צוללת בריטית חדשה בשם "טוטם" (Totem) נשלחה ב־1944 לקרבות של מלחמת העולם השנייה. הידיעה על השקת הצוללת החדשה הגיעה אל כמה גברות קנדיות, שהיו פעילות בוועד למען החייל הקנדי, והן החליטו לתרום לצוות הצוללת קמיע – טוטם אינדיאני. הן פנו לצ'רלי סיימון, אחד מגלפי הטוטמים

אחת הטכניקות שבה משתמשים גלפי טוטמים מודרניים היא התזה עדינה של חול (grain blasting), כדי לחשוף את העץ במלוא הדרו | צילום: פאט קריימר

הידועים בקנדה, והוא הכין בשבילן טוטם קטן. עמוד העץ המגולף נתרם לצוללת בטקס מרשים שנערך במזרח קנדה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ונקובר וקולומביה הבריטית,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

כדי להגביר את תחושת הביטחון של אנשי הצוות, נאמר להם שהטוטם ישמור עליהם מכל רע, ושכל עוד הוא יוצב בצוללת, היא תשוב לנמל הבית. ואכן, במהלך כל תקופת המלחמה לא קרה ל"טוטם" דבר, ואנשיה חזרו תמיד בשלום. ב־1965 מכר הצי הבריטי שלוש צוללות לחיל הים הישראלי, בהן את "טוטם", ששמה שונה ל"דקר". חיל הים הישראלי סירב להצעת הבריטים לקחת את הקמיע.

האם בכך טמון ההסבר להיעלמותה של הצוללת? צ'רלי סיימון אינו משוכנע בכך. פגשתי אותו בבקתת עץ קטנה בעיר דאנקן (Duncan) שבמערב קנדה, רכוב על גזע אדיר של עץ ארז, מגלף אותו בסבלנות. קשיש אינדיאני, בן שבט קאוויצ'ן (Cowichan), המתקרב לגיל 80, עם מעט שיניים בפיו, חגורת גב נגד שיגרון וחוש הומור נפלא. סיימון זכר שגילף מתנה עבור הגברות הנחמדות ב־1944, התרגש לשמוע על גורל "דקר", אבל אמר: "רק האדם הלבן מאמין שלטוטמים יש כוחות. אם לא כן, לבנים עשירים מאריזונה לא היו מזמינים ממני טוטמים שישמרו להם על הבית".

אינדיאנים בשירות התיירות
לא במקרה חי צ'רלי סיימון בעיר הקטנה דאנקן, שבדרום־מזרח האי ונקובר
(Vancouver). עד לפני זמן לא רב, היתה לעיר רק סיבה אחת לגאווה:

"ציפור הרעם" (Thunderbird) בפסגת אחד מעמודי הטוטם בפארק סטנלי, ונקובר. זהו עיט בעל כוח רב, כולל היכולת לחולל ברקים ורעמים, ואחד הסמלים המזוהים ביותר עם הטוטמים של האינדיאנים במערב קנדה | צילום: טל גליק

מיקומה בראשיתו של הכביש הארוך ביותר בעולם, Trans Canada Highway – 7,821 קילומטרים של אספלט, המתחילים במערב קנדה ומסתיימים במזרח המדינה, בניופאונדלנד (Newfoundland) שבאוקיינוס האטלנטי. אבל ב־1986 הבזיק במוחו של ראש העירייה רעיון. הוא הזמין לעירו כמה אמנים אינדיאנים, גלפים של עמודי טוטם, במטרה להפוך את דאנקן ל"טוטם־לנד", בירת הטוטמים של קנדה. והוא הצליח.

התמוטטותה של תעשיית העץ בפרובינציית קולומביה הבריטית, השוכנת לחוף האוקיינוס השקט במערב קנדה, הביאה את הממשלה המקומית להמר על משאב רווחי יותר – תיירות. ובאתגר הכלכלי הזה, כל הכלים לרתק ולמשוך את התייר המזדמן כשרים, לכן הניחו בצד אפילו את הוויכוחים עם התושבים הוותיקים של האיזור, האינדיאנים (ראו "מסע אחר" 91). שני הצדדים זקוקים לתיירים, והאינדיאנים יכולים להציע משהו שיש רק להם – רומנטיקה ומסורת.

חוף האוקיינוס השקט של מערב קנדה נחקר על ידי האדם הלבן רק מאמצע המאה ה־18; ערים ענקיות כמו ונקובר הוקמו רק בסוף המאה ה־19; כמה מסורת יכולה תרבות כזאת להראות לעולם? לעומת זאת, די לראות את ההתלהבות שבה מצלמים התיירים את עמודי הטוטם של האינדיאנים בפארק סטנלי (Stanley) היפהפה שבוונקובר, כדי להבין את הפוטנציאל הטמון בתרומתם הייחודית.

העורב מגלף מסכה של זאב
בכל חנות מזכרות במערב קנדה אפשר למצוא טוטמים קטנים מפלסטיק משובח או פותחי בקבוקים עשויים ברונזה פשוטה, מעוצבים בצורה של טוטם. מצד שני, המוזיאונים הרציניים של מערב קנדה, וגם מרכזים קהילתיים ובתי חולים, מתהדרים בטוטמים שהם יצירות פאר אמנותיות.

