אפשר לסמוך על המדבר שבכל שנה (כמעט) הוא יפרח מחדש. בבורות לוץ, אזור ששימש לחקלאות בימי קדם, הפריחה יפה במיוחד. הזקן, אפשר להניח, היה שמח
 |
| אלה אטלנטית. מקורה באזורים צפוניים יחסית, ותעיד על כך השלכת שבה היא עומדת מדי חורף. בקיץ שבים העלים ללבלב בענפיה המשתרגים, נותנים צל לכל היושב מתחתם | צילום: ברוך גיאן |
כתב: יותם יעקבסון
כל השנה יפה כאן, באזור בורות לוץ. זה קל ופשוט להגיע הנה – לבד, עם חברים או עם המשפחה – וליהנות ממרחבי המדבר, להתוודע אל חיי האנשים שהתגוררו כאן בתקופות קדומות ולהתענג על הנופים הריקים, הצחיחים, הנקיים. כל השנה יפה כאן, אבל האביב מקסים במיוחד: הצחיח הופך לפורח והריק למלבלב, ומטיילי האזור זוכים לבונוס מיוחד של פריחה צבעונית.
לא טעיתם: פריחה באמצע המדבר. הבולטים ביותר הם שמשוני השלחופיות, שנראים לאורך המסלול בגוונים סגולים-ורודים ולפעמים גם בבורדו או בלבן-ורדרד בהיר. ואם זכינו – כמו השנה – לגשמי ברכה, הרי שמדובר במרבדים של פריחה. לצד השמשונים יש מגוון של פרחים מדבריים האופייניים להר הנגב: הצבעוני הססגוני, שתפרחתו ורודה, צבעוני הנגב, שפורח באדום בוהק, ואירוס עוזיהו, שעלי כותרתו תכולים. רק כדי לראות את כל הפרחים האלה שווה להתעורר כבר מחר השכם בבוקר ולצאת לדרך.
הפריחה המרהיבה הזאת מתאפשרת בגלל האקלים הקיצוני באזור; הקיץ חם מאוד בעוד שהחורף קר ביותר, לפעמים עד כדי כך שהקרקע עוטה שכבת שלג לבנה. הקור הזה מאפשר גם לצמחים שמקורם אינו מדברי לגדול כאן, וכך, בין צמחי המדבר המוכרים, נמצאים צמחים ים-תיכוניים וגם כמה נציגים מצמחיית ההר הגבוה בסיני, אבל אליהם נגיע בהמשך הדרך.
בורות מים באמצע המדבר
המסלול שנלך בו הוא מעגלי, אורך כארבע שעות ומתאים לכל המשפחה. מחניון בורות לוץ, שם אפשר להשאיר את הרכב, נצא ברגל צפונה לאורך שביל שסימונו אדום. כ200- מטר אחר כך נגיע אל בור לוץ, שעל שמו נקרא החניון. הבור הוא אחד ממאגרי המים הרבים הפזורים בכל האזור, שכפי הנראה שימשו חלק ממערך חקלאי עתיק יומין. חלק מהמאגרים הם בריכות פתוחות עם תעלה שמובילה אליהם מים (יש גם אחרים, שלא נבקר בהם, והם למעשה מאגרים תת קרקעיים, עם תקרת סלע). לא ממש ברור מדוע נבנו הבורות הפתוחים ואם היה להם קירוי כלשהו, אך יש חוקרים הסבורים כי פני המים כוסו בזרדים, שהקטינו את ההתאדות ואת מידת ההתעפשות של המים.
עומקו של בור לוץ הוא כשלושה מטרים בסך הכל ומים נאגרים בו רק לאחר חורפים גשומים במיוחד, אבל הירק בשוליו – קנה מצוי וסוף מצרי – הוא עדות ללחות הנשמרת כאן במשך כל השנה. אם תציצו לתוך הבור תוכלו לראות את הסיבה לכך שהמים נאגרים בו: הקרקעית היא שכבת חַווָר בצבע צהוב-אפרפר, אטומה לחלחול מים. הקירות, לעומת זאת, בנויים מאבן ואינם אטומים, ומאפשרים זרימה של מים מהקרקע אל המאגר (בור נוסף, שמצבו טוב יותר, נקרא בור חֵמֶת והוא נמצא בדרך לחניון בורות לוץ, בקילומטר ה13- של כביש מספר 171 מהפנייה אליו מכביש 40 בצומת הרוחות. מיקומו משולט בבירור ממזרח לכביש).
מועד חפירת הבורות הוא עדיין חידה, אך מקובל לראותם כחלק ממאחזי התיישבות של מלכי יהודה במאה התשיעית עד המאה השמינית לפני הספירה. בתנ"ך מופיעה עדות אפשרית למפעל זה, המתייחסת לימיו של המלך עוזיהו (700 לפני הספירה לערך): "ויבן [עוזיהו] מגדלים במדבר ויחצב בורות מים רבים כי מקנה רב היה לו ובשפלה ובמישור…" (דברי הימים ב', כ"ו י'). ובכל זאת, מה פתאום בורות מים באמצע המדבר? יש הטוענים כי באותה עת ידע הנגב תקופה שבה כמות המשקעים היתה גדולה בהרבה מזו של ימינו, ויש שמדברים על מאמץ מכוון של השליטים ליישב את האזור, אולי כדי לחצוץ בין הנוודים לתושבי הארץ הקבועים.
ליד בורות המים הקדומים הללו נראות תלוליות גדולות של שפוכת – תוצאה של הסחף שמילא את הבור והוצא כחלק מתחזוק הבורות. הסחף הרב, כמו גם עוצמתם ההרסנית של השטפונות, הם הסיבה שאת הבורות חפרו בתחילת הערוצים ולא בנקודות נמוכות יותר (אף שאליהן מתנקזים יותר מים). מפתיע לראות שהעסק הזה עדיין עובד – כאשר יורדים על האזור ממטרים ראויים, מתמלאים בורות המים הללו גם בימינו, אלפי שנים לאחר שנחפרו.
אלה מהרי האטלס
מבור לוץ נמשיך לאורך השלוחה על השביל המסומן באדום (הנתיב חוצה דרך ג'יפים המסומנת בכחול וממשיך לאורך קו הגובה של השלוחה). בקצה הצפוני של השלוחה עומדת חורבה קטנה עם שלט המודיע על שמה: "הבית הנבטי". ממנה משתפל השביל לעבר ערוץ הנחל ומגיע אליו בסמוך לאלה אטלנטית מרשימה. שמו של העץ, בדומה לשמו של האלון, נגזר מהמלה "אֵל". נראה כי בשל ממדיהם נקשרו בעצים אלו פולחנים דתיים.
מעניין לראות איך התאקלמה במדבר האלה הזאת, שתפוצתה נרחבת – מהרי האטלס ועד מרכז אסיה, אך מקורה באזורים צפוניים יותר (ותעיד על כך השלכת שבה היא עומדת מדי חורף). לפי ההשערות, האלות שצומחות כיום בהר הנגב הן שרידים של אוכלוסייה גדולה הרבה יותר, שהתקיימה במקום כאשר האקלים בנגב היה גשום יותר. האלה גדלה בעיקר בערוצי נחלים ובנקיקים, שבהם יש משק מים טוב יחסית ומקומות מוצלים, וריכוזה הגדול ביותר בהר הנגב נמצא בנחל אלות – לשם מועדות פנינו.
מעץ האלה ממשיכה הדרך במורד הנחל, יובל של נחל אלות, לכיוון צפון מערב. סימון השבילים משנה את צבעו לירוק (שאינו מסומן במפת השבילים), וממול מתנשא ראש אלות – פסגה מצוקית ומחודדת שגובהה 980 מטר מעל פני הים. מבט מלמעלה היה מגלה כי בעוד שהשלוחות הגבוהות נותרות חשופות יחסית, גדלה רוב הצמחייה המדברית לאורך ערוצי הנחלים, כמו זה שבו אנו פוסעים כעת, פשוט מפני שאליהם מתנקזים המים (למעט בערוצים מרכזיים שבהם הסחף עז, ואז הצמחים לא גדלים בערוץ אלא בשוליו).
האלה האטלנטית היא לא היחידה שהיגרה לאזור, ובדרכנו ניתקל בצמחים נוספים שאינם אופייניים למדבר אבל הקור של החורף כאן מאפשר את גדילתם. בצמחים אלה נכללים נציגים ים-תיכוניים, כמו כלנית מצויה ונורית אסיה, עיריוני צהוב והרדופנין הציצית, ציפורני חתול מצויות ובלוטה גלונית ועוד רבים אחרים.
גם נציגים של צמחיית ההר הגבוה בסיני לא נעדרים מן השטח. שושנות העלים הגדולות ושרביטי התפרחת היבשים של בוצין סיני, למשל, מלווים אותנו מתחילת המסלול. צמח זה, שתפרחתו מתנשאת לגובה של כשני מטרים, מאחר לפרוח, כיאה לצמח שגדל במקומות קרים. בשנה הראשונה הוא מצמיח שושנת עלים מרשימה; את עמוד התפרחת הוא מצמיח רק שנה מאוחר יותר, ורק אם שושנת העלים התפתחה יפה. לאחר הפריחה מת הצמח, וזהו פשר ריבוי עמודי התפרחת היבשים שנראים בדרך.
לאורך הערוץ נראה גם כמה עצי שקד קטנים, וניתקל באחד השיחים הנפוצים ביותר לאורך הערוצים: מוריקנדיה מבריקה. פריחתה של המוריקנדיה, השייכת למשפחת המצליבים, נמשכת זמן רב ומתאפיינת בגוני סגול בהיר עם עורקים כהים ואבקנים צהובים. כדי למנוע מחרקים לאכול את הפרח, מיוצרים בו חומרים בטעם שמזכיר כרוב או צנון. אפשר לטעום.
יפה בצהוב
אחרי שהלכנו קצת יותר מחצי קילומטר בתוך הערוץ, פונה השביל אל עבר הגדה השמאלית (הדרומית) ומעפיל במתינות אל האוכף שמדרום לראש אלות. מכאן אפשר לרדת מהאוכף מערבה בסימון שבילים אדום (שגם הוא לא מסומן במפה) או להמשיך ולטפס אל ראש ההר וממנו להשקיף על הנוף היפה. לנגד עינינו נראים מורדו של נחל אלות, הזורם צפון מערבה, מוצב הגבול בהר חריף (בכיוון דרום מערב) ונחלים ורכסים נוספים.
אם נביט על הערוץ שזה עתה עברנו, נזכה בתצפית על מפעל חקלאי קדום: בהתרחבות הערוץ נראות טרסות אחדות לרוחבו, שבעבר הושקו באמצעות תעלה שהִטתה אליהן את מי השטפונות. השיטה נפוצה מאוד וקיימת במקומות רבים ברחבי הר הנגב. השביל המסומן באדום יוביל אותנו מהאוכף אל ערוץ נחל שנמצא ממערב לו, שם נפנה ימינה (מערבה), וכעבור כ200- מטר נפגוש בערוץ ראשי יותר המגיע מדרום. מעט מצפון למפגש הנחלים הזה צומח קרקש צהוב – שיח שגובהו כשני מטרים וחצי, ובכל אביב הוא עומד בפריחה פרפרנית צהובה ויפה.
במעלה הנחל נפנה שמאלה, הפעם לסימון השבילים השחור. בדרך נעבור על פני אלות אטלנטיות נוספות, מקצתן צעירות (מה שמעיד על התחדשותן גם בימים אלה), ובהמשך ניתקל בשרידי מבנים שניצבים מעל לערוץ. אלו הם מבני חווה מהתקופה הביזנטית, הכוללים, למשל, שרידי מתחם מגודר ששימש כנראה מכלאת צאן. ממול, על הגדה המזרחית של הנחל (מימין), יש כמה מערות סלע קטנות, ובאחת מהן מחסה של רועים שנבנה בתקופה מאוחרת יותר.
השביל השחור מוביל אותנו לאורך אחד הערוצים הקטנים, המתנקזים אל הערוץ הראשי, ואיתו נגיע לקו פרשת המים של הר רומם. משם נגלוש מזרחה, כאשר המשך השביל השחור הופך לדרך רכב משובשת. משמאל יתגלה לעינינו ערוץ ובמורדו חניון בורות לוץ, שם מסתיים המסלול המעגלי שלנו. כעבור זמן קצר נימצא שוב ליד הרכב, ספוגי ניחוחות מדבר, מפליגים במחשבות אל מרחבים לא נודעו.
יותם יעקבסון – מדריך טיולים בארץ ובחו"ל, כותב ומצלם, מעביר הרצאות בליווי שקופיות
