הפוסט חבל הסוון: צרפת שלא הכרתם הופיע ראשון במסע אחר

לעשות קורה (הקפה) סביב המקדש של הדלאי לאמה זה טוב פעמיים. פעם אחת, להתחיל את הבוקר בהליכה מול נופי ההימלאיה ועמק קאנגרה, לברך לשלום סהדואים הודים שיושבים בשבילים בודהיסטיים, לא להעיף מבט חודרני מדי בקופים המתגודדים והעלולים להיות לעיתים תוקפניים, ולהתהלך לצד טיבטים מבוגרים המגלגלים מאלות (שרשראות תפילה) בין אצבעותיהם – זה תמיד מחזה שאינו חוזר על עצמו וטוב לבריאות הפיזית והנפשית. ופעם שנייה, כך אומרים, הקפה של המתחם המקודש הזה, עטור דגלי תפילה, מנטרות חרוטות על אבני צפחה ומקדשים קטנים מעשיר אותנו בפוטנציאל זכות המשפיע על הקארמה שלנו.

כך או כך הקפה כזו עדיפה מהליכה טרודה ברחובות מקלוד גאנג', שהרי אם תישא ראשך מעלה ליהנות מהנוף – רבים סיכוייך לטבול את רגלך בעיזבון ריחני ורך שהשאירה אחריה אחת הפרות הנינוחות. ואם תשפיל מבטך להימנע מכך – רבים סיכוייך להידרס על ידי אחת מהריקשות או המוניות הדוהרות והמתמרנות את דרכן בינות לאנשים, בורות ודוכנים.

וכך, בהליכה בקורה, תוכל לסובב גלגלי תפילה קטנים ואימתניים, להחליף ברכות שלום עם ידידיך לדרך, לפתח נדיבות וחמלה ולהטיל את מטבעות כסף שנותרו בארנקך לקעריות הקבצנים. בשבילך אלה אגורות שכוחות, בשבילם תחילתה של ארוחה. מקלוד גאנג' היא מיקרוקוסמוס של קבצני הודו. אפילו כאן, בלב הגולה הטיבטית, טיבטים לא תמצא בהם, אלא הודים בלבד. הסהאדו השקט שיושב בפיתול השביל וקערתו מונחת לפניו והוא אינו אומר מילה. הקבצן השחום שלבושו מלוכלך ורק התחבושות המכסות את גדמיו צחורות ונקיות. ההוא שמתחנן ללא מילים ובוחן בלהיטות אצבעות חמדנית את המטבע שהוטלה לצלחתו. הילד בעל הקסם האישי והעיניים השחורות הגדולות שמבקש "רק חלב, לא כסף" ולא מרפה רחובות שלמים. אלה שהתמזל מזלם מניחים את פרוטזת הרגל נעולת הסנדל לצדם לעורר את רחמי העוברים והשבים. ובסוף המעלה התלול של הקורה יושב הסהאדו עטור הזקן, מסמן בידו תנועה רעבה אל פיו, ואם אין מעות בכיסך הוא מסובב ידו בתנועה סיבובית ורוטנת ופניו מופתעים ונרגנים.

דגלי תפילה טיבטיים על רקע רכס ההימלאיה באזור דהרמסלה | צילומים: אייסטוק

הקורה מקיפה את ביתו של הדלאי לאמה, את מנזר נמגיאל, את המקדשים בהם מקיים הדלאי לאמה תפילות ושיעורים לקהל הרחב, את מוזיאון העם הטיבטי ואת המכון לדיאלקטיקה בודהיסטית. את חזון הקמת המכון הדיאלקטי הגה אחד מחשובי המורים דאז, לובסנג גיאטסו. כשש עשרה שנות לימוד עוברים תלמידי המכון, נזירים ולא נזירים, במהלכן הם לומדים, מתדיינים, משננים, מתפלספים, נבחנים – בטיבטית. עם סיום לימודיהם, הכוללים את תכנית הלימודים של המנזרים הגדולים במסורת הגלוקפה, כמו גם את מסורות הנינגמה, הקאגיו והסאקיה, ובתום הבחינות המסכמות, מקבלים הבוגרים את התואר גשה רימה (Geshe Rime) המקביל לדוקטורט בפילוסופיה.

באפריל 2011 נקבע תקדים היסטורי, והתואר הוענק לראשונה לנזירה. ולא זו בלבד שהיא נזירה, אלא גם נזירה מערבית. וכך, בבוקרו של יום הטקס, נסענו אל הכפר סרה, מרחק של כחצי שעת נסיעה מדהרמסלה. בשלוחת המכון בסרה מתאספים נושאי משרות טיבטים, מורים, נזירים ואורחים רבים באולם רחב ידיים. לאחר תפילה הוגש לכולם, כמקובל, תה טיבטי מלוח וקערית אורז עם צימוקים ושקדים. על קיבה מלאה קל יותר להכריז על שמות הבוגרים ועל המצטיינים הכיתתיים. הנזירה קלסנג וונגמו, גרמניה במוצאה, מקבלת את התואר גשה-מה (וגם מצטיינת כיתתית שנייה) ומודה לכולם בנאום מרגש וצנוע.

מחלוקות ודעות שונות ליוו את ההחלטה להעניק תואר גשה לנזירה, מאז סיום לימודיה כשנה קודם לכן. מסיבות היסטוריות נזירות אינן מקבלות נדרי נזירות מלאים, ולפיכך אינן יכולות לקבל את התואר גשה. הדלאי לאמה הפעיל את כובד משקלו בנושא, יחד עם מורי רוח חשובים נוספים, הפתרון נמצא על אף ההסתייגויות, והתקדים ההיסטורי הפך לאבן דרך חשובה שתאפשר לנזירות רבות אחרות להשלים את לימודיהן במלואם.

עוד קצת נאומים, וגם שר החינוך הטיבטי לא מבייש את המגמות הפרלמנטאריות ונושא נאום ארוך מאוד, וכולנו יוצאים אל הדשא לקייטרינג טיבטי נדיב וטעים. האורחים מגישים קאטות (צעיפי משי לבנים) כברכה לבוגרים הטריים ואנחנו ניגשים אל גשה וונגמו ומברכים אותה בחום. לוונגמו יש עבר ישראלי – בדרכה אל המזרח לפני כשני עשורים ביקרה בישראל, עבדה בקיבוץ ובחנות פיצה והיא אפילו זוכרת מספר מילים בעברית. אחרי הגעתה למזרח התוודעה לבודהיזם, התנזרה והחלה ללמוד במכון הדיאלקטי. גשה וונגמו לימדה תלמידים רבים עוד לפני תום לימודיה בדהרמסלה, ומאז שסיימה אותם היא מלמדת גם בישראל.

קלסנג וונגמו, הנזירה הראשונה שקיבלה תואר גשה

הגיע הזמן לחזור לארץ. רכבת הג'אמו אקספרס מסיעה אותי מצ'אקי בנק משך שעות ארוכות, מצע נוח להתבוננות מעמיקה בשותפי לקרון. מגש האלומיניום הכסוף עם ארוחת הצהרים שהזמנתי מוגש לי ובתוכו אורז בריאני. אני מכניס לפי כמה כפיות אורז ומרגיש איך כל חום גופי עולה ומתרכז בראשי, מנסה להשתחרר דרך אוזני. כמה חריף יכול להיות חריף? אם בכל פעם מחדש אני מתפלא כיצד שרדתי את מסעותיי בהודו ללא טפיל מעיים אחד הרי התשובה ברורה וקצרה – אוכל חריף. כל מנה מצליחה להיות חריפה יותר מקודמתה, ואין סיכוי לשום טפיל להישרד בחומצה המתובלת והמאכלת הזו. הטפיל וחבר מרעיו ימצאו עצמם נשטפים בזרם חריף ובלתי עמיד אל מחוזות תחתונים ולסועד ירווח בטווח הארוך. אך ברגעים אלה, של הטווח הקצר, כשאוזניי ארגמניות וקרחתי מעלה עשן, אין תודעתי מכילה ולו בדל אחד של מחשבה על רגע עתידי. אני יודע בחושים של מי שכבר חווה גיהינום חריף, שכל לגימת מים רק תעצים את הבעירה. כחזיון תעתועים אני מרגיש איך השומנים והכולסטרול בעורקי ובשסתומי מתפרקים (מה שמסביר בוודאי מדוע הודים רבים שאוכלים חריף הם גרומים ודקים) ומולי צפה דמותה של רופאת המשפחה שלי, כולה הודיה וברכה, ואז אני מתפרק אל מושבי בעלפון חושים שמסתיים בעל כורחי בתחנתי הסופית בדלהי. אכן, הודו יש רק אחת.

לקריאת הפרקים הקודמים במסע:

הודו יש רק אחת >>

רישיקש – הדרך אל האושר >>

הדרך לדהרמסלה >>

מקלוד גאנג' – כוחה של תפילה >>

עוד על טיולים להודו כאן

הפוסט דרמסלה – בין קודש לחול הופיע ראשון במסע אחר

"ומה אתה רוצה?", שאלה בקוצר רוח המוכרת האיטלקייה בדראגסטור הענק שבתחנת הדלק, על האוטוסטרדה A12 שבין ג'נובה (GENOVA) לפיזה, למראה התלבטותי האיטית מדי לטעמה. כמו כל ישראלי מחונך שלא יודע מילה באיטלקית אבל מספיק מנומס כדי לומר "רק רגע, אני חושב", הושטתי את כף ידי הימנית קדימה, אספתי את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה, ונענעתי את כל החבילה הזו מטה ומעלה בתנועות איטיות ומעורסלות. נסיגתה של המוכרת החיוורת לאחור היתה עשויה לבשר לי שנימוסי מצוינים, אלמלא שיחתי שלשום עם אבישג שהבזיקה בו ברגע בזיכרוני והחסירה פעימה בלבי. "התנועה הזו", הסבירה בחיוך ממזרי אבישג, שיש לה ותק של כמה שנים במנהגי המקום, "פירושה בסלנג המקומי, לך ת….". שילמתי במהירות למוכרת השנייה, שתפסה את מקומה בדלפק, וזינקתי סמוק לחיים אל האוטו, לעבר מפרצוני הפארק הלאומי צ'ינקווה טרה (CINQUE TERRE), חמש האדמות, שבריביירה האיטלקית.

