הספינה Spirit of Enderby עגנה בנמל אנדיר. ודאי לא שמעתם עליו מעולם, וזה לא מפליא כלל. ולמרות זאת, אנדיר היא בירת המחוז האוטונומי צ'וקוטקה, ששטחו 740,000 קמ"ר – פי 36 בערך משטחה של ישראל. מחוז צ'וקוטקה נמצא בצפון-מזרח רוסיה, מעבר לסיביר ומצפון למחוז קמצ'טקה. המסלול שלנו התחיל באנדיר, המשיך לאורך חופי צ'וקוטקה וקמצ'טקה, אל איי קומנדר שבלב ים, וחזר אל חצי האי קמצ'טקה כדי לסיים בבירת המחוז, פטרופבלובסק-קמצ'טינסקי.

כשהפלגנו לעת ערב מנמל אנדיר אל הים הפתוח ליוו אותנו לווייתני בלוגה לבנים (בשמם העברי: לבנתן לבן). זו היתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את היונק הימי הארקטי הזה, וכשהחושך ירד הם נעלמו בין הגלים.

הספינה Spirit of Enderby עוגנת מול מישורי הטונדרה הקיצית של מחוז צ'וקוטקה, במזרח הרחוק של רוסיה

אוכמניות וניבתנים

ביום המחרת הגענו למפרץ גבריאלה (Bukhta Gavriila), הזודיאקים (סירות הנחיתה והסיור) הורידו אותנו על חוף שומם, בדרום מחוז צ'וקוטקה, בשפכו של נחל. פסענו בעקבותיו של אחד המדריכים שלנו, שמתמחה בציפורים ארקטיות. הוא הוביל אותנו בסבך הצמחייה בניסיון לאתר קני ציפורים. קנים אמנם לא איתרנו, אבל התוודענו לראשונה למה שהפך לתחביב שלנו בשבועיים הקרובים: ליקוט אוכמניות ופירות יער שונים, עסיסיים ומתוקים.

קטיף אוכמניות בר, מהנה ככל שיהיה, לא התקרב לריגוש שחיכה לנו ביום הבא של המסע, שבו היינו אמורים להגיע למפרץ פיקה העשיר בלווייתנים, ניבתנים ומושבות של עופות ימיים. למחרת ירדנו שוב לזודיאקים ושטנו לעבר המפרץ. כשהתקרבנו ראיתי אותם: שני אזורים חומים צפופים על החוף, שלא השאירו מקום לספק – הניבתנים שם! כדי לא להפריע להם התפצלנו לכמה קבוצות: סירה אחת התקרבה ללווייתן אפור גדול שנצפה בפתח המפרץ. סירה אחרת סרקה מושבות של שחפים וקורמורנים ויושביה נהנו גם ממבט נדיר יחסית על כבשי שלג, שטיפסו על צלע ההר התלולה. שתי סירות יצאו לעבר מושבות הניבתנים, אחת לכל התקבצות.

זוג ניבתנים צעירים וסקרנים, אשר שחו לקרבת הסירה שלנו כדי לבחון אותנו מקרוב

הניבתן הוא יונק ימי למחצה, השייך לקבוצה שעליה נמנים גם כלבי הים ואריות הים. פרט לשני מינים קרובים של כלבי ים, הניבתן הוא הנציג הגדול ביותר לסדרת הטורפים – הרבה יותר כבד וגדול מהטורף היבשתי הגדול בעולם, דוב הקוטב. יחד עם זאת, דוב הקוטב הוא הטורף הטבעי היחיד שמסכן את הניבתנים ובאזורים שבהם חיים שני המינים הוא ניזון מהם לעתים. משקלו של ניבתן בוגר עשוי להגיע לכ-1.8 טונות ואורכו לכ-4.8 מטרים. גם הזכרים וגם הנקבות מצוידים בשני חטים גדולים למדי – ניבים ארוכים המשמשים אותם בעיקר להפגנת דומיננטיות, למרות שלעתים גם לתנועה, חפירה וכדומה.

