אריאל בר וצור (צוף) פלאי - מסע אחר https://www.masa.co.il/writers/אריאל_בר_וצור_צוף_פלאי/ Mon, 10 Jan 2011 14:18:29 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 האיים הצפים בימת טיטיקקהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%98%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%a7%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a6%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2599%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2598%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%25a7%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%98%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%a7%d7%94/#respond Mon, 10 Jan 2011 14:18:29 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%98%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%a7%d7%94/לאחר שסבלו מרדיפה ומגירוש מכל מקום שבו ניסו להתיישב, החליטו בני שבט האורו לגור על המים. במו ידיהם הם יצרו איים עשויים קש, שצפים כבר מאות שנים על ימת טיטיקקה, בגבול שבין בוליביה לפרו

הפוסט האיים הצפים בימת טיטיקקה הופיע ראשון במסע אחר

]]>

אני עומד על אי הצף על ימת הטיטיקקה (Titicaca) הכחולה והנהדרת, הימה הגבוהה בעולם. מולי נשקפות פסגות הקרח הנישאות של הרי האנדים שבלב אמריקה הדרומית, ושמש נפלאה מלטפת את המפרצים הנפתלים המעלסים עם הימה. סביבי אינדיאנים המתהדרים בלבוש ססגוני. שלווה אלוהית נסוכה בם. לקוח לי זמן לעכל שאני לא נמצא בתוך חלום פסיכודלי, אלא בתוך מציאות מדהימה של איים צפים מעשי ידי אדם, הממוקמים באיזור ייחודי על גג העולם.

בני האורו עוברים לגור על המים
לאחר שסבלו מרדיפה מתמשכת ומגירוש מכל מקום שבו ניסו להתיישב, הגו בני שבט האורו (Uro) את הרעיון הסביבתי המתוחכם של התיישבות מלאכותית הצפה על פני הים. הם החליטו ליצור במו ידיהם איים שיצופו על ימת הטיטיקקה, תוך כדי ניצול של צמחייתה הטבעית. החזון המוזר הזה לא נותר בגדר שיגיון, והוא מתקיים, על פי סברות שונות, כבר כחמש מאות שנים לפחות. חומר הגלם שממנו עשויים האיים הם צמחי מים – קני הטוטורה (Totora), הנערמים שכבות שכבות ויוצרים קרקע ספוגית, אך חזקה דיה לבניית בקתות ולמחיה. תהליך הבנייה איננו חד פעמי, שכן השכבות התחתונות נרקבות ושוקעות כל הזמן. משום כך מוסיפים האינדיאנים מדי פעם קני טוטורה חדשים לשכבות העליונות. אותם קנים משמשים גם לבניית כל דבר אחר באי: בקתות, מגדל, בית ספר וסירות קלועות, האופייניות כל כך לימת הטיטיקקה. שורשיהם הרכים של הקנים משמשים למאכל.

אגדה אינדיאנית מספרת שלבני האוּרוֹ יש דם שחור, המסייע להם לשרוד את הלילות הקרים ומגן עליהם מפני טביעה. הסיפור שמאחו רי האגדה קשור לתנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים הקיצוניים, שהקשו על מימוש הרעיון היצירתי של בניית איים צפים. ההגעה אל איים אלה, בניגוד לאיים אחרים בעולם, אינה כרוכה בהפלגות ובחציית ימים ואוקיינוסים, אלא בהעפלה לגבהים עצומים.

גובהה של ימת הטיטיקקה מגיע ל־3,856 מטרים מעל פני הים, מה שמכתיר אותה בתואר הנישא "מִקווה המים הגבוה בעולם האפשרי לשיט". הגובה הרב הזה משפיע, כמובן, על הטמפרטורות, שעלולות לצנוח במהלך הלילות למינוס עשרים מעלות צלזיוס בערך.

