…וביום השמיני ברא אלוהים את המקצב; וירחק בצעדי מחול כי השלים אלוהים את הבריאה – וישמע אלוהים כי טוב.
והאדם נברא שחור והאשה ממנו נוצרה, שחורה כמותו; והמקצב נברא שחור כאדם וכחוה – וישמע אלוהים כי טוב.
ואלוהים אהב את המקצב והאדם אהב את המקצב כי בצלם אלוהים נברא, והאדם לקח את מקצבו ואת הלמות ליבו לכל מקום שהלך, ובכל מקום צימח המקצב שורשים משלו וינק מאוויר המקום וממימיו, ובכל מקום הוליד המקצב צאצאים שדמו לו אך היו גם שונים, ובכל מקום שירת המקצב את בני האדם בעת יגון ובעת שמחה, והיו האדם והמקצב לגוף אחד – וישמע אלוהים כי טוב…

ייתכן שכך נראה ספר בראשית של המקצב: גן העדן נמצא אי־שם באפריקה, בין נהר ניז'ר לנהר סנגל, ואלוהים ברא בו אדם וחוה ומקצב, ואלוהים הוא שכיוון את מהלך ההיסטוריה, והוא ששלח את ברואיו השחורים ליבשות רחוקות, והוא שמכוון את צלחות הלווינים שלו וקולט את הסמבה, את הממבו, את הרגאיי, את הדיקסילנד ואת אלפי צאצאי המקצב שברא, והוא מאזין מלמעלה ונהנה. וכל מי שטוען שאלוהים יושב בגן עדן עילי ונהנה רק ממוסיקה קאמרית, טועה ומטעה.
וגם אם אתם ספקנים מעט לגבי התיאוריה הזו, ההוכחות מדברות בעד עצמן: יבשת אפריקה היא ערש האדם. שרידיו הקדומים ביותר של האדם הזקוף (ההומו ארקטוס) נמצאו במזרח־מרכז אפריקה וגילם כשני מיליון שנים, ומיבשת זו הוא נדד לרחבי העולם, התפתח ופיתח תרבויות רבות ושונות, כל תרבות ואופיה, כל תרבות ומקצבה. 

מפות ומדריכים מודפסים ליעד גיניאה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לאירופה, לאמריקה ובחזרה לאפריקה
"הם באו באור ירח, למקצב תופי אותו הלילה
כתמיד רקדנו וצחקנו לעתיד מזהיר.
הם באו – "בני תרבות" – 
תנ"ך תחת זרועם,               
רובים בידיהם
וערימת המתים הלכה וגבהה
זעקנו וקול התוף נדם –
דממה כמוות…
אמרו לנו
אתם סתם שחורים
נועדתם לשרת אותנו…
עבדתי עבורם והם צחקו".
(פרנסואה סנגאט־קואו, משורר מקמרון)
8 באוגוסט 1444, בכיכר המרכזית של העיר לאגוס בפורטוגל ניצבו 235 בני יבשת אפריקה למכירה: גברים, נשים, ילדים. זהו המקרה המתועד הראשון בדף אפל של ההיסטוריה האנושית, שנמשך עד תחילתה של המאה ה־20.
לא פחות מתשעה מיליון וחצי עבדים אפריקאים נחתו ביבשת אמריקה (וכ־175 אלף באירופה), ועוד כשני מיליון בני אדם מתו במהלך המסע המפרך מאפריקה. מספרים אלה מתייחסים רק לעבדות המתועדת, הממוסדת, אבל ברור כי מספר העבדים שנחטפו מאפריקה גדול הרבה יותר.
קשה לאמוד מהי השפעת הסחר בעבדים שחורים, הטובים והחזקים ביותר, על יבשת אפריקה ועל התפתחותה. אבל להגירה שלא מבחירה הזו היתה השפעה מכרעת גם על החברות המשעבדות. "מחיר הסוכר היה מתייקר מאוד אם לא היינו משתמשים במטעים בעבדים. הם שחורים מכף רגל ועד ראש, ואפם כל כך שטוח עד שממש בלתי אפשרי לרחם עליהם. תרחק מראשנו המחשבה שאלוהים, עליון ורב תבונה, ישים נשמה טובה בגוף כה שחור", כתב איש ההשכלה הצרפתי מונטסקייה ב"רוח החוקים", 1748.
בנוסף להשפעות הכלכליות, החברתיות והמוסריות של הסחר בעבדים שחורים על האירופאים, ובעיקר על החברה הצפון־אמריקאית, היו גם השפעות תרבותיות; מוסיקה היא אולי התחום הבולט ביותר שבו אפשר להצביע על כך: מהמוסיקה הטקסית־פולחנית, משירי העבודה ומשירי הדת של הקהילות האפריקאיות צמחה המוסיקה האפרו־אמריקאית המודרנית על סגנונותיה השונים – הבלוז, הג'אז, הסווינג ומוסיקת הנשמה השחורה, המוסיקה האפרו־לטינית והקריבית עם מקצבי הסמבה, הסוֹן, הקליפסו, הטנגו, הרגאיי, הרוּמבּה, הזוּק והסוֹקה, ועוד מקצבי מחול רבים היונקים ישירות משורשים ביבשת השחורה.
רוב הסגנונות הללו חזרו לאפריקה והתנחלו בתרבות המוסיקלית המודרנית של היבשת השחורה. בעת ביקורי בבנין שבמערב אפריקה (ראו "מסע אחר" 77) נדהמתי לגלות את

רקדן-מוסיקאי, חלק מטקס לוויה של בני הדוגון, מאלי

בני המקום רוקדים בשעות הפנאי סלסה לוהטת, שכאילו יצאה זה עתה ממועדוני מיאמי, ניו־יורק או פורטו־ריקו, ואת כל מקצבי הרומבה והממבו הקובניים. בני המקום זימרו בקול רם מלים בספרדית של להיטי הלהקות האפריקאיות המקומיות, אף על פי שלא האמנים המבצעים ולא הקהל הרחב דיברו אי־פעם מלה בספרדית (מערב אפריקה היתה ברובה תחת שלטון צרפתי, אנגלי או פורטוגלי).
הקצב הוא הלב של המוסיקה האפריקאית, כמו ההרמוניה עבור המוסיקה האירופית. וככל שמשתלבים יותר ויותר מקצבים זה בזה, נחשבת המוסיקה לטובה ומספקת יותר. לפיכך, רוב המוסיקה האפריקאית היא רב־מקצבית (פוליריתמית), והתופים השונים היוצרים את המקצב יכולים ליצור גם מנגינה, כשמשתמשים בכמה כלי הקשה בעלי כיוונונים שונים.
ארצות מערב אפריקה – ממאלי וסנגל וגיניאה, דרך חוף השנהב, גאנה ובנין ועד ניז'ר וניגריה – ידעו ימים של אימפריות מקומיות, ג'יהאד איסלאמי שניסה להשליט את תורת מוחמד וכיבוש של הכנסייה הקתולית, בצד הקולוניאליזם האירופי. מן התבשיל הזה, שבו מתערבבים זה מאות בשנים אלמנטים קצביים אפריקאיים עם סלסולי המוסיקה הערבית ואנפופיה ועם שירת המקהלה הנוצרית, מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים. לא פלא, אם כן, שמערב אפריקה היא החממה של מוסיקת העולם; עושר אדיר של מקצבים, כלי נגינה ומנגינות, עולם מלא מטעמים מוסיקליים.

המחט התופרת של בני מנדינקה
מתוך העושר המוסיקלי הגדול במערב אפריקה, בחרתי להתמקד בג'לי (Djeli) משושלת המנדינקה שבמאלי ובגיניאה – מוסיקאים שנושאים את הזיכרון הקולקטיבי של קהילתם בשירה ובנגינה. רוב הזיכרון ההיסטורי והידע המדעי מועבר בחברה המסורתית האפריקאית בעל פה, בשירה. אותם "היסטוריונים" – הג'לי, הגוול (Gewel) מתרבות הווֹלוֹף בסנגל (רצועה 4 בדיסק המצורף לגיליון), המבון מווט (Mbon Mvet) מתרבות הפאנג בקמרון – הם זמרים נודדים, המייצגים את הזיכרון החי של עמם. בחברות מסוימות נושאים הזמרים גם דרשות בענייני היום, מעניקים ייעוץ בחיי נישואים והתנהגות נאותה בחברה, ובסודאן, למשל, הזמר גם פותר בעיות וסכסוכים ומשמש כשופט מזמר.
בכמה תרבויות במערב אפריקה נועדו ייצור כלי נגינה, הנגינה בהם או הזמרה רק לבני מעמד מיוחד בחברה, העובר בירושה. עבור בני המנדינקה החיים במאלי ובגיניאה, למשל, "אדם נולד מוסיקאי". מעמד המוסיקאים הוא מעמד של מקצוענים לכל דבר, המקדישים את כל חייהם ליצירת מוסיקה. באופן מסורתי, חברת המנדינקה היא חברה מעמדית. בראשה עומדים בני החורין והאצילים, הצאצאים והגנרלים של המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, שהקים ב־1240 את האימפריה של מאלי, אימפריית מנדינקה. תחתם נמצאים בעלי המקצועות המלומדים, בהם הנפחים, הרצענים והמוסיקאים שקיבלו את תפקידם בירושה. לפי המסורת, על כל אדם להינשא בתוך מעמדו, וגם בימינו נחשב ג'לי למוסיקאי, אפילו אם לא נגע בחייו בכלי נגינה ולא זימר אפילו שיר ילדים אחד.
הג'לי מלווה את עצמו בדרך כלל בכלי מיתר הנקרא קורה (kora) – מעין הכלאה בין נבל ללאוטה, עם 21־25 מיתרים (רצועה 14 בדיסק המצורף לגיליון). בנוסף לכישורים המוסיקליים, על הג'לי להיות בעל זיכרון פנומנלי, כדי לשנן ולזמר את פרטי כל השושלות ששלטו בארצו, את מעשיהן בעיתות מלחמה ושלום, אגדות עם שנצברו במשך השנים, משלים, סיפורים ובלדות מההיסטוריה של בני עמו. ולא רק ההיסטוריה מועברת בעל פה; גם המקצועות השונים, בהם המוסיקה, עוברים מן המאסטר אל השוליה ללא חומר כתוב. הלימוד הוא בדרך של חיקוי והתנסות חברתית; לא לימוד הטכניקה יוצר את האמן, אלא ההשתתפות האקטיבית באירועים מוסיקליים.
בסוף המאה ה־19 ביטלו הצרפתים את שלטון חצרות המלוכה במערב אפריקה והעבירו את ההגמוניה המקומית לידי מנהיגים ממונים. עד אז היו הג'לי מסופחים לחצרות המלכים ושימשו הן כמשוררי החצר והן כליצני החצר: הם שעשעו את בני האצולה בשירי בדיחה והרפתקה, סיפרו סיפורים על גבורתם של מלכים וזימרו מדי פעם את שמות אבות השושלת המכובדים מכל. על אף שמעמדם לא היה גבוה כשל בני החורין, אלה שאין להם פטרון, זכו הג'לי להערצה רבה בזכות כשרונם ומיומנותם, לא רק כמוסיקאים ובדרנים אלא גם כשליחים ויועצים. משום שנחשבו לנחותים מן האצילים, לא נשקפה מהם סכנה, והאצילים יכלו לבטוח בהם ולהופכם לאנשי סוד.
הג'לי מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של המנדינקה. "הם עיתונאים, הם מפרשים אירועים של ההווה ושל העבר. אמנותם היא כשרונם להלל ולקלס ולדחוף את מלכינו לקרבות ולנצחונות", מספר נגן הקורה ג'לי ניאמה סוּסוֹ. היום, שרים הג'לי לפוליטיקאים ולאנשי עסקים במקום למלכים ולאצילים, אך חשיבותם רבה כשהיתה. כשרון הדיבור והניסוח שלהם הפכו אותם למתווכים אידיאליים: הם מצננים יריבויות, פותרים סכסוכים, משמשים כשדכנים ומשתתפים בכל דיון חשוב בענייני מדינה, ממשל ופוליטיקה. או במלותיו של טומאני דיאבאטֶה, נגן קורה ממאלי, "הג'לי הם המחט התופרת את החברה שלנו".
בתקופה הקדם־קולוניאלית, ג'לי היה לעיתים מתאבד אחרי מות פטרונו, וגם היום קיימת בין הפטרון לג'לי ידידות נאמנה. "לא קל למצוא אדם נאמן" היא שורה המופיעה שוב ושוב בשירי מסורת המנדינקה, והיא באה להזכיר את חשיבות נאמנותו של הג'לי לפטרונו. וכך שרה ב־1986 קאנדיה קוֹיאטָה לפטרונה זוּמאנוֹ:
זומאנו – בעל המאה
קאנדיה קויאטה שרה עבורך
אל תאלץ אותי להיות ג'לי של מישהו אחר
אין מה להשוות חיי פטרונו של ג'לי
לחייו של מי שאין לו ג'לי.
צננו את כלי הנגינה
אל תיתנו למוסיקה לסחרר את ראשי
הבגידה היא רעה
וכך גם המחשבה הכפייתית.
בעלי המאה לא נעלמו מן העולם
אך מספרם הולך ופוחת.
(וכאן פותחת הזמרת ברשימת אבות אבותיו של פטרונה והמעשים הגדולים שעשו במהלך ההיסטוריה).

