• מפת מצרים »

האור נכנס לחדר מבעד לתריס הסגור, מתייצב בארבעה פסים צהובים על הרצפה, העתק מוגדל של רפפות העץ המואדמות ושל הרווחים הדקים שביניהן, מעורר לחיים גרגרי אבק המתאבכים בחלל החדר, אין-סוף גופיפים נוצצים כאבקת פיות. כשהייתי ילד חשבתי שאלה הם האטומים שמדובר בהם, שמהם עשוי הכל בצפיפות שאין לשאתה. הייתי לבד בדירה; פיטר יצא, השעון המעורר המחובר לרדיו-טייפ היבהב ספרות לא ברורות, ולא נלאיתי מקולנוע האור-צל הזה, מן ההקשבה לרעשים הראשונים של היום, שיחה קולנית ברחוב, חבטות – המשרתת בדירת השכנים מנערת את המרבדים, מכה בהם כנגד המעקה עד שנשמע צלצול המתכת – ומרחוק, מן הרחוב הראשי, רחוב ה-26 ביולי, צפירות ארוכות וקצרות של מכוניות, צפירות עולות ויורדות, תרועה ושברים, תפילת שחרית של העיר המפוקקת.
פתחתי את המחברת שעל הרצפה, מעיף עין אל צד המיטה שלו, מפני שתמיד גער בי שאני ממהר לכתוב בשעה שצריך קודם כל "להתאקלם", מאיים: אני אזרוק את המחברת מן החלון. אני סבור שהוא לא התכוון לכך אלא מן ההיבט הפילוסופי של העניין. אבל אין לדעת, לפעמים הוא לא צפוי, כמו בערב ההוא במסעדה, כששמע את המלצר מעיר הערה על העגיל שבאוזנו. הוא נראה אנגלי כל כך שאיש לא היה משער כי הוא שולט בערבית.
את הדירה שכר מחבר יווני יליד קהיר המתגורר בלונדון. הדירה היתה שייכת להוריו של החבר שגורשו ממצרים בשנות החמישים ובדרך נס לא הוחרמה מהם, דירת פאר ישנה ברחוב בורגני של רובע זמאלק, שקט וצר, מוצל בשדרה של פיקוסים שנופם מאוכלס בציפורים מצייצות כיער. מכוניות מעטות עוברות ברחוב; נהגים בקיאים בדרכי השכונה נכנסים בו בכיוון האסור לנסיעה עד לבניין השגרירות של צ'ילה וכך עוקפים את הפקק ברחוב הראשי. כשמכונית באה מולם הם נדחקים לשפת המדרכה או מטפסים עליה בשני גלגלים וממשיכים לנוע צמודים לקירות הבתים כצולעים על ירכם, סופגים את חרפות הולכי הרגל, או יריקה של שוער שטיאטא עתה זה את המדרכה שלפני הבית.
כדי לממן את שכר הדירה השכיר את אחד החדרים לשני כווייתים בני טובים, סטודנטים באוניברסיטה האמריקאית של קהיר. היה להם מנהג לגלח את שיער הערווה ובית השחי ולהשתובב, מאיימים לסרס זה את זה בתער הגילוח, עד שפיטר שם קץ למהומה בצעקה של אם-בית קפדנית, והעמיד אותם לנקות את הכיור והאמבט מן השערות (בילדים המגודלים האלה חשד בתחילה שהם מושתלים על ידי המשטרה, הוא היה גם משוכנע שעוקבים אחריו מן הבית ממול, בית משרדים חדש שאינו מיושב, ואסר עלי לפתוח את התריסים הפונים לחזית).
חדר השינה הגדול היה תפוס ברובו על ידי מיטה רחבה ונמוכה המתמזגת כמעט ברצפה, וממולה מכשיר טלוויזיה. הרמקולים הגדולים של המערכת שימשו לחילופין בתפקיד כיסא, שולחן וכוננית. פיטר קנה אותם קצת לפני בואי כי הקודמים נגנבו על ידי מאהב לובי או איטלקי, שאסף בבית המרחץ. צריך להזכיר את הספלים המפוזרים בכל מקום ומשקע הקפה שבתוכם המכוסה ירוקת. הספלים תקעו שורש ברצפה היה פיטר אומר.
