגש אלינו מנהל כפר הבונגלוס בפנים מודאגות, והציע לנו להזיז את הג'יפ מהמקום שבו השארנו אותו, בצל הקוקוס. אגוזי הקוקוס עלולים לצנוח ברוח הערב על חלונות של מכוניות חונות ועל ראשי תיירים לא זהירים ולגרום נזק לא קטן.
לארוחת הערב קיבלנו תמנון. אז גם התברר לנו כי בעוד הנשים עובדות בערוגת האצות, יוצאים הגברים עם צילצלים ארוכים אל עומק קו השפל, שם נחשף ריף האלמוגים, מקום משכנם של התמנונים. כל אחד חוזר עם תמנון או שניים, ואלה משמשים כמזונה העיקרי של המשפחה כולה.

גחליליות בים
מרבית מזונם של תושבי זנזיבר והאיים הסמוכים, כ־70 אחוזים, באה להם מהים. בצפון האי, בכפר נונגווי (NUNGWI), נמצאת המספנה של האי. על החול הלבן, בצל דקלי הקוקוס, עמלו כעשרים גברים על בנייתן של 14 ספינות עץ. כל אחת מהן היתה בשלב אחר של בנייה. האחת היתה עדיין שלד, ובאחרת כבר ננעצו מסמרים אחרונים או נמתח חבל אחרון. אלה היו ספינות הדאו המסורתיות, שכמותן הפליגו לכאן מעומאן לפני מאות שנים. ספינות אלה נבנות ביד בכלים פשוטים, ללא שימוש בטכנולוגיה מתוחכמת. עקבנו אחרי בוני הספינות, שגילפו במיומנות מרשימה את הקורות הקמורות, העשויות מגזעים גדולים של מהגוני אדום, הצומח במרכז האי. גם חבלים מסיבי הקוקוס שימשו חומר בנייה חשוב.
בנייתה של כל ספינה נמשכת ימים רבים, וטקס ההשקה הוא עניין רב־חשיבות. בכל פעם שספינת דאו מוכנה, יוצאים כל תושבי הכפר נונגווי אל החוף ועורכים חגיגה גדולה. מפרש בד גדול נמתח על ספינת העץ, ומכאן ואילך היא נתונה לחסדי הרוחות, הים והספן שקנה אותה.
ספינות הדאו מהוות כלי תובלה ותחבורה זול, והן משייטות לאורך חופי האי והאיים הסמוכים. מכיוון שהתחבורה היבשתית באי קשה למדי – רוב הדרכים הן דרכי עפר או כבישים גרועים – קל יותר להעביר סחורות בדרך הים. חלק מהספינות המשייטות סמוך לחופים הן בנות עשרות שנים, ורובן מטולאות מאוד.
רצינו לעלות על ספינה ולהפליג אל הים, אבל איש לא רצה לקחת אותנו. הסיבה היתה פשוטה: בגלל כמה מקרי טביעה של תיירים שהפליגו בספינות האלה, אסר השלטון על בעלי ספינות הדאו להובילם. לפיכך מסכימים הספנים לספק שירותים רק לתושבים מקומיים.
לקראת ערב, כשהשמים והים נצבעו באדום, שבו הגברים בספינות הדאו לחוף העיר זנזיבר. עשרות מפרשים נאספו ונקבצו מכל עבר אל הנמל שבצפון העיר. על החוף חיכו המשפחות והתיירים עם המצלמות המתקתקות. "תרדו על הברכיים!" הדריך אותנו ספן קשיש, שהכיר היטב את זווית הצילום החביבה על תיירים: סירה בתוך כדור השמש.
גם בלילה יוצאים לדיג, אבל לא בספינות דאו, אלא בסירות מנוע קטנות. אלה מפליגות לדרכן רגע לפני שהחושך עוטף את החוף. על הסיפון עששית נפט קטנה המאירה את הדרך. מהחוף נראות הסירות כמו שורה של גחליליות.
בבוקר, לאחר שהביאו הדייגים את השלל אל שוק הדגים הגדול בעיר, הופכות הסירות לכלי רכב המסיע תיירים. בערב הראשון לשהותנו בעיר הסתובבנו ברחוב, בשעה שניגש אלינו בחור והזמין אותנו בחיוך להצטרף להפלגה לאי הכלא (PRISON ISLAND) בסירתו בעלת שני המנועים. יהיו עוד שישה אנשים, הסביר לנו, תגיעו בתשע.
הגענו בזמן, אבל השעה היעודה חלפה לה, ומספר הנוסעים עלה במהירות. התשלום עבור ההפלגה נאסף מראש; אין דרך נסיגה, אי אפשר להתחרט. לתדהמת כולנו, הצליחו השייטים לדחוס אל סירת העץ הקטנה 19 תיירים. יצאנו לים שלוש או ארבע פעמים; בכל פעם שהופיע על החוף תייר נוסף, מיהר השייט לשוב ולאסוף גם אותו. כ־100 מטרים מהחוף הגיחה מאי־שם סירה נוספת, ואחד המנועים הועבר אליה בזריזות רבה. הסירה הדו־מנועית שהובטחה לנו בחיוך, הפכה לגרוטאה חד־מנועית עמוסה לעייפה. יתרה מזו, המנוע היחיד השתתק כמה פעמים, ועודף המשקל איים להוריד את כולנו למצולות.
אבל החוף הלבן של האי השכיח כמעט הכל. אי הכלא הוא אי קטן, ועליו בית כלא נטוש, שהיה בשימוש כ־20 שנה, לאחר המהפכה. בין ההריסות הסתובבו טווסים רבים, וצבי ענק שהובאו לכאן מהאי אלדברה השלימו את התמונה הפסטורלית של עצי פיטנה בשלכת.

