גני העיר וגשריה שימשו כתפאורה לבמאים צרפתים וזרים. פריז של מציאות וצלולואיד
 |
|
גשר נף. בסרטו "הנאהבים מפריז" ניצל קראקס את העובדה שהגשר היפהפה נסגר לתנועה בשנים 1989-1988. התוצאה: מראות קסומים של העיר משני צידי הגשר | צילום: Jaap hart |
כתבה: יעל מונק
בסרטו "החיים הם שיר" (On Connaît la Chanson; 1998), עורך אָלֶן רֶנֶה (Alain Resnais) לצופים סיור מודרך בעירו האהובה, פריז. הגיבורה, מדריכת תיירים, לוקחת את קבוצתהּ, ואותנו הצופים, לאחד הגנים הקסומים והפחות מוכרים של העיר, ה"בוט שוֹמוֹן" (Buttes Chaumont). מעבר למתח הרומנטי שנוצר בינה לבין אחד המשתתפים בסיור, אנו לומדים פרטים מרתקים על הגן הזה, שהוקם במאה ה-19, כדי ליצור מרחב ירוק בלב הכרך. בין השאר מספרת הגיבורה על גשר שהוקם בגן, ושממנו קפצו אוהבים נכזבים רבים אל מותם.
פארק בוט שומון
מיקום: ברובע ה-19.
מטרו: Buttes-Chaumont או Botzaris
"החיים הם שיר" הוא רק אחד מבין סרטים רבים שנוצרו במאה העשרים, ושפריז היא הגיבורה האמיתית שלהם. רנה קלר וז'אן ויגו בשנות השלושים; ז'אן-לוק גודאר, פרנסואה טריפוֹ ואריק רומֶר בשנות השישים והשבעים; ובני הדור הצעיר יותר, ז'אן-ז'אק בנייקס, ליאו קראקס וז'אן-לוק בסון – כולם הציגו את פריז באור שונה, אישי ומופשט.
בסרטו הארוך היחיד, L’Atalante (1934), יצר ויגו אגדה קסומה על פיתוייה של העיר הגדולה. הגיבורה, החיה עם בעלה בספינת מסע השטה על הסן, מחכה בקוצר רוח לרגע שתגיע לעיר. כשהדבר קורה, היא נודדת בין בתי הקפה והחנויות וצופה באמני הרחוב, מוקסמת כמו ילדה. על אף שסרטו של ויגו מציג את פריז של שנות השלושים, גם כיום קל להישבות בקסמם של אמני הרחוב במרכז פומפידו ולהתפעל מבתי הקפה הקטנים של העיר.
פריז שמעבר לאוקיינוס
ואולם, הדימוי המיתולוגי של פריז הקולנועית נעוץ במידה רבה דווקא בהוליווד, שבמאיה ידעו לשחזר את הרוח הפריזאית בסרטים שצולמו מעבר לים, באולפני קליפורניה. ב"נינוצקה" (1939), הגיבורה הקומוניסטית של ארנסט לוביץ' מטפסת במדרגות של מגדל אייפל, בניסיון לפענח את הסוד ההנדסי של המבנה, ותחת זאת מתאהבת. ב"קזבלנקה" (1941), אינגריד ברגמן והמפרי בוגארט משמרים, על רקע שער הניצחון, זיכרון מתוק של אהבה, שהוליד את המשפט האל-מותי, "תמיד תישאר לנו פריז".
עשרים שנה לאחר מכן התמקד גודאר בשאנז אליזה בסרטו הראשון, "עד כלות הנשימה" (1960). בסרט זה צועדת ג'ין סברג האמריקאית לאורך השדרה, כשהיא לבושה בג'ינס ובגופייה לבנה, ומציעה למכירה את ה"ניו יורק הרולד טריביון", ובקולי קולות. דימוי נשי זה, המנוגד לחלוטין לשיק הצרפתי המסורתי, חולל באופנה הצרפתית מהפך, שעקבותיו התגלו מאוחר יותר בסרטיהם של אריק רומר וז'אק ריווט.
גם בן תקופתו של גודאר, טריפו, מיקם את סרטו הראשון בעיר האורות. אבל כמי שניזון ממסורות הוליוודיות, התחיל טריפו את סרטו בצילום מהפנים אל החוץ – כלומר, מהרחובות הצדדיים והפחות מוכרים אל מגדל אייפל, הסמל הבלתי מעורער של פריז. בניסיון להימנע מדימוי הוליוודי של העיר, צילם טריפו את המגדל מלמטה למעלה, מהזווית הלא שגרתית של מי שאינו מתכוון לעלות אליו, וחשף תוך סחרור המצלמה את קונסטרוקציית הברזל של המבנה.
ב-1985 תיאר בסון בסרטו "רכבת תחתית" את המטרו כעיר תחתית, מאיימת והזויה, המתקיימת במקביל לעיר שמעל. קודם לכן, ב-1981, הציג בנייקס בסרטו "דיווה" את בית האופרה המפורסם של פריז, וכנגדו את מבני התעשייה המוזנחים שבשולי העיר.
הגדיל לעשות קראקס, שביים סרט שכל-כולו שיר אהבה לפריז: "הנאהבים מפריז", או בשמו המקורי, "הנאהבים מגשר נֶף" (Les Amants du Pont Neuf). במהלך הצילומים ניצל קראקס את העובדה שהגשר היפהפה נסגר לתנועה בשנים 1989-1988, לצורך עבודות שיקום לרגל שנת המאתיים למהפכה הצרפתית. התוצאה: מראות קסומים של העיר משני צידי הגשר, כולל צילומי הלובר בלילה.
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זאת בלי להתייחס לשני אתרים, הממחישים את הזיקה ההדוקה בין פריז לאמנות הקולנוע, שהצרפתים טוענים כי הם שהמציאו אותה: הסינמטק הצרפתי (Cinémathèque Française) ומוזיאון הקולנוע על שם אנרי לנגלואה (Musée du Cinéma Henri Langlois). הסינמטק שוכן בקצה המזרחי של ארמון שַאיוֹ, ומציג תוכניות קולנועיות מרשימות. במוזיאון הקולנוע על שם אנרי לנגלואה, מייסדו של הסינמטק הצרפתי, יש מוצגים הוליוודיים מרשימים, ובהם תלבושות של שחקנים מפורסמים. כשמבקרים במקום, אפשר לתהות מי המציא את מי: פריז את הקולנוע או הקולנוע את המיתוס של פריז.
יעל מונק מרצה לקולנוע ותרבות באוניברסיטה הפתוחה, בקמרה אובסקורה ובבצלאל; לומדת לקראת תואר דוקטור בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב
