• מדריך מסע אחר לברצלונה
• מדריך מסע אחר לספרד

ברצלונה מציעה למבקרים בה מסלול שחוצה את העיר מחוף הים בדרום־מזרח ועד הגבעות בצפון־מערב, ונותן הזדמנות מצוינת לטייל בעיר כפי שנכון לעשות זאת: באלכסונים בלתי מתוכננים, דרך כיכרות עלומות, וברעבתנות. המסלול, שמכונה בשפת המקום "רוטה דל מודרניסמה" (RUTA DEL MODERNISME), עוקב אחרי מרבית היצירות המודרניסטיות, הפזורות בעיר, ומאפשר למבקרים (ובהם קָטָלָנים לא מעטים) לעשות היכרות מחודשת עם הסגנון שהפך לסימן היכר של העיר.

המודרניסמה הקָטָלָני, שצובע את נופה העירוני של ברצלונה, הוא מופע מקומי של סגנון שצמח באירופה החל מהרבע האחרון של המאה ה־19. הסגנון, הידוע בעיקר בשמו הצרפתי "אר נובו" (ART NOUVEAU)), כונה בכל ארץ בשם אחר – SEZESSIONSTIL באוסטריה, FLOREALE באיטליה, STYLE 1900 בבלגיה, JUGENDSTIL בגרמניה, ובאנגליה MODERN STYLE. זהו מעין סגנון־מעבר בין ההיסטוריוציזם, שביטא הערצה לסגנונות הבנייה הקלאסיים, לבין נסיון להתקרב לתנועה המודרנית, שהפנתה עורף למושגים של מקום וזמן, וטענה שכדי ליצור עולם טוב יותר, דרוש סגנון בינלאומי חוצה גבולות שיהיה מעין שפה בינלאומית.
האר נובו הושפע מהתנועה האנגלית "ארטס אנד קרפטס" (ARTS AND CRAFTS), שפעלה מאמצע המאה ה־19 ושמה לעצמה כמטרה להחיות את המלאכות והאמנות השימושית. לפי התפיסה הזאת, שרווחה בימי הביניים, כל מבנה הוא יצירה של בעלי מלאכה מומחים שונים, העובדים זה לצד זה.

אומני סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בכל אירופה גילו את היתרונות הרבים הטמונים בשימוש בברזל, המסוגל לשאת משקל רב. ב־1900 עיצב הקטור גיומאר הצרפתי את תחנות המטרו הראשונות בברזל, זכוכית וקרמיקה, וטען שיש לאמץ "חומרים חדשים לאמצעי תחבורה חדש". הוֹרְטָה הבלגי עיצב את מוטות הברזל כאילו היו עצמות דקיקות או גבעולי צמח, והיה מוקסם מעמידות החומר. האנלוגיה לטבע, שמקורה בהבנה החדשה של מהות החומר, עומדת בבסיס האר נובו. מאוחר יותר טענו אנשי הארטס אנד קרפטס, כי אנשי האר נובו לא הבינו את רוח הדברים, ואף כינו אמנות זו "מחלה דקורטיבית".

המודרניסמה הקטלני, כמו תנועות אחרות באירופה, מצטיין במגע מקומי. אבל שלא כמו בשאר המקומות, זכתה התנועה המודרניסטית בקטלוּניה לפופולריות עצומה, שקיבלה משמעויות פוליטיות וחברתיות.

אמנות ופוליטיקה
במאות ה־14 וה־15 היתה קטלוניה לכוח כלכלי ומסחרי לחופו של הים התיכון. כאן צמחה הבורגנות החדשה בזמן שהמבנה הפוליטי־חברתי של חלקיה האחרים של ספרד עדיין היה פיאודלי. יתרה מזאת, בשעה שספרד עסקה בקולוניאליזציה של העולם החדש ובניצול אוצרות הטבע שבו, השקיעה קטלוניה בפיתוח מקומי. כך קרה שב־1850 הפכה לאיזור המתועש הרביעי בעולם, ונוצר בה גם מעמד פועלים. בסיום המאה ה־19 היא נקרעה במאבקים חברתיים אלימים שעורר מעמד הפועלים, יותר מכל עיר תעשייתית אחרת באירופה.
אך מי שהביא להתפתחות התרבותית במחצית השנייה של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 שכונתה "תחייה", רנאסנסה (RENAIXENCA) בקטלנית, היתה הבורגנות. היא זו שמימנה את הליצ'או (LICEO), תיאטרון אופרה פרטי, שהבורגנים באו לחזות באופרות שהועלו בו. הבורגנות תמכה גם באמנויות אחרות. כך קרה שהאמנות הפלסטית לא קפאה על שמריה. פאריז, ולא מדריד הבירה הספרדית, היתה המרכז התרבותי שאליו נשאו האמנים הקטלנים את עיניהם. באמצעות המתח המתמיד בין האמנות הרומנטית לריאליסטית, שני זרמים שאפיינו את האמנות הקטלנית בת אותה תקופה, חיפשו הבורגנים הקטלנים אחרי זהותם הלאומית.

בו־בזמן צמחו בברצלונה אמנים שחזרו ביצירתם לאמנות הקטלנית של ימי הביניים והרנסאנס וציירו ציורים היסטוריים, לצד אמנים כמו ראמון קאסאס (CASAS) וסנטיאגו רוסיניול (RUSINOL), שינקו מהאסכולות האימפרסיוניסטיות הפאריזאיות. האדריכל הקטלני אנטוניו גָאוּדי היה גם הוא "המצאה" מקומית מלאת תעוזה. נוסף לכך צמחה בברצלונה באותה תקופה אסכולת ה־NOUCENTISME שהושפעה מאסכולות ים־תיכוניות קלאסיות. האידיאולוג של הזרם הים־תיכוני הזה היה אויג'ני ד'אורס (EUGENI D’ORS) שהשפיע על דור שלם של ציירים, בהם מיר ופיקאסו. לא היה זה רק זרם אסתטי, אלא גם גישה מוסרית פוליטית שניסתה למצוא בקטלוניה מאפיינים עצמאיים.