יצוא עבדים
התמונות הפסטורליות שהתגלו לנו בזנזיבר הן רק חלק קטן של הסיפור. יש לה גם צד אפל ורווי סבל, השייך אמנם לעבר אך עדיין מעיב על ההווה. כשהגיעו הסוחרים מחצי־האי ערב, מהודו ומפרס לחופיה המזרחיים של אפריקה, הם ראו בתושבים השחורים אנשים נחותים, הראויים להיות עבדים. בתקופת השלטון העומאני בזנזיבר הפך ציד העבדים למקצוע מכובד ורב־רווחים. העבדים היוו את היצוא העיקרי לערב, לפרס ולהודו. השחורים שנחטפו מכפריהם, הובלו קשורים בשרשרות לחוף המזרחי של אפריקה, שם נזרקו על ספינות דאו ששטו לזנזיבר, שהיתה למרכז עולמי לסחר עבדים.
במאה ה־18 גבר הביקוש לעבדים, ומשלחות רבות יצאו לתוך היבשת. הסוחרים הערבים ניצלו מלחמות בין־שבטיות כדי ללכוד יותר עבדים. הם שילמו לשבטים חזקים בזרעים ובמזון, כדי שילכדו את אויביהם וימכרו אותם לעבדות. גברים, נשים וילדים הובאו לזנזיבר והוצגו למכירה בשוק העבדים הגדול. הגברים נמשחו בשמן, כדי להבליט את שריריהם ולהעלות את מחירם; כדי להעלות את מחיר הנשים, איפרו אותן והלבישו אותן במחלצות.
מדי שנה ייצאה זנזיבר כ־3,000 עבדים. המסחר החוקי נפסק בלחץ הבריטים. בשנת 1822 החתימו הבריטים את הסולטאן סעיד על מסמך, המוציא את סחר העבדים אל מחוץ לחוק. הסכם זה הביא להפסקת הסחר בין אפריקה להודו והקולוניות הבריטיות, אך לא השפיע על ממדי הסחר עם עומאן. בשנת 1845 חתם סולטאן זנזיבר על הפסקת יצוא העבדים גם לעומאן. מעתה הותר לו למכור עבדים בזנזיבר לבדה.
אבל ההסכמים הללו לא הפסיקו את המסחר. שוק העבדים הגדול בעיר זנזיבר נסגר בסוף המאה ה־19, לאחר שפעל כמאה שנים ברציפות, אך גם לאחר מכן נמשך המסחר בניגוד לחוק. סוחרי העבדים מצאו מיני מחבוא סמוך לחופים, שם הסתירו את האנשים שחטפו עד שמצאו להם קונים.

