צ'יצ'יקסטננגו / סיפור צבע

בגדים רקומים, ערמות של ירקות ופירות בשלל גוונים, מסיכות, נרות, מרפאים עממיים, וגם קברים צבעוניים. הרבה יותר ממזכרות בעיירה צ'יצ'יקסטננגו

כתבה: נגה אילן

כשדה פרחים צבעוני עם בוא האביב, מתעוררת העיירה צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו (Chichicastenango) לתחייה מדי יום ראשון וחמישי. אז, עם פתיחת השוק המקומי המפורסם, הופכת הכיכר המרכזית כבמטה קסם לשטיח צבעוני שזור אדם וסחורה: אריגים, רקמות, מסיכות עץ, תיקי עור, פסלי אלים וקדושים, בעלי חיים, ירקות, פירות וזרעים, דוכני מזון, כלי עבודה, נרות, קטורת ותבלינים, צמחי מרפא ופרחים. כתמי הצבע נעים כגלים בים מכושף של המון אדם, ושפע שפות מאיה מצטלצלות מכל עבר.
צ'יצ'יקסטננגו (או בכינוי החיבה שלה – צ'יצ'י), המוקפת עמקים ומתנשאת לגובה 2,030 מטר מעל פני הים, היא בראש ובראשונה עיירת שוק. הרוכלים מגיעים אליה מכל כפרי הסביבה ערב קודם במשאיות ובאוטובוסים מקרטעים, כשצרורות סחורתם נערמים על הגגות הכורעים תחת העומס. בלילה הם מתכרבלים ליד דוכניהם לשינה חטופה, בטרם יאיר בוקרו של יום שוק נוסף. זהו מקום שכיף ללכת בו לאיבוד, להיסחף בזרם, להתפתל במבוך הססגוני בין עשרות הדוכנים, להיגרף, להיטרף כמו ספינה בים האדם.
השוק ממוקם במתחם שבין כנסיית סנטו תומס (Iglesia de Santo Tomas), הקרויה על שם פטרון העיירה, לכנסייה קטנה יותר הנקראת קלבריו
(Calvario). בדרך לרחבה המרכזית אל תחמיצו את הבניין הדו קומתי שבחצרו מתקיים שוק הפירות והירקות. מהקומה השנייה יש זווית טובה לצילום.

שיחה אישית עם האלים 

בכנסיית סנטו תומס עצמה, הגישה לזרים מותרת מהכניסה הצדדית בלבד, והצילום בה ובשכנתה קלבריו – אסור. את הכנסייה בנו הספרדים בשנת 1540, ממש במקום שבו עמד מקדש מאיה. אותו שילוב בין פולחנים אליליים לקתוליים נשמר כאן עד היום: המאמינים מצטלבים בפני ישו ומתפללים למריה במיסה הנערכת בשמונה בבוקר, אך לאחר מכן הופך חלל הכנסייה למתחם העבודה של השמאנים. אנשי רוח אלה, המכונים צ'וקאחאו (Chuchkajau), שפירושו "אבות-אמהות", הם המתווכים בין המאמינים לבין רוחות האבות והאלים, ממונים על עריכת חתונות ולוויות, וכוחם רב במלאכת הניבוי והריפוי.
תקראו לי פגאנית אם תרצו; אני החלטתי לגרש מחיי אחת ולתמיד את מזל הביש. פניתי לעזרתו של אחד השמאנים, שסיים זה עתה תפילה לאלוהות השמש על המדרגות שמחוץ לכנסייה. הוא התבונן בי ארוכות מעבר לאדים שעלו ממבער הקטורת שבידו, הנהן בראשו ושלח אותי לקנות נרות, פרחים ובקבוקון פום (Pom), השיכר האהוב על האלים והשמאנים.
פילסתי דרכי בין הדוכנים, עד שהגעתי אל דוכן המוכר נרות מכל הצבעים והגדלים. השמאן אבחן שהבעיה שלי מקורה בעין הרע, ומשום כך, אמר, עלי להביא לו נרות לבנים וצהובים. מאחת הנשים שבשוק הפרחים, על מדרגות הכנסייה, קניתי שתי סלסילות עלי כותרת של שושנים אדומות. מצוידת בכל הנדרש לטקס פסעתי בעקבות השמאן, ישיש מצומק וקשה יום, אל תוך הכנסייה האפלולית.
ריח דחוס של קטורת ואווירת מאגיה עמדו באוויר. פסלי הקדושים הנוצרים שלאורך הקירות התבוננו בנו כאשר כרענו ברך על הרצפה הריחנית, המכוסה מחטי אורן, ליד אבן המזבח. זוהי אבן שחורה המשתרעת לכל אורך הכנסייה, עד לפתחו של המזבח הנוצרי. השמאן ערך את הנרות בסדר מסוים, פיזר סביבם את עלי השושנים והזליף על הכל מן השיכר. בקול רם ניהל עם האלים שיחה עניינית בשפת הקיצ'ה (Quiche, השפה הרשמית כאן, לצד ספרדית). מדי פעם גלגל עיניו השמיימה ולגם מהשיכר. עקבתי אחריו במתח, תוהה בלבי אם אלי המאיה או אבותיהם הקדומים של המקומיים ייחלצו לעזרי.