לא בטוח שחודשי החורף הם אידיאלים לטיול בצפון איטליה. החורף באזור מאוד חורפי, אלא אם מתמזל מזלך ובדיוק בימי הטיול מתבהרים השמיים והרוח נחלשת. ובכל זאת, נותר היתרון של מיעוט התיירים, שבשאר החודשים גודשים את האזור בהמוניהם. התמזל מזלי. בתוך טיפות הגשם הרבות אני נוסע ויורד מהכביש המהיר אל הכביש המקומי S1 של רצועת החוף, מזרחית מג'נובה, עובר בינות בתי עיירות תיירותיות, שעדיין נראות איכשהו אותנטיות, עוצר ארוכות בפורטופינו (PORTOFINO) הציורית כל כך, בעלת המפרץ הכחלחל-אפרפר, הכנסייה שמתרוממת מעל לכפר, הבתים הצבועים בצבעים חמים חומים וכתומים, המגדלור הנטוש שמעל למצוקים המוכים בגלים מוקצפים – וממשיך הלאה, דרך העיירות רפאלו (RAPALLO) וססטרי (SESTRI), הלאה, אל חמש האדמות.

צ'ינקווה טרה. טרסות חקלאיות, מצוקים, כפרים ציוריים וים כחול

אין כניסה למכוניות
הכביש מטפס אל מעבר ההרים פאסו דל בראקו (PASSO DEL BRACCO) וממנו אני בוחר את הכביש S332 היורד אל לבאנטו (LEVANTO), עיירה גדולה ונאה המהווה מבוא אל מחוז חפצי. השמש מאירה פניה אלי. היא עוצרת את זרזיפי הגשם, פותחת צוהר כחול בינות העננים ומזהיבה את הבתים והים והגגות והצריחים בצבע מופלא של אחר צהריים, שרק ירושלים יכולה לו. מכאן ניתן להגיע לצ'ינקווה טרה באחת משתי דרכים – ברכב או ברכבת. אבל אל יקל הדבר בעיניכם. שרשרת הרים יורדת בתלילות אל הים ומותירה בין הר למשנהו עמקים תלולים וקטנים, בהם ממוקמים חמישה כפרים קסומים, סוד משיכתו העצום של האזור. הכביש המחבר בין הכפרים נמצא בעורפם, והוא מטפס ועולה אל ההרים, מתפתל ויורד אל מבואות הכפר הבא. הכניסה ברכב אל הכפרים אסורה, למעט על התושבים. הרכבת, לעומת זאת, חוצה בשורת מנהרות ארוכות את תחתיות ההרים, נחשפת לשניות ארוכות אל אור השמש בתחנות הקטנות שבמבואות הכפרים – וממשיכה הלאה.

אני מחנה את רכבי במבואות הכפר מונטרוסו (MONTEROSSO), הצפוני מבין חמשת הכפרים. מכאן ניתן לנסוע ברכבת אל שאר הכפרים ואל עיר המחוז לה ספציה (LA SPEZIA) התוחמת מדרום את צ'ינקווה טרה, או לבחור אחד משבילי הליכה בדרגות קושי שונות המחברים בינות לכפרים במכנה משותף של נוף ותצפיות מרהיבות. מפקיר את יכולת ההחלטה למחר בבוקר, אני יורד מפאתי הכפר ברחוב ארוך היורד בשיפוע מאופק אל הים, בינות לבתים צבעוניים וצפופים, ומסתיים בכיכר. ליד עשרות סירות המוטלות על צידן סמוך לחוף, מיושבים כמה ספסלים בקשישי הכפר העסוקים בשיחת אחר צהריים בטלה ובמבטים סקרניים אחר הזר הפולש למנוחתם בתקופה בה הם אמורים לנוח מגלי המבקרים. זה הזמן לחפש מיטה לראשי. פתק על חלון לשכת התיירות הסגורה מפנה את המעוניינים באמת ללשכה נוספת הפעילה כל השנה בתחנת הרכבת המקומית, מרחק של כעשר דקות הליכה משם. על המצוק שמדרום למפרצון תלוי מלון HOTEL PORTO ROCA הנאה מאוד והסגור במנוחת החורף. אני נותן לעצמי לטעות בסמטאות הישנות של הכפר, ליד פתחים מבטיחים של מסעדות סגורות, ומתמקם באחד משני המלונות הפתוחים. מחלון חדרי נשקפים גגות פשוטים, תריסי עץ ישנים בחלונות הבתים בני חמש ושש הקומות, החוסכים פיסות קרקע יקרות. ובערב, מלצרית דאוגה למראה הזר הצמחוני, אינה נרגעת גם לאחר דברי כיבושין על טעמם הנפלא של הריביולי. וכי תעלה על הדעת ארוחה ללא בשר או דגים?

ריומאג'ורה, כפר קסום באופן שקשה לתאר

קסם לא מתיפייף
הבוקר שלמחרת שולח קרניים ארוכות וחמימות ומאיר את העולם באופטימיות חסרת מעצורים. ספסלי כיכר הכפר החליפו ישבנים בסוחרי שוק כפרי מקומי, שהוקם אך זה עתה. פירות ובגדים וגבינות ונקניקים ומתנות זולות, הכל בערבוביה שרמנטית, שרק הזר מפר את שלוותה המוכרת בפסיעותיו המעצבנות אנה ואנה. אני מרחיב את צעדי אל תחנת הרכבת הנמצאת בעמק הסמוך, אליו עוברים במנהרה חפורה וארוכה. מכאן אני מתעתד להדרים עם הרכבת מרחק עצום של כעשרים דקות נסיעה אל הכפר הדרומי בשורת הכפרים – ריומאג'ורה (RIOMAGGIORE), ומשם ללכת חזרה אל מונטרוסו בשביליו המפורסמים של האזור, אלה המתפתלים על מתלולי ההרים בסמיכות אל הים. במונטרוסו (אפשר כמובן גם בריומאג'ורה או בלבאנטו) ניתן לרכוש כרטיס נסיעה יומי, תלת יומי או שבועי לרכבת האזורית הנעה בין לבאנטו ללה ספציה. הכרטיס מאפשר נסיעה חופשית בקו זה או באוטובוסים הירוקים המתנייעים בין כפרי האזור באמצעות גאז המתאן, וגם כניסה חופשית לשבילים ומרכזי המבקרים שבשטח הפארק הלאומי.

ריומאג'ורה. אחד הכפרים הקסומים שניתן לראות. אין זה קסם של כפר סכריני. יש בכפרים האלה איזה חספוס דייגי לא מתיפייף למרות שורת חנויות המזכרות והמסעדות. כמו כל כפרי החוף גם הוא בנוי מרחוב ראשי ארוך – רחוב קולומבו – היורד בתלילות אל החוף, ומסמטאות צרות המתעקלות באופן בלתי מוסבר מסביב לבתים צפופים וצבעוניים, בעלות גרמי מדרגות צרים ותלולים, המתמזגות בסופן אל הרחוב הראשי. אבל שם, בסמטאות האלה, המומלצות לתעייה בלתי מבוקרת, גם מתגלה יצירתיותם של תושבי הכפר. פסלוני גמדים צופים מגבול מרפסת אל הסמטה, צדפים תלויים בפתחי הבתים, גושי סלע לא מסותתים משתלבים בין לבני הקירות. וכבסים. המוני כבסים תלויים בכל מקום. בכל הכפר. בכל כפר. נדמה כאילו כל תושבי הכפר פשטו את בגדיהם באחת ורק ממתינים לכביסתם היבשה. מבין הבתים נשקף המפרץ במלוא צבעיו הכחולים. בצדי רחוב קולומבו חנויות ומסעדות שרק חלקן פתוח בשעת בוקר מאוחרת זו, וברחבה לא גדולה הסמוכה לים, שמתחתיתה נשפך נחל קטן אל הגלים, נחות סירות דייגים צבעוניות. פה ושם עומדים תושבי הכפר, שכנראה מצאו כבר את בגדיהם יבשים, ומשוחחים ביניהם בנחת, כאילו עומד לרשותם כל הזמן שבעולם. ה-ל-ו. זה עדיין הים התיכון! מה קורה?!

הכפר היפהפה מאנארולה לעת ערב

שלווה, לווייתנים ואספרסו
מתחנת הרכבת המקומית מתחיל "שביל האהבה" (VIA DELL AMORE) המחבר בין ריומאג'ורה למאנארולה (MANAROLA). קילומטר של שביל סלול ומשפחתי העובר בין המצוקים התלולים של רצועת החוף. שכבות סלע כמעט אנכיות משוות נופך דרמטי למקום, עצים קטנים הנאחזים במתלולים בשארית כוחותיהם. ציורי גראפיטי נאים מעטרים מעבר מקורה שמונע מדרדרות פתאומיות ליפול על ראשי המטיילים, ספסל ופסל ברונזה של זוג מאוהב על רקע המפרצונים הקסומים. אחרי הרומנטיקה הזו אין משיב נפש יותר מבית הקפה הקטן הנמצא לקראת סופו של השביל, ששולחנותיו עומדים על רמפת ברזל התלויה מעל למצוק. כאן יכולים האוהבים לבחור בחירה שתוצאותיה ידועות מראש בין קפיצת ראש למפרץ העמוק לבין קפיצה למערכת יחסים מעמיקה. מוזיקה אופראית שקטה מנעימה את זמנו של המוכר הבודד שבבית הקפה ואת זמני, עד הגיעם של זוג מבוגרים עם נכדם הקטן. הראות נפלאה וניתן ללוות במבט את קו החוף צפונה עד למונטרוסו ופאתי לבנטו. מפרצי צ'ינקווה טרה מוכרזים כשמורת טבע ימית מוגנת ולא לשווא הם מושכים אליהם סקרנים רבים המעוניינים לראות, בין השאר, גם לווייתנים השוחים לאורכם. אכן, שלווה עם כוס אספרסו מרוכז יכולה לשנות עולם, אין ספק.