מגינים על הטבע
זנזיבר התפרסמה לא רק כמרכז של סחר עבדים, אלא גם בגידול ויצוא של תבלינים. האיים הזנזיבריים היוו במשך שנים מרכז עולמי לייצור תבלינים, בעיקר ציפורן אבל גם פלפל, כורכום, ג'ינג'ר, מוסקט, הל, קינמון ועוד. מצאנו לנו מדריך במבוך התבלינים של זנזיבר. היה זה מיטו, אותו פגשנו באחת מסמטאות העיר זנזיבר, בכוך קטן. כל יום בתשע בבוקר יוצא מיטו ל"סיור תבלינים". במשך עשר שעות הוא הוביל אותנו בין שדות והמטעים.
בכניסה לכל כפר, כך למדנו, יש עץ קטן שאינו מעורר תשומת לב. זהו עץ היוד. כל ענפיו מחורצים בסכין, זכר להפקת הנוזל המכיל יודין ומרפא פצעים. עץ נפוץ אחר בעל פירות מאורכים הוא עץ התמרינדי, ממנו מפיקים את המשקה הנמכר גם ברחבי המזרח התיכון. מפרי צהבהב ורך שלף מיטו מול עינינו את אגוז המוסקט הקשה, ומיד הצביע על פרי האנטו האדום, ממנו מפיקים את הצבע לנקודה שמציירים ההודים באמצע המצח. הל, התברר לנו, אפשר לשים גם בתה, לא רק בקפה, וקינמון הוא תבלין מצוין למאכלי בשר ודגים. בזנגוויל אפשר לתבל הכל. תבלין הציפורן, שמשום מה הצטייר בעיני רוחנו כפרי של שיח קטן, התברר כפריו של עץ ענק. את הסיור הנפלא הזה סיימנו בכפר קטן בארוחת פירות ים ואורז מתובלת.
רוב רובו של האי זנזיבר מעובד ונטוע. הצמחייה הטבעית נכרתה לטובת מטעי הקוקוס, הבננה, המנגו ושדות התבלינים והקסבה. במהלך המאה ה־18 בוראו שטחי ענק של צמחייה טבעית לצורך גידולי הקסבה, שהיוותה את מזונם העיקרי של העבדים הרבים. בסוף המאה ה־18 יובא עץ הציפורן מאינדונסיה, ושוב נכרתה הצמחייה המקומית כדי לאפשר את נטיעתו. במאה ה־19, כשגבר הלחץ להפסיק את סחר העבדים, עלתה חשיבות התבלינים ומטעי הפרי, והיער הטבעי נכרת ברובו.
בלב האי זנזיבר נמצאת שמורה, שריד של יער טבעי שכיסה בעבר את רוב האי. השמורה, המכונה ג'וזאני (JOZANI), נקנתה ב־1950 מסוחר קרקעות ערבי על ידי קבוצה של אנשים, שהבחינו כי היער הטבעי עומד להיעלם כליל. היער הוכרז כשמורה בשנת 1960, אך בגלל ליקויים בפיקוח ממשיכים תושבי הסביבה לכרות שם עצים ולצוד בעלי חיים.
באיזור זה מי התהום גבוהים מאוד (בעונה הגשומה מגיעים פני המים לגובה של מטר מעל פני האדמה), ועיקר עצי היער הם עצים אוהבי לחות כמו דקלי שמן, ציקסים, עצי פנדנוס, דקלי רפיה, דקל תמר בר ושרכים ענקיים. באיזור ניטעו עצי מהגוני, ובהם משתמשים לבניית ספינות הדאו. פירותיהם מהווים היום חלק נכבד מהמזון לבעלי החיים המתגוררים בשמורה.
משום שכמעט כל צמחיית האי נכרתה, התרכזה אוכלוסיית בעלי החיים ביער הקטן. וזו כוללת כ־1,500 קופי קוֹלוֹבּוּס אדומים. קופים אלה נכחדו במקומות אחרים בעולם, והם חיים רק ביער ג'וזאני, כאן הם מהווים אטרקציה לתיירים.