למרות הפעילות האמנותית מלאת התעוזה, נאלץ פיקאסו לפתח את הקוביזם הרחק מברצלונה. בסופו של דבר, הבורגנות של העיר היתה שמרנית ולא נתנה לזרמים האוונגרדיסטיים הגדולים להתבטא, גם משום שהיתה עסוקה בגיבוש הזהות הלאומית. חואן מירו וסלוואדור דאלי נאלצו גם הם לעזוב, כדי להתפתח במקומות אחרים. מן האמנים בעלי השם העולמי, אולי היה האדריכל גאודי היחיד שהעפיל לגבהים מתוך הקרקע של קטלוניה.

גאודי הוא אחד המייצגים המודרניסטיים של ברצלונה. אבל המודרניסמה בברצלונה הוא הרבה יותר מעוד סגנון. יותר מ־200 מאפיות, בתי מרקחת, חנויות ממתקים ובתי קפה מעוצבים בסגנון זה, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. במעלה שדרות רמבלה ((RAMBLA, למשל, בבית מספר 121 נמצא בית המרקחת נאדאל (NADAL). זהו בית עסק קטן שנפתח ב־1850 ועוצב בסגנון אר נובו, עם אריחי קרמיקה צבעוניים. כאז גם היום, הוא מוכר צרורות של צמחי מרפא ריחניים.

המסלול של המודרניסמה, הכולל את פרמאסיה נאדאל, מסומן לכל אורכו על ידי מרצפת אדומה שעיצב גאודי עבור הקאזה מילה (CASA MILA), אחד הבתים שתיכנן. המסלול מתחיל כמובן ביצירה פרי ידיו – פלאו גואל (PALAU GUELL), ומסתיים ביצירה נוספת שלו – פארק גואל. למרות זאת, המודרניסמה עצמו אינו מתחיל ומסתיים בגאודי, כפי שנוטים רבים לחשוב. גאודי אמנם התחיל במודרניסמה, אך פרש ממנו והמציא סגנון ייחודי. נציגיה המובהקים של התנועה, כמו לואיס דומנך אי מונטאנר (LLUIS DOMENECH I MONTANER), פואיג אי קאדאפלך (PUIG I CADAFALCH) ופראנסס ברנגואר (FRANCESC BERENGUER), כמעט אינם מוכרים מחוץ לגבולות ארצם.

בעקבות האדריכלים
בשנת 1888, כשנפתחה התערוכה העולמית של ברצלונה, קיבלו אדריכלים אלה יחד עם גאודי הזדמנות יוצאת דופן לשנות את פני העיר. דומנך נבחר לתכנן את "הוטל אינטרנשיונל" בשדרות גרסיה, שפורק עם תום התערוכה, ואת הקפה־מסעדה שבפארק הזואולוגי. ההתלהבות היתה רבה עד כדי כך שהמלון, על חמש קומותיו, נבנה בתוך 63 ימים בלבד, כשדומנך משתמש בפסי רכבת כיסודות לבניין. בתקופה שבין התערוכה למלחמת העולם הראשונה עסקו רבים מאדריכלי המודרניסמה בעשייה פוליטית. דומנך שימש כנשיא האיחוד הקטלני והליגה הקטלנית, וגאודי היה מתרים נלהב למען בניית "קתדרלת העניים"; פעולה שבעקבותיה הוקמה תנועה פטריוטית דתית.

הדרך המומלצת ללכת בעקבות האדריכלים הללו ולהתרכז במודרניסמה היא לרכוש בבית הראשון שאליו תגיעו את הכרטיס המשולב, הכולל ביקורים מודרכים בשמונה אתרים. זה אינו סיור פשוט, משום שכדי להספיק להגיע לכל הסיורים המודרכים יש להצליב כל כך הרבה מידע על שעות פתיחה ושעות סיור, שעדיף להיעזר באחת המדריכות המסתובבות בבתים. אלה בדרך כלל סטודנטיות לאמנות או לארכיטקטורה, בעלות גאווה לאומית עצומה שקשה לאתר בבחורות בנות גילן במקומות רבים בעולם. מכשלה נוספת היא שסיורים רבים נערכים בקטלנית. כך קרה לי בהיכל המוסיקה (EL PALAU DE LA MUSICA CATALANA) שנבנה על ידי דומנך ב־1908.

היכל המוסיקה, שנוסף לו אגף חדש ב־1989 בתכנונם של אוסקר טוסקווטס (OSCAR TUSQUETS) וקרלוס דיאז (CARLOS DIAZ), מהווה את אחת התחנות על דרך המודרניסמה. כשהוקם בתחילת המאה, ביטא העיצוב שלו עקרונות של שינוי חברתי: לא עוד חלוקה למעמדות, אלא חלל אחד לכולם. לאולם הקונצרטים עצמו יש תקרת זכוכית צבעונית, מרשימה. דומנך תיכנן גם את בית ההוצאה לאור, שהיום הוא מוזיאון על שם הצייר הקטלני אנטוני טאפייס (TAPIES). בבניין זה עשה דומנך דבר מודרניסטי מובהק, והחצין את שלד עמודי הברזל וקורות הפלדה, שאפיינו עד אז רק את תחנות הרכבת ומבני השווקים.

