מערב האי / שדות טבק לנצח

 

מערת נטיפים, בתי חוואים, מפעל סיגרים. ביקור ירוק במחוז פינר דל ריו

ציור הסלע "אל מורל דה לה פרהיסטוריה" צעיר יחסית. ב-1961 צייר אותו צייר קובני |  צילום: משה שי

כתב: אבי הזאב

כל מה שטייל חובב טבע מחפש – הוא ימצא בפינר דל ריו (Pinar del Rio). יתרונו הגדול של המחוז המערבי בקובה הוא בשילוב של נוף עוצר נשימה בירוק עז ובחום עמוק, שדות נרחבים של טבק, קפה וסוכר, מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, מערות נטיפים נדירות, מפעל סיגרים והכנסת אורחים מחממת לב.
פינר דל ריו טומן בחובו עשרות אתרי טיול מעניינים ועל שטח מצומצם יחסית, אבל חלקם נמצאים בכפרים קטנים שלא תמיד יושבים על אם הדרך. מאחר שהתחבורה הציבורית אינה מגיעה למקומות אלה, אפשר לבחור באחד מהפתרונות הבאים: טיול מאורגן – חברות תיירות רבות מציעות טיולים לאזור, היוצאים מדי יום באוטובוסים ממוזגים, מלווים במדריך מקומי ומומלצים למטיילים בודדים; טיול חצי מאורגן – מצטרפים לקבוצת טיול, אך בסיום יורדים בפינר דל ריו (או בכל מקום שימצא חן בעיניכם), מבלים שם את הלילה וממשיכים לתחנה הבאה. האפשרות השלישית היא לשכור מכונית או מונית ולהגיע אל המקומות הללו באופן עצמאי, ואז מומלץ לעקוב אחר המסלול המעגלי המוצע כאן.
הדרך שלנו יוצאת מהוואנה, עוברת במחוז פינר דל ריו וחוזרת אל הבירה. מתחילים בנסיעה מערבה לאורך הטיילת של העיר, המאלקון (Malecon), וחוצים את המנהרה המוליכה למירמאר (Miramar), השכונה הכי יפה והכי יקרה בהוואנה ובקובה בכלל. בשכונה זו מתגוררים עשירי קובה, ולידם שוכנים שגרירויות ומשרדי חברות זרות. כאשר נוסעים בשדרה החמישית המטופחת והמפוארת, נתקלים בצד ימין במבנה חריג בגובהו ובצורתו – השגרירות הרוסית. גודלו של המבנה מעיד על המעמד החשוב שניתן לרוסים בקובה. בהמשך נראה מימין את מרינה המינגוויי (Hemingway), נמל היאכטות המערבי של הוואנה הנקרא על שם הסופר האמריקאי ארנסט המינגוויי, שחי ויצר בקובה במשך כ-20 שנה. מומלץ להיכנס לאחד הברים מול הים לדרינק קטן להעלאת המורל.
דרך כביש החוף הצפוני נוסעים למריאל (Mariel), עיר נמל תעשייתית שפרסומה בא לה אחרי שיותר מ-120 אלף קובנים הפליגו ממנה לפלורידה ב-1980, עם כרטיס לכיוון אחד. כביש החוף, הכביש הצפוני ביותר בקובה, עובר במקביל לים, אם כי הים לא תמיד נגלה לעין. במקומות שתיתקלו בשלט המפנה ימינה לאתר קרוב לים – רדו ללא חשש. רוב החופים פראיים, ואני ממליץ על באהייה הונדה (Bahia Honda) ופלאיה לה מוּלָטָה (Playa la Muata).
לדעתי, כשריבונו של עולם תכנן את גן עדן, הוא יצר את ויניאלס (Vinales). אזור טרופי פורה ופורח, שבכל כיוון שתביטו בו יהיה לכם ירוק בעיניים. תושבי המקום, אנשי עמל עניים ברובם, יזמינו אתכם בחפץ לב לשבת עימם על כיסא הנדנדה ההכרחי במרפסת בית העץ שלהם ולחלוק את המעט שיש להם: סיגר וכוסית רום. אושר קטן.
אל ויניאלס נגיע דרך הכביש לכיוון דרום-מערב העובר בלה פלמה (La Palma). החקלאים האלה, שגרים קרוב לחלקותיהם ומגדלים תרנגולות, חזירים וירקות בחצר הבית, נתונים לחסדי שמים, מים ואדמה. אם יירד הגשם בעִתו ואם לא ישחיתו סופות הוריקן וציקלונים את השדות – תיתן האדמה יבולים נאים גם השנה.
בדרך אל כפר ויניאלס נבקר בקואבה דל אינדיו (Cueva del Indio, מערת האינדיאני) – מערת נטיפים נקייה מגרפיטי ונדלי, שחיו בה אינדיאנים, תושביה הקדומים של קובה, לפני מאות שנים. המערה, שנמצאת חמישה קילומטרים מצפון לכפר, נחשפה בתחילת המאה שעברה. היכנסו אליה, הביטו למעלה והיזהרו על הראש. בחודשי הקיץ נוטפים המים שחלחלו אל אבן הגיר. לאחר כ-300 מטר, מגיעים למעגן וממנו מפליגים בנהר שזורם עד ליציאה מהמערה.