מי שיכול קונה מאמן אינדיאני עכשווי עמוד טוטם בגובה של עשרה מטרים ויותר, שגולף מעץ ארז. מי שיכול יותר, כמו המוזיאון האנתרופולוגי של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, אוסף ומשקם טוטמים עתיקים, עמודי ענק

בצילום, משנת 1900 בערך, שחזור של דמויות שהשתתפו בטקסי קבורה קדומים יותר, מהסוג שעליהם דיווחו אנשי ספינות הסחר ואלה שמיפו את החוף המערבי של אמריקה בסוף המאה ה-18. כאמנות ממוסדת, הטוטמים הם תוצר של המאה ה-20 צילום: B.C שירותי ארכיון

המתנשאים לגובה של עשרות מטרים, בהם כאלה שננטשו בתחילת המאה בכפרים אינדיאניים עזובים לאורך החוף. שיא השיאים בתחום נרשם בשנת 1995, עת גולף עמוד הטוטם הגבוה בעולם, המוצב כיום בגאווה, על 56 המטרים שלו, בעיר ויקטוריה
(Victoria).

בניגוד למה שראינו בעשרות סרטים הוליוודיים וקראנו בספרי המערבונים של קרל מאי, טוטמים אינם, ולא היו, נחלתם של כל האינדיאנים באמריקה הצפונית. טוטם הוא מאפיין ייחודי של שבטי האינדיאנים מחופה הצפון־מערבי של יבשת אמריקה – ממדינת וושינגטון בארצות־הברית, דרך מערב קנדה והאיים הגדולים הסמוכים לחוף, ועד אלסקה.

בסדנה לגילוף טוטמים ואביזרי פולחן אינדיאניים, שנערכת בפארק קפילאנו
(Capilano), עשרים דקות נסיעה ממרכז העיר ונקובר, פגשתי את יון דֶק קֶן־יית' ("העורב עם הכנפיים הפרושות"), העונה גם לשם האמריקאי וויין, מגלף מסכת פולחן מחתיכה של עץ ארז. וויין הוא בן לשבט טלינגיט (Tlingit), שמוצאו באלסקה, ואת אמנות הגילוף הוא למד מדודיו מצד אמו. מגלפי טוטמים לעולם יירשו את אמנותם מצד האם, והמסכה שהוא מגלף תאפשר לספר את סיפור השבט שלו, שגם אותו שמע מאמו. זאת תהיה מסכה של זאב, בעל החיים שאליו "שייך" השבט של האמן.

לדברי וויין, האינדיאנים מגלפים טוטמים ומסכות כבר אלפי דורות, מאז הגרסה האינדיאנית למבול. וויין הוא ללא ספק גלף טוטמים מוכשר, אבל מתברר כי אינו בקי במיוחד בכל הקשור למה שעומד בבסיס האמנות של גילוף הטוטמים, ועוד פחות מכך בהיסטוריה של העניין.

אדמה, טקסים, צפרדעים ודובים
בחדר צפוף ומבולגן במוזיאון האנתרופולוגי של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, יושבת פרופ' מרג'ורי הלפין – אשה לבנה ומבוגרת, הנחשבת לאחת המומחיות הגדולות בעולם לנושא הטוטמים האינדיאניים. מדבריה עולה כי גילוף הטוטמים לא הצליח לחמוק מגורלה של התרבות האינדיאנית כולה במפגש עם האדם הלבן.

"אמנים אינדיאנים נוטים אמנם לייחס את אמנות גילוף הטוטמים לראשית ההיסטוריה", אומרת הלפין בעצב, "אבל למעשה, הטוטמים התקיימו תקופה קצרה מאוד. הם הופיעו רק בסוף המאה ה־18, האינדיאנים הפסיקו לגלף אותם בשנת 1874 בקירוב וחזרו למלאכה רק במחצית המאה הנוכחית. האמן הרציני הראשון שגילף טוטם בגודל מלא במאה ה־20 היה רוברט דיווידסון

פרט מעמוד טוטם שגילף ביל הולמס, אנתרופולוג ואמן החי בסיאטל, ארצות-הברית. מתברר כי גילוף הטוטמים לא הצליח לחמוק מהגורל של התרבות האינדיאנית כולה במפגש עם האדם הלבן | צילום: ג'ק פארסונס

משבט היידה (Heida). הוא עשה זאת בסוף שנות השישים, אחרי כ־80 שנה שבהן לא גולפו טוטמים, והחזיר לחיים מסורת אשר הפכה לאופנה, וכיום עוסקים בה עשרות אמנים".

למה הם הפסיקו?
"זה חלק מהסיפור הטרגי של האינדיאנים באיזור. הטוטם קשור לטקס מיוחד, והממסד הנוצרי בקנדה של אמצע המאה ה־19 ראה בו טקס אלילי ואסר בחוק על הקמת טוטמים עד שנת 1951. מאחורי האיסור עמד הבוז שחשו המיסיונרים כלפי הטקס, שבו רוקדים, שרים ומחלקים מתנות במשך שבועיים. זה לא התאים לתפיסה הוויקטוריאנית של התקופה, שדגלה בחריצות ובעבודה קשה".

