שאול שורץ - מסע אחר https://www.masa.co.il/photographers/שאול_שורץ/ Mon, 03 Jan 2022 12:04:42 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 ניו יורק של וודי אלןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a9%d7%9c-%d7%95%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2599-%25d7%2590%25d7%259c%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a9%d7%9c-%d7%95%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%9f/#respond Tue, 05 Apr 2016 19:44:11 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a9%d7%9c-%d7%95%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%9f/וודי אלן ולעולם לא יוכל לבגוד בניו יורק עם עיר אחרת. הוא חוזר אליה שוב ושוב מפני שהוא אוהב ומעריץ אותה מעבר לכל פרופורציה. גיורא יהלום הסתובב בניו יורק בעקבות מנהטן, הרומן שלי עם אנני, ימי הרדיו ועוד כמה מסרטיו של המאהב הקולנועי הגדול ביותר של התפוח הגדול

הפוסט ניו יורק של וודי אלן הופיע ראשון במסע אחר

]]>

חוץ. יום. קו הרקיע של מנהטן.
על רקע נופי השחור־לבן של גורדי השחקים וצלילי "רפסודיה בכחול"
של ג'ורג' גרשווין נשמע קולו של הגיבור, אייק (אייזק) דיוויס:
"הוא אהב את העיר ניו יורק. הוא העריץ אותה מעבר לכל פרופורציה". אהה… לא… עדיף לכתוב: "הוא הפך אותה רומנטית מעבר לכל פרופורציה. כעת… עבורו… לא משנה באיזו עונה, נצטיירה העיר בצבעי שחור־לבן ופעמה לקול המנגינות של ג'ורג' גרשווין". לא… זה לא טוב… נתחיל מחדש… "עבורו ניו יורק היתה עיר של נשים יפהפיות וגברים פיקחים שכאילו הכירו את כל החוכמולוגיה". אוף… נדוש מדי… קדימה! מחדש! "פרק ראשון. הוא היה קשוח ורומנטי כמו העיר שאותה אהב. מאחורי משקפיו עבי המסגרת התפתלה עוצמה מינית של חתול ג'ונגלים". כן!… מצוין!… "ניו יורק היתה העיר שלו וכך נשארה תמיד!"

מדריך מסע אחר לניו יורק – כאן

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

קשה לחשוב על פתיחה איומה כל כך לסרט מוצלח כל כך כמו זו שבחר וודי אלן לפתוח

בניין פלטירון בשדרה החמישית, בין 22 ו 23 אחד מסמלי ניו יורק, הטוען לכתר גורד השחקים הראשון במנהטן

את "מנהטן" שלו. עם זאת, האם מישהו באמת יכול להאשים אותו? ניו יורק, עיר שבולעת את יושביה ומתנפלת עליהם מכל עבר, עושה את אותו הדבר גם לגדולים שבמאהביה הקולנועיים. וקשה לחשוב על מאהב קולנועי גדול יותר לעיר הזאת מאשר וודי אלן.

39 סרטים ביים אלן עד עתה, כולל סרטו החדש "מלינדה ומלינדה", וכמעט כולם הם שיר אהבה לאחד מרובעי העיר הזאת. מנהלי האולפנים של הוליווד אולי רואים בו במאי חסכוני להפליא, שלעולם יעדיף לצלם סצנה בסנטרל פארק מאשר לבנות סט תפאורה מסובך, אבל נראה שאלן בוחר לחזור לניו יורק שוב ושוב מסיבות אחרות.
שונאיו אומרים שמדובר באגורופוביה קולנועית  – שאלן פשוט מפחד לצאת למרחב, שהוא אינו יודע לספר שום סיפור מלבד סיפור העיר שלו – אבל כל מי שראה את "מנהטן", "ימי הרדיו" או "הרומן שלי עם אנני" ("Annie Hall"), יודע את האמת: וודי אלן הוא כנראה המונוגמיסט האחרון בהוליווד. הוא חוזר לניו יורק שוב ושוב מפני שהוא מאוהב בה ומעריץ אותה מעבר לכל פרופורציה. הוא לעולם לא יוכל לבגוד בה עם עיר אחרת.

היהודים כבר לא כאן
תחנה ראשונה – שנות הארבעים.

נשים בשיחת בוקר על ספסל בסנטרל פארק ולידן ישנה חסרת בית. הסרטים של אלן, כמו העיר עצמה, יכולים להיות קרים, שכלתניים ולפעמים אכזריים ממש. אבל גם להם, כמו לעיר, יש צד חם, סנטימנטלי ורומנטי


חוץ. בוקר. רחוב בברוקלין.
את וודי אלן, כמו את ניו יורק, או ששונאים או שאוהבים. הסרטים שלו, כמו העיר עצמה, יכולים להיות קרים, שכלתניים ולפעמים אכזריים ממש, אבל גם להם, כמו לעיר, יש צד אחר: חם, סנטימנטלי ורומנטי להפליא.
קל מאוד להתחיל את המסע הניו יורקי בעקבות אלן. כל שצריך הוא לרדת לרכבת התחתית ולתפוס בה את הקו האדום שמספרו אחת, שיוביל אתכם לברוקלין. שם התחיל הכל: זה המקום שבו אלן גדל ובו גם מיקם לא מעט מעלילות סרטיו ("ימי הרדיו", "שושנת קהיר הסגולה", חלקים מ"מתוק ומשגע" ואחרים).
אני חוצה את האיסט ריבר ויודע שבצדו המזרחי אמצא את הנופים הידועים של אלן, הרחובות האפורים ונמוכי הבתים. אני מקווה לפגוש נשים כבדות שסוחבות מהשוק סלים כבדים, ואת היהודים בני הדור השני, שרק אלן הצליח

לא משנה איזה סרט ביים וודי אלן או באיזה סרט שיחק, הוא תמיד נשאר יהודי נוירוטי, מתוסבך ומצחיק, ששוכב עם השיקסות היפות במנהטן ולעולם נשאר נאמן לעירו

להנציח באופן מדויק כל כך: אותם האנשים שאולי לא מדברים ביניהם יידיש כמו הוריהם, אבל עיצבו להם אנגלית ייחודית – אנגלית ברוקלינאית שמתנגנת כמו יידיש ונשמעת כמו שפה שרק דודות מבינות.

המציאות שמתגלה כאשר יוצאים מהרכבת אל מחוץ לתחנה שברחוב קלארק, מבלבלת. אקזוטיקה ברוקלינאית? תשכחו מזה. לא לברוקלין הגעתם, אלא למנהטן. כאשר מביטים מערבה אמנם אפשר לראות את מגדליו המזדקרים של הדאון טאון של האי, אבל כל השאר נראה אותו הדבר: בתי קפה מעוצבים, מאפיות של לחם צרפתי, חנויות בגדים של אן טיילור ובננה ריפבליק – כמו בשדרה החמישית. החלק המערבי של ברוקלין, זה שסמוך לקו המים ושבו גדל אלן, נראה כיום כשלוחה נוצצת של מנהטן. הכל מעוצב, חד ומהיר. אנא פנו הדודות?
אני הולך ברחוב המתחדש ויורד אל הטיילת שמתחת לגשר ברוקלין, מנסה להחיות אותה בזכרוני לפחות, באמצעות תמונות מ"ימי הרדיו" – סרט לא חשוב במיוחד ברזומה של אלן, אבל אחד מהאהובים עלי ביותר. "ימי הרדיו" הוא כנראה הסיפור המקסים ורחב הלב ביותר שהצליח אלן לספר. בקולאז' קולנועי מרגש ומצחיק הוא מתאר את סיפור משפחתו בעיר הגדולה. בניגוד לסרטיו האחרים, הסרט הזה אינו עוסק באנשים מתוחכמים ועשירים הגרים באפר ווסט סייד אלא ביהודים קשי יום הגרים בבית זעיר וצפוף מתחת לרכבת ההרים של הלונה פארק בקוני איילנד.
כאשר צועדים כיום ברחובות הבוהקים מניקיון של מייקל בלומברג, ראש העיר, קל מאוד להתגעגע לסרט הזה, שהוא מעין שיר פרידה לתקופה שחלפה – זמן שבו האנשים הקטנים שעדיין לא התאוששו מהשפל הכלכלי נדרשו להתגייס למאמץ המלחמתי; ימים שלאיש לא היה כסף לצאת לבלות במועדוני לילה ובקולנוע, ועיקר הבידור היו תסכיתי רדיו ומריבות משפחתיות. כל מי שראה את הסרט הזה יודע שגם עזובה ועוני יכולים להצטלם נפלא ושגם משפחה יהודית צעקנית וחטטנית יכולה, בפריזמה הנוסטלגית הנכונה, להיראות כמו המשפחה שהיית רוצה להיות חלק ממנה.

היהודים של אלן כבר מזמן לא כאן. בשכונת הילדות שלו, DUMBO (ראשי תיבות של Down Under the
Manhattan Bridge Overpass), יש היום לופטים ענקיים של אמנים המשלמים עד 2,500 דולר לשכירות של חודש. ההורים של אלן נפטרו, ואיתם נעלם דור שלם שהותיר אחריו צאצאים נוירוטיים. ילדים שגדלו ברחובות של אלן התחרדו ועברו לשכונות אחרות -לקראון הייטס או לפלאשינג שבקווינס, אחרים נדדו לפרברים, והיו גם כאלה, כמו אלן עצמו, שחלמו והצליחו לפרוש כנפיים ולעבור את הגשר לאי הגדול.
אני חוזר מאוכזב אל תחנת הרכבת ועובר בדרך בטיילת של ברוקלין – אותה הטיילת המרהיבה המופיעה באחת מכרזות הקולנוע היפות והמפורסמות מכולן, זו של "מנהטן": צללית שחורה של גבר ואישה היושבים על ספסל ומביטים בגשר העצום המוביל אל העיר הגדולה באמת.

היה לי מזל. הגעתי לברוקלין בסתיו. ישבתי על אחד הספסלים, ובאור האפור, בערפל שעלה מהנהר, יכולתי גם אני להרגיש רגע בתוך הסרט. רציתי שמישהו יצלם אותי כך. כשקמתי כדי למצוא מתנדב, גיליתי שעל הספסלים הסמוכים ישבו זוגות של תיירים – מיפן, מגרמניה, מספרד. כל גבר חיבק את זוגתו וכולם חיפשו גם הם צלם מתנדב. מסתבר שאין בעולם אחד שלא ראה את "מנהטן".

