מרכז / אל לב המאפליה

באזורים הפסטורליים של מרכז המדינה התרחשו זוועות המלחמה ההיא. היום אפשר לראות כאן את אתרי הקרבות, לפגוש לוחמים לשעבר וגם לתפוס הפוגה נעימה בכמה עיירות מקסימות
כתב: יהל וילן

מצמרר לראות איך הקרבות האכזריים ביותר התרחשו באזורים כה יפים | צילום: איילת אידלברג

בשעה 6:00 הגיעה רכבת הלילה מהאנוי לדונג הוי (Dong Hoi) שבמרכז וייטנאם, שם פגשתי את זונג, נהגי. יעדנו הראשון נמצא כחמישים קילומטר צפונה: מערות פונג ניא (Phong Nha). השיט אל המערות היה יפהפה, אלא, שלמערות עצמן לא יכולנו להיכנס בגלל מפלס המים הגבוה ונאלצנו לשוב על עקבותינו.

חזרנו לכביש מספר 1 (ששמו הרשמי הוא National Highway 1)) ונסענו דרומה לכיוון דונג הא (Dong Ha). לפני שהגענו, כשישה קילומטרים וחצי מצפון לחציית נהר בן האי (Ben Hai, שעד 1975 שימש קו הגבול בין הדרום לצפון), פנינו מזרחה לעבר הכפר וין מוק (Vinh Moc), השוכן על חוף הים. אחרי הפצצות האמריקאים, שחשדו כי הוא משמש בסיס של הווייט קונג, החליטו ב-1966 תושבי הכפר להוריד את כולו מתחת לפני האדמה, וכך הם חיו שלוש שנים במחילות מסותתות בשלושה מפלסים. למרות ההפצצות הכבדות, 11,500 טונות של ציוד צבאי עשו את דרכם מהכפר דרומה בדרך הים, אל אנשי הווייט קונג. 

אחרי לילה במלון דרכים רעוע בדונג הא, יצאנו מערבה, לכיוון הגבול עם לאוס, השכנה ממערב, לסיור באתרי הקרבות הקשים ביותר במלחמה ההיא. כביש מספר 9, המוביל מדונג הא אל לאו באו (Lao Bao), הוא רחב וסלול. מבלי לעצור חלפנו על פני כמה אתרים, בדרכנו למרכזי שבהם – קה סאן (Khe Sanh).

קה סאן היא עיירה נידחת, כמה קילומטרים מהגבול עם לאוס. האמריקאים החליטו למקם בה שדה תעופה ואחר כך, בסוף 1967, שלחו אלפי חיילי מארינס להגן עליו מחשש לגורל דומה לזה של דיאן ביין פו, 12 שנה קודם לכן. אבל כוונת המפקד הנערץ של צבא וייטנאם, הגנרל וו נויין זיאפ, לא היתה שדה התעופה עצמו, אלא למשוך את המארינס ממרכזי הערים ולהכשיר את הקרקע למתקפת הטֶט בינואר 1968 (שבה הותקפו כל הערים המרכזיות בדרום וייטנאם ואף נכבשו לפרקי זמן שונים). כך או כך, במקום הפסטורלי "בקצה העולם שמאלה" הזה, נהרגו יותר מ-10,000 וייטנאמים ועוד כ-500 אמריקאים, רק כדי לחזור לאותה נקודת מוצא.

מזג האוויר לא היה בעדנו. הדרכים היו בוציות, וכשהתקרבנו למסלול ההמראה הישן שבו נערך הקרב, הוקפנו בערפל כה סמיך שלא ראינו דבר כמעט. התקדמנו בבוץ לעבר מה שקיוויתי שהוא מוזיאון, אולי אפילו פתוח. שתי ההנחות התבררו כנכונות, ונמצא שם גם מדריך שהסביר לי את מהלכי הקרב בווייטנאמית שוטפת.