מהו מקור הטוטמים ומה עמד מאחורי הטקס?
"אנו חושבים שלאינדיאנים היתה כבר לפני מאות שנים מעין 'הצהרה מונומנטלית' של סיפורי מסורת משפחתית ושל סמלי משפחה. היו אלה ציורי קיר ענקיים, שצוירו על בתי העץ של האינדיאנים. העדות הראשונה לקיומם של עמודי טוטם היא מסוף המאה ה־18, והיא הובאה על ידי המגלים של החוף המערבי [ג'יימס קוק הגיע לאי ונקובר בסוף המאה ה־18]. כאמנות ממוסדת, הטוטמים הם תוצר של המאה ה־20. אין שום עדות ארכיאולוגית לקיומם של טוטמים עתיקים יותר.

"כאן צריך לסייג ולומר, שאחת הסיבות לכך היא העובדה שהטוטמים עשויים מעץ שנרקב ואין לו סיכוי לשרוד שנים ארוכות באקלים לח. צריך גם לעשות עוד עבודה ארכיאולוגית רבה, אבל אנו משוכנעים לגבי הקביעה שלנו מסיבה פשוטה – אי־אפשר לגלף בדייקנות גזעי ארז ענקיים בלי כלי עבודה ממתכת, והאינדיאנים של החוף המערבי הכירו את המתכת ולמדו עליה רק עם הגעת האדם הלבן".

מה מסמל הטוטם עבור האינדיאני?
"הטוטם הוא למעשה ה'שלט' של המשפחה. דומה מאוד למה שסימלו שלטי האבירים בימי הביניים באירופה. השלטים האלה היו בבעלותן של משפחות שונות. כאשר עמוד טוטם מגולף על ידי אמן ומוצב רשמית במקום מסוים, בטקס רשמי ומרשים שנקרא פוטלץ' (Potlatch), הוא מספר את סיפורה של אותה משפחה ומעביר אותו הלאה. למעשה, הוא מקשר בין הדורות הקודמים, אבות אבותיה של המשפחה, לבין הדורות הבאים. בסופו של דבר, הטוטם הוא דימוי של בעלותם על האדמה".

מותר להעביר טוטם ממקום למקום?
"בהחלט. צריך להבין שזו היתה תרבות ללא כתב, ולטוטמים היה תפקיד של חוזה על האדמה. תרבות הטוטמים התפתחה פה, באיזור הזה, מסיבה

טוטם בדרום אלסקה, גבול קנדה. לטוטמים היה תפקיד של חוזה על האדמה, ותרבות הטוטמים התפתחה באיזור זה משום שכאן חיו ביישובי קבע אינדיאנים עשירים, שהתפרנסו מדיג, ציד וסחר בפרוות. אין טוטמים אצל אינדיאנים נוודים צילום: דובי טל

פשוטה: בני השבטים האלה היו האינדיאנים העשירים ביותר באמריקה הצפונית. הם חיו על דיג, ציד וסחר בפרוות, ולכן גם היו יושבי קבע באיזור. אין טוטמים בתרבויות של אינדיאנים נוודים, רק בקרב האינדיאנים של מערב קנדה".

לטוטמים היה תפקיד פשוט של הכרזת בעלות על הקרקע?
"לא בדיוק. הגדרה נכונה יותר היא שהטוטם משמש לקבלת 'אישור' מצ'יפים אחרים, על כך שהצהרת הזכויות של השבט אשר הקים את הטוטם אכן נכונה, מקובלת. בטקס חנוכה של טוטם חדש, היה נעמד אחד הצ'יפים ואומר: 'הסיפור הזה שמסמל הטוטם נכון, שמעתי אותו סיפור מדודך הזקן…'.

"את הטוטמים היו מגלפים בעיקר כאשר צ'יף מסוים נכנס לתפקידו. בכמה מהשבטים היה מקובל שהצ'יף מקים טוטם זהה לטוטם הקודם, ובאחרים – הצ'יף החדש היה חופשי להקים טוטם חדש לגמרי. עד 1860 בקירוב, היו בשבטים השונים אמנים, שמלאכתם היחידה היתה גילוף טוטמים. הצ'יף והאמן היו יושבים יחד ומשוחחים כיצד יגולף הטוטם לפי צורכי הצ'יף".

ומה מסמלות החיות השונות המגולפות על הטוטמים?
"כיום, חיות שונות מופיעות על כל מיני טוטמים. זה היה שונה אצל שני השבטים שהתמחו בעבר בגילוף טוטמים. שבט היידה [מאיי המלכה שרלוט] ושבט טלינגיט [מהגבול עם אלסקה] השתמשו בגילוף עורב, צפרדע, דוב, בונה, זאב על פי חלוקה לשבטים – הזאב לשבט הזה, הדוב לשבט אחר. העברה של סמל החיה נעשתה על ידי צד האם של הצ'יף. הוספת סמל אחר נעשתה רק אם התחתנו עם אדם משבט אחר".

האם הטוטמים נחשבו מקודשים?
"לא במובן שאנו רואים קדושה. הם סימלו זהות, אבל לא התפללו אליהם. מצד שני, לחיות שגולפו על עמודי הטוטם יש משמעות מיוחדת. הן נחשבות התגלמות רוחנית של אותה חיה. הטוטם כאילו אומר: לפני דורות רבים היה לאבות אבותי מפגש עם רוח של עורב…".

עוד טיולים בקנדה

---

תודת המערכת ללשכת התיירות הקנדית בישראל ול"Air Canada" על עזרתן הרבה בהפקת הכתבה.