המקרה של סאליף קייטה
הג'לי פועלים כחברה סגורה ושומרים על מקצועם בקנאות רבה. אבל תהליכי המודרניזציה ביבשת השחורה, בעיקר המעבר מן הכפר אל העיר, משפיעים גם בתחום המוסיקה. אט־אט נספגת המוסיקה האתנית בתרבות הרב־שבטית העירונית וסופגת ממנה, וכך מתפתחת תרבות מוסיקלית חדשה, "מערבית" באופיה, שקל לה יותר לחצות גבולות ואוקיינוסים ולהתחבב על קהל שומעיה ברחבי העולם.
עד לפני זמן לא רב, אדם שלא היה שייך למעמד הג'לי התקשה מאוד ללמוד מוסיקה כמקצוע, ורק מעטים הצליחו בכך. אך הדחף לפתח קריירה בכיוון הזה חזק יותר כשקורצת ההצלחה מעבר לים. אחד הראשונים שהצליח הוא סאליף קייטה ממאלי, שיהיה אורח פסטיבל "שומעים עולם" הקרוב (ראו כתבה בעמ' 14).
סיפורו של סאליף קייטה, נצר ישיר למייסד אימפריית מנדינקה, המלך הלוחם סונדיאטה קייטה, נשמע כמו אגדה. הוא נולד לבקן – או כפי שהוא מגדיר זאת, "עור בהיר ודם שחור" – וככזה זכה למנת ייסורים ונידוי חברתי בילדותו. אביו היה שולח אותו לשדה התירס לשיר ולצעוק, כדי לגרש את הקופים המאיימים על היבול, וכך פיתח את קולו המיוחד; הצער והנידוי, כך נראה, פיתחו את נשמתו. אין זה פלא, שהפך לימים לזמר הנשמה הגדול ביותר של אפריקה.
בגיל צעיר עבר קייטה לעיר הגדולה במאקו  (Bamako), שם החל לפתח את הקריירה שלו כמוסיקאי. "בעצם רציתי להיות מורה", סיפר לי, "אבל לבקנים סובלים מקוצר ראייה חריף, ולכן ויתרתי על הרעיון". שמו הלך והתפרסם במערב אפריקה, ומשם הגיעה המוסיקה שלו לצרפת ולארצות־הברית. בצד עבודתו עם אמנים אפריקאים, הוא שיתף פעולה עם ג'ו זאווינוּל מ־"Weather Report", עם קרלוס סנטנה ועם וויין שורטר, והיה לאמן האפריקאי הראשון שהיה מועמד לפרס גראמי היוקרתי.
"כשאתה רוצה לקרוא לבני אדם, קרא להם במוסיקה. כי מוסיקה היא השם השני של כל אדם. אם היא נכתבת מהלב, היא מגיעה לכל בעל לב", אמר לי סאליף קייטה, שאכן קורא במוסיקה הנפלאה שלו לבני האדם בעולם כולו להצטרף אליו במאבק לעולם טוב יותר, צודק יותר, יפה יותר (ומקדיש חלק לא קטן ממרצו גם לשיפור היחס כלפי לבקנים).
קייטה הוא אחד האמנים המערב־אפריקאים שפרצו לתודעת אוהבי המוסיקה בעולם, אך הוא נמצא ברשימה ארוכה ומכובדת של אמנים כמאנוֹ דיבָּנגוֹ, מוֹרי קאנטה, יוּסוּ'נ'דוּר, אנג'ליק קידְג'וֹ, באבא מאאל, איסמאל לו, טוּרֶה קוּנדָה, וואסיס דיוֹפ והזמרת היחפה מאיי כף וֶרְדֶה, הלא היא סזאריה אווֹרָה. השנים הבאות מבטיחות לנו היכרות נוספת ומעמיקה עם המוסיקה האפריקאית בכלל ועם זו של מערב אפריקה בפרט.

תודת המערכת לאירית בק מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב על הערותיה המועילות.
תודה ל־Buda Musique על תרומתה לדיסק "חלונות אל העולם" (רצועות 4 ו־14).

הפוסט מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב הופיע ראשון במסע אחר

אם מישהו מכם סבל כבר מהרעלת קוֹרְנֵמוּז? ברור לי שלא רק שלא סבלתם מהמחלה, אתם אפילו לא יודעים מה זה קורנמוז. תעלומת המחלה הזו תיפתר כהרף עין – הלוא אין אני נמנה עם הסדיסטים המשאירים את קוראיהם כשסימן שאלה גדול מחבק את מוחם הקודח. עוד לפני כן אציין שאני דווקא כן סבלתי ממחלה זו, סבלתי כהוגן.
"מחלה" אמרתי, אבל לא בדיוק, כי הקורנמוז הצרפתי ידוע גם בשם "bagpipes" באנגלית או "חמת חלילים" בעברית. במשך חמש יממות ליוו אותי צליליו הגבוהים בפסטיבל הבין־קלטי – או כמו שהוא קרוי בצרפתית לאנְטֶרְסֶלְטיק (líInterceltique), המתקיים בעיר לוריאן (Lorient) שבדרום חבל בריטני (Bretagne) בצרפת – וגרמו לי ללא ספק לאותה הרעלה חמורה. לו היה רק כלי נגינה אחד שכזה מסתובב סביב אוזני, דיינו. גם שניים או שלושה היו נסבלים, אך תארו לעצמכם את אוזניכם הזכות נחשפות לצליליהם של  כמה מאות (אם לא אלפי) כלים קלטיים כאלה בו זמנית. מכאן הדרך לטירוף הדרגתי סלולה.
כאירוע שמושך חצי מיליון צופים, כבש לעצמו הפסטיבל בצדק שני תארים: הפסטיבל הגדול ביותר בעולם למוזיקה קלטית והפסטיבל המוזיקלי הגדול ביותר בצרפת. מדי שנה, במשך עשרה ימים, החל ביום שישי הראשון של אוגוסט, מתקבצים בלוריאן – שהיתה פעם מרכז הדיג הצרפתי (שבינתיים ירד מנכסיו כתוצאה מתחרות עם דייגים מחוץ לצרפת) ובסיס לצי הצרפתי (שבינתיים העתיק את מקומו) ואשר המוקד שלה היום הוא האוניברסיטה המקומית – אמנים וחובבי מוזיקה. זוהי, אם כן, עיר רדומה וישנונית בדרך כלל, המתעוררת אחת לשנה, כמעשה היפהפייה הנרדמת, מנשיקתו של הנסיך ז'אן פייר פישאר, מנהל הפסטיבל הבין־קלטי.