הם מנמנמים בין ענפי העצים או מזנקים מענף לענף ללא פחד מבני אדם. צפינו במשפחת קולובוסים שמנתה כשלושים פרטים. הם התיישבו על עץ ענק וזללו עלים, פרחים ופירות לא בשלים. כשסיימו את הארוחה צרח הזכר השליט, וכולם עברו לעץ הבא. תפריטם כולל פירות ועלים צעירים של עצי דקל, תאנים, מהגוני, קוקוס ומנגו.
שמם המקומי של הקופים הללו הוא קימה פונג'ו (KIMA PUNJU), שפירושו – הקוף הרעיל. לפי האמונה, כל עץ שהקולובוס אוכל מעליו או מפירותיו, מת. מכשפות וקוסמים השתמשו באיברים של הקופים כדי לעשות כשפים. הסובלים העיקריים מאמונה זו היו כמובן הקופים. כדי למנוע את מות העצים, הרגו בהם התושבים ללא רחם. אמונה זו, כך התברר, אינה עומדת בשום מבחן מדעי. מה שעורר אותה היתה אולי העובדה שריח הגוף של קוף זה חריף בהרבה מריחם של קופים אחרים.
לצד קופי הקולובוס, חיים בשמורה אנטילופות קטנות ומיני עופות, כציפורי גן עדן בעלות זנב אדום ארוך. אך בעוד קופי הקולובוס אינם פוחדים מהמבקרים, בעלי החיים האחרים חוששים מבני אדם ונעלמים בין העצים.
נראה כי בשמורה חיים גם נמרים. ב־1994 טען חוקר אמריקני בשם סקוט מרשל, כי זיהה על פי סימנים שונים כי השמורה מהווה תחום מחיה לשלושה נמרים. בעבר חיו בזנזיבר נמרים, אבל בגלל ציד נרחב וצמצום שטחי המחיה הטבעיים של חיות אלה, נראה היה בשנות השמונים כי הם נכחדו לחלוטין. מרשל טוען כי היתה זו מסקנה חפוזה מדי. לדבריו, נתפסו כמה מהם על ידי מכשפים, בהם שלושת הנמרים שגילה בשמורה, ואולפו לחיות בקרבת בני אדם. המכשפים משתמשים ב"שירותי" הנמרים בטקסים שהם עורכים.
בזנזיבר – כך מצאנו בכתובים – שוכן המרכז האזורי של המאגיה השחורה, ופמבה נחשב למרכז הכישוף של אפריקה כולה. לפמבה מגיעים כל הקוסמים והמכשפים להשתלמות לפני שהם מתחילים לעסוק בכך. מעשי הכישוף והמאגיה השחורה מתרחשים מתחת לפני השטח, מחוץ לשליטת האיסלאם, הדת העיקרית, והתייר הלבן לרוב אינו מודע לפעילות זו.
אבל העדות לכאורה היחידה שגילינו היא כפר נופש איטלקי על החוף, מצפון לעיר זנזיבר. לכאן, מספרים תושבי המקום, מגיעות מדי שנה קבוצות מיסטיקנים מאיטליה. מכאן הם מפליגים לפמבה לשבוע של לימוד והתנסות עם הכישוף והקסם השחור. כל נסיון לברר פרטים לגבי המאגיה הזנזיברית נתקל בשתיקה רועמת. רק בעליו של מלון חוף שבו התארחנו – אנגלי שהתחתן עם אשה זנזיברית והתאסלם – הסכים לדון בנושא.
סודו של הכישוף השחור הצטרף אל התמונה הכללית של זנזיבר, שנותרה עבורנו ארץ קסומה ולא לגמרי מפוענחת. ארץ עם עבר אפל, הווה של טעמים וריחות מסתוריים, חופים אקזוטיים ואנשים יפים ומחייכים.