פגשתי אותו בפאב בתל-אביב לפני שבע שנים (אוקטובר 1987). הוא היה באחד ה"משברים" שלו ועלה על אוטובוס לתל-אביב כדי לשתות לשוכרה ולשפוך את ליבו באוזני האדם הראשון שייקרה לו. כדי לא להעציב את אמו החולה בסרטן, הוליך אותה שולל, המציא ארוסה דמיונית שבקרוב יבקש את ידה אלא שאינו בטוח בה עדיין, והיא האמינה ושאלה מתי תוכל לראותה. הוא דחה את המועד בתירוצים שונים, אבל תיאר אותה במכתביו בפרוטרוט, ולרגל חג המולד שלחה אליה אמו ממחטות רקומות בראשי התיבות של השם שבדה לה: רוז קלר. בביוגרפיה "סאד" של ז'ילבר לֶלִי מופיע השם הזה, אחד הקורבנות הראשונים של המרקיז. את פרטי מראיה וקורות חייה שאל פיטר מדמותה האמיתית של מזכירה בשגרירות האוסטרית של קהיר שהיה יוצא איתה לאירועים רשמיים שבהם חובה לבוא בלווית בת זוג. אמו החזיקה על ידה תצלום משותף שלהם בשביל להראות לחברותיה המציקות לה בשאלות "מתי פיטר יתחתן?"
כשהגיע לסוף סיפור חייו היה כבר שתוי לגמרי. מלצר עזר לי לשאת אותו אל המכונית. בבוקר שכח מה שסיפר אמש והפך את היוצרות ואחר כך חזר אל הגירסה המקורית. מאז חזר הרבה לתל אביב ואני נסעתי אליו לקהיר כדי "לכתוב".
הוא יצא מוקדם מן הבית, ובשובו בשעה מאוחרת טילפן קודם כל אל אמו בלונדון, קורא לה בשמה הפרטי, היא חוקרת אותו על מעשיו והוא גוער בה שתחדל מזה, ובתום השיחה היה הולך אל המטבח ומוציא מן המקרר פחית בירה, ואגב כך מזעיק בצעקות את שני הדיירים הצעירים לפנות את משטח השיש משיירי מזון ולהדיח את הכלים של ארוחת הערב שהכינו להם. אנחנו הלכנו לאכול בחוץ, באחת המסעדות הבין לאומיות של זמאלק. אלה מסעדות ששמותיהן מעוררים אסוציאציות אתניות אבל האוכל המוגש מותאם לחיך של תייר אירופי ממוצע, ועל פתחיהן מתגודדים צעירים ומחכים ללבן-בשר, גבר או אשה, שיזמין אותם לארוחה. פיטר הכיר את כולם. היה מציץ בתפריט, פוזל אליהם, מכווץ את גביניו, אמרתי לו לא פעם שיש לי הרגשה שקילקלתי לו את הערב. הוא העמיד פנים כועסות, לא לזמן רב, וסיכם: "פעם אתה חייב לנסות את זה", כממליץ על מנה בתפריט.
בצהריים, כשלא יכולתי לשאת עוד את השכיבה על הצד (כך אני נוהג לכתוב, אחרי זמן "נרדמת" הכתף והיד שמשקל הגוף נשען עליהן) ירדתי למרכז העיר. מכיכר "תחריר" יוצא לרחוב "טלעת חרב" עד לכיכר עגולה ובה הייתי מאבד את הכיוון וממשיך בדרכי ברחוב אחר, המסתעף בהמשכו לרחובות חדשים. בסוף ההליכה הגעתי תמיד לרחוב עדאלי, וסימן ההיכר היה בית הכנסת שמשמר מזויין עומד לפניו.
בביקור הראשון בקהיר גיליתי את חנויות הספרים הזרות המשובצות זעיר שם זעיר שם בדרכי. חזרתי לארץ עם חבילת ספרים צרפתיים ואנגליים שאין מוצאים כמותם במקום אחר, כמו "תולדות התנועה הסוריאליסטית במצרים". קובץ שירים המהלל את גמאל עבד אל נאצר בחרוזים אלכסנדרינים צרפתיים, שדפיו התנתקו והודבקו ביד לא מקצועית, מצאתי באחד מדוכני ה"בוקיניסטים" שלאורך הגדר החיצונית של גן אל אזבכיה; גן קרח מדשא, ומתחת לעצים משפחות של חסרי בית שקועות בשינה, ובתוך המולת העוברים, ערימות אשפה וצפירות של מכוניות מתנוסס שלט KEEP OFF THE GRASS.
