שמורת הכף – נקודת חן

טיול כיפי הכולל פריחה מרהיבה, מגדלור עתיק, בבונים חמדניים ולווייתנים משתכשכים

מושבת פינגווינים בסיימונ'ס טאון | צילום: אייל ברטוב

כתב: משה גלעד

יש מקומות שטורחים להגיע אליהם כדי לומר "הייתי". נקודות ציון כאלה על פני הגלובוס שאין בהן מצב אפור. או שחצית את קו המשווה או שלא. או שהיית על קו האורך אפס בגריניץ', או שלא טרחת וחבל. כף התקווה הטובה הוא בדיוק מקום כזה. או שעמדתם בנקודת הכף, מופתעים קצת מכך שבניגוד למה שחושבים זו דווקא לא הנקודה הכי דרומית באפריקה, או שוויתרתם על הנסיעה הזאת מקייפטאון.
כדאי מאוד לא לוותר על כף התקווה הטובה (Cape of Good Hope), ולא רק כדי לומר "הייתי". מלבד ההתרגשות (המוצדקת) מעצם ההגעה למקום שמגלי עולם רבים כל כך שאפו אליו, כף התקווה הטובה, השמורה שמקיפה אותו והדרך אליו מקייפטאון מרכיבים את אחד הימים הנעימים והמרתקים ביותר שאפשר לבלות במהלך טיול בדרום אפריקה.
שבעים קילומטר מפרידים בין קייפטאון לשמורת הכף (Cape of Good Hope Nature Reserve). הדרך הטובה ביותר לעבור את המרחק הזה היא בנסיעה במכונית פרטית, רצוי בספטמבר, באוקטובר ובתחילת נובמבר. הסיבות לפינוק הזה פשוטות. לאורך הדרך יש עשרות מקומות ופיתויים שרוצים לעצור בהם. אם אינכם נוסעים במכונית פרטית לא תוכלו לעצור, לעשות הפסקה ולרדת לביקור קצר במקומות המזמינים האלה. לכן, אם יש מקום בדרום אפריקה שבו חשבתם לשכור מכונית או רכב עם נהג, אפילו רק ליום אחד, זה המקום להשקיע בו את כספכם.
הדרך המומלצת היא מקייפטאון לכיוון דרום-דרום-מערב. היציאה הזאת מן העיר מתחברת לכביש M6. היא עוקפת מצפון וממערב את הטייבל מאונטיין, הר השולחן המפורסם, ומדרימה לכיוון הכפר הָאוּט ביי (Hout Bay). עוד לפני שמגיעים להָאוּט ביי חולפים על פני קליפטון (Clifton) וקמפס ביי (Camps Bay), שניהם פרברים עשירים של קייפטאון עם חופים יפים. המשך הדרך מוביל לאחת הנקודות היפות ביותר באזור – הפרבר הקטן והצבעוני לאנדָדנוֹ (Llandudno), וממנו ממשיך הכביש הראשי דרומה וחולף על פני כמה מפרצים יפים.
הדעות לגבי החופים משני צִדי חצי האי חלוקות. אלה המעדיפים את הצד המערבי של לשון היבשה מסבירים שהמים אמנם קרים מאוד, יותר מאשר בצד המזרחי, אבל החופים החוליים יפים יותר ובעיקר מוגנים יותר מפני הרוח הדרום-מזרחית, שמפריעה לנופשים בחופים המזרחיים של חצי האי. אבל גם בחופים המערביים גורמת הרוח העזה לחול להצליף בעור ומקפיאה עוד יותר את המים. עיירות הנופש משני צדי הלשון מציעות מגוון מפנק של מסעדות, בתי הארחה, בתי מלון ושירותי תיירות.
ה-M6 ממשיך דרומה להאוט ביי ובשלב מסוים הופך ל-M65. חלק נכבד מן הדרך נצמד הכביש לחוף האטלנטי, וברובו נמתח בגובה כמה עשרות מטרים מעל פני הים. באחת הפניות האלה, בחניון זעיר מכוסה אבק, ישבו כמה אנשים וצפו במשקפות אל עבר האוקיינוס. כאשר שאלתי בסקרנות מה הם רואים השיב לי אחד מהם באדישות "להקת לווייתנים". כשגיחכתי בספקנות, הושיט לי הבחור את המשקפת והצביע לעבר קצה המפרץ. במבט ראשון ראיתי שני לווייתנים עולים לפני המים, מראים בשחצנות זנב גדול בצורת וי וצוללים.