דרכם של האדריכלים האלה היתה רחוקה מלהיות סלולה. הביקורת שהוטחה ביצירות אלה בתחילת המאה היתה רבה. בורגני ברצלונה התחלחלו למראה "חילול" עירם. בעיקר הושם היכל המוסיקה ללעג. אחרי הכל, הבורגנים היו שמרנים, ומי שרצה אוונגרדיזם אמיתי נאלץ לנדוד באותן שנים לפאריז.

בדרך לפלאו גואל של גאודי עוברים ברובע הגותי. כדי להגיע אליו, יש לחצות את שדרות רַמְבְּלָה. במקורן, היו השדרות אפיק נהר, שהיווה במאה ה־16 נתיב הליכה לדיירי המנזרים באיזור, ואף נקרא "דרך המנזרים". רק במאה ה־18 נסללה שם דרך ממש. השדרות האלה, שבערים רבות הן הופכות ל"מלכודת תיירים", משמשות כאן עורק חיים מרכזי, המצליח להעביר את החיוּת הבלתי נדלית של העיר. בבוקר נראים כאן קונים עמוסים סלים, חוזרים מהשוק הסמוך; אחרי הצהריים צועדים פה אנשים היוצאים לסידורים ובערב – משפחות ההולכות בנחת לעבר הים. לאורך השדרה ניצבים מוכרי פרחים ומוכרי ציפורים, ופסלים חיים משחקים בפני העוברים והשבים.

פלאסה ריאל (PLACA REIAL), אחד המוקדים של חיי הלילה בעיר, צצה פתאום סמוך לשדרות. עד סוף המאה ה־19 שכן כאן מנזר קפוצ'יני קודר. היום זה אתר לילי תוסס של פאבים, מסעדות ונערים המציעים סמים לכל עובר ושב. במוצאי יום ראשון משתרך תור מפתח אחת המסעדות וחוצה באלכסון את הכיכר. כל העומדים בתור הם תושבי העיר; מועדון הג'אז הכי טוב בעיר נמצא שם. אשכולות פנסי הרחוב הזה עוצבו גם הם על ידי גאודי הצעיר ב־1878.

רשימת פלאים
הפלאו גואל הוא גאודי לחלוטין. כשהחליט גואל, תעשיין אמיד שהיה לימים פטרונו של גאודי, למקם את ביתו ליד שדרות רמבלה, הרימו בורגני ברצלונה גבה. מאדם במעמדו ציפו שיבנה את ביתו בפסייג דה גרסיה (PASSEIG DE GARCIA)  האלגנטית, אבל גואל החליט לגור דווקא על פיסת הקרקע הקטנה יחסית באמצע העיר, שהיתה קרובה לבית הוריו. הוא הורה לאדריכל אנטוניו גאודי "לא לחסוך בחומרים". גאודי לא התווכח, ועשה ככל יכולתו כדי להפיק מהמקום הצר הזה את המירב.

כדי לתת אשליה של גודל ומרחב, מיקם גאודי חלונות בגבהים שונים ויצר אשליה של ריבוי מפלסים. הוא התקין חלונות מזכוכית חלבית שהוארה באור מלאכותי, וכך הסווה את העובדה שבמרחק מטר מהחלון ניצב קיר של בית סמוך. בקומת האירוח הקים את המרפסת האופיינית, שממנה נהגו העשירים לצפות בשכניהם ולהציג את עצמם לראווה. כאן פנתה המרפסת לחצרות אחוריות ונועדה לתת אשליה של גודל. הארובות ופתחי האיוורור המכוסים בשברי קרמיקה מזכירים את השתייכותו של גאודי לזרם המודרניסמה של ברצלונה.

משפחת גואל התגוררה בבית רק עד מלחמת האזרחים שהחלה ב־1936, אז הוא נתפס על ידי האנרכיסטים שהפכו אותו למיפקדה אזורית. את קומת המרתף המעניינת הם הפכו לבית כלא. בשנת 1945 הוא הועבר לרשות עיריית ברצלונה, שהקימה בו מוזיאון.

גואל היה שייך למעמד הבורגנות, שאיפשר במידה רבה את פעילות האדריכלים המודרניסטים. בידי מעמד זה היה הכסף שבאמצעותו נבנו המעונות המפוארים לאורך פסייג דה גרסייה, שהוא היום עמוד השידרה של רובע אשמפלה. במפת ברצלונה נראה הרובע כמו דף ממחברת חשבון. הריבועים המדויקים הם תוצאה של תוכנית הרחבה של העיר משנת 1859 בשם "סדרה" (CEDRA, כשם האדריכל שתיכנן אותה), שהתוותה את צורתה המיוחדת של ברצלונה.

התוכנית, שנכפתה על העיר על ידי השלטון המרכזי במדריד, התגלתה כמצוינת. היא חזתה במדויק את התרחבותה של ברצלונה – הישג מרשים בתחום תכנון הערים. מדובר בשתי וערב של רחובות שרוחבם 20 מטרים, וכל חלקות המגורים והמבנים שביניהם זהות בגודלן. זהו ערבוב של מעונות פרטיים, בנקים, תיאטראות, בתי קפה ובעיקר יצירות מופת מודרניסטיות.

במקור, היה הפסייג דה גרסייה שביל רחב, שהוביל מהעיר המוקפת חומה לכפר גרסייה, שהיום הוא שכונה בוהמיינית תוססת. אחרי שניטעו בו עצים, הופיעו פנסי הגז הראשונים, קרונות רתומים לסוסים, ומ־1890 הפך לאיזור מגורים יוקרתי. עמודי התאורה המודרניסטיים הם ביטוי לרוחו של המעמד הגבוה של ברצלונה.