היו לי שני ספרי הדרכה של קהיר, אחד בעברית של אהוד יערי ואחר, מדריך לאתרים האיסלמיים של העיר, מחולק לפי מסלולי סיור ומעולם לא הצלחתי לעבור אותם במלואם; אחרי שלושה, ארבעה מסגדים, שאלתי את נפשי לחזור לדירה, נלאיתי מן התירוצים לעצלותי ומרדתי בעריצות של המדריך המחליט מה עלי לראות. אחרי שביקרתי במסגד הקבר של סיידה זיינב, חיפשתי לשווא את האתר הבא המצויין בספר. היה כתוב: בית ממלוכי אופייני. כנראה פניתי ברמזור הלא נכון. פיטר צדק שאני מבזבז את הזמן בניסיון למקם את עצמי על המפה במקום להתבונן מסביבי (בטיול הבא לקהיר, בשנת 1992, מצאתי את המקום שהמדריך התכוון אליו. זה בית מידות מן המאה ה-14 ששוחזר על חלונות ה"מושרבייה" שלו והיום הוא משכן בו סדנאות של אומנים).
באחת מן התעיות הללו עלה על דעתי לשחק במשחק מן הילדות; הכלל הבסיסי הוא לקבוע חוקים שרירותיים ולציית להם, כמו ללכת רק ברחובות ששמם כתוב גם באותיות לטיניות, או, בכל פעם שאגיע לרמזור ירוק אחצה את הכביש ימינה, בכיוון המשוער של הנילוס. הייתי בשכונה ענייה ושוממת וכמו בחזיון שרב נדמה שבקצה הרחוב העולה ממתינה לי פינה של יופי, כגון רמז של חורשה מבצבץ מאחורי שורת בתים. אשליה: ככל שהתקרבתי, נעלמו הצמרות, רק דלתות חתומות של בתים וילד משחק יחידי בעפר.
התמלאתי אושר למראה אטליז, כבשים פשוטי עור תלויים על אנקולים, ושוליית קצבים מבוסס בתוך הדם, וכאשר מן הקומה החמישית של בית מגורים מישהו נופף לי לשלום וקרא "הלו". באוטובוס, נער הזמין אותי לבקר בבית הספר שלו בתורת קמיע שלו למזל, מפני שהיום יום חלוקת התעודות. הלכנו כברת דרך הרחק ממרכז העיר, והוא מכריז עלי באוזני העוברים והשבים כעל חיה נדירה. "מאין הוא" שאלו אותו והוא ענה "אנגליה". הסוד שאני ישראלי נשאר שמור בינינו. זקן אחד הבין "אלמניה" וקרא: "הייל היטלר, היטלר גוט". בחצר בית הספר, רחבה מוכת שמש ומסביבה חדרי הכיתות, צריפים מחוברים זה לזה, הציג אותי בפני המורה לאנגלית.
באופן זה גיליתי כיכר היוצאת מרחוב קטן שמימין למסגד "אל אזהר", הנחשב איזור מסוכן לפי המדריך העברי. הלכתי בעקבות אשה החוזרת מן השוק ובידיה סלים כבדים. היא הלכה לאט, מתנדנדת מצד לצד כאווזה על נעליה הבלויות. ייתכן שכל זה איננו מעניין כלל, אבל עלי לשכנע את עצמי שלא גררתי את עצמי לשווא בחום הצהריים הקהירי. באמצע הכיכר שממנה פנתה הלאה ועקבותיה אבדו עומד בניין קבר ורוד עגול כביתן של אוהבים בגן צרפתי, מוקף שבכה מעוטרת ומסביבו בתים קלופי טיח וחמור רתום לעגלה קשור אל הגדר.
האשה הבאה עמדה על יד רוכל ונדחקה בין האנשים המתגודדים סביבו כדי לקנות מפת שולחן פרחונית, עמדה על המיקח, המוכר קיפל את הבד והכניס לשקית. נדמה ששילמה עשרים לירות. היא הסתכלה מסביבה כמבקשת להיזכר בדבר מה. ראשה היה עטוף במטפחת צבעונית בולטת, שהסתירה את גילה ואת מראיה. אחרי היסוסים, אולי מפני שהבחינה שאני מתבונן בה, פנתה אלי ושאלה משהו. עשיתי תנועה בידי של מי שאיננו מבין, מבוהל קצת שהמשחק התגלה. מסתבר שרצתה לדעת כיצד מגיעים אל קבר של קדוש שבקרבת מקום. האנשים ששאלה אותם סברו שהיא מבקשת לדעת זאת בשבילי, עשו אותנו זוג, לא היתה לי ברירה אלא ללכת איתה. היא סיפרה שהיא גרה עם אביה בגיזה על יד ה"בורומידס" (פירמידות), ופניה מועדות עתה אל קבר האימאם של שאפי.