ברבָרים נחמדים
רבים מספרי ההיסטוריה מתארים את הקלטים כברבָרים נחמדים, שהגיעו מהאיים הבריטיים והסתובבו ברחבי אירופה באלף הראשון לפני הספירה, עד שנמחצו על ידי לגיונות הרומאים. אך אם תדברו עם קלטי שורשי כז'אן

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נורמנדי ובריטאני,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בהאנגרים הגדולים של הנמל העיר מתקיימות הופעות רוק ופופ אתני, באולמות שונים בעיר מתקיימים קונצרטים אקוסטיים ובעשרות מסעדות ובתי קפה מתארחים הרכבים קטנים יותר, אך רועשים לא פחות. "המקומות הקטנים האלה הם החממה של כל האמנים הצעירים בתחילת דרכם", אומר סולן להקת רוק צעירה

פייר פישאר, תגלו היסטוריה שונה לחלוטין.
בתחילת האלף הראשון לפני הספירה החלו הקלטים להתפשט בכל אירופה, מהים השחור עד אירלנד. הם היו הראשונים שעבדו בברזל, בעוד היוונים והרומאים נשארו מאחור, בעידן הברונזה. הקלטים עיצבו כמעט עד שלמות את כלי העבודה הבסיסיים שבהם השתמש האדם עד תקופת המיכון. אלפי שמות של נהרות, עמקים וערים באירופה הם קלטיים. השם המפורסם ביותר הוא פריז, שלה קראו הרומאים לוטס (Lutece).
התרבות האירופית וגם תרבויות אחרות ספוגות במורשת הקלטית. סאמהיין, ראש השנה הקלטי, למשל, חוזר וכובש לו מקום של כבוד בעולם המערבי כהאלוּוין, חג של שדים, רוחות, תחפושות ודלעות. המורשת הקלטית בולטת במיוחד בכל הנוגע למוזיקה. כשישאלו אתכם מהי מוזיקה קלטית, תענו באופן טבעי: מוזיקה אירית. חלק מכם אולי יזכירו גם את המוזיקה הסקוטית, וזהו זה. אך מוזיקה קלטית נמצאת בכל מקום שבו נמצאים צאצאי הקלטים, שהגיעו לאורך ההיסטוריה כמעט לכל פינה בעולם. באירופה אפשר למצוא אותם לא רק בבריטני, אלא גם באירלנד, סקוטלנד, וויילס, האי מן (Isle of Man) בים האירי, קורנוול (Cornwell) בדרום־מערב בריטניה ואסטוּריאס (Asturias) וגליסיה (Galicia) בצפון־מערב ספרד. הם פזורים גם באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, בניו זילנד ובאוסטרליה, שאליהן הגיעו אבותיהם החל במאה ה־18. הרעיון הגאוני של פסטיבל בין־קלטי, שיאחד את כשרונות המוזיקה הקלטית מכל העולם במקום אחד, היה רק עניין של זמן ושל יוזמה. בסופו של דבר הוא קרם עור וגידים בלוריאן ויצא לדרך ב־1971.

ארץ הפסטיבלים
ז'אן פייר פישאר, יליד 1945, הוא זה שהגה את הפסטיבל, יזם אותו ונלחם על קיומו. פישאר, נשיא איגוד הפסטיבלים בצרפת, שמנהל את הקונסרבטוריון האזורי של בריטני מאז 1981, הוא איש רב פעלים בכל הקשור למוזיקה קלטית: נגן קורנמוז (איך לא) ואלוף בריטני בכלי זה לשנת 1969; מחבר ספרים ומפיק סרטים ותקליטים; חוקר של "דרכי הקלטים" מטעם הקהילה האירופית; שותף פעיל בפסטיבל הקשר הקלטי (Celtic Connection) בגלזגו שבסקוטלנד, בפסטיבל הבין־קלטי בלואיזיאנה ובפסטיבל ניו אורלינס שבארצות הברית; ומארגן פעילויות וקונצרטים לשם הפצת המוזיקה הקלטית במקומות שונים

בארץ מוכרת המוזיקה הקלטית בעיקר באמצעות מבצעים איריים כמו הצ'יפטיינז, ואן מוריסון, שינייד אוקונור, להקת הפוגז, אניה  ומשפחתה, שהקימו את להקת קלאנאד. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך  לקרוא בעיתון על מוזיקה מבלי לשמוע אותה זה בערך כמו לשמוע דיון ברדיו על זרמים בציור

בעולם (בהם מדינות במזרח אסיה, באמריקה הדרומית וגם באיזור המזרח התיכון). "לבטח אמצא זמן פנוי להגיע לישראל כדי להפיץ את המוזיקה שלנו בארץ הקודש", אומר האיש המקסים הזה כטוב לבו בבירה בחיוך רחב, אך גם בלא מעט רצינות.
"מאז ומתמיד היתה צרפת ארץ הפסטיבלים", מסביר פישאר, "אך כל פסטיבל היה מוקדש לקטגוריה מסוימת: קולנוע, מוזיקה קלאסית, ג'אז, תיאטרון וכיוצא בזה. הפסטיבל בלוריאן הוא יוצא דופן, כי הוא מקום מפגש לקול ולכל ביטוייה של התרבות הקלטית בת זמננו. בפסטיבל הבין־קלטי הזה אנחנו מפגישים בין כל צורות המוזיקה ששורשיהן בשבטים קלטיים, משירים מסורתיים בני אלף שנים לפולק, רוק, פופ, ג'אז וכמובן גם מוזיקה סימפונית. לצד המוזיקה יש כאן ביטוי נרחב לקולנוע, ציור ופיסול, מחול, היסטוריה, ספרות ואוּמנות בניית כלי הנגינה הקלטיים. מדובר בסדנה, חממה וצוות מוחות וכשרונות, שמקדמים את התרבות הקלטית ומעשירים אותה.
"דבר נוסף שייחודי לפסטיבל הוא עירוב בין התרבויות המקומיות ליצירה הבינלאומית. מובן שלהפקת מפגש בין־תרבותי כזה נדרשים סיוע גדול במימון מצד השלטונות ומאות מתנדבים מקומיים וזרים. בכל שנה מתדפקים על שעריהן של ערי הפסטיבל מאות סטודנטים, כדי לעזור ולתרום להצלחת המפעל הזה. לאחר סיום לימודיהם, גם אם עברו יותר מעשר שנים, כשלכל אחד הקריירה שלו כמשפטן, איש עסקים, רופא או מרצה, עדיין מתעקשים המתנדבים לחזור ללוריאן ולתרום מכישוריהם. להבדיל מהמתח, הצרחות והעצבים המלווים בדרך כלל את עולם הבידור והפסטיבלים, אנחנו עדיין נדיבים, עוזרים ומחייכים זה לזה".
חלון ראווה, כוח מניע, מקום לחילופי תרבויות – הפסטיבל הבין־קלטי של לוריאן נקט עמדה אסטרטגית. בנקודת זמן שבה הסתכנו קבוצות התרבות הקלטית (מלבד זו שבאירלנד) בגלישה לעבר השִכחה ועוררו עניין אולי רק בקרב כמה אתנולוגים, קם הפסטיבל הזה כדי להפיח רוח חיים באותה מורשת גוועת.
הכל סובב מעל המסורת ומתחתיה: איסוף חומרים, לימוד הרפרטואר ותחרויות נגינה בכלים מסורתיים בכל רחבי ה"ממלכה" הקלטית. כל מקום שבו יש מיעוט קלטי או סתם שוחרי תרבות קלטית ללא שורשים וייחוס, לשם נשלחת ידו של פישאר.

שירת פאבים ורוק מלוכלך
בארץ מוכרת המוזיקה הקלטית בעיקר באמצעות מבצעים איריים. די להזכיר את הצ'יפטיינז, הלהקה האירית המסורתית המפורסמת ביותר; ואן מוריסון, שערבב את המוזיקה האירית עם בלוז; שינייד אוקונור, שמרבה לשיר שירים מסורתיים בגאלית של אירלנד; להקת הפוגז, שמיזגה את שירת הפאבים האיריים עם רוק מלוכלך ובוטה, או מן הצד השני השירה הענוגה של אניה ומשפחתה, שהקימו את להקת קלאנאד (Clannad, בגאלית: שבט או משפחה) המלטפת והאוורירית. אחרונה חביבה היא להקת הפופ המצליחה הקורז, שמלהיטה במצעדי הפזמונים בלדות ענוגות עם צלילי חלילים איריים. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך לקרוא בעיתון על מוזיקה מבלי לשמוע אותה זה בערך כמו לשמוע דיון ברדיו על זרמים בציור.
מובן שגם לברטונים יש האמנים שלהם. המפורסמים שבהם הם נגן הנבל הקלטי אלאן סטיוול ולהקת הרוק־פופ האתני טרי יאן, שקיימת זה שלושים שנה. מה שמייחד כיום את

סדנה ללימוד כלי נגינה מסורתיים. המוזיקה הקלטית מתנגנת בכל אתר בלוריאן: בחצר בית הספר התיכון לומדים ביום מחולות איריים, סקוטיים או ברטוניים, ובערב מוצעים מוקדי בידור רבים

המוזיקה הברטונית, ובא לידי ביטוי נכבד בפסטיבל, הוא הפתיחות של המוזיקאים הצעירים כלפי מה שקורה, לא רק בעולם המוזיקה האנגלוסכסית, אלא גם בעולם הרחב.
"המוזיקה הברטונית עברה בהיסטוריה מפה לאוזן ולאו דווקא כמוזיקה כתובה", אומר המוזיקאי יאן בונק. "האוזן שלנו קולטת באופן טבעי גם השפעות של תרבויות אחרות". בונק, בעבר חבר באחד הבאגאדים (תזמורות של מקישנים ונגני כלי נשיפה קלטיים) המפורסמים של בריטני, הקים את הלהקה חצוצרות מוזמביק, שמשלבת בין מוזיקה אפריקאית למקצבים קלטיים, מנגנת בבומבארדים (כלי נשיפה שדומה בצורתו לאבוב) לצד תופי דז'מבֶּה אפריקאיים. הלהקה משתמשת במרכיבים של ריתם אנד בלוז לצד מחול הגאבוט העתיק, והמלתחה שלה נעה בין תלבושות ברטוניות מסורתיות למדֵי היפ הופ.
ואכן, המוזיקה הברטונית מתערבבת כיום עם הרוק והראפ, הג'אז והרגאיי, המוזיקה הצוענית של מזרח אירופה ומערבה והמוזיקה של אפריקה הצפונית. כך חזיתי בפסטיבל בלוריאן גם בנגן חמת חלילים ברטוני (פטריק מולארד), שבטונים הגבוהים שאליהם הגיע ניסה להתחרות בסולנית בעלת הסופראן מנתץ הזכוכיות של מסתרי הקול הבולגרי — להקת הנשים המפורסמת מבולגריה. חוויה שבהחלט הכאיבה לאוזני.