אחרי שהתפעלנו מהניבתנים הגדולים, פנינו למפגש הבא, עם יונק גדול הרבה יותר – הלווייתן האפור. מפרץ פיקה ידוע לא רק בזכות הניבתנים, אלא גם בזכות הלווייתנים, וכמעט תמיד ניתן למצוא בו לווייתנים אפורים.

ילדות מקומיות במחוז צ'וקוטקה קידמו את פנינו בבגדים מסורתיים ובמופע ריקוד ססגוני

ארץ הדובים ואי הציפורים

בימים הבאים המשכנו להפליג דרומה, לאורך החופים המזרחיים של רוסיה – המדינה הגדולה בעולם. ממחוז צ'וקוטקה עברנו למחוז קמצ'טקה, מנופים של טונדרה מוכת רוחות אל לגונות ועמקים ירוקים. בשדות אוכמניות אינסופיים קטפתי ארוחת בוקר מפנקת (אוכמניות טריות ביוגורט, מעדן אמיתי), בעוד שאחרים ליקטו סלים של פטריות והביאו לשף של הספינה שיכין עבורם. ביום השביעי של ההפלגה, נכנסנו ל"ארץ הדובים", שמורת קוריאסקי שבצפון קמצ'טקה.

הסיור הוביל אותנו לאורך נחל אל עבר גבעה ירוקה, בה התמקמנו. אחרי המתנה דרוכה בת 20 דקות, ראינו אותם: דובה חומה ושמנמנה מלמדת את הדובי המתבגר שלה לרחוץ בנהר ולדוג דגים. צפינו בשני הדובים מטיילים להנאתם בארץ שלהם, ללא כל חשש ודאגה, רחוקים מכל יישוב אנושי. לאחר הרחצה הם טיפסו על גבעה סמוכה. לפתע הדוב הצעיר הזדקף ורחרח – הריח הלא מוכר של חבורת המטיילים שכנע אותו לזוז משם. בריצה קלה הוא נעלם מעינינו, כשאמו רצה בעקבותיו.

דוב חום צעיר שפגשנו על שפת לגונה בקרבת החוף, בפיו הוא אוחז נוצה

כשהגענו אל האי ורהוטרובה, אי הציפורים, מזג האוויר השתנה. השמיים התקדרו וקילוחי גשם קידמו את פנינו כשירדנו לחוף. שביל תלול הוביל מהחוף אל ישורת רחבת ידיים המסתיימת בצוק, משם נשקף נוף של מושבות של עופות ימיים רבים. מכוסים במעילי גשם ומגוננים על מצלמותינו, ישבנו על הצוק וצפינו בשחפים, בקורמורנים ובתוכיי הים. בעיני המיוחדות מכולם היו אוריות שחורות שהתגודדו על קצוות הסלע בגשם שהלך והתגבר.

למחרת עזבנו את קו החוף והפלגנו אל הים הפתוח, לעבר איי קומנדר, שני האיים המערביים ביותר בשרשרת האיים האלאוטיים, והיחידים משרשרת איים זו שאינם שייכים לארצות הברית, אלא לרוסיה. באי ברינג, הגדול באיי קומנדר, מצא את מותו מגלה הארצות ויטוס ברינג, וזהו מקור שמו של האי.

זוג דובים חומים, אמא ובן, צועדים בנופים ירוקים וקסומים בחצי האי קמצ'טקה

דובי ים, אריות ים ולוטרות ימיות

את הביקור באיים התחלנו ביישוב היחיד בהם, העיירה ניקולסקואי. הנוף הנשקף מהעיירה מקסים, האנדרטה לזכרו של הקומנדר מעניינת וכמובן שלא נפקד פסלו של לנין המשקיף מעל העיירה. בניקולסקואי יש מוזיאון קטן ומעניין ובו שלד של פרת הים של שטלר, שנכחדה במאה ה-18 כתוצאה מצייד יתר, 27 שנים בלבד אחרי שהתגלתה לראשונה על ידי האדם.