הפוסט טוטם אינדיאניים – כבר לא טאבו הופיע ראשון במסע אחר

כמעט עשרה מיליון קילומטרים רבועים, כמעט 31 מיליון תושבים, נפט, זהב, ניקל, עצים, מים וחיטה בכמות שמספיקה לחצי עולם… והמון רגשי נחיתות. בעשור האחרון נבחרה קנדה כמה פעמים, בסקר של האו"ם, כמדינה בעלת איכות החיים הגבוהה בעולם. ואם קנדה היא מקום נחשק, מערב קנדה הוא הדובדבן: בסקר שבו מתבקשים הנשאלים לדרג את הערים המשובחות בעולם, זוכות ונקובר (Vancouver) וויקטוריה (Victoria) בפרובינציית קולומביה הבריטית להיכנס באופן קבוע לעשירייה הראשונה.
אכן, קשה להיות קנדי. יהודי צפון אמריקה אוהבים לספר את הבדיחה הוותיקה על משה רבנו שרצה לקחת את עם ישראל לקנדה, אבל בגלל הגמגום נפלט לו בטעות "כנען". וכששואלים אינטלקטואלים קנדים על מדינתם, הם נוהגים לומר כי "קנדה היא פתרון שמחפש בעיה". אז נכון, קצת לא נעים שם עם שאיפות הבדלנות של קוויבק, הדולר הקנדי חלש להחריד לעומת הדולר של השכנה העשירה מדרום, ותעשיית העץ העצומה של מערב המדינה מתמוטטת עקב תחרות מכיוון אסיה. אבל לקנדים, כאמור, יש יותר פתרונות מבעיות.
קחו, למשל, את הוויכוח הקטלני על כמה קילומטרים רבועים בין יהודים לפלסטינים בגדה המערבית, והשוו אותו לפתרון הקנדי הנקרא נונאווט (Nunavut) – הטריטוריה החדשה בצפון קנדה, שמחודש זה, אפריל 1999, תהיה בית רשמי ל־18 אלף בני האינואיט (Inuit), האסקימואים הקנדים. הם דרשו אוטונומיה וקיבלו אותה בענק: הטריטוריה החדשה שלהם משתרעת על מיליון קילומטרים רבועים.
שתי דילמות, שמקורן במורשות קנדיות מהמאה ה־19, מטרידות בימים אלה את מנוחתם של תושבי פרובינציית אלברטה (Alberta) שבמערב המדינה, ומעניין לבחון כיצד הם מתמודדים איתן. האחת קשורה במרקם היחסים העדין שבין תושבי העיירה באנף (Banff) לבין האיילים בפארק הלאומי באנף; והשנייה – במרקם היחסים העדין הרבה יותר שבין אבירי הקדמה הקנדים בעיר קלגרי (Calgary) לבין התושבים הוותיקים של האיזור, האינדיאנים.

איך פארק נולד
הנוף מפסגת הר סלפר (Sulphur) לא השתנה כלל ב־113 השנים האחרונות. ההר, המהווה את טבורו של הפארק הלאומי באנף (Banff) שבדרום־מזרח הרי הרוקי הקנדיים, מתנשא לגובה 2,285 מטרים, ופסגתו היא מלכודת תיירים חביבה. ביום שמש נעים של תחילת נובמבר עליתי לפסגה עם מאות יפאנים מצחקקים, שצילמו איש את רעהו מהר ככל שהמצלמות הדיגיטליות שלהם איפשרו.
אפשר להגיע לפסגה בשתי דרכים: לעלות ברגל, במסלול המטפס מהלך חמש שעות מהעיירה באנף שלמטה, בעמק הירוק, או להשתמש בקרוניות הקטנות שנושאות אותך למעלה תוך רבע שעה. בחרתי, כמובן, בדרך השנייה. נקודות התצפית בהר סלפר מעוטרות בלוחות ברונזה,

עמוד טוטם אינדיאני. הקנדים מתייחסים בכבוד רב לאינדיאנים, והרבה תערוכות מרשימות מוקדשות למסורת האינדיאנית, אבל איפה האינדיאנים עצמם? צילום: גיורא נוימן

