בת גלים / לנשום את הים

קזינו חרב שגלי הים לוחכים אותו, שדרת דקלים וארכיטקטורה מגוונת, חוף שקט וטיילת עירנית. גיחה לשכונה הכי ימית בחיפה

הטיילת של בת גלים. מתכנניה השכילו לשלבה היטב עם החוף ולא להבליטה יתר על המידה | צילום: משה שי

כתב: יורם מלצר

שכונת בת גלים תופסת את קצה-קצהו של הר הכרמל. לכן, רחוב אחד בלבד מוליך אליה, רחוב חיל הים, החוצה את פסי הברזל שבין התחנה המרכזית של "אגד" לתחנת הרכבת. הרחוב הישר מסתיים בבית-החולים רמב"ם. מימין נמצא מתחם המכולות של נמל חיפה ו"החוף השקט", אחד מחופי הרחצה הקלאסיים של העיר מזה עשרות שנים. נפנה שמאלה, לרחוב העלייה השנייה, ונמשיך בו עד לשדרת בת גלים, שבה נפנה ימינה.

שדרת הדקלים היפה מוליכה היישר אל הים ואל מסעדות הדגים הוותיקות והטובות, שלא שינו את פניהן שנים רבות. השדרה מסתיימת במבנה בטון בלתי גמור: "הקזינו". עשרות שנים עומד המבנה ההיסטורי הזה כאבן שאין לה הופכין. בשנים האחרונות הסתובבה השמועה שיהודי תושב מרוקו נטל על עצמו את חידושו, אך הוא נקלע לקשיים והעבודות הופסקו. "הקזינו", שנבנה ב-1935, 12 שנה לאחר שהשכונה נוסדה, היה מקום שוקק חיים בשנות המנדט הבריטי. בית הקפה הגדול שפעל בו משך אליו קצינים אנגלים, יהודים וערבים מתושבי העיר הנכבדים, וגם לא מעט יפהפיות מקומיות.

כיום נאלצים אוהבי המקום והנגועים בנוסטלגיה להסתפק בשלד הבטון המחודש, אנדרטה חלולה לזמניו היפים, לפני קום המדינה. דרך אגב, במקום לא פעל מעולם בית הימורים.

"הקזינו" הוא חוד-חודה של בת גלים, ויסודותיו לוחכים את הים. משמאל נמתחת הטיילת של השכונה, שבניגוד לאחיותיה בערים אחרות לאורך החוף הישראלי, ידעו מתכנניה לשלב אותה היטב עם החוף ולא להבליטה יתר על המידה. הליכה על הטיילת היא חוויה חושית והיסטורית יחידה במינה. מימין נמצא הים, שבנקודה הזו הוא רוגש כמעט תמיד, נחבט על סלעים שטוחים וגדולים הזרועים לאורך קטע החוף שמדרום ל"קזינו". צבעי הים מתחלפים תדיר: גוונים של ירוק-עד וכחול בקיץ, וכחול עמוק עד שחור בחורף.

תוך כדי פסיעה מתמלאים בריחו הנהדר של הים התיכון, בנוכחותו הנשית החריפה של ימם של הפיניקים. ואכן, בטיילת של בת גלים חווה המבקר את ריחוקו מארצות הפלשתים שבין יפו לעזה, הרחק מכל הדימויים השחוקים של "הים תיכוניות". פה הים פיניקי, לוחך סלעים שפעם ניגשו אליהם עובדי הבעל לשלות קונכיות ולייצר מהן את צבע הארגמן לטוֹגוֹת הרומיות. מרימים את העיניים ולפתע מתגלה שקמונה, יישוב קדום ומרכז פיניקי, הנחקר עד עצם ימינו בכליה של הארכיאולוגיה התת-ימית.

לאורך אותה טיילת נפרשת גם ההיסטוריה של השכונה. שורה של בתים, מישנים ועד עתיקים, ואין שניים דומים. בית בסגנון ערבי, המשמש כיום למגורים, שמעל לכניסה שלו אבן ועליה חקוקה הכתובת "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"; בתי ערבים שגורשו או נמלטו לפני יותר מחמישים שנה; בתים שעוצבו בסגנון הטמפלרי של המושבה הגרמנית; שיכונים ישראלים מראשית ימי המדינה – הכל באותה השורה, כמין חתך זמין בקורות המקום ובתהפוכותיו.

