אני / פעם היה כאן עושר גדול

לא הרחק מהגבול עם ארמניה נמצאים שרידיה של אני, "העיר בת אלף ואחת הכנסיות". סיור בעקבות אדריכלות ארמנית

בכנסיות תמצאו גילופי דרקונים ומפלצות, ציורי קיר, אבנים צבעוניות ועמודים מסוגננים | צילום: דובי טל

כתב:  רוני ילון

שרידי העיר אני (Ani), פנינה ארכיטקטונית על הגבול שבין תורכיה וארמניה, משמשים מעין מוזיאון פתוח לכנסיות ולמבנים החשובים ביותר מבחינת האדריכלות הארמנית ששרדו בתורכיה, ואף מעבר לה. האתר, שהמבנים בו הם בעיקר מהמאות התשיעית והעשירית, נמצא ליד נהר ארפה (Arpa), שיוצר את הגבול עם ארמניה, ממזרח לעיר קארס (Kars).
מקור שמה של אני הוא באלה אנאיד – אפרודיטה הפרסית ופטרוניתה של אני, שהיתה עיר מסחר חשובה לפני ימיו של גרגורי ה"מאיר", מנצר הארמנים מהמאה הרביעית. היא התפרסמה במאה החמישית לספירה בשל מיקומה על דרך השיירות העיקרית ממזרח למערב.
שושלת בַּגְרַטוּני הארמנית שלטה באזור מהמאה התשיעית. אשוט הראשון, מבני השושלת, הפך את אני ל"עיר בת אלף ואחת הכנסיות". אשוט השלישי הביא אותה לשיא פריחתה, ואף העביר אליה את הבירה מקארס הסמוכה. בזמנו הושוותה אני לבגדאד ולקהיר בגודלה, בפארה ובמספר תושביה, שמנו יותר ממאה אלף.
ואולם, תקופת הפריחה לא ארכה זמן רב: מאבקי כוח בתוך ארמניה החלישו אותה. את המצב ניצלו הביזנטים והסלג'וקים, וב-1064 הרס אלפ ארסלן, מנהיג הסלג'וקים, את העיר היפה. מִנהל העיר נמסר לאמיר עבדול אסורוגלו מֶנוּצֶ'ר, שבנה וחיזק אותה. בעקבות פשיטות מונגוליות בהנהגת תימור לנג ורעידות אדמה במאה ה-14 ירדה חשיבותה של אני. השיירות החלו לעבור בדרכים אחרות, ואני הפכה לעיי חורבות. ביקור בחומות של אני ובשרידי כנסיותיה מלמד רבות על אופייה ואיכותה של הבנייה הארמנית באותה תקופה.

אדריכלות ארמנית בשיאה
את ביקורנו נתחיל דווקא בכנסיית השליחים הארמנית בעיר קארס, שכתר הבירה נלקח ממנה לאני. מהכנסייה, הבנויה מאבן בזלת שחורה, נעבור אל משרד התיירות בקארס עם הדרכונים. יש להכין רשימה של המבקרים (הכוללת לאום, שמות ומספרי דרכון) בשלושה העתקים ולהשאיר במשרד העתק אחד. משם ממשיכים לתחנת המשטרה, שם יבדקו את הדרכונים לעומת הרשימה ויחתמו על שני ההעתקים הנוספים, המיועדים לביקורות בדרך.
מהבניין, שבצפון-מזרח קארס, נוסעים חצי שעה מזרחה, לעבר אני. בכפר השני במעלה הכביש ניתקל בדוגמה למורכבות המצב בין התורכים לארמנים: צריך להפקיד שם את המצלמות (לאחרונה מתירים לצלם תמונות סטילס, אך לא לכיוון הגבול הארמני. הצילום בווידיאו אסור).
עוד עשרה קילומטרים ואנחנו בכניסה לאני (שעות פתיחה: 18:00-9:00. דמי כניסה: כחמישה דולר לאדם). הכניסה לאתר עוברת בשער אלפ ארסלן קפיסי, ומכונה "שער האריות". שני נהרות – עלג'ה (Alaca) וארפה – חובקים שני שלישים מהעיר, ושליש ממנה מוקף בחומות הצפוניות שבנה אשוט השלישי, 2,500 מטר אורכן ושמונה מטרים גובהן.
במשך הסיור נבחין בסגנון האדריכלות הארמנית, שבמשך אלף שנות קיומו (מהמאה החמישית ועד המאה ה-15) נטבעו בו מאפיינים המבדילים אותו מאדריכלות האזור. הסגנון הושפע משלושה מקורות עיקריים: מפרס ההלניסטית, מסוריה הרומית ומהאדריכלות היוונית-ביזנטית. רוב המבנים שהשתמרו הם כנסיות, שבהן מבנה מרכזי בצורת צלב (שהחליף אצל הארמנים מאז המאה השביעית את הבזיליקה המלבנית).
לכנסייה המרכזנית הארמנית שלושה מאפיינים: הכיפה אינה עגולה (להבדיל מהכיפה הביזנטית), אלא בעלת צורת קונוס או פירמידה מעל לתוף רב צלעי, לעתים בעל חלונות.
מאפיין נוסף הוא העברת עומס הכיפה למבנה המרובע, שעליו היא נישאת על ידי הפיכת המרובע למתומן ובנקודה גבוהה יותר למצולע בעל 16 צלעות; באמצעות ארבעה משולשים שחודרים בין ארבע צלעות הבסיס (פנדנטיבים); או על ידי בניית תוף של נישות מעוגלות שהצרו את חלל הבניין לממדי הכיפה.
המאפיין השלישי הוא הפרדה בין צורת החללים הפנימיים לבין החזות החיצונית של הכנסייה: חלל עם קמרון פנימי עגול, למשל, נעטף ונראה מבחוץ כמרובע.
במבנים של אני, שהיו שיאה של האדריכלות הארמנית, אנו נתקלים גם בשימוש בחצאי עמודים (פילסטרים) עם קשתות מעליהם, הדבוקים לחזיתות המרובעות מבחוץ.