שעליהם רשומים ציוני דרך בהתפתחותו של הפארק הלאומי, ובכמה תמונות שחור־לבן נהדרות מסוף המאה שעברה. התמונות, שהודפסו באיכות גבוהה על גבי לוחות זכוכית, מוכיחות שהמושג "פארק לאומי" נשמר כאן בקפדנות: אותו קו עצים של המאה ה־19, נהר הבו (Bow) המתפתל למטה, לא שינה מסלולו במילימטר, והרחוב הראשי של העיירה במאה שעברה הוא גם הרחוב הראשי היום.
בשנת 1882 אף אחד בקנדה לא חשב על פארק לאומי, מושג די בתולי באותה תקופה בצפון אמריקה. ילוסטון (Yellowstone) היה הפארק הלאומי הראשון שנוסד בארצות־הברית, בשנת 1872. באנף, במערב פרובינציית אלברטה, היתה עוד תחנה בדרכה של חברת "קנדיאן פאסיפיק", שדחפה את מסילת הברזל מערבה מהערבות העצומות של מרכז קנדה, בואכה האוקיינוס השקט. אבל אז גילו שלושה מעובדי המסילה מערה, ובה מעיינות חמים המדיפים ריח גופרית. ויכוח עז לגבי הבעלות על המקום ניטש בין המגלים לבין חברת הרכבות ונמשך עד 1886, אז מאסה הממשלה הקנדית בריב המתמשך וקבעה שהאיזור יהיה לפארק לאומי; בדיעבד, הפארק הלאומי השני ביבשת אמריקה.
בעת הקמתו, השתרע הפארק על 26 קילומטרים רבועים. היום, שטחם של פארק באנף ופארק ג'אספר (Jasper), המתחבר אליו בצפון, הוא 17 אלף קילומטרים רבועים, והמערה הקטנה עם מעיינות הגופרית החמים היא עדיין אטרקציה לתיירים. על פסגת הר סלפר לא עשו ההתפתחויות ההיסטוריות האלו רושם רב. היא ממשיכה לעשות את מה שעשתה היטב מאז שנוצרו הרי הרוקי: לספק נקודת מבט מדהימה על העמקים הירוקים, על יערות המחט האדירים ועל הפסגות המושלגות. גם הדילמה שטורדת באחרונה את תושבי באנף – הוויכוח על עתיד האיילים בפארק – לא מפריעה להר במנוחתו הנצחית.
לפני כמה חודשים התקיים בעמק סימפוזיון סוער. התושבים לחצו, והנהלת הפארק נעתרה לבקשה לקיים דיון ציבורי בעתידם של האיילים. אלה הורסים גינות, נוגחים בעוברים ושבים בגבול העיירה ולפעמים גם בתוכה. לתושבים נמאס. הם דורשים פעולה מעשית נגד המטרד. אלא שהמטרד, לפחות בשטח פארק באנף, הוא בגדר פרה קדושה; אסור לגעת בו.
כמה ימים לפני הסימפוזיון הסוער, ראיתי תייר גרמני עומד מחוץ לבקתת עץ מפוארת בלב פארק ג'אספר, שתמורת לינה בה שילם 500 דולר ללילה, וממתין בסבלנות חצי שעה, עד שאייל זכר גדול יסיים לכרסם מעט עשב, יגמור להטיל את גלליו על מפתן הבקתה ויניח לתייר להיכנס. זוהי דילמה קנדית במיטבה: בעיר קלגרי, מרחק 100 קילומטרים מגבול הפארק, נבנתה חווה ענקית המספקת בשר איילים לכל דורש. בתוך הפארק, אסור להפיל שערה משער ראשם.

הקנדים מאמינים בטרנספר
6,400 תושבים חיים בעיירה באנף, בונבוניירה ציורית שכאילו נוצרה לסרט מוקפד מאוד של אולפני וולט דיסני: מלונות קטנים במרכז העיר, מלון ענק של חברת הרכבות הקנדית בשולי העיר, מעוטר בצריחים רומנטיים מנחושת ירוקה, מסעדות מסבירות פנים והמון עסקים שכולם נועדו לשלוש מטרות עיקריות בחיי התושבים הגרים במקום – תיירות, תיירות, תיירות.
4.7 מיליון תיירים פושטים על פארק באנף מדי שנה, ובצד ההמון האנושי משוטטים בפארק קרוב ל־3,200 איילים קנדיים (Cervus canadensis). אייל זה, המוכר גם בשם אלק (Elk) ושהאינדיאנים קוראים לו וואפיטי (Wapiti), הוא בעל חיים מגודל. הנקבות אמנם קטנות וחינניות, אך הזכרים מגיעים למשקל 450 קילוגרמים, והם מצוידים בזוג קרניים אימתניות. הם גם מאוד לא נחמדים בעונת הייחום. בשנת 1996 נרשמו 66 מקרים של "מגע אגרסיבי" עם איילים קנדיים ושמונה מקרים של תקיפה רצינית. הקורבנות (אין בינתיים אבדות בנפש) היו תושבי המקום וגם תיירים. ואת זה אתר תיירות רווחי כל כך לא יכול להרשות לעצמו.
האיילים מציבים בעיה נוספת בפני הנהלת הפארק, אומרת הת'ר דמפסי, האחראית על מינהלת האיילים בבאנף. מתברר שהאיילים אמנם נמשכים למזון בקרבת היישוב האנושי, אך הם נדחפים לשם גם עקב עלייה חדה במספר הזאבים בפארק. וכאן מתחילה בעיה של שרשרת אקולוגית: האיילים מתרכזים באיזור המקלט שמספקת להם הקרבה לעיירה (אליה זאבים וטורפים אחרים פוחדים להתקרב), אך הם מחסלים שם כמות גדולה מדי של צמחייה, שבה תלויים גם ציפורים, בונים, איילי הקורא (Alces alces) וחיות אחרות.
השנה נפצעו שבעה אנשים במהלך "מגע אגרסיבי" עם איילים קנדיים, "ואנו בני מזל שלא נהרג עדיין אף אחד במפגש כזה", אומרת דמפסי. הקש ששבר את גב תושבי באנף היה פציעתו של ילד בן שלוש על ידי אייל משתולל לפני כמה חודשים. אז מה עושים? במזרח התיכון, כאשר מתרבים הצבאים והופכים למטרד לחקל