כפר על אי צף. לא רק הבקתות, גם האיים עצמם עשויים מאותו צמח מיובש

הקרקע מתנדנדת מתחת לרגלים
כשהגעתי למעגן בעיר פונו (Puno) שבפרו – שממנה, כמו גם מקופקבנה (Copacabana) הבוליביינית, ניתן לצאת לשיט לאיים הצפים – נתקלתי בחיזיון מוזר. במקום ים מצאתי משטח נרחב הנראה כמעין מדשאה חלקה, או אולי ביצה, ולא נראה בו אף גל קל שבקלים. גם הסירות שעגנו במעגן עמדו ללא ניע, ונראה היה שהן תקועות באדמה הירקרקה. כל זה נמוג כלא היה כשהסירה יצאה לדרך. בעודה מפלסת נתיב שיט כחלחל במשטח הירוק, הסביר לי בעל סירת המנוע שמדובר בתופעה יומיומית: בבוקר מכוסים המים בצמחי מים ירוקים זעירים, אבל רוחות אחר הצהריים מפזרות אותם.

הסירה עשתה את דרכה אל האיים הצפים, ששמם אוּרוֹס, כשמו של השבט האינדיאני המקורי שיצר לעצמו את האיים. לפני כשישים שנה מתו רבים מבני שבט האוּרוֹ מחמת רעב שפקד את האיזור, והנותרים התפזרו למקומות שונים. אך ההתיישבות על האיים לא פסקה: אנשי שבט קֶצ'וּאָה – צאצאי האינקה ובני שבט אַיְימָרָה תפסו את מקומם של האוּרוֹ, אימצו את אורחות חייהם ואף שמרו על שם האיים כשם השבט המייסד.

בת שבט האורו על אי באגם. תחושה משונה של אי יציבות | צילום: אייסטוק

הצעדים הראשונים על קרקע האי גרמו לתחושה משונה מאוד של חוסר יציבות. כמעט איבדתי את שיווי המשקל, שכן הקרקע שקעה מעט כנגד כל צעד שעשיתי. סמוך למים ממש וגם באזורים רופפים אחרים, די בצעד לא זהיר כדי לשקוע בעיסה מימית עד גובה הברכיים. עשיתי את דרכי בין הבקתות אל החצרות האחוריות. תרנגולות, חזירים וכבשים שוטטו בהן, ומעניין היה לראות שהכבשים הניזונות מקש לועסות בעצם את האי עצמו…

פסעתי בשבילים הצהבהבים, ולפתע גיליתי דייג זקן מבני השבט, העסוק בניקוי דגים קטנים שנדוגו זה עתה והוכנו לייבוש. הוא פרס אותם לאורכם לשני חלקים שווים ואחר הניח אותם על הקרקע, ערוכים בעשרות ובמאות כגדוד חיילים, למען יתייבשו בשמש. את מלאכתו זו עשה בישיבה, שכן מהברך ומטה היתה רגלו מעובה פי עשרה לערך מעוביה המקורי וחרושה קפלי עור מפותלים וגסים, המזכירים את רגלו של פיל. תופעה זו קרויה אֵלֵפַנְטיאזיס, מושג שמשמעו "דמוי פיל". תסכולי כרופא היה רב, מאחר שידעתי שהוא זקוק לבדיקות מקיפות ולטיפול רציני, ובמקום כזה כנראה לא יזכה בהם לעולם. מה באמת הם עושים כאן כשהם צריכים רופא, הרהרתי לעצמי, האם הם עוזבים את האיים ומרחיקים מהם?

הדייג סיפר לי שמעת לעת שטים תושבי האי אל פוּנוֹ כדי לערוך בה קניות, או כשהם זקוקים לשירותים שונים, כמו דואר או בנק. עם זאת הוא, כמו רב ים אחרים, לא עזב את האי שבועות ואף חודשים, ואורח חייו דומה לזה של יושבי האיים האלה זה מאות בשנים. הם עדיין מתפרנסים מדיג ומתעשייה של עבודות יד. אך רבים אחרים מתפרנסים מתיירות – ממכר מזכרות ועבודות יד, אירוח תיירים והשטתם בימה.


ילדים על רקע בקתות הקש. לא פשוט לשחק על קרקע שאינה קשיחה

להקפיץ כדור על קש
בפאתי האי גיליתי את האסקוולה פלוטנטה (Escuela Flotante), בית ספר צף המשמש את ילדי האי וילדים נוספים המגיעים אליו מכמה איים בסביבה. בית הספר ממוקם במבנה מוצק יותר משאר בתי האי, אך בנוי אף הוא מטוֹטוֹרָה. כשהגעתי לשם היו הילדים עסוקים בקליעה לסל מאולתר שבחצר, אך להקפיץ את הכדור לא יכלו, שכן הוא עשוי בד מרופט, והקרקע, כאמור, גם היא לא קשיחה במיוחד.

רבים מהילדים היו לבושי בלויים ויחפים. נראה שלא היו מורגלים בביקורי תיירים בחלק זה של האי: כשהבחינו בי שמחו מאוד, והובילו אותי בגאווה גלויה אל פנים בית הספר. הם התארגנו במהירות ופצחו בשירה, ואני נוכחתי שמרחק של תרבויות ועולמות לא שינה דבר במקרה זה, שכן הם זימרו מנגינות בינלאומיות מוכרות ("אחינו יעקב", למשל). הם חזרו על הפזמונים האלה בשלוש שפות: ספרדית, קצ'וּאה – שפת האינקה, ואיימרה – שפה אינדיאנית המדוברת באיזור אגם טיטיקקה ובאזורים אחרים בבוליביה.

כמו במקומות אחרים בעולם, גם באיים הצפים התיירות פוגמת באותנטיות, אך יארך עוד זמן רב עד ששלוות המקום תופר ופלא האיים והיושבים בהם יימוגו. בהפלגתי הלילית בחזרה, שבוי בקסם האיים, צפיתי בזריחתו של ירח תפוזי וענקי, שהציף באורו את האיים הצפים, את ימת הטיטיקקה ואת פסגות האנדים המושלגות שבאופק.

איך מגיעים? מידע מעשי
אל האיים הצפים ניתן להגיע מהעיר פונו, הנמצאת בחלקה הפרואני של ימת טיטיקקה. לפונו אפשר להגיע בטיסות פנימיות מלימה או בתחבורה ציבורית (אוטובוסים ורכבות), בדרך כלל בנסיעת לילה – לנוסעים ברכבת מומלץ לקנות כרטיס למחלקה הראשונה. סירות יוצאות אל האיים מדי יום, סיור סטנדרטי אורך כחמש שעות. פרטים נוספים בדבר השיט והסיורים אפשר לברר בבתי המלון. אפשרות נוספת היא שיט של יום שלם, שבו מגיעים לאי הירח ולאי השמש. באי השמש נמצא מקדש של בני האינקה. פרטים נוספים על ימת טיטיקקה ועל העיר פונו באתר האינטרנט.

הפוסט האיים הצפים בימת טיטיקקה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a6%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%9e%d7%aa-%d7%98%d7%99%d7%98%d7%99%d7%a7%d7%a7%d7%94/feed/ 0
מסע עם המיסיונרים אל לב יער העד בבוליביהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%91-%d7%99%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2599%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2590%25d7%259c-%25d7%259c%25d7%2591-%25d7%2599%25d7%25a2%25d7%25a8-%25d7%2594%25d7%25a2%25d7%2593-%25d7%2591%25d7%2591%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%91-%d7%99%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%99/#respond Sun, 23 Nov 2008 10:11:35 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%91-%d7%99%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%99/מסע בחברת מיסיונרים אל בני שבטים שחיים עדיין בלב יער העד בבוליביה מצייר תמונה מבלבלת מאוד. בני השבטים מאבדים במהירות את תרבותם המסורתית, אבל אי אפשר להאשים בכך את המיסיונרים הנוצריים. להפך, אלה, כך מתרשמים המבקרים, מצילים חיים ותורמים לחינוך ולרווחה. אריאל בר וצור פלאי מביאים רשמים ממסע ייחודי ומרתק בלב הג'ונגל, שמעורר תהיות ואין בסופו מסקנות חד משמעיות

הפוסט מסע עם המיסיונרים אל לב יער העד בבוליביה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
הפגישה הראשונה עם בוב וג'ויס, זוג מיסיונרים אמריקאים, הציתה את דמיוננו. ארגונם הפועל ברחבי הג'ונגל הבוליביאני רשם בחמישים שנות פעילותו הישגים מדהימים בכל קנה מידה – מבחינה טכנית, אנושית ורוחנית.