רשימת הפלאים הנמצאים לאורך הדרך ארוכה: קאזה לאו מוררה (CASA LLEO MORERA), שבנה דומנך ב־1902, היא מלאכת מחשבת משולבת של זכוכית ומתכת, שעליה ניצח הארכיטקט; קאזה אמטלר (CASA AMETLLER), ביתו של יצרן שוקולד, שמינה את הארכיטקט פואיג (PUIG) לשפצו, וזה הוסיף לו חזית מדורגת נפלאה, ובחוש הומור קטלני הציב בה פסלים של קופים אוכלים שוקולד.

פלא נוסף הוא קאזה באטלו (CASA BATLLO) של גאודי. יצרן הטקסטיל חוזה באטלו אי קזנובס ביקש, וגאודי נתן לבית הפשוט צורה חדשה. הוא אירגן מחדש את קומת החדרים והוסיף קומה חמישית למשרתים, ואז נפנה לטפל בחזית שתהיה בת תחרות ליצירתו של פואיג. כך הפכה החזית האפורה וצרת המידות לתכשיט ענק. את החלק העליון שלה כיסה גאודי בקרמיקה כחולה וירוקה, שהזכירה לסלוואדור דאלי את "מימיו השקטים של אגם". את חלונות הקומה הראשונה מיקם במסגרות אבן דמויות ביצה. אנשי ברצלונה טענו בלהט כי זו פרשנותו של גאודי לאגדת סנט ג'ורג', פטרון העיר שנלחם בדרקון והביסו.

הקאזה מילה (CASA MILA) נבנה בשנים 1905 עד 1910, והוא בית המגורים האחרון שבנה גאודי. היום זה אחד היהלומים שבכתר המודרניסמה. חזית האבן המקומרת, מרפסות הברזל המשורגות והארובות המפוסלות והמפותלות זכו בזמנן לקבלת פנים צוננת ולגלגנית. אינטלקטואלים ואנשים מן השורה גם יחד התבדחו על חשבונה. הצייר סנטיאגו רוסיניול כינה את הבית "המחצבה", וטען כי האנשים שיתגוררו בו יגדלו נחשים כחיות מחמד. ז'ורז' קלנסו, הפוליטיקאי הצרפתי שביקר בברצלונה, אמר כי הקטלנים שבויים באגדת סנט ג'ורג' עד כדי כך שבנו בית לדרקונים.

גברת מילה, בעלת הבית המיועדת, לא הפסיקה לתבוע שינויים בתוכנית. היא סירבה להשתמש ברהיטים רבים שגאודי עיצב במיוחד לבית, ומכרה אותם. מה שניצל מידיה, ומתהפוכות אחרות, שמור היום במוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם רהיטים מודרניסטיים אחרים. עליית הגג הפכה לחלל תצוגה לעבודותיו של גאודי, ועל הגג צולמה סצינה מפורסמת בסרטו של אנטוניוני "זהות גנובה", שחלקים רבים ממנו צולמו בתוך יצירות של גאודי. חלל עליית הגג, הבנויה מקמרונות לבנים, שימש בעבר כאיזור כביסה. 270 הקשתות הפרבוליות מזכירות צלעות של חיה ענקית או עצי דקל. הארובות על הגג, שבהן שיבץ גאודי שברי זכוכית ירקרקים של בקבוקי שמפניה, כיאה למעמד הדיירים, הן ספירליות כדי להקל על יציאת העשן.

הלקוח אינו ממהר
אולי אפשר להחמיץ את בתי המגורים של המודרניסטים, אבל קשה להתעלם מצריחי הכנסייה הבלתי גמורה, הסגרדה פמיליה ("המשפחה הקדושה", SAGRADA FAMILIA), החולשים על  העיר. גם כשהחלה בנייתם ב־1882 לא הותירו הצריחים הרבה אנשים אדישים: "נשמה מונצחת באבן! גדולת היצירות הארכיטקטוניות ב־25 השנים האחרונות", קרא לואי סליבאן כשראה לראשונה את הפלא. הסופר האנגלי ג'ורג' אורוול שנלחם במלחמת האזרחים בספרד, כתב ב"מחווה לקטלוּניה": "בהזדמנות הראשונה שהגעתי לברצלונה, הלכתי לראות את הקתדרלה. קתדרלה מודרנית ואחד הבניינים הזוועתיים ביותר בעולם. יש לה ארבעה מגדלים מחודדים עם חרכי ירי, בצורה של בקבוקי יין הוק. שלא כמו רוב הכנסיות בעיר, היא לא ניזוקה בתקופת המהפכה. אני חושב שהאנרכיסטים גילו טעם רע כשלא פוצצו אותה כשהיתה להם הזדמנות לעשות זאת".