כמו טקס פתיחת המכבייה
המוזיקה הקלטית מתנגנת בכל אתר בלוריאן. אתה יכול לפתוח את יומך בסדנאות ללימוד כלי הנגינה המסורתיים, אחר כך לעבור לחצר בית הספר התיכון כדי ללמוד מחולות איריים, סקוטיים או ברטוניים, ובערב לחלק את זמנך בין מוקדי הבידור הרבים. באצטדיון העירוני מתקיים מדי לילה מופע קסום של שירה, נגינה וריקוד קלטיים. לעתים נמצאים על כר הדשא כאלף משתתפים מכל התפוצות הקלטיות, במה שנראה לפחות כמו טקס פתיחת המכבייה.
בהאנגרים הגדולים של הנמל בעיר מתקיימות הופעות רוק ופופ אתני מול קהל של רבבות, שבהן משתמשים במערכות הסאונד והתאורה המודרניות ביותר, ובאולמות שונים בעיר מתקיימים קונצרטים עם יותר כלים אקוסטיים. האמנים הנחשבים והידועים ביותר נפגשים עם הקהל בכיכרות ובקרנות רחוב וחותמים למעריציהם על גבי הדיסקים שלהם. בעשרות מסעדות קטנות ובתי קפה הצמודים זה לזה מתארחים הרכבים קטנים יותר, אך רועשים לעתים לא פחות.
"המקומות הקטנים האלה הם החממה של כל האמנים הצעירים בתחילת דרכם", אומר לי סולן נפלא של להקת רוק צעירה משכנעת ביותר. "כולנו חולמים להגיע יום אחד להאנגרים הגדולים, אך בינתיים אנחנו כאן, מחכים שיגלו אותנו". מובן שבשדרות המרכזיות של הפסטיבל, שלאורכן פזורים עשרות מסעדות ובתי קפה, מתערבבים צלילי המופעים, אך למי אכפת כל עוד הבירה, הוויסקי או הסיידר זורמים בשפע.
המקום הרועש והשמח ביותר בכל לילה הוא האולם שבו מתרחשת "חגיגת הלילה" (בברטונית: fest-noz). החגיגה הזו, שמתקיימת כמעט בכל סוף שבוע בערים ברטוניות, היא הד והמשך למסורת החגיגות שהתקיימו בחצרות החוות החקלאיות בשמחת כלולות של בני האיכרים או בחנוכת בית חווה חדש. מאז 1955 הועברו המסיבות הללו לאולמות סגורים.
לחגיגות הלילה של הפסטיבל מגיעים בני המקום עם נציגים לא מעטים של חצי מיליון האורחים, כדי לחולל במקצבים הקלטיים המטריפים. על הבמה נמצאים תמיד שני נגנים או יותר, שמנגנים בכלים מסורתיים כמו ביניו (חמת חלילים ברטונית קטנה), גאיטה (חמת חלילים ספרדית), ובומבארד או בכלים אלקטרוניים ומתחלפים בערך כל חצי שעה. באולם המכוסה רצפת עץ, לשם הדגשת רקיעות הרגליים של המחוללים, תמצאו בני שנתיים עד תשעים, הרוקדים שורות־שורות.
אתה משלב את הזרת שלך בזרתות של שכניך מימין ומשמאל, נע בשורה עקלקלה לאורך האולם ולרוחבו, פניך אל השורות הנעות מולך, גבך אל השורות שמאחוריך, וכשאתה מגיע לקצה האולם, זה הזמן להסתובב ולשנות כיוון. הריקוד הזה מכניס אותך במהירות לטראנס, רקיעות הרגליים הקצובות מערפלות את חושיך, צלילי הנגינה מגיעים אליך מתוך מסך של אדי אלכוהול וריחות הבשמים, האפטרשייב והזיעה של המחוללים לידך ומולך – עדלאידע.

---

תודת המערכת לחברת אייר פראנס על עזרתה הרבה בהפקת הכתבה.

הפוסט מוזיקה קלטית: פסטיבל קורנמוז הופיע ראשון במסע אחר

בשנים האחרונות היה קשה לשכנע אמנים לבוא ולהופיע בארץ. אמן אחד תמיד נענה בחיוב: גוראן ברגוביץ'. "אתם חושבים שאדם כמוני", שב ואומר ברגוביץ', "בן להורים שאחד מהם סרבי והשני קרואטי, נשוי לאשה מוסלמית, אדם כמוני, המשופשף היטב במלחמות והפצצות וסכסוכים אתניים, יפחד לבוא לישראל בגלל מחבלים מתאבדים? קטן עלי!". במוזיקה הנפלאה שלו, בהופעותיו המחשמלות ובקסם האישי שלו מצליח ברגוביץ' לכבוש רבבות ישראלים בכל פעם שהוא מגיע להופיע כאן.
המוזיקאי שהתפרסם כמלחין הפסקולים לסרטיו של אמיר קוסטוריצה "שעת הצוענים", "חלום אריזונה" ו"מתחת לפני השטח" הוא כיום אמן המוזיקה הצוענית המפורסם ביותר של ארצות אירופה המזרחית (שבהן יושבים כ־47 אחוז מצועני אירופה). ברגוביץ' מיטיב לתרגם את הצלחתו הקולנועית על הבמה. הוא מלווה ב־15 כלי מיתר, מקהלה המונה 15 גברים, שלוש זמרות בולגריות (עם הגוון הבולגרי המיוחד של קול צווחני מעט) ובתזמורת כלי נשיפה צוענית לחתונות וללוויות. המנצח על כולם הוא אדם בעל כריזמה ומיניות יוצאות מן הכלל, גברתן בעל חזות טטרית, קרחת וצמה שחורה ארוכה ודקה, בשם אוגי, שמפליא בנגינה בכלי הקשה ובאקורדיון. בהופעות הגדולות של ברגוביץ' אפשר לספור 42 איש על הבמה (והוא עוד משתמש בפלייבק של כלי הקשה כדי להעצים את תחושת החיים כקולנוע).

יי"ש יוגוסלבי ושטרות מרשרשים
את ברגוביץ' ראיתי לראשונה לפני שנים בפסטיבל הג'ז במונטרה
(Montreux), שווייץ, פסטיבל שאולי עשרים אחוזים מהופעותיו מוקדשים לג'ז טהור, וכל השאר נע בין רוק, פופ ומוזיקת עולם. ההופעות בפסטיבל הזה מושכות מקומיים, תיירים שבאים במיוחד לאירוע, וכן גולים מארצות שונות. הגולים הברזילאים באים לסוף שבוע ברזילאי, גולים מארצות אמריקה הלטינית אחרות מתייצבים בהמוניהם לסוף שבוע של סלסה וכיוצא בזה. להופעה של ברגוביץ' התייצבו כ־3,000 Gastarbeiter – "עובדים אורחים", מינוח גרמני

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קרואטיה, בהנחה לגולשי מסע אחר! ברגוביץ'. חצי קרואטי, חצי סרבי, נשוי למוסלמית

עדין לעובדים זרים – שנולדו במחוזות השונים של יוגוסלביה. אלה השתלטו על האולם ובלעו את מאות אוהדי המוזיקה הצוענית האחרים שלא בדיוק ינקו אותה עם חלב אמם.
הקהל בהופעות בפסטיבל בדרך כלל עומד או רוקד, בהופעה הזאת עמדו, רקדו, שרו ובעיקר שתו משקאות חריפים, החל בבירה וכלה בוויסקי ובסוגי יי"ש יוגוסלביים (אגב, בחוזה של גוראן מתחייבים המארחים לספק לו ולאוגי שני בקבוקי וויסקי למופע). חמש דקות מתחילת המופע לא נותר יוגוסלבי אחד לבוש בחולצתו – כל אחד מבני ארצו של ברגוביץ' כרך את שרוולי חולצתו סביב מפרק כף היד ונופף בה כטוב לבו במוזיקה, בריקודים ובאלכוהול. שתו באולם, שתו על הבמה, וכל אחד מנגני תזמורת החתונות והלוויות זכה לשטרות מרשרשים תחובים בתוך פיית כלי הנשיפה שלו לאחר סולו מבריק.
באותם ימים לברגוביץ' היה רפרטואר לא גדול: המופע נמשך כחמישים דקות. בתום דקות אלה הקהל דרש עוד ועוד, והקונצרט החל מהתחלה ונמשך פעם נוספת עד סופו. המארגנים נאלצו לפנות את הבמה כמעט בכוח לאמן הבא, מה שלא הפריע לחגיגה הצוענית הזאת להימשך עוד שעות ארוכות מחוץ לאולם עם המוזיקאים ועם הקהל על שפת אגם ז'נבה השלו. כיום לברגוביץ' אין בעיה לקיים מופע של שעתיים, שלוש ואפילו ארבע שעות, ושום רגע לא נראה מיותר לקהלו הנלהב.

מנהג מימים ימימה
מה שהחל לחשוף את ברגוביץ' בפני הקהל הרחב הוא הפסקול לסרטו הנפלא של אמיר קוסטוריצה "שעת הצוענים" ובעיקר "אדרלזי" (Ederlezi) , הלהיט הגדול מהסרט. אמנם ברגוביץ' הוא שחתום עליו, אך בעצם זה המנון צוענים שמקורו באלבניה. זו השיטה של ברגוביץ': לקחת קטעים עממיים הנמצאים ברשות הרבים (מה שקרוי בעגה המקצועית PD
– Public Domain) ולנכס אותם לעצמו, כלומר לחתום עליהם כיוצרם ולהרוויח את התמלוגים עליהם. מבחינה זו הוא צועני אמיתי: כמנהג הצוענים מימים ימימה, הוא נוטל אוצרות של אחרים ונותן להם ברק ייחודי משלו.
השיטה של ברגוביץ' עבדה ללא הפרעה עד ש"הלחין" ל"חלום אריזונה" של קוסטוריצה את הלהיט "In the Death Car", אלא שהפעם המחבר המקורי עדיין היה בחיים. כך מצאו עצמם קוסטוריצה וברגוביץ' על ספסל הנאשמים בגין גניבה מוזיקלית. ברגוביץ' הטיל את כל האחריות על קוסטוריצה, ששילש מזומנים רבים לידי המחבר המקורי. מאז שני החברים, שהחלו את דרכם האמנותית בלהקות רוק יוגוסלביות, אינם מחליפים מלה ביניהם (היום גם לקוסטוריצה יש להקה צוענית־אנרכיסטית־קרקסית נהדרת הנושאת את השם Emir Kusturica & No Smoking Orchestra).
ברגוביץ' הוא גם אמן המחזור של המוזיקה שאותה הוא "מחבר". הוא מחפש זמרים בכל מיני מדינות שיוכלו לבצע עימו את להיטי הפסקולים שלו בשפת ארצם. בפולין, למשל, הוא הקליט אלבום מצליח מאוד עם הזמרת קאיה ולאחריו אלבום עם קריס קראווצ'יק, בתורכיה שיתף פעולה עם הזמרת סזן אקסו וביוון יצר אלבום יפהפה עם דאלארס. בד בבד הוא ממשיך להקליט ולהופיע עם טובי הזמרים בעולם. הוא עבד עם עפרה חזה המנוחה (בפסקול הסרט "המלכה מרגו"), סזאריה אוורה, איגי פופ ואחרים, ועוד היד נטויה. במלים אחרות: יש עדיין למה לצפות מהגאון השרלטן הזה.