נכנסתי בעקבותיה לחדר הנשים של המסגד, בין הנשים השוכבות על בטנן על המרצפת הצוננת כנופשות על מדשאה, זקנות עישנו נרגילה, אחרות עמדו והצמידו את פיהן אל השבכה המקיפה את המצבה. לפני שניגשה לנשק את השבכה סימנה לי שאזהר מכייסים המנצלים את הדוחק ושודדים את ארנקי העולים לרגל. היא היתה מאושרת שהנשים מביטות בנו בחשדנות, מדמיינות "רומאן", וביציאה התעקשה שאקבל את המפה שקנתה. "אלוהים רוצה שהיא תהיה שלך".
סאד שנקרא "המרקיז האלוהי", פגש את רוז קלר בפריס ביום ראשון של חג הפסחא, שנת 1763. היא קיבצה נדבות לרגלי פסלו של המלך לואי ה-14 ב"פלאס דה ויקטואר". בבית הספר שלו השכיב אותה על בטנה, קשר את גופה למיטה והלקה אותה בשוט בעוד היא מבקשת רחמים בשם אלוהים, שהיום מציינים את צליבתו ועלייתו לשמיים, הוא "צעק צעקות חדות ומפחידות מאוד". זו היתה האורגזמה.
רישומים נוספים במחברת מאז: וילון עשוי חרוזי עץ מתנועע ברוח בפתח של חנות מכולת; וילון מסוג אחר, עשוי רצועות פלסטיק אדומות וכחולות, בפתח של מספרה. והילדים (בערים אירופאיות גדולות ילדים אינם נראים ברחובות), השורקים זה לזה לרדת לשחק, רגליהם מכוסות באבק הרחוב, צעקותיהם החדות מהדהדות בין שורות הבתים. אחר הצהריים, עם שובם מבית הספר, הם משליכים את הילקוטים בפינה וקריאותיהם בוקעות, הברות קטועות שלכאורה אינן מצטרפות זו לזו, כמו הרהורים על אחדות אבודה.
מעתיק קטע מתוך "פרקי התבוננות" של הקדושה תרזה מאוילה (אולי הדיירים הקודמים השאירו אותו, קראתי בו ברגעים של גועל מעצמי): "התשוקה העזה למות, שהסעירה אותי כל כך, שככה, בעיקר אחרי יום חגה של מרים המגדלית. מאותו יום ואילך היתה החלטתי נחושה לקבל עלי את הדין ולשרת את האלוהים ככל יכולתי, להוציא רגעים אחדים; עם זאת, התשוקה לראות את פניו תוקפת אותי שוב ועל אף כל מאמצי, אינני מסוגלת להתגבר עליה". תאריך כתיבת הדברים הוא 1571 במקום הנקרא מדינה דל קאמפו.
בבוקר אחד חם במיוחד נמלטתי אל המוזיאון לעתיקות, לצנן את הגוף בין פסלי האבן הגדולים באולמות האפלוליים. לא הסתכלתי בפרטים כי מחשבותי היו נתונות לסיכום הביקור שלי בקהיר. ניסחתי בליבי משפטי פתיחה של הטקסט שייכתב, שנשכחו עד שהעליתי אותם על הנייר. אחד מן המדריכים המחפשים להם לקוחות במסדרונות המוזיאון פנה אלי באנגלית ונתן לי כרטיס ביקור, אמרתי שאני לא מעוניין בהדרכה, הוא הוציא מן התיק מאמר מפרי עטו כדי להוכיח את בקיאותו באגיפטולוגיה. זה היה מאמר על ספרי המתים המצריים השמור אצלי עדיין באיזה מקום. הייתי חסר נימוס כלפיו, מרוכז כולי בקסם הריק של ה"פרוזה" שלי. הוא הלך אחרי עוד זמן מה, עד שהסתובבתי לאחור ואמרתי לו: "לך". הוא נעצר על יד פסל של אשה כורעת. היינו לבדנו במסדרון. עלמה בריטית בלבן (סיטואציה קולוניאלית אופיינית) היתה נמלטת משם. התבוננתי בו זמן מה כשליטף את רגלי האשה ואת שדיה.