שלט לרחוב ברודווי, מנהטן. סרטו הנוסטלגי של אלן, "קליעים מעל ברודווי", הוא סאטירה שנונה על עולם התיאטרון של שנות העשרים של המאה הקודמת

כרזת פרסומת לרשת חנויות הבגדים בננה ריפבליק בשדרה החמישית, מנהטן. אלן נתן קול לצעירים המתוחכמים, הרווקים והלא בדיוק פרוטסטנטים של החוף המזרחי- דור שלם שעד אז לא זכה לייצוג על המסך הגדול


הרומן שלי עם אלמודובר
תחנה שנייה – שנות השבעים.
חוץ. צהריים. תור לסרט בסינמטק בגריניץ' וילג'.
כ־17 שנים חלפו עד שאלן סטיוארט קוניגסברג שינה את שמו לוודי אלן ועקר מהבית האוהב־אך־חונק בברוקלין אל האי הנחשק שמעבר לגשר. הוא החל לעבוד ככותב לסטנדאפיסטים ומצא לעצמו דירת חדר בגריניץ' וילג'.
כמו ברוקלין, גם הווילג' של היום לא מזכיר את השכונה שבה הסתובב אלן. באמצע שנות השישים של המאה העשרים המקום הזה היה מושֶבֶת ביטניקים מטונפת וכתובת אהובה על כל סוחר סמים באי. נסיקת האזור התרחשה בד בבד עם הפריצה של אלן. הוא החל להופיע במועדונים עם חומר שכתב, וזמן קצר אחר כך נשכר בידי פיטר סלרס ופיטר אוטול, שראו אותו בהופעה, כדי לכתוב להם את "מה חדש חתלתולה?" – תסריט שכדברי אוטול: "יאפשר לכולנו לנסוע לצלם סרט בפריז ולהשיג בה זיונים".
בין שהצליחה תוכניתו של אוטול ובין שלא, "מה חדש חתלתולה?" היה ללהיט אשר אִפשר לאלן לכתוב ולביים לראשונה סרט לבדו. בשנים 1966־1967 הוא ביים את "טייגר לילי" וכתב את "קזינו רויאל", שתי מהתלות קולנועיות שזכו להצלחה עצומה. הראשון היה סרט יפני שאלן דיבבו מחדש בלי קשר לעלילה; השני היה פרודיה מוצלחת על סרטי ג'יימס בונד.
אחרי שהצליח אלן להוכיח את עצמו מסחרית, החליטה הוליווד לתת בו אמון

 

להבדיל מברוקלין של וודי אלן, את מנהטן שלו קל מאוד למצוא. כל מה שצריך לעשות הוא לטייל בצדו המערבי של סנטרל פארק ולרדת מרחוב 100 ועד לרחוב 60, להיכנס ללובי של בתי הדירות הגדולים ולהרגיש כמו בסצנה מאחד מסרטיו

 

ואפשרה לו לעשות סרטים מעט יותר עמוקים. אלן התגלה כיוצר ששווה את ההשקעה. הוא החל לנפק סרט מדי שנה – הישג מרשים במיוחד ליוצר שכותב ומביים את כל סרטיו. אז נוצרו "קח את הכסף וברח", "בננות", ו"כל מה שרצית לדעת על סקס ולא העזת לשאול".

אלן נתן קול לצעירים המתוחכמים, הרווקים והלא בדיוק פרוטסטנטים של החוף המזרחי – דור שלם שעד אז לא זכה לייצוג על המסך הגדול. הקהל שלו השיב לו אהבה ובעיקר חיבב את העובדה שלא משנה איזה סרט ביים או באיזה סרט שיחק, הוא תמיד נשאר אלן – יהודי נוירוטי, מתוסבך ומצחיק, ששוכב עם השיקסות היפות במנהטן ולעולם נשאר נאמן לעירו.
בני הדור של אלן עזבו את הווילג' זה מכבר, אבל הבנים שלהם עוד כאן. המקום נקי הרבה יותר וקרימינלי הרבה פחות, אבל הוא עדיין תוסס, בדומה לרוח שהצליח אלן לתאר יפה כל כך ב"הרומן של עם אנני"; מועדוני ג'ז כמו זה שבו שרה דיאן קיטון עדיין פועלים כאן, וגם גלריות לאמנות וסינמטקים יומרניים.
אני הולך בשדרה השישית ומקווה למצוא בית קולנוע שמקרין את "פנים אל פנים" של אינגמר ברגמן, שאליו הלכו אלווי ואנני, גיבורי "הרומן שלי עם אנני". מיותר לציין שאף אחד בווילג' לא יודע היום מי זה ברגמן, אבל אני נתקל בקולנוע אחר בלב השכונה, המקרין את "חינוך רע" של אלמודובר. גם בקופה שלו משתרך תור ארוך של צעירים. הם אמנם לא לובשים מעילי זמש וחליפות גבריות כמו אלה שלבשה קיטון, אבל ההבעה מלאת החשיבות העצמית שעל פניהם מזכירה את ההבעה ההיא.
כמו אלן וקיטון, גם אני נעמד בתור, רק כדי לשמוע איזה תלמיד קולג' צועק באוזני החברה שלו למה הוא חושב שאלמודובר הוא גאון ("עם נגיעות פרימיטיביות", כהגדרתו). הבחורה מאזינה לו באוזניים כלות. שניהם סטודנטים לקולנוע, זה ברור מיד. מה שיפה הוא שהם אינם חשים באירוניה ולא מבחינים שהם משחזרים את אחת הסצנות הקומיות הידועות ביותר של שנות השבעים של המאה הקודמת.
בתי הקפה של הווילג' החליפו בעלים, הפושעים הקטנים שחיו פה אז ברווחה פרשו אולי לעיסוקים אחרים, אבל בסינמטק הזה, עם הקירות המתקלפים והכרזות הישנות של "סטיריקון" של פליני (וגם כרזות של "בננות"), עדיין אפשר למצוא פלצנים בשפע. אולי בגלל זה "הרומן שלי עם אנני" יהיה רלוונטי תמיד.

השתקפות של בניין בשלולית בסוהו. כמעט כל אחד מ-39 הסרטים שביים אלן עד עתה הוא שיר אהבה לאחד מרובעי ניו יורק, עיר שבולעת את יושביה ומתנבלת עליהם מכל עבר

חתול מציץ מחלון בבית קפה בווילג' 2004. הווילג' של היום לא מזכיר את השכונה שבה הסתובב אלן, אבל עדיין פועלים כאן מועדוני ג'ז, גלריות לאמנות וסינמטקים יומרניים בדומה לאלה שאלן הנציח ב "הרומן שלי עם אנני"


ניסויים קולנועיים של איש עשיר
תחנה שלישית – שנות השמונים.
פנים. בין ערביים. אולם הכניסה לאחת הטירות של סנטרל פארק ווסט.
אלן נטש את הווילג' מהר מאוד. בסוף שנות השבעים הוא נפרד מקיטון, הכיר את מיה פארו, ובין לבין גם היה לאיש עשיר. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו דירה ענקית בחלק הטוב של האי, בסנטרל פארק ווסט.
הכסף הרב פינה לאלן זמן לניסויים קולנועיים. הוא ניסה לכתוב כמו צ'כוב ולביים כמו ברגמן, ועשה סרטים שדיברו אל הקבוצה החברתית שאליה

וודי אלן נטש את הווילג' מהר מאוד. בסוף שנות השבעים הוא נפרד מדיאן קיטון, הכיר את מיה פארו, ובין לבין גם היה לאיש עשיר. עכשיו הוא יכול להרשות לעצמו דירה ענקית בחלק הטוב של האי, בסנטרל פארק ווסט

השתייך כעת: ניו יורקים עשירים ומתוסבכים המבלים את ימיהם בבגידות קטנות ובשעות ארוכות על ספת הפסיכיאטר. בזמן הזה ביים אלן כמה יצירות מעיקות למדי ("אישה אחרת", "ספטמבר", "פשעים ועבירות קלות"), אבל גם כמה מסרטיו היפים ביותר: "חנה ואחיותיה", "אליס", "שושנת קהיר הסגולה" וכמובן את "בעלים ונשים" – דיוקן כן ומר על התפרקות הזוגיות שלו עם פארו.
להבדיל מברוקלין של אלן, את מנהטן הזאת שלו קל מאוד למצוא. כל מה שצריך לעשות הוא לטייל בצדו המערבי של סנטרל פארק ולרדת בו מרחוב 100 ועד לרחוב 60. אני הולך ברחובות הרחבים, נכנס ללובי של בתי הדירות הגדולים (ומהר מאוד מגורש משם), ומרגיש כמו בסצנה מסרט של אלן.

כאן, בין השדרה השמינית לתשיעית, אפשר למצוא עושר ויוקרה מהסוג שלא מנצנץ למרחקים אלא נחבא מהעין: הנה סלון יופי מטופח כמו זה שבו שבילתה מיה פארו ב"אליס"; וכאן נמצאת חנות לספרים משומשים, ספונת עץ אלון עתיק, אבק ומכובדות, כמו זו שבה פלרטטו ברברה הרשי ומייקל קיין ב"חנה ואחיותיה". קל למצוא כאן גם בתי קפה שגובים שבעה דולר לאספרסו, כמו אלה שבהם ישבו דיאן קיטון ואלן במהלך המעקב הבלשי שלהם ב"תעלומת רצח במנהטן". זהו האפר ווסט סייד של אלן, וכל מקום פה נראה מוכר היטב מאלף סצנות ששמורות בזיכרון. הכל אפור ויקר וחמור סבר. מי זוכר, בבתים האלה, איך נראתה הדירה הצפופה ההיא בברוקלין.

בית הקפה סימון באיסט וילג', 2004. בשלוש השנים האחרונות לא הצליח אלן להביא לידי ביטוי דבר מהלכי הרוח של תושבי מנהטן. בניגוד מוחלט לספייק לי או למרטין סקורסזי, שנגעו בסרטיהם בטראומת הפיגוע במגדלי התאומי, אלן ניפק קומדיות נבובות ומשמימות שלא אמרו דבר לאיש

גבר לבוש כליצן ברכבת התחתית בברוקלין. החלק המערבי של ברוקלין, שבו גדל אלן ומיקם אחדים מסרטיו, נראה כיום כשלוחה נוצצת של מנהטן: הכל מעוצב, חד ומהיר

 


ספטמבר השחור
תחנה אחרונה – 2004.
חוץ. ערב. גראונד זירו – אתר השיקום של הריסות מרכז הסחר העולמי.
השנים האחרונות לא היטיבו עם אלן. הוא שקע במשפט גירושים מביך עם מיה פארו, עבר לגור עם סון־יי פרווין ועשה סרטים איומים בזה אחר זה – רובם היו מִחזור של הצלחות קודמות במקרה הטוב, ובמקרה הרע הם לא סיפרו אפילו סיפור משומש. וקרה עוד משהו: גם את סיפורה של ניו יורק – הסיפור היחיד שהכיר – הפסיק אלן לספר באופן שיהיה רלוונטי לצופים שלו.
הדוגמה הברורה ביותר לנתק הזה בין אלן לצופיו היא תגובתו לאירועי 11 בספטמבר 2001. אחרי הפיגוע במגדלי התאומים יצר ספייק לי את "השעה ה־25" – קינה שוברת לב על העיר המצולקת. מרטין סקרוסזי דחה את יציאת סרטו "כנופיות ניו יורק" וערך אותו מחדש, שינוי שעשה את הסרט רלוונטי לאירועים. אלן, לעומת זאת, לא הצליח להביא לידי ביטוי דבר מהלכי הרוח של תושבי מנהטן בשלוש השנים האחרונות. הוא הוציא את "קללת אבן העקרב הירוקה", "סוף הוליוודי" ו"כל דבר אחר" – קומדיות נבובות ומשמימות שלא אמרו דבר לאיש.
ניו יורק שאלן מתאר הופכת זיכרון מרוחק בעיני הצופים, והוא לא מצליח לעדכן בה דבר. ובכל זאת, מי יודע? אולי יש עוד תקווה. בשביל הסרט הבא שלו, שהוא מכין כעת, הוא חצה לראשונה את האוקיינוס. מי היה מאמין? לראשונה בחייו וודי אלן מביים סרט אנגלי.