הפוסט המוזיקה הצוענית של ברגוביץ הופיע ראשון במסע אחר

הכל התחיל מאהבת ברזיל: המוסיקה, המזון, הקפה, הסמבה והכדורגל. ב־1979 נסעתי לברזיל לראשונה, וזה הפך לדיבוק שנתי. בשיחה מיוחדת שהיתה לי בלילה תל־אביבי אחד עם הזמר הברזילאי ז'ילברטו ז'יל, תהיתי מדוע אני נמשך כל כך לברזיל. את התשובה קיבלתי בסלבדור שבבאהייה, כשנפגשתי שם בחודש פברואר עם המאי מניניניה דו גאנטואה – הכוהנת הגדולה של הקנדומבלה (כת שהובאה לברזיל על ידי העבדים השחורים, שייבאו הפורטוגלים ממערב אפריקה). "זו השאלה הקלה ביותר ששאלת", היא ענתה, "אתה היית עבד שחור שהגיע ממערב אפריקה לברזיל לפני מאות שנים, לכן אתה אוהב מוסיקה שחורה".

בפסטיבל מונטרה האחרון, בחודש יולי, לחופו של אגם ז'נבה שבשווייץ, פגשתי שוב את ז'ילברטו ז'יל, וסיפרתי לו שאני יוצא עוד מעט לבנין. הוא עצמו סיפר לי בהתרגשות, שאחרי שנים של חיפושים ברחבי אפריקה הוא מצא כי אבות־אבותיו הם משבט היוֹרוּבָּה שבבנין. "אתה זוכר את המאי מניניניה דו גאנטואה?" שאל, "לא במקרה אתה נוסע דווקא לבנין, שם תמצא את שורשיך האמיתיים".

המטוס נחת בשדה תעופה קטן בעיר הגדולה של הרפובליקה – קוטונו (COTONOU). שדה התעופה היה שונה מכל מה שהיכרתי עד כה, ודמה יותר לשוק צבעוני ענק. כולם לבשו בגדים בצבעים מרהיבים. הססגוניות שלטה גם בדרך למלון. הרחובות הסלולים היו מועטים, ובדרכי העפר צעדו המוני בני אדם או דהרו על הרכב הלאומי – הטוסטוס.

הטוסטוסים בבנין הם גם המוניות, ואת אלה אפשר לזהות על פי צבע חולצתו של הנהג. בקוטונו הנהגים לובשים צהוב, באבומיי (ABOMEY) – כתום, ולכולם מספר גדול על החולצה, כדי להקל על הגשת תלונות על הפקעת מחיר או על אי־נוחות. בצידי הדרך, על שולחנות רעועים, מונחים בקבוקים מלאים. זה אינו משקה טרופי, אלא דלק לטוסטוסים.

כוחן של אמזונות
לפני ששלטו כאן הטוסטוסים, ביקר בדהומיי החוקר והסופר סר ריצ'רד ברטון. היו אלה שנות השישים של המאה ה־19, וברטון נשלח לממלכה המערב־אפריקנית כנציג השלטונות הבריטיים כדי לקיים משא ומתן דיפלומטי עם המלך גללה (GLELE), ששלט משנת 1858 עד 1889. מדיווחיו על הפגישה עולה, כי הסר האנגלי התרשם מאוד מההופעה המפוארת של המלך ומהתנהגותו המעודנת, אך הוסיף: "נימוסי החצר המסוגננים של המלך עומדים בניגוד חמור להחלטתו העיקשת להתעלם, אפילו בפרטים הקטנים ביותר, מבקשת ממשלת הוד מלכותה [ויקטוריה]". המלך האפריקני תיאר את נציג האימפריה הבריטית כ"אדם טוב, אך מלא זעם".

מעקב אחרי ההיסטוריה של ממלכת דהומיי מבהיר מדוע סירב המלך גללה לקבל את תכתיבי האימפריה הבריטית. דהומיי, ארצם של אנשי הפון (FON), היתה אחרי הכל ממלכה חזקה ואיתנה בזכות עצמה. לאחר שנוסדה בתחילת המאה ה־17, ביססה את מעמדה הפוליטי והכלכלי במערב אפריקה על כוח צבאי אדיר, והיתה אחת האומות העשירות והחזקות בחלק זה של היבשת במאות ה־18 וה־19. מכל קרב חזרו לוחמיה מלווים בשבויים, ששימשו ככוח עבודה ואף תרמו מכשרונם לבניית הכלכלה של המדינה כטוֹוים, חרשי ברזל וכאומנים באבן ובמתכת. כך גם הובאו לעיר אבומיי מאמיני הוודו – הדת שכבשה לה במהלך השנים מקום של כבוד במדינה.

הכוח הצבאי היה מבוסס בחלקו על גדודי "אמזונות", נשים לוחמות שלא נפלו בתעוזתן ובגבורתן מעמיתיהן ויריביהן הגברים. האמזונות לא היססו לחסל מאות שבויים ולהקיז את דמם, כשאחד המלכים רצה לבנות מקדשי וודו. אבל מרבית השבויים נותרו בחיים ונמכרו כעבדים לאירופאים שחיפשו כוח עבודה זול במטעי העולם החדש. העבדים הפכו למעשה ל"ענף היצוא" העיקרי של דהומיי, ומכירתם העשירה את הממלכה. תמורת השבויים, שיש האומדים את מספרם ב־10,000 בשנה, סיפקו האירופאים לבני הפון בדי כותנה, כלי נשק ואבק שריפה, אלכוהול וטבק.

אחת הדרישות העיקריות של האימפריה הבריטית שהביא ברטון בפני המלך גללה היתה להפסיק את סחר העבדים. המלך השיב, שאין בכוונתו להפסיק נוהג ממושך שפותח בעידוד מעצמות אירופה עצמן. "אני אמשיך לספק לאירופאים את הסחורה שהם רוצים לקנות", הדגיש.

היסטוריה על הקירות
חלק מעושרה של הממלכה הוקדש לבניית ארמונות חול באבומיי, הבירה העתיקה, הנמצאת היום בליבה של רפובליקת בנין. לפי המסורת, נבנה הארמון הראשון על ידי המלך דאקודונו (DAKODONOU) ב־1645, ומאז בנה כל מלך ארמון משלו בשכנות לאלה של קודמיו. על שטח של 440 דונם עומדים היום כתריסר ארמונות חול, כולם נמנים עם רשימת אתרי מורשת עולמית הנכחדת של אונסק"ו.

החל מתקופת שלטונו של המלך אגאדז'ה (AGADJA), שמלך בין שנת 1708 ל־1732, עוטרו חזיתות הארמונות בתבליטים שנעשו בגומחות שבקירות החיצוניים. יש הטוענים כי מקור התבליטים הוא במקדשי הוודו, וכי מלכי אבומיי חיקו את מנהגי הדת שהגיעה לדהומיי במאה ה־18. התבליטים, העשויים מעפר יבש צבוע בצבעים עזים ומבהיקים, תיארו את המסורת העשירה של אנשי הפון. בין השאר, מופיעות בהם סצינות מיתולוגיות וציורים המתארים את גדולתו של המלך, את נצחונותיו במלחמות ואת העינויים האיומים שעינה את יריביו.

סמלו של המלך אגאדז'ה, למשל, היה אונייה, משום שהוא לא רק איחד תחת שלטונו את רובו של השטח הידוע היום כרפובליקה של בנין, אלא גם השתלט על העיר ווידה (OUIDAH) לחופו של הים, והפך למלך הראשון שבא במגע עם יורדי הים האירופאים. בעל החיים החוזר בתבליטיהם של מלכים רבים הוא נשר ענק הנושא בפיו אדם (ומשמעותם המילולית של התבליטים היא: "כי כנשר אעוט על אויבי, ואשאם במקורי כעוללים"). את המלך גזו (GUEZO), ששלט מ־1818 עד 1858, סימל באפלו (ופירוש התבליטים הוא: "אני חזק כבאפלו – אשמיד את כל הציידים הבאים בעקבותי"). סמלו של המלך גללה היה אריה, ועל קירות ארמונו הופיע האריה ב־15 מתוך 56 התבליטים.
בתרבות שאין לה היסטוריה כתובה שימשו התבליטים כמקור למידע ציבורי על קורות המלכים ומעשיהם. "זוהי היסטוריה כתובה על קירות", הסביר לי אחד ההיסטוריונים בני המקום. היום, מאה שנים לאחר מותו של גללה, מנסים מכון פול גטי לשימור והרפובליקה של בנין לשקם את התבליטים הללו.

למרות שהמלכים נפטרו מן העולם זה מכבר, האתר שבו בנו את היכלותיהם אינו נטוש. בתחומו מתנהלות באופן קבוע פעילויות טקסיות של משפחת המלוכה של שבט דהומיי והמון העם. בארמונות של המלך גללה ואביו, המלך גזו, נמצא גם המוזיאון ההיסטורי של אבומיי. עשרת הארמונות האחרים נמצאים בשלב זה או אחר של בליה. בשטח מסתובבות תרנגולות עם אפרוחיהן, עיזים לועסות בשלווה עשב, ובני הכפר הסמוך מגדלים שלל ירקות בערוגות קטנות. בתוך הפעילות היומיומית הזאת קל להתעלם מן הארמונות ההולכים וקורסים לתוך השכחה.

המלחמה בבליה
הבעיות באתר הארמונות באבומיי החלו בשלהי המאה ה־19, כשצרפת הכריזה על דהומיי כארץ חסות והפכה אותה לחלק מאפריקה המערבית הצרפתית. כשנודע למלך בהאנזין (BEHANZIN) על הגעת הכוחות הצרפתיים ב־1892, הוא הורה להבעיר את העיר אבומיי, כדי למנוע את נפילת הארמונות לידי הזרים. בתבליטים מיוצג המלך בהאנזין על ידי הכריש, המאיים על אויביו ומונע מהם להתקרב אליו; במציאות, לא הרתיע האיום שלו את הצרפתים.