מאנארולה מתגלה ככפר יפהפה השוכן, איך לא, על מצוק תלול. שביל האהבה מסתיים בתחנת הרכבת שבפאתי הכפר וממנו, איך לא, מנהרה המובילה אל הכפר. איך לא, כי השטאנץ חוזר על עצמו בחכמה רבה במירב הכפרים – תחנת רכבת הממוקמת בעמק סמוך ומנהרה החוצה את הרכס המפריד, אל הכפר. גם כאן מקשטת כביסה רבה את חזיתות הבתים, רחוב ראשי יורד אל מפרץ המוגן בשובר גלים, עטור סירות דייגים, ורווי בחיים תוססים למדי – קבוצות נשים ומיעוט ילדים מנצלים את השמש החורפית הנעימה לשיחות ארוכות ומחויכות, ומעט המבקרים שאינם בני המקום מנסים, כמוני, להמשיך ללכת בשביל העפר המוביל ממאנארולה לקורניליה (CORNIGLIA), ולאחר כקילומטר שבים על עקבותיהם – השביל בשיפוצים…

מעגן סירות בכפר המרשים ורנאזה

שלושה רציפים ואינספור כריזות
אין כמו תחנות הרכבת המקומיות. יש בהן לוחות זמנים מפורטים לשתי מחציות שנה. יש בהן מערכות כריזה המתנהגות כאילו הן בתחנות רכבת בלב מטרופולין עצום הנושאות עמן מאות אלפי נוסעים. "הרכבת שמספרה כך וכך, המגיעה ממקום זה וזה ונוסעת אל שם ושם, תאחר בארבעים וחמש דקות. אנו מתנצלים על אי הנוחות". מראה קו החוף והשמש נעימים הן מכיכר הכפר והן מרציף תחנת הרכבת. ההתנצלות התקבלה, ויחד עמי סולחים עוד כעשרה נוסעים לעתיד, תושבי האזור ומטיילים. אבל הרמקול אינו נכנע לשלווה הבטלה: "עוד חמש דקות תעבור ברציף מספר שתיים רכבת משא אל לה ספציה…. עוד דקה תעבור…" וכן הלאה וכן הלאה, עד ששלוותנו מוטרדת ואנו מדמים לשמוע אלפי רכבות אקספרס נוהמות ומשקשקות אל הלא נודע, עד לכריזה הבאה. ככה זה בתחנה עם שלושה רציפים שלווים.

כך עוברת הרכבת, ואני עמה, את קורניליה עד לוורנאזה (VERNAZZA) שם אני יורד. כאן נשברים הדפוסים המוכרים. התחנה ממוקמת הפעם דווקא במרכז הכפר. וורנאזה נחשב לאחד הכפרים המרשימים מבין החמישה. כנסייה פשוטה ונאה ממוקמת סמוך לכיכר הכפר שליד החוף, סמטאות מסתוריות המובילות לתצפיות יפהפיות, ברכות בון ג'ורנו חביבות מתושבים מסבירי פנים, ומסעדה נפלאה (TRATORIA DEL CAPITANO) המספקת לי אנרגית טורטליני בתרד ובשמנת ויין משובח לקראת הליכתי הצפויה בהמשך השביל בן שלושת הקילומטרים מוורנאזה למונטרוסו. אחר כך הסימנים קטנים אבל ברורים – זו הגלידריה השמימית, ומכאן יש לעבור בסמטה עתירת כבסים צבעוניים וארוכים המתערסלים ברוח הקלילה, ומכאן תחילתו של השביל.

בשונה מהכפרים האחרים, הכפר קורניליה אינו נושק לחוף הים

במעלה השביל המתפתל
תחילתו של שביל ההרים הצר בטיפוס תלול של כחצי שעה ארוכה, שמצליח להוציא ממני אנקות חסרות פשר. במרומי ההר אני עומד באמתלה רבת רושם של מי שצופה אל הנוף ונותן לחמישה צעירים וצעירות לעקוף אותי. "ציפור הנעורים המתוקה", אני מחרחר בחיוך לעברם והם צוחקים בלבביות וגבם מתרחק בפיתולי השביל. כאן מבינים עוד יותר את סוד קסמו של האזור. טרסות חקלאיות רבות משוות למדרונות ההרים הגבוהים מראה מרהיב. קנים זקופים מהווים משענת לגפנים המטפסות, מענביהן מיוצרים היינות המיוחדים לאזור. צ'ינקווה טרה הוכרז על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית והוא אחד ממאה אתרים המוכרזים כאתרים בסיכון ושיש לשקמם. באזור, המוכרז כפארק לאומי, מתקיים פרויקט רחב שנועד להחזיר עטרה ליושנה ולהציל את התרבות החקלאית ואת נופיו המיוחדים של חבל ארץ זה. מאות מתנדבים מאיטליה ומחוצה לה סייעו לשקם את הטרסות המפוררות, לחדש את יסודותיהן ואבניהן, לשמר את ערכי הטבע ואיכות החיים "תוך היענות לצרכי ההווה אך מבלי לפגוע בהתפתחות העתיד".

השביל המוביל בין הכפרים. מכל נקודה נפתחת תצפית מרהיבה

מכל נקודה בשביל נפתחת תצפית רחבת אופק מרהיבה. עוד כמה מטיילים מבוגרים מגיעים מנגד ואנו חולפים אלה על פני זה בברכת שלום נעימה. ושוב אני תמה כיצד יוצאים לטיול בן יותר משעה בלי בקבוק מים, ושוב אני מבין שלא זה המקום להתמסר למשמעת המים האכזרית של מדינתנו הדרומית, כאן, במקום בו פלגי מים קטנים וזכים מבתרים את שביל העפר ומאתגרים את יכולת הדילוג. ואז מתחיל השביל לגלוש ולרדת בינות לטרסות מעובדות בכל טוב, סמוך לתעלות מים ומדרגות אין סוף, ואוויר צלול, וגגות בתים מבודדים, וכבר אני יורד עם קרניה של שמש אחר הצהריים המנמיכה אל שערו הנעול של המלון המפואר פורטו רוקה שבמבואותיו הדרומיים של הכפר מונטרוסו, ממנו התחלתי את יומי. ומכאן קצרה הדרך אל ספסלי זקני הכפר.

בית הקפה ברחובו הראשי של מונטרוסו ביתי מאוד. חוטי האור הארוכים של בין הערביים מביאים עימם צינה ומכרבלים אותי אל כיסאי. אני שוקע בעניין רב אל התפריט וקשוב אל קולות בטני התובעניים. "מה תרצה?", פונה אלי בחיוך הברמן, שהוא גם המלצר, שהוא גם הטבח. חסר יכולת להחליט אני מחליט לבקש ארכה, מתחיל לאסוף את אצבעותיי כקונוס כלפי מעלה בתנועה המוכרת ההיא, אך מתעשת מבעוד מועד ופולט בבהלה, "קפוצ'ינו בבקשה, קפוצ'ינו".

מפת צ'ינקווה טרה:

בתמונה הראשית: הכפר ריומאג'ורה. בתים צבעוניים בין הר לים

 צילומים בכתבה: אייסטוק, chensiyuan GFDL cc-by 3.0, פליקר – JB Banks, redesai

הפוסט צ'ינקווה טרה, צפון איטליה הופיע ראשון במסע אחר

סנט אנימי. שוכנת על גדת הנהר

כבוד האדם וחירותו: יין לבן או אדום?

הנימפות של טארן

טירת לה קאז, נודעה בשל שמונה העלמות היפות שהתגוררו בה

ארמן, איש המערות
ביש D29 יוצא דרומה מלה רוזייה אל מונפלייה לה וייה (Montpellier le Vieux) – שמורת סלעים מפעימה ביופייה ובשלל תצורותיה. "אנחנו ניסע מזרחה לאורך הז'ונט, בכביש D996", אומר לי ז'ילבר, ואחרי שבעה קילומטרים מחנה את הרכב סמוך למרכז המבקרים. אנו נכנסים אל המבנה, שרובו נמצא מתחת לפני הקרקע. תצוגתו מוקדשת לנשרים ולשאר בעלי הכנף המקננים באזור. שלוש מצלמות וידאו מציגות לפנינו בזמן אמת את קני הנשרים על יושביהם – הגוזלים. מהמבנה יוצאת טיילת נאה שמתמזגת בנוף לאורך הנהר ומתצפתת על מצוקי רמת מז'אן ועל עשרות הנשרים החגים מעלינו ומושכים שוחרי טבע רבים אל המקום.

מהעיירה מייריאה (Meyrueis) הנמצאת במעלה נהר ז'ונט יוצא צפונה כביש D986 אל אחת ממערות הנטיפים המרשימות באזור, אוון ארמן (Aven Armand). בספטמבר 1897, תוך כדי עבודת משלחת מדעית, גילה החוקר לואי ארמן ברמת מז'אן פיר אנכי בעומק 75 מטרים. מעיין תת־קרקעי ומי גשמים המסו במשך אלפי שנים את שכבת הסלע ויצרו חלל קמרוני ענקי מתחת לפני השטח. במשך השנים התמוטטה תקרת המערה ונוצר פיר ופתח אל פני הקרקע, ודרכו נכנס ארמן אל מסעו.

