פעם היתה אנדלוסיה נקודת יציאה למסעות גילוי מעבר לים. היום כדאי לצאת מסביליה, להמשיך בנתיבו של קולומבוס לאורך הנהר ולהגיע עד לאוקיינוס, אל שמורה ימית מרתקת
 |
| הקבר של קולומבוס בקתדרלה של סיביליה. האומנם כאן טמונות עצמותיו? | צילום: נפתלי הילגר |
כתב: משה גלעד
הנמלים של אנדלוסיה שימשו נמלי הבית של כמה ממגלי העולם הגדולים ביותר. מכאן יצאו כריסטופר קולומבוס ("כריסטובל קולון" בשמו הספרדי), מגלאן ורבים אחרים. על המזחים האלה הם חלמו בעיצומן של סערות קשות בלב ים, ולכאן התפללו לחזור.
לא קשה לפגוש בערי אנדלוסיה את הפאר של אותה תקופה: אפשר לבקר בארמונות המלכים, בגנים, בקתדרלות. אבל קשה הרבה יותר למצוא את המורשת של המגלים הגדולים. מה כבר נותר כאן מתור הזהב מדהים ההוא, שבו התרחב העולם בצעדי ענק, התגלו יבשות, צוירו מפות, נמדד היקפו של כדור הארץ, התגלו האוקיינוסים הגדולים?
נמלי הבית של מגלי העולם מרוכזים על פני אזור לא גדול ולא מאוד מתויר, ואפשר לדחוס הכל אפילו ליומיים נמרצים. אלה לא אתרי התיירות הגדולים והמפוארים ביותר, או רשימת האטרקציות שמופיעה על הכריכה האחורית של המדריכים לאנדלוסיה, אבל זה טיול יפה לכמה מן הנופים הפחות מוכרים ולכפרים שידעו ימים טובים יותר.
נאבקים על הבכורה
לספרד יש קו חוף אדיר. הוא נמתח על פני 4,964 קילומטרים בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. דווקא בגלל הנתון המרשים הזה בולטת רצועת חוף קצרה, סך הכל מאתיים קילומטרים, בה נמצאים שלושה נמלים שמנהלים מאבק איתנים כבר כמה מאות שנים על תואר הנמל החשוב בממלכה. מאתיים הקילומטרים האלה נמתחים ממערב למיצר גיברלטר, לאורכו של מפרץ קדיס ועד לגבול הפורטוגלי. זהו המוצא הדרומי של ספרד אל האוקיינוס האטלנטי.
פעילות המגלים התרכזה סביב הדלתה הגדולה שבה נשפך נהר הגוודלכיביר (Guadalquivir) לאוקיינוס. סביליה, הרחוקה יותר מחמישים קילומטרים מהחוף, שימשה בזכות הנהר כעיר הנמל הגדולה, המשמעותית והמעניינת ביותר. הספינות שיצאו ממנה שטו במשך יום שלם במורד הגוואדלקיוויר, חנו להצטיידות אחרונה ופרידה בסנלוקר דה ברמדה (Sanlucar de Barrameda), נקודת השפך של הנהר אל האוקיינוס, ויצאו למרחב. כאשר נסתם הגוודלכיביר בסחף ובבוץ, בשנות השמונים של המאה ה-17, עבר מרכז הכובד לקדיס ולאוּאלבה (Huelva), כמאה קילומטרים צפונית-מערבית משם.
בנתיבו של קולומבוס
1992 היא ציון דרך משמעותי באזור הזה. 500 שנים מלאו אז למסעו ההזוי של כריסטופר קולומבוס, שזכה להירשם בהיסטוריה כמגלה הגדול של אמריקה. חגיגות 500 השנה צוינו בתערוכה עולמית בסביליה ובשלל אירועים, ובמסגרת זו נחנך "נתיב קולומבוס". הוא עובר בכמה מן הנקודות המשמעותיות ביותר בתולדותיו של המגלה, כולן אינן רחוקות מהעיר אוּאלבה. סמוך אליה נשפך לאוקיינוס הנהר טינטו (Tinto), בנקודה ששימשה נמל המוצא של קולומבוס. מדרום לאוּאלבה, במקום בו נפגשים הנהרות טינטו ואודייל (Odiel), ניצבת אנדרטה ענקית לזכרו
(Monumento a Colon). האנדרטה, מתנת ארצות הברית משנת 1929, נוצרה בידי גרטרוד ונדרבילט וויטני, וקולומבוס נראה בה, בהתאם לסגנון הקוביסטי המוזר של הפסל, כמתאגרף חמור סבר שחבטו בפניו.
התחנה החשובה ביותר בנתיב זה היא מנזר לה ראבידה (La Rabida) שמדרום לאוּאלבה. למנזר הקטן הזה שב קולומבוס מלא תסכול בסתיו 1491, כאשר נכשלו נסיונותיו למצוא תומכים למסע חלומותיו להודו. הוא התבודד במנזר כמה חודשים כדי להרהר בהמשך דרכו, ובזכות ההיכרות והידידות שרקם עם אב המנזר חל המפנה בקריירה שלו. הנזיר חואן פרז מלה ראבידה שימש בעבר ככומר המוודה של המלכה איזבל. בתחילת 1492 כתב אליה כדי להמליץ על קולומבוס – ומזלו של מגלה אמריקה השתנה.
כיום אפשר לבקר במנזר רק בסיורים מאורגנים, שעוברים בכמה מן החדרים שבהם קולומבוס, אב המנזר ואנשי הצוות קיימו שיחות ורקמו תוכניות. החלק המרשים ביותר הוא החצר הפנימית המרובעת, שכולה פורחת בשיחי בוגונווילאה.