מניקולסקואי הפלגנו לצפון האי ברינג וירדנו אל החוף. דרך שדות בתוליים העפלנו אל נקודת תצפית המשקיפה על חוף קסום במיוחד ובו מושבת רבייה ענקית של דובי ים, ביחד עם "רווקייה" של אריות ים של שטלר הענקיים. צפינו גם בכלבי ים ובלוטרות ימיות משתעשעות בין הגלים. שועל שלג הטריד את דובי הים ושפע של עופות ימיים עופפו מכל עבר. אין ספק שזהו גן עדן ליונקים ימיים וציפורים.

מושבה מעורבת של אריות ים ענקיים ודובי ים באי ברינג

ארי הים של שטלר הוא הרביעי בגודלו בסדרת הטורפים הימיים, אחרי שני מיני פילי הים והניבתן. הוא ענק בפני עצמו, מגמד את כל אריות הים האחרים – משקלו של זכר ממוצע עשוי להגיע ליותר מטון. דובי הים, לעומתו, קטנים ושעירים, ומנקודת התצפית שבה ישבנו, לא קל היה לזהות ביניהם לבין הלוטרות הימיות.

הלוטרה שייכת למשפחת הסמוריים, קרובת משפחה של הסמורים, החמוסים, הגיריות והגרגרנים. הלוטרה הימית היא הגדולה בסמוריים, והיא מיוחדת בכך שהסתגלה לאורח ימי באופן כמעט מוחלט. היא מפורסמת כאחד מבעלי החיים היחידים המשכילים לעשות שימוש בכלים: הלוטרות משתמשות באבנים כדי לפצח צדפות וחלזונות שהן אוספות מקרקעית הים.

הרי געש וגייזרים

ה-Spirit of Enderby הרימה עוגן ויצאנו להפלגה חזרה אל יבשת אסיה, לחופי חצי האי קמצ'טקה. בקמצ'טקה הנוף התחלף לגמרי: הרי געש מתנשאים לאורך החוף, מעל חלקם תלויים ענני עשן סמיך המעידים על פעילותם. בחצי האי שוכנים יותר מ-300 הרי געש, כעשירית מהם פעילים. זה האזור הצפוף ביותר בעולם בהרי געש, ואחד המאפיינים הבולטים של חצי האי קמצ'טקה.

לאורך חופיו של חצי האי קמצ'טקה נראים הרי געש מעשנים. מעל חלקם טסנו במסוק למבט קרוב במיוחד

הפלגנו לתוך שפך נהר הז'ופנובה, שעל גדותיו כפר דייגים קטן נטוש בעונה זו, אבל מתאכלס מחדש עם בוא החורף. הפלגנו בסירות הזודיאק הרחק במעלה הנהר, בחיפושינו אחר עיטם שטלר (הנקרא גם עיטם ענק או עיטם צפוני). בעברית עיטם זה הלחם של "עיט" ו"ים", כלומר שם כללי לכל מיני העיט השוכנים בסמוך למקווי מים.

עיטם שטלר שוכן באזורי החוף של צפון מזרח אסיה (ואף בצפון יפן) וניזון בעיקר מדגים. זהו העיטם הכבד ביותר, כבד גם מכל מיני העיט, ומגיע למשקל שיא של תשעה ק"ג. מוטת כנפיו עשויה להגיע לכ-240 ס"מ. בתחילת השיט שלנו לאורך הנהר, איתרו חדי העין שבנו עיטם שטלר בתעופה על רקע של פסגות הרי געש לבנות. ככל שהרחקנו במעלה הנהר נחשפו בפנינו פרטים נוספים, קרובים יותר. במיוחד שעשע אותנו עיטם צעיר אחד, שקרטע וכרכר בצורה מגושמת על גדת הנהר הסמוכה אלינו, וזכה בשל כך לכינוי החיבה "ברווז הים של שטלר".

