בקצה הצפוני של הודו, בצדו השני של רכב ההימלאיה, נמצאת לדאק. נופי הירח שלה ומראה תושביה מזכירים את טיבט יותר מאשר את הודו. טיול בין כפרים, מנזרים ונופים דרמטיים
 |
| מנזר ספיטוק. נזיר מזמן את חבריו לתפילת הצהריים באמצעות כלי מקונכייה. | צילום: יותם יעקובסון |
כתב: יותם יעקבסון
דומה כי ללדאק (Ladakh) אין ולא כלום עם הודו. אמנם חבל הארץ הזה שייך רשמית לתת היבשת הענקית, כחלק ממדינת ג'מו וקשמיר (Jammu and Kashmir), אבל נופיה המזכירים את פני הירח, וגם מראה אנשיה, דתם ותרבותם, קרובים הרבה יותר לשכנה הגדולה מצפון-מזרח: טיבט.
הנופים הייחודיים של לדאק נובעים ממיקומה: מצפון להרי ההימלאיה ומדרום לרכס הרי קאראקורם (Karakoram). רכס ההימלאיה, המחסום הטופוגרפי הגדול בעולם, חוסם את ענני המונסון ומונע את ירידת הגשמים מצפון לו. התוצאה היא שכמות המשקעים הרב שנתית הממוצעת בלדאק דומה לכמות המשקעים באילת. אבל בניגוד אלינו, הלדאקים אינם מתפללים לגשם, אלא לשמש. זו ממיסה את הקרחונים בפסגות, ומימיהם הצוננים זורמים מטה, אל העמקים. משום כך רוב היישובים בלדאק שוכנים בעמקים הפוריים, כגון עמק נהר אינדוס (Indus), זנסקר (Zanskar), מרקה (Marka) ונוברה (Nubra, שאליו מוביל מעבר קהארדונג, Khardung La, שהוא מעבר כלי הרכב הגבוה בתבל – כ-5,600 מטר מעל פני הים גובהו).
מדינת ג'מו וקשמיר, הצפונית ביותר בהודו, כוללת לא רק יופי: חלקים ממנה הם מוקדי מתיחות בין הודו לפקיסטן. אל חלקיה המערביים והצפוניים מוטב שלא להיכנס כלל, אך אין זה הדין לגבי לדאק. במאות עברו חצו את חבל הארץ הזה שיירות סחר, והן הותירו אחריהן דרכים קדומות שאפשר לעבור גם בימינו – ברגל או על גבי פרדה. מאז נסללו שני כבישים המגיעים ללדאק: כביש אחד יוצא משרינגר (Srinagar), בירת המחוז, ומטפס לאורך נהר אינדוס, אלא שהוא עובר סמוך לאזור המתיחות בגבול עם פקיסטן, ומפעם ולפעם מפגיזים אותו, ולכן יש להימנע מלנסוע בו. הכביש השני מגיע מדרום, מטפס מעמק קולו (Kullu) דרך העמקים ספיטי (Spiti) ולהול (Lahaul), חוצה כמה מעברי הרים גבוהים (שלושה מהם גבוהים מ-5,000 מטר מעל פני הים) וגולש אל לדאק. דרך זו, החוצה את ההימלאיה, נפתחה לתנועה בסוף שנות השבעים עקב הצורך האסטרטגי במעבר נוסף שאינו סמוך לגבול, שדרכו יוכלו כוחות ואספקה להגיע בבטחה לאזור העימות.
שימו לב: שתי הדרכים (זו הבטוחה יותר וזו המסוכנת) פתוחות רק בקיץ, מסוף יוני עד תחילת ספטמבר. בכל יתר עונות השנה מעברי ההרים חסומים תחת מעטה כבד של שלג. בשנים האחרונות אפשר להגיע בטיסת פנים מכמה יעדים בהודו.