ב־1894 השתלטו הצרפתים על אבומיי ומינו את אגולי אגבו (AGOLI AGBO), אחיו של בהאנזין, למלך הראשון מטעמם. תחת שלטונו של המלך החדש, שסמלו היה מטאטא המסלק את אויביו משטחו כגרגרי אבק, שופצו הארמונות שניזוקו בשריפה. לא ידוע כמה ארמונות היו במקום לפני השריפה, כמה בדיוק ניזוקו וכמה שופצו. שאלות עולות גם ביחס למקוריותם של התבליטים על קירות הארמונות. לפי תעודות צרפתיות מתחילת המאה, ארמונו של המלך גללה, הידוע היום בכינוי "היכל התכשיטים", לא נהרס בשריפה, והתבליטים המופיעים על קירותיו הם העתיקים ביותר באבומיי.

ב־1911 שיפצו הצרפתים את ארמונותיהם של גללה וגזו. עשרים שנה אחר כך החליפו את הגגות המשופעים שהיו עשויים סכך בגגות שטוחים מפח. השינוי חשף את התבליטים החיצוניים לפגעי הרוחות והגשם והאיץ את תהליך הבליה. בשנות השמונים, לאחר שהכריז אונסק"ו על המקום כ"אתר מורשת עולמית", התקבלה הצעתו של אדריכל גרמני להסיר את התבליטים מהקירות, לשומרם במקום סגור ולשפץ את הארמונות. התבליטים הללו חיכו עד שהגיעו למקום אנשי מכון פול גטי לשימור. ארבע שנים נמשך שיקום התבליטים. הוא הסתיים בספטמבר 1997 ונחגג בטקסים ממלכתיים ובכנס בינלאומי של מדענים וארכיאולוגים, שבו נכחתי גם אני.

מלך בשר ודם
ערב לפני שהתחיל הכנס התכנסו המשתתפים במלון בקוטונו. ארכיאולוגים ומשמרים, אנתרופולוגים ומומחים במוזיאולוגיה מטימבוקטו שבמאלי, מדקר שבסנגל, מאבידז'אן שבחוף השנהב ומלומה שבטוגו לצד מדענים מאיטליה, צרפת וארצות־הברית. על צלחות עוף ברוטב עגבניות – שמתחרה על תואר המאכל הלאומי עם האגוטי, חולדה ענקית הנמכרת בצידי דרכים פשוטת עור – נקשרו השיחות הראשונות. אבל רק למחרת, כשהגענו למוזיאון ולחצר הענקית של אחד הארמונות כדי לקיים את טקס הפתיחה לכנס שכונה "עבר, הווה ועתיד – ארמונות אתר המלוכה באבומיי", התברר לי לפי המחלצות המוזהבות של חלק מבאי הכנס שיום קודם סעדתי עם נסיכים רמי מעלה.

כצפוי, נשמעו בטקס נאומים וברכות, אבל גם מוסיקה קצבית נהדרת, ונסיכות הארמון רקדו. נכח שם גם המלך הנוכחי – אגולי אגבו דז'אלאני, טיפוס שמנמן וחייכני, לבוש יריעת בד ענקית, ועל אפו רשת כסף קטנה. רשת זו מונעת מהמלך לנשום את האוויר שבני תמותה רגילים נושמים. היא הומצאה עם הגעת הצרפתים לדהומיי. מתברר, כי כשפגשו מלכי דהומיי הראשונים את הצרפתים הם לא יכלו לשאת את ריחם, ולכן שמו את המסננת על אפם.

המלך צעד ברחבה, כשאחת מנשותיו מצילה על ראשו בשמשיה צבעונית. לחצתי את ידו והחלפנו כמה משפטי נימוס בצרפתית. חשבתי לעצמי: הנה אני לוחץ את ידו של מלך בשר ודם; סיבה טובה לתמונה. אלא שאז שמעתי רעש מוזר: המצלמה התקלקלה לי בידיים.

אבל לא רק מלך פגשתי, אלא גם נשות מלכים – נשים שהועידו את עצמן לחיות ו"לתנות אהבים" עם מלכים מתים ששלטו לפני מאות שנים. הקהילה דואגת לכל מחסורן, והצעירות שבהן מבקרות לעיתים בשעות הערב את הגברים בקהילה. "לצעירות יש עדיין דרישות מיניות", הסבירה לי מלכה מבוגרת. המלכות הזקנות יושבות בחצר הפנימית, ליד בקתותיהן, כל אחת סוגדת ל"בעלה" המלך הקדום ומרבה לחשוב על הימים שבהם סגדה למלך בשעות היום, ובלילות בילתה במיטתו של גבר מפשוטי העם. אחת לחמישה ימים נכנסות הנשים הללו לקברי המלכים, כל אחת לקבר "בעלה", ומניחות בשקעים שברצפה מאכל ומשקה לאהוביהן ומחכות שנשמת המלך תיכנס לגופן.

דיון עם האלים
הכל כאן עניין של אמונה, והוודו הוא הדת העיקרית. דהומיי נחשבת לערש הוודו. לדת זו יש פנתיאון שלם של אלים, שבראשו עומד אל עליון ומתחתיו יישויות על־טבעיות אחרות ורוחות – הוודון. לכל וודון תפקיד, והוא שולט בגורלם של המאמינים העובדים אותו ועוזר להם בפניותיהם אל האל הגדול. המתווכים האנושיים בין האדם לרוחות הם אנשי הרפואה המסורתיים, עצמים מקודשים (פֶטישים) וכוהני הז'וז'ו. לא נהוג לתקשר עם הוודון ללא מנחה הולמת, ואין לשכוח באותה הזדמנות לתת מתנה גם ללגבה (LEGBA), שסמלו הוא איבר המין הזכרי והוא שומר פרשת הדרכים בין העולמות ומקשר בין האלים לאנשים.

אילו מנחות אוהבים האלים? דם של עופות נדירים, בעלי חיים, גולגלות אדם; אך הם אינם בוחלים גם ביין דקלים או בג'ין. אם התקבלה מנחתו של אדם, צפויים לו חיים טובים ומאושרים, כל זמן שימשיך להפקיד מנחות במקדש המקומי. כדאי להשתמש בקמיעות (גרי־גרי), אותם עונדים על היד, על הרגל או על הצוואר. תפקידם להגן על המאמין מהרע הצפוי לו.

עד היום נערכים בבנין טקסי וודו, ופסטיבל הוודו הגדול ביותר נערך מדי שנה ב־10 בינואר בווידה – עיר הנמל שממנה נשלחו העבדים אל העולם החדש. עבדים אלה לקחו עימם את תרבותם ואמונתם בוודו אל מעבר לים, וצאצאיהם עדיין מאמינים בדת זו ובכיתות השונות שצמחו ממנה.

השתתפנו בהרבה מסיבות, שמארחינו כינו מסיבות וודו. לא שחטנו עופות וגם לא תקשרנו עם הוודון, אבל לקחנו חלק במחולות מסורתיים שהפכו בשעות הקטנות של הלילה למסיבות של ריקודי סלסה, האהובים על אנשי הפון. כשסיפרתי למארחי את קורותי כעבד שחור ממערב אפריקה, זכיתי לכבוד מלכים. שוב ושוב הזמינו אותי לחזור ולבקר בפסטיבל הוודו הגדול שבינואר.

ייתכן שאסע יום אחד לפסטיבל הוודו ואקבל שם תשובות נוספות מכוהנת הדת המקומית, שתבהיר לי מאין באתי ולאן אני הולך. מה שברור לחלוטין הוא שיום אחד אשוב לבנין על ארמונותיה, מלכיה, האמזונות ורקדני הסלסה הבלתי נלאים שלה. אבל העיקר, כמו שכתב נחום גוטמן בסיום ספרו "לובנגולו מלך זולו": "תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם, עולם יפה, עולם נאה, זאת ראינו וידענו, אמן".

הפוסט בנין: מלכים ואמזונות בערש הוודו הופיע ראשון במסע אחר

ברזיל היא מחלה ואפילו מחלה מדבקת. יש כאלה הנדבקים בה מרחוק, במגע עם "חיידקי" הכדורגל שלה, הקפה שלה ובייחוד המוזיקה שלה. רבים ממאנים להיפטר מהמחלה ושוקעים ב"קדחת", במסע ליבשת הנפלאה הזו, בהיכרות עם אנשיה, נופיה ותרבותה.

איני מצליח לשחזר היכן ומתי נדבקתי אני במחלה. החיידק החל אי שם בשנות השישים של המאה שעברה, עם התפשטות הבוסה-נובה בעולם הרחב, עם סרטו של הבמאי מרסל קאמי "אורפיאו נגרו", עם שמות מתגלגלים ברכות על הלשון כמו ז'ואו ואסטרוד ז'ילברטו, תום ז'ובים, וינישיו דה מוראס, נרה לאו. הקטיפתיות של השפה הבלתי מובנת, עם המקצבים העדינים עד סוערים של המוזיקה, כל אלה הם חממה נהדרת להתפתחות המחלה הנפלאה הזו ששמה ברזיל. ואז, כשאתה חולה, אתה זקוק למנה קצובה של ה"סמים" הללו היוצאים מברזיל, ומה טוב יותר מלחדש את מנת עירוי הדם הזו במסע שנתי לריו דה ז'ניירו, לרסיפה, לסלבדור, לחופים הנפלאים של האוקיינוס האטלנטי, לג'ונגלים ולנהרות של האמזונס. לשקוע בתוך השפה, להתערבב בינות ההמונים, לצוף על גלי הסמבה, הפרבו, הפורו, הבאיאו. טריפ אמיתי.

נגני מוזיקה ברזילאית. מפגש בין שלוש תרבויות שונות | צילום: אייסטוק

מפגש תרבויות מרתק
מה יש בה, במוזיקה הברזילאית שאין במוזיקה אחרת? יש בה מפגש מרתק בין שלוש תרבויות כה שונות זו מזו. תחילת המאה ה-16 הפגישה את התרבות הלבנה, האירופאית, עם התרבות האפריקאית ועם התרבות האינדיאנית של ילידי המקום. לאחר גילוי היבשת בשנת 1500 על ידי פדרו אלוורס קאבראל עברה ברזיל לשני גלי כיבוש. הכובשים הראשונים היו הפורטוגזים, שהגיעו במקרה, תוך חיפוש אחר שווקים חדשים. ה"כובשים" האחרים (ומבחינת התפתחות המוזיקה הברזילאית החשובים יותר), היו העבדים האפריקאים שהגיעו אליה בכבלים. הכנסייה הקתולית הריחה את האפשרויות החדשות הנקרות בדרכה ב"ארץ החדשה", ארץ עץ ברזיל האדמדם, ושלחה את נציגיה המיסיונרים בקבוצות האניות הראשונות שיצאו לכיוון האדמה שזה מקרוב התגלתה. נציגי הכנסייה התעניינו ב"חומר הגלם" החדש, אשר עשוי להצטרף, כך האמינו, לקהל מאמינו של הנוצרי, ותקפו אותו מכיוון הגורם היומיומי, הפשוט כל כך – המוזיקה.