עיטם שטלר, אחד מהעיטים הגדולים ביותר בעולם והיפה בהם, על רקע הר געש בקמצ'טקה

בשעת ערב נכנסה ה-Spirit למפרץ אוואצ'ה (Avacha Bay) רחב הידיים, ואל הנמל של פטרופבלובסק-קמצ'טינסקי, בירת מחוז קמצ'טקה והעיר עם השם המסובך ביותר שביקרתי בה מעודי…. בהשוואה לאנדיר, פטרופבלובסק היא עיר מטופחת יותר ומשתלבת טוב יותר עם הטבע שסביבה. נמל התעופה שנמצא בה והעניין של האזור כיעד תיירות אחראים לכך שהיא הפכה למוקד עלייה לרגל עבור תיירים הרפתקניים במיוחד, שמגיעים למזרח הרחוק ביותר בשביל לגלות את הקסם שלו.

מפטרופבלובסק אפשר לצאת למספר רב של טיולים שונים, אבל ללא ספק גולת הכותרת ואתר התיירות המבוקש ביותר במחוז הוא עמק הגייזרים של קמצ'טקה, אתר מורשת עולמי של אונסק"ו. יש כאן את הריכוז השני הכי גבוה בעולם של גייזרים, אחרי פארק ילוסטון בארה"ב. העמק נגיש במסוקים בלבד, והטיסה במסוק היא חוויה בפני עצמה. מסלול הטיסה לקח אותנו דרך פסגות של הרי געש פעילים, עם מבט מקרוב על הלוע המעשן, מורדות מושלגים, צוקים דרמטיים ויערות רחבי ידיים. לאחר שנחתנו בלבו של העמק, חזינו בהתפרצויות גייזרים מסוגים שונים, במגוון צבעים, ריחות ועוצמות, נופים שלא מהעולם הזה. ואפילו התמזל מזלנו, ודוב חום אחרון הגיע לבקר – ממרחק בטוח לרווחת כל הנוגעים בדבר.

עמק הגייזרים של קמצ'טקה, השני בגודלו בעולם אחרי פארק ילוסטון בארה"ב

במהלך הטיסה חזרה הבטתי מחלון המסוק הרוסי המיושן אל המרחבים האינסופיים של קמצ'טקה, בין פסגות הרים ליערות רחבי ידיים וארץ של נהרות, והתמלאתי באופטימיות מחודשת. בניגוד למחוזות הפסולת ושאריות המתכת שהשאירה מאחור הפרסטרויקה, נגלתה לפני ארץ רחבת ידיים בראשיתית ובתולית, של טבע קסום, אוכלוסייה מקומית דלילה, הרים, נהרות וציפורים – כמו שארץ כזו אמורה להישאר.

הפוסט קמצ'טקה – מסע ימי בקצה העולם הופיע ראשון במסע אחר

לפגוש מנטה בצלילה הראשונה בספארי צלילות, זה אירוע מפתיע ומבשר טובות. אמנם האיים המלדיביים ידועים בעושר של דגים, כרישים ומנטות, אבל את המנטות פוגשים לרוב ב"מנטה פוינטס" – נקודות מיוחדות בשונית שאליהן הן מגיעות כדי לאכול או לנקות את עצמן, ולא באקראי במהלך צלילה. לכן הופתענו לראות אותה מגיחה מולנו בצלילת ה"צ'ק-דייב" של הספארי, אבל לא שמעתי אף אחד מתלונן. המנטה הגיחה מולנו, עברה מעל, בחנה כל אחד ואחד, וכשהזרם נשא אותנו הלאה ממנה, היא הסתובבה וחלפה לידנו שוב, לפני שנעלמה בכחול העמוק. למרבית חברי הקבוצה, זו הייתה הפעם הראשונה במלדיביים וסביר להניח שלא תישכח במהרה.