הפוסט זנזיבר: סודות בכל כיוון הופיע ראשון במסע אחר

לא להיבהל, למרות שעין ירקעם היא פינת חמד מדברית, היא בהחלט מתאימה לטיול קיץ קליל. כאן אין את הצפיפות הצפונית ואת המולת המטיילים בגליל, ואם חשקה נפשכם בפינת מדבר שלווה, בלי צעידה ממושכת – זה המקום. כל ההליכה הנדרשת כדי להגיע מהכביש לעין ירקעם נמשכת כרבע שעה בלבד, ואינה קשה.איך מגיעים: מירוחם ניסע בכביש 225 מזרחה. הכביש יוצא מהעיירה, ובבת אחת נבלע במדבר פתוח, עוד רגע והוא על שפתו של המכתש הגדול (מכתש ירוחם). מהתצפית הנפלאה (יש תצפית טובה יותר צפונית לכאן בהר אבנון, דרך עפר מגיעה), יורד הכביש המנדטורי בפיתולים אל תחתית המכתש, וחוצה אותו לרוחבו מזרחה. לאחר שיצא מהמכתש עובר הכביש מתחת לגשר הרכבת ופוגש את כביש צומת רותם-אורון. נפנה ימינה (דרומה) בכביש זה לכיוון אורון, ולאחר כ-200 מטר נראה על הכביש שלט שמאלה לעבר חניון עין ירקעם. מפות ומדריכים מודפסים ליעד הר הנגב, בהנחה לגולשי מסע אחר! נחנה את הרכב, ונצא בשביל מסומן ירוק אל ערוץ נחל חתירה. כעבור 10-15 דקות הליכה נגיע לעין ירקעם – מפלון יבש בערוץ נחל חתירה. מתחת למפל יש כמה גבים המלאים מים כל השנה, ובתחתית הגב העמוק ביותר נמצאת נביעה עונתית קטנה- זוהי עין ירקעם. המים עומדים וירוקים, קרירות מצוקי הסלע נפלאה והשקט גדול. המפלים והקניון התחתרו כאן בנקודה בה הנחל עובר בין שני סוגי מסלע, ויוצרים סדרה של מפלים דמויי מרזב בגובה כ-10 מטרים. אחרי שטפונות החורף נוצר מעט במורד הערוץ גב ענקי שאורכו כ-15 מטרים ועומקו כחמישה מטרים. כדאי לבדוק מה מצבו היום, ואם מתאפשר, לנצל את ההזדמנות לשחייה במים הירוקים והקרירים. מדרגות חצובות בסלע יורדות אל הקניון מגדתו הצפונית, בהן ירדו תושבי מצד ירקעם הסמוך אל המים. מכאן נשוב באותה דרך אל הרכב, קרירים ומרוצים. מפת עין ירקעם. באדיבות עמוד ענן ומפ"י

הפוסט עין ירקעם, פינת חמד מדברית הופיע ראשון במסע אחר

למי מיועד הטיול? למבוגרים ולילדים (מגיל בית ספר)

אורך המסלול: 4.5 ק"מ, כארבע שעות הליכה

עונה מומלצת: בחורף, משום שביום חם הטיול קשה הרבה יותר, וגם כי לאחר שיטפון המסלול רצוף בגבי מים נהדרים.

ציוד: מפת סימון שבילים הערבה התיכונה ומזרח הר הנגב, או אפליקציית עמוד ענן, נעלי הליכה, עובע, מים ובגדים להחלפה (שאפשר להשאיר ברכב)

הגעה: נוסעים בכביש 40 מבאר שבע למצפה רמון, ממשיכים עם הכביש בעודו חוצה את מכתש רמון ופונים צפון מזרחה בין ק"מ 87 ל-86 ק"מ אל דרך עפר מסומנת באדום, המתאימה לכל רכב. אחרי כחמישה ק"מ פונים שמאלה (צפונה) לדרך מסומנת בשחור, וכקילומטר אחר כך פונים לדרך מסומנת באדום המגיעה עד עין סהרונים. כאן משאירים את הרכב ועולים למצד סהרונים.

שיירות הסוחרים הנבטים שחצו את הנגב על גבי גמלים לפני כאלפיים שנים נהגו לעצור למנוחה ממסעם במצד סהרונים. בחאן הזה הם הצטיידו, התרעננו וחזרו למשימתם: הובלת סחורות יקרות על דרך הבשמים העתיקה. כאן, בחאן העתיק הזה, שעבר שחזור חלקי, מתחיל המסלול שלנו. אם נשלח מבט ממנו לכיוון דרום מערב – נשקיף על עין סהרונים, הנביעה ששימשה את החונים בחאן להצטיידות במים. אנחנו נגיע אליה בסוף המסלול.

עין סהרונים. מי הנביעה שימשו את הסוחרים הנבטים שעצרו למנוחה בחאן

את הטיול נתחיל בהליכה של כקילומטר וחצי מזרחה, בדרך רכב המסומנת באדום. זהו מעלה דקלים, שבו יורדים אל נחל נקרות. הנחל רחב מאוד בקטע הזה, וכאן למעשה הוא פורץ את קיר המכתש ומנקז מים מן המכתש לכיוון הערבה.

כבר מכאן אפשר להבחין בפתחו של הקניון הנקרא פרסת נקרות – על שום צורתו – שאליו מועדות פנינו. עוזבים את דרך העפר המסומנת אדום ופונים דרום מערבה בשביל מסומן כחול, שנכנס לתוך הפרסה. הדרך עוברת בתוך הקניון היפהפה של נחל נקרות, שהולך ונעשה צר יותר ויותר, וגושי סלע ענקיים, שכאילו צנחו מהמצוקים, פזורים בו.