יש לציין שהמפגש האפרו-איברי החל כבר במאה ה-15 בפורטוגל, המצויה זה 800 שנה תחת אדונות ערבית. ב-1436 הובאו תריסר העבדים האפריקאים הראשונים לליסבון, ב-1466 מנו כבר כאלף עבדים, ומספרם הגיע לרבבה שלמה ב-1535. על אותם עבדים נאסר לרקוד את הריקודים השבטיים, ולפיכך הכניסו מאפיינים ריקודיים משלהם למחולות ה"לבנים", כמו הפנדאנגו והסרבאנד.

לעומת זאת היה מפגש בין הפורטוגזים לילידים האינדיאניים מתוח בהרבה. ב-1549 הוקמו בברזיל 15 מרכזי הגנה, מעין מבצרים שבאו להגן על הפורטוגזים מניסיונותיהם של הצרפתים והספרדים להשתלט על היבשת. עיר המבצר המרכזית, עיר הבירה של אותם ימים, מוקמה לא רחוק מן הנקודה בה נחת הפורטוגזי הראשון על אדמת ברזיל, ונקראה סלבדור דה באהיה דה טודוס אוס סאנטוס. בדרום ברזיל, במקום בו נמצאת היום סאו פאולו, הוקמה נקודת הגנה אחרת, אשר כללה בין השאר את המיסיון של הכומר הישועי ג'וזה דה אנשייטה. במסיון זה נערך המפגש המוצלח הראשון בין האינדיאני והכנסייה הקתולית על רקע מאפיינים מוזיקליים דומים. שירת המקהלה ההרמונית של האינדיאנים, שירה מרובת אקורדים ומונוטוניות במקצת, דמתה לשירת המקהלה הגרגוריאנית של הכנסייה.

האינדיאנים התעניינו במזמורים הכנסייתיים ונכבשו על ידם. שוב לא השתמשו ברקיעות רגליים למקצב, שוב לא ניגנו ברעשנים המיוחדים להם ובחלילי הקנים והעצות שפיתחו – במקומם היו אלה העוגב, הצ'מבלו והפאגוט האירופאים. השירה החדגונית נשכחה, כלי הנגינה הפרימיטיביים נעזבו. הישועים שמרו על שבטי האינדיאנים מהכחדה ומעבדות, אך תוך דור השמידו את תרבותם העתיקה. וכשגורשו הישועים מברזיל ב-1759 לא יכלו האינדיאנים שהיו תחת חסותם לחזור לפולקלור המקורי שלהם – הכל נשכח, ולכן כמעט שאין השפעה מוזיקלית של האינדיאנים על המוזיקה הברזילאית היום.

ציור מ-1825 המראה עבדים אפריקאים רוקדים את ריקוד הקרב (קפוארה)

מעבדות לחרות
האפריקאים שהגיעו לברזיל באו ברובם מתרבות גבוהה מזו של האינדיאנים. המוזיקה שלהם היתה רב קולית, רב מקצבית, מלווה בסדרה אדירה של כלי הקשה למיניהם, בכוריאוגרפיה מפותחת ובכלי נגינה אופייניים. הייתה זו מוזיקה אינסטינקטיבית ורגשית מאוד. האפריקאים הם אמני ההמצאה בכל הנוגע למקצבים חדשים, אותם הם מקישים בו בעת על כלי הקשה מגוונים. אותם עבדים לא מהרו לוותר על תרבותם הדתית והמוזיקלית כפי שעשו האינדיאנים בחסות הישועית.

מתחילת תקופת ההתיישבות בברזיל, ובמשך כ-200 שנה, נותר זמן מועט לעבד האפריקאי לטפח את המסורת המוזיקלית שלו. בדרך כלל התבטא הדבר בשירה בשדות ובמטעים, לרוב ללא ליווי. רק בימי החגים הנוצריים היתה הזדמנות לנגן ולרקוד. העבד בחווה (הפאזנדה) חי בבקתה פשוטה, בלילה עבד את אליליו המפוסלים בעץ, ביום הצטלב מול תמונותיהם של ישו ומריה. בכל חווה היתה תזמורת שהורכבה מעבדים שחורים, שהפליאו לנגן על הכלים האירופאים בצד אותם כלי נגינה שהובאו מהיבשת השחורה. תזמורות אלו ניגנו בחגי הנוצרים ובימי ראשון, ובעלי חווה גאים היו "משאילים" את תזמורותיהם לחגיגות בחוות שבסביבה ברצון ובגאווה רבה.

בשנות השמונים על המאה ה-17 החלו התארגנויות רשמיות של עבדים מן החוות ומן הערים בחסות הכנסייה. מסדרי האחווה האלה העמידו את השחורים ככוח חברתי רשמי בהתפתחות המתרחשת בהיווצרותו של העם הברזילאי. גם עם היתה למסדרים אלה מטרה חברתית, היא התבטאה יותר מכל בשדה המוזיקה. ושוב היו אלה חגי הנוצרים וימי ראשון (בסך הכל יותר מ-80 ימים בשנה) שנתנו הזדמנות לאפריקאים לצעוד בתהלוכה הקתולית, לשיר תהילה לישו במקצבים ובכלי נגינה מן המולדת הישנה. בכל מצעד שכזה, טרחו העבדים להפגין את קשריהם עם אפריקה, וכל קבוצה שכזו זכרה בתלבושתה, בשיריה, בהצגות שהביאה תוך כדי התהלוכה הדתית הנוצרית, את ארץ מולדתה.

המאה ה-18 הביאה את התוצאות הראשונות לאינטראקציה בין המוזיקה האפריקאית לאירופאית. היידן ובוקריני נוגנו בכלים ברזילאיים גם מחוץ לסלונים של פורטוגזים. בשנים אלה גם החלה להתפתח ה"מוזיקה הקלאסית" הברזילאית ושירת הטרובדורים, אותם זמרים נודדים לבנים כמיטב המסורת האירופאית, נפגשה עם שירי העבודה האפריקאים ליצירת מה שנחשב המקצב המשותף הראשון, הלונדו, שהיה תערובת של מחולות אפריקאים והפאנדאנגו הפורטוגזי. עם הסרת התלות בפורטוגל והכרזת הקמת האימפריה הברזילאית (1822), נטו השליטים החדשים פדרו הראשון ויורשיו לפתח את התרבות המקומית, וכך כ-300 שנה לאחר גילוי היבשת ניתן היה לדבר על תחילתה של המוזיקה הברזילאית העממית.

ביטול העבדות ב-1888 הביא לדחיפה אדירה בכיוון ההתפתחות המוזיקלית בברזיל. בין רבבות העבדים שהגיעו אל העיר הגדולה והתיישבו ברבעי עוני היו רבים שעסקו בנגינה ובזמר. היתה זו ריו זה ז'ניירו, שבגלל התפתחות התעשייה בדרום ברזיל, נמשכו אליה מאות אלפי עבדים משוחררים, בהם אותם כשרונות מוזיקליים, שהפכו להיות תוך זמן קצר המרכז התרבותי של ברזיל. הרחובות התמלאו בצלילים שהתערבבו אלה באלה: קבוצות קרנבל עם בטוקדות (צוותי מקישנים) אדירות, קבוצות נגני חליל, קאוואקיניו (גיטרת סופרן זעירה) וגיטרה, תזמורות צבאיות עם נשפים רבים ונגני בית קפה, וכמעט בכל מהלך בהתפתחויות המוזיקה הברזילאית היו אלה השחורים או המולאטים (בני התערובת) שהשפיעו יותר מכל.

רקדניות בקרנבל. הברזילאי רוקד בכל מקום שבו הוא נמצא | צילום: אייסטוק

סמבה כצורך חיים
הברזילאים אוהבים מוזיקה, אוהבים לרקוד, לשיר ולהתנועע בקצב. זהו צורך חיים בסיסי. אתה יכול לעמוד בתחנת אוטובוס בריו ולראות אישה זקנה שעומדת לצדך מתחילה פתאום לרקוד באקסטזה, כאילו נכנס בה דיבוק, ולאחר כחמש דקות היא מפסיקה וחוזרת ל"נורמליות". הברזילאי אינו זקוק להתלבש וללכת לרקוד – הוא עושה זאת בכל מקום בו הוא נמצא. תיירים רבים שמגיעים לברזיל מנסים ללמוד צעדים של ריקוד, אך כמעט שאין כאן מה ללמוד מבחינה טכנית: מה שצריך זה להרגיש, לחוש את הקצב, להשתחרר, לתת לעצמך להיסחף בתוך הצלילים, בתוך המקצבים, בתוך ההמון הגועש.

ריקוד אחד שיקשה עליכם ללמוד (לפחות ביום-יומיים) הוא ריקוד הקפוארה. הריקוד הזה הובא לברזיל על ידי העבדים משבט באנטו שחי באנגולה, והוא שילוב של מחול ושל קרב: מעין דו קרב מסוגנן. בריו, סלבדור ורסיפה השתמשו בקפוארה בקרבות רחוב בין כנופיות עוד בתחילת המאה ה-20. במלחמה בין ברזיל לפרגוואי במאה ה-19 היתה יחידה שלמה של מחוללי-לוחמי הסגנון הזה. היום נותרה הקפוארה רק כריקוד אקרובטי הגורם להשתאות רבה מצד כל רואיו. שני המחוללים ניצבים במרכז חצי מעגל, ובעוד הם נעים על הידיים משמשות רגליהם ככלי הלחימה היחידי המכוון לעבר גופו של היריב. היות שהקרב אינו אמיתי, הפגיעות נעצרות במרחק סנטימטרים ספורים מאבריו הרגישים של היריב. כל המחול הזה מלווה בנגינת כלי נגינה מוזר ומרתק – הברינבאו – הבנוי ממיתר מתכת מתוח על קשת מעץ. המנגן מותח את המיתר במטבע הנמצאת בידו השמאלית ומקיש בו בידו הימנית במקל דק, תוך שהוא מנענע ביד שמאל בקשקשן הנותן את הקצב לנגינתו ולמחול כולו. את הקפוארה לומדים היום בבתי ספר המיוחדים לכך ואלה מפוזרים בכל רחבי סלבדור.