הכנסייה הפכה למוקד עניינו של גאודי שהחל לעסוק בה ב־1891, ובגיל 62 עבר להתגורר באתר הבנייה. אלברט שווייצר, הרופא והתיאולוג הגרמני, שנפעם מחיוּתן של הדמויות המפוסלות באבן מעל הדלת הראשית, סיפר כי כשהתבונן ב"הבריחה למצרים" – סצינה המספרת על מסעם של מריה וישו למצרים על גבי חמור – אמר לו גאודי: "כשנודע שאני מחפש חמור בשביל הנסיעה, הביאו לי את טובי החמורים של ברצלונה, אבל מריה והילד לא יכלו לעלות על חיה חזקה וטובה, אלא על בהמה מסכנה, זקנה ומפוחדת, אבל עם משהו נחמד בפנים. כזה חמור חיפשתי, ומצאתי לבסוף רתום לעגלה של אשה שמכרה חול. ראשו השמוט כמעט נגע באדמה, ובקושי רב שכנעתי את האשה להביאו. כשיצקתי אותו לאט לאט, בגבס, היא מיררה בבכי כי לא חשבה שייצא מזה חי". גאודי לא ציפה לראות את סיום עבודתו. כמו הקתדרלות של ימי הביניים, נראה היה שגם בנייתה של זו תימשך דורות. "הלקוח שלי אינו ממהר", נהג לומר.

הכנסיות מעורבות בתחושות הלאומיות של בני ברצלונה. בשעות הצהריים של יום ראשון מתכנסים למרגלותיהן בני העיר, כדי לרקוד את הריקוד הקטלני המסורתי לצלילי תזמורת. הרקדנים, מבוגרים ברובם, מסתדרים במעגל ומניפים ידיים. ההתחלה איטית, דומה להליכה. לאט לאט מצטרפים עוד ועוד אנשים. כל מצטרף חדש מניח את נעליו ותיקו במרכז ונקלט למעגל באהבה. בהפסקות הנדירות שבין הריקודים ממהרים הרוקדים להתנשק ולהתחבק, ולפעמים נוצר מעגל נוסף, קטן, של ידידי נפש שרוקדים יחד שנים רבות. במעגל הגדול ממהרים הצעירים לקלוט את המעגל הקטן לקרבם. זה הקוד העתיק של השבט הקטלני – שום שבב מודרניסטי לא דבק בו.

תודה לד"ר אשר שטרן על עזרתו בהכנת המאמר.

הפוסט מסלול מקיף ומיוחד בברצלונה הופיע ראשון במסע אחר

היתה זו סימון דה בובואר שהביאה ב־1939 את ז'אן פול סארטר לקפה דה פלור (Cafe de Flore). הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ובחורפים הקשים, לאורן החיוור של מנורות האציטילן, דמה בית הקפה למרתף עגום. רוב היוצרים התכנסו בתוך עצמם, ואלה שדיברו, עשו זאת בקול נמוך; מלבד המשורר ז'אק פרֶווֶר וחבורתו, שהמשיכו לעשות רעש כהרגלם. שנים מאוחר יותר כתבו על התכנסות זו של סופרים ומשוררים כעל ועידת חירום נגד הכיבוש הגרמני – סוג של רזיסטאנס אינטלקטואלי.

האמת פרוזאית הרבה יותר: סארטר ודה בובואר התגוררו בבית מלון – תמיד בשני חדרים נפרדים – ללא חימום וללא תאורה מספקת. בית הקפה סיפק תנאים נוחים יותר לשיחה ולכתיבה. בעליו של קפה דה פלור, מסייה בובל, נהג להתלונן ולומר כי סארטר הוא הקליינט הגרוע ביותר שלו, "יושב כל היום מול דף נייר עם כוס אחת של שתייה מבוקר ועד ערב". עשרים שנה אחר כך, בסוף שנות החמישים, כבר נהג מסייה בובל להצביע על האיש שישב בפינה ולומר בגאווה לגדודי תיירים: "רואים את האיש הקטן בפינה? זהו ז'אן פול סארטר".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מאז שפתח הסיציליאני פרנצ'סקו פרוקופיו ב־1686 את בית הקפה הראשון בפריז, קפה פרוקופ (Cafe Procope), כל מי שרצה לומר משהו בעיר הזו, להביע דעה, לסתור אותה או להגן עליה, עשה זאת בבתי קפה – ויקטור הוגו, אונורה דה בלזאק, וולטר, בנג'מין פרנקלין ואפילו ז'אן ז'אק רוסו, שבדרך כלל לא אהב לצאת מביתו. בשנת 1721 תיאר מונטסקייה ב"מכתבים פרסיים" את קפה פרוקופ כ"מקום שכשיוצאים ממנו יש לנו רושם שאנחנו יותר אינטליגנטים משנכנסנו"; בזמן המהפכה הצרפתית נפגשו בפרוקופ בכירי המהפכנים, בהם דנטון ורובספייר; אבל פרסומו העיקרי בא לו מכך שהיה, החל מ־1750, ביתם ומקום מפגשם של "האנציקלופדיסטים" (הוגי דעות שהוציאו את האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה), בהנהגת דֶני דידְרו.

כיום, עדיין באותה כתובת, rue de l'Ancienne Comédie  בלב הרובע הלטיני המתויר, הוא משמש כמסעדה, אבל בעיקר כאתר עלייה לרגל של תיירים. החללים הארגמניים מחולקים לסלונים, הנקראים על שמם של יושבי המקום בעבר: מולייר, דידרו ושופן. לוחיות מוזהבות עם שמותיהם תלויות על הקירות מתחת לפורטרטים שלהם. ועדיין אפשר לראות כאן את שולחן השיש הוורוד של וולטר; סדוק, אך מלא חשיבות.