הבתים מתמוטטים בגשם הראשון
כדי להכיר את לדאק כדאי ללכת בה, ולא מוכרחים לצאת דווקא למסלולי הליכה הרפתקניים וחוצי רכסים. לעתים די בהליכה נינוחה בכפרים וביניהם. טיולים כאלה מאפשרים להכיר את צורת החיים של המקומיים. בדרכים אפשר לראות את רשת התעלות הענפה שמובילה מים מהערוצים אל כל חלקת שדה מעובדת, ומשקה את גידולי החיטה, השעורה ותפוחי האדמה (ירקות אחרים מגדלים בכמויות קטנות לצרכים פרטיים בלבד).
בסוף עונת הקיץ (סוף אוגוסט עד ראשית ספטמבר) אפשר לראות את התכונה בשדות בעיצומה. בעלי השדות יוצאים אל הקציר, אוגדים את התבואה אלומות-אלומות ונושאים אותן אל הגורן, שם מתבצע הדיש בעזרת בהמות רתומות.
תזונתם של הלדאקים דלה ומושתתת בעיקר על בשר. נוסף על הבשר הם נוהגים לשתות גורגור (gurgur) – תה חמאה סמיך ומלוח (שאינו עונה על טעמם הקולינרי של רוב המערביים) – וטסמפה (tsampa) – גרגירי שעורה קלויים וטחונים המעורבבים במים ובחמאה לכדי דייסה. בקיץ נתקלים גם בקטיף משמש – הפירות אמנם קטנים מאוד, אך טעימים וחשובים לגיוון התפריט. החרצן מוצא מהמשמשים, והפירות נפרשים על הסלעים לייבוש ויוצרים כתמי כתום עז הבולטים בנוף הצחיח.
בכפרים עצמם אפשר לראות את בתי המקומיים, הבנויים מלבני בוץ שהתושבים כורים סמוך לנהרות. את הבוץ דוחסים לתבניות עץ בצורת לבֵנה ומניחים לייבוש בשמש. מחומר זה בונים גם מבנים עצומים, כגון ארמון המלך הגדול בלה (Leh), המתנשא לגובה של שמונה קומות ומזכיר במראהו את הפוֹטלה (Potala) – הארמון בעיר להסה (Lhasa) שהיה מקום מושבו של הדלאי לאמה לפני שגָלה מטיבט.
בגלל הצורך לחסוך בחומרי בערה, ומשום שהמשקעים מועטים ממילא, אין שורפים את הלבנים. אבל כשכבר יורד גשם – תופעה שהחלה לפני כמה שנים בד בבד עם התחממות האזור – הלבנים מתמוססות ולמבנים נגרם נזק כבד.
מי שרוצה לעשות מסלול רגלי של כמה ימים בנופים מגוונים יכול לצאת לטרק קל יחסית למסלולי הליכה אחרים באזור (שלושה-חמישה ימים, תלוי בקצב ההליכה ובמשך העצירות בדרך), המתחיל בכפר ספיטוק (Spituk) ומגיע אל הכפר סטוק (Stok). הדרך בין השניים נמשכת לאורך נהר זנסקר, עד שהיא נוטשת אותו ומתחילה לטפס לעבר מעבר ההרים של סטוק (Stok La). היא חוצה קניון יפה ובהמשך גם עמקים מעובדים וכפרים מבודדים, ובמהלכה נקרים לא פעם רועים עם עדריהם.
הטיפוס הסופי למעבר ההרים תלול, וממרומיו נשקפת תצפית יפה על הפסגה המושלגת תמיד של הר סטוק. הירידה ממושכת, תלולה וקשה, ולכל אורכה משקיפה אל נוף פתוח של שכבות סלע אנכיות ואל הנהר הזורם למטה. ההגעה לנקודת הסיום בכפר סטוק דרמטית: פתאום מודגש הניגוד החריף דבין ההרים הגבוהים לעמק ובין הישימון הריק לנקודת היישוב, אבל הליכה לאורך השדות ובין בתי הכפר משרה רוגע אמיתי.