בהפתעה הראשונה נתקלנו מיד כשנכנסנו לביתם בעיר קוצ'במבה שבמדינת בוליביה: מגני דוד, מנורות קנים וספרי תנ"ך בעברית ניבטו מכל עבר. על פי תפישתם היהודים הם עם סגולה, וביאת המשיח בארץ הקודש היא חלק בלתי נפרד מאמונתם הנוצרית. אותו ברק משיחי שריצד בעיניהם חמישים שנה קודם לכן כשהגיעו לבוליביה חדורי שליחות – יקד גם עתה. הם סיפרו בפאתוס על בני שבטים שגילו בג'ונגל, שטרם ראו אדם לבן; על קיפוח נפשם של אנשי הארגון כשנתקלו לראשונה בשבטים פראיים ועוינים; על הכשרת מסלול נחיתה בג'ונגל במשך ארבע שנים, על כריתה ידנית של יערות גשם; על הצלת אנשים ממוות והטסתם לבתי-חולים בערים; על בתי ספר ומרפאות שהוקמו בלב הג'ונגל במרחק ימי נסיעה מהציוויליזציה; על ההתמודדות עם חשדנותם של השלטונות הבוליביאנים; ועל מיסיונרים מתנדבים השוהים חודשים ארוכים עם השבטים בג'ונגל. אך בכך לא היה די. מעוף ואמונה אדוקה הביאו אותם לדברים הגובלים בטירוף, כמו כתיבת תקציר של התנ"ך בשפות שונות לדוברי ניבי השבטים. זהו כמובן תהליך ארוך שתחילתו ביצירת הקשר הראשוני ולימוד שפה שאיש מלבד אנשי השבט לא הכיר קודם לכן, ואחר-כך המצאת כתב לאותה שפה, ולבסוף ניסוח סיפורים תנ"כיים תוך המחשת מושגים ערטילאיים לחלוטין עבור הילידים בג'ונגל: ים, ארצות רחוקות, התגלות אלוהית, חיות שמעולם לא ראו וכו'.

מול קשיים קיומיים ותסכול מתמיד עמדו תעצומות נפש חדורות חזון ואמונה וכך, בחלוף שנים, עמד הזוג המרשים הזה, כאשר פגשנו אותם, בראשותו של מנגנון אדיר הנמצא בקשר מתמיד עם קהילות אינדיאנים מבודדות, ומרכז מאות פעילים בהם אנשי דת, רפואה, חינוך ולוגיסטיקה. מוסדות הארגון כוללים כנסייה, אכסניה המשמשת את הפעילים, בית דפוס וחדר מבצעים – כולם מרוכזים במתחם גדול הסמוך לביתם, וכן כלי רכב ומטוס פרטי.

יצאנו נפעמים אך יותר מכך מבולבלים. הקיצוניות המוסרית זעקה: צדיקים מצילי חיים או מוכרי אמונת ישו תמורת אתנן חומרי; מושיעים של אוכלוסיות מצוקה נחשלות או מוחקי תרבויות של עולם הולך ונעלם; כך או אחרת גמלה בנו החלטה – את זה אנחנו מוכרחים לראות!

ישויות נוראות לפנינו
ברצוננו לא היה די. המיסיונרים לא אהבו את הרעיון שהפרויקט היקר להם כל-כך יהפוך לאטרקציה תיירותית, ומנעו ביקורים מיותרים של אנשים מבחוץ. בקשתנו נדחתה בנימוס. ביקרנו אותם בשנית, ועתה הבענו רצון כן לסייע לארגונם בכל דרך אפשרית ובכל אופן לו נידרש. הביקור השלישי נשא לבסוף פרי, והם הציעו שנלווה משאית אספקה לאחד השבטים, החל משלב ההעמסה בקוצ'במבה ועד חלוקת הציוד לאנשי השבט על-פי הנחיית אנשיהם במקום.

לאחר שלושה ימי המתנה לנהג שיאסוף אותנו ישבנו דחוקים במשאית בין שקי אורז וקמח, כלי בית שונים וארגזי ציוד רפואי. הבטנו בציוד הרב, ושוב תהינו: האם אנו מובילים עתה אספקה שגרתית או שמא יוצקים בבני השבטים תלותיות?

גופנו רטט במשאית המקרטעת 26 שעות ברציפות. אך הנוף היה מדהים. מגובה 2,570 מטר גלשנו בדרכים מסמרות שיער אל הג'ונגל היו אלה דרכי בוץ חלקלקות, אלכסניות, מתגרות בעברי פי-תהום, חגות אינספור סיבובים נוראים ברדיוס בלתי-אפשרי.

בהנמיכנו מהרמה הבוליביאנית נפרש לנגד עינינו ים ענק של עננים – מלמטה. צללנו ושקענו לתוכו, עושים דרכנו אל אחד מקצותיו של הג'ונגל הדרום אמריקאי, אוקיינוס ירוק אינסופי ששטחו הפנטסטי כשטח מדינת ארצות הברית לערך.

הגענו אל העיירה צ'ינואטה, שכוללת כמה בקתות. למרות סתמיותו של המקום הוא נחשב לציון דרך, שכן ברדיוס של מאות קילומטרים ממנו יש רק ג'ונגל. עשינו דרכנו אל המעגן על גדת נהר הצ'פארי, בו התנודדו כמה סירות קאנו וספינת נהר רעועה. משך שעות פרקנו את המשאית והציוד הרב הועמס על ספינת הנהר. לאחר כמה שעות הפלגה עברנו שוב, עתה לסירות קאנו ממונעות, ושוב נפרק הציוד והועמס, ועתה עשינו דרכנו סוף סוף אל שבט היורה.

התרגשות מיוחדת אחזה בנו כשראינו מקומיים, ילידים אמיתיים, מנופפים לנו לשלום מגדות הנהר. הילדים אף הוסיפו לרוץ קמעה לאורך הנהר וללוותנו בהתרגשות. בהגיענו לחלקת עולם נידחת זו חשנו כמגלי עולמות אבודים, האדם הלבן המבקר בארץ הפרא של שבטי האינדיאנים.

אורחים אישיים של הצ'יף
הפלישה לאותה ארץ פרא היתה הדרגתית. תחילה הגענו אל המיסיון המרוחק כמה דקות שיט מן השבט. היתה לנו שהות להכיר את שלושה אנשי המיסיון בראשותה של מארג', לפרוק את מיטלטלינו ולשמוע קצת אודות השבט. אין ממה לחשוש הם הרגיעו. האנשים אינם מתקשרים בקלות אך אינם תוקפניים. הם רוחשים כבוד לכל אדם לבן ורואים בו חלק מן העזרה המושטת להם. לשבט יש צ'יף ששמו הירונימו והוא האדם היחיד בכפר שדובר ספרדית. איתו יהיה לנו קל לתקשר, כך אמרה, ואנו נהיה אורחים אישיים שלו.

קצרי רוח שטנו בחברת מארג' אל השבט. ירדנו מסירות הקאנו אל גדת הנהר והירונימו בכבודו ובעצמו, שידע מראש על בואנו, קיבל את פנינו. אנשי השבט האחרים הביטו בנו בסקרנות רבה מהולה ביראת כבוד ולא העזו להתקרב. "אני אספר לכם על השבט כל מה שתרצו לדעת", הבטיח הירונימו בספרדית עילגת אך עם זאת שוטפת, "אך קודם לכן כדאי שתראו משהו שלא רואים כל יום, אפילו לא כאן". הוא הוביל אותנו אל החצר האחורית של אחת הבקתות, ושם לתדהמתנו הרבה, ראינו נמר שהומת זה מכבר, ועתה הופשל ממנו עורו המרהיב. הוא נצוד באמצעות מלכודת, כך שעורו נותר שלם, לא קרוע ולא מנוקב. לאחר שהופרד העור מן הגוף, הוסר ממנו השומן שעוד היה דבוק אליו וחורים קטנים נוקבו בזהירות בקצות גפיו, בזנבו ובראשו. דרך החורים הושחלו מוטות חזקים וגמישים של ענפי דקל וכך נמתח העור עד למקסימום. "מה אתם מתכוונים לעשות עם העור הזה?" שאלנו, "למכור אותו", השיב, "יש לזה ביקוש אדיר וקשה מאוד בימים אלה לצוד נמר בג'ונגל".

ברגישותה הבחינה מארג' שהיינו מזועזעים מהרג חיה יפה שכזו בסביבתה הטבעית, ולא בדיוק למטרות אכילה קיומיות, והזדרזה להסביר: "צריך להתרגל לכך כאן בג'ונגל – החיות הן אחד ממקורות המזון והפרנסה החשובים של בני השבט. בעבר הם אף נהגו לעשות דברים אשר לנו נראים כנוראים: לבשל את בעלי-החיים בעודם חיים, או לשבור להם את הגפיים כדי שלא יברחו. אנו מנסים להעביר להם את ההכרה בסבלם של בעלי-החיים. כלומר לא לוותר על הציד כמובן, אך לנסות לחוס עליהם במידת האפשר, להקל על סבלם".