ארץ הקוניאק והארץ המובטחת

המונח "קפה ספרותי" חמקמק וקשה להגדרה. במבט ראשון, נדמה כי לקראת סוף המאה ה־19 ישבו סופרים, משוררים, שחקנים, מוסיקאים וציירים כמעט בכל מקום בפריז. "פריז היתה ארץ הקוניאק והארץ המובטחת", כתב המשורר והסופר הקובני אלחו קרפנטייר (Carpentier), "מקום קדוש לאינטלקטואלים, המטרופולין של החיים היפים, מקור כל תרבות". כולם נהרו לעיר האורות, וכל בית קפה היה "ספרותי" בפוטנציה. ובכל זאת, "קפה ספרותי" הוא, בפשטות, מקום שכתבו בו; יצירות מופת או הגיגים סתם. ולפעמים, כדי לזכות בתואר היה צריך פשוט מעט מזל. שלוש שנים לאחר שנפתח לה פרוקופ, למשל, התמקם במעלה הרחוב התיאטרון "קומדי פרנסז", ולה פרוקופ הפך מיד למקום מפגש של שחקנים, מחזאים וליצנים.

בסוף המאה ה־19 נדמתה פריז, על 600 בתי הקפה שהיו בה, לבית קפה אחד גדול. תרומה משמעותית לכך הרים מקורבו של נפוליון השלישי, הברון ז'ורז'־אז'ן הוסמן, שהופקד ב־1853 על בניית פריז החדשה. הוא שינה את התוכנית העירונית, יצר את השדרות הרחבות (הבולבארים) הנוחות לתחבורה (ולדיכוי מרידות), ובכל שדרה ושדרה וביציאות מתחנות מטרו החשובות נפתחו עוד ועוד בתי קפה. מרסל פרוסט, למשל,  מתאר ב"אהבתו של סוואן" כיצד הסתובב כסהרורי בשדרת האיטלקים, ממסעדה למסעדה ומקפה לקפה, לחפש את האשה שחשב כי אהב.

קפה דה פלור היום. היה מקום מפגשם של סוריאליסטים ודאדאיסטים | צילום: carolus124/flickr

מונמרטר – פיקאסו, לוטרק, רנואר

אמנים, רקדנים, סופרים ושחקנים רבים התגוררו באותה תקופה ברובע התשיעי, באיזור בית האופרה, שמתואר נאמנה ברומנים של אונורה דה בלזאק. כאשר עלה שכר הדירה ברובע התשיעי בעקבות נהירת הבורגנים אליו, עברו רבים מהאמנים לגבול הצפוני של העיר, למונמרטר (Montmartre); הגבעה שנודעה מאוחר יותר בבתי הקפה הספרותיים שלה, שאף לא אחד מהם קיים היום.

פאבלו פיקאסו וידידו הסופר, המשורר, הצייר ומבקר האמנות מאקס ז'אקוב העדיפו את הזוט (Zut) – מקום לא מוכר וללא שלט מכוון, שנשא רק את הכתובת המהוהה: "בירה". כמה שנים מאוחר יותר עברה חבורת פיקאסו ללאפין אגיל  (Lapin Agille) שבמונמרטר, שם בילתה ערבים פרועים ביותר, מלווים בסמים ובשירה קולנית, שאליה הצטרף גם בעל הבית. באותו מוסד אגדי ביקרו גם המשורר פול וֶרְלֶן והציירים טולוז לוּטְרֶק ואוגוסט רנואר. גיוּם אפולינֶר קרא שם משיריו, אותם כתב בצורת מגדל אייפל או עניבה, במחאה על הסדר הקיים בשירה ובכלל. חבורה זו התאספה סביב האידיאל הקוּבּיסטי ונלחמה בחסידי האמנות הפורמליסטית, שהתרכזו בבית קפה אחר, נובל אתנה (Nouvel Athene) בכיכר פיגאל (היום עומד במקומו קברט  נרקיס). זמן קצר אחר כך נסגר נובל אתנה, ובכך הוכרזו נצחונו של הקוביזם ומותה הרשמי של האמנות הפורמליסטית. ב־1910, כשעברו פיקאסו וחבורתו לקפה הֶרמיטאז', היו השנים הגדולות של מונמרטר כבר מאחוריו.

מונפרנאס – מֶכָּה של האינטלקטואלים

בשנות העשרים גילו האמנים את הגדה השמאלית, ועקב עליית שכר הדירה במונמרטר נדדו כמעט כאיש אחד לגבעה אחרת, למונפרנאס (Montparnasse). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה זו למֶכָּה של האינטלקטואלים. "כל משורר אפל ולא חשוב, כל צייר שרצה להצליח במקום כלשהו בעולם חייב לעשות קצת שירות צבאי בלה רוטונד או בלה קופול, שתי אקדמיות של מדרכה", כתב המשורר הצרפתי לאון פול פרגו.

בצומת ואוון (Vavin), במפגש שדרות מונפרנאס עם שדרות רספיי (Raspail), עדיין ניצבים ארבעת בתי הקפה המיתולוגיים: לה דום (le  Dome), לה קופול (la Coupole), לה סלקט (le Select) ולה רוטונד (la Rotonde), ובמרחק כעשר דקות הליכה משם – בית קפה אופנתי נוסף מאותה תקופה, לה קלוזרי דה לילה (la Closerie des Lilas). השינוי הבולט במיוחד שחל במונפרנאס מאז ימי הזוהר שלו הוא בניית המגדל הגבוה שמתנשא כעת בטבורו, 59 קומות ובהן מאות משרדים ומרכז מסחרי גדול. אולם ברובע עדיין פועלים אמנים לא מעטים, בבתים רבים יש סטודיות של ציירים ופסלים, והמדרכות, העצים, הרחובות הקטנים, הכיכרות ותלמידי בית הספר לאמנות מזכירים את העבר הבוהמי. גם שיפוץ בתי הקפה נעשה בזהירות, תוך ניסיון לשמור על הקסם והמסורת של העבר.