כבש הרים בשמורת באנף. רשויות הפארק מגינות באדיקות על חיות הבר, כדי שתייגים יוכלו לצפות בנוחיות. חיות תוקפניות מזיקות לתיירות צילום: גיורא נוימן

אים, פשוט טוענים יותר כדורים ברובי הציד, גם אם זה בניגוד לחוק; בקנדה, פתרון שכזה, פשוט הס מלהזכיר.
מה בכל זאת עושים? קודם כל מדברים. דמפסי אומרת שהסימפוזיון שבו השתתפו כמה עשרות מתושבי באנף היה מועיל, ובעיקר הובנה עמדת הפארק כלפי הפתרונות הדרושים. המטרה המשותפת של רשויות הפארק והתושבים היא להפחית את אוכלוסיית האיילים הקנדיים בגבולות העיירה עד כדי 50 פרטים בשנת 2003. הצורה המועדפת להשגת היעד היא טרנספר: לתפוס איילים באזורי המחיה האנושיים ולהעבירם לאזורים נידחים בפארק; ואם צריך, מאחר שמדובר בחיה תוקפנית במיוחד, לגרש אותה לפארק לאומי אחר.
רעיון הטרנספר התקבל בהתלהבות בסימפוזיון. רק התנגדות אחת נשמעה, של תושב שדרש כי האיילים, תוקפניים או לא, יישארו בתחומי העיירה. התושבים קיבלו את ברכת הדרך לאמן ולהפעיל כלבים לגירוש האיילים, ובאופן מפתיע, הפארק לא פסל גם את האפשרות שבמקרים קיצוניים יימכרו איילים תוקפניים לחוות ציד ולעיבוד בשר. רק הצעה אחת נפסלה על הסף; הפחתת מספר האיילים באמצעות תפיסתם והחדרת אמצעי מניעה לגופם נדחתה משיקולים של חוסר אנושיות.
וכך, בשקט ובטוב טעם, נפתרה, לפחות זמנית, אחת הדילמות שהרעישו באחרונה את מרגלות הר סלפר הנצחי. התושבים מרגישים שמשתפים אותם בקבלת ההחלטות, רשויות הפארק ישמרו על המנדט שקיבלו לפני 112 שנה, שלא תיפול שערה משערות חיות הבר של המקום, והתיירים יוכלו לשבת בחדר התה המפואר של "שאטו באנף", המלון ההדור שנבנה בתחילת המאה, לנגוס בביסקוויט ולצפות באייל שמנמן מכרסם את הדשא מטרים ספורים מעבר לזכוכית.

בת העורב ומתנ"ס נוצה גדולה
דילמה קשה הרבה יותר מציבה לתושבי מערב קנדה האוכלוסיה האינדיאנית. שמורת טסו טינה (Tsuu Tina) היא שמורה אינדיאנית קטנה, השוכנת במקום נפלא מנקודת המבט של תושביה, ותקועה במקום גרוע מנקודת המבט של חלק מתושבי העיר קלגרי. כשביקשתי לבקר במקום, הזהירו אותי מארחי מפני מה שאמצא שם וניסו למנוע את הביקור. "האינדיאנים לא אוהבים זרים שמסתובבים להם בשמורות", אמרו. "הם עשויים להיות אגרסיביים", "תמצא שם עוני וניוון", הזהירו, כאילו שמדובר במחנה פליטים במזרח התיכון.
המרחק בין ההתראות למציאות היה גדול. השמורה היא מלבן קרקע באורך של כ־30 קילומטרים וברוחב של כעשרה קילומטרים, וגרים בה 1,200 בני אדם, בבתים כפריים קטנים, המפוזרים בין שדות ירוקים ושלווים. מרכז השמורה הוא בניין המינהלה שלה, המתפקד למעשה כמתנ"ס מקומי – המתנ"ס על שם צ'יף ג'וזף ("נוצה גדולה"). זהו מבנה גדול, דומה לאסם, השוכן בלב שדה ירוק ומוקף גדר עץ לבנה. ממש תמונה פסטורלית הלקוחה מעולמו של צייר הטבע האמריקאי אנדרו ויית' (Wyeth). במבנה המודרני אפשר לקבל שירותים קהילתיים, וכדי לצאת ידי חובת המסורת, עומד בכניסה אליו פוחלץ גדול של באפלו ובקומת הקרקע מוצב אוהל טיפי.
ג'יין קְראוּ צ'יילד ("בת העורב"), העובדת במקום, מסמלת את הבעיה הכאובה ביותר של האינדיאנים הקנדים: היא שחומה, בעלת עיניים מלוכסנות מעט ונראית כמו אינדיאנית הלקוחה היישר מפרוספקט תיירותי. קראו צ'יילד מצטטת לי בדבקות כל מה שקלטה בשיעורים על המסורת של שבטה: היא בת לשבט הסקרי (Sacree), מקבוצת שבטי טסו טינה, השייכת לדוברי שפת האטפסקאן (Atapaskan), שמהם התפצלו גם הנבאחו והאפאצ'ים. קראו צ'יילד גם יודעת לספר שסמל השבט הוא עיגול, המציין את המשכיות החיים, ושבתוכו מצוירים שני גרזנים, המסמלים את ההתפצלות ההיסטורית של שבטי הקבוצה השונים. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל הטרגדיה היא שהעלמה האינדיאנית לא מדברת מלה אחת בשפת אבותיה, ורק עתה, בגיל 25, היא עושה את צעדיה הראשונים בלימוד השפה והמסורת של שבטה.
בקנדה חיים 783 אלף תושבים הנחשבים אינדיאנים, כ־250 אלף מהם מתגוררים ביישובים או בשמורות. מצד אחד, הקנדים מתייחסים בכבוד רב לאינדיאנים: בכל מוזיאון העוסק בתרבות אזורית, מוקדשת תערוכה מרשימה למסורת ולהיסטוריה של התושבים המקוריים של המקום. כך באדמונטון (Edmonton), במוזיאון העירוני המקדיש קומה שלמה לתרבות שפינתה את מקומה לשדות נפט ולמרכזי קניות עצומים; כך בוונקובר, במוזיאון האוניברסיטאי־אנתרופולוגי המציג את המבחר המרשים ביותר של עמודי טוטם אינדיאניים; וכך בקלגרי – עיר השער להרי הרוקי, שבה חיה בעבר אוכלוסיה אינדיאנית גדולה – המתהדרת במוזיאון הגדול במערב קנדה, ובו מוצגים מאות חפצי אמנות אינדיאניים.
ואיפה האינדיאנים עצמם? זהו צידה השני של הבעיה: אי־אפשר לומר שמחביאים אותם, אבל גם לא דוחפים אותם לקדמת הבמה. אפשר לראות אינדיאנים כמעט בכל פרסום רשמי של הערים הגדולות במערב קנדה, שכן אינדיאני לבוש בבגדים מסורתיים מצטלם יפה. רק ברחובות עצמם לא רואים אותם.