אחוות הדייגים
מצידו השני של ה"קזינו" מתגלה חוף הים החולי, על שוברי הגלים שלו. בסמוך ל"קזינו" נמצאת בריכת שחייה ענקית, שהיתה חלק מהמתחם. כיום הבריכה מוזנחת ונטושה, ורק גודלה מעיד על עברהּ המפואר. בכל ימות השנה אפשר למצוא כאן דייגים, אך בחורף הם פעילים במיוחד. הדייגים מנקדים במעיליהם הצהובים את הזרועות הסלעיות הנשלחות אל הים, מניפים חכות טלסקופיות גדולות אל המפרץ הקטן שבין "הקזינו" לבסיס ההדרכה של חיל הים ולבית החולים רמב"ם. מעניין לציין שבאתר הדיג הזה פועלים יהודים צפון אפריקאים, שהביאו את מסורת הדיג מארצות מוצאם, בצד עולים מחבר העמים, שבוודאי נהגו לדוג בים השחור או בים הבלטי, ואיתם גם ערבים בני חיפה, ילידי המקום, המכירים באורח אינטימי את מימיו ואת הדגה שבו.

בצד משליכי חכות, בחורף באים לכאן דייגים הפורשים את רשתותיהם ומשליכים אותן משוברי הגלים אל הים. הם מכירים את זרמי הים ואת התנהגות הדגים בחורף, כשהמים עשירים בחמצן והמפרצון מציע מקלט חמים ושליו מפני הים הסוער. אכן, הרוחות במקום חזקות, כפי שמעידה שורת העצים הנוטים ב-45 מעלות, שמעטרת את המדרכה המקבילה לחוף. בקיץ אפשר למצוא דייגים העומדים על הסלעים שלמרגלות הטיילת, ולאחרונה נראו במקום גם עולים מרוסיה, הלוכדים סרטנים שאינם עולים על שולחנם של שומרי כשרות.

נעים להתהלך בשכונת בת גלים. למי שרוצה לתמרן בה במכוניתו, כדאי לדעת שהדרך היחידה להיכנס לשכונה עצמה היא משדרת בת גלים. רחובותיה של השכונה קטנים ומסבירים פנים. המדרכות נמוכות, והתחושה חמימה וביתית. הבתים הצנועים מציגים שלל סגנונות אדריכליים, משרידים של קווי באוהאוס ובניה אקלקטית של שנות הארבעים של המאה העשרים, דרך מבנים ערביים מרשימים (בעיקר בחלקה היותר דרומי של השכונה, במקביל לטיילת), ועד לבנייה חיפאית אופיינית של בתים משותפים על עמודים. החצרות, הגינות והמרווחים שבין הבתים מגלים עושר בוטני לא קטן: עצי פיקוס, גפנים, דקלים, צמחים מטפסים המכסים חצי בניין, ובאחת החצרות ניצבים אפילו כמה צמחי בננה, הנותנים פרי לדיירי הבניין.

למי שעושים את דרכם לצאת מן השכונה בדרך שבה באו לפי המתואר כאן, כדאי להתבונן במבנים של בית החולים רמב"ם. ברקע, על הים ממש, עומד המבנה הלבן והאימתני המתנשא לשמים, הפקולטה לרפואה של הטכניון. למרגלותיו משתרע גיבוב של בניינים ישנים וחדשים, כמקובל במוסדות ציבוריים בישראל: מבנים ערביים, בנייה בריטית ישנה, בניין בטון מודרני בסגנון שנות השבעים של המאה הקודמת. ובמקביל לרחוב בת גלים ניצב מבנה עתיק ומרשים, מוזנח ברובו, הבנוי בסגנון אירופי-קלאסי, מבנה שכמוהו אפשר למצוא בערי גרמניה או צרפת: בניין רחב אגפים, שלו שורות ארוכות של חלונות גבוהים, עמודים מרשימים ודלתות כניסה גדולות, כולו בנוי אבן חוּמה. גם במצבו הגרוע הנוכחי, ברור שמדובר בנכס היסטורי וארכיטקטוני חשוב, הראוי לשימור ולטיפול, שאינו זוכה להם כיום.

מצבות מספרות
נחזור ברחוב חיל הים, עד לתחנה המרכזית, ונפנה ימינה בכביש הראשי, שדרות ההגנה. מיד נבחין בבית הקברות הצבאי הבריטי, על דשאיו המטופחים ודקליו הזקופים, היוצרים תמונת נוף שכאילו ממתינה לקוקטייל האנגלי האמור להיערך בה. קל לדמיין מטחי כבוד מרעימים, כפי שאין קושי להוסיף למקום גברות בריטיות בשמלות ארוכות, אוחזות בשמשיות, בעוד בעליהן המשופמים עומדים תמירים ומשוחחים על ימי האימפריה שטרם חלפה מן העולם.

בבית העלמין קבורים חיילים בריטיים שנפלו בשתי מלחמות העולם, ובהם נוצרים, על פי הצלב שעל קבריהם, יהודים, שמגן דוד וכיתוב "תנצב"ה" על מצבותיהם, ונופלים שעל קברותיהם אין כל סמל דתי. הזהות הכמעט מוחלטת בעיצוב הקברים אינה מונעת את האפשרות לבטא אמונת אבות או אבל פרטי. פה ושם נחקקו על המצבות בית שיר או דברי הצדעה באנגלית מבהיקה. בקיר בית הקברות, מאחורי צלב ענק מאבן, שאליו מוצמד צלב מתכת דמוי חרב, יש תא זעיר ובו קבועה דלת. אך במקום ספר הקבורים יש במקום לוח, ועליו כתוב: "ניתן להפנות שאלות לוועדה של חבר העמים הבריטי (ה-Commonwealth) לקברי מלחמה, מיידנהד (Maidenhead), אנגליה". ובקיר הנגדי, בקצה השני של בית הקברות, יש תבליט מצבה על החומה, ועליו ה"פאתחה" מהקוראן בכתב ערבי מפואר וכתובת: "110 אנשי כוח העבודה המצרי קבורים ליד נקודה זו". מדובר בפועלים מצרים שהובאו לארץ על ידי הצבא הבריטי, לצורך עבודות תשתית, ומתו ממחלות. ללמדך שהמעמדות לא נמחקים, אפילו לאחר המוות.

מאחורי בית הקברות האנגלי, ללא סימן הפרדה ברור, נמצא ה-Templerfriedhof, בית הקברות של הטמפלרים, שהקימו מושבה גרמנית גם בחיפה (ראו – המושבה הגרמנית – אי אירופי בלב הלבנט). בית הקברות הזה מאופיין בצמחייה פראית וטבעית, ניגוד ברור לטיפוח הצבאי הבריטי, ועֵדות לחייה של קהילה דתית פרוטסטנטית מחמירה. בבית הקברות הזה יש אנדרטה לבני הקהילה הטמפלרית בחיפה שנפלו במלחמת העולם הראשונה. בריטים וגרמנים, אויבים באירופה, נקברו כמעט ביחד בארץ ישראל. האנדרטה הקטנה עשויה בזלת ארצישראלית מאוד, ועליה מטפס ואליה נצמד בזרועות רבות ומחבקות צמח קקטוס ארצישראלי לא פחות.

די בשיטוט בן דקות ספורות בין הקברים כדי לגלות משהו מהקשיים שהמתיישבים הגרמנים של המאה ה-19 נאלצו להתמודד עימם. הנה, למשל, חלקת הקבר המשותפת של משפחת בק. האב, יוהן גרגור, מת ב-1874, והוא בן שישים. אשתו מתה שנה אחריו, בגיל 42. אך עוד לפני כן מת הבן וילהלם, בגיל 24 בלבד. בת 16 היתה אמו כשילדה אותו ליוהן גרגור, והנה ראתה במות בנה ולאחר מכן במות בעלה.

מי שימשיכו צפונה, לאורך דרך יפו, יגיעו אל בית הקברות היהודי הישן של חיפה, ובו קברי ההרוגים מפרעות תרפ"ט. מיד אחריו נמצא בית הקברות המוסלמי הישן "אל אסתקלאל", ששדרות פלי"ם חוצות אותו לשניים, באירוניה היסטורית נוספת, אופיינית מאוד לחיפה.

יורם מלצר – סופר, מבקר ומתרגם, יליד חיפה