באיסטנבול לבדה יש יותר מ-700 מזרקות, סמל לעושר ולשגשוג במסורת האיסלאם. בתקופה העות'מאנית הן שימשו מקור מים להמונים, וגם אמצעי להנצחת הסולטנים
 |
| המזרקה של הסולטן אחמט השלישי משלבת שני סוגים של מזרקות בסגנון איסלמי: הסביל והצ'שמה | צילום באדיבות: לשכת התיירות התורכית |
כתבה: שרון טלמור-סול
בימי פריחתה של האימפריה העות'מאנית הוקמו בתורכיה מזרקות מים רבות, שסיפקו לתושביה מים לשתייה ולרחצה. באיסטנבול לבדה יש יותר מ-700 מזרקות, הפזורות בכל רחבי העיר. המפוארות שבהן נבנו בכספי תורמים, ונושאות כתובות לכבודם.
באיסלאם, שהולדתו ומהותו במדבר החרב, נתפסים המים כסמל לעושר ולשגשוג. לפיכך, כל מבנה המשלב אלמנטים של מים וזרימה זכה להילה של קדושה. הקמת מזרקה שנועדה לשמש את תושבי איסטנבול נתפסה כמעשה נדיבות מחד גיסא, וכאקט דתי מאידך גיסא.
באדריכלות האיסלאמית יש שני סוגי מזרקות עיקריים: הסֶבּיל (Sebil) והצֶ'שמֶה
(Çeşme). הסביל הוא מזרקה ציבורית, שבה הגישו עובדים ספלי מים לכל דורש, ובלי תשלום. הצ'שמה הוא למעשה ברז, שממנו זרמו המים לאגן שיש.
למערכת אספקת המים לאיסטנבול, שהוקמה כבר לפני מאות שנים, נוספו במאה ה-18 כמה וכמה מזרקות, בהשפעה צרפתית. עבור האדריכלים של האימפריה העות'מאנית, היוו המזרקות אמצעי אידיאלי לביטוי הרעיונות של אמנות הבארוק, ששלטה באותה תקופה באירופה. וכך הוקמו באיסטנבול מזרקות רבות, ששילבו השפעות מערביות עם ערבסקות השאובות מהמסורת האיסלאמית. שבע מזרקות מים מפוארות נבנו בתקופה זאת באיסטנבול. שתיים מהן מיוחסות לתקופתו של הסולטן אחמט השלישי (1730-1703), ואילו האחרות הוקמו כנראה בימיו של יורשו, מחמוד הראשון (1754-1730).
ליד הארמון, בכניסה לשוק
המפורסמת שבהן היא מזרקת המים של הסולטן אחמט השלישי (Sultan III Ahmet Çeşmesi), הניצבת מול שער ארמון טופקאפי (Topkapi). המזרקה הוקמה ב-1728, על חורבות באר ביזנטית. המבנה מרובע, אבל פינותיו מעוגלות ובולטות כלפי חוץ, בניסיון לשקף את התנועה הזורמת. בכל אחד מארבעת הקירות יש שוקת שקועה בתוך גומחה, שלתוכה נשפכים מים מברזים. הקירות מעוטרים בתבליטים של צמחים. האפריז שמעל הקשת מעוטר בכתובת הקדשה מחורזת – קליגרפיה של אותיות זהב על רקע כחול-ירוק – המפארת ומשבחת את הסולטן, ומשווה את טעמם של מי המזרקה למתיקותם של מי הבאר הקדושה זמזם במכה.
מזרקת המים של הסולטן אחמט השלישי משלבת את שני סוגי המזרקות. בפינות המבנה יש סביל, שבחזיתו סורגים. בעבר, בעת שהסביל היה פעיל, עמדו מאחורי הסורגים עובדים, שהגישו ספלים לצמאים. במקום יש גם גומחת צ'שמה, הבנויה בצורת קשת ומעוטרת בדגמים גיאומטריים, קליגרפיים וצמחיים. שם התורם ותאריך הבנייה מצוינים אף הם בכתובת החקוקה בשיש לבן.
ססגוניים וראוותניים יותר הם העיטורים של מזרקת טופהאנה (Tophane Ceşmesi), שנבנתה בימי הסולטן מחמוד הראשון. מזרקה זאת נמצאת על גדת הבוספורוס, בפינת הרחובות נג'אטיביי (Necatibey Caddesi) וטופהאנה איסקלסי (Tophane Iskelesi Caddesi), והיא מהווה תוספת מאוחרת למסגד קיליץ עלי פשה (Kılıç Ali Paşa Camii) הסמוך. קירות השיש של מזרקת טופהאנה מגולפים בדגמים הלקוחים מעולם הצומח ומעוטרים בערבסקות. האפריז שמעל מקושט בעצי פרי, ומתחת לכיפה מופיע מוטיב הנטיפים, האופייני לאמנות העות'מאנית. נטיפים מופיעים גם מעל ברזי הפינות.
העובדה שהמזרקות של איסטנבול שימשו בראש ובראשונה לצורכי הציבור בולטת אולי יותר מכל במזרקה של מסגד נורועוסמאניה (Nuruosmaniye Camii), הנמצאת מול שער הכניסה לשוק המקורה (Kapali Çarşi), וששימשה בעבר את באי המקום. בהקמת המתחם, על המזרקה שבו, החל הסולטן מחמוד הראשון ב-1748, ואת העבודה השלים יורשו, עוסמן השלישי, שעל שמו קרוי האתר נורועוסמאניה, "האור של עוסמן".
את החצר שבה נמצאת המזרקה חוצים מדי יום אלפי מקומיים ותיירים בדרכם לשוק, אבל כדאי לקחת הפוגה בלב המהומה, ולהתבונן בחותמת הסולטן המהודרת הכלולה בכתובת שמעל ברזי המים, וכן לקשת התלת מימדית, המקושטת בעלי תלתן.
יוצאת דופן במיקומה ובפשטותה היא המזרקה של סינאן (Sinan), העומדת בקצה הרחוב העובר לאורך האגף המזרחי של מסגד סולימאניה (Süleymaniye Camii). ליד המזרקה הצנועה הזאת, המחופה בכיפה קטנה, קבור מימאר סינאן, האדריכל הגדול של הסולטן סולימאן המפואר, שהקים בין השאר את מסגד סולימאניה. במימדיה ובעיטוריה מגלמת אולי המזרקה הזאת היטב את המאפיינים העיקריים של האדריכלות העות'מאנית בשיאה: שילוב של פונקציונליות יומיומית עם הדר אימפריאלי, של העממי והשימושי עם המפואר והאמנותי.