רגלי באלפים המערביים / ללכת קרוב לשמיים

תיאטרון רומי באאוסטה, קניון נהר גועש ופסגות מושלגות: מסע בארץ הרכסים 

בקטעים תלולים במיוחד מתוחים לאורך השביל כבלי פלדה | צילום: דנדן בולוטין

כתב: מנחם מרקוס

את המסע הזה – מהעיירה אאוסטה שלרגלי המון בלאן ועד לרכס מונטה מורו (Monte Moro) שמעל העיירה צרמאט (Zermatt) – עשיתי ב-1991, ובעקבותי יצאו לשם רבים, ואף חזרו בשלום. זהו מסע בן תשעה ימים, העובר ברובו בשביל המכונה Via Alta No 1, והוא הארוך בנתיבי המסע באלפים האיטלקיים. מדובר במסלול קונוונציונלי לכל אורכו; במלים אחרות, המטיילים בו אינם זקוקים לציוד אלפיני, אבל עליהם להיות בכושר גופני טוב ולהצטייד בנעלי הליכה מתאימות.

יום ראשון: קשת ניצחון באאוסטה
לעיירה הציורית אאוסטה (Aosta), נקודת המוצא לטיול, מגיעים ברכבת מטורינו (כשעה נסיעה). תדירות הרכבות גבוהה, כיוון שאאוסטה הינה אחד הצמתים החשובים באלפים. מכאן יוצא כביש אחד למרטיני שבשווייץ (דרך מעבר סן-ברנרד), כביש שני לשאמוני שבצרפת, וכביש שלישי למעבר סן ברנרד הקטן ולגרנובל, אף הם בצרפת.

אאוסטה היא עיירה נחמדה, השוכנת בעמק, שעליו חולש ממערב רכס המון בלאן ומדרום – רכס גְראַן פַּרַדיזוֹ המכוסה קרח. באאוסטה עצמה יש שרידים רומיים: קטעי חומה, קשת ניצחון ענקית ותיאטרון, שבחלקו התחתון, אשר השתמר היטב, נערכים מופעים עד היום. מעל העיר ניצב מבצר מרשים מימי הביניים.

מאאוסטה יוצא מדי שעה אוטובוס מקומי, הנוסע צפונה, במעלה הנהר בוטיאר (Buthier), ומגיע לאחר כ-16 קילומטר אל הכפר היפה אוֹיַאס (Oyace). באויאס מתחיל הנתיב האלפיני ("אלטה ויה מספר 1"), וכאן נבלה את הלילה הראשון למסע (באויאס יש צימרים, מלון קטן בשם אוטֶמָה ואפשרויות לינה בשטח הפתוח).

יום שני: מפל מדרגות
בסמוך למלון אוטמה, בקצה הצפוני של הכפר אויאס, עומד תמרור צהוב, המציין את תחילת השביל. כאן נפרדים מהכביש (הממשיך הלאה, בכיוון צפון-מזרח, לעבר הסכר והמאגר של Place Moulin) וממשיכים מזרחה. השביל עובר תחילה בשטח חקלאי, ולאחר כמאתיים מטר עולה על גשר עץ, החוצה פלג מים. בהמשך חוצה השביל, הנמשך על גבי גשר אבן קמרוני, את נהר בוטיאר עצמו. הנהר לכוד כאן בנקיק שעומקו כשבעים מטר ורוחבו אינו עולה על שלושה מטרים!

מכאן ממשיכים מזרחה, בשביל המוביל אל מעבר ההרים וֶסוֹנָה (Vessona). השביל מטפס במעלה עמק המכוסה ביער נהדר, ומשני עבריו רכסים מצוקיים שראשיהם מושלגים. ליד בקתת רועים בשם אַרְדַמוּן, סוגר על העמק מפל ענק, מדורג, שגובהו כ-150 מטר. השביל עוקף אותו משמאל. לאחר עוד שעה של עלייה, מייגעת מעט, מגיעים למעבר וסונה (2,733 מטר). כאן נפרשת תצפית פנורמית נהדרת: מערבה – אל רכס המון בלאן; דרומה – אל רכס גראן פרדיזו; ומזרחה – אל עמק סנט ברתלמי (St. Bartelemy) הירוק. ממעבר וסונה יורד השביל בכיוון צפון-מזרח, אל מישור יפה מכוסה עשב, הנמצא בראשו של עמק שַלֶבִּי (Chaleby), וממנו הוא מטפס שוב אל מעבר שלבי. מן המעבר נראות הפסגות של מאטרהורן, ברייטהורן ומונטה רוזה, שבגבול איטליה-שווייץ.