עוד טיולים בעקבות סרטים

 

הפוסט ניו יורק של וודי אלן הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%a9%d7%9c-%d7%95%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%9f/feed/ 0 לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופיhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%95%d7%a8%d7%93-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259c%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2593-%25d7%2593%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259d-%25d7%25a6%25d7%25a8%25d7%25a4%25d7%25aa-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2594%25d7%25aa%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%95%d7%a8%d7%93-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99/#respond Tue, 18 Jun 2013 11:28:27 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%95%d7%a8%d7%93-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99/יותר מחמישה מיליון מבקרים בשנה מגיעים אל העיר לורד שבדרום צרפת, אך רק מיעוטם תיירים. רובם הגדול הם נכים וחולים קשים שעולים אליה לרגל בתקווה לנס. ועדה רפואית בינלאומית כבר הכירה בעשרות מקרים של ריפוי מיוחד ויוצא דופן. סביב התקווה והכמיהה פורחת תעשיית תיירות ענפה

הפוסט לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי הופיע ראשון במסע אחר

]]>
לוּרד (Lourdes) הגעתי בנסיעה מגַבַרְני (Gavarnie), עדיין נפעם ממראה פסגות מושלגות ומנופי שבילי הרים צרים. תוך כדי תמרון רכבי לעבר מגרש החנייה אני שולח מבטים סקרניים אל החנויות על שלל תקוותיהן הממוזערות הנמכרות היטב, אל מאות רבות של נכים המוסעים בכיסאות גלגלים או באלונקות ניידות על מדרכותיה וכבישיה של העיירה, ועדיין איני מבין באמת ובתמים את שאני רואה. אף שהעיירה מונה כ־16 אלף תושבים בלבד הרי שמספר המבקרים בה הוא 5.5 מיליון בשנה: צליינים, נכים ותיירים. מבחינת היקף השירותים הניתנים לתייר ניצבת לוּרד במקום השני בצרפת, אחרי פריז, עם 350 בתי מלון ו־600 חנויות, שמרביתן מוכרות מזכרות ותשמישים דתיים. בלבי אני מגנה את ממכר האשליות ומוכריהן, ובעודי פוסע אל עבר המתחם המקודש אני מבטיח לעצמי שהביקור במקום יהיה קצר ככל האפשר.

אלמלא ברנדט
ייתכן כי לורד, עיירה ששוכנת בשיפוליהם הצפוניים של הרי הפירנאים הצרפתיים (Pyrénées), היתה נותרת גם כיום עלומה ונעימה – כעוד מאות כפרונים צרפתיים ששורשי גידוליהם החקלאיים אוחזים בחורבות מבניהם של

מפות ומדריכים מודפסים ליעד הפירנאים הצרפתיים,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
האם באמת יש בקרב רובנו  היכולת המדהימה הזו – המתגלית במתנדבים הרבים שמסביבי – להמיר את רחמינו בחמלה?

הגאלים, הרומאים, הברברים והמוּרים אשר הותירו בהם את עקבותיהם – אלמלא בֶּרְנַדֶט.
עד אמצע המאה ה־19 היתה לורד עיירה קטנה בת כ־4,000 תושבים, ששימשה מקום לינה לנוסעים אל המרחצאות בערים הסמוכות או למטפסי הרים בדרכם אל הפירנאים, גַבַרְני וההר פרדידו (Perdido). ב־7 בינואר 1844 נולדה לזוג הטוחנים פרנסואה ולואיז סוּבּירוּּ בתם הבכורה בֶּרְנַדֶט, הראשונה מבין שישה ילדים. בהיותה בת 14, כאשר היתה בחופשת בית הספר וקוששה עצים יחד עם אחותה ובן השכנים, נכנסה ברנדט למערה, ושם נגלתה לעיניה בפעם הראשונה דמותה של מריה, הבתולה הקדושה.
לבד מאותה פעם התגלתה מריה לברנדט במערה 17 פעמים נוספות במהלך חצי שנה. בזמן ההתגלות התשיעית החלה ברנדט לחפור בידיה בקרקע המערה וגילתה נביעת מעיין, שמימיו משמשים כיום את המרחצאות הסמוכים. ב־16 באפריל 1879, בגיל 35, מתה ברנדט, ומאז 1925 נמצאת גופתה החנוטה בכנסייה בעיר נֶוור (Nevers).

ועדה רפואית לענייני נסים
מאז התגלותה של הבתולה הקדושה לברנדט החלה עלייה לרגל של מאמינים אל מקום ההתגלות, בתקווה שאף הם יזכו לחסד הזה. בתחילה ביקרו במקום בני הקהילה המקומית ותושבי האזור, אך מאז דווח ב־1874 על 14 נכים שנרפאו בדרך פלא במהלך שהותם בעיירה, הלך וגבר זרם המבקרים.
ד"ר דוֹזוּּ, רופא העיירה, שקיבל את עדות חזיונה הראשון של ברנדט, אבחן עד 1858 יותר ממאה מקרים של אנשים שמחלתם הוגדרה כקשה או כחסרת מרפא ושבאופן לא מוסבר הוטב מצבם באופן משמעותי או שהחלימו לחלוטין ממחלתם. יתר על כן, בשנים 1914־1858 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר.
ב־1859 הציע פרופ' ורגז, ראש הפקולטה לרפואה במונפלייה (Montpellier), להקים לשכה רפואית מקצועית שתבחן את מקרי ההחלמה על פי קריטריונים מוגדרים, ואלה שיאושרו על ידיה יוגדרו כנסים. ב־1883 ייסד דוקטור דה סנט מקלו את הלשכה הרפואית, שפועלת עד היום.
בבואם של חברי הלשכה הרפואית לבחון את המקרים המובאים בפניהם הם מקפידים להציב ארבעה קריטריונים שבאמצעותם אפשר להגדיר את הריפוי כ"ודאי, מוחלט ונעדר הסבר רפואי": א. למחלה יש דיאגנוזה, ואותה דיאגנוזה נכונה ומבוססת. ב. המחלה מאובחנת כקבועה או סופנית בטווח הקצר. ג. הריפוי הוא מיידי, שלם וסופי, ללא הליכי החלמה. ד. אי אפשר לייחס את הריפוי לטיפול רפואי שהתקבל.
החולים, שמגיעים ללורד במסגרת קבוצות צליינים, מלווים ברופא המצויד בתיקיהם הרפואיים המפורטים. כאשר חולה מצהיר על החלמתו, הוא מזומן אל צוות הלשכה הרפואית עם תיקו הרפואי כדי לעבור בדיקות. אין בדיון זה כדי לאשר או להכחיש את הצהרת החולה. החולה יוזמן להופיע בפני הוועדה הרפואית גם בשנה או בשנים שלאחר מכן, ורק לאחר עשרות בדיקות שיאשרו את ההצהרה על ההחלמה – ובאישור רוב רופאי צוות הלשכה הרפואית – יישלח התיק לדיון בוועדה הרפואית הבינלאומית.
הוועדה הרפואית הבינלאומית נוסדה ב־1947, והיא מונה שלושים מומחים רפואיים, מנתחים ופרופסורים מארצות שונות, המתכנסים פעם בשנה, בוחנים את תיקי המקרים השונים ועוקבים אחר החולים ובריאותם. תיקים המאושרים על ידי הוועדה הבינלאומית נשלחים לגורמי הכנסייה לבחינה ולאישור.
מ־1947 עד 1998, למשל, נבדקו 1,300 תיקים על ידי הוועדה הבינלאומית, ששלחה אל גורמי הכנסייה 29 תיקים, ה"מוכרים על ידי המדע והרפואה כמיוחדים ויוצאי דופן". תיקים אלה הועברו אל הבישופים של המחוזות שבהם גרו החולים הטוענים לנס. הבישופים כינסו ועדה המורכבת מכמרים, אנשי רוח נוצרים ותיאולוגים, שתפקידה לבחון את העדויות המדעיות והרפואיות של כל תיק. משהגיעה הוועדה למסקנה כי העדויות מהימנות, היא הכריזה על האירוע כ"נס שבא מאלוהים". אז לא נותר לבישופים אלא להצטייד בהמלצת הוועדה ולהכריז רשמית על מקרה הריפוי כעל "סימן אלוהי". עד 1947 הכירה הכנסייה ב־46 מקרים כבנסים, ומאז, עם כינון הלשכה הרפואית הבינלאומית, ועד 1998 הוכרו 19 מקרים נוספים.

מעשה בחמלה
כבר במורד השביל אל המתחם המקודש אני שומע את השקט הכמעט הזוי הזה, שגם אוזניים אירופיות אינן מורגלות בו, על אף הימצאותם של אלפי אנשים במקום. הורים ובניהם, בנים והוריהם. נכים, בעלי מוגבלויות בדרגות שונות. בני משפחה. צליינים. מתנדבים. ודמותה של החמלה על פניהם. מרחק רב הם עברו כדי להגיע לכאן. רובם, יש להניח, חוו טיפולים רבים וכואבים לפני הגיעם לכאן. בשביל רובם לורד היא תחנה סופית בדרך התקווה. רובם נושאים תפילה שמא יבוא הנס ואף הם יצטרפו לרשימה המופלאה והקצרה כל כך של הנרפאים וייצאו מכאן, מלורד, על רגליהם שלהם.
מרחבת הבזיליק דוּ רוֹזֵר (Basiliqe du Rosaire) — כנסיית מחרוזת התפילה – אני נכנס אל המבנה עצמו. הכנסייה, שנחנכה ב־1889, יכולה להכיל כאלפיים צליינים. בסביבות הכנסייה נמצאים אתרים דתיים נוספים: בזיליק סופּרייר (Basiliqe Supérieure), כנסיית אספָס סנט ברנדט (Espace Sainte Bernadette), המכילה עד 7,000 איש, והכנסייה התת קרקעית על שם פיוס

בשנים 1858־1914 נמנו 4,445 הצהרות על ריפוי בלתי מוסבר

העשירי (Saint Basiliqe Souterraine de
X Pie) אחת הגדולות מסוגה בעולם, שגודלה 12 אלף מטר רבוע, והיא יכולה להכיל עשרים אלף איש.
אני נרמז בלחש על ידי כומר מקומי כי המקום נסגר למבקרים בשל טקס אחר הצהריים המתקרב. כי זאת יש לדעת – ברחבת הכנסייה מתקיימים כמה אירועים במשך היממה: תפילות הבוקר, ברכת הכמרים אחרי הצהריים, מצעד לפידים בערב. גרם המדרגות המוביל אל הכנסייה משמש במה טקסית שעליה ניצבים המקהלות והמנחים.
אני יורד במדרגות המסתיימות ברחבה ענקית, אספלנד דוּ רוֹזֵר (Esplanade du Rosaire), המוקפת באלפי צליינים, חולים, נכים ומבקרים. בשורות הראשונות המקיפות את הרחבה נמצאים הנכים, החולים ומלוויהם. כולם ממתינים לתחילתו של הטקס עם הגיעה של תהלוכת אנשי דת ונכים מהמערה אל הרחבה.
אני מעיף מבט סביבי. היד לוחצת לשנייה על כפתור ההפעלה של מצלמת הווידיאו מכוחו של ההרגל, ומרפה. זה המקום שבו הופך לבו של הרפתקן השבילים לגוש חמאה ניגרת. זה המקום שבו הציניות לגבי עיירת התקוות הממוזערות זולגת ומתמוססת בזוויות העין.
בסמוך אלי עומד גבר צעיר ליד אביו, קשיש בכיסא גלגלים שאינו מגלה עניין רב בסובב אותו ועיניו כבויות. צעיר כבן עשרים, מתפתל ומתעוות בכיסאו הממוחשב, רירו הלבן נוטף על לסתו, מנסה לחלץ את נשמתו מגופו, ורק עיניו צלולות. איש כבן חמישים שוכב על אלונקה מוגבהת, צוחק אלי בפה חסר שיניים כאילו אנחנו מכרים ותיקים שלא התראו שנים ומנסה להראות לי דבר מה האחוז בידו. אני קפוא על מקומי, לבי נכמר, רגלי קשות. האיש שלידו, מתנדב כבן שישים, מלטף את מצחו ומגלה התפעלות כנה מהחפץ שראה.
ההתייחסות אל האדם ולא אל מוגבלויותיו מעוררת קנאה. האם זה דבר של מה בכך? האם באמת יש בקרב רובנו היכולת המדהימה הזו – המתגלית במתנדבים הרבים שמסביבי – להמיר את רחמינו בחמלה? "כאשר פחדך נוגע בסבלו של מישהו, הוא הופך לרחמים. כאשר אהבתך נוגעת בכאבו של מישהו, היא הופכת לחמלה", מצוטט הסופר סטפן לוין בספר המתים והחיים הטיבטי. ועוד מרחיב הספר כי "החמלה היא לא רק יכולת ההזדהות עם הסובל אלא גם ההחלטה הנחושה לעשות את כל הנדרש כדי להקל על ייסוריו". האם יש לרובנו היכולת להמיר את מחשבותינו החומלות במעשים ולעשות לאורך זמן? ידי המתנדבים מלאות – בעבודה, בהסעת אלונקות וכיסאות גלגלים, בלטיפות ובאחיזות ידיים מרגיעות.

מסע התקווה האינסופי
המולה קלה. תהלוכת אחר הצהריים הגיעה אל הרחבה. האווירה נדרכת. הכמרים מתייצבים בראש הרחבה. ברמקולים נשמע קול תפילתם־שירתם של חברי המקהלות העומדים על מדרגות הכנסייה. בין תפילה לשירה נישאת כל ברכה בשש שפות. הכמרים פוסעים אל מרכז הרחבה סמוך לשורות האנשים, עומדים על מקומם מדי עשרים מטר, פונים אל הקהל ומתווים ברכה באצבעותיהם. ושוב פונים וחוזרים חלילה שעה ארוכה.
על אף הטקס הרוטיני משהו, ממתינים מרבית האנשים בציפייה להתייצבות הכמרים מולם. יד לוטפת את ראשו של האב הקשיש היושב בכיסא גלגלים. בני משפחה המלקטים בדל תקווה יחד עם יקיריהם. כאן אין הבדל בין גדולים לקטנים. בין קשישים לצעירים. כולם רתוקים אל כיסאות הגלגלים, אל האלונקות המנוידות בידי אדם, אל גופם. יום ארוך עבר על כולם במסע התקווה האינסופי.
הטקס תם. המולת הגלגלים הסובבים על צירם, ורחש האנשים היוצאים אל העיר החדשה ובתי המלון. הנהר ממשיך לזרום בנחישות קדימה. ואני, ישוב שוב מול הגה רכבי, מוצא עצמי נוהג אל מחוזות אחרים, אל מחוץ ללורד, עיירת התקווה הטובה, אל מקומות שהבריא פוסע בהם מחויך בין שבילים ארוכי דרך – ועיני רטובות עד מאוד.

הפוסט לורד, דרום צרפת – מסע התקווה האינסופי הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9c%d7%95%d7%a8%d7%93-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%9d-%d7%a6%d7%a8%d7%a4%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99/feed/ 0 זמן של אינדיאנים: השמש תעלה גם מחרhttps://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%aa%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%92%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2596%25d7%259e%25d7%259f-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%2599%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%25a9-%25d7%25aa%25d7%25a2%25d7%259c%25d7%2594-%25d7%2592%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%2597%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%aa%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%92%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a8/#respond Wed, 12 Sep 2012 14:29:12 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%aa%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%92%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a8/האינדיאנים מאמינים כי הדברים מתחילים ונגמרים בשעה הנכונה, ומיהו בן אנוש שיחליט מהי השעה הנכונה? שלא כמו במערב, האדם אינו מרכז היקום ולא אדון הטבע

הפוסט זמן של אינדיאנים: השמש תעלה גם מחר הופיע ראשון במסע אחר

]]>

בשעות הבוקר המוקדמות ג'ים מביא אותי אל כריס. ג'ים הוא חברי הטוב, אינדיאני משבט האוֹג'יבוֵויי כבן ארבעים, גבוה ורחב, עם שתי צמות שחורות ועבות היורדות עד חזהו. ג'ים הוא מרפא. הוא קיבל על עצמו את התפקיד ואת המתת כשאביו נפטר, "הלך הביתה" בלשונו. גם אביו קיבל על עצמו את האחריות מהדור הקודם, וכך הלאה והלאה במעלה הדורות. אנחנו בוררים צמחי מרפא יחד, ואני שואלת: "כמה דורות? כמה שנים?". ג'ים מושך בכתפיו. זוהי שאלה בלתי רלבנטית. הידע מצוי כאן, השירים ששרים לצמחים טרם קטיפתם כאן, גם אבות אבותיו. הם מדברים אליו עכשיו בהתגלויות, בחזיונות ובידיעה שעולה וצפה. העבר והעתיד הם כאן בהווה, מקושרים דרכנו.

את ג'ים פגשתי כשגרתי בביתו של כריס, ששמו האינדיאני סוס־רעם־אמיץ, מנהיג רוחני כבן שבעים משבט הדָקוֹטה. בשנת 1862 בני השבט שלו כמעט גוועו ברעב בשל ישיבתם הכפויה בשמורה. כשהם ניסו לצאת ממנה, השלטונות האמריקאיים, שראו בכך מרד, גזרו עונש מוות על 38 גברים, שהוצאו להורג בתלייה בחג המולד של אותה שנה. כריס מנהיג טקס לזכרם כל חג מולד, שבמהלכו רצים אנשי השבט כל הלילה ממצודת סנלינג (Fort Snelling) במיניאפוליס (Minneapolis), שבה הוחזקו בני הדקוטה, עד מנקטו ( Mankato), שם הוצאו להורג. "כמה שנים אתם עושים את זה?", אני מתעניינת. כריס מושך בכתפיו. "אני לא יודע", הוא אומר, "אנחנו עושים את זה כל חורף, בלילה הנורא הזה, בין הארוכים ביותר בשנה, לזכר האחים שלי, האבות שלי, הסבים שלי. הם המשפחה שלי עכשיו".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ארצות הברית,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

ג'ים הולך למשרד שלו בזמן. הוא עובד סוציאלי העוזר לילדים במצוקה. לפעמים מזעיקים אותו בביפר. הוא מביא אותי לכריס ומבטיח שיגיע לאסוף אותי אחר הצהריים. כריס עורך באותו יום טקסים בשמורה של ג'ים לחיזוק הקהילה. אחר הצהריים אנחנו חוזרים לחדר שהשבט ייעד לכריס ומקבלים אנשים לייעוץ ולריפוי. הערב יורד, בחוץ מחשיך, וג'ים לא מופיע. אני כבר חוששת שקרה לו משהו, אבל אחרי חצות הוא חוזר. "אמרת אחר הצהריים", אני מעירה לו. "זה הזמן האינדיאני", ג'ים מתנצל, "וחוץ מזה, עדיין אחר הצהריים, הרבה אחרי הצהריים".

מצב כיבוש מתמשך
הזמן האינדיאני הוא ההצדקה לכל איחור אצל אינדיאנים. לבלתי מסורתיים ביניהם הזמן אינו חשוב, ומה זה כבר משנה מתי נלך, מתי נגיע. במתבונן בהם מבחוץ נוצר הרושם כי ההצדקה הזאת, המלווה לרוב בחצי חיוך, היא אתנחתא קומית במציאות קשה. כשמישהו מאחר, עדיף להניח שזה איחור לפי מיטב המסורת מאשר לדאוג שהוא נובע משתייה לשוכרה, שהסתיימה בקפיאה למוות ברחוב, בתאונה קטלנית או בקטטה. תוחלת החיים הממוצעת של גברים אינדיאנים היא 44 שנים וחצי, ורבים מהם עוברים מן העולם בנסיבות אלימות. תנאי המחיה ברוב השמורות האינדיאניות מזכירים מדינות עולם שלישי, לפעמים במרחק קטן מאוד מערים אמריקאיות מתקדמות.

אינדיאנים רבים בארצות הברית תופשים את המציאות כמצב כיבוש מתמשך, שבו אין להם שליטה על מצבם, והבעיות שהם חווים הן כה סבוכות וכה קשורות זו בזו, עד שאין לראות את קצה החוט שיוביל לפתרון. תפישה זו, של הזמן השבור, היא מן הסתם תולדה של ההיסטוריה הטראגית של האינדיאנים במהלך מאות השנים האחרונות: כשהאדם חסר תקווה לגבי האפשרויות שהחיים מציעים לו, הזמן הופך לבלתי משמעותי. כששום דבר לא מחכה לו, מה זה משנה מתי יילך ומתי יבוא? כשהוא לא יכול לשוות לנגד עיניו מטרה בחיים שכדאי להתאמץ ולהשיג אותה, משום שהניסיון לימד אותו כי מי שניסה נכשל ומשום שאין דוגמאות של אנשים מקהילתו שהשיגו מטרות כאלה, אין לזמן ערך. כך מודד השיכור את הזמן, מכוס לכוס ומבקבוק לבקבוק, ומקבץ הנדבות – ממטבע למטבע.


על האדם להתאים עצמו למעגלי הזמן, ולא להיפך

ואולם אף שחוסר התקווה וחוסר האונים עדיין שוררים בקרב האינדיאנים, בשנים האחרונות ניכרת התעוררות תרבותית מסורתית בקהילות ובשבטים שונים שלהם בכל רחבי היבשת. למושג הזמן ולתפישתו פירושים שונים לחלוטין בהקשר המסורתי. תרבויות אינדיאניות מסורתיות שונות אלו מאלו, ועם זאת יש מן המשותף לרבות מהן. הקצב שלהן הוא קצב הבריאה, וזאת לא מתוך זלזול בזמן, אלא מתוך התחברות לטבע. זה לא הקצב המודרני של העיר הגדולה, הנתונה במירוץ אחרי הקריירה או ההישגיות, אלא הקצב של כדור הארץ: מעגל השנה וחילוף העונות, סבתא לבנה (הירח) בתנועתה סביב אמא אדמה, ונש־ יות הקשורה בהן קשר אמיץ. הזמן חשוב, ותפישתו מעגלית: אין זה משנה כמה שנים ערכנו את הטקס; חשוב שהיינו כאן יחד שנה אחר שנה, שחווינו אותו יחד בתפילה ובכוונה לרפא את העולם, ושבנינו יחד קהילה, מעגל אחרי מעגל, שכבה אחרי שכבה.

האדם אינו מרכז היקום
לא זו בלבד שהזמן, על פי המסורת האינדיאנית, הוא מעגלי, היא אף גורסת כי הדברים מתחילים ונגמרים בשעה הנכונה, ומיהו בן אנוש כי יחליט מהי אותה שעה? למעשה, על האדם להתאים את עצמו למעגלי הזמן ולא להיפך. שלא כנהוג בתרבויות מערביות, האדם אינו מרכז היקום, אינו אדון הטבע ואף לא שומר הגן. בני האדם חשובים כמו האדמה, בעלי החיים, הצמחים והים. כולם מהווים חלקים ברקמת הבריאה הגדולה, הפועמת לפי קצב הנתון מידי הבורא – Tokashila, שבשמו האחר הוא Wakan-Tanka – הרוח הקדושה. על כל אחד לעשות את שנועד לו. בעולם כזה הזמן הוא נתינם של זריחת השמש ושקיעתה, של הימים המתקצרים והמתארכים, של עונות השנה ושל טיפות הגשם הנלכדות בשיחי המרווה.

ג'ים מוצא את שיחי המרווה. הוא מברך אותם, שר להם וקוטף את עליהם כדי להשתמש בהם לריפוי האנשים. יש יחסים קרובים בין יצירי הבורא השונים, יחסים החוזרים על עצמם פעם אחר פעם, דור אחר דור. ג'ים ייקח מהצמחים את מה שמטופליו זקוקים לו, לא יותר ולא פחות. מחזורי הטבע יבטיחו כי הצמחים יצמחו מחדש, כדי שגם בנו ובן בנו של ג'ים ייעזרו בהם. ג'ים ידאג להעביר את הידע הלאה לאדם המתאים. ויש סבלנות רבה, הסבלנות האינדיאנית שיכולה להוציא אדם מערבי מדעתו. השמש תעלה גם מחר, הבאפלו יחזור, נעשן את הצָ'נוּפָה – מקטרת השלום – יחד ונחכה לשעה הנכונה. היא תגיע.