בכפר הקטן ניצבו כמה בקתות והתגוררו בו כ-300 בני אדם. מיקומו על גדת הנהר מהווה תנאי הכרחי לקיום בג'ונגל. רק כך זוכים התושבים לתעבורה ולדיג. למעט גדת הנהר הקיפו אותו מכל עבריו מטעי בננות, קקאו וגומי. הבקתות עשויות קנים וגגותיהן סכך יעיל וצפוף של ענפים וסיבי גזעים של עצי דקל. תחת סכך הדקל חשוך גם בשעות היום, ורק קרניים מעטות פולשות בעד לפתח נטול הדלת ומאירות מעט את האפלולית. בשעות הערב מוארות הבקתות בפתיליות נפט, שהלכו ורבו לאחרונה. בכל בקתה יש חדר גדול למגורים עבור כל בני המשפחה. עבודות הבית נעשות בחצר שאינה מגודרת ולעיתים משותפת לכמה בתים, והבישול מתבצע בכלי מתכת מעל מדורה או בטבון. הכביסה העתיקה זה מכבר את מקומה משפת הנהר לגיגיות פלסטיק בחצר, וכאן היא גם נתלית לייבוש. באותה חצר גם מגדלים תרנגולות בודדות ולעיתים גם חזירים, ובנוסף היא משמשת גם כמגרש המשחקים של הפעוטות.

הבקתות ערוכות בחצי גורן ובתווך נמצאת הכנסייה, מבנה עץ המשמש גם כבית-ספר ומרפאה. אך המקום החשוב בכפר הוא מגרש הכדורגל המשמש גם כמקום מפגש ואסיפות. מקום מפגש נוסף בכפר הוא משאבת המים החדשה. כאשר שהינו בכפר התקלקלה המשאבה ובמקום פשטה מהומה. למרות שהמשאבה פועלת בכפר רק כמה חודשים היו המקומיים חסרי אונים ונרגשים, והטיחו במארג' האשמות ילדותיות. באחת ההזדמנויות היא דיברה לפניהם במגרש הכדורגל, הסבירה להם שתטפל בבעיה בהקדם והתפקיד שלהם בעניין הוא להאמין בישו ולשאת תפילה.

בני השבט נמוכים, עורם כהה ועיניהם מעט מלוכסנות. הם אינם לבושים בבגדים ססגוניים או בלבוש אותנטי כלשה, ובגדיהם רגילים: מכנסיים קצרים, חולצות טי פשוטות, שמלות קצרות, והם מתהלכים יחפים או נעולים בסנדלים מתוצרת מקומית. לא כולם לבושים, אבל העירומים לא מתביישים. המיסיונרים מנסים ללמד אותם "צניעות" מהי ומעודדים אותם ללבוש בגדים. עיסוקם של בני הכפר הוא בעיקר עיבוד המטעים ודיג בנהר, ובנוסף ציד, עבודות יד שונות ומסחר.

חשנו שהם רוחשים לנו כבוד רב, בעיקר משום שהוכנו לכך מראש. המיסיונרים שוחחו עימם וסיפרו שבני ישראל, אודותם שמעו כה רבות, באים לבקרם. תחילה הם נרתעו מלגשת אלינו ישירות, והילדים הציצו בביישנות. מאוחר יותר, בעידודו של הירונימו ובתרגומו שוחחו עימנו ואף אירחו אותנו בבקתותיהם. הרתיעה הראשונית שלהם מקרבתנו לא נבעה רק מביישנות לשמה, אלא משום שהמונח 'בני-ישראל' מתקשר אצלם עם סיפורי התנ"ך ואמונתם המתגבשת. הבנו זאת כאשר אחת הנערות ניגשה אלינו, אוחזת בידה ספר תנ"ך, והצביעה על אחד האיורים ואחר-כך עלינו. היא ניסתה פשוט להסביר שאנו הם אלה המופיעים בספרה הקדוש.