נמשיך דרומה לכיוון ויניאלס. בהמשך הכביש בצד שמאל ואחר כך גם מימין נראה דוכני פירות. קנו, קלפו וטרפו מנגו מופלא, אננס, קלמנטינות וקוקוס. נכנסים לוויניאלס לסיבוב בכיכר המרכזית של הכפר ובמבנים הסמוכים לה. אפשר לקנות בירה בסופר הידידותי מעבר לכביש, וסתם לשבת בכיכר.
נתקדם דרך היציאה המערבית מוויניאלס, ולאחר כמה קילומטרים, כשנגיע לשלט "דוס הרמנס" (Dos Hermanas), נפנה צפונה. מיד לאחר הפנייה תבחינו מצד שמאל בחווה עם כמה מבני עץ. כדאי לבקר את משפחת החוואים הנחמדה, ואם יש לכם יין – אפשר ורצוי להזמינם להתכבד, לשבת איתם ולשוחח על שום דבר. נושא מקובל בשיחות קובניות.
בהמשך הכביש ניצב ציור קיר ענקי, "אל מורל דה לה פרהיסטוריה" (El Mural de la Prehistoria) – דמויות אדם וחיות פרהיסטוריות שהצייר הקובני לֵיאוֹוִיחילדו גונסָלֶס מוֹרְיוֹ צייר על צלע הר בשנת 1961. בסביבת ציור הקיר אפשר לשבת בבר, לרכב על סוסים או לאכול חזיר צלוי במסעדה שממול לציור.
נחזור חזרה לוויניאלס, ובכניסה לכפר נפנה דרומה לכיוון העיר פינר דל ריו בכביש המטפס במעלה הגבעות. המהירות מוגבלת. סעו לאט, במיוחד כשגשום. מדי פעם מסתתר בצד הכביש שוטר שחושב שהוא מכמונת מהירות. על אף שאינו מצויד בשום מכשיר מדידה, הוא מגיש דו"חות לנהגים שעברו לדעתו את המהירות המותרת. אפשר להתנצל, ואולי הוא יוותר. בכל מקרה, להתייחס בכבוד ובנימוס.
כשמגיעים למעלה הגבעה, ליד שלט המכוון ללוס חסמינס (Kos Jazmines), פונים פניית פרסה ימינה עד למלון בשם זה. זו נקודת תצפית אל גן עדן במבט על. אפשר להיכנס למלון, לבריכה, ללגום כוסית ולהישאר ללילה. מהמלון ניסע לפינר דל ריו, העיר הגדולה במחוז.
אם השעה לא מאוחרת, נבקר במפעל הטבק פרנסיסקו דונאטיין (Francisco Donatien, כתובת: Calle Maximo Gomez) . אפשר לבקש ממוכרת הכרטיסים שתסביר לכם על המקום. התחילו את הסיור דווקא בחלק האמצעי, שכן הוא ההתחלה מבחינת סדר הייצור. ככה זה בקובה. צפו במיון עלי הטבק, ואז חזרו לתחילת המסלול לראות את מגלגלי הסיגרים, את בקרת האיכות ואת המיון והאריזה. כשלושים מטר מימין למפעל תראו חנות למוזיקה, לרום ולקפה, ובה דוכן לטעימות רום.  טיפ למוזגת – והיא תיתן לכם לטעום את כל הסוגים, ואולי את כל הבקבוק.
בפינר דל ריו אפשר ללון בבית פרטי או במלון פינר דל ריו, ובלילה כדאי לצאת לאחד מהמועדונים או הברים במקום.
בסיור בעיר נבקר במוזיאון ההיסטוריה הפרובינציאלי (Museo Provincial de Historia) ברחוב מרטי (Marti), שבו יש מוצגים ארכיאולוגיים, ציורים, רהיטים ועוד. כדאי לבקר גם בבית החרושת לרום. 
אוהבי הסיגרים ייסעו לסן לואיס (San Luis), כעשרים קילומטר מדרום-מערב לפינר דל ריו, לבקר את דון אלחנדרו רוביינה, מלך הסיגרים העולמי. הטבק שמגדל דון אלחנדרו – דור חמישי במקצוע – נחשב למשובח ביותר. בני משפחתו לוקחים את מבקריהם לסיור בחווה ובשדות הטבק, והמיוחסים שבהם אף זוכים לשבת עם הדון לעישון סיגר במרפסת הבית. טיפ של כמה דולרים מתקבל בברכה, אבל, אנא, בעדינות רבה.
כדי לחזור להוואנה מפינר דל ריו סעו בכביש קארֶטֶרָה סנטרל (Carretera Central), שעליו נוסעים 25 קילומטר עד קונסולסיון דל סור (Consolacion del Sur). סיבוב קטן במרכז העיירה, וממשיכים דרומה עד שמתחברים לאוטוסטרדה, ועליה נוסעים עד הקילומטר ה-62. כאן כדאי לרדת ימינה, לעלות על הגשר ולפנות שמאלה לכיוון צפון. ביקור בסורואה (Soroa) ובמפל (Salto del Arco Iris), עם או בלי רחצה, סיור בגן הבוטני העמוס סחלבים מזנים שונים, ומשם חזרה להוואנה דרך האוטוסטרדה.