בחוף המזרחי של הודו יש מקומות כה מקודשים, עד שאפילו האל שיווה בחר לרצות בהם את עוונו
 |
|
בית טיפוסי באוריסה. רובה של המדינה הוא כפרי בוץ, פזורים בין שדות אורז, ביצות ומטעי קשיו | צילום: חנה סץ |
כתב: יגאל צור
מדינת אוריסה (Orissa) שוכנת לחופה המזרחי של הודו, ולה קו חוף הנמתח על פני כ-480 קילומטר, לאורכו של מפרץ בנגל (Bay of Bangal). למעט כמה ערים – ובהן הבירה בהובאנשוואר (Bhubaneswar) והעיר פורי (Puri) – רובה של אוריסה הוא כפרֵי בוץ, הפזורים בין שדות אורז, ביצות ומטעי קשיו.
הפרטים המעטים הידועים מההיסטוריה של אוריסה הם פיקנטיים. את שושלת מאוריה
(Maurya) הקדומה ייסד המלך צ'אנדרהגופטה (Chandragupta), שלפי האגדות נשא לאשה את בתו של ניקאטור (Nikator), יורשו של אלכסנדר מוקדון בהודו. נכדו, אשוקה
(Ashoka), כבש בשנת 260 לפני הספירה את ממלכת קאלינגה (Kalinga), והקרב המכריע התרחש ליד בהובאנשוואר. הטבח שהתחולל בתום הקרב היה נקודת התפנית בחיי אשוקה: הוא זה שהפיץ את הבודהיזם בהודו.
לאחר דעיכת הבודהיזם בהודו (החל מהמאה השביעית לספירה ועד המאה ה-15), הפך האזור למרכז ג'איני, ולמן המאה השמינית לספירה, למרכז עובדי האל שיווה. ההינדואיזם הגיע באוריסה לשיאו בערים בהובאנשוואר ופורי ובעיירה קונאראק (Konarak).
עיר המקדשים
בהובאנשוואר היא עיר נעימה, שקטה יחסית ונקייה, ויש בה עצים רבים. היא מחולקת לשני אזורים עיקריים – העיר הישנה, שבה נמצאים מרבית המקדשים, והעיר החדשה, שבה מרוכזים המשרדים, הבנקים ושאר נותני השירותים.
ניתן להגיע לבהובאנשוואר בטיסה מדלהי, מכלכותה וממדראס (Madras; כיום היא קרויה Chennai). בהובאנשוואר היא תחנה חשובה על קו הרכבות העובר בין כלכותה ומדראס, ולכן ניתן להגיע אליה בקלות גם ברכבת. הדרך הטובה ביותר לנוע בעיר היא בריקשה.
בעבר היו 7,000 מקדשים סביב האגם המקודש בינדו סאגאר (Bindu Sagar), הנמצא בלב העיר. רוב המקדשים הוקמו בין המאות השביעית וה-15 על ידי אנשים פרטיים, שרצו להבטיח לעצמם גלגול מוצלח. כיום נותרו סביב האגם כ-500 מקדשים, המייצגים כל שלב בהתפתחות הארכיטקטורה של אוריסה. כשלושים מקדשים השתמרו היטב, וכמאה עדיין פעילים.
יופיים של המקדשים נובע בעיקר מארכיטקטורה מסורתית מופלאה, שנשמרה על ידי משפחות בודדות של בנאים. המקדשים מורכבים משני סוגי מבנים: האחד, הג'אגאמוהאן
(Jaganohan), הוא מבנה גבוה וצר, ואילו השני, הדאול (Deul), רחב ונמוך, כמעט גוץ. במרוצת הדורות התפתחה הנטייה להקים מקדשים יותר ויותר גבוהים, וכדי לאפשר זאת, התגבשו פתרונות אדריכליים מעניינים. כך, למשל, חוברו הקירות המנוגדים בתקרות, או שהונחה עליהם מעין כיפה, הנקראת קאילאשא (Kailasa), כשם ההר הקדוש, הנמצא ברכס ההימלאיה ומשמש כביתו הנצחי של שיווה.
המקדשים בנויים מאבן חול מקומית, ולבני החזית שלהם מתאימות זו לזו בצורה כה מושלמת, עד שנקודות החיבור כמעט ואינן נראות. בניגוד לפשטות האופיינית לחלק הפנימי של המקדשים, הקירות החיצוניים שלהם מקושטים מאוד: תבליטים המתארים אלים, בני אדם, בעלי חיים, עיטורי פרחים ומוטיבים גיאומטריים.
המקדשים שלהלן מרוחקים זה מזה דקות ספורות של נסיעה בריקשה. בכל מקרה, כדאי לקחת איתכם מפה מקומית, שבה מצוינים המקדשים השונים, למרות שכל בעל ריקשה יידע היכן הם נמצאים, ובשמחה יוביל אתכם מאחד למשנהו, וגם ימתין לכם בזמן הביקור בפנים.