ממעבר שלבי יורד השביל מזרחה ובהמשך צפונה, עד למנזר מבודד ומרשים בשם קוניי (Cuney). בקוניי אפשר למצוא מחסה ראוי ללינה, בלי תשלום. אפשר גם לרדת מקוניי עוד כ-45 דקות מזרחה, אל עמק סן ברתלמי, ולהתארגן שם ללינה בשטח. בעמק סן ברתלמי יש בקתות אחדות ומשטחי אחו יפים.

יום שלישי: בקתות על סף תהום
ממשיכים ב"ויה אלטה מספר 1" צפונה, במעלה עמק סן ברתלמי (מי שלא ירד לשם אתמול, יעשה זאת בבוקר), ולאחר כשני קילומטרים מגיעים למסעף שבילים: האחד פונה שמאלה, מערבה, אל בקתת נֶבְּיָה (Nebbia), והשביל השני פונה ימינה (מזרחה). באחרון מטפסים (עלייה מפרכת של שעתיים לערך) עד מעבר צִ'אַן (Cian), הנמצא בגובה 2,734 מטר מעל פני הים.

מדרום למעבר מזדקרת "הפסגה הלבנה" (Cima Bianca), העשויה סלעי קוורץ בהירים. השביל יורד במתינות ממעבר צ'יאן מזרחה ומגיע אל אגם קטן ונפלא – אגם צ'יאן, שבגדתו הדרומית נמצאת בקתת צַן (Bivacco Tzan). מכאן ממשיכים עוד כקילומטר וחצי מזרחה, עד לקבוצת בקתות של רועי בקר, המכונות בקתות דְרַאיֶיר (Drayere). כאן מתפצלים השבילים: האחד פונה לדרום-מזרח ויורד אל הכפר הקטן אוסין (Ussin); השני מטפס צפונה, במדרונות התלולים של רכס צ'יאן, ומוביל לבקתת ההרים ריבולְטָה (Rivolta), הנמצאת בראש המתלול (2,906 מטר).

מבקתת ריבולטה ממשיך השביל בכיוון צפון-מזרח, ויורד אל אגם צִ'ינְיַאנַה (Cignana). מאגם צ'יניאנה מתחילה ירידה הדרגתית אל עמק טורנונְש (Val Tournanche). בקצה המערבי של העמק נמשך השביל עד לעיירה צ'רביניה. מהשביל הזה נשקף מבט נהדר אל פסגת מאטרהורן ואל קרחוני הענק של מונטה רוזה.

בצ'רביניה אפשר להצטייד במזון. מעבר לזה (ואולי לגלידה טובה ולארוחה), אין מה לחפש כאן. בסך הכל זאת עיירה סינתטית, מכוערת ומנוכרת לנופי האלפים, כמו רבות מעיירות הסקי. אפשר להעביר כאן את הלילה (מלונות יש בשפע, אבל הם אינם זולים), ואפשר לעלות הלאה ב"ויה אלטה מספר 1", לעבר אגם גויֶט (Goillet) ולישון לחופו (גובהו של האגם: כ-2,500 מטרים מעל פני הים).

יום רביעי: ארוחת ערב בפסגות
ממשיכים מצ'רביניה בכיוון דרום-מזרח, אל מעבר ההרים צִ'ימֶה בִּיאַנְקה. " ויה אלטה מספר 1" הופכת כאן לדרך עפר, שלאורכה קו רכבל – אחד מרבים במרחב הסקי של צ'רביניה. ממעבר צ'ימה ביאנקה, שגובהו 2,982 מטר מעל פני הים, נשקף מבט נהדר אל קרחוני עמק טורנונש ומונטה רוזה. מכאן יורד שביל בכיוון דרום-מזרח, אל אגם נהדר הנראה כאילו הוא שוכן בלועו של הר געש – גְרַאן לאגו (Gran Lago). מגראן לאגו, העטור בשלג ובלשונות קרח היורדות מקרחון מונטה רוזה הגדול, ממשיך השביל למטה, בכיוון דרום-מזרח, בעמק ובו פלגי מים רבים ויפים, שבתחתיתו מוטלים גושי סלע אדירים.

מצפון-מזרח לשביל אפשר לצפות בקרחון הענק של וֶנטינָה (Ventina) ובפלג המים הגועש של נהר וֶרָה (Verra), היורד מהקרחון בתלילות לעבר הכפר הזעיר סנט ז'ק. קטע הירידה האחרון לסנט ז'ק עובר בתוך יער נהדר של עצי אשור ואדר.

מן הכפר סנט ז'ק, שעל נהר ורה, עולה השביל מזרחה, ובו מגיעים, לאחר כשעה נוספת של הליכה, אל בקתת פֶרַרוֹ (Ferraro). כאן מסתיים היום הרביעי. בבקתת פררו אפשר להזמין ארוחת ערב חמה, וגם ארוחת בוקר קלה ליום המחרת (המחירים אינם זולים). בשעות בין הערביים, אחרי שמניחים את הציוד על המיטות ועושים מקלחת חמה (בבקתה יש מקלחות), עולים בשביל מסודר, מהלך כרבע שעה, אל "פיאנו דה ורה" – מצפה נוף נהדר, המשקיף על עמק הנהר ורה ועל קרחון ונטינה.

יום חמישי: פנורמה הררית
מבקתת פררו ממשיכים לעלות מזרחה, בעמק לא מרשים במיוחד שלאורכו עובר קו רכבל, עד לאוכף ההרים בֶּטָה פוֹרְקָה (Beta Forca), שגובהם כ-2,800 מטר מעל פני הים. כאן נמצאת תחנת הרכבל. מבטה פורקה ממשיכים צפונה בשביל ברור, דרך פסגת בטולינה (Betolina) ואל אוכף בטולינה. מאוכף בטולינה ממשיכים כשני קילומטרים נוספים של עלייה על רכס צר, עד לבקתת ההרים קְוִוינְטִינוֹ סֶלו (Quintino Sella), הנמצאת בגובה 3,585 מטר.

בקתת קווינטינו סלו שוכנת בשולי הקרחון הענק של רכס מונטה רוזה, ומכאן נשקפים נופי הקרחון וכן רכס גראן פרדיזו, רכס מון בלאן, והרחק, בדרום-מערב, פסגתו החרוטית המרשימה של מונטה ויזו, שם נובעים מקורותיו של נהר הפו המפורסם.

מבקתת קווינטינו סלו חוזרים דרומה כשני קילומטרים, עד לאוכף בטולינה. מכאן יורדים בכיוון דרום-מזרח בשביל לא ברור, אך מסומן באבנים, עד לכפר הקטן סְטַבַל (Staval), שעל גדות הנהר ליס הזורם בעמק גְרֶסוֹנֵי (Val di Gressoney). בדרך לסטבל יש מבט נהדר אל קרחון ליס אורְיֶינְטַלֶה (Lys Orientale), מסעיפי הקרחון הענק של מונטה רוזה, ובהמשך חוצים על גבי גשר את פלג המים הגועש של נהר ליס, העובר ליד סטבל, בנקיק סלע נהדר.

בסטבל יש תחנת רכבל, מינימרקט, חנות מזכרות ובית קפה. ממש מול המרכז המסחרי הקטן הזה נמשך השביל העולה מזרחה, אל בקתות ההרים ליס וגַבְיֶאט (Gabiet). העלייה לבקתת גביאט היא ביער נהדר, בשביל תלול מעט; כשעה הליכה מסטבל.

הלינה היא בבקתת ההרים ליס או בבקתת גביאט, הנמצאת כ-400 מטר מדרום-מזרח לבקתת ליס. בקתת גביאט עדיפה, כיוון שהיא שוכנת לחופו של אגם יפה – אגם גביאט. נופי הפסגות המקיפות את בקתות ליס וגביאט נהדרים, אף שתחנת הרכבל הגדולה שנבנתה כאן פוגעת פגיעה ממשית ביופי האלפיני הזה.

יום שישי: בקתה-מבצר
עולים מבקתת גביאט בכיוון צפון-מזרח, במעלה עמק שלאורכו קו רכבל. לאחר כשעתיים מגיעים אל מעבר אולן (Olen). בסמוך, ממזרח לאוכף, נמצאת בקתת ההרים צִ'יטָה דה וִיגֶ'בַנוֹ (Citta di Vigevano). בבקתה הנישאת הזאת, הבנויה מאבנים אפורות גדולות ומזכירה מבצר, ממש מעל עמק סֶזיָה (Val Sesia) הנהדר, משאירים את החפצים ועולים צפונה, בשביל ברור, אל מעבר סַלַטי (Salati; 2,936 מטר).

כאן נמצאת תחנת הרכבל, שלאורך המסילה המגיעה אליה טיפסנו קודם לכן, מכיוון ליס. ממעבר סלטי ממשיכים כשעה נוספת של הליכה בעלייה בשביל תלול, שבקטעים אחדים מתוחים לאורכו כבלי פלדה. (נתיבים כאלה מכונים Ferrata, כלומר, "ברזל"), עד לפסגת סטולנברג (3,202 מטר). בנתיבי "ברזל" כאלה יש להשתמש בחבל קצר ובטבעת קפיצית, הנקראת "קַרַבִינֶר". את הטבעת "מלבישים" על הכבל ובעזרתה נקשרים לחבל.

הר סטולנברג הוא הר קרן אלפיני קלאסי, וממנו נשקף מראה בלתי רגיל: צפונה – אל קרחוני מונטה רוזה ופסגות ג'ורדני וינסנט; מערבה – אל רכס מון בלאן, רכס גראן פרדיזו, ועמק גרסוני, שממנו הגענו; ומזרחה – אל הקונוס האדיר של הר טַלְיאפֶרוֹ. הרחק, בדרום-מערב, נשקפת פסגתו של הר פלבוּ (Pelvoux), הנמצא בלב שמורת הטבע של האלפים הצרפתיים, שמורת אֶקְרֶן (Les Ecrins).

למרגלותיה הצפוניים של פסגת סטולנברג נמצאת בקתת וינסנט, שממנה נמשך נתיב מסע מרתק (למקצוענים בלבד!), החוצה את קרחון מונטה רוזה ומגיע אל קפָּנָה מרגריטה (Capana Margarita), הגבוהה בבקתות האלפים (4,554 מטר). ממנה יורד נתיב במורד קרחון גְרֶנְץ אל בקתת מונטה רוזה ואל עיירת הסקי השוויצית צרמאט (Zermatt). חוזרים מפסגת סטולנברג לבקתת צ'יטה דה ויג'בנו ללינה. גם כאן אפשר להזמין ארוחת ערב וארוחת בוקר ליום המחרת.

יום שביעי: מים לבנים
מצ'יטה דה ויג'בנו יוצא שביל ברור (שאינו מופיע במפה הטופוגרפית, אבל מסומן בגלי אבנים) לכיוון צפון-מזרח, וחוצה נוף של רמה שבה גבנוני סלע לא גבוהים. בהמשך חוצה השביל פרשת מים קטנה, כשהוא עובר באוכף שבמרכזו גל אבנים גדול. מן האוכף ממשיכים בשביל המוביל בכיוון צפון-מזרח, ויורד בירידה תלולה אל תוך קרקס קרחונים (אגן סלעי מעוגל) יפה מאוד, המציין את ראשו של עמק סזיה. כאן, בקרקעית הקרקס, נמצא אתר מִינְיֶירה ("מכרות"), ובו שרידי חורבות. כאן גם נפגש השביל שלנו עם שביל ברור, המגיע ממערב, מכיוון פסגת סטולנברג ובקתת וינסנט (ראו את המסלול של היום השישי).

ממיניירה יורד השביל מזרחה במורד עמק סזיה, ולאחר כקילומטר וחצי הוא מגיע למרגלותיו של מפל מים נהדר – מפל פיסָה (Cascada del Pissa), שגובהו כ-150 מטר. מכאן יורד השביל הלאה בכיוון צפון-מזרח, ועובר ליד בקתת ההרים קלדריני (Calderini). מבקתת קלדריני יורד השביל בסדרת מדרגות בנויות, לצד פלג המים סזיה, ולאחר קילומטר נוסף מגיע לבקתת פסטורֶה (Rifugio Pastore).

בקתת פסטורה היא בעצם קבוצת בקתות עם בית קפה ומסעדה, הנמצאת בקצהו של כביש אספלט המגיע לכאן מדרום, מכיוון הכפר אַלַנְיָה וַלְסֶסְיָה (Alagna Valsesia). ליד בקתות פסטורה יש מפל מים יפה בשם אקווה ביאנקה ("המים הלבנים"). השביל עובר בגשר עץ החוצה את פלג סזיה, עולה משם בכיוון צפון-מזרח ומתפתל בסרפנטינות עד למעבר ההרים טרולו (Trulo; 2,731 מטר).

ממעבר טרולו נשקפת תצפית היקפית נהדרת. לאחר חציית המעבר מתחילים בירידה צפונה, בקטע שבו מרוצף השביל בפלטות יפות של צִפחה. לאחר כקילומטר עומדת בצד השביל בִּיבֶקוֹ לַנטִי (Bivacco Lanti), בקתת הרים קטנה, המתאימה לשישה עד שמונה מטיילים, ובה פינת בישול זעירה. אין כאן אדם שיקבל את פניכם, ולקיר הבקתה מוצמדת קופת ברזל שעליה תלוי פתק קטן, המבקש מהמבקרים לשלשל לתוכה סכום סמלי, עבור המיטה, המזרן ופינת הבישול שהותקנו למען המטיילים. הכסף, מתברר, הוא קודש להכשרת שבילים ולסימונם על ידי המועדון האלפיני האיטלקי.