הפוסט זמן של אינדיאנים: השמש תעלה גם מחר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%aa%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%92%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a8/feed/ 0 אינדיאנים בארה"ב: סאנדאנס, סוס הרעם ושיר הנוצהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a1%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%2599%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%25a8%25d7%2594%25d7%2591-%25d7%25a1%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%25a1-%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%25a1-%25d7%2594%25d7%25a8%25d7%25a2%25d7%259d-%25d7%2595%25d7%25a9%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a1%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%99/#respond Sat, 18 Oct 2008 23:01:27 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a1%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%99/עד 1978 היה טקס הסאנדאנס, הטקס החשוב ביותר בתרבות האינדיאנית, לא חוקי, והוא שרד במחתרת. בשנים האחרונות, עם ההתחברות לשורשים, לזהות ולגאווה האינדיאניים, מסתמנת תחייה. בארצות הברית יש מאות טקסים בכל עונה - יותר מעשרה בשבוע - וגם לבנים משתתפים בהם. מיכלי־דרור סגל ושאול שורץ, שליחי "מסע אחר", לקחו חלק בטקס המיוחד הזה

הפוסט אינדיאנים בארה"ב: סאנדאנס, סוס הרעם ושיר הנוצה הופיע ראשון במסע אחר

]]> חברתי אסטלה "שיר הנוצה" עומדת במרכז המעגל. כריס "סוס רעם אמיץ", המנהיג הרוחני של הטקס ובן זוגה לשעבר, עומד לחתוך פיסה מכתפה כמנחת בשר. אנחנו נמצאים בטקס הסאנדאנס (Sundance, ריקוד השמש) האינדיאני, בצפון מערב מינסוטה, על אדמה של שבט האוג'יבווי (Ojibwe) בשמורת רד לייק (Red Lake). אני ניצבת במעגל החיצוני, מעגל התמיכה, ודמעות עולות בעיני.
אני רואה את משתתפי הטקס בזמן שכריס משפד אותם: איש־איש בתורו, נשים וגברים, נשכבים ומבקשים מכריס שיעביר בגופם כפיס עץ. שני כפיסי עץ כאלה מוחדרים לחזם כאשר הם שוכבים על גבם על עור באפלו. חלקם מתעוותים מכאב אבל רובם שוכבים בשקט.
טקס הסאנדאנס, הטקס החשוב בתרבות האינדיאנית, נועד, כמו טקסים אינדיאניים אחרים, למציאת דרכו של האדם בעולם, להכרת תודה על מה שיש לו, לתפילה, להתנקות ולרפואה. כיוון שכל הבריאה שייכת לבורא, מאמינים האינדיאנים שאין לנו דבר לתת לו כמנחת תודה זולת הבשר האנושי עצמו, גופנו שלנו, שניתן לנו בהשאלה למשך חיינו. בסאנדאנס משיב המשתתף מנחה לבוראו: חלק מבשרו.
המשתתפים בטקס הסאנדאנס מתאחדים לכשבוע. הם מקימים מחנה שבמרכזו יש מעגל טקס. המעגל נחשב קדוש ובתוכו נמצאים המשתתפים בטקס במשך ארבעה ימים וארבעה לילות ללא אוכל ומשקה. במהלך ימים אלה רוקדים המשתתפים ומתפללים.
אסור לצלם טקסים אינדיאניים, ועל אחת כמה וכמה את טקס הסאנדאנס. המצלמה משנה את התנהגות האנשים ולא מאפשרת להתרכז בתהליך הטקסי. אנחנו לא מצלמים את הטקס, אבל שהינו עם משתתפיו וליווינו אותם במשך ימי ההזדככות וההכנה עד שיאו של האירוע.

הטיפי-אוהל-של מנהיג הטקס כריס לט, הוא "סוס רעם אמיץ". כריס מתגורר בבית רגיל במשך כל השנה, אך בזמן הטקסים הוא שב למסורת האינדיאנית של מגורים באוהל

מנהיג בלי לשים לב
התרבות האינדיאנית זוכה לפופולריות הולכת וגוברת בשנים האחרונות. רבים מרגישים באורח אינטואיטיבי כי בעולם המערבי הנחשב מתקדם אין התייחסות לנושאים כמו חיפוש אישי אמיתי, תמיכה בצמיחה רוחנית ונפשית ותחושה של קהילה אנושית. יש מי שמרגיש כי תרבויות אינדיאניות ובעיקר טקסים אינדיאניים יעזרו לו להתחבר לבריאה, לטבע וגם לעצמם ולמצוא תשובה לשאלה האנושית: האם יש לי תפקיד בבריאה, ואם כן מהו?
חברתי אסטלה היא אשת העולם הגדול: היא נולדה בהונג קונג, חיתה במדינות שונות, ניהלה משרדי נסיעות בשווייץ, עד שחייה גלגלו אותה לקליפורניה, ושם

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ארצות הברית,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
הרוקדים מרגישים מחויבים להתפלל עבור משפחותיהם ועבור משפחת האדם כולה, אמא טבע וכלל הבריאה

התחברה לדרך האדומה, הדרך האינדיאנית, וקיבלה אותה בצורה מוחלטת.
כריס, בן שבעים, היה טייס של חיל האוויר האמריקאי במלחמת קוריאה. כמו אינדיאנים רבים אחרים, גם הוא הצטרף לכוחות הצבאיים כדרך להתקדם חברתית: לצאת מהשמורה אל העולם, לעשות משהו חשוב, להיות מישהו. כריס היה בהונג קונג כטייס אמריקאי בזמן שאסטלה נולדה.
כשהם היו זוג הוא אהב לציין זאת, כאילו אמר: הנה, הבורא התכוון למשהו. הנה, הייתי שם

סוס רעם אמיץ, לשעבר טייס בחיל האוויר האמריקאי והיום מנהיג רוחני אינדיאני מכובד ומוערך

כשהיא נולדה ועכשיו היא פה איתי. עכשיו כריס לא מדבר על כך. מאז שנפרדו הוא מופנם יותר, אולי כועס, אולי נעלב. בשנה האחרונה הוא היה חולה מאוד, והוא מדבר על כך שעוד מעט יגיע הזמן לנוע הלאה, ללכת הביתה, לעבור דרך הדלת הרביעית לעולם הרוחות.
אין מנהיגים רוחניים רבים בנמצא, כאלה השומרים בדבקות על המסורת של פעם והופכים בשל כך לנערצים ואהובים. משום שכריס הוא אחד מהוותיקים והמכובדים שבין מקיימי הטקס, אנשים ניגשים אליו כפי שניגשים אל רבי, מאסטר, מורה גדול, הדלאי למה.
כריס נהפך למנהיג רוחני כמעט בלי לשים לב. אחרי שירותו בחיל האוויר האמריקאי הסתובב ברחבי אמריקה ובשנות השלושים לחייו חזר לשמורה שנולד בה. הוא עבד בחנות מקומית, הפסיק לשתות, התרחק מהאלימות שהיה מעורב בה עד אז דרך קבע והחל לחיות חיים אינדיאניים פשוטים וטובים.
כבר כשהיה ילד הוא התעניין בצורת החיים המסורתית, אבל אז היתה הזהות האינדיאנית מקור לבושה והזקנים פחדו לדבר על הטקסים והמנהגים. בצד טקסים אינדיאניים מסוימים שהשתתפות בהם נאסרה על פי חוק, עברו טקסים אחרים תהליך של דה לגיטימציה (למשל, כאלה שנתפסו כמנהג פרימיטיבי ונחות) ואנשים הפסיקו לקיימם. כריס התעקש ללמוד את התרבות שלו. אט־אט מצא אנשים שנצרו את הידע והסכימו לשתפו.

אבא שמים ואמא אדמה

הקמת מבני ההזעה על רקע האש הקדושה, שבוערת במשך כל הטקס

לפני ארבע שנים נוכחתי בטקס הסאנדאנס הראשון שלי. הייתי חברה בצוות שעשה סרט תיעודי על התנועה האינדיאנית־אמריקאית (The American –  Indian Movement  AIM, ראו מסגרת). מעט מרוחקת, מעט מבוישת, באתי לטקס חשופה, פגיעה, וחלקתי אוהל זעיר עם בחורה שלא הסתדרתי איתה. זה היה טקס ענקי, מרובה משתתפים, שהתנקזו אליו אינדיאנים רבים מרחבי היבשת. הטקס שבו אני נוכחת הפעם צנוע הרבה יותר.
ביום הראשון של ההתכנסות יש אנשים מעטים והאווירה משפחתית. סופת ברקים ורעמים שוטפת את השדה. אנחנו עומדים בתוך הבוץ, השמש שוקעת בגוני אדום וכתום במערב, והברקים מתפוצצים בינינו. האוויר רווי חשמל, אפשר להרגיש אותו, אבל אף אחד מהנוכחים לא מתרגש. באנו לכאן להיות לאחד עם הבריאה.
המשתתפים מגיעים אל השטח כמה ימים לפני האירוע. עוד לפני תחילת הטקס ה"רשמי" מתקיים מעין טקס הכנה, שבמהלכו מצווים כל המשתתפים להשתתף מדי יום ב"טקס ההזעה" (Sweat Lodge), טקס אינדיאני קדום ובסיסי שבמהלכו מיטהרים המשתתפים במבנה נמוך וחשוך, עשוי ענפים ושמיכות, מעין סאונה מאולתרת.
הסופה עוברת, מנהיג הטקס כריס מגיע אל מבנה ההזעה המעוגל, נכנס אליו, ואנחנו אחריו. האנשים מתלחשים שביום הראשון של ההתכנסות בטקסים המונהגים על ידי כריס תמיד יש סופה. "הוא עובד עם רוחות הרעם", אומרת לי בידענות ג'ן, פסיכולוגית לבנה שעלתה על הדרך האדומה, האינדיאנית, לפני שנים רבות. בהמשך ימי ההתכנסות הולך המתח וגובר ומקבל נוכחות פיזית ממש.

חיים פשוטים וטובים
"תמיד חשבתי", אומר כריס, "שמנהיג רוחני צריך להיות בן שבעים או שמונים, עם שיער לבן וקול רועד; לקח לי זמן להבין שאני בעצמי נהפך לכזה בגיל צעיר כל כך. תמיד ראיתי את עצמי כאדם פשוט. יש לי כישרון לעזור לאנשים, מתנה שקיבלתי מהבורא, אבל אני אדם פשוט לחלוטין".
כריס היה בן ארבעים וקצת כששיחות הטלפון אליו הלכו והתרבו. הוא מצא את עצמו נוסע לאורכה  ולרוחבה של היבשת, מסייע לאנשים בדרכים שונות ומקיים טקסים שונים. "זוהי דרך חיים בודדה וקשה", הוא אומר. לא פעם‐ הדרך הפכה קשה מאוד.
כשהדברים נהיו קשים היה לכריס חיזיון בחלום: הוא ראה את עצמו מובל לראש צוק ומשם הבחין בקבוצות של אנשים באוהלים מסורתיים. הוא ישב על ראש

שני כפיסי עץ מוחדרים לחזות המשתתפים בטקס בשעה שהם שוכבים על גבם על עור באפלו. חלקם מתעוותים מכאב אבל רובם שוכבים בשקט

הצוק ונשאל אם הוא רוצה לעזור לאנשים. ניתנה לו זכות הבחירה: נאמר לו שהוא לא חייב לעזור לאף אחד ועליו לבחור בעצמו מה הוא רוצה לעשות. והוא בחר לעזור, להנהיג, לרפא. הוא בחר את הדרך הקשה.
"זה לא קל להיות אינדיאני", אומר כריס לשייאן "כוכב הבוקר". אנחנו בלב סופת טורנדו בדרום דקוטה, תופסים מחסה בתחנת משאיות. שייאן רק בת שנה וחצי אבל בפניה ניכרת בגרות מוקדמת. אמא שלה הפכה משותקת מהחזה ומטה כתוצאה מתאונת דרכים שבה היה מעורב נהג שיכור. אבא שלה אינו חלק מחייה ויש לה אח בן שבעה שבועות, שנולד בניתוח קיסרי בעקבות התאונה אחרי שישה חודשי הריון בלבד.
בקי, סבתה של שייאן, מכה על חטא. היא יודעת מה חלקה בדברים. היום היא סאנדאנסרית. היא קיבלה על עצמה דרך חיים נקייה, מחויבת לחלוטין לקהילה ולערכים של עזרה, חמלה ואהבה. כמו אינדיאנים רבים, גם בקי עברה תקופה ארוכה של שכרות, אלימות וחוסר בהירות.

התלבושות הצבעוניות לא נועדו לטקסים המוקדשים, אלא לחגיגות ולתחרויות ריקודים ושירים בלבד. התחרויות הצבעוניות מושכות צעירים רבים להשתתף בהן, וכך שומרות על המסורת העוברת בריקודים ובשירים

יום העץ
ב"יום העץ" נבחר עץ מסוים, ונשאלת רשותו לשיתופו בטקס. ילדה קטנה לבושה בבגדים לבנים מובילה תהלוכה, והיא שמניפה את הגרזן הראשון על העץ. הגברים ממשיכים את המלאכה, הנמשכת זמן רב. הנשים עומדות רחוק יותר. השבבים שניתזים מהעץ נאספים בחרדת קודש מהאדמה. כששבב אחד נופל עלי אומרות לי הנשים שזכיתי בכבוד מיוחד. אחרי שהעץ מורד הוא נישא בשקט על ידי עשרות אנשים.
זהו עץ גדול וכבד. הנשים הולכות אחרי הגברים ומרימות את כל הענפים והעלים שנופלים בדרך. מרגע שנבחר העץ הוא קדוש. כשמגיעים למעגל הטקס מניחים את העץ על גבי שמיכות. משתתפי הטקס קושרים אל העץ חבלים המסומנים בצבעים "אישיים", כדי שיידעו למי שייך כל חבל. אחר כך מורחים את העץ בתערובת בוצית ומאכילים אותו: שמים בשר ואוכל מבושל בתוך בור באדמה ומרימים את העץ כך שיעמוד בתוך הבור. מאותו רגע הופך העץ, שמתנשא לגובה של כ־12 מטר, למרכז תשומת הלב של המחנה כולו. כל העיניים נשואות אליו, ועיני המתפללים יותר מכולם. זוהי נקודת המיקוד של תפילותיהם, המקום המאחד את אבא שמים ואמא אדמה.

בוב, אינדיאני מסורתי באמריקה של היום, אחר סיום הסאנדאנס. בחזהו נראים פצעי הפירסינג

המנחה הגדולה יותר מתבצעת על ידי המתפללים ביום האחרון של הטקס והיא מכונה פירסינג: כריס מכניס את כפיס עץ לחזה של המשתתף, ששוכב ללא תנועה על עור הבאפלו, ואז מוציא אותו, הכפיס שקוע בתוך החזה וקצותיו בולטים כך שאפשר יהיה לקשור אותם לעץ.
המטרה היא להקריב את הגוף תוך כדי חיבור אל העץ העומד במרכז המעגל ולהתחבר דרכו לאמא טבע ולאבא שמים. לכל רוקד יש חבל שקשור לעץ, ואליו מחוברות רצועות בד בצבעים האישיים של הרוקד. כל אחד בתורו מגיע למרכז המעגל, עובר את תהליך הפירסינג, מתחבר אל העץ מהכפיס באמצעות החבל שלו, מתרחק מהעץ ונתלה עליו עד שעור החזה בולט ומשוך בחוזקה אל העץ. בהישמע האות הוא מושך את עצמו עוד ועוד עד שהוא נקרע מהעץ, זב דם. נחלי דם זורמים משני צדי החזה של המשתתפים, אך המתח יורד באחת: הטקס עומד להסתיים לאחר שנעשתה מנחת הבשר.
במהלך הטקס כולו מחזיקים הרוקדים בין שפתיהם משרוקיות מעצמות נשר. כל נשימה שלהם מייצרת שריקה וכך מלווה הטקס בשירים עם נוכחות כבדה ושריקות בלתי פוסקות. אני מתרכזת בחברי הרוקדים ומאבדת תחושת זמן, שוכחת מהעולם כולו. אני נהפכת לעץ ולריקוד ולתפילה עצמה.

לצאת ממעגל הקסמים
בטקס נמצאת מרילין, חברתי הקרובה משבט האוג'יבווי מהשמורה רוזו ריבר (Roseau River) שבמניטובה (Manitoba). זו שנתה השמינית בטקס. היא אומרת שעתה תנוח לפני שתשוב להשתתף בטקס.
מדוע ייקח על עצמו אדם מעמסה כה גדולה? בטקס מתאפשרת התכנסות פנימית והתחברות לבריאה, למקום שהאדם מרגיש בו כי הוא יכול לשוחח עם הבריאה ולהודות לה. מי שמרגישים כי עליהם להתפלל מוזמנים להשתתף, ואנשים שונים אומרים דברים שונים על האופן שקיבלו בו את המסר: לחלקם היה חיזיון, חלקם חווה חוויה מיוחדת, בחלקם פשוט עלתה הרגשה חזקה, שלעתים לוותה בביקור או בהתגלות של חיה. הרוקדים מרגישים מחויבים להתפלל עבור משפחותיהם ועבור משפחת האדם כולה, אמא טבע וכלל הבריאה.
כך רואים בטקסים אינדיאניים אנשים שעל פי אמת מידה מערבית הם חסרי כל, נוסעים במכוניות דפוקות, שהאינדיאנים אומרים שהן נוסעות "על כנף נוצה ותפילה", מחוסרי שיניים וניצולי מוסדות, שעדיין מודים לבריאה על כל מה שיש להם ומתפללים לשלום העולם.
נלסון, בעלה של מרילין, מדבר על כך בסוף הטקס. ארבעה ימים הוא לא אכל ולא שתה, רק רקד מסביב לעץ והתפלל. עם תום הטקס מקיימים הוא ואשתו טקס הודיה, ובו הם מחלקים מתנות לכל הנוכחים. נלסון מודה לבריאה ולכל הנוכחים. קולו נשבר.
הוא מספר על החיים הקשים שעברו עליו, איך התגלגל ממקום למקום, ומודה לבורא על שכיוון אותו לחיים המסורתיים שאותם הוא חי עכשיו. כמו רוב הגברים משבט האוג'יבווי גם נלסון גבוה, רחב כתפיים ונראה חזק וקשוח, אך במעמד הזה הוא מתרגש ומשתנק: "אלה הם חיים קשים", הוא מסכם בקול רועד, "אך אלה חיים טובים". נלסון ומרילין מתקשים לגמור את החודש אך כאן הם מחלקים מתנות לכל הנוכחים בנדיבות רבה. שאול הצלם מקבל שמיכות ואני קופסה שבה "נוצת כבוד" וצמחי מרפא.

בחמלה, בהקשבה, באהבה
אני לא מתפללת של הסאנדאנס, אני לא אינדיאנית, אף שמשתפים אותי ומקרבים אותי לדרכים ולטקסים. דרך החיים האינדיאנית הוצגה בפני, ויש אינדיאנים המסתכלים עלי כעל גשר בין תרבויות. הוסבר לי כי על פי נבואות שונות קיימת ציפייה לאנשים טהורי לב שיבואו מרחוק, ילמדו את הדרכים וילמדו את אנשיהם מעבר להרים ולאוקיינוסים את הדרכים הנכונות.

משתתפת בסאנדאנס. על פי נבואות שונות קיימת ציפייה לאנשים טהורי לב שיבואו מרחוק, ילמדו את הדרכים וילמדו את אנשיהם מעבר להרים ולאוקיינוסים את הדרכים הנכונות

אני מכירה את רוב הרוקדים. אני תומכת בהם בכוונה רבה. ארבעה ימים רקדתי איתם – הם במעגל ואני מחוץ לו – עם עוד חברים וקרובי משפחה שבאו לכאן. רגע הקריעה מהעץ הוא רגע קשה אבל גם מסמן את סוף הטקס. כל המתח נשבר ואפשר שוב לנשום.
בסוף הטקס יוצאים הרוקדים מהמעגל. אנחנו, האנשים שרקדו בחוץ, מחכים להם בשורה. הם עוברים אותנו, פנים אל פנים, ואנו מחליפים תודות. התומכים מודים על ההקרבה והרקדנים על התמיכה.
אני מחבקת באהבה את אסטלה, את מרילין, את בקי ורון. אני לוחצת ידיים לג'ואל, בוב, לורטה ודקלן. אני לא מבינה אותם לגמרי, אבל אני מקבלת אותם ומעריכה אותם על מה שהם עושים למען כולנו.
הנבואה האינדיאנית אומרת שאמנם מתקרבים זמנים קשים ורעים, אך ככל שיותר אנשים יחזרו לדרכים הישנות, הידועות, הפשוטות, כך אנשים רבים יותר יינצלו. אף אחד לא יודע באמת מה יקרה, אבל כשאנו מרגישים שמה שאנחנו עושים הוא נכון – טוב לנו. ייתכן שזהו מוסר הההשכל החשוב ביותר של הסאנדאנס: למצוא את הקהילה שלנו, לחיות במעגל קרוב, להקשיב, להתכוון ולהתפלל ככל יכולתנו, בחמלה, בהקשבה ובאהבה.

תודת הכותבת לסהל־אלובין, תשלובת מפעלים לייצור וגימור פרופילי אלומיניום ומגנזיום, על עזרתה הרבה בהפקת הכתבה.