מקדש ראג' ראני (Raj Rani Mandir) הוא אחד המקדשים היפים ביותר בבהובאנשוואר. הוא בנוי מאבני חול אדומות המשולבות באבני חול זהובות. יש לו מגדל הנושא צורה מיוחדת, והוא ידוע בעיקר הודות לפיסול האירוטי ולפסלי הדמויות שבו. במיוחד בולטים במקדש פסלי נשים במצבים שונים: אשה מסתכלת במראה, אשה מלטפת ציפור, אשה מנגנת, ועוד.
מקדש בראהמשוואר (Brahmeswar Mandir) הוא ביתו של האל בראהמה. נהגי הריקשה בעיר נוהגים להסביר, שבראהמה חובב שקט, בעוד שיווה ובני ביתו הרעשניים מתגוררים במקדש לינגאראג' (Lingaraj Mandir). מקדש בראהמשוואר ידוע בעיקר הודות לתבליטי האריות שבו.
מקדש מוקטשוואר (Mukteswar Mandir) הוא אולי היפה במקדשי בהובאנשוואר: כל סנטימטר של קירותיו החיצוניים מגולף בחדות, והוא מלא תנועה ופעילות. במקדש יש פסלים של אמזונות רכובות על אריות, נחשים, גמדים ועוד.
בני כל הקסטות שווים
במרחק של כשעתיים נסיעה באוטובוס או במונית מבהובאנשוואר, בכביש העובר בין שדות אורז ומטעים, שוכנת פורי, אחת מארבע ערי העלייה לרגל המקודשות להינדואים. לפי המסורת, די בשהות בת שלוש יממות בפורי כדי לשחרר את המאמין ממעגל הלידות והמוות.
בפורי יש מוסדות דתיים של פלגים שונים בהינדואיזם, ובהם כ-150 מנזרים, שנוסדו כדי לשרת את עולי הרגל והקבצנים. החוף של פורי, לעומת זאת, שימש בעבר אתר נופש למהרג'ות, ועד היום אפשר לראות שם את השרידים של בתי המידות שלהם.
בלב העיר נמצא מקדש ג'אגנאת (Jagannath), הלא הוא "אדון היקום", ואחד השמות של קרישנה. הפופולריות של מקדש ג'אגנאת נעוצה בכך שכאן בני כל הקסטות נתפסים כשווים.
למרבית הצער, הכניסה למקדש ג'אגנאת אסורה למי שאינם הינדואים (הכניסה למקום נאסרה אפילו על אינדירה גנדי, משום שהתחתנה עם לא-הינדואי), אבל ניתן לצפות בו מן הגגות הסמוכים. מקדש זה הוא הגבוה ביותר באוריסה, ומתנשא לגובה של 65 מטר. בו ומסביבו יש תכונה ופעילות בלתי פוסקות, שכן בנוסף לזרם המאמינים ועולי הרגל משרתים בו דרך קבע יותר מ-6,000 נזירים, שומרים ומדריכים.
גם האירוע המפורסם ביותר בפורי, פסטיבל הכרכרות Rath Yatra, קשור למקדש ג'אגנאת. במהלך הפסטיבל הזה, הנערך בכל שנה בחודש יוני או יולי, נושאים את פסליהם של ג'אגנאת, אחיו ואחיותיו מהמקדש, ומסיעים אותם בכרכרות, שהגדולה שבהם בעלת 16 גלגלים. הפסטיבל הזה מושך אלפי מאמינים, ובעבר נהגו רבים מהם להשליך את עצמם מתחת לגלגלי הכרכרות, כדי למות אל נוכח פני האל.
לכוון את התודעה
קונאראק נמצאת במרחק 35 קילומטר מפורי. אוטובוסים ומיניבוסים יוצאים מפורי לקונאראק בתדירות גבוהה.
השם "קונאראק" נגזר מן המלים קונה וארק, שמובנן "פינת השמש". ואכן, המקום נחשב כמקום מושבו של אל השמש. על קונאראק מסופר שקדושתה כה גדולה, עד שאפילו שיווה ואל השמש באו לרצות בה את עוונותיהם. מקדש השמש (Surya Mandir) של קונאראק הוא אחד משיאי הארכיטקטורה ההינדואית.
המקדש בנוי בצורת מרכבת שמש אדירה, בעלת 12 זוגות גלגלים, הנמשכת על ידי שבעה סוסים. כל זוג גלגלים מציין את אחד מחודשי השנה, וכל סוס את אחד מימות השבוע. בכל גלגל שמונה תומכות, שכל אחת מהן מייצגות שלוש משעות היממה. הגלגלים מעוטרים בדמויות אלים ואלות ובמוטיבים של פרחים.
המבנה תוכנן כך שבכל יום, קרני השמש הראשונות יאירו עם הזריחה קודם כל אולם פנימי, ולאחר מכן את ראשו של אל השמש. בעת הביקור במקדש, כדאי להיזכר בפסוק מתוך התפילה היומית של הבראהמינים, הגאיאטרי (Gayatri; "שיר השחרור"). תפילה עתיקה זאת מופנית לשמש עם שחר ולעת שקיעה:
"בורא העולם, ולוואי ונספוג את נהרתך היכולה לכל חטא, ולוואי ותנווט את תבונתנו בכיוון הנכון" (מתוך מזמור ב-Rig Veda, III, 62, 10, הגאיאטרי, בתרגום חופשי לעברית).
יגאל צור – סופר ונוסע