בהמשך הדרך תגלו (מיד אחרי הילדים, הם זריזים יותר) מערה גדולה שפתחה נראה כסדק. אפשר להיכנס אליה ולראות איך היא מתרחבת מעבר לסדק ויוצרת אולם גדול חבוי מתחת להר. כשנכנסים אליה, מרגישים את הקרירות שבפנים לעומת הטמפרטורות הגבוהות יותר שמחוץ למערה. בימים חמים, זה מקום מצוין לעצור בו למנוחה קלה.

רגעים של חסד אחרי שיטפון

מהמערה ממשיכים במעלה הנחל ההולך וצר, ואם הגעתם לכאן אחרי גשם – צפויה לכם הפתעה. בין קירות אבן לבנים וחלקים פזורים להם בזה אחר זה גבי מים, מלאים במי גשמים צלולים כאילו אין זה מדבר. רגעים של חסד שאחרי שיטפון (אם היום החורפי אינו קר מדי, מצפה כאן לילדים יופי של השתוללות בתוך השלוליות ובין גבי המים).

פרסת נקרות. אחרי הגשם הגבים מתמלאים במים וכיף לשכשך בהם

בהמשך הדרך הנחל מתרחב מעט. אחרי שעוברים את העיקול הדרומי של הפרסה חשוב לשים לב ולעקוב אחר הסימון הכחול, צפונה לעבר עין סהרונים (ולא לטעות ולהמשיך בנחל נקרות דרומה). השביל יוביל אתכם לאורך משטחי סלע חלקים ויפהפיים עד ליעד האחרון של הטיול.

נמשיך בהליכה צפונה עד שלפתע יתגלה לעינינו, מאחת ממדרגות הסלע, עין סהרונים – כתם ירוק של צמחייה ומים. המעיין הזה הוא מקור המים הגדול ביותר במכתש, ולמרות שהמים קצת מלוחים, אפשר לשתות מהם (בעבר הם סיפקו, כאמור, את צורכי הנוודים). אפשר לטייל בנחת לאורך המים הזורמים, בין צמחי סמר וקנים, לחפש עקבות של בעלי חיים, שמגיעים למעיין כדי להרוות את צמאונם, וכשמתעייפים – לחזור לרכב שמחכה לנו כאן.

מפת איזור עין סהרונים – פרסת נקרות, מכתש רמון. לחצו להגדלה.
באדיבות עמוד ענן ומפ"י

