חופים בגליל המערבי – בגובה פני הים

חוף בצת ידוע כמקום חביב על דייגי חכות מהגליל | צילום: דובי טל

כתב: צור שיזף
יש שני מקומות בארץ שבהם ההר מגיע למים. האחד הוא ראש הכרמל והשני הוא ראש הנקרה (ראס א-נקורה). ראש הנקרה נמוך יותר, לבן יותר, בולט למרחוק, והים חודר לתוכו בנקרות בנות אלף שנה. מראשו אפשר לראות כמעט בכל יום את חוף הגליל מתוח דרומה עד בתי המידות של נהריה. מה שמדרום לנהריה נסתר מהעין, אבל מעבר לו נשקף רכס הכרמל המוארך הבולט מערבה לתוך הים וסוגר את הנוף. בין השניים, בין חוטם הכרמל למצוק של ראש הנקרה – מצוי חוף הגליל, חוף ים שהוא רכס כורכר טבוע ומפורץ, ארץ של ים כחול וצלול.

ראש הנקרה: יורדים אל רגל הפיל
את הנקרות של ראש הנקרה חצבו גלי ים שנשברו אל סלע קירטון לבן בוהק ורך שמשובץ בחלוקי צור כהים. הקירטון מאפשר את מה שהכורכר אינו נותן: צמיחה של עצי אלון ואלה שצמרתם מכודררת בגלל רסס המלח של הגלים הגבוהים. הגלים מתנפצים אל ראש הסלע בכל עוצמתם המעצבת, והם שפרצו את המצוק בנקודות החולשה שנוצרו בשל רעידות אדמה והעתקים. את קווי החולשה האלו הרחיבו המים לנקרות. צירוף הכוחות – אלו של פנים הכדור ששוברים את פניו ואלו שעוטפים אותו – יצר פה את אחת הפינות הנחמדות שיש.
קיבוץ ראש הנקרה הוקם ב-1949, והוא היישוב הצפוני ביותר לאורך החוף הישראלי. הקיבוץ מפעיל רכבל שיורד מהתצפית אל הנקרות, ושם אפשר לשוטט במנהרות, לצאת ולשבת על משטח הסלע מול "רגל הפיל" בחלקו הדרומי של המצוק, לראות סרט במנהרה הצפונית ולבקש ממפעילי האתר לצאת ברגל דרך המנהרה הדרומית. אפשר גם סתם לעמוד ולהתבונן בגלים שחודרים בכל יום ובכל שעה ונשברים בגוונים שונים של אור.
שתי המנהרות במפלס התחתון שאליו מגיע הרכבל הן מנהרות רכבת שחצבו הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה. מסילת הברזל חיברה בין חיפה לביירות וטריפולי ונועדה להניע את הכוחות הבריטיים אל חזית המתקפה הגרמנית שהתקדמה אז לכיוון קווקז ולכיוון מצרים. 250 מטר של מנהרות הושלמו ב-1943, והקו תִפקד עד 1948, אז פוצצו אותו חבלני הפלמ"ח. שלט שמציין את תאריך חנוכת המנהרה של הרכבת, מנהרות וקטע חצוב של כמה מאות מטרים מדרום למצוק הם כל מה ששרד מהמאמץ המלחמתי הבריטי.
סבבתי בנקרות. יש ימים שבהם הגלים מתנפצים אל תוך הנקרות ודוחפים את האוויר, דוחסים אותו פנימה, עד שאפשר כמעט להרגיש את חום החיכוך. באחר הצהריים הזה הים היה שקט, ואני פניתי אל מנהרת הרכבת הדרומית ויצאתי דרך הפשפש בדלת הברזל אל רחבת החניה. אל הרחבה מגיעה היום רכבת צעצוע לתיירים שיוצאת מליד בית הנופש של המשטרה ונוסעת על דרך הביטחון הקרובה לחוף עד לפתח המנהרה הדרומי.

חוף בצת: איים של שלווה
מדרום לנקרות יש קטע חוף סלעי ומפורץ שחופים חוליים קוטעים אותו בכמה מקומות. הקילומטר הראשון רצוף מפרצונים קטנים בכורכר, שביניהם ובין כביש הביטחון שעל החוף יש חציבות קדומות. הלכתי בזהירות בין החציבות ששימשו כנראה את בוני העיר אכזיב. ייתכן שחלק מהן נעשו לצורך בריכות שטיפה לחלזונות הארגמן שמהם הפיקו הפניקים צבע. הצומח הכמעט יחיד לאורך מצוקי הכורכר בקטע החוף הזה הוא העדעד החופי הסגול והקשוח.
רצף סלע הכורכר, שהוא שריד של המצוק החופי, נקטע כקילומטר מדרום לראש הנקרה בשפך נחל בצת שיוצר חוף חולי. החוף הזה חביב על גולשי רוח; הם יוצאים ממנו ומשחקים עם הדבור של חיל הים שעוגן כקילומטר וחצי מהחוף, בקו של האיים נחליאלי, תכלת ושחף. האיים עצמם – שהם שרידים של רכס כורכר מערבי יותר שכוסה מים עם עליית מפלס הים – הם מקום טוב לצלול בו. יש בסביבתם שפע דגים, ובימים יפים אפשר להפליג לשם בסירה שמארגן מועדון הצלילה של דני בירנבוים בחוף אכזיב.
חוף בצת הופך להיות שוב סלעי אם כי יש לו גם עורף חולי. הוא חביב גם על דייגי חכות יהודים וערבים מהגליל. גולשים גלשו במים, נערות שיחקו עם הגלים ואישה אחת ניסתה להדליק אש ברוח הצפונית שדחפה אותי דרומה.
מעבר לחוף בצת, מול מושב לימן, יש עוד חוף חולי, ומיד אחריו נמצאים המבנים של בית ספר שדה אכזיב, שהיה פעם מרכז מחקר מפואר של החברה להגנת הטבע ונעשה עם תנועת ההפרטה לסוג של אכסניית נוער. אח, החברה להגנת הטבע, בשמחה הייתי מקבל בחזרה את החברה הישנה ואת המורות-החיילות של בית הספר.
כאן פסי הרכבת הבריטיים חוצים את הכביש, מתרחקים מהחוף ועוברים על פני גשר יד לי"ד שמולו ניצבת האנדרטה של יגאל תומרקין. הגשר מציין את האסון של מחלקת הפלמ"ח שהגיעה לכאן ב-14 ביוני 1946 בליל הגשרים, שהיה שיאו של המרי העברי נגד הבריטים ונועד לנתק את ארץ ישראל מהארצות שסביבה. החבלנים התגלו על ידי הבריטים, וכדור שפגע במטען הנפץ הרג 13 מהם. הלוחם ה-14, יחיעם וייץ שעל שמו נקרא קיבוץ יחיעם, נהרג בהסתערות על הגשר.
ליד הגשר נמצאת קבוצת עצי השקמה הצפונית בעולם, ומעט מדרום לו שוכן מועדון הצלילה של אכזיב. מכאן לקח אותי דני בירנבוים ביום יפה לרדוף דגים תמימים באיים.

תל אכזיב: תרבות פניקית, פניקה צרפתית
מעבר למקום שבו נשפך נחל כזיב לים (אין זרימה בשבעת הקילומטרים המערביים של הנחל, חוץ מבשעת שיטפונות החורף) מתרומם המדרון לכיוון תל אכזיב. התל מחולק היום לשלושה: המדינה החופשית (בתשלום) של אלי אביבי בחלקו הצפוני, גן לאומי אכזיב שמנוהל על ידי רשות הטבע והגנים (בתשלום כמובן) בחלק המרכזי, קלאב אכזיב (סגור לקהל הרחב) בחלק הדרומי. קלאב אכזיב היה פעם מועדון הים התיכון הצרפתי ופעל עד שנת 2000, אז נפלה קטיושה והרגה את הטבח הצרפתי. צרפתים לא חיים בלי אוכל. כפר הנופש הצרפתי פרש מישראל.
טיפסתי לראש התל. ראשיתו של תל אכזיב בתקופת הברונזה התיכונה, כשהחוף שלרגליו שימש נמל על דרך הים שעברה לאורך החוף הישראלי. התל הגיע לגדולה בשיאה של התקופה הפניקית – מאות השנים שבין תחילת האלף הראשון לפני הספירה ועד לכיבושי אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה. הפניקים היו ספנים גדולים והתחרו ביוונים ואחר כך ברומאים על השליטה בים התיכון. אכזיב היתה אחת מעריהם. כוחם נשבר בקטע החוף הישראלי-לבנוני, עם כיבוש צור על ידי אלכסנדר מוקדון ב-332 לפני הספירה, אך רק עם כיבוש קרתגו על ידי הרומאים כמאתיים שנה לאחר מכן, נעלמו הפניקים ככוח משפיע.
ההמצאה הפניקית הגדולה היא הזכוכית, אם כי הם התמחו גם בצביעת אריגים ובבניית מקדשים (שלמה המלך הביא מחירם מלך צור ארזים ובונים לבית המקדש) ונודעו כסוחרים גדולים שגילו כנראה את נתיבי הים לחוף המערבי של אפריקה ולאיי הים הצפוני. חוקרים רבים טוענים שהמיתולוגיה היוונית על שלל מפלצות הים היא בעצם המצאה פניקית שנועדה להפחיד את יורדי הים היוונים שהתחרו בהם. את ממצאי אכזיב הפניקית (צלמיות וקרמיקה) אפשר למצוא במוזיאון העירוני בנהריה, וקברי פיר פניקיים מצויים בבית הקברות המזרחי של אכזיב (מצפון לבית הספר "סולם צור" שבאכזיב, בכניסה לקיבוץ גשר הזיו) וליד הגדר שסוגרת את חוף קלאב אכזיב מדרום.

המדינה חופשית, ההליכה לא
מדינת אכזיב של אלי אביבי היא המקום הכי טוב להיות בו על קו החוף הישראלי. אביבי הגיע למקום ממושב לימן ב-1953. הכפר הנטוש א-זיב (נכבש ב-15 במאי 1948 על ידי חטיבת כרמלי במבצע בן עמי) עדיין עמד על תילו, ואלי אביבי התיישב במקום ולא עזב אותו במשך 42 השנים שעברו מאז. כשבאתי הוא עדיין היה שם. צילמתי אותו שוב. 15 שנה עברו מאז צילמתי אותו בפעם הראשונה. עושה רושם שהזמן במדינה החופשית של אלי איטי יותר. כמעט דבר לא השתנה. גם לא הוא. אותם אלבומים שחור-לבן של נערות עירומות ואותו קסם ישן ופטפטני.
במדינה של אלי אביבי יש בה משהו שאין למצוא במקומות אחרים, פרט אולי לארמון האבן שבנה ניסים כחלון בחוף סידנא עלי. יתרונותיו הגדולים של המקום הם התצפית מראש המצוק והאפשרות לשכור חדרים נחמדים וצנועים במחיר לא גבוה ולהשתמש בחוף הים של הגן הלאומי שמתחת. מראש הכפר אפשר לראות ים, את ראש הנקרה ואת רכס הסולם (סולמה של צור שהדרכים טיפסו בו כדי לחבר את ארץ ישראל עם צור ששמה השתבש לסור ולסוריה).
מדרום לאלי אביבי נמצא הגן הלאומי אכזיב על מדשאותיו וחוף הים שלו. בתחומי הגן נמצא המעגן הפניקי של העיר ששימש לאחר מכן בכל תקופות החיים של העיר. רוב השרידים במקום הם מהתקופות הצלבנית והערבית.
חוק החופים הישראלי אינו מכובד, ואי אפשר ללכת בחופשיות לאורך החוף משפך נחל כזיב ועד לחוף שמדרום לקלאב אכזיב. האילוץ יוצר הזדמנות ללכת כמה מאות מטרים לאורך המסילה הבריטית הנטושה. זה מה שעשיתי. יש לי חיבה לרכבות. אפילו כאלו שנשארו מהן רק פסים. טיול נעים בצל אקליפטוסים, בין גדר אתר הנופש לחניון שממזרח לה. המסילה חוצה את כביש השירות של החוף הפתוח מדרום לקלאב אכזיב, ואנחנו, כמו הכביש, חוזרים אל החוף (אפשר לרחוץ בו). דרומה ממנו יש קטעי כורכר נחמדים שיוצרים לגונות מתאימות לילדים קטנים וחוף ים חולי ופתוח שנמשך כשלושה קילומטרים, עד לבתים הצפוניים של נהריה.
הצמח השולט בקטע זה של הדרך הוא נר הלילה החופי שפרחיו נפתחים לפנות ערב מכיוון שאז הרוח שוככת, ומאביקיו – מעופפי הלילה – יכולים לבצע את ההפריה. נר הלילה הוא החוף הישראלי. המרבד הצהוב שבוהק בלילה ומזכיר לי תמיד שהכי חשוב זה לסמן למי שרוצה להפרות איפה זה קורה.

עיר של נהר וים
נהריה. אה נהריה! בילדותי ידעתי שבנהריה יש יֵקים, רומנים ואופניים. יֵקים ורומנים עדיין יש. אופניים? פחות. נהריה נוסדה כמושבה של יוצאי גרמניה ב-1934, והיום היא מונה כחמישים אלף תושבים. העיר יושבת על שפך נחל געתון – כשני קילומטרים מצפון לשפך ועד קילומטר אחד מדרום לו – והוא שמקנה לה את חופיה החוליים. על הגדה הדרומית של הנחל נמצא תל געתון. החוף הפתוח שמצפון לעיר מסתיים במרינה ובבריכה העירונית, ומדרום לה נמצא מתחם החוף הציבורי. בנהריה מצוי ריכוז גדול של מסעדות, בתי מלון ופנסיונים. וכמובן, הסיבה העיקרית להגיע לנהריה היא ששם מסתיים היום קו הרכבת הצפוני של מדינת ישראל.
מדרום לגעתון ממשיך חוף נעים ומסודר, ואפשר ללכת לאורכו עד לחוף של מושב שבי ציון (שגם הוא נוסד על ידי עולים מגרמניה ב-1938). יש בו מפרצון קטן שאפשר להשיק בו מפרשיות וגלשנים ולהתייחס אליו כאל חוף לכל המשפחה. מול חוף שבי ציון מצויים שני אתרי צלילה: מטוס קרב של חיל האוויר שנפל וטבע בים וספינה טבועה. אל האתרים אפשר להגיע באמצעות מועדון הצלילה שבשבי ציון.
דרומה משבי ציון ועד בוסתן הגליל יש קטע חוף של שלושה קילומטרים שאינו מסודר. החוף נושק במזרח לשטח אש, ולא רצוי להסתובב שם בימים שהצבא מתאמן. כ-200 מטר מדרום למושב בוסתן הגליל נמצא אל-בהג'א, גן בהאי יפה שהכניסה אליו חופשית. כאן חי ונקבר מירזא חסין עלי, הבהא אוללה, הנביא השני של דת הבהאים. הבית שבו גר וקברו הם היום מוזיאון שטובל בגן פרסי. לפעמים נדמה שמקומות שנעים למות בהם הם גם מקומות ראויים לחיים. ויש פחות מדי כאלו במקומותינו.
החוף שמדרום לבוסתן הגליל עד לעכו אינו מלהיב. הוא מלוכלך, יש בו טרסת כורכר קטנה, ורק מי שרוצה להכיר כל סנטימטר חוף מוזמן אליו. אני הלכתי, אבל רק בגלל שבסופו חיכתה לי עכו.

צור שיזף – סופר ועיתונאי