האיים המלדיביים מיושבים כבר אלפי שנים – משבטים של עובדי אלילים שסגדו לאל השמש, דרך בודהיסטים שבאו מהודו וסרי לנקה ועד לסוחרים ערבים מצפון אפריקה, שהתוו את הדת השלטת במדינה מאז המאה ה-12. לאורך כל התקופה הזו תושבי האיים היו כפריים, דייגים ואנשי ים, שהשכילו לשמור על עצמאותם ועל אוצרות הטבע שלהם. בשנים האחרונות ישנה סכנה קיומית לאיים המלדיביים, בשל עליית מפלס הים. הנקודה הכי גבוהה בכל המדינה "מתנשאת" לגובה של פחות משני מטרים וחצי, כך שעליית פני הים מאיימת באופן ממשי על חייהם של התושבים. אבל תושבי האיים בעלי התושייה הכינו תכניות חירום, החל בהרחבה מלאכותית ומוגבהת בסמוך לאי מאלה הצפוני ועד מדינת מפלט בתחומה של הודו או של אוסטרליה.

מנטה ריי – גדול המחבטנים, מעל השונית באיים המלדיביים

שקט על פני המים (ומתחתם)
הרפובליקה של האיים המלדיביים כוללת כ-26 אטולים, שוניות אלמוגים טבעתיות, שכל אחד מהם כולל עשרות או מאות איים ואיונים. על רבים מהאיים לכל אורכה של המדינה החלו לקום, החל משנות ה-70, מלונות נופש. התיירות במלדיביים מתאפיינת בקצב רגוע וברמה גבוהה של מתקנים ושירותים, ואלה, ביחד עם תנאי מזג אוויר נוחים וים קסום, הפכו אותה למעצמה של תיירות רומנטיקה – חופשות ירח דבש וכיוצא בזה. עד כדי כך לוקחים שם את השקט ברצינות, עד שיש רזורטים המקפידים שהספינות שמביאות לקוחות חדשים יעגנו בקצה רציף שאורכו מאות מטרים, כדי שרעש המנועים לא יפריע לנופשים האחרים. וכמובן שהתחום התת-ימי, זה שהשקט יאה לו, תופס חלק נכבד מהתיירות במלדיביים.

שפע אדיר של דגים ואלמוגים הופכים את תיירות הצלילה לחלק מרכזי בתיירות הנכנסת למדינה

גם בתיירות הספינות, המכוונת ברובה לצוללים, שמים דגש על רמת שירות גבוהה ועל שקט ושלווה. כך, למשל, בשונה משאר הספינות בעולם, בהן מתארגנים לצלילה בספינת האם ואז עוברים לספינת העזר הקטנה, שממנה קופצים למים, במלדיביים ציוד הצלילה מגיע לאניית האם. לשם כך יש את ה"דוהני", ספינת עזר גדולה ומרווחת, שעליה משאירים את ציוד הצלילה, לרבות המדחסים. מה שמאפשר לשמור על שקט ורוגע בספינת האם, בזמן שהצוות מכינים את הציוד לצלילה הבאה. גן עדן, אמרנו?

השקט המופתי, החופים הנפלאים והים הצלול ושירותי תיירות ברמה גבוהה הופכים את המלדיביים לגן עדן של ממש

נגד הזרם, מול הכרישים
בחלק מהאזורים במלדיביים הזרמים חזקים למדי, ודווקא אלה המקומות שמושכים ריבוי בעלי חיים גדולים, בעיקר כרישים. מסיבה זאת במלדיביים משתמשים באביזר המכונה וו שונית (Reef hook), שמטרתו לקבע את הצולל לשונית במקום של זרם חזק. לא כל צלילת זרם, מסתבר, היא צלילת דריפט, יש מקומות שבהם דווקא רוצים לעצור מול הזרם, לנשום ברוגע מהווסת, לראות את העולם חולף ממול וליהנות מהזרם. את כל זה חשוב לעשות תוך הקפדה לא לפגוע בשונית האלמוגים או בבעלי חיים אחרים, ולהקפיד לנעוץ את הוו אך ורק בסלע חשוף, יציב וללא דיירי משנה.