הפוסט טיול באזור מכתש רמון – מצד סהרונים ופרסת נקרות הופיע ראשון במסע אחר

דרגת קושי: מסלול קל עד בינוני, מתאים למשפחות אורך: כשני קילומטרים וחצי אורך הטיול: כשעתיים איך מגיעים: נוסעים בכביש 652 מבנימינה לכיוון זכרון יעקב, פונים מערבה בהתאם לשילוט אל גן הנדיב. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל, בהנחה לגולשי מסע אחר! משאירים את הרכב בחניה של הגן והולכים מערבה. נבקר במרכז המבקרים או נשמור את הביקור לסוף הטיול (על המבנה המיוחד ראו בהמשך). נצא עם דרך עפר מסומנת אדום הממשיכה לחרבת עקב. לאחר כמה עשרות מטרים נראה התפצלות של שביל מסומן כחול לכיוון צפון. נבחר בו, ונלך איתו לצפון-מערב. השביל מתפתל בין עצי החורש ונוכל לזהות את החרוב, האורן, הברוש ועצים נוספים. בחורף ובאביב מכוסה כל ההר במרבד ירוק משובץ פרחים חד שנתיים, בקיץ הירוק נשמר רק בצמרות העצים ובשיחים הים תיכוניים ירוקי העד. ממצוק חוטם הכרמל נשקף נוף של בריכות הדגים ומטעי הבננות והים הכחול השביל מגיע לתצפית יפה ממצוק חוטם הכרמל. מכאן נשקיף אל מישור החוף, בריכות הדגים ומטעי הבננות של מעגן מיכאל. הים נפרש לעינינו וממשיך לנצנץ מולנו גם כאשר נתחיל לרדת עם השביל המסומן לעבר מערת כבארה במצוק. זוהי מערה פרה-היסטורית מתקופת האבן, חיו כאן ציידים ומלקטי מזון ניאדרטליים. במערה נמצאו שלדים, כלי צור, ועצמות של חיות ששימשו למאכל הדיירים דוגמת חזיר בר, איילים ויחמורים. כיום חיים בה עטלפי פירות רבים, ויש להימנע מלהפריע למנוחת היום שלהם. מהמערה נשוב מעט על עקבותינו, ונעלה עם הסימון הכחול במעלה נחל הנדיב חזרה אל גן הזכרון. בשטח הטיול יש בעלי חיים רבים, וכדאי לנסות להלך בשקט ולגלות אותם. מפעם לפעם חוצים את השביל צבי זריז או חזיר בר מבוהל, נשר עשוי לדאות ממעל בכנפיים ענקיות, ועשרות ציפורי שיר מנתרות בין השיחים. איזור עשיר זה נבחר לפרויקט שחרור ארצי של נשרים לטבע. יש נשר בשמים. אזור רמת הנדיב נבחר לפרויקט שחרור של נשרים בטבע השביל מוליך בחזרה למרכז המבקרים של רמת הנדיב. זהו הבניין הראשון בישראל שזכה לתו תקן של בנייה ירוקה ברמת "מצטיין", והראשון בארץ שקיבל אישור לפי התקן האמריקני המחמיר LEED. בבנייתו הודגשו חיסכון באנרגיה, השתלבות בנוף ומזעור ההשפעה על הסביבה. מרכז המבקרים תוכנן כציר אורך נופי ומרכזי, אשר מקשר בין פארק הטבע וגני הזיכרון. המבקר המגיע לרמת הנדיב נע לאורך ציר הליכה הדרגתי ונינוח אשר מסייע במעבר מחיי היומיום, הרעש וההמולה, אל השקט, ההוד והקסם השורים במקום. תל ירוק עטוף צמחייה, הבנוי כציר רוחב, חובק את רחבת המבואה לגנים ויוצר חצר פנימית ושלווה המקדמת את פני המבקרים בגנים. את ציר הרוחב מחלקים שלושה מעברים צרים, המקשרים בין צידיו הקוטביים של מרכז המבקרים. בתווך, במקום המפגש בין שני הצירים, נמצא מרכז המידע אשר מכוון את המטיילים אל שביליה של רמת הנדיב, בגנים ובפארק הטבע, ובו גלריה המוארת באור טבעי. מקצהו המערבי של מרכז המבקרים משקיפים חלונות הקפה-מסעדה "כרם זיתים" אל מרחבי פארק הטבע וגן "כף הרגל", השתול בצמחים מושכי פרפרים. בסמוך, מדשאה רחבה וגן שעשועים לילדים, הבנוי מחומרים ידידותיים לסביבה. צבי ברמת הנדיב. האזור עשיר בבעלי חיים וכדאי ללכת בשקט ולנסות לראותם בבניית מרכז המבקרים הושם דגש רב על שימור אנרגיה, מיזוג עם הנוף הטבעי ומזעור השפעות סביבתיות. על מנת לצמצם את צריכת האנרגיה כוסה הגג באדמה המצלה אותו ומסייעת להפחתת חדירת החום; באתר אף הותקנה מערכת מיזוג גיאותרמית העושה שימוש באדמה כמקור אנרגיה לקירור המבנה בקיץ וחימום בחורף. אור טבעי חודר מבעד לחרך עילי, משתקף בקירות הפנימיים של המבנה וחוסך בחשמל ובלילה נעשה שימוש בתאורה מינימלית בלבד. הטמעת הפתרונות השונים הביאה לחיסכון של 30 אחוז בצריכת האנרגיה בהשוואה לבניין בגודל דומה. טוב לדעת שהיופי הטבעי ומעשה ידי האדם משתלבים יחדיו באופן כה הרמוני ברמת הנדיב. לקריאה נוספת: גני הנדיב סיור בגן הנדיב, ירושתו הנהדרת של הברון רוטשילד ומקום מנוחתו האחרון. ברחבי הגן היפיפה צמחייה עשירה ומטופחת וסמלים רבים בעלי משמעות נסתרת. כמה נדיב היה רוטשילד

הפוסט טיול ברמת הנדיב: מגני הזיכרון למערת כבארה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט טיול מאכזיב לראש הנקרה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט פרסת נקרות ועין סהרונים – פינת חמד במכתש רמון הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט בריכת רם ויער אודם הופיע ראשון במסע אחר