הפתעה בבטן הספינה
במרחק כקילומטר מן המנזר, בשפך נהר הטינטו, נמצא מואלה דה לס קארבלאס (Muelle de las Carabelas), מוזיאון קטן ובו ניצבים במעגן רדוד העתקים מעץ של שלוש ספינותיו של קולומבוס. ההעתקים, בדיוק בגודלן של הספינות המקוריות, בנויים מעץ כהה, ומצוידים בהרבה מאוד פריטי ציוד ששימשו את הספנים במאה ה-15.
המבקר הצועד בין הסיפונים נתקל בחבלים, מכשירים, עוגנים ומוטות ומשתדל לדמיין לעצמו מה משמעות החיים על סיפונה של אונייה כזו. הבעיה מתעוררת כאשר הוא נתקל, לעתים באופן מפתיע מאוד, בבובות בגודל אדם שהוצבו בתנוחות שונות ברחבי המעגן. בכמה מקומות חשוכים בבטן האונייה התקשינו להחליט אם הדמות הרוכנת על המפות ליד השולחן היא התייר האמריקאי השמנמן שקנה כרטיס לפנינו או בן דמותו של קולומבוס שמתכנן כרגע איך להגיע להודו.
הצבת הבובות הופכת להיות מגוחכת במיוחד כאשר נתקלים ב"ילידים" שקולומבוס פגש בדרכו. אלה, כמיטב רוחם של המוזיאונים הקולוניאליסטיים, מוצגים בעירום מלא, תוכי ניצב על כתף אחד מהם, והם רוכנים אל הכאילו-מדורה ומנסים להצית אש. הם נראים שחומים (פלסטיק צבוע בגוון אדמדם) ומאושרים מאוד. כנראה משום שסוף סוף הגיע מישהו עם מצית ואפשר להפסיק עם חיכוך האבנים המייגע הזה. הצעירה שמוכרת בחנות המוזיאון לא הבינה מדוע אנחנו מעקמים את האף מול אריזות צלופן נאות שעליהן רשום: "מלכודת חלומות כמיטב המסורת האינדיאנית – 8 אירו".
ארבעה קילומטרים צפונה משם, במעלה נהר הטינטו, שוכנת פאלוס דה לה פרונטרה (Palos de la Frontera), עיירה קטנה, מנומנמת ונעימה מאוד, שחלום הגדולה שלה זוכה לביטוי בלוח שקבוע על בניין הכנסייה ובו כתוב: "או פאלוס, שום מקום לא ישווה לך בתהילה. לא ממפיס, לא תביי ולא רומא הנצחית, לא אתונה ולא לונדון. אין עיר שתזכה לתהילתך ההיסטורית". נכון, קולומבוס אמנם יצא בדיוק מכאן למסעו הראשון, אבל אתונה ולונדון זכו בכל זאת לפירורי תהילה משלהן, גם אם לא אדירים כאלה של פאלוס. האחים מרטין ווינסנטה פינצון, שני הקברניטים שפיקדו על הספינות האחרות במשלחתו של קולומבוס, הם בניה היקרים והחשובים ביותר של פאלוס. אין פלא, אם כן, שחולקים להם כאן כבוד אדיר, גדול יותר אפילו מזה של מנהיג המסע.
לגלות את מגלאן
שפך של נהר אחר, הגוודלכיביר, שימש נקודת מוצא למסע אפי פי כמה. מן העיירה סנלוקר דה ברמדה יצא פרננדו מגלאן להקפת העולם הראשונה ב-1519. אם יש צורך להוכיח את חוסר הצדק של הזיכרון ההיסטורי, מגלאן הוא ההוכחה. קולומבוס שט רק מאה ימים מפאלוס עד חופי אמריקה, לא הבין לאן הגיע וזכה לתהילת עולם. מגלאן, בעקשנות ובמיומנות שאין כמותן, הוביל את הקפת העולם הראשונה, נהרג במהלך המסע – שנמשך שנתיים וחצי – וזכה למקום קטן בהרבה בזיכרון ההיסטורי שלנו. 250 אנשים, חלקם אסירים שתקופת מאסרם הומרה בשירות ימי, עלו על סיפון חמש הספינות שיצאו מסנלוקר. רק 18 שרדו מהמסע וחזרו שנתיים וחצי לאחר מכן לסביליה כשהם תשושים, חולים ומבולבלים.
בסנלוקר, עיירת נופש ונמל דיג קטן על חוף האוקיינוס, אין שום סימן או ציון למורשת ההיסטורית הזאת. כוח המשיכה העיקרי של המקום טמון כיום בתעשיית היין ובמאכלי הים המצוינים שמכינים כאן בעשרות המסעדות שפזורות על החוף. ה"מנזאנייה" (Manzanilla), יין מקומי קל, בן ארבע או חמש שנים, נחשב לאחד המשובחים והמעודנים ביינות ספרד.
מגלאן נקבר בים. לגבי מקום קבורתו של קולומבוס יש ויכוח היסטורי ארוך. הוא מת ב-1506 בעיר ואיאדוליד (Valladolid) שבצפון ספרד ונקבר בה. אחר כך הועברו עצמותיו לסביליה וכמה שנים לאחר מכן, על פי דרישת המשפחה, לקבורה מחודשת בהאיטי. בסוף המאה ה-18 הוחזרו עצמותיו לסביליה ונטמנו בקתדרלה בעיר, אלא שבהאיטי ממשיכים לטעון כי הארון שעליו חרוט שמו ניצב עדיין שם. כך מצביעים כיום על שני מקומות בעולם כעל קברו של קולומבוס, אדם שסבל מלא מעט טעויות גם בחייו.