הקתדרלה הארמנית הפכה למסגד
שביל מסומן מכוון את המבקרים באני במסלול מעגלי. תחילת השביל עוברת ליד כנסייה עגולה מהמאה וממשיך לכנסיית סנט ג'ורג' שנבנתה ב-1215, והיא אולי היפה בכנסיות שבאתר. המבנה מקושט בעיטורים על רקע כחול, כמיטב המסורת הסַסאנית, ותוכלו לראות בו גם תבליט של גלגל החמה וגילופי דרקונים ומפלצות.
נמשיך משם לקתדרלה של אני, הכנסייה הארמנית הגדולה ביותר ששרדה בתורכיה. הקתדרלה תוכננה בידי האדריכל הארמני טרדט, שגם חידש את כיפת האיה סופיה באיסטנבול בשנת 989. צורת הקתדרלה כצלב יווני, כאשר אולם התווך גבוה מהסטראות שבצדדיו. היא מעוטרת בקשתות ובעיטורים ארמניים עם אבנים בשני צבעים. לאחר שכבש את אני, הפך אלפ ארסלן הסלג'וקי את הקתדרלה למסגד פתחייה, וחגג בו ב-1064 את יום השישי הראשון של הרמדאן.
השביל ממשיך מהקתדרלה למסגד מנוצ'ר, שנבנה ב-1072 ונחשב למסגד הסלג'וקי הקדום ביותר הידוע כיום. ככל הנראה, המבנה הוקם על ידי הארמנים כארמון עם תקרה פנימית מעוטרת באבנים בשני צבעים ועם גילופים של מוטיב גן העדן. מחלונות הקירות שנותרו נשקף נוף יפה של הגבול עם גרוזיה, של מנזר לנערות ושל מצודה מבוצרת על חצי אי בנהר.
המשך השביל מביא אותנו לכנסיית השליחים הקדושים שהוקמה ב-1031, ובה מונומנט יחיד ששרד מתוך חלק שנוסף לה מאוחר יותר. השביל ממשיך לכנסייה העגולה של המלך הארמני גגיק הראשון, מבנה הרוס למדי אך מרשים בגודלו, ובו מעגל עמודים נדיר באדריכלות הארמנית שבמרכזו באר. לשער הראשי חוזרים דרך חאן סלג'וקי הרוס מהמאה ה-12, שעמודיו, הבנויים מאבנים שחורות ואדומות, מעוטרים בכוכבים.

קשתות מדומות ועיטורי ציפורים
גם למי שלא הולך בתלם, ומעדיף לסטות מעט מהשביל, יש מה לראות. למשל, את כנסיית דיקראן הוננטס, שהוקמה ב-1215 על ידי הנסיך הפטרון על מצוק מעל לנהר ארפה. הכנסייה נבנתה בתוכנית מרכזנית עם כיפה גבוהה וציורי קיר של סצנות מקראיות ושל הצליבה. מבחוץ מעוטרת הכנסייה בקשתות מדומות, בגילופי עמודים כפולים ובעיטורי ציפורים וחיות.
את כנסיית קריקור, השוכנת על גדת הנהר ארפה, בנה הנסיך קריקור לכבוד אחיו חמזה ואחותו סטה בשנת 994, כך מספרות כתובות בכנסייה. המבנה כולל נישות פנימיות וחלונות צרים וגבוהים. כנסייה אחרת, מהמאה ה-12, שוכנת בעמק בגדה המערבית של הנהר והיא בעלת חלל יחיד ותוכנית מרכזנית מתומנת, המעוטרת בעמודים כפולים עם כותרות דמויות דקל.
מסגד אבול מומראן המתומן, שנבנה ב-1195, ניצב על מצוק ליד הכניסה לעיר. הכניסה אליו מעוטרת בפסיפסים צבעוניים, ובמרתפו קבורים שלושה קדושים. במסגד נראים שרידי מינרט מהמאה ה-12, מעוטר באבנים שחורות ולבנות, שנחשב לקדום מסוגו באנטוליה.
בניין השלטון התורכי, שנבנה מול קניון בוסטנלר (Bostanlar), הוקם כארמון מפואר: חזיתו המעוטרת בפסיפסים, האבנים הצבעוניות שמעל לדלת וכיפתו המחודדת הופכים אותו ללא ספק ליפה במבנים של אני.
הדרך העוברת בין שרידי כנסיותיה של אני ושאר המבנים הייחודיים מעניקה למבקריה חוויה נופית ואמנותית נפלאה. היא גם מאפשרת לטעום משהו מאופיו הפוליטי של האזור, המתבטא בתמונה מעט סוריאליסטית: על גדות הנהר ובצל הכנסיות יושבים או מפטרלים בקבוצות חיילים תורכים, המקפידים על צילום מבוקר שלא לכיוון הגבול הארמני. מדי כחצי שעה נשמע פיצוץ עז, המגיע מהמחצבה הארמנית בגדה המזרחית של הנהר, ממש ממול לאני, מרעיד את הסביבה.

רוני ילון – אדריכל, גיאומורפולוג ומורה דרך. מנהל חברת "טיולי גבולות המזרח" 

תודת המחבר לד"ר אלי ינאי על סיועו בהכנת הכתבה.