היסטוריה: גיבור מקומי

הסרט "לב אמיץ" הפך אותו מלוחם עצמאות מיתולוגי בארצו לדמות היסטורית מוכרת לכולם. מסע באזור הגבול בין סקוטלנד לאנגליה בעקבות וויליאם וואלאס, איש פשוט ולוחם נועז שהיה לסמל המאבק הסקוטי בכובש האנגלי.

אתר הזיכרון לוואלס ליד סטרלינג. למבקרים כאן קל להתרשם מעוצמת ההזדהות והגאווה שמעורר הגיבור הסקוטי בבני עמו | צילום: אמנון אבישי

כתבה: זהרה רון

כוכב הקולנוע מל גיבסון הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו בשנות התשעים לסקוטלנד ולתעשיית התיירות שלה. הסרט מ-1995 בכיכובו ובבימויו, "לב אמיץ" (Braveheart), על דמותו של הגיבור הלאומי הסקוטי וויליאם וואלאס (Wallace), הפך את וואלאס מדמות היסטורית שילדים סקוטים לומדים עליה בבית הספר לסופרסטאר, ואת האזור שפעל בו למוקד משיכה למבקרים.
לא פלא שיוצרי הסרט בחרו דווקא בוואלאס. דמותו הסוערת, מעלליו הנועזים וסיפורו האישי הם חומרים דרמטיים שפשוט מבקשים שיעשו מהם סרט (בכיכובו של מל גיבסון). הבונוס הוא שבאותו כרטיס מקבלים גם מבוא להדיוטות להיסטוריה האנגלו-סקוטית הסבוכה, וכמה מפתחות לפענוח הטינה הסקוטית כלפי האנגלים עד עצם היום הזה. ומי שצפה בסרט ונכבש בקסמם של וואלאס, של גיבסון ושל ההיסטוריה הסקוטית, יוכל לשלב בטיול בסקוטלנד גם מסלול בעקבות וואלאס.

בין רובין הוד לבר כוכבא
החבל שאליו מועדות פנינו הוא הבורדרז (Borders), אזור הגבול שמפריד בין אנגליה לסקוטלנד. כיום זהו אזור שקט, ערפילי וירוק; אך פעם עלו פה באש כפרים שלמים, אלפי אנשים נשחטו והרבה דם הרווה את האדמה.
קצת רקע: ב-1286, כאשר וויליאם וואלאס היה כבן 14, מת אלכסנדר השלישי מלך סקוטלנד. עם מותו הסתיימה תקופה בת עשרים שנות שלום ושגשוג בסקוטלנד, והתחילה שרשרת של מלחמות, בגידות ושפיכות דמים.
על כסאו של המלך המנוח ניטש מאבק בין שני טוענים לכתר, רוברט ברוס וג'ון באליול. שניים רבים והשלישי זוכה: אדוארד הראשון מלך אנגליה התערב במאבק ב-1291, ותבע לעצמו מעמד של שליט עליון. הוא מינה את ג'ון באליול למלך, אך למעשה השתלט על סקוטלנד והפך את באליול לשליט-בובה. אי השקט הלך וגבר, והחלו עימותים בין חיילים אנגלים לפטריוטים סקוטים. באחת ההיתקלויות הללו נהרג אביו של וויליאם וואלאס, סר מלקולם וואלאס. וויליאם נשבע לנקום.
ב-1295 מרד באליול בסמכותו של הכתר האנגלי, ובכך פתח במלחמת העצמאות הסקוטית. הבריטים הגיבו ביד חזקה. הם גירשו את באליול לצרפת ושלחו כוח גדול "ללמד את הסקוטים לקח". השיעור היה אכזרי: ב-1296 הסתערו כ-35 אלף חיילים על העיר בריק (Berwick), העיר העשירה ביותר בסקוטלנד באותם ימים (וגם היום עיר היסטורית יפהפייה ששווה לבקר בה), וטבחו באנשיה. כמעט כל האוכלוסייה נרצחה – כ-17 אלף אזרחים, ובהם נשים, זקנים וילדים.
המלך אדוארד לא הסתפק בכך: הוא לקח את אבן ההכתרה הסקוטית לווסטמינסטר שבלונדון, ובמעשה סמלי זה בעצם סיפח את סקוטלנד לאנגליה. זו התקופה שבה התחיל וויליאם וואלאס להתבלט. הוא הפך למנהיגה של חבורת לוחמי גרילה ופורעי חוק כמוהו, שמעוזם היה ביער אטריק (Ettrick Forest). משם יצאו לפשיטות על האנגלים, כשהם נתמכים על ידי הסביבה הסקוטית האוהדת בכפרים ובעיירות הסמוכים, כמין שילוב סקוטי של רובין הוד עם בר כוכבא.
שרידי יער אטריק עדיין קיימים: זוהי ריאה ירוקה בחבל Ettrick and Yarrow Valley, אזור מקסים לטיולים, עשיר בהיסטוריה, סיפורי עם ובלדות עתיקות. מהכפרים והעיירות הקטנות שנהגו לתת לוואלאס מסתור, קיימות עדיין סלקירק (Selkirk) ולנארק (Lanark), עיירות שמתגאות עד היום במורשת וואלאס. בלנארק גרה אהובתו של וואלאס, מריון. לפי המסורת המקומית, הם התחתנו בכנסיית St. Kentigern בלנארק, ששרידיה עומדים עד היום. כנסייה אחרת בעיירה, סנט ניקולאס, מתנאה כיום בפסל גדול של וואלאס בחזיתה.
גם סיפור אהבתו של וואלאס למריון קשור באופן טרגי למאורעות התקופה. אחיה של מריון היה עצור בידי השריף של לנארק, שהתכוון להוציאו להורג. וואלאס ואנשיו התגנבו לעיירה במבצע נועז, שחררו את השבוי ויצאו בלי פגע, כשהם הורגים בדרך כחמישים חיילים אנגלים. השריף של לנארק השתולל מזעם, וכנקמה הוציא להורג את מריון. תגובתו של וואלאס לא איחרה לבוא: הוא אסף כוח גדול, חדר ללנארק והרג את השריף ואת בנו. יחד עם השריף נהרגו גם 240 חיילים אנגלים, סוחרים ואחרים. וואלאס חמל רק על הנשים והכמרים.

ה-11 בספטמבר של וואלאס
השמועות על המאורעות הללו עוררו אהדה עצומה לוואלאס, ואלפים הצטרפו לשורותיו – פשוטי עם ואצילים, ובהם רוברט ברוס, שלימים ימשיך את מאבקו של וואלאס וימלוך על סקוטלנד.
המרד הלך והתפשט. המלך אדוארד שלח כוחות לדיכויו. בשלב זה חווה וואלאס – לא בפעם הראשונה ולא האחרונה – את בוגדנותם של האצילים הסקוטים, שערקו ונכנעו לאנגלים. אנשי וואלאס, בני העם הפשוט, נותרו נאמנים, והמשיכו בפעולות גרילה בהנהגתו כשהם מנצחים טירה אחרי טירה, עד שהתייצבו בפני גדודי הצבא האנגלי בעיירה סטרלינג (Stirling).
כיום היא נראית עיר בריטית קטנה וחביבה, פרובינציאלית מעט, אבל חשיבותה היתה עצומה. סטרלינג יושבת על דרך המלך להיילנדס, כך שמי שמחזיק בסטרלינג שולט למעשה בסקוטלנד.
לראשונה ניצב וואלאס, טקטיקן של מלחמות גרילה, בקרב חזיתי עם הצבא האנגלי. התאריך: 11 בספטמבר 1297. מול הכפריים וחיילי הגרילה המאומנים למחצה, המצוידים בנשק חובבני תוצרת בית, עמדו 68 אלף חיילים אנגלים מאומנים ומצוידים היטב.
אך לעזרת הסקוטים עמדה היכרותם עם הטופוגרפיה של האזור. בין שני המחנות התפתל נהר הפורת' (Forth), ואנשי וואלאס המתינו לאנגלים בעמדת יתרון על הצוקים שמעבר לנהר. בזכות התכנון והתושייה נחל כאן וואלאס ניצחון על האנגלים – אחד הנצחונות המפוארים ביותר שלו. לא במקרה ממוקם ה-Wallace Monument, אתר הזיכרון לגיבור הלאומי, ליד העיירה סטרלינג של היום, משקיף על נהר הפורת' ועל גשר סטרלינג, שאותו ניסו האנגלים לחצות. הגשר המקורי אינו קיים כבר, אבל המקומיים מצביעים על גשר אבן שהוקם "בערך באותו מקום". כשמבקרים באתר הזיכרון קל להתרשם מעומק הרגשות הלאומיים שמעורר הגיבור בבני עמו עד היום, בדומה למצדה שלנו (טלפון באתר: 472140-1786-44 ).
ואם אתם כבר בסטרלינג, אל תוותרו על ביקור בטירת סטרלינג (Stirling Castle) הידועה, גם היא מסמלי הלאומיות הסקוטית (טלפון: 450000-1786-44).

חזרה לשדה הקרב
בעקבות הניצחון בגשר סטרלינג באו עוד הרבה הצלחות וכיבושים. מבצרים וטירות נכנעו בפני וואלאס, כולל טירת אדינבורו. למעשה הצליח וואלאס לגרש את האנגלים מסקוטלנד. המלך האנגלי נדהם: "אתם רוצים לומר לי שמנהיג כנופיית פורעי חוק, פשוט עם נטול ייחוס, משפחה, עושר או השפעה, כבש מאנגליה כל מבצר בסקוטלנד?".
האצילים הסקוטים חזרו והצטרפו למנצח, ואף הכתירו אותו לאביר ו"מגן סקוטלנד". למשך תקופה קצרה ניסה וואלאס לתפקד כשליט אזרחי ולשקם את המצב הכלכלי וקשרי הסחר עם אירופה, אך מהר מאוד חזר לשדה הקרב. השלב הבא היה פלישה לאנגליה. כאן נכרכים בשמו סיפורי זוועה על מעשים נוראיים לא פחות מאלה שעשו האנגלים באוכלוסייה הסקוטית, כולל שרפת כפרים ועיירות בצד האנגלי של הגבול. נראה שוואלאס איבד שליטה באנשיו, והם בזזו ורצחו את האנגלים שנואי נפשם.
המלך אדוארד לא יכול היה לתת למצב להימשך, וביולי 1298 שלח כוחות גדולים וחמושים היטב. קרב נערך באזור העיירה פולקירק (Falkirk), במקום שנושא עד היום את השם Wallacestone. כשראו האצילים הסקוטים את יחסי הכוחות, חזרו ובגדו בוואלאס, והשאירו אותו ואת החיילים הפשוטים לחסדי האנגלים. הפעם ידם של האחרונים היתה על העליונה. יותר מעשרת אלפים סקוטים נהרגו בקרב פולקירק.

הבגידה הסופית
וואלאס נאלץ להימלט ולהסתתר, וחי במחתרת עוד שמונה שנים. אך ההתקוממות לא דוכאה. האנגלים עשו מאמצים אדירים ללכוד אותו, בידיעה שכל עוד הוא חי, רוח המרד לא תשכך. בסופו של דבר הצליחו לתפוס אותו ב-1305 באמצעות בוגד, חבר שהסגיר את מקום הימצאו.
וואלאס נלקח ללונדון, הועמד למשפט וכצפוי נמצא אשם בבגידה והוצא להורג באופן אכזרי: הוא נקשר לזנבם של שני סוסים, שגררו אותו ברחובות לונדון כשההמון מיידה בו אבנים וירקות רקובים. הוא נתלה וראשו נכרת והוצג לראווה. את גופתו חתכו לארבעה נתחים, שנשלחו לתצוגה בארבע ערים בגבול סקוטלנד-אנגליה: ניוקאסל, בריק, פרת' ואברדין, למען יראו וייראו.
וואלאס הפך למרטיר. הוצאתו להורג סימלה בעיני סקוטים רבים את שלטונו האכזרי של המלך אדוארד בארצם, וכעבור חצי שנה בלבד הוכתר רוברט ברוס למלך סקוטלנד, ושוב יצא להילחם באנגלים. ביוני 1314 ניצח את האנגלים בקרב באנוקברן (Bannockburn), אחד הקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הסקוטית, שהתרחש אף הוא בפאתי סטרלינג. רק 14 שנים לאחר מכן, ב-1328, הכירה אנגליה בעצמאות סקוטלנד.
בסופו של המסע בעקבות וואלאס התארחנו בחווה בסביבת סטרלינג. בעלי הבית חלקו איתנו את סיפור המשפחה שלהם: שניהם באו ממשפחות אריסים עניות. אבות אבותיהם, פטריוטים סקוטים, נאלצו להילחם לצדו של בעל האחוזה, שנמנה עם האצילים הסקוטים שהצטרפו לאנגלים. את כאב הבגידה ההיא נושאים צאצאיהם גם 700 שנה אחר כך. "סקוטלנד תמיד סבלה מכך שהמעמד העליון שלה שירת את האינטרסים של אנגליה ולא את העם הסקוטי", התלוננה בעלת הבית.
אבל דברים משתנים בכל זאת. צאצאו של בעל האחוזה פשט את הרגל, והבית הועמד למכירה. צאצאי האריסים קנו את הבית ושיפצו אותו, וכיום הם מלינים בו תיירים כמונו. וואלאס היה אוהב את זה.