הפוסט אינדיאנים בארה"ב: סאנדאנס, סוס הרעם ושיר הנוצה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%93%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%94%d7%91-%d7%a1%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%90%d7%a0%d7%a1-%d7%a1%d7%95%d7%a1-%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%99/feed/ 0 מערב אפריקה – נשים בשחורhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%25a2%25d7%25a8%25d7%2591-%25d7%2590%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%25a9%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/#respond Sun, 21 Sep 2008 14:58:04 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/שנתיים וחצי שהתה בתה של רבקה רז במִיסִירָה טַבָּאדְיָאן - כפר נידח במזרח סנגל, שאין בו מים זורמים, חשמל, בנק, טלפון או מרפאה. היא אומצה על ידי משפחת דארמה המורחבת וחלקה עימה רגעי אושר וצער: הלידות, המיתות, החגיגות הכפריות, שירת הנשים הרוקדות בשדות, הטקסים האכזריים של מילת ילדות. רבקה רז יצאה בעקבות בתה למערב אפריקה, והיא מספרת על שמחת החיים בצל המוות

הפוסט מערב אפריקה – נשים בשחור הופיע ראשון במסע אחר

]]> "דם שחור… דמה של אפריקה"
ליאופולד סנגהור, הנשיא הראשון
והמשורר הלאומי של סנגל

אחת משש החצרות המשפחתיות במיסירה טבאדיאן, כפר קטן המונה כ-150 נפשות, רובם ממשפחת דארמה. חצר משפחה מוקפת לרוב בגדר של מחצלות רפיה, יש בה חמש-שש בקתות חומר המסודרות בחצי  גורן, גידולי תירס, עיזים, תרנגולות, סוסים, עצי מנגו

הגיע תורי להושיט יד אל קערת אורז שטוחה וגדולה, שהונחה על הקרקע בחצר המשפחתית. נשות המשפחה יושבות על דרגשי עץ נמוכים סביב הקערה, בוחנות בקפידה את ה"טוּבָּאב" (אדם לבן), כלומר, אותי. כמוהן, אני מושיטה את שלוש האצבעות האמצעיות של יד ימין, מכופפת אותן מעט למעין כף, חופנת מעט אורז, מעסה אותו לכדור, טובלת אותו ברוטב הבוטנים הלוהט שבמרכז ומעלה על לשוני, פעם ועוד פעם. מדי פעם מגלגלת ידה המאומנת של אם המשפחה חלק מקציצת דגים שאותה חילקה באצבעותיה, או נתחים קטנים של בשר עוף שתלשה מהעצם, ומעבירה למגרש שלי בקערה. ישבנו בחצר לאור שני נרות, בפתח בקתת חומר. במרחק מה מאיתנו ישבו הגברים לאור נרות בפתח בקתת החומר שלהם, כפופים מעל לקערת האורז שלהם. גברים ונשים אוכלים כאן בנפרד.
בתי, אֶנִידִי, שחודשים ארוכים גרה עם בני הגַ'הַאנְקי בלב סנגל שבמערב אפריקה  מתקשרת איתם בשפתם, מלהגת בג'האנקי שוטפת. היא שימשה מתורגמנית, בחנה את תגובותי והשתדלתי לא לאכזב אותה. אבל בהרגשת הקלה ראיתי את קערת האורז מתרוקנת.
אם המשפחה הביאה מהחצר האחורית דלי קטן עם מים, ללא סבון, לשטוף את ידי. "כאן אני גוּנדוֹ דָארָמֶה", כתבה לי בתי. "זהו שמי הסנגלי וכך מכירים אותי כאן". עכשיו הציגה לפני את בני משפחתה הסנגלית: האם טוֹמְבּוֹן גָ'אווארָה, האב בַּמְבָּה דארמה, שהוא גם ראש הכפר הקטן המונה כ־150 נפשות, רובם ממשפחת דארמה. המשפחה המורחבת כוללת סבתות וסבים, דודות ודודים, אחיות ואחים, נכדות ונכדים, ותינוק בן עשרה ימים שנולד לסִירָא, הנכדה בת ה־13, מחוץ לנישואים. חמישה דורות חיים יחד.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סנגל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

מצלמה בשוק של דָקָר
לכפר הקטנטן מִיסִירָה טַבָּאדְיָאן (Missira Tabadian), השוכן במזרח סנגל, כ־30 קילומטר מהשמורה הלאומית הגדולה ניקוֹלוֹ קוֹבָּה (Nikolo Koba), הגענו לאחר נסיעה של כעשר שעות מדָקָר (Dakar) הבירה. תחילה נסענו שבע שעות במכונית "שבעה מקומות" חלודה ומתפרקת, בכביש צר וגרוע, שחוצה את סנגל לרוחבה. החלק המזרחי של סנגל נמצא מחוץ למפות התיירים, מרחק שנות אור מכל מה שאנחנו קוראים קִדמה. בכפרים המרוחקים אין מים זורמים, אין חשמל, אין נייר טואלט או סבון, הדואר לא מגיע ואין בנק או טלפון. מים שואבים מהבאר ומבשלים על מדורה בחצר. חיים בחשכה או לאור נרות.
הנהג נסע במהירות דרומה לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי. עד מהרה פנה מזרחה, מתרחק מחופי הנופש, מהמלונות החדישים ומהתיירים, חודר אל פנים סנגל. הסוואנה נפרשה לפנינו. זו עונת הגשמים והכל ירוק, עצי באובב בתפזורת, לאורך קילומטרים רבים. ככל שהתרחקנו מהבירה והתקרבנו לעיירה טַמְבָּקוּנְדָה (Tambacounda), העמיקו והתרבו המהמורות והבורות בכביש. הנהג היה מרוכז בניסיון, שנועד מראש לכישלון, לעקוף את הבורות. מרחקים גדולים נהג בצידו השמאלי של הכביש. פעם אחת הוא נעתר לבקשתנו ועצר בצד הדרך, ליד דוכנים שכרעו מכובד פירות מנגו גדולים. מיד צבאה על המכונית קבוצה של נשים וילדות, שדחפו לעברנו קערות מלאות מנגו, בוטנים או תירס קלוי. ניסיתי לצלם, ובו בזמן להסתיר את המצלמה.
יום קודם נכוויתי בשוק הפירות והירקות הססגוני בדקר הבירה. כמה נשים גדולות גוף, לבושות שמלות מסורתיות בשלל צבעים עזים ולראשן מטפחות צבעוניות קשורות ככובעים, ישבו עם מרכולתן במעלה מדרגות בטון. צבעי השמלות והמטפחות התערבו בצבעי הפטרוזיליה והתירס והפנטו אותי. שלפתי את המצלמה. בו ברגע הבחינה בי אחת הנשים ופתחה בצעקות, שאליהן הצטרפו שאר הנשים, כשהן מניפות את ידיהן בחימה, מסתירות את פניהן או מפנות לי את גבן. התמונה הפסטורלית הקסומה הפכה לאנדרלמוסיה רועשת. בתי ניסתה להגן עלי בצרפתית, שפתה הרשמית של סנגל, בירכה אותן ב"סלאם עליכּוּם" המקובל, ואפילו ב"נֶה נְגָה דֶף" בשפת הוולוף (Wolof), המדוברת ביותר במדינה, אבל לא הצליחה להרגיע את הרוחות. לא היתה ברירה אלא להסתלק משם במהירות.
בדרך לטמבקונדה, ליד דוכני המנגו, הייתי זהירה יותר. כבר למדתי שברכות זה עניין רציני מאוד כאן. "סלאם עליכום", אני מברכת, אבל רק הילדים ששו להתייצב לפני המצלמה.

ילדי הכפר ליד הבאר המקומית. מקלחת היא חוויה בפני עצמה: באמצעות דלי קטן אנחנו שופכות על עצמנו מים, מתרחצות לאיטנו, כשמעלינו כיפת שמים ענקית אחת מנשי משפחת דארמה מבשלת לכל אנשי הכפר דייסת דוחן לשבירת צום הראמדאן. כולם כאן מוסלמים, ובכפר יש ריכוז גבוה של מלומדים דתיים. הם זוכים להערכה רבה מתושבי הסביבה, ולפעמים שולחים לכאן ילדים מכפרים אחרים ללמוד קוראן

ללמוד הכל מחדש, אפילו ללכת
המכונית עוצרת במרכז טמבקונדה, במה שמכונה כאן גראז'. תחנת אוטובוס מרכזית ושוק הומה, שבהם משמשים בערבוביה נהגים ונוסעים, מכוניות ומיניבוסים חלודים, דוכנים לבגדים, קבקבי אצבע מפלסטיק שכולם נועלים כאן, כלי בית, תרנגולות, עיזים וחזירונים המטיילים בחברותא באין מפריע. טמבקונדה, המכונה בקיצור טַמְבָּה, היישוב המרכזי של מזרח סנגל, דומה לכפר גדול. בתים חד קומתיים מפוזרים לאורך רחובות עפר רחבים מאוד, מלאים שלוליות מי גשמים. החיים מתרכזים בצידי הרחובות. כאן מוכרים וקונים. נשים מציגות שניים־שלושה מגשים עם כמה קלחי תירס, בצלים אחדים, חצילים קטנים. זה היישוב היחיד ברדיוס של עשרות קילומטרים שיש בו בנק, דואר, בית חולים ואפילו חנויות קטנות לטלפון ולפקס.
אנחנו עולות למיניבוס רעוע, שנוסע בכיוון דִיאַלַקוֹטוֹ (Dialacoto), כפר מרכזי הקרוב ליעדנו. סבלנות, צריך לחכות עד שיתמלא, מזהירים אותי, ובסנגל לחכות זו מיומנות. רבע שעה, שעתיים, שלוש. כשמלא – נוסעים. בסנגל החיים מתנהלים בעצלתיים. לא תמצא מחר את מה שאין לך היום.
חוץ מלנשום, הייתי צריכה ללמוד הכל מחדש, כתבה לי אנידי על פגישתה הראשונה עם סנגל. אפילו ללכת. יש הליכה מערבית ויש הליכה סנגלית. בסנגל יודעים שאין מה למהר, כי לא מגיעים לשום מקום. במערב מאמינים שיש לאן להגיע וממהרים לשם. ואכן, מרגע שהגעתי לסנגל לפני ימים אחדים, התהפך על פיו כל הידוע וכל מה שהורגלתי אליו. מצבע העור – פתאום הייתי אני ה"נגטיב" למקובל – ועד תפיסת הזמן, משמעות החיים, חיי המשפחה וההתייחסות
לילדים.
אנחנו מניחות את תרמילי הגב במיניבוס ויוצאות לשוטט בגראז'. מוזר להיות האדם הלבן היחיד בשטח. אי אפשר להסתתר, להיעלם בהמון. מכל כיוון נישאות אלי עיניים בודקות ובוחנות, המלוות לעיתים במלת הזלזול "טובאב". בפאתי הגראז', מעבר לרחוב, יושבות נשים אחדות, כמה מהן ממש ילדות, כל אחת ליד שולחן עץ לא מהוקצע, מכינות קפה נמס וסנדוויצ'ים. אנחנו מקבלות חצי בגט צרפתי טרי ובתוכו שעועית חומה, וקפה נמס מתוק מאוד. לראשונה אני טועמת "בִּיסַאפ" קפוא בשקית פלסטיק קטנה – משקה אדום פופולרי עשוי מפרחי היביסקוס, עשיר בוויטמין סי, שחמיצותו ממותקת עם המון סוכר. לובן עורנו מושך קבוצה גדולה של ילדים יחפים, המושיטים ידם למטבע, מצביעים על השעון שעל ידי.
הדלות ניבטת מכל פינה. באפריל 1999, בימי החום הכבד, קרסה בטמבה מערכת החשמל. אירוע נפוץ למדי, שנמשך אז יותר משבוע. אוכל נרקב, תרופות התקלקלו, אנשים גססו בבתי חולים. הזעם והתסכול יצאו מכלל שליטה. המון התפרע ברחובות, התפרץ למשרדים ממשלתיים, ניפץ חלונות.

צריחי טרמיטים ואגוזי קולה
נהג המיניבוס רץ לעברנו: נוסעים. הרכב דחוס באנשים, בעיקר נשים עמוסות חבילות בדרכן אל השוק בוָוסַאדוּ דֶפוֹ (Wassadou Depot). אנחנו חודרים עמוק יותר ויותר אל ליבה של סנגל. מישור אינסופי מתחת לכיפת שמים ענקית. מרחבים של סוואנה ירוקה. עצים מפוזרים ועשב גבוה, שמתוכו מתגלים צריחי טרמיטים בצבע חומר, מִגדלים הנישאים לפעמים לגובה של כמה מטרים ומשווים לנוף נופך של מסתוריות. הכפריים משתמשים בחומר של הטרמיטים, שאותו לשים במים, לבניית מגן למדורה שעליה הם מבשלים, למניעת שרפות.