רעיון לסיפור. גיבור אנגלי ביישן וחשאי. כמו פיטר, נחוצות לו כמה כוסות משקה כדי לפתוח את פיו. היחס שלו למין עם נשים הוא ציני ו"מדעי" והוא מודה באוזני (המספר את העלילה בגוף ראשון הוא רופא של הקהילה הבריטית בקהיר) שנשים אינן מעניינות אותו והוא סובל מאין-אונות. חבריו מעלים השערות שהוא שוכב עם המשרת הערבי שלו או שהוא מאונן. האדם היחיד היודע עליו את האמת הוא אני, כלומר המספר, אבל גם איתו נוהג הגיבור בריחוק ובציניות.
ערב אחד, בשעה מאוחרת, הוא מופיע אצל הרופא, מכסה את פניו החבולות בממחטה מוכתמת בדם, מתחמק מלענות לי כיצד נפצע. הרופא מחטא את הפצע ושולח אותו לביתו.
שבועות מספר לאחר מכן נודע כי אמו מתה בלונדון והוא לא נסע ללוויה שלה. הרופא מבקש לבקר אצלו והוא מתחמק בתירוצים שונים. לבסוף הוא עוזב את קהיר לא ברור לאן. גופתו מתגלית כעבור זמן על יד הגבול הסודאני. בין חפציו יש יומן אישי ובו הירהורים על התאבדות (עתה מתבררת הסיבה לפציעה בפניו. הוא ניסה להתאבד בירייה והחטיא). הוא מתוודה ביומן שאין לו שום חשק לשכב עם אשה ו"אפילו תחת של ערבי לא מרגש אותי" (במקום יומן אישי אפשר שהרופא יגלה את חייו הנסתרים של הגיבור ממכתבים שכתב לאמו ולא נשלחו).
המשרת הערבי שלו מאשר ש"כומר יותר גבר" משהיה אדוניו. פעם ביקש ממנו להביא אליו זונה. הוא ציווה עליה להתפשט, ושילח אותה בלי שנגע בה.
באחד הבקרים דפקה על דלת הדירה של פיטר אשה עם בתה הקטנה ואמרה שהיא מחפשת עבודה כמשרתת בבתים. אלמלא הכווייתים שגירשו אותה הייתי מאמין לדבריה. היא היתה שחורת שיער וגבוהה. לדברי הכווייתים הילדות הקטנות שומרות ליד הדלת ומזהירות במקרה הצורך מפני המשטרה.
ביציאה מן המוזיאון הלכתי לאורך ה"קורניש" של הנילוס לכיוון "הילטון רעמסס". לרגלי גשר ה-26 ביולי נעצרתי רגע. האם אחזור לדירה או אשוב העירה? לבסוף פניתי ימינה, עברתי את שרידי האורוות של מלכי מצרים החדשים, שהיום הן תחנה לכיבוי אש, והלאה מצטלבת עם הרחוב מסילת הרכבת העירונית, ועוד כיכר (הדואר המרכזי מימין) ומכאן ואילך צריך לשחות בים האנשים של שוק האריגים והבגדים, ולעלות על גשר ברזל להולכי רגל שהמדרגות העולות אליו חלקלקות וסדוקות. והנה מסגד אל חוסיין בצריחיו הבהירים עדיין בזכות קרן אור אחרונה, נורות דולקות מסביב בשרשרות.
בתוך שער מקושת ומעליו הכתובת "סאונה-חמאם" נער שחור המחלק מגבות קד קידה ופתח את הדלת הכבדה אל חדרי האהבה המורעלת, כפי שפיטר קרא לזה.
אנשים ישבו בלי נוע בערפל על ספסלי אבן מסביב לבימת אבן. ביערות הגשם הטרופיים יושבים כך קופים על הענפים, ישנים או מתגרדים. אומרים שהקופים אינם עמידים למחלות ומספיק שיבוא אדם עם נזלת כדי שתפרוץ מגיפה. למראיך הם פורצים בצווחות ומחווים בידיהם תנועות משונות ואתה אינך יודע מה לעשות.
בחדר צדדי ובו בריכה מרובעת קטנה של מים חמים, קבוצה של חיילים בחופשה דרשו מחברם הטירון להוכיח שהוא גבר. הפשיטו אותו בכוח מן המגבת שלמותניו. האחרים טבלו את רגליהם במים החמים, ושלחו מבטים אל דלת הכניסה להתריע על בואו של המשגיח.