עד שהחזקת המשקפת הפכה ארוכה מדי וחסרת נימוס הספקתי להבחין בעוד כמה יצורי ענק ששוחים במפרץ הקטן. לראות לווייתנים זה בדיוק אותו סוג של שחור ולבן שעליו כתבתי בהתחלה. אם לא ראיתם לווייתנים בים – חבל מאוד. לצערי, לא ראיתי לווייתנים לפני אותו יום וגם לא מאז, אבל המבט ההוא במשקפת משאיר הרבה מקום לתקווה טובה.
שמורת הכף עצמה, שטח שאורך קו החוף שלו ארבעים קילומטר, ידועה בעיקר בשני דברים: פריחה נהדרת באביב ובבונים נמרצים שמשוטטים שם כל ימות השנה. כיוון שביקרתי בנובמבר הפריחה כבר לא היתה בשיאה, אבל הבבונים מעולם לא נראו גרגרנים יותר. מקום המפגש המקובל עם בעלי החיים התוקפניים האלה הוא באזור המסעדה, ליד תחנת הרכבל העליונה והמגדלור הישן. הנוף ממרפסת התצפית של המסעדה מושך את המבקרים לאכול דווקא שם. הקופים לא מבקשים את האוכל בנימוס, אלא פשוט חוטפים אותו מידי הסועדים המבוהלים. זה מצחיק נורא כשזה קורה לאחרים, מפחיד כשזה קורה לכם בפעם הראשונה ומעצבן עד מוות בפעם השנייה, כשאתם כבר רעבים מאוד ועייפים מן התור.
בספרי ההדרכה כתוב שייחודם של הפרימטים האלה הוא בכך שמלבד האדם הם היחידים שניזונים ממזון ימי, כלומר סרטנים שהם שולים מחופי המפרץ. מצב דיג הסרטנים כנראה בכי רע, כיוון שכל הקופים שראיתי שם בלסו המבורגרים עטופים בנייר דק ומרשרש, בלי לנסות להפריד ביניהם.
החלק הטוב ביותר של היום הוא התצפית מן המגדלור. כאשר נבנה המגדלור הזה לראשונה, בראש הצוק, בגובה שמונים מטר מעל לפני הים, היו המקימים גאים מאוד על כך שאפשר לראות את אורו המנצנץ גם על סיפון ספינה ששטה במרחק שלושים קילומטר מן החוף. זה נשמע טוב, אבל נראה רע מאוד. התברר שרק בחמישית מימי השנה מסתלקים העננים והאובך מן האזור במידה כזו שרואים את המגדלור ממרחק כמה מאות מטרים. התקווה הטובה, טענו אז ספנים על סף יאוש, היא שהערפל יסתלק סוף סוף ואפשר יהיה להבחין במגדלור.
הלקח נלמד כמה שנים לאחר מכן. מגדלור נוסף, צנוע הרבה יותר, הוקם בגובה של כעשרה מטרים מהחוף. אותו כבר אפשר לראות בנתיב השיט. המגדלור החדש נקרא על שמו של ברתולומיאו דיאש, הספן הפורטוגלי הראשון שחלף (בשל טעות ניווט) על פני הכף בסוף המאה ה-15. כאשר הבינו אנשי צוותו של דיאש היכן הם נמצאים, מעבר לסוף העולם לדעתם, דרשו במפגיע לשוב מיד על עקבותיהם. כך נמנע מדיאש מר הנפש להפוך למערבי הראשון שגילה את דרך הים להודו. הכבוד הזה נשמר עד שנת 1498 לממשיך דרכו וסקו דה גאמה. דיאש ודה גאמה זכו לשתי אנדרטות שמנציחות את זכרם בשמורת הכף. דיאש זכה גם למגדלור הנושא את שמו.
המראה מראש המגדלור העליון עוצר נשימה. לשון היבשה, מכוסה מעט ערפילים, מסתיימת בלב ים. אם רוצים להיות דרמטיים אפשר להסביר את הבדלי הגוונים בין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי כקו תפר ממשי. השלט המציין את הנקודה המדויקת של כף התקווה הטובה נמצא במרחק כמה דקות נסיעה משם, על חוף שחולו משובץ חלוקי אבן עגלגלים.
את הדרך חזרה כדאי לעשות לאורך החוף המזרחי של לשון היבשה, לכיוון סיימונ'ס טאון 
(Simon’s Town), על כביש M4, שאיתו אפשר להמשיך צפונה עד קייפטאון.