הקפוארה הוא המחול שהפְּרֶבוֹ חייב להודות לו על קיומו. את הפרבו, שהינו פחות מסובך אך עדיין דורש קצת מיומנות והרבה כושר, רוקדים בקרנבלים שבצפון, במיוחד ברסיפה. באמצע המאה ה-19 השתתפו רקדני קפוארה במצעד הקרנבל בחוצות רסיפה, ומוקמו בדרך כלל בין שתי תזמורות צבאיות שניגנו מארשים. התחרות החריפה בין שתי התזמורות ובין מקצבי הקפוארה הביאה למקצב מעורב חדש שזכה לשם פרבו, אולי בגלל נטיית רקדניו לרתוח מחום (פרבר פירושו רתוח בפורטוגזית) לאחר זמן קצר של ריקוד. הפרבו נרקד רבות גם בקרנבל בסלבדור, במיוחד על ידי ההמונים שהולכים אחרי משאיות המוזיקה האדירות – הטריו-אלטריקו – משופעות הרמקולים, שעל גגן מוצבת תזמורת מחושמלת המשלבת רוק עם סממנים ברזילאים.

קפוארה. במרכז עומדים זה מול זה הרקדנים-לוחמים, מסביבם הנגנים שמנגנים בכלים מסורתיים | צילום: Ricardo Andre Frantz, GFDL

וכמובן, הסמבה. השם הנרדף לברזיל. שם שכולל בכנפיו עשרות מקצבים ברזילאים שונים. יש סמבה שיר וסמבת רחוב, בוסה נובה ופַגוֹדֶה. ויש את הסמבה הסיפורית של הקנבל (סמבה אנרדו), הסמבה בה נתקלים יושבי היציעים בסמבודרומו במצעד בתי הספר לסמבה בארבעת ימי הקרנבל ובמצעד הקבוצות המנצחות בשבת שלאחר סיום הקרנבל. אז משתלחים התופים וכלי ההקשה המוזרים בעלי השמות המטריפים כמו האגוגו, והאפושה, והקויקה, והשוקלו,והגנזה, והרקו-רקו.

קשה לכתוב על המוזיקה הברזילאית בלי לשמוע אותה. קשה לשמוע אותה בוקעת מרמקולים בבית. כדי לטעום , להבין ולצלול עד כדי חוסר הכרה יש לנסוע לשם… לברזיל, ושם להיתקל במקצבים המוזרים, במחולות הסוחפים, במאות ואלפי שמות וסיפורים אודות מקצבים, כלים ומסורות. לרקוד את הפורו עם בת -זוג, לקפץ בהמון בפרבו, להצטרף בנגינה על משולש לצלילי הבאיאו. בקיצור, להיות שם. כל מי שהיה בברזיל וטעם, יודע מהי משמעות המילה סַאוּדַדֶה (SAUDADE). סאודדה אלה הם געגועים המלווים בכאב, בהרבה זיכרונות של עונג, של יופי, של צבע. סאודדה זה ברזיל.

הפוסט בקצב הסמבה – שורשי המוזיקה הברזילאית הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט הקרנבל בפרינטינס – לא מה שחשבתם הופיע ראשון במסע אחר

שמעתי אותה לראשונה במועדון לילה קטן בפריז – אשה גדולת ממדים, יחפה, סיגריה בפיה וקול שקורע את הלב, כך שגם אם אינך מבין קריאולית אתה מיד נמלא געגועים, חמלה, אהבה ללא קץ למקום שאף פעם לא היית בו – כף ורדה (Cabo Verde), ארכיפלג שנמצא כ־600 קילומטר ממערב לסנגל. סזריה אבורה היא שגילתה את המוזיקה הנפלאה של מולדתה לעולם. "הדיווה היחפה" שרה את שירי הבלוז המכונים מוֹרנה שמשקפים בעצבותם את הגיאוגרפיה וההיסטוריה של האיים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד כף ורדה, בהנחה לגולשי מסע אחר! הרפובליקה של כף ורדה היא קבוצת איים שגילו הפורטוגלים ב־1462 ועד אז לא היו מיושבים. חוץ ממתיישבים פורטוגלים הובאו לאיים גם עבדים מאפריקה ובאו אליו מלחים מרחבי האוקיינוס האטלנטי. אמנם פירוש השם בפורטוגזית הוא "הכף הירוק", אבל יש באיים הללו מעט מאוד ירק: רוב השנה מזג האוויר יבש והאזור מאובק ושטוף rוחות. בגלל חוסר ההשקעה של הפורטוגלים בימים שהאיים היו בשלטונם, חוסר המשאבים הטבעיים ותנאי האקלים הקשים והבידוד הגיאוגרפי, רבים מבני כף ורדה היגרו ממולדתם. ההערכה היא שהיום מתגוררים יותר משני שלישים מהמכונים ורדיאנים מחוץ למולדתם. הם היו הבסיס להצלחתה של אבורה באירופה ובארצות הברית, ואליהם הצטרפו אוהדי מוזיקה מלאומים שונים בכל העולם. סזריה אבורה. קול שקורע את הלב וממלא את המאזין בגעגועים, חמלה ואהבה ללא קץ למקום שמעולם לא ביקר בו – כף ורדה | צילום: Kristina Postnikova / Shutterstock.com במוזיקה של האיים ניכרת השפעה אירופית רבה, כמו הפאדו הפורטוגלי והוואלס, וגם מקצבים אפריקאיים, ברזילאיים וקריביים: המורנה נשמעת יותר אירופית, ומקצבי הפוּנאנה והבאטוּקו הקצביים יותר מושפעים השפעה ניכרת מאפריקה המערבית. המורנה בכף ורדה, כמו הטנגו בארגנטינה, הבוסה נובה בברזיל והפאדו בפורטוגל, היא מקצב המבטא את נפש תושבי המקום. שירי המורנה האיטיים הם תרכובת מיוחדת במינה של ליריות ומלודיות מלנכוליות. הם מושרים בדרך כלל בקריאולית (פורטוגזית שמעורבבות בה שפות מערב אפריקאיות) ומחוברים בסולמות מינוריים. המלים הן בסיס השיר והן מסוגלות לעמוד בזכות עצמן — הן מספרות על אהבה וגעגועים לאהוב במרחקים, על יפי האיים, על גלות וניתוק מהמולדת, וכמובן על מוות. זוהי שירת האנשים הכמהים להישאר על אדמת מולדתם אבל כדי לשרוד נאלצים לנדוד למקומות רחוקים. גם אבורה נודדת בשנים האחרונות בעקבות ההצלחה שהיא זוכה לה בעולם, אשה קשת יום שהחיים מחוץ לבמה לא האירו לה פנים. היא החלה לשיר את המורנה כבר כשהיתה בת 16 והתאהבה בגיטריסט צעיר ונאה, שכמו רוב הגברים בחייה ניצל אותה ונטש. היא זכתה להצלחה במולדתה, ושתי הקלטות שלה מהרדיו המקומי יצאו בתקליטים בהולנד ובפורטוגל בסוף שנות השישים. היא נמנעה מלעזוב את מולדתה ואף נטשה את הקריירה באמצע שנות השבעים, בעיקר משום שלא האמינה בעצמה. לאחר הפוגה של כעשר שנים הוזמנה לפורטוגל להקלטת שני שירים לאלבום אנתולוגיה של שירת נשים בכף ורדה. וכך, ב־1985, בת 45, חידשה אבורה את הקריירה שלה וזכתה להצלחה בינלאומית גדולה. בכל שנה היא נשבעת שזו השנה האחרונה שהיא עולה על הבמה ומסיירת בעולם. היא עייפה ממסעות, וגם לא בדיוק מסתגלת לעולם הבידור. מינדלו, כף ורדה. אבורה נולדה כאן ושיריה מלאים בגעגועים וכמיהה למדינת האיים הקטנה | צילום: שאטרסטוק בביקורה האחרון כאן מיד לאחר כל הופעה נכנסה אוורה ללימוזינה שחיכתה לה מאחורי הבמה, נסעה לחדרה במלון התל אביבי המפואר, ושם כיבסה בגיגית פשוטה את בגדי ההופעה, תלתה אותם על חבל במרפסת ולמחרת גיהצה אותם בעצמה. את הארוחות ביכרה להכין בעצמה כפי שהיא רגילה, עם ירקות, פירות ודגים. אשה גדולה ופשוטה. אבורה פרצה את הדרך לעשרות אמנים שהגיעו ממולדתה לאירופה. טאופילו שאנטרה, טיטו פאריס, הגיטריסט באו, להקת סימנטרה, מריה אליסת, מריה טאווארס והאחים מנדס הם רק כמה מאלה שהצליחו להרשים את העולם במקצבים העדינים של כף ורדה. גם בישראל, שהקהל בה אינו נוטה לפרגן למוזיקה מערב אפריקאית, נכבשו רבים במוזיקה הרכה והעצובה הזו. ואולי הקריאולית, על מרכיביה הפורטוגזיים, היא שפותחת את האוזן ואת הלב. הנבחרים > Miss Perfumadoh אלבום מ־1992 שמציע היכרות ראשונה עם המורנה צובטת הלב. כולל את  הלהיט הגדול ביותר של אבורה עד כה, "Sodade", שיר הגעגועים למולדתה. > Café Atlanticoh הפקה בינלאומית עשירה מ־1999 כיאה לכוכבת ענקית. חיבור טבעי בין המוזיקה של כף ורדה לפאדו, למקצבים קובניים ולניחוח ברזילאי. זהו אלבום מחווה וגעגועים לעיר מולדתה של אבורה, ולכן הוא מלא נוסטלגיה וגעגועים. > Sao Vicentah אלבום שנקרא על שם האי שאבורה באה ממנו וממשיך בדרך "קפה אטלנטיקו". מתארחים בו אמנים אורחים כצ'וצ'ו ואלדס ואורקסטה אראגון מקובה וקייטאנו ולוזו האגדי מברזיל. > The Very Best of Cesaria Evorah מומלץ למי שרוצה מועט המחזיק את המרובה. אלבום כפול שמכיל את להיטיה הגדולים ובו ביצוע חדש ומיוחד ל"Sodade" עם הזמר האנגולי בונגה, שהביצוע שלו בתחילת שנות השבעים פרסם את השיר לראשונה. סזריה אבורה בשיר Sodade צילום תמונה פותחת: Kristina Postnikova / Shutterstock.com

הפוסט סזריה אבורה: הדיווה היחפה של כף ורדה הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט מוזיקה סופית: אללה בלוז הופיע ראשון במסע אחר