יוצאים לקרב
באחד הימים נתרצה לבסוף הירונימו והסכים שנצטרף למסע דיג. הציד כפי שהוסבר לנו כרוך ביציאה למעבה הג'ונגל למשך ימים אחדים ולמרחק רב, ומתבסס בעיקר על הנחת מלכודות וירי. הדיג, לעומת זאת, מתבצע בדרך מסורתית, באמצעות חניתות שמייצרים אנשי הכפר וחודן עשוי עץ דקל מגולף מלאכת אומן. למרות השתנות שיטות הציד בשנים האחרונות, המקומיים עודם מיומנים מאוד בירי חיצים ובהטלת חניתות, ומסוגלים לפגוע ללא קושי בראש חיה ממרחק כמה עשרות מטרים.

יצאנו לשיט בסירות עץ קטנות, ארבעה אנשים בכל סירה. החותר החסון שישב בקדמת הסירה הראשונה סימן לפתע לאחרים בתנועת-יד להפסיק לחתור. מבטיו חדרו אל עומק הנהר, תרו אחר דגים. גם אנו חיפשנו, והתקשינו להבין כיצד הם מבחינים בדבר מה מבעד לעכירות העמומה הזו. אותו מוביל הזדקף באיטיות, נטל את חניתו, קפא לשנייה ואחר ירה את החנית מידו במהירות ובעוצמה אדירה – כמכת חשמל. אחר כך התכופף אל המים, משך את החץ אליו, ובעזרת האיש שלידו שלה מן המים דג גדול ומשופם, אורכו כמטר. הפעולה חזרה על עצמה ולאחר שמלאו הסירות בדגים שטנו למקום אחר בו נפרשה רשת. תוך זמן קצר היא התמלאה בדגי פירנה טורפים. בשרם נחשב כאן למעדן, ובעבר היו מכינים מלסתותיהם מספריים וכלי חיתוך. בערב נערכה לכבודנו בכפר סעודת דגים חגיגית ויכולנו גם לטעום מבשר הדגים שהיה טעים להפליא.

עולם הולך ונעלם
חוויית הדיג המיוחדת כל-כך היתה, למרבה הצער, אחד הדברים הבודדים שנותרו עדיין אותנטיים באורחות חייו של השבט. הלבוש החדש, כלי הפלסטיק והמתכת, הגנרטור ומשאבת המים, ואיך אפשר שלא – פסלו של ישו הצלוב שפלש לחייהם ועומד בגאון בחזית הכנסייה – כל אלה בישרו קיצה של תרבות.

לעומתנו, רואים המיסיונרים את הדברים אחרת. לדבריהם התעלמו השלטונות במדינות הללו מקיום השבטים במקרה הטוב, ובהזדמנויות אחרות טבחו בהם, כך שממילא היו בסכנת קיומית. המיסיונרים הביאו אליהם מעט קדמה, אך בפירוש לא במחיר פיתוח תלות ואובדן העצמאות. כלומר, הם הכשירו אחדים מאנשי השבט להיות מורים, לימדו אותם להשתמש באמצעים החדשים והדריכו אותם כיצד לרכוש אספקה וציוד בדרכי מסחר. עם הזמן נהיה השבט במתכונתו החדשה עצמאי, ואז עוזבים אותם המיסיונרים בהדרגה, תוך שהם נשארים עימם בקשר כארגון דתי וסיוע הומאני. כך או אחרת, מגובה גישה זו בעבודת קודש אמיתית ובאינספור מעשים אנושיים מדהימים. בתקופה בה היינו שם ראינו איך מחלקים תרופות לחולי לב, איך מטיסים ילדה עם גידול בבטן לטיפול בלה-פז, כיצד מגיעה אספקה חיונית, ואיך לומדים ילדים בבית הספר קרוא וכתוב.

יהיו המניעים אשר יהיו, קשה להתעלם מן המפעל ההומניטרי המופלא הזה. עזבנו את השבט ברגשות מעורבים: מחד, הערצה אמיתית לפועלם של המיסיונרים, ומאידך, צער על עולם מרתק שהולך ונעלם.

הפוסט מסע עם המיסיונרים אל לב יער העד בבוליביה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%9c-%d7%9c%d7%91-%d7%99%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%99/feed/ 0