לה: בירה קטנה וגבוהה
המקום היחיד בלדאק שנראה מעט שונה מיתר נקודות היישוב הכפריות-חקלאיות הוא לֶה, בירת החבל. העיר הקטנה היא אחת הגבוהות בעולם – היא שוכנת בגובה של כ-3,500 מטר מעל פני הים. לצד החיים המסורתיים והשלווים של תושבי העיר, תמצאו בלה של ימינו תשתית תיירותית מתפתחת (וגם נוכחות צבאית לא מבוטלת של צבא הודו ומשוחררי צה"ל), והיא משמשת נקודה טובה ונוחה להתמקם בה ולצאת ממנה לגיחות באזור.
בעיר עצמה כדאי לבקר בארמון המלך הנטוש ובכמה מנזרים קטנים החולשים על אזורי המגורים הצפופים שבעמק. מדי יום שישי נערכות תחרויות פולו סוסים במגרש שלרגלי הארמון. המשחק הוא מעין שילוב בין המשחקים הנהוגים במרכז אסיה ובין המורשת הבריטית, וכדאי לבוא ולראות את ההמונים המתקבצים ובאים לצפות בתחרויות. מדי קיץ נערך בלה ובסביבתה פסטיבל לדאק, שבו מתקיימים מופעי שירה, ריקוד והצגות בתלבושות מסורתיות. הפסטיבל נועד בעיקרו לתיירים, אך גם המקומיים משתתפים בו.
בודהיסטים טיבטים שנותרו על אדמתם
להט האמונה של המקומיים והחשיבות שהם נותנים לפולחן הבודהיסטי גורמים לרבים לראות בלדאק את השנגרי-לה (Shangri La) האחרונה – ארץ מיתולוגית שבה אוצרות רוחניים יקרי מציאות. למעשה, הבודהיזם היה מצוי בלדאק הרבה לפני שהגיע לטיבט. רק בתקופה מאוחרת יחסית, מהמאה השמינית ואילך, השפיעה טיבט על לדאק והנחילה לאזור את הבודהיזם הווג'ריאני (Vajrayana), הקרוי לעתים טנטרי. במובנים רבים לדאק היא אחד האזורים היחידים בעולם שבהם מתקיימת קהילה בודהיסטית-טיבטית על אדמתה ללא הפרעה, ולא בכדי נמלטו לאזור זה פליטים טיבטים רבים מאז השתלטות סין על טיבט בשנות החמישים.
באזור אמנם מתגוררים גם לא מעט מוסלמים (בלֶה הבירה יש מסגד גדול), אולם בכל הנוגע לסממנים חיצוניים שולטת כאן האמונה הבודהיסטית-טיבטית. בכל מקום ניתן לפגוש נזירים לבושים גלימות בורדו, הארץ זרועה כולה במבני סטופות (stupa, מבני זיכרון לבודהא) וברמפות עשויות אבן שעליהן מונחות אבני מני (mani) הנושאות מנטרות, תפילות וברכות חקוקות. בכל מעבר הרים ומעבר נהר ובראש כל מנזר ובית מגורים מתנוססים דגלי התפילה. מקצת מהדגלים נראים מהוהים ובלויים, אך אל לכם לטעות ולחשוב שאבד עליהם הכלח. אין זאת אלא שייעודם הושלם, והתפילות המודפסות עליהם נישאו על ידי הרוחות המנשבות אל מחוזות רחוקים שבהם נדרשו.
גומפות: מוות, מין והארה
הביקור בלדאק אינו שלם בלי ביקור בכמה גומפות (gompa) – הכינוי המקומי למנזר. המנזרים ממוקמים במקומות נישאים, לרוב מעל הכפרים התומכים בהם כלכלית. הכניסה אל אולם תפילה, שבו שולטים הגוונים החמים, מתוך הנוף הבוהק והאפרורי מזכירה לי חזרה אל הרחם. מפתה להתעטף באווירה החמימה והמזמינה ולשקוע אל עומק המשמעויות של שכיות החמדה, בדמותם של פסלים וציורים המציגים עושר איקונוגרפי בלתי רגיל.