הוא ישב בפינה מכסה את פניו בכפות ידיו כמבקש להסתיר עיטוש או שיעול. בדרך תיכננתי מה שאומר כשאמצא אותו כאן ועתה נעתקו המילים מפי.
אינני יכול להמשיך בזה מן הסיבה שמניתי בהתחלה. אני מגמא בבת אחת על פני שבע השנים, לוחץ על המקש PAGE UP במחשב, והאותיות נעות במהירות, וחוזר ולוחץ על המקש שמתחתיו ולא מרפה גם הרבה אחרי שעברתי את תחומי הריצוד הירוק של הכתוב. אני יודע שאינני זהיר, כי די בירידה רגעית של המתח החשמלי לבטל את הכל. אחרי שגילה את פניו אמר: "אבל אתה לא כזה". זו היתה נחמת שווא.

מוקדש לליליאן חסון.
גיליתי לראשונה את בְּלֶז סַנדראר באוקטובר 1973, באמצע מלחמת יום הכיפורים. הייתי אז חייל, אם אפשר לכנות כך את היצור הגולמני במדי חאקי שמילא טופסי גיוס לפלוגות של חיילי מילואים ושימש מטרה ללעגם של נהגים צבאיים ופקידות במחנה בעיבורי תל אביב. ברחובות העיר המואפלת היו מבטי המבוגרים ננעצים בגבו של הג'ובניק המעז להראות את פניו בשעה שבני גילו מקיזים את דמם בתעלה. המקום הציבורי היחיד שקיבל את פניו בלא איבה היה אולמות הקריאה השוממים של הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. הספרניות בדלפק ההשאלה לא שאלו שאלות מטרידות. בקומה השנייה של הבניין, באגף הספרויות, התחלתי בפרויקט שלי: לקרוא הכל, לפי סדר אלפביתי.
במדף הספרות הצרפתית התחלתי ב- A (אפולינר), בודלר, עד שהגעתי לאות C, אל הספרון "DU MONDE ENTIER" של BLAISE CENDRARS, שם אלמוני לגמרי בשבילי, ספר של פואמות מסע מסעירות בקצב של רכבת שועטת קדימה במלוא הקיטור. הבנתי שמצאתי את מבוקשי, וכמו פדרה של ראסין בשורת הפתיחה שלה: "פה נעמוד. ללכת לא נוסיף", כך גם אני לא הוספתי ללכת, מהופנט מן השורות הקצרות והארוכות, מן התנופה, מן ההעזה של "פסחא בניו-יורק", של "הפרוזה של הטרנס-סיבירית ושל ז'אן הקטנה מצרפת", של "פנמה או עלילות שבעת דודי" ו"פואמות אלסטיות". כמו מאהב קנאי התפללתי שאהיה היחיד בעולם הקורא אותן ועם זאת לא עמדתי בפיתוי להביא את בשורתו לאחרים. עם הזמן ניסיתי את כוחי בתרגום חלק מאחת הפואמות ושלחתי אותה לכתב העת "פרוזה". לבושתי מצאתי אותה מודפסת שם אחרי זמן מה. צריך היה שיעברו עוד עשרים שנה כדי שבלילה אחד של חודש מאי השנה, בארל, העיר שאליה נסע ואן גוך כדי לגלות את האור, ארגיש את המוסיקה של "הפרוזה של הטרנס-סיבירית" יוצאת ממני בעברית ואת ידי כותבת מעצמה כמעט את התרגום.
"הפרוזה של הטרנס-סיבירית" מספרת את סיפורו של סנדראר בן ה-16, נער שווייצרי ממשפחה בורגנית שנמלט מן הבית והצטרף אל סוחר תכשיטים יהודי הנוסע לחרבין ברכבת, כמאבטח של תיבות התכשיטים שלו.
"בַּיָמִים הָהֵם וֵאֲנִי בְּגִיל הַהִתְבַּגְרוּת/ בֶּן שֵש-עֶשרֶה בְּקֹשִי וכבָר לא זוֹכֵר אֶת יַלדוּתִי/ רָחוק 16,000 פַּרסָה מִפסַּת אֶרֶץ הֻלַדְתִּי/ הָיִיתִי בְּמוֹסְקְוָה, עִיר אֶלֶף וּשלשֶׁת הַמִּגדָלִים ושֶבַע/ תַחֲנות הָרַכֶבֶת ולא אָמַרתִּי דַּי בְּשֶָבַע תַחֲנוֹת הָרַכֶּבֶת ובאֶלֶף/ ושלשֶת הַצרִיחִים/ כִּי נעוּרַי הָיוּ אָז כֹּה לוֹהֲטִים וְכֹה משֻגָעִים/ שֶבָּעַרתִּי בְּתוֹכִי כַּמִקְדָּש בְּאֶפֶסוֹס וְהַכִּכָּר הָאֲדֻמָה/ שֶל מוֹסקוָה/ בִּשעַת שקִיעָה/ ועֵינַי נִפקחוּ לִראוֹת דְּרָכְִים עַתִּיקוֹת./ הָיִיתִי כְּבָר אָז משוֹרֵר כֹּה גָרוּעַ/ שֶלא יָדַעתִּי לָלֶכֶת עד הַסוף."

הימים ימי מלחמת רוסיה-יפאן, זו שטרומפלדור איבד בה את זרועו (סנדראר איבד את זרועו במלחמת העולם הראשונה וקרא לקובץ סיפוריו המגוללים את חוויות המלחמה ההיא בשם "היד הכרותה"). הרכבת הסהרורית חולפת על פני ערבות סיביר:
"שְׂרֵפָה הִשְׁתוֹלְלָה עַל כָּל הַפָּנִים וּבְתוֹךְ כָּל הַלְּבָבוֹת
אֶצְבָּעוֹת מְטֻמְטָמוֹת תּוֹפְפוּ עַל כָּל הַזְּגוּגִיּוֹת
וּמַבָּטִים פָּקְעוּ כְּמוֹ מֻרְסוֹת מִלַּחַץ הָאֵימָה
וּבְכָל הַתַּחֲנוֹת שָׂרְפוּ אֶת כָּל הַקְּרוֹנוֹת".

בד בבד עם המסע המוחשי חוזר הנוסע הצעיר בדמיונו, כמו בפזמון חוזר, אל פריס שעזב, ואל זונה קטנה ועלובה שהשאיר במונמרטר ושמה ז'אן.

"מִמַּעֲֲמַקֵּי הַלֵּב עוֹלוֹת בִּי דְּמָעוֹת
בְּזָכְרִי אַהֲבָה אֶת אֲהוּבָתִי;
כָּל כֻּלָּהּ יַלְדָה, וְכָךְ מְצָאתִיהָ
חִוֶּרֶת, תַּמָּה, בְּמַעֲמַקֵּי בֵּית זוֹנוֹת.
יַלְדָּה כָּל כֻּלָּה, זְהֻבַּת-שֵׂעָר, צוֹחֶקֶת מִתְעַצֶּבֶת,
אֵינָה מְחַיֶּכֶת וְאֵינָה בּוֹכָה אַף פַּעַם;
אַךְ בְּמַעֲמַקֵּי עֵינֶיה, בְּנָתְנָהּ לִי לִגְמֹעַ,
מַרְעִיד שׁוֹשַׁן כֶּסֶף זַךְ, פֶּרַח הַשִׁירָה."

כמעט צפוי היה שסנדראר, החלוץ האמיתי של המודרניזם בשירה הצרפתית, יפנה את מקומו לאחר. הוא היה פרוע מדי בשביל ללבוש את אצטלת המשורר המרכזי, יותר מדי נמשך אל השוליים, של אירופה, של העולם, של החברה. הוא היה גם רבגוני מדי, לא בחל בשום מגבלה ספרותית כדי לבטא את סערת רוחו, הוא כתב רומאנים, כתבות מסע, מעשיות בסגנון אפריקאי; ובעיקר חטא בכך ששירתו הזכירה את שירת הדרך הגדולה של וולט וויטמן האמריקאי. צרפתי שהעז להודות בהשפעת אמריקה על כתיבתו, נידון מראש להשכחה.