יום שמיני: מפגש העמקים
מביבקו לנטי נרד בשביל הטוב צפונה, אל עמק קואַרַצה (Quarazza), ולאחר כשעתיים נגיע אל הכפר הקטן מוטָה (Motta), החולש על מפגש עמק קוארצה עם העמק הגדול של מַקונְיאגָה (Macuniaga). ממוטה יורד השביל בכיוון צפון-מערב, דרך כפר זעיר יפהפה בשם איסֶנה (Isena), ומגיע אל עיירת הקיט והסקי סְטַפָה (Staffa), הנמצאת בליבו של קרקס קרחונים נהדר ועצום ממדים, קרקס מקוניאגה. הניגוד בין קרקעית העמק הזה, המכוסה שטחי ירק ושדות חקלאיים קטנים, ובין הצוקים האדירים, המכתרים אותו משלושת עבריו, הוא מדהים.

מסטפה עולה כביש אספלט בכיוון צפון-מערב, אל הכפר הקטן פֶּצֶ'טו, וממנו ממשיך שביל מערבה, אל בקתת ההרים אוּגֶ'נְיָה סֶלָה (Eugenia Sella). העלייה לבקתת אוג'ניה סלה נמשכת כארבע שעות, ומציעה חוויה נהדרת של הליכה על משטחי קרח, שפלגי מים זורמים תחתיהם במנהרות צרות, ומעבר על גשר קרח המתנשא מעל סדק עמוק (קצת מפחיד, אבל לא מסוכן).

בקתת אוג'ניה סלה נמצאת בגובה 3,029 מטר מעל פני הים, בשוליו של קרחון מרהיב בשם רופֶל (Roffel), והיא דבוקה למצוק של סלעי צפחה שחורים ומעוגנת אל כרכוב סלע צר. זו בקתה קטנה, שמיטותיה סדורות בארבע קומות, על מנת לאפשר לינה ל-27 אנשים. המראה הנשקף מכאן אל קרקעית עמק מקוניאגה ואל העיירה סטפה (השוכנת 1,800 מטר נמוך יותר), הוא בלתי נשכח.

יום תשיעי: גבוה מעל לשווייץ
היום האחרון של המסע הוא מבחינות רבות גם שיאו. משאירים את הציוד המיותר בבקתת אוג'ניה סלה ומטפסים בשביל תלול, אך מסומן היטב, בכיוון צפון-מערב, אל פסגת יַקיני (Yaciny; 3,500 מטר), כ-45 דקות הליכה מהבקתה. מכאן, קו פרשת המים של האלפים, המראה מהמם. מתחתינו, במערב, נמצא עמק צרמאט, ומתחתינו בדרום-מזרח – עמק מקוניאגה. היישר ממערב מזדקרת פסגתו האדירה של המאטרהורן, אך לכל מלוא העין ולכל כיוון יש עשרות פסגות מחודדות של האלפים האיטלקיים והשוויצריים. אכן, מבט מיוחד במינו אל המרחב שבו טיילנו תשעה ימים.

מפסגת יקיני יורד בשיפוע חריף קרחון אדיר אל עמק צרמאט השווייצרי.

באותו בוקר שבו עמדנו אנוכי וחברי, דני אשכרי, על פסגת יקינו, מתבוננים נפעמים במדרון המוקרח העצום הזה, זיהינו במפתיע שתי נקודות זעירות בתנועה – שני אלפיניסטים, שירדו אט אט בקרחון לעבר צרמאט, והאסוציאציה שעברה לי בראש באותו רגע היתה הקטע המדהים מספרו של דייוויד הווארד, "לבדו ימות האדם", שבו חוצה יאן בלסרוד, ניצול יחיד מחוליית הפשיטה על טופטפיורד, את שדה הקרח הענק שליד הכפר מינדאל. מפסגת יקיני חוזרים לבקתת אוג'ניה סלה, וממנה, באותו נתיב שבו עלינו, יורדים חזרה לעיירה סטפה שבעמק מקוניאגה.

כאן מסתיים המסע, אך אם תרצו, כאן תהיה תחילתו של מסע חדש: אוטובוס יוצא כמה פעמים ביום מן העיירה סטפה, נוסע במורד עמק מקוניאגה הקניוני הנהדר, ומגיע לאחר כשלוש שעות אל העיירה הנפלאה סְטרֶזָה, שלחוף אגם מַג'ורֶה. לאחר רחצה באגם מג'ורה ומנוחה טובה אפשר לעלות על הרכבת מסטרזה למילאנו ולוורונה, ומשם לבולצאנו – לתחילת המסע בהרי הדולומיטים.