תהייה גדולה עולה אצלנו, אנשים מן המערב, לנוכח הציורים המבעיתים שבהם מוצג המוות במלוא הגרוטסקה שלו. אין הם באים אלא ללמדנו את עקרון הארעיות שבעולם. החיוך הנלווה אל היצורים מזרי האימה נועד להראות את הדרך הנכונה להתגבר על הפחד מפני המוות. הדרך אל ההארה ארוכה וממושכת ומלווה בתרגולים קשים ומסוכנים. אחד התרגולים האקזוטיים והסודיים המתוארים בציורים הוא תרגול הזיווג המיני, הטנטרי, אלא שהוא נותר בעיקר בגדר אידיאל לא ממומש.
ישנם כמה מנזרים גדולים ומרשימים מבחינת העושר המצוי בהם, וכמה מהיפים והחשובים שבהם שוכנים לאורך עמק אינדוס. המנזרים נקראים על שם הכפרים הסמוכים להם, וניתן להגיע אליהם באוטובוסים ציבוריים היוצאים מלֶה.
אחד המנזרים הגדולים הוא המיס (Hemis), השוכן כ-45 קילומטר ממזרח ללֶה. אפשר לטפס ממנו אל מבדד קטן, שבו נזירים נוהגים להתבודד, מהלך של כשעה וחצי, והלאה אל אוכף המשקיף על מרחב עמק אינדוס ושכבות סלע נטויות.
אגפיו של מנזר טיקסה (Tikse), השוכן כ-17 קילומטר ממזרח ללה, גולשים במדרון ממרומי הגבעה. בשיא הגובה נמצאים האולמות המרכזיים, ובאחד מהם ניצב אחד מפסלי בודהא מאיטראה (Maitrea, הבודהא של העתיד) הגדולים והיפים בכל האזור.
מנזר ספיטוק נושק לשדה התעופה הסמוך ללֶה. יש בו אולמות תפילה יפים, אך המיוחד במנזר הזה הוא ההיתר למבקרים להיכנס למטבח ציורי – אולם אפלולי שבו סירי נחושת ופליז, קדרות וכלי חביצה יפים. הבישול נעשה על כירה מוסקת בעץ וגללים, ומעליה ארובה גדולה. ממרומי הגג אפשר להשקיף על כל סביבת המנזר, אך כשיורדים ממנו ומקיפים אותו מכיוון נהר אינדוס – זוכים בתצפית מרשימה עליו. במקום שבילים ברורים היוצאים מהכפר ספיטוק.
מנזר ליקיר (Likir) הגדול והעשיר ממוקם ממערב ללה, במעלה עמק חקלאי מוריק, קילומטרים ספורים מעל הכפר ליקיר. לפני שש שנים נחנך במקום פסל בודהא מאיטראה עצום הנראה למרחוק (אם כי על יופיו והאסתטיות שלו ניתן להתווכח). המנזר יוצא דופן בכך שיש בו שני אגפים – לנזירים ולנזירות, בעוד שבמקומות אחרים הנזירים והנזירות שוכנים בשני מנזרים נפרדים לחלוטין. בנוסף יש בו בית ספר גדול לנזירים ילדים.
במנזר שבכפר אלצ'י (Alchi) השתמרו ציורי קיר עתיקים למדי מהמאה השמינית לספירה. מנזרים קטנים ופחות מוכרים פזורים בכל לדאק, מקצתם חבויים בתוך הכפרים. לעתים דווקא במנזר קטן ומוזנח זוכים בחוויה המרגשת ביותר. מפעם לפעם מתקיימות במנזרים חגיגות דתיות שונות – ריקודי מסכות (cham) וטקסי בניית מנדלת חול, שהיא מעין דיאגרמה סמלית לעולם שהנזירים יוצרים מחול צבעוני והורסים בסוף התהליך, כדי לזכור ולהזכיר כי הכל בעולמנו הוא בר חלוף.
יותם יעקבסון – כותב ומצלם. מדריך טיולים בישראל, במרכז אסיה והקווקז, בדרום מזרח אסיה, ומתמחה בהודו