שבטים הרריים באזורי הקרבות
בקה סאן עצרנו לקפה ראשון של בוקר. סקרן, שאלתי את המקומיים מה הם מרגישים לגבי הביקור של קלינטון והתשובה, כמה לא מפתיע, היתה משהו כמו "קלינטון מי?". בהאנוי דווקא זכה הנשיא האמריקאי לקבלת פנים נלהבת, אבל כאן, כשרואים את רמת החיים של התושבים (רובם מובטלים במידה כזו או אחרת) 33 שנה אחרי תום המלחמה, מבינים שלפחות בטווח הקצר (שהוא היחידי שנחשב בויטנאם) לרוב הווייטנאמים הביקור לא ממש ישנה.
חזרנו כעשרה קילומטרים מזרחה, עד שבגשר ברזל מרהיב נפגש כביש מספר 9 עם כביש מספר 14. פנינו ימינה (דרומה) בכביש 14, ובכבישי הרים מפותלים נסענו עוד כ65- קילומטר לאתרי קרבות מפורסמים נוספים, עמק אלוי (A luoi) ועמק אשאו (Ashau). רוב התושבים באזורים אלו הם בני שבטים שמבחינה אתנית אינם "וייטנאמים". את פרנסתם הם מוציאים בדוחק מציד ומחקלאות. מפעם לפעם פוגשים אותם בצדי הדרכים: הגברים והילדים חגורים במצ'טה או ברובה ציד מיושן, הנשים בבגדים שהיו פעם צבעוניים ובשיער ארוך ומאובק, עם סלים גדולים על כתפיהן.
כביש מספר 14 עובר פחות או יותר בנתיב הו צ'י מין, שדרכו הגיע הסיוע הצפוני אל המרכז והדרום. האמריקאים המטירו על הנתיב אלפי טונות של פצצות – לשווא. השיירות כמעט שלא נעצרו. אחד הקרבות הקשים נערך בעמק אשאו, על גבעה שזכתה לכינוי "גבעת המבורגר". במסגרת מבצע "חפש והשמד" שביצעו האמריקאים באיזור ב1969-, נהרגו שם במשך שבוע 241 חיילים אמריקאים. ממדי הזוועה ליבו את דעת הקהל נגד המלחמה, ואחרי כחודש נסוגו האמריקאים מהאיזור כולו, שנתפס על ידי צבא הצפון. יהל – מה יש היום בגבעה? (מכיוון שאני לא משוכנע שאכן הייתי בגבעה עצמה, אין לי על כך תשובה חד משמעית. אני גם לא בטוח שזה מאד משנה. לי על כל פנים, זה לא שינה את התחושה הכללית של הניגוד העצום בין ה"חוריות" של האתרים הללו והקרבות האיומים שנערכו בהם, גם מבלי להיות בטוח במאה אחוז לגבי כל נקודה ונקודה.
כיום האזורים הללו כל כך נידחים, שאפילו הכלבים פיתחו נטיות התאבדותיות. רוב הכלבים שפגשנו שכבו בניחותא באמצע הכביש ואלה שכבר הואילו לקום, נהגו לקפוץ אל בין גלגלי הרכב. שבנו לאלוי, ומשם התחלנו לחתוך חזרה מזרחה, לכיוון הבירה הקיסרית הואה לא עדיף לפנות ימינה (מזרחה) לפני אלוי, על כביש 49 שמגיע עד להואה?.(לפי זכרוני הכביש יוצא מאלוי עצמה, אבל עם המפה מראה אחרת אז תלך עם המפה. בכל מקרה, יש שם רק כביש אחד "רציני"…) הגם שמדובר במרחק לא גדול במיוחד, הגענו בחשכה, אחרי כמעט חמש שעות של נהיגת שטח מפרכת כתוצאה מהגשמים העזים שהעלימו את הכביש לחלוטין.

מלחמת וייטנאם בסי.די רום
למחרת בבוקר המשכנו דרומה, לעבר עיירת הסוחרים העתיקה הוי אן (Hoi An). בדרך חצינו את מעבר ההרים היפה ביותר בווייטנאם, היי ואן (Hai Van), ואת עיר החוף הגדולה ביותר במרכז, דנאנג (Da Nang). הוי אן, עיירה מקסימה וציורית להפליא, היא אולי המקום היחידי בעולם שבו יש עדיין בתים ורחובות מקוריים מתקופת שושלת מינג הסינית והמקום המומלץ ביותר במרכז ויטנאם לעצירה להתרגעות . כמו יתר מרכז וייטנאם, חוותה גם הוי אן הצפות קשות בשנתיים האחרונות. כשהגענו, מי הנהר היו כמעט בתוך הבתים.
בהוי אן התחיל החלק המאתגר של הטיול – טיפוס להרים בעקבות נתיב הו צ'י מין. על חלקו הדרומי של כביש מספר 14 טיפסנו מערבה, אל רכס ההרים צ'ונג סון (Trung Son, המשמש כגבול בין וייטנאם ולאוס). משם התפתל הכביש דרומה לאיזור הרמה המרכזית. הדרך, המדהימה ביופיה, היתה במצב איום ובוצי ביותר.
לאחר השטפונות הקשים של השנה שעברה, שלמשך כמה שבועות חצו את וייטנאם לשניים, הוחלט לסלול כביש מודרני לאורך נתיב הו צ'י מין. הופתעתי לגלות שהעבודה על הכביש כבר מתנהלת במלוא המרץ. אבל לנו זה לא עזר; הגשמים החזקים שירדו באזור יצרו כמויות בוץ גדולות ואנחנו שקענו בהן באלגנטיות. זונג לקח אחריות והלך להביא בולדוזר. באיחור של שלוש שעות הגענו לעיירה חאם דוק (Kham Duc), 130 קילומטר מהוי אן וכמאתיים קילומטר מיעדנו המקורי – קונטום (Kontum).
חאם דוק מזכירה עיירה נידחת במערב הפרוע: רחוב וחצי, שלושה בתי קפה, בית דואר וגסט האוס. בהעדר דרך אחרת בילינו בגסט האוס את הלילה. בעליו, לוחם וייט קונג לשעבר (עם שלושה כדורים ברגלו ובפניו), שם במחשב סרט פעולה שנפתח בפלאש בק ממלחמת וייטנאם. לא יכולתי לחשוב על סיטואציה ביזארית יותר.
עם שחר נפרדנו ממנו בידידות. הדרך, שנפתחה בינתיים, התגלתה כאחת הדרכים היפות בווייטנאם. הכביש הצר התפתל בין הרים גבוהי פסגות לעמקים המנוצלים לגידולי חקלאות. לקראת סוף היום הגענו לקונטום.