עיר הסרפד
בני המאיה משבט הקיצ'ה הגיעו במאה ה-15 לאזור, שהיה מאוכלס באויביהם – בני המאיה קאקְצ'יקל (Cakchiquel), ועד מהרה השתלטו על הארץ. לדאבונם, לאחר תור זהב קצר, הגיעו לאזור ב-1524 הכובשים הספרדים. בני הקיצ'ה ניהלו שבעה קרבות עקובים מדם בטרם הובסו בידי פדרו דה אלבַרַדו, המפקד שנשלח ממקסיקו בפקודת הרנן קורטז. בניסיון לנוס מפני הספרדים בחרו להתיישב כאן בין העמקים, וקראו לעיר סיגואן טינמיט (Siguan Tinamit), שפירושו בלשונם "העיר שבלב הגאיות". כשהגיעו הספרדים עם בני בריתם הטְלאסקַלטֵקה (Tlascalteca) דוברי הנאוטל (Nahuatl), הם התרשמו מן הסרפד המקומי הצומח כאן בשפע והחליטו לקרוא לעיר צ'יצ'יקסטננגו, שפירושו בנאוטל "מקום הסרפד".
גיבורם הלאומי של בני המקום הוא הנסיך טֶקון אומן, שאת דיוקנו ניתן להשיג בדוכני המסיכות בכמה גדלים. פניו המרובעות ומבטו התקיף מעידים שהיה לוחם עשוי ללא חת. קל לזהות אותו כי מעל ראשו מרחפת ציפור הקצאל ארוכת הנוצות, המסמלת את רוח החופש של בני גוטמאלה. מספרים שבעת הקרבות מול הכובש הספרדי ריחפה הציפור מעל ראשו של הנסיך בניסיון לגונן עליו. הקרב כמעט הוכרע לטובת בני הקיצ'ה כאשר טקון אומן ירה את חצו בבטן סוסו של דה אלברדו. נדרש אך שבריר שנייה וביש מזל כדי שהתוצאה תתהפך: דה אלברדו נעץ את חניתו וקיפד את חייו של הנסיך הלוחם. טקון אומן צנח ארצה, וממש באותו רגע צללה גם ציפור הקצאל, חסרת אונים, ונפלה ללא רוח חיים על פצעו שותת הדם. טוענים שמאז נותר כתם אדום על בטנן של כל ציפורי הקצאל.