סמנטיקה, גזענות וזכויות יתר
קשה לחמוק מהתחושה שתושבי מערב קנדה מתוסכלים מעט מהמלכוד ביחסים עם האינדיאנים. לדוגמה, חישוקי ה"פוליטיקלי קורקט". אין דבר מתסכל יותר מהניסיון להישאר מעודכן לגבי המונח העכשווי ביותר, הנכון ביותר, ל"אינדיאנים". בשנות השמונים כבר היה ברור שהמלה אינדיאנים פוגעת ברגשותיהם, וכך אומץ המושג "Native Canadians". עכשיו גם זה לא טוב, ונכון יותר לומר "Aboriginal", מונח הכולל את האינדיאנים, את האסקימואים ואת המַטִיס (בני תערובת של אינדיאנים ומתיישבים קנדים־צרפתים). לחלופין, אפשר לומר בהדרת כבוד לבן שיחך האינדיאני שהוא שייך ל־First Nations, יען כי הם היו הראשונים ביבשת.
בשני מפגשים, שבהם בלעתי את לשוני כמה פעמים תוך ניסיון לנחש מה לא יעליב את בן שיחי האינדיאני, היו התגובות מפתיעות. צ'רלי סיימון, גלף טוטמים ותיק מהאי ונקובר, צחק ממני ואמר שהוא אינדיאני ואף אחד לא ישנה זאת. לעומתו, יון דֶק קֶן־יית' ("העורב עם הכנפיים הפרושות"), גלף טוטמים צעיר מפארק קפילאנו בוונקובר העונה גם לשם האמריקאי וויין, כעס ואמר שהוא רוצה הגדרה עצמית רק על פי השבט הקטן שאליו הוא שייך, ושלא יערבבו אותו עם אחרים.
כאשר מרגיש עצמו הקנדי משוחרר מחישוקים סמנטיים, יכולה להופיע לפתע בשיחה נימה מעט גזענית כלפי האינדיאנים; "עצלנים, נצלנים, מושחתים" הם סופרלטיבים לא נדירים, שיכולים לבוא מפיהם של קנדים מכובדים למראה. מה מרגיז כל כך את הקנדים? ראשית, המעמד המועדף של האינדיאנים. הסכמים שונים בין נציגי האינדיאנים לנציגי הכתר הבריטי, ששלט בעבר באיזור, הבטיחו כבר לפני שנים מעמד מיוחד לצאצאי התרבות המקומית, אשר הוחרבה על ידי האדם הלבן. האינדיאנים פטורים, למשל, מתשלום חלק מהמיסים שמשלמים שאר הקנדים. שנית, יש להם דרישות טריטוריאליות שמפחידות את הקנדים פחד מוות. דבר אחד הוא לתת לאינדיאנים או לאסקימואים שטחי ענק בצפון הרחוק, שגם כך אינו מנוצל למטרות אחרות. אבל האינדיאנים של מערב קנדה דורשים עכשיו נתחים רווחיים יותר, מאזורים עתירי נדל"ן בקרבת הערים הגדולות.
בקולומביה הבריטית, למשל, עסקו בחודשים האחרונים 51 שבטים וקבוצות במרץ רב במשא ומתן מול הממשלה הקנדית על הסכמים טריטוריאליים. מי שפתח טלוויזיה בוונקובר, לא יכול היה לחמוק מפרצופו של חוקר הטבע המפורסם דיוויד סוזוקי, בעצמו ממוצא אסיאני, שעושה לובי למען דרישת האינדיאנים משבט ניסגאה (Nisga’a). אלה דורשים שטח של 2,000 קילומטרים רבועים, זכויות ציד, דיג ומחצבים מצפון לוונקובר, וכן מענק של 190 מיליון דולר.