קפה לה דום. הצומת שבו נפגשה האינטליגנציה מצפון אירופה וממרכזה  | צילום: carolus124/flickr

לה קופול ולה רוטונד

בית הקפה הראשון שקלט את הדיירים החדשים שהגיעו ממונמרטר היה לה דום, שהפך בן לילה לצומת שבו נפגשה האינטליגנציה מצפון אירופה וממרכזה: אמנים מסקנדינביה, עורכי עיתונים, ציירים דוברי יידיש וסופרים בלקניים. גם שני פריזאים ישבו שם, ז'אק פרוור וסימון דה בובואר, שכתבה שם את הרומן הראשון שלה.

אבל את התהילה הגדולה של מונפרנאס הביא דווקא בית הקפה שמול, לה רוטונד. "אפשר לומר שמ־1910 ועד 1930 לה רוטונד היה המקום הכי מפורסם על פני כדור הארץ", כתב המשורר לאון פול פרגו. גיום אפולינר, ז'אן קוקטו וארנסט המינגווי היו לקוחות קבועים; כשהגיע צ'רלי צ'פלין לפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא התעקש לבקר במקום; וגם לנין וטרוצקי נהגו להיפגש כאן לפני המהפכה הבולשביקית בחברת גולים רוסים אחרים. תהילת העבר כמעט אינה מורגשת עוד בלה רוטונד; בלה קופול הסמוך, לעומתו, 600 מקומות הישיבה עדיין מתמלאים כמעט בכל ערב.

לקראת חנוכת לה קופול, ב־20 בדצמבר 1927, נשלחו 3,000 הזמנות לכל המי ומי של פריז באותה עת. במשך הזמן ישבו כאן בכירי הזרם הסוריאליסטי, סלוואדור דאלי ואנטונֶן ארטו, אנשי קבוצת דה סְטיל והצייר פיט מונדריאן, הסופרים ארנסט המינגווי, ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר והמאהבת שלו, אנאיס נין; במושבים אדומי הקטיפה בלה קופול נרקמו היחסים הסוערים בין המשורר הקומוניסט המושבע לואי ארגון ובין המשוררת אלזה טרִיאוֹלה וגיסה, המשורר הרוסי ולדימיר מָיָאקובסקי נהג לסעוד כאן ארוחות בוקר ב־1928, ומספרים עליו שהיה היפוכונדר ועל כן שתה את קפה הבוקר בכפית.

ב־1987, כאשר מלאו תשעים למייסד בית הקפה רנה לאפון, והוא החליט למכור את המקום, רעשה פריז. המנהל החדש הכריז כי המסעדה תיסגר לשנת שיפוצים והבטיח כי ישמור על אופיה המיוחד. הוא עמד בהבטחתו: המקום שופץ והקסם נשאר. אולם המסעדה הענק עדיין מזכיר את זה המקורי, למעט צבע העץ שהוחלף מארגמן לצבע בהיר יותר; הכותרות של כל אחד מ־23 העמודים באולם המרכזי עדיין מעוטרות ציורים שציירו יושבי המקום תמורת משקה, והנהלת המקום אף פיענחה, בעזרת מומחי אמנות, מי צייר כל כותרת והוציאה חוברת מיוחדת לסיכום המפעל. היום מגישים במסעדה בעיקר פירות ים, אבל מחיר הקפה סביר ואפשר ליהנות מן האווירה המיוחדת במקום בלי לפשוט את הרגל.

לה סלקט נוסד כבּר האמריקני הראשון בפריז; כלומר, מקום שפתוח כל הלילה. המשורר האמריקני הרולד סטרנס אמר פעם כי "לה סלקט היה בעיקר בית משוגעים מלא שתיינים, חצי שתיינים, רבע שתיינים ומטורפים פיכחים". היום, המקום נקי, רגוע ושליו, ופעם בחודש, בימי ראשון, נערך בו ערב פילוסופי בשפה האנגלית שמושך קהל רב. ניסיון לארגן במקום ערב פילוסופי בצרפתית נכשל, אבל בשעות אחר הצהריים האווירה בחדרים הפנימיים בהחלט מתאימה להרהורים ואפילו לכתיבה, ומדי פעם מגיע צייר עם פלֶטה קטנה של צבעי מים ומשלים משיחות מכחול אחרונות.

"הדור האבוד" נפגש בקלוזרי

לה קלוזרי דה לילה אמנם אינו נמצא בצומת ואוון, אך גם בו התקבצו ציירים, פסלים, אנשי ספרות ופילוסופיה; אולי בזכות התצפית הנהדרת שהוא מאפשר על הקצה הדרומי של גני לוקסמבורג. לפני שהפך ל"קפה ספרותי", היה לה קלוזרי בית קפה קטן ועלוב, שפקדוהו בעיקר פועלים וזעיר־בורגנים. בחורף 1908־1909 התחילו להתכנס כאן משוררים, בעיקר סביב המשורר פול פור שייסד ב־1905 את כתב העת הספרותי "Vers et Prose" ("חרוז ופרוזה") והבטיח "לאחד את הסופרים והמשוררים הצרפתים, למצוא מחדש את טעמה של הספרות הצרפתית המשובחת שנזנח ולהמשיך את מפעלה של התנועה הסימבוליסטית". כמה שנים אחר כך הגיעו לקלוזרי גם גיום אפולינר (שדיבר שם בזכות המודרניוּת) והמשורר הגרמני ריינר מריה רילְקֶה, שעבד כמזכירו של הפסל אוגוסט רודן וגר בסמוך.

ארנסט המינגווי, שהגיע למונפרנאס בראשונה ב־1922, שכר דירה סמוך לבית הקפה, שם פגש כמה שנים אחר כך את סקוט פיצג'רלד, חברו לקבוצה של סופרים שעזבה את ארצות־הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה וזכתה לתואר "הדור האבוד". במקום נערכו ערבים ספרותיים לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה ואחריה, אבל, סיפר המשורר האיטלקי ג'ינו סֶווֶריני, "אל תחשבו שדיברנו רק על ספרות, דיברנו על עוד הרבה נושאים, אבל מעולם, מעולם, לא על פוליטיקה".

היום הקלוזרי הוא מסעדת פירות ים לא זולה במיוחד, אבל העיצוב המקורי נשמר וקהל פריזאי מגוון – ציירים, אנשי קולנוע ואנשי תקשורת – עושה אותה למקום מעניין, שבו נדונים בשעות הצהריים ענייני הרוח והפוליטיקה של פריז.

קפה דה מאגו. היום הוא מושך בעיקר תיירים מכל העולם | צילום: carolus124/flickr

סן ז'רמן – הרובע הספרותי

קפה דה פלור וקפה דה מאגו (Deux Magots) המפורסמים נפתחו רק בשנות העשרים של המאה הנוכחית והיו פופולריים במיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה; אבל רובע סן ז'רמן האלגנטי החל להיחשב "רובע ספרותי" כבר במחצית השנייה של המאה ה־19. ברגעי אי־השפיות הרבים שחווה באותה עת נהג הסופר הצרפתי ז'ראר דה נֶרוואל לטייל ברחובות הרובע עם לובסטר השעשועים שלו קשור בחוט; המשורר שרל בּוֹדְלֶר התגורר תקופה קצרה ברחוב סיין (Seine) מספר 35, לפני שעבר למזח ווֹלטר הסמוך, שם כתב את אוסף שיריו "פרחי הרע"; והסופר הצרפתי ז'וריס קרל הוֹיסמנס ערך בלה פרוקופ מסיבות ספרותיות חשאיות עם המשורר פול וֶרלן, מאהבו של המשורר ארתור רמְבּוֹ.

בשנות העשרים של המאה היה קפה דה פלור מקום מפגשם של סוריאליסטים ודאדאיסטים – אנדרה בְּרֶטוֹן, אנטונן ארטו ופול אלוּאר כתבו את מנשריהם במרפסת של בית הקפה, ואליהם הצטרפו סלוואדור דאלי, חואן מִירוֹ ומרסל דוּשָאן. בחורף 1937, בעת שהשלים פיקאסו את עבודתו על ה"גרניקה" בסטודיו שברחוב סן אוגוסטין מספר 7, הוא פגש בבית הקפה את דורה מאר, אשת חייו. כניסתו של פיקאסו לבית הקפה לוותה בטקס קבוע: המלצרים היו מחלצים אותו ממעילו, הוא היה קורץ לאשתו הבלונדית והחייכנית של בעל הבית, מזמין חצי בקבוק אוויאן ולא טועם ממנו.

המעבר המאסיבי מרובע מונפרנאס לסן ז'רמן התרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. "הדבר הטוב ביותר בקפה דה פלור", כתב סארטר בזכרונותיו, "הוא העובדה שיש בו תנור, הוא קרוב למטרו וריק מקצינים גרמנים". למעשה, בין סן ז'רמן למונפרנאס היתה נטושה עדיין תחרות על הבכורה. הראשון נחשב למעוז הבורגנות הקתולית הצרפתית, ובו שכנו באופן מסורתי בתי הוצאה לאור, בתי דפוס ובתי ספר חשובים, והשני היה חביב על האמנים. רק אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי שסארטר ודה בובואר נמלטו מקפה דה פלור מאימת חסידיהם והעיתונאים הרבים, התיישבו אלה המכונים אקזיסטנציאליסטים במשולש בתי הקפה שבצומת סן ז'רמן והפכו אותו לאגדה.

קפה דה מאגו נקרא על שם שני פְסָלִים של חכמים סינים, הניצבים עד היום משני צידי האולם. דה מאגו התהדר בקהל בוהמי משלו; למשל, הסופרים וויליאם פוקנר, ארנסט המינגווי ואלברטו מורביה. ב־1933 ייסדו יושביו פרס ספרותי על שם בית הקפה. אחרי המלחמה עברו אליו הסוריאליסטים, וישבו בו בין השאר הארכיטקט לה קוֹרבּוֹזיֶיה והסופר ז'אן ז'ירודו.

היום מושך דה מאגו בעיקר תיירים מכל העולם, אבל בקפה דה פלור, עם ספסלי העור האדומים שלו ועיצוב האר־דֶֶקו היפהפה, אפשר עדיין לפגוש סופרים, אמנים ואנשי רוח; למשל, הפילוסוף מעורר המחלוקת ברנאר אנרי לוי, במאי הסרטים הצרפתי אריק רוֹהמֶר ומעצבי האופנה קרל לגרפלד ופאקו רֶבָּאן.

דרושה מידה מסוימת של ביטחון עצמי כדי לשתות היום בקפה דה פלור. היושב בטרסה החיצונית, בחברת תיירים אמריקנים בדרך כלל, ימצא עצמו מושא הסתכלות מצד העוברים ושבים, והחלל המרכזי של בית הקפה מלא רוב היום פריזאים מעורים היטב. רק אם מרחיקים לחדרים הפנימיים, אפשר לראות גם סופרים, ובקומה השנייה, האינטימית, אנשים אפילו כותבים.

הפוסט בתי קפה מיתולוגיים בפריז הופיע ראשון במסע אחר