בובות חלום ונוצות תרנגולת
ובחזרה אל השוק, מקום בו העיניים אינן שבעות מלראות, והידיים – מלמשש. חביבים עלי במיוחד האריגים המפוספסים בשלל צבעים, בגודל מטר על מטר, אשר משמשים את בנות המאיה כאביזר רב תכליתי. ברצותן ישמשו להן כמפת שולחן, כ"נייר" אריזה, כסל לקניות או כמנשא לתינוק מנמנם. זה פשוט וקל! אוחזים בשני הקצוות המנוגדים ומקפלים אל האמצע שלוש פעמים, עד שיוצרים רצועה מלבנית. קושרים את הקצוות הנותרים בקשר חזק, וכך יוצרים כלי קיבול מבד שניתן לשאת על הצוואר, על הכתף או על המצח.
שתי ילדות כבנות תשע, עם שק מרכולתן הססגוני התלוי על גבן, "אימצו" אותי בדרך, וניסו להתחרות על נאמנותי. הן ליוו אותי כברת דרך, שאלו לשמי, התעניינו מאין אני באה, ובתוך כך ניסו לייחצן את סחורתן: בובות קטנטנות ארוזות בתוך קופסאות צהבהבות. עשיתי את הטעות הבלתי נמנעת וקניתי מאחת מהן קופסת "בובות חלום"; מיד נעלבה רעותה, שראתה עצמה נבגדת, והתעקשה ש "אם קנית ממנה את צריכה גם לקנות ממני". שום נימוק לא עמד לזכותי. כשחייכתי בהתנצלות ואמרתי ש"נגמר לי הכסף", הילדה משכה בכתפיה להדגיש שהאמון שהיה בינינו הופר ונפערה תהום של עלבון. "את רעה", התריסה לעברי לפני שנבלעה בהמון לנסות את מזלה עם מישהו אחר.
גם אני המשכתי בדרכי, ואם תרצו לעשות כמוני פתוחות בפניכם כמה אפשרויות להמשך הטיול לאחר הביקור בשוק. בדרום הכיכר נמצא המוזיאון האזורי (Museo Regional) על שם הכומר רוזבאך, ובו מוצג אוסף ממצאים ארכיאולוגיים מן האזור: חפצי קרמיקה, ראשי חצים וחניתות, אביזרים מחיי היומיום ואוסף יפה של פריטים מאבן ירקן, שנחשבה בעיני בני האזור לאבן החיים, סמל הנצח.
בצאתכם מהשוק לאורך רחוב 8, לאחר שתעברו את הקלבריו מימין, תגלו בקצה הרחוב את בית הקברות המקומי המיוחד, שלכל אחת ממצבותיו צבע עליז אחר – כחול, ורוד, צהוב וירוק, במעין שילוב בין איקונוגרפיה נוצרית לצבעוניות האופיינית למאיה. מומלץ לבקר כאן, ויש סבירות גבוהה שבסמוך לאחד הקברים תיתקלו בשמאן מבצע טקס ריפוי, ניבוי העתיד או גירוש שדים ורוחות רעות.
הליכה מהכיכר דרך Avenida 5 עד Avenida 9, ומשם במורד הגבעה, מובילה אל בית מלאכה למסיכות, שם נוהגים ילדי בעל הבית להציג לאורחים המתקבצים לקט מריקודי המקום כשפניהם עטויות במסיכות הבית (תשר מתקבל בשמחה). מכאן, כעשרים דקות עלייה בשביל יביאו את המעוניינים אל מזבח האבן המושחרת של פסקואל אבָּח (Pascual Abaj), הפֶסֶל בעל הכוחות המאגיים. שרידי הנרות ונוצות התרנגולת הפזורים כאן מעידים על הפעילות השמאנית התוססת המתקיימת כאן. לא פעם ניתן למצוא כאן כמה שמאנים הפועלים בו זמנית, כל אחד בענייניו; אך גם אם קיומו של טקס שמאני בעת ביקורכם אינו מובטח – הטיפוס מומלץ.
עם רדת הלילה שבתי אל חדרי שבמלון הקולוניאלי. כשצלילי היום חזרו אלי כמו מנגינה ערבה, פתחתי את הקופסה הצהבהבה שקניתי בצהריים והוצאתי מתוכה את בובות התיל הקטנטנות. כמנהג המקובל לחשתי להן את משאלותי והצפנתי אותן מתחת לכרית. מיד צללתי לשינה נעימה ומשחררת. תפילות השמאן מהבוקר ובובות החלום הפועלות בחסות החשיכה נתנו לי הרגשה טובה: יש על מי לסמוך.

נוגה אילן – מדריכת טיולים לארצות אמריקה הלטינית