בשנת 1927, שנה לאחר שהחלה הכשרת המערה, היא נפתחה לביקורי הקהל הרחב. המבקרים נכנסים לקרונית ממונעת שמורידה אותם במנהרה באורך של כ־200 מטרים, לעומק של כ־75 מטרים מתחת לפני הקרקע, סמוך לארובת הפיר. משם יוצא סיור של כשעה לאורך שביל מואר בתאורת חשמל עדינה, הסובב את מכמני המערה. ממדי המערה – 60 מטרים על 100 מטרים – וגובהה המגיע ל־45 מטרים, כגובה פסל החירות, מרשימים כשלעצמם, אך התצורות שנוצרו בסלעים, הזקיפים והנטיפים העצומים – הם השובים את העין.

ז'ילבר מחזיר אותנו בידיים בטוחות אל מייריאה, ומארגן את לינתנו. ושוב סעודת טעמים וארומות מרוכזת, נדיבה במידותיה עד כדי רצון לוותר על מנת הקינוח. אבל בעלת הבית לא מוותרת, מאיצה בי באצילות ומעניקה לי לכאורה את החירות לברור את בחירותי הקולינריות – "גבינות, טארט דה פום, טארט סיטרון…" בעיניים בוהות ובגרון חנוק אני מהמהם את התשובה. "הו, מצוין. טארט דה פום", היא מנידה את ראשה בהערכה ומושכת את ה"פום" בניגון ארוך, המשבח את בחירתי הנבונה.

עיני כבדות. המלנכוליה של הגסטרונומיה. "ומחר", אני שואל את ז'ילבר, "מחר ניסע להר איגואל?". "הו, מון שרי", מחייך ז'ילבר בזחיחות של מנצחים ומניף ידיו כלפי מעלה, "האיגואל זה עולם אחר. רק בצרפת יש דבר כזה". מה שנכון. 

מפת המסלול

להגדלת המפה לחץ כאן
למפה בקובץ PDF

הפוסט דרום צרפת: נופים ופינוקים הופיע ראשון במסע אחר

הפסקות חשמל אינן דבר נדיר בעיר לֶה (Leh) שבחבל לדאק בצפון הודו. האור כבה ואלפי כוכבים בהירים נגלים לעין במראה מרהיב. חכה, אומרת לי גילה, עד שתגיע לאגמים הרחוקים ממקום ישוב וחשמל, ואז צפוי לך חיזיון אור מדהים.

ביומי הראשון בלה אני מסתגל לגובה (כ-3,500 מ') תוך שתיית ליטרים של מים ומנוחה. הכדור שבלעתי יומיים קודם לכן פועל את פעולתו ולשמחתי אני משוחרר מרוב תסמיני מחלת הגבהים. בחרחורים מוסווים, בעייפות שניתן לתרצה, אני מודד את צעדי בשיקול דעת כחבית מים המתנדנדת מצד אל צד. בעל המלון מתדרך אותי כיצד להגיע למסעדה הקרובה ביותר, חמש דקות הליכה הוא אומר. אני יוצא למסע ארוך בן עשרים דקות שנדמות כנצח במעלה הרחוב. מישהו לקח את האוויר שלי. אני מתגלגל כחבית מים נטולת חמצן עד שאני נופל על כסא המסעדה. כמה נגיסות מספיקות כדי להשביע אותי ולהתנהל הפעם בכיוון ההפוך אל חדרי. כל שעה שעוברת מחזירה אותי למצבי הטבעי ולמחרת, עדיין זהיר ואיטי, אני כבר מטייל מעדנות ברחובות לה, עוצר מעת לעת לחפש חמצן.

לה, בירת חבל לדאק, היא מקום טוב להתאקלם לאוויר הדליל שבגבהים

שבוע ימים עבר ובכוחות רעננים ומחודשים אנחנו עולים לג'יפ לטיול בן שלושה ימים בגובה של כ- 4,600 מ' באגמי צומורירי (Tsomoriri) וצוקאר (Tsokar) העטורים הרים נישאים. קאיום, נהגנו הלדאקי המשופם והנפלא, נוהג בבטחה ובמיומנות, עיניו החדות מבחינות בכל פרט רחוק ונדיר וחיוכו הטוב מעיד שגם אנשים קרובים הוא רואה.

אירוח לדאקי של תה וצאמפה
בדרך לאגם צומורירי אנחנו מתעכבים בכפר קטן ופשוט עד מאוד. קארין מוצאת את האישה הלדאקית העיוורת בעינה האחת אותה פגשה לפני שנה ושולפת מתיקה כמה זוגות של משקפי שמש שנתרמו על ידי תורם מארצה. מסביב מתקבצים תושבי הכפר, כפריים מבוגרים וצעירים, ילדים זבי חוטם ואדומי לחיים, ומודדים על פניהם את המשקפיים. משקפי שמש מודרניים בצבעים כתומים וכחולים. האישה העיוורת ואחותה מוצאות את המשקפיים הנוחים יותר וכולם עומדים לצילום קבוצתי ועל עיניהם משקפיים.

צילום קבוצתי עם משקפיים

אחותה של האישה העיוורת למחצה מזמינה אותנו אל ביתה ואנחנו עוברים בינות לבתים הקטנים והנמוכים ונכנסים. חדר מבואה קטן עם עורות וכלי עבודה ומשם אל חדר קטן פחות אך לא גדול מידי, ובו אנחנו מתיישבים. לאורך הקירות מסודרים בקפידה כלי אוכל, במרכז החדר תנור עצים קטן ועליו כירה קטנה, ומסביב מזרני ישיבה. המארחת הלדאקית מוזגת לנו תה ומגישה לנו קערת צמפה, קמח שעורה טחון עד דק, חמאה ותרמוס תה אותם מערבבים יחדיו לדייסה סמיכה. הלדאקית שחומת העור יושבת לצידנו במבע רציני, דרוכה לאירוחנו, וכל מגע יד מקרי בספל התה שלפנינו מקפיץ אותה למזוג לנו תה נוסף. אנשים מסבירי פנים הם הלדאקים. מארחים נדיבים החולקים ממזונם המועט.

בחצר ביתה חלקת שדה זעירה הסמוכה לאפיק הנהר ובה היא מגדלת שעורה. קאיום מתרגם לנו – לא טוב להקים את ביתך סמוך לנהר. עם הגשמים עולה לעיתים מפלסו של הנהר וגם בימי הקיץ החמים, כאשר השמש קופחת על ראשי ההרים המושלגים וממיסה אותם, גוברת הזרימה בנחלים ומאיימת על הבתים הסמוכים.

בתוך בית לדאקי. כל מגע מקרי בכוס מביא את המארחת למזוג עוד תה

לקראת ערב, אחרי יום של מפגשים עם אנשים, נופים ומעברי הרים רמים אנחנו מגיעים אל אגם צומורירי היפהפה ומוצאים homestay – חדרים פשוטים מאוד אבל סבירים, שירותים משותפים, ללא מים זורמים וגם החשמל קצוב לפרק זמן קצר ומאפשר לנו להתנסות מחדש בפנסינו האישיים.

אני פורש לישון מוקדם עם כאבי ראש קלים. ראשי הולם בקצב פעימות ליבי המואצות ורקותיי מפולחות ביתדות ברזל מלובנות. הדקות קופאות ואך בקושי מתאספות לשעות, והופכות לקשות יותר ויותר. כאב הראש מתגבר, הנשימה הופכת כבדה ובלתי אפשרית כאילו מישהו מתיישב על חזך בכל כובדו ואומר לך – עכשיו תנשום, עד שאני פותח את חלון החדר אל צינת הלילה הכבדה בניסיון נואש למלא את ריאותיי. אני שותה מים ככל יכולתי ומעת לעת מחלץ את גופי משק השינה, נועל את נעלי וסופר את צעדי הכבדים אל השירותים המשותפים.

בבוקר נותנת לי גילה כדורים הומיאופתיים וקאיום מביט עלי במבט חודר ושקט ומנחה אותי לשתות תה שחור עם ג'ינג'ר ו"אחר כך כבר נראה".

אגם צומורירי. הלב פועם בחוזקה ולא רק בגלל בגלל יופיו של הנוף | צילום: Jochen Westermann, flickr

גן ילדים של נוודים
אט אט אני מייצב את נשימתי ומראשי נעלם קצב הלמות ליבי. עד כדי כך הוטב לי שאני אפילו מצטרף לנסיעה אל שבטי הנוודים הממוקמים בהרים הסמוכים. קאיום עוצר את הג'יפ סמוך לאוהל גדול הנטוע באמצע שום מקום ושואל משהו בקול רם. מהאוהל מגיחה צעירה לדאקית רזה ואחריה מגיח ילד ועוד אחד, ועוד ועוד ילדים עד שכל ה-16 יצאו החוצה. ככה זה גן ילדים של נוודים. אנחנו מחלקים להם ממתקים ופירות ומתרגשים לראות כמה מסירות ודאגה יש בהם האחד לשני. הם מסמנים לנו על הילדים שלא קיבלו ממתק או פרי. ילד קטן חופן מעט משמשים מיובשים בכף ידו אך מבט נוסף מגלה שהוא מחלק אותם לחבריו הסמוכים. ילד בן ארבע נוגס קלות במשמשים עסיסיים ונותן אותם לאחותו בת השנתיים שתמשיך באכילתם. לבקשת המורה הם מדקלמים את שיעורם – אותיות האלף בית באנגלית, ילדים בני שנתיים עד חמש. המורה מחייכת, מתכבדת בעצמה בעוגייה ובפרי, מוציאה את לשונה החוצה במחווה של מבוכה.