ויקטוריה, קולומביה הבריטית. בסקרים שבהם מתבקשים הנשאלים לדרג את הערים המשובחות בעולם, נכללת ויקטוריה בקביעות בעשירייה הראשונה | צילום : גיורא נוימן

שמורה ירוקה בדרך הקִדמה
המצב באיזור העיר קלגרי צופן אף הוא מתח לעתיד. האינדיאנים של פרובינציית אלברטה חתמו כבר ב־1876 על "הסכם מספר 6", שקבע את התנאים לכניסת האינדיאנים לשמורות. בשנת 1877 נחתם ההסכם האחרון בין נציגי המלכה בקנדה לבין האינדיאנים – "הסכם מספר 7", אשר יצר גם את שמורת טסו טינה שבה ביקרנו. להסכם זה היתה חשיבות עצומה עבור הממשלה הקנדית במאה ה־19: קולומביה הבריטית צורפה שנים מעטות קודם לכן לפדרציה הקנדית, והממשלה התחייבה להעביר מסילת ברזל ממזרח למערב. רוב שטחי המסילה העתידית היו בבעלות אינדיאנית, וההסכם הסדיר את העברת השטחים לממשלה וליזמים הלבנים.
בזמן שחתמו על ההסכם, היתה קלגרי עיר זעירה, מקום ריכוז של בוקרים ועדרי בקר עצומים, והשמורה האינדיאנית היתה במרחק כמה עשרות קילומטרים ממנה. אחרי 122 שנים נותרה בעיר מסורת שנתית של תצוגות בקר ורודיאו מרהיבות, אך קלגרי כבר אינה זעירה. זאת עיר גדולה (820 אלף תושבים), מודרנית, המתפתחת במהירות אדירה. תושבי קלגרי גאים בעירם עד מאוד: היא מנקזת אליה את ההנהלות של רוב חברות ההיי־טק אשר רוצות לתקוע יתד בקנדה, היא נקייה, מרווחת, חסרת פשע כמעט לחלוטין ומאמץ רב הושקע בארכיטקטורה שלה, שיצרה קו רקיע יפה עם גורדי שחקים זהובים וכסופים. הפיתוח מביא לכך שקלגרי צומחת בקצב של 4,000 תושבים חדשים מדי חודש(!), והצמיחה מחייבת התפשטות לאדמות חדשות. וכך, כבר בעתיד הקרוב תעמוד לה שמורת טסו טינה כמובלעת ירוקה וריקה בדרכה של קלגרי אל הקִדמה, עם עשרות קילומטרים רבועים של אדמה ששווה מאות מיליוני דולרים. ולאינדיאנים זה לא אכפת.
עבור קלגרי זהו מלכוד אמיתי. השמורה האינדיאנית היא שטח כמעט אקס טריטוריאלי; המשטרה של קלגרי לא מורשית לפעול שם, רק המשטרה הפדרלית; הקנדים טוענים שתקציבי פיתוח ניתנים ישירות לצ'יפים, והכספים מחולקים לפעמים באופן שגורם לשערם של קנדים מהוגנים לסמור. פרנסי קלגרי היו מתים להניח יד על כמה אלפי דונמים מהשמורה לטובת שכונות חדשות, אבל במציאות שבה האינדיאנים במערב קנדה דורשים עוד שטח, אפשרות כזאת לא באה בחשבון.
צ'יף רוי וויטני, מנהיגה של טסו טינה, לא מגלה יותר מדי אמפתיה לצורכי הנדל"ן של קלגרי: "ב־1877, כאשר נאלץ הצ'יף לחתום על ההסכם עם הממשלה, הוא זימן את אנשי השבט. כל אחד מהם הביא סלעים שנערמו לגלעד, והוא השביע אותם שהקרקע לעולם לא תימכר. אבותינו אמרו לנו, ואת זה אני מעביר גם לדורות הבאים: אנחנו לא חתמנו על הסכמים, אנחנו עשינו הסכמים".
ביקשתי ממנו להבהיר את הנקודה. "הסכמים הם שותפות טקסית עם שבטים אחרים", הסביר, "לא הסכם אינטלקטואלי של העברת שטח". אבל ברגע שקלגרי תיגע בגבול השמורה, הקשיתי, יהיה עליך לחץ עצום למכור קרקעות. "קלגרי כבר נוגעת בגבול השמורה, וכבר עכשיו יש לחץ גדול", אמר הצ'יף. "אבל אני זוכר שפעם שטח השבט היה כל האיזור מערבה, עד הרי הרוקי. ואני זוכר את השבועה של אבותי שלא למכור אדמה".
וג'יין קראו צ'יילד, הצעירה האינדיאנית משמורת טסו טינה, מושכת בכתפיה כשהיא נשאלת על היחסים בין האינדיאנים לתושבי העיר קלגרי. היא רק רוצה להתחתן עם בעל אינדיאני, ללמוד לדבר בשפת השבט ולהמשיך לחיות במקום, בשקט.

תודת המערכת ללשכת התיירות הקנדית על עזרתה בהפקת הכתבה, ולבועז צעירי מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית על הערותיו המועילות.

הפוסט קנדה: מתחת לעטיפת הבונבוניירה הופיע ראשון במסע אחר