שתיים מבנות משפחת דארמה. בסנגל המשפחה היא מורחבת וחובקת אנשים שהיו נחשבים לא רצויים במשפחה הגרעינית המערבית. כל אשה מתפקדת כאם, כל הצעירים מתפקדים כאחים ואחיות

המיניבוס עוצר ליד חצר ובה כמה בקתות חומר. פורקים שקים, מעמיסים חבילות. נוסעים ושוב עוצרים באמצע הדרך. איש עם שק אורז על ראשו יורד. איש עולה עם עז, ושניהם מצליחים איכשהו להידחק פנימה. שתי נשים שחורות מאוד בשמלות צבעוניות מאוד סוקרות בחשדנות מאיימת את שתי הלבנות שמולן, מזעיפות פנים. "סלאם עליכום", אנידי מברכת, "מה נשמע?", היא שואלת בג'האנקי. הן עונות, חיוך רחב מתפשט על פניהן ועיניהן בוהקות בשמחה. אנידי ממשיכה במיומנות לשאול את השאלות הריטואליות: איך בבית, איך הילדים, איך הבריאות. תוך כמה דקות משתתפים רוב הנוסעים בשיחה. כשביקשתי רשות לצלם את שתי הנשים, הן חייכו במבוכה, היטיבו את שערן, קשרו מחדש את המטפחת לראשן, הפנו אלי פנים שחורות מחייכות ושיניים צחורות, הושיטו את זרועותיהן הגדולות לחיבוק חם והצהירו שבתי היא גם הבת שלהן.
אין זה דיבור בעלמא. בסנגל המשפחה היא מורחבת וחובקת אנשים שהיו נחשבים לא רצויים במשפחה הגרעינית המערבית. כל אשה מתפקדת כאם, כל הצעירים מתפקדים כאחים ואחיות. כשהוצגתי לראשונה בפני בָּאבָּא דארמה, אביה הסנגלי של בתי, הוא חייך אלי בחום, חושף פה חסר שיניים רבות, והכריז כי מאחר שאני האם היולדת של בתו, הרי אני גם אשתו. למזלי, לא צירף מעשה לדיבור. כאם היולדת של בתם, העניקה לי אם המשפחה, הממונה על מתן השמות, את שמה. מאז נקראתי סָאחַלֶה גָ'אווארָה וכך גם הוצגתי בפני אנשי הכפר. הפכתי לאחת מן המשפחה. התקבלתי באהבה, בחום, נתנו לי את המיטב מתוך המעט שלהם ולא שאלו כמה זמן אשהה בתוכם.
המיניבוס סטה מהכביש, נכנס אל דרך עפר ועצר ליד שורות של כלונסאות עץ. השוק של יום רביעי בווסאדו דפו. קנינו שקית סוכר, מצרך יקר בסנגל, תפוחי אדמה, בצל ומתנה למשפחה בכפר, שקית של אגוזי קוֹלָה אדומים, מרים, הנלעסים בתאווה ממכרת, מאדימים את השיניים, ומכיוון שהם מכילים קפאין – גם מעוררים. שתי האמהות החדשות של בתי נפרדו מאיתנו בחיבוקים. מאז, בכל יום רביעי כשהיינו מגיעות לשוק, הן קידמו אותנו בקריאות צהלה.

גונדו השחורה והתינוק מוחמד
חלפו שלוש שעות מאז שיצאנו את טמבה. רק 70 קילומטר, אינסוף של זמן. מתוך שדות תירס בגובה ראש מציצים חרוטים אפורים, גגות קש של בתי חומר. אנחנו יורדות. שביל עפר מלא שלוליות מוביל אל בינות לגידולי התירס. ילדים מופיעים בקריאות שמחה "גונדו, גונדו" ונוטלים מאיתנו את התיקים והחבילות. בתי מצביעה עלי, ואז על שדה הימני, לומר: זאת האמא שילדה אותי, להבדיל מאמה הסנגלית ומשאר האמהות שרואות אותה כבת שלהן. מכל עבר מופיעים תושבי הכפר – נשים בשמלות צבעוניות שופעות, כשתינוקות קשורים במטפחות גדולות לגבן, וגברים אחדים בגלביות. לחיצות יד, פנים מחייכות בחום. יחד הלכנו, תהלוכה צבעונית וצוהלת, אל חצרה של משפחת דארמה, שבקרבה חיה בתי.
חצר לא גדולה מוקפת גדר של מחצלות רפיה, חמש בקתות חומר בחצי גורן, כמה עיזים, כמה תרנגולות וסוס קשור לעץ מנגו. בטרם הספקתי להניח את התיק, הגיעו עוד אנשים לברך את אמה של גונדו הלבנה. ריטואל הברכות המוזיקלי חזר על עצמו כמו מנטרה עם כל אחד ואחד מהמברכים. כל אותו אחר הצהריים ובימים שלאחר מכן, באו גברים ונשים מהכפרים הסמוכים ברגל, בעגלות ובאופניים לברך אותי. אחרי סדרת שאלות באה חזרה ריטואלית על השמות: "ג'אווארה, ג'אווארה", קראו בשמי הסנגלי, ובתשובה, בעזרתה של אנידי, אני חוזרת על שם משפחתם, "דְזַ'אבִּי, דז'אבי", "בַּאלְדִי, באלדי" או "דארמה, דארמה". שוב ושוב חוזרים על שמי, ובתשובה אני חוזרת על שמותיהם. כך מעניקים כאן זה לזה קיום וזהות.

אנידי, סירא, נכדתם של טומבון ג'אווארה ובמבה דארמה, ובנה איזי, הנקרא על שם יצחק, אביה של אנידי. איזי נולד מחוץ לנישואים, כשסירא היתה בת 13. יחסי מין הם די חופשיים כאן מגיל צעיר, כך שאיש בכפר לא התרגש מכך

אנחנו נכנסות לבקתת החומר האמצעית, היחידה שצורתה מרובעת. זהו משכנה של בתי. ללא חלונות. האור חודר דרך שני פתחים, קדמי ואחורי. הפתח האחורי מוביל לחצר גדורה במחצלות רפיה, שמאחוריה מזדקרים גידולי תירס. גונדו פִימָה (גונדו השחורה), אחותה הסנגלית בת ה־15 של בתי, נכנסת, גיגית פלסטיק גדולה על ראשה. שלושתנו הולכות לבאר הסמוכה לשאוב מים. הן ממלאות שתי גיגיות גדולות ונושאות אותן על ראשן בחזרה לבקתה. גיגית אחת הן מרוקנות לתוך כד חרס גדול שעומד בפינה. אנידי מוסיפה לו טיפות כלור ומזהירה אותי לא לשתות מים "לא מטופלים", שגורמים למחלות מעיים קשות. את הגיגית השנייה הן מניחות בחצר, בפינה מרוצפת בטון ובה חור לעשיית צרכים. באמצעות דלי קטן אנחנו שופכות על עצמנו מים, מתרחצות לאיטנו, כשמעלינו כיפת שמים ענקית שחוגגת בצבעי שקיעה מרהיבים בגוונים סגולים ואדומים.
תיפופי הטם־טם החלו באותו יום אחר הצהריים ולא פסקו עד שעה מאוחרת בלילה. חגיגת לידה בכפר. לפני שבוע נולד בן לאם שאיבדה בשנה שעברה את תינוקה השני. אין אשה בכפר שלא שיכלה ילד או שניים. הלכנו לחצר הסמוכה – הכפר כולו הוא שש חצרות משפחתיות – לברך את היולדת. הבקתה, כמו שאר הבקתות, ריקה מרהיטים פרט למיטה רחבת ידיים. על מזרן ספוג ללא מצעים יושבת היולדת מוקפת נשים, חלקן חשופות חזה. בגדים אחדים תלויים על חבל מתוח לאורך הקיר. התינוק בן השבוע, מוחמד, עירום לגמרי, עובר מיד ליד ומגיע לידי, ללא חיתולים. אני מעבירה אותו הלאה. הוא משתין. צוחקים ברוח טובה ומישהי שופכת על הרצפה קצת מים. הפרשות – כמו גשמים, כמו מחלות מעיים, כמו מוות – הן חלק מהחיים.
בחצר האחורית, על אש פתוחה, מבשלות ארבע נשים כמה נתחי עוף ומעט בשר עז בשני סירים קטנים, וכמות גדולה של אורז בסיר גדול. הכפר כולו משתתף בחגיגה וכל חצר מקבלת את חלקה. קולות הטם־טם מתגברים ומאיצים בכולם לבוא. הנשים והילדים מצטופפים בעיגול סביב שלושת המתופפים; הגברים, בגלביות, יושבים בחבורה על ספסלים מתחת לעץ. אחת הנשים קופצת אל תוך המעגל ופותחת בריקוד סולו סוער וקצבי. היא מתעייפת ואחרת באה במקומה. הנשים דוחקות בנו להצטרף. בתי, כבר מאומנת, קופצת פנימה לקול תשואות. כשהיא מתעייפת, אני באה במקומה, כנדרש ממני, מניפה ידיים ורגליים לכל הצדדים.

בית העבדים ושדה הנשים הרוקד

איש דת בדיאלקוטו. הנשים והגברים חיים במידה רבה בנפרד. הגברים נוהגים לשבת בחבורות על ספסלים מתחת לעץ, לאכול בנפרד, לשוחח על ספורט ופוליטיקה, להתפלל ולעבד את השדות. מעט הכסף של המשפחה מוחזק תמיד בידם

הערב יורד והחגיגה בעיצומה. אנשים יפים הסנגלים, גבוהי קומה, בעלי תווי פנים מאורכים ועדינים, עור שחום וחלק, גוף גמיש. הם מרבים לחייך, עם שיניים או בלי, שולחים צחוקים עליזים ומצלצלים ועיניהם צוחקות. אני מחזירה להם חיוכי הערכה, מתקשה לראות את האנשים היפים והגאים האלה מושפלים כעבדים.
לפני יומיים חווינו חוויה קשה ב"בית העבדים" בגורֶה (Gore`e), אי נופש קטנטן ויפהפה במרחק 20 דקות שיט מדקר. סמטת עפר צרה ושפע של פריחה צבעונית הובילו אותנו אל בניין דו קומתי, אדמדם כצבע אדמת האי, ששימש תחנה מרכזית למשלוח עבדים. בקומת הקרקע נמצא פתח הפונה ישר אל גלי האוקיינוס ומכונה "הפתח שאין ממנו חזרה". מכאן, בין המאות ה־16 וה־19, נשלחו מיליונים מתושבי אפריקה אל חיי עבדות באמריקה.
קומת הקרקע בנויה מכלאות מכלאות, קירות בטון לא מהוקצעים וחסרי חלונות פרט לכמה חריצים מאורכים: מכלאה לנשים, מכלאה לנערות, מכלאה לילדים, מכלאה לגברים. רק החזקים ביותר, ומעט מאוד מהילדים, שרדו את המכלאות והגיעו חיים אל שוק העבדים. על אחד הקירות, בכתב יד, מצוטטים דבריו של ליאופולד סנגהור, הנשיא הראשון והמשורר הלאומי של סנגל: "אין עם יכול להתקיים בלא זיכרון; אין עתיד לעם שאינו מתבסס על עברו".
העייפות נוחתת עלי. אנחנו חוזרות לחצר ולבקתה שלנו. אם המשפחה נכנסת וסוגרת מאחוריה את הדלת. בידיה סיר לא גדול עם אורז ושלוש חתיכות קטנות של בשר, החלק שלנו בכיבוד. למחרת, בשמונה בבוקר, היא קוראת לנו לארוחת בוקר. יורד גשם. אנחנו מצטופפות על דרגשי עץ בבקתה האפלולית שבה, במיטה אחת רחבה, ישנה אם המשפחה עם בתה, שתי נכדותיה והנין שנולד זה עתה. בכפות קטנות עשויות דלעת חלולה, מתוך סיר המונח על הרצפה, אוכלות דייסת דוחן חומה ממותקת גונדו השחורה, גונדו הלבנה, מָמָה הוֹנְטֶה הגיסה ובּינְטוּ בת השלוש וחצי.
הגשם פוסק והשמש קופחת. נשות הכפר הלכו לעבוד יחד בחלקת בוטנים אחת. בתמורה ייתן בעל השדה לכולם ארוחת צהריים. הנשים והגברים חיים במידה