כיתת לימוד בלב המרחבים השוממים. ילדים בני שלוש משננים אותיות באנגלית

מרחק נסיעה קצר משם אנחנו מגיעים למבנה אבן קטן וסמוך לו אוהל גדול בו מסתופפים כמאתיים ויותר נשים וגברים נוודים, אלה שלא יצאו למרעה עם עדרי הצאן והיאקים. כולם משתתפים בפוג'ה (תפילה) אך יותר מכך נראה שרובם נהנים מהמפגש החברתי. אמהות נושאות את ילדיהן הקטנים כרוכים ביריעת בד אל גבן, הגדולים יותר משתובבים ומשפריצים מים מבקבוק שתייה שפקקו מנוקב או מסתכלים בסקרנות על הזרים שבאו להסתכל עליהם בסקרנות. וכך כולם מסתכלים על כולם בסקרנות רבה, מסובבים גלגלי תפילה, מצלמים, משוחחים ונושאים תפילה.

אנחנו מגיעים בשעת אחרי הצהריים לאגם צוקאר הגבוה אף יותר מאגם צומורירי ומתמקמים באוהל עשוי מצנח ענק של הצבא ההודי, המשמש כחנות וכמסעדה ובשבילנו גם כחדר שינה לשעות לילה. בצידו האחד של האוהל הגדול מטבחון בו מבשלים בעל הבית ואשתו עבור אורחיהם, במרכז האוהל שקיות חטיפים, קופסאות גפרורים, נייר גלגול לסיגריות ושאר מצרכים יבשים שנוודים ואורחים לרגע נדרשים להם. בשולי האוהל ארבעה דרגשים רחבים לישיבת האורחים. בעלת הבית הצעירה מגניבה אלינו מבטים סקרניים ומחייכת בלבביות, ומידי פעם מחבקת ומנשקת את בנם הקטן, דורג'ה, בן השלוש. דורג'ה משחק במשחקים שהוא ממציא: הוא סוחב כיסא פלסטיק גדול מצד אחד של האוהל לצידו השני, מעמיס עליו קופסת קרטון ופורק אותה מתחת למיטה. אחר כך הוא מסיע את הכיסא למרכז האוהל, מטפס עליו, שולף מקופסת גפרורים גפרור אחד, תוקע אותו בין שפתיו כמו קלינט איסטווד, וחוזר חלילה.

מלון-מסעדה ליד אגם צוקאר. כשהסועדים מפנים את המקום אפשר ללכת לישון

על העמוד במרכז האוהל תלויים מפתחות מהודרים. בעל הבית מגלה לנו שאלה מפתחות הגומפה (אולם תפילה) הנמצאת על הגבעה הנישאה שמעל לכפר קטן. הוא ודורג'ה מצטרפים אלינו למסע גילוי הגומפה, ויחד אנחנו נכנסים אל אפלוליותו של חדר התפילה העתיק, ממנו מתפצלת מחילה קצרה אל פסל בודהה יפהפה ועתיק.

בעל הבית פורש לנו שמיכות ואחרי שאחרוני אורחי המקום המקומיים מבינים שמיטות העץ עליהם הם ישובים לשתיית התה והבירה ישמשו אותנו בקרוב כמיטות, הם פורשים במבוכה קלה כדי לא להפריע. אנחנו מתארגנים ללינת לילה בגובה 4,680 מ', פורשים שקי שינה עליהם מניחים את השמיכות הכבדות והעבות שסיפק לנו בעל הבית ומנסים לסדר מעט את סביבתנו הקרובה מעקבות האורחים ופירוריהם. עוד לא עשר בערב ואנחנו בשקינו, וגם משפחת המארחים שלנו נכנסת לאוהל קטן המהווה המשך זעיר לאוהל הגדול שלנו לאחר שבעל הבית סגר היטב את יריעת פתח הכניסה הראשי ושם בקבוק פלסטיק ריק בתחתיתה, כדי שהפולשים האפשריים יישמעו בניסיון כניסתם.

בדרכים של לדאק | צילום: Prabhu B Dos, flickr

הירח הכמעט מלא נמצא כבר במרום השמים ומאיר באור יקרות את חוץ האוהל וגם את פנימו. שקט מדהים משתרר על האזור ובחשיכה נטולת החשמל נזרעו כבאגדה טיבטית עתיקה אלפי כוכבים בהירים.

מפת לדאק:

עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת על לדאק: לדאק – מפגשים ואנשים חבל לדאק שבצפון הודו מפגיש את המבקר עם מקומות ואנשים מרגשים ולא צפויים, כמו נזיר בן שבע, שהוא גלגולו של באקולה רינפוצ'ה הנערץ, או מוכר בשוק של לה, שמקווה לפגוש ישראלים אדיבים

הפוסט אל השבטים הנודדים, לדאק הופיע ראשון במסע אחר

כל המגיע בדרך האוויר לעיר לה (Leh), בירת חבל לדאק שבצפון הודו, נוחת בשדה התעופה על שם באקולה רינפוצ'ה. בהנמכה לנחיתה ניתן לראות מחלונות המטוס גבעה, אחת מיני כמה, עליה בנוי מנזר ספיטוק (Spituk), מקום מושבו של רינפוצ'ה. באקולה רינפוצ'ה היה נזיר בודהיסטי שמונה לאחראי מטעם הממשלה ההודית על לדאק והבין כי אחד החוסרים הגדולים של חבל ארץ זה הוא מערכת חינוך מסודרת וטובה. הוא פיתח רשת חינוך וקידם את הלדאקים במובנים רבים. באקט של הערכה ליכולותיו ועשייתו של רינפוצ'ה מינתה אותו הממשלה ההודית לשגריר הודו במונגוליה וגם שם זכה להערכה רבה ביותר מצד התושבים המקומיים. עם מותו נטמנו שרידי אפר גופתו במנזר ספיטוק, גלגולו נמצא בילד רך בכפר בלדאק, שהועבר לספיטוק ומקבל הכשרה כיאות לממשיך זרם התודעה.

תמונות של באקולה רינפוצ'ה בשני גלגוליו – כבוגר (במרכז) וכילד צעיר (מימין)

אל מנזר ספיטוק הגענו יחד עם הנזיר לובזנג, שהיה המלווה הצמוד של באקולה רינפוצ'ה הצעיר עד לא מזמן. נוף נפלא נשקף ממרפסת המנזר אל העיר לה ואל מסלולי שדה התעופה. תמונת באקולה רינפוצ'ה המנוח תלויה בסמוך. איש מרשים, צנום, עוטה גלימת נזיר, ראשו ביצתי ועיניו חודרות. מיד עם הגיענו אנחנו מוזמנים להיכנס אל חדרו של רינפוצ'ה הצעיר. בחדר המבואה יש מכונית צעצוע גדולה ובחדר השני, על כס אדום, יושב ילד בן שבע עם עיניים שחורות סקרניות וחודרות. אנחנו מגישים לו כברכה קאטה, צעיף בד לבן, והוא, בתנועה מיומנת של בן שבע, כורך אותה סביב צווארנו ונותן לנו חוט אדום לברכה. אנחנו מתיישבים למרגלותיו, הוא מכבד אותנו במשמשים מיובשים ופותח את המתנות שקבל מלובזנג בחיוך גדול. גם רינפוצ'ה בן שבע שמח על ביצת הפתעה משוקולד. הוא שולף שקית עם סוכריות שוקולד קטנות ומעביר בינינו. אני מעביר אותן הלאה מבלי לקחת. "תיקח", אומרים לי "זו ברכה מרינפוצ'ה, לא מוותרים עליה".

אנחנו משוחחים עמו ככל שניתן. הוא סוקר אותנו בעיניו השחורות החודרות. לובזנג מדובב אותו בסדרת שאלות הארוכות מהתשובות הביישניות. מה שמך, שואל אותו לובזנג באנגלית והוא עונה בשם הולדתו. עכשיו אתה באקולה רינפוצ'ה, אומר לו לובזנג. באקולה רינפוצ'ה מחייך. מחר יש לו בחינה באנגלית.

רנפוצ'ה הצעיר. לא מוותרים על ברכה מרנפוצ'ה, גם אם הוא רק בן שבע

אנחנו יוצאים ובהדרכתו הנדיבה ופותחת הדלתות של לובזנג אנחנו מבקרים ברחבי המנזר, מצטרפים לסופה של פוג'ה בגומפה (אולם התפילה), אוכלים יחד עם הנזירים מרק תנתוק העשוי מאיטריות, מבקרים בחדרו של באקולה רינפוצ'ה המנוח ובסטופה בה קבורים שרידי אפרו, ומתכבדים בתה ועוגיות בחדר האוכל של המנזר .

כשאנחנו מסיימים את הביקור, רגע לפני יציאתנו, אנחנו רואים את רינפוצ'ה משחק בחצר שעל גג המנזר יחד עם אמו. מה עושה ילד בן שבע אחרי הצהרים, בלי ילדים בני גילו ולפני בחינה באנגלית?

מנזר ספיטוק. מה עושה כאן ילד בן שבע בלי חברים בגילו?