בפתח אסופת כתבות המסע שלו, BOURLINGUER"" ("לשוטט"), משנת 1948, מסופרת בקצרה הביוגרפיה המדהימה של הסופר-הנוסע. אחרי המסע בטרנס-סיבירית, הוא מגיע לבייג'ינג, והופך לאחראי על ההסקה בבית מלון. הוא צד לווייתנים וכתב על כך את הרומן "דן יאק". בשובו לפריס עבד לפרנסתו בהעתקת סיפורי עלילה מימי הביניים בספרייה הלאומית בשביל הוצאת "פאיו", נעשה כוורן ולהטוטן בקרקס אנגלי. בן זוגו להופעות היה מוקיון ושמו צ'רלי צ'פלין. בשיקגו התיידד עם אל קאפונה, עזר לבימאי הקולנוע אבל גאנס בבימוי הסרט "הגלגל", וברומן "מוראואז'ין" משנת 1926 חזה את זוועות הפצצה האטומית. "אבל בעיקר", נאמר בביוגרפיה, "הוא ממציא השירה המודרנית."
"אפריל 1912. הוא משוטט כל היום ברחובות ניו-יורק. הוא רעב, מבועת, עובר על פני כנסייה. מודעה מבשרת על קונצרט: 'בריאת העולם' של היידן. יורד שלג. בלילה, בחדרו, הוא כותב את הפואמה הלא נשכחת 'פסחא בניו-יורק'.
"יש ויכוח אם 'פסחא בניו-יורק' השפיע על אפולינר, או אם שני המשוררים המציאו את המודרניזם סימולטנית. היינו הך. ב-1914 הוא מתחתן עם פולנייה היולדת לו שלושה ילדים.
"עוד מספרים עליו – לסיום הדברים – שהתנדב ללגיון הזרים ב-1914 ושב מן המלחמה קטוע זרוע; שהתגרש ונישא בשנית לשחקנית ריימון, שבנו רמי נהרג בתאונת מטוס; ושסיים את חייו העשירים והסוערים עני וחולה.
"הוא היה תערובת מיוחדת במינה של הרפתקן וחמור נושא ספרים. נדמה שקרא הכל. הוא טען כי לפני כתיבת ספר הוא מחבר רשימה של המלים שיש בכוונתו להשתמש בהן. הוא סיפר כי שרף את כתבי היד שלו או הפקיד אותם בבנקים בדרום אמריקה. אמת או בדיה, היינו הך", נכתב בביוגרפיה שלו.
בתו, מרים, פירסמה ב-1984, עשרים וארבע שנים אחרי מותו, ביוגרפיה מקיפה של אביה, דרישה למשפט צדק של ההיסטוריה על דחיקתו של סנדראר מן המרכז הספרותי. ב-1913, למשל, יצא לאור הספר "אלכוהולים" של אפולינר. בלז איננו משתתף באירועים החגיגיים לרגל יציאת הספר, הכובש עד מהרה את מקומו כספר החלוץ של המודרניזם הצרפתי. הוא קורא את "אלכוהולים" בביתו ונדהם לגלות בו את השיר "אזור". והרי "אזור" הוא שם שהגו יחד שני הידידים לכתב עת עתידי, והשיר דומה כל כך ל"פסחא בניו-יורק" שקדם לו בשנה! אבל סנדראר הנבגד אינו נוטר טינה, להיפך; הוא כותב לידידו את המלים הבאות: "אפולינר יקירי, שיריך נוגעים עמוקות ללבי, הישנים והחדשים כאחד. אתה המאסטר. אתה המאסטר של כולנו".
היה אולי דבר טוב אחד בכך שלא זכה לפופולריות של חברו למודרניזם; לפחות בספרייה שוממת אחת בעולם, יכולתי לפני 20 שנה, אני, צעיר המחפש את דרכו בעולם, לגלות אותו בין הספרים המקוטלגים באות C ובבת אחת נפתח בפני שער אל עולם קסום.
לפני מותו ב-1960 ביקש סנדראר כי יעבירו את אפרו בבוא העת לבית קברות בכפר האהוב עליו. טכס הקבורה השנייה נועד ל-13 במאי השנה. נתקלתי בידיעה על כך בקיוסק העיתונים של "גאר דה ליון" בפריז, תוך כדי דפדוף במגאזין ספרותי. יכולתי לשנות קצת מתוכניותי ולנסוע לראות את הטכס, לצפות מקרוב בבתו מרים. ציינתי לי את הפרטים ומספרי הטלפון, ובמחשבה שנייה החלטתי לוותר על המסע. כמו בפסוק של פדרה, "ללכת לא נוסיף", נשארתי עם סנדראר של הפואמות שאני יודע היום על-פה כמעט, כי כמו שכתב מעריץ אחר שלהן, החיים אינם גרועים כל כך, כל עוד אפשר לחזור ולקרוא את כל כתבי סנדראר ולשכוח את כל הרוע שבעולם.