קפה וירח דבש
קונטום, עיירה קטנה למדי על גדת נהר, היא מקום נעים לעצירה והתרגעות. כמו ביתר אזורי ההרים, גם כאן רוב התושבים הם בני מיעוטים אתניים, ובהם זאלאי (Jarai) ובאנה (Bahnar). בניגוד לאזורי החוף הצפופים, הרמה המרכזית פתוחה ורחבה, כשהשמש שיצאה לראשונה זה ימים, והשמים הכחולים הוסיפו לתחושת המרחב. ברמה המרכזית יש שלוש ערים גדולות (יחסית): קונטום היא הצפונית שבהן, פלייקו (Pleiku) המרכזית ובון מה טואוט (Buon Ma Thuot) הדרומית.
הגידול העיקרי באיזור זה הוא מטעי גומי בעלי מראה קולוניאליסטי משהו. חצינו ביעף את פלייקו, ועת התקרבנו לבון מה טואוט, בירת הקפה של וייטנאם, התחלף הגומי במטעי קפה ותה. בון מה טואוט היתה אתר הקרב הרציני האחרון בהשתלטות הצפון על הדרום במרץ 1975. עם נפילתה נסוג צבא הדרום מכל ערי החוף, והדרך לכיבוש/שחרור סייגון היתה סלולה.
בעיר יש מוזיאון אתנוגרפי וכמה מלונות סבירים (ככלל, אין באזורים אלו מלונות ברמה גבוהה). מסביב לה יש מפלים יפים, פארק לאומי ומרכז להדרכת פילים (בשני המקומות אפשר לרכב על פילים). מומלץ לרכוש בעיר כמויות מסחריות של קפה.
הכביש הטוב והרמה הפתוחה גרמו לנו להתגעגע להרים, ועד מהרה היינו על כביש מספר 27 שעולה לדאלאת (Dalat). ליד אגם דאק לאק (Dak Lak), שם עצרנו לארוחת בוקר, אפשר לרכב על פילים לטיול ביער. בצדי הכביש המטפס משם לנוף הררי חולפים על פני עשרות כנסיות, עדות לריכוז הנוצרי הגדול באזור.
מסלולנו הסתיים בדאלאת, שבימי הכיבוש הצרפתי שימשה כמפלט צונן בימי הקיץ. היום מגיעים אליה בעיקר זוגות וייטנאמים בירח דבש, להצטלם במפלים של האיזור וב"עמק האהבה". למי שהפרוטה מצויה בכיסו מומלץ בכל לב ללון במלון סופיטל, שנבנה בסגנון קולוניאליסטי מרהיב. אחרי מסלול גשום ובוצי, דרך אזורי קרבות ולאורך נתיבי לוחמים, בהחלט נעים להירגע בנווה המדבר ההררי הזה. 

קיצור דרך
הגעה: את המסלול אפשר לעשות מצפון לדרום כפי שמתואר פה, או מדרום לצפון. אפשר לוותר על אחד משני קטעי ההרים. למתחילים מדרום – נקודת הפתיחה האידיאלית היא דאלאת. ביציאה מצפון אפשר להתחיל מדונג הוי, מדונג הא, או (למי שמוותר על הקטע הצפוני) מהוי אן.
תחבורה: אפשר לעבור את המסלול בתחבורה ציבורית, אם כי קשה לערוב לזמינותה באזורים אלו, ולכן עדיף לשכור רכב עם נהג (בווייטנאם אי אפשר לשכור רכב ללא נהג מקומי).
תנאי השטח: כאמור, סלילת כביש מהיר בנתיב ההרים נמצאת בעיצומה, וסביר שבמרבית האזורים המצב משופר בהשוואה למתואר כאן.
מזג אוויר: כמות המשקעים במרכז וייטנאם עצומה במשך כל השנה כמעט. בחודשים דצמבר-מרץ יורדת הכמות המועטה ביותר של גשמים, אם כי חודשים אלה קרים מאוד באזורי ההרים. מתי הכי טוב לעשות את המסלול? בתקופה זו – דצמבר-מרץ.
לינה: פרט לערי החוף, במרבית הערים והעיירות אין בתי מלון ברמה מערבית סבירה, אך רובם זולים, נקיים ועם מים חמים