מפגש עם צב ים גדול הוא כמעט עניין שבשגרה במהלך הצלילות במלדיביים

עם הוו נעוץ בסלע, עם הזרם מכה בפנים, שורה של צוללים עומדים וממתינים. ואז הם מגיעים: כריש לבן קצוות, כריש שונית אפור, להקות של דגים, ועוד כריש אחד ועוד אחד ועוד ועוד. ואז להקה של 20 כרישים, שגרמו לנו לנתק את הוו ולהיסחף ביחד איתם, עד שהאוויר במכלי הצלילה החל לאזול והיינו צריכים לסיים את הצלילה.

באותו ערב, כשהפלגנו לאטול ארי (Ari Atoll), ידענו שצלילה כזו לא תחזור. שאחרי מנטה בצלילה הראשונה ולהקת כרישים בצלילה שאחריה, אין ספק שעברנו את שיא הטיול כבר ביום הראשון. למחרת גילינו שטעינו.

לשנורקל עם כריש לוויתן
באטול ארי חיכינו לשיא המקומי, אחת הצלילות הנחשבות בכל המלדיביים: קודה-רה טילה (Kudah Rah Thila). טילה הוא השם המקומי לגבעת אלמוגים, שמגיעה כמעט עד לפני השטח. בקודה-רה יש כמה גבעות כאלו אחת ליד השנייה, וביניהן עושר אדיר של דגה, שכמוהו לא ראיתי כמעט בשום מקום אחר. בין להקות של לוטיינים ולהקה ענקית של אלפי כחלים, צללנו והתמוגגנו מהשפע האדיר הזה, גם בלי כריש או מנטה אחת לרפואה. לפתע תנועה מתוזמנת היטב של כל הדגים בים ושלושה דגי טונה זריזים עטו מהכחול, לכדו מה שהצליחו ונעלמו שוב, משאירים את הדיירים המקומיים להמשיך בחייהם, עד הפעם הבאה. בראש הטילה, ממש לפני חניית הבטיחות, עצרנו מול מקבץ של יותר מעשר שושנות ים זו לצד זו, מנסים לצלם את היפה ביותר מבלי שצולל ייכנס לפריים, משימה לא פשוטה.

דג השושנון הוא אחד הדיירים האהובים והמשעשעים בשונית האלמוגים המלדיבית

כשחזרנו מהצלילה, הקפטן של הספינה בישר לנו שכריש לווייתן שוחה באזור ושספינה נוספת כבר נמצאת לידו ונוסעיה משנרקלים עם הכריש. כשהגענו ללגונה הבנו ש"ספינה נוספת" זאת לא בדיוק ההגדרה הנכונה: לא אגזים אם אומר ששנירקלנו לצד הכריש לווייתן ביחד עם עוד 100 משנרקלים מספינות אחרות. הבלגן היה גדול, אבל הכריש – גדול עוד יותר, למרות שהוא בעצם רק כרישון צעיר וחמוד. אחרי המפגש עם כריש הלווייתן, חשבנו שדבר כבר לא יפתיע אותנו בספארי הצלילה הזה. ושוב טעינו. שתי נקודות שיא עוד היו לפנינו.

כריש הלווייתן הוא הדג הגדול ביותר שחי באוקיינוסים, ובמלדיביים הסיכויים לראותו גבוהים ביותר

מה עושות החבצלות בלילה?
מאיה טילה הוא האתר הכי נחשק לצלילת לילה במלדיביים. מתחילים מראש הטילה, בעומק שמונה מטרים, וגולשים לאט אל המדרון, כדי לקבל קצת הגנה מהזרם. לילה מסביב, רק אורות הפנסים מאירים את החשכה. וגם אורות הפנסים של הקבוצה ההיא ושל הקבוצה הזו ושל כל הקבוצות האחרות שכבר פגשנו באותו בוקר לצד הכריש. ככה זה כשאתה פופולרי, ומאיה, אין מה לומר, היא ממש מלכת הכיתה. על מדף סלע מנמנם לו צב, על קיר אנכי מחבטן גדול חופר בתוך סדק להוציא משם סרטן שערב לחכו. אבל אז הגיעו הציידים: קודם כל, כריש לבן קצוות, ואחריו, בראש הטילה, עשרות רבות של כרישים. גם מחבטנים שוטטו על ראש הטילה, נוברים בחול אחר מזון, סרטנים וחבצלת ים, שביום נראית כמו שיח ובלילה מטיילת ועוד הפתעות גדולות וקטנות.

הנוף התת הימי במלדיביים הוא קסום ומיוחד, עם שפע צבעים, תנועה וחיים

עם המנטות במים וגם בחול
לרובנו נקודת השיא הגיעה במקום הכי צפוי: מנטה פוינט. אחרי שחייה הלוך וחזור לאורך מדרון רדוד בציפייה דרוכה, הן הגיעו. שש מנטות ענקיות, עם מוטת כנפיים של לפחות ארבעה עד חמישה מטרים כל אחת. מה יש להן לחפש בנקודת המפגש השכונתית? מזון, כמובן.

מחול המנטות – היצורים הענקיים האלה ניזונים מפלנקטון – סרטנים זעירים, רכיכות שקופות, ביצי דגים ועוד

המנטה ריי הוא הגדול במחבטנים (מסדרת הבטאים, עליה נמנים חתולי ים, עטלפי ים ודומיהם). מוטת הכנפיים עשויה להגיע לתשעה מטרים, ומשקלה לכשלוש טונות. למרות גודלה העצום, המנטה היא יצור שליו מאין כמוהו, שנע באציליות וניזון מפלנקטון – סרטנים זעירים, זחלי דגים וחסרי חוליות, ביצים ותוצרי רבייה הנסחפים במים, וגם דגיגים זעירים הנעים עם הזרם. את כולם גורפת המנטה דרך פיה הפעור, תוך שהיא נעה קדימה מול הזרם. המים חולפים דרך פיה ויוצאים מפתחי הזימים, בעוד שהפלנקטון נלכד במסרקנות הזימים, משם היא גורפת אותו כשהפה שלה סגור. ה"קרניים" הנמצאות משני צדי פיה מסייעות לה לנתב את שטף המזון, בעת שהיא לא ניזונה, הקרניים מגולגלות ומכונסות בעצמן. תנועות הגלגול מעלה בתוך המים הן למעשה תנועות גריפה מהירה בתוך ענן פלנקטון צפוף. לעתים קרובות ניתן לראות על גופן דגי דבק נצמד (רמורה), אשר סנפיר הגב שלהם משמש אותם ככרית הדבקה, והם תופסים טרמפ על מנטות או דגים גדולים אחרים, כמו גם על יונקים ימיים או צבי ים, וניזונים משאריות שלהם.

אחרי שעה של התרגשות מסעירה מתחת למופע של המנטות, התחלנו לעלות בזוגות אל פני המים. בדקות הבאות, אחרי שעלינו לספינה, המלדיביים איבדו לזמן מה את השקט והשלווה האופייניים להם….

פיסול בחול על רקע צבעי השקיעה המרהיבים של המלדיביים

בערב האחרון לפני ההפלגה חזרה למאלה הבירה, נחתנו, כמו רובינזון קרוזו, על אי לא מיושב, ובזמן שאנשי הצוות שקדו על ארוחת הערב שלנו, אנחנו בנינו בחול מנטה לתפארת. טוב, לא בדיוק. אנשי הצוות בנו גם את המנטה בחול, לנו נותר רק לשכשך רגליים במים הטורקיז הנעימים, להצטלם עם היצירות ולהודות לצוות, למנטות ולכרישון שלנו על שבוע בלתי נשכח בגן העדן של המלדיביים.

עוד על טיולים לאיים המלדיביים

_______

אמיר גור – מדריך צלילה וביולוג ימי, מנהל מחלקת הצלילה של החברה הגיאוגרפית, מחבר הספר "מתחת למים – 44 אתרי צלילה בישראל" ומדריך טיולים ברחבי העולם.

הפוסט ספארי צלילה באיים המלדיביים הופיע ראשון במסע אחר