הפשמינה הנכונה
כדי להבין אם ניתן להביא לאדוארדו ידידי תה אסאם משובח מלדאק עברתי כמה וכמה חנויות. התשובה שלילית, אבל הדרך אליה היתה רצופה בכוונות טובות. בסופו של דבר הגעתי לחנות במיין באזאר, שמתמחה רק בתה. מוכר צעיר עם טורבן סיקי על ראשו ושערות זקנו קשורות בקשר אל מתחת לסנטרו מחייך אלי ומסביר בקול דק שיש להם רק תה מדארג'ילינג, הנחשב משובח, אבל אסאם – אין. מכיוון שהוא נחמד וידידותי אני שואל אותו היכן ניתן למצוא צעיף פשמינה במחיר הוגן. צמר הפשמינה לקוח מסנטרן ומצידיהן של עיזי ההימלאיה והוא רך ביותר, עדין ומחמם. הוא מחייך שוב ואומר שצריך לחפש בזהירות בחנויות השונות של השוק. באשר לשאלתי כיצד ניתן להבחין בין צעיף פשמינה לצעיף שאינו כזה, שוב חייך, הוא אינו יודע אבל אביו דווקא כן מבחין באמצעות מגע יד וראיית עין, אלא שהוא אינו כאן עכשיו. עכשיו תורי לחייך ולהודות לו, וללכת הלאה. וזאת יש לדעת כי רחובות העיר לה מלאות בחנויות, שכל שנייה שבהן מצהירה על התמחות מיוחדת בפשמינה.

העיר לה. בשוק מוכרים צעיפי פשמינה רכים | צילום: Stephane Viau, GFDL

אי שם אני פונה לאי כאן ונכנס לחנות קטנה. המוכר שרוע על שטיח הרצפה במנוחת צהריים קלה אבל מקבל אותי במאור פנים. דבר ראשון הוא מסביר לי על הסוגים השונים, פשמינה, פשמינה מעורבת עם משי וכן הלאה, אני מגדיר לו את הצבע הנדרש, והוא פותח בפני כמה צעיפים. אני מתביית על אחד, פשמינה טהור בצבע הנדרש, ומסכם איתו על מחיר הוגן. הוא שואל אותי מהיכן אני, כאילו לא זיהה, ואומר שבלה יש הרבה ישראלים. אני שואל אותו על התרשמותו מהם והוא נבוך מאוד ומנסה להיות דיפלומט. הצעירים, כך אומר, מתנהגים אחרת מהמבוגרים והוא אינו יודע למה. כשאני מחזק את דבריו הוא אוזר אומץ ואומר שחלק מהם וולגריים ואינם מתחשבים. שבעים אחוז מהישראלים הם כאלה, השאר נעימים ונחמדים. כמו הזוג ההוא שלא ישכח, שהגיעו אליו לפני שנתיים והקרינו כל כך הרבה טוב, ואף הוסיפו מילים טובות לקנייתם.

הוא מביט בי במבוכה קלה, אני מאחל לו שיגיעו אליו יותר ויותר ישראלים כמו הזוג ההוא, ועוד יותר מכך שכולם יתנהגו כמו הזוג ההוא, והוא מציע לי תה, מחוות אימון וידידות.

מאמינים בודהיסטים בגומפה טיקסה הסמוכה ללה

גשה קונצ'וק וונגדו
נושק לשנתו הארבעים הנזיר גשה קונצ'וק וונגדו נחשב למורה מצוין. הוא נולד בלדאק, בגיל 12 עבר ללמוד באחד המנזרים בדרום הודו ולאחר שהשלים את לימודיו לימד גם במכון הדיאלקטי בדהרמסלה. בשנת 2010 הגיע ללדאק כראש המחלקה ללימודי הפילוסופיה הבודהיסטית במרכז ללימודים בודהיסטיים בעיר לה. הוא גר בבית צנוע במרכז בו לומדים כשש מאות תלמידים, ובעת חיוכו פניו הנאות מאירות ומדגישות את צדעיו הכסופים. אחרי שפגשנו אותו לזמן קצר בביתו הזמין אותנו לארוחת ערב בערבנו האחרון בלדאק. איש עסוק הוא גשה-לה ואנחנו רואים בכך כבוד גדול שהוא מפנה עבורנו זמן. הפגישה מתקיימת בביתה של אחותו הגרה בלה, לא רחוק מבית ההארחה בו אנו מתארחים.

דיקי אוספת אותנו כדי שלא נטעה בדרכנו ומובילה אותנו בין גדרות אבן, בתים כפריים ודרך בוסתן יפהפה וגינת ירק עשירה אל בית מרווח ידיים. זו הזדמנות נפלאה עבורי להכיר את הכנסת האורחים הלדאקית. אחותו של גשה וונגדו מתעקשת שלא נחלוץ את נעלינו כמקובל בפתח הבית כי הרצפה קרה ואנחנו מטפסים אל הקומה השנייה, חולצים נעליים ונכנסים אל חדר אורחים רחב ידיים בעל רצפת פרקט כהה ועליה מזרני ישיבה. בקצה החדר מטבח חדיש וכל הבית אומר ניקיון, צניעות ונעימות.

גשה וונגדו כבר יושב בחדר והוא מזמין אותנו להצטרף. על השולחנות הנמוכים כבר מונחות צלוחיות עם משמשי לדאק המפורסמים. משמשים טריים שנקטפו בחלקת הגינה ואין כמוהם למתיקות ולהנאה, משמשים מיובשים בעלי חרצנים וגם צלוחיות גדושות בגרגרי רימונים עסיסיים. אנחנו מתחילים בשיחה על הא ודא, היכן ומה עשינו בטיולינו בלדאק, מחייכים יחדיו למשמע סיפור מחלת הגבהים שלי ונהנים מטעימות הפרי. השיחה מתרחבת לשאלות בנושאי פילוסופיה בודהיסטית וגשה-לה משיב תשובות רהוטות וחכמות ומתייחס בכובד ראש לשאלה קטנה כגדולה.

צבעוניות מרנינה במנזר סטקנה, כעשרים ק"מ מלה

גם האחות הצעירה יותר מצטרפת והיא, יחד עם דיקי, מסייעות לבכורה במלאכת המטבח והאירוח. בתחילה מוגשות לנו קעריות נאות עם מרק חם ומיד לאחריהן מופיעות צלחות רחבות עם מומואים (כיסני בצק ובתוכם ירקות גזורים דק) מאודים וחמים. עבודה רבה הושקעה בהכנת המומואים והאחיות מביטות בזוויות עיניהן לוודא שלאורחיהן לא יחסר. טעם כזה מזמן לא טעמתי. פריך במידה הנכונה (כמה שאני יכול להעיד מהי המידה הנכונה…), טעים במידה המופלאה. דיקי לוחשת לנו לסיים את תריסר המומואים המונחים בכל צלחת, שמא יחושו המארחות שהכנתן לא הייתה טובה מספיק. זה בהחלט היה תירוץ מצוין להותיר צלחת ריקה מבלי להיחשב גרגרניים מדי.

כמובן שהצלחת הריקה הניבה את השאלה המתבקשת אם נרצה עוד, אבל נדמה שאפילו מארחות נדיבות לב יודעות שיש גבול לקיבולת הקיבות המערביות. אנו מודים לאחיות, והן נבוכות ומשרבבות לשון החוצה, כמנהג המבוכה הלדאקי.

גשה לה מראה לנו מגזין לשימור המורשת התרבותית בהימלאיה מטעם הקרן הנושאת שם זה ושהוא נשיאה, שולח עמנו קופסה של משמשים טריים שנקטפו זה עתה מן העץ אל גן גיאצו-לה ידידו שבמקלוד גאנג', מגיש לכל אחד מאיתנו כשי שקית גדולה עם משמשים מיובשים ומודה לנו שהואלנו לבוא לארוחה עמו – כאילו לא הוא היטיב עימנו בהסכמתו להיפגש. ואחרי שנעלנו שוב את נעלינו וירדנו לקומת המבואה עמדו בני המשפחה, כולל האם הזקנה והמחויכת, ונפרדו מאיתנו לשלום לבבי וחם. כדי שלא נאבד את דרכנו בחשיכה בסבך שבילי העפר החשוכים והלא ידועים האיר את דרכנו בפנס אחד מבני המשפחה עד לכביש הידוע ונפרד לשלום. בשקט. בצניעות. כמו שאר בני משפחתו.

מפת לה והסביבה:

עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת: לדאק – אל השבטים הנודדים טיול בחבל לדאק שבצפון הודו, בגבהים עוצרי נשימה, מזמן מפגשים עם תושבים מקומיים, שפותחים בשמחה את אוהליהם בפני האורחים שבאו מרחוק וחולקים עמם את מזונם המועט

הפוסט מפגשים ואנשים בלדאק הופיע ראשון במסע אחר

הפוסט לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי הופיע ראשון במסע אחר

המזל האיר לנו פנים אף שלא הזמנו חדר מראש – דבר העלול להתגלות כסכלות של ממש בחודשי הווקאנס הצרפתי. ההתארגנות בחדרנו במלון שבכיכר המרכזית אפשרה לצמד ההרפתקנים לגלות מבעד לחלון ציור קיר צבעוני ענקי, על קיר בית סמוך, המתאר את נופי ורדון התלולים ואת מצוק הסלע העצום החולש על קסטלאן. מכאן אין דרך חזרה. צוק שכזה מזמין אתגרים שרק ינוקות בעלי ריאות רחבות שמחים לקראתם. הו, ציפור הנעורים המתוקה. כך מצאתי עצמי מטפס בשביל הצר היוצא מן העיירה ועולה בתלילות אל ראש המצוק הרם, שעליו שכנה העיר הרומית העתיקה פטרה קסטלאנה, וכעת יושבת בראשו כנסיית נוטרדאם דו רוק (Dame du Rock Chapel Nôtre). ממרומי המצוק ניבטת תצפית פנורמית מדהימה של האזור.

מסע מאתגר לאורך הקניון

ארוחת הבוקר הינה הארוחה המועדפת עלי. הטנור והסופראן נוגסים מנומנמים בקרואסוני הבוקר הפריכים ולוגמים שוקולה־שו (שוקו חם) מהביל ללא הגה מיותר. לכל מקרה, טוב תמיד להצטייד לנסיעתנו גם בבאגטים, בגבינות ובדובדבנים מהמכולת הסמוכה. מקסטלאן נוסעים מערבה (כביש D952), אל גדתו הצפונית של קניון ורדון. בקילומטרים הראשונים, הסמוכים אל האפיק, עוד ניתן לעצור ולשכשך רגליים בזרם הקר למדי, וכדי לא לגלות מורך לב חברו השניים לעשייה פעלתנית וממריצה של מחזור הדם – בניית סכרי אבנים במי הנהר, אתגר הנדסי לכחולי השפתיים.

במרחק כ־16 קילומטר מקסטלאן הגענו לפון סובלים (Pont Sublime) – הליכה קצרה ממגרש חניה מביאה אותנו אל תצפית מרהיבה

שיט בנהר ורדון

ביותר על פתחו המרשים של הקניון. מכאן מתחתר הנחל ויוצר קניון בעל מצוקים אימתניים. כאן גם נפלטת מפי אנחת התפעלות למראה שכבות הסלע האנכיות, בהן חבויים מאובני צדפות בני כמאה מיליון שנה. ניתן לנסוע במעלה הכביש אל הכפר רוז'ון

(Rougon) ולהיטיב את התצפית מגובה של  950  מטר.

כביש D952 ממשיך עוד כשישה קילומטרים, ואז מומלץ לסטות ממנו שמאלה, אל כביש D23 – כביש טבעתי המתפתל לאורך שפתו הצפונית של הקניון, עד לכפר לה פאלוד (La Palud), וכולל שורת תצפיות פנורמיות מדהימות אל תחתיתו. מגובה של 700 מטר נראית קרקעית הקניון זעירה ומסוכנת מתמיד. ידי לופתת את מעקה גדר הברזל, בוהקת בלובנה, ובפנים חיוורים אני מנסה לחייך ולהזהיר את הילדים לא להתקרב יותר מדי. "על מה אתה מדבר?", אני שם לב שקולו של הבוגר יציב, ושגופו נוטה מעל המעקה בזווית מסוכנת. "לאוטו, לאוטו", אני מתעשת, "חייבים לזוז אם רוצים להגיע לאגם".

מהכפר לה פאלוד אנו ממשיכים מערבה בכביש D952. הקניון (לא הנהר) מסתיים בצוואר צר ומרשים החתור בסלע, ובאגם הצלב הקדוש (Lac de Sainte Croix) – אגם מלאכותי שנסכר והוצף בשנת 1975, ומשמש בימות הקיץ לרחצה ולשיט קיאקים וסירות פדאלים. כשני קילומטרים מצוואר הנהר אנו פונים דרומה בכביש D957, חוצים גשר מעל נהר הוורדון ועוגנים לאחר דקות ספורות על שפת האגם. האם רק נדמה לי שהמים כאן פחות קרים, או שמא שעתיים ארוכות של דיווש בסירת הפדאלים אל שפך הקניון, כששני יוצאי חלצי אוחזים את ירכתי הסירה ונגררים במים בצהלות שמחה, עושות את שלהן? אנחנו מצטרפים אל מאות נופשים ובוצעים את באגטינו וגבינותינו בתיאבון רב. אין מקום נפלא מזה לפיקניק משפחתי ולהרפיית שרירי רגליים מכווצים.

ביקור גומלין לאביר מסע הצלב
45 קילומטר מקסטלאן וקילומטרים ספורים צפונית לאגם (יש לחזור אחורה לכביש D952) תלוי על מצוק ההר כפר יפהפה בשם מוסטייר סנט מארי (Moustiers Sainte Marie). זהו כפר ציורי (ותיירותי) בן המאה ה־12, המתמחה בייצור כלי קרמיקה עדינים ויפהפיים, ושמרבית 600 תושביו ערוכים היטב לקבל את פני הזרים. פלג מים נופל לתוך קניון קטן ומבתר את הכפר לשני חלקים נפרדים, המגושרים ביניהם. "יו, כמה מים ראינו היום", שותה הסופראן ממי המעיין שוב ושוב, כולו התפעלות.

על העמק והכפר משקיפים מגבוה כנסיית נוטרדאם דה בובואר (Nôtre Dame de Beauvoir), וכוכב מוזהב התלוי על שרשרת המחברת בין שתי גדות הקניון המקומי – מתנתו של האביר באלקאז ששב ממסע צלב ארוך בישראל. "הנה, אנחנו מחזירים לו ביקור", מלקקים השניים את גלידותיהם בתאווה. יש למקום קסם משלו, שלא מעייף גם את הצעירים שבינינו. סמטאות צרות ומבוכים כהים תמיד יעצימו בהם את תחושת ההתרגשות – ההרפתקה ממתינה מעבר לפינה.

בוקר יום המחרת, שבת למניינם, הפתיע אותנו. הכיכר המרכזית, המשמשת בימי החול גם כמגרש חניה (בתשלום), הפכה לשוק ססגוני ומלא גילויים מרעישים לילדים, רובם בגודל של מתנה אישית. ואולם, ראשית לכל התיישבנו בבית הקפה להשלמת ההתעוררות. הקרואסונים נטפו שוקולד חם והשוקולה־שו השלים את גודש המתיקות החיונית. "מה אני אגיד לך, אבא", הפתיע אותי הבכור בדיבור מוקדם מהרגיל, "אחלה מקום, פטרה קסטלאנה". וחייך חיוך רחב.

הפוסט פרובאנס, צרפת – רפטינג משפחתי הופיע ראשון במסע אחר

זו פעם שנייה שקרטר, נהג המונית החביב והאמין, עושה לי את זה. מיד עם הגיעי למקלוד גאנג' (דהרמסאלה), בצפון הודו, טרחתי להתקשר לקרטר ולשריין אותו לנסיעתי לצ'אקי בנק, בהתרעה של יותר משבוע, לתחנת הרכבת ממנה אסע לדלהי ולישראל. אין כמו קרטר לנהיגה זהירה ובטוחה בכבישיה הפרועים והפעורים של צפון הודו. באנגלית הנעימה שלו אנחנו מדברים בעת נסיעתנו הרוגעת על משפחתו, על עבודתו הקודמת כנגר, על סקרנותו וחיבתו לאנשים, ובדרך אנחנו עוצרים לכוס צ'אי ונפרדים בלחיצת יד מחויכת בנקודת היעד. את חיי אני מפקיד בידיו, והוא מחזיר לי בנדיבות זהירה ומרגיעה.

בבוקר הנסיעה אני כבר עם תרמילי בפתח המלון כאשר מוניתו עוצרת בדיוק בשעה היעודה בסמוך אלי. ידיד שלי יסיע אותך, הוא מעדכן בחיוך ומתנצל בתירוץ של כל נהגי המוניות ההודיים – אני צריך לקחת את הילדים לבית הספר, כאילו נחתה עליו זה עתה הבשורה ממנהל המוסד. יחד אנחנו מכניסים לתא המטען את ציודי ונפרדים לשלום.

על כס הנהג יושב גורה, בחור צעיר ועטור זיפים, עם עיניים גדולות ומאירות. ניסיון משותף של שנינו לשוחח קלות העלה פער שפה גדול מדי, ועדיפות להתבוננות בנופי עמק קאנגרה הירוקים ובשיפולי הרי ההימלאיה. גורה מחייך ומהמהם לעצמו ויורד את פיתולי הכביש לדהרמסאלה בצפירות מתמשכות עם צורך או בלי, בעיקר בלי, אבל בזאת אין שום הבדל בינו לבין שאר הנהגים בהודו. אלא שגורה לא מסתפק בזאת, ואת המשך הנסיעה הוא עושה בנסיעה בצד ימין (להזכיר שבהודו נוהגים בשמאל לאות הזדהות עם הכובשים שהזדכו עליהם) עם צורך או בלי, בעיקר בלי, ומותיר אותי מרגע זה חסר נשימה ומבוהל למשך שלוש שעות הנסיעה הבאות.

מכיוון שכבר לא ראיתי יותר בעיני את נופי הודו, רגלי נצמדה בחוזקה לדוושת ברקס דמיונית ברצפת הרכב, ופרצופי לבש פני פוקר כדי שלא להעליב את מקצועיותו של הנהג הצעיר שלצדי. גורה הביט בי ארוכות וממושכות בידידות מעת לעת, מחייך ועיניו מאירות, והראה לי את מיטב תכונותיו שרק החריפו את מצבי. אין חולק על כך שכבישי הודו משובשים עד מאוד (היכן שיש כבישים כמובן) וגורה – במודעות רבה ובתשומת לב – סובב את הגה המכונית כמו ילד רך בשנים הנכנס למכונית צעצוע, ימינה ושמאלה וחוזר חלילה וחלילה חוזר, עד שהרכב נע משוליו האחד של הכביש לשוליו הנגדיים, עם צורך או בלי, בעיקר בלי, בניסיון כושל שלא להיכנס למהמורות האינסופיות, בניגוד לשאר הנהגים שבחרו בדרך הישר, תרתי משמע, והתקדמו בקצב נהיגה משביע רצון ורגוע יותר.

כידוע בהודו הולכי הרגל הולכים על הכביש, וכך גם הפרות, הכלבים (הקופים פחות), והעורבים. כמו כל שאר הנהגים גם גורה לא מרפה ידו מצפצפת הרכב, אך הוא לא מסתפק בזאת שהוא נוהג גם בצד הלא נכון של הכביש ובראותו אחד מהיצורים האומללים הנ"ל הוא אינו חס עליהם ומכוון את רכבו אליהם, עם צורך או בלי, בעיקר בלי. אמנם גורה איש חומל הוא וכאשר מכוניתו מגיעה מרחק סנטימטרים ספורים מהאישה ההולכת עם בנה הקטן או מהכלבה הרזה והרעבה שעטיניה מצומקים וכוחה לברוח סר, הוא מסיט את ההגה בקלילות בידו הימנית ומחייך בעיניים גדולות ומאירות, וכך חזור ושנה, מול ברואי היקום השונים ללא הבדל גזע ומין, עם צורך או בלי.

ומה לי כי אלינה. הרי לא פציתי פה ורק עיני נפקחו לרווחה במבט מבועת ומבולבל, ורק כאשר הסיט גורה המחייך עם עיניו המאירות את ההגה חזרה לשמאל הכביש ומנע תאונה עם הרכב שנסע בנתיבו הנכון צקצקתי בלשוני במורת רוח צעקנית (הרי אלה חיי!). בחיוך הסביר לי שהכביש משובש, אך משלא השבתי לו בחיוך ואף ביקשתי ממנו במפגיע לנהוג בכביש במשנה זהירות, נתכרכמו פניו. הוא העיף בי מבטים זעופים לראות מדוע הזר חסר ההבנה פוקד עליו פקודות בלתי הגיוניות בעליל ומרגע זה אבד מאור פניו.

בפנים חתומים חלף ביעף בסלאלום בין אופנועני חבל פנג'ב והולכי הרגל, חתך שמאלה לכיוון צ'אקי בנק, צפר בצופרו עם צורך ובלי, נסע לאט היכן שלא נדרש ומהר היכן שלא צריך, בלם את מכוניתו ליד תחנת הרכבת ובפנים חתומות ירד ופתח את תא המטען. תודה, אמרתי עמוס מיטלטלין והוא לא ענה. תודה ושלום, שבתי ושניתי בעקשנות לכיוונו והוא הניד ראשו כפי שכפאו השד. כה זקופה גאוותנו וכה כואבת בעת פגיעותה.

חצי שעה לאחר מכן, בעודי מארגן את ציודי בקרון הרכבת הנוסעת, צלצול טלפון. צליל קולו הנעים של קרטר בוקע ושואל איך היה, ואני שואל את עצמי אם לכעוס עליו, עם צורך או בלי, בעיקר בלי, והוא עונה לי וחיוך בקולו – בפעם הבאה רק אני אקח אותך…

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט נסיעה בלתי אפשרית – עלילות גורה הנהג בהודו הופיע ראשון במסע אחר

אין כמו המרפסת במסעדת קונגה בעיירה מקלוד גאנג'. שחר של יום בהיר כבר הפציע מזה כמה שעות, וישיבה על הטראסה של קונגה מגלה את בתי מקלוד השרועים על המדרונות הנמוכים של ההימלאיה, בגובה של כ-1800 מ'. למטה נפרש לו עמק קאנגרה הירוק והחם, למעלה פסגות שעדיין נושאות עליהן שלג בסוף אפריל. מי שלא טעם עוגת לימון וגבינה בקונגה לא טעם שמחה מימיו, ומי שלא לעס תוך שהוא נועץ מבט אל הנוף של הודו ואל בעלי הכנף הדואים בגובה העיניים, שמחת בית השואבה ראויה לו והוא ראוי לה, אבל לכאן לא כדאי שיגיע שוב.

סטופה וגלגלי תפילה במקלוד גאנג' | צילום: John Hill, GFDL

מכאן, בצפון הודו, ניתן לפצוח בחגיגה טיבטית המשלבת מזרח ומערב. חנויות ודוכנים צבעוניים מוכרים ערב רב של אריגים ומלבושים טיבטיים ואחרים, מחרוזות ותכשיטים, חפצי קדושה ופולחן, ספרי דהרמה, מוצרים ממוחזרים ועוד. מסעדות עם אוכל יפני, טיבטי, הודי, קוריאני, איטלקי ומה לא. קורסי בישול, מדיטציה, יוגה, מסאז'ים, וכמובן שלל בתי קפה, שבמרביתם רשת אלחוטית לאלה מבינינו שלא יכולים להיפרד מהציוויליזציה הביתית באשר היא.

וכך אני יושב ב-coffee talk ומפריח יבבות עונג זעירות אל תוך ספל קפה הפוך עטור רסיסי קינמון, מתנסה גם ברוחבי הפס האינטרנטיים של קפה להמו, אחת שתיים קפה ואחרים. בהחלט עבודה קשה ומייגעת. מילא לי, אבל בעיקר לאלה שסיימו לטפס על רכס הטריאונד או לטייל במכון נורבולינגקה היפהפה המשמר את התרבות הטיבטית, או לפסוע בשבילי הכפר הסמוך דהרמקוט ולהתרשם מהאימפריה הישראלית חובקת העולם, או להתרשם ממפלי בהגסו, או להשתתף בקורס מבוא לבודהיזם בטושיטה המוקפת יערות וקופים, או לעשות את כל הדרך לבית חב"ד כדי להרגיש קרוב.

אבל מקלוד היא מקום מושבם של הדלאי לאמה ושל מורים טיבטים רבים וחשובים, ולכאן, כך נדמה לי, כדאי להגיע כדי להכיר את המקום ואורחותיו ולא את סודות הפלאפל הישראלי.

תהלוכה של נזירים טיבטיים ברחובות מקלוד. כדי להכיר את אורחות המקום, רצוי לוותר על הפלאפל הישראלי | צילום: Kiran Jonnalagadda, flickr

בערב אנחנו לוקחים מונית למרכז טושיטה. למוניות בהודו יש תכונה מצערת שתוכן כברן. כשם שהן נראות קטנות מבחוץ, כך הן קטנות אפילו יותר מבפנים. יש להזיז את המושב הקדמי מעט לאחור, על רגלי היושבים בספסל האחורי, לקחת שאיפה עמוקה, להכניס את הבטן פנימה ולהעלות את הברכיים אל החזה. בתנוחה הזו נוסעים כרבע שעה עד לפתחו של המרכז הקסום, ואז אנחת התפעלות יוצאת מהגרון. אין ספק שזרימת הדם המחודשת לרגליים מפעימה ומרנינת לב, אך גם מיקומו של המרכז והאווירה שלו עושים את שלהם.

כחמישים נשים וגברים מתיישבים על כריות באולם ונושאים תפילה לשלומו של לאמה זופה רינפוצ'ה, אחד מחשובי המורים הבודהיסטיים בני ימינו, שבעת מסע הרצאות באוסטרליה לקה בקריש דם וצדו הימני משותק. כמה נאה יכולה להיות תפילה לשלום אדם בכל מקום ובכל דת. ועוד יותר, כאשר היא לובשת חמלה אמיתית ומשאלת לב למען כולם, של החיים על מלבושיהם השונים, של החולים והסובלים, של אלה שכבר אינם.

לאלאטף, ידידי הקשמירי, יש דוכן עם צעיפים ומזכרות. אחיו מפוזרים בדלהי ובקשמיר, והוא עצמו טורח להסתיר מאביו את העובדה שרובה של הסחורה כורסם והושחת על ידי עכברים. גם כך הוא אינו בקו הבריאות. אנחנו יושבים ושותים צ'אי, כשטיבטי עם מגפון עובר וכורז ברחוב. "מה הוא אומר?" אני מתעניין.
"סתם, מישהו מת ומבקשים לסגור את החנויות", הוא עונה.
"מישהו חשוב?" אני חופר.
"כל העשירים הם חשובים", הוא משיב בחכמת חיים מנצחת.

דגלי תפילה תלויים ביער | צילום: Kiran Jonnalagadda, flickr

אבל הפעם לא מת מישהו עשיר. בטיבט הכבושה על ידי הסינים זה כ-62 שנה, שקרביה נבטשו על ידם, מנזריה הוחרבו ונזיריה ונזירותיה נרצחו, נאנסו ונשלחו למחנות כפייה, הוסיפו הסינים לשנות את פניה לבלי הכר. נזיר טיבטי שהצית את עצמו במחאה על הכיבוש הסיני הביא לתגובה אגרסיבית מיידית. גדודי צבא סיניים פוזרו באזורים השונים, חופש הפולחן והתנועה נשלל, האצבע על ההדק הפכה קלה במיוחד וכ-300 נזירים ממנזר קירטי נלקחו למקום לא נודע. לא, הפעם לא מת עשיר הודי בדהרמסלה. הפעם מפגינים הטיבטים בהודו כנגד מעשי הסינים בטיבט ולמען שחרור אחיהם.

למחרת מתקיימת פוג'ה, תפילה, במקדש המרכזי של מקלוד. גם הדלאי לאמה משתתף בה. המוני טיבטים ומערביים גודשים את המקום. צבעי גלימות הבורדו של הנזירים והנזירות מתערבבים עם גווני הירוק, התכול והחום של השמלות הטיבטיות ועם שאר צבעי הג'ינס והטריקו. כולם יושבים בשקט מכבד ומכובד על המזרנים והכריות, וממתינים. התגלמותו של הבודהה של החמלה, הדלאי לאמה, נכנס אל רחבת המקדש וגלי הגוונים מתרוממים ועומדים לכבודו ומשלבים כף אל כף. כף החמלה נצמדת אל כף החכמה, ויחד הן מברכות ומזכירות את הדרך לחירות ולהארה.כשעה ורבע נמשכת התפילה בטיבטית, ובסופה יוצא הדלאי לאמה אל הקהל, לוחץ ידיים, מוקף באהבה רבה וגדולה.

לקריאת פרקים קודמים במסע:

הודו יש רק אחת >>

רישיקש – הדרך אל האושר >>

הדרך לדרהרמסלה >>

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט מקלוד גאנג' – כוחה של תפילה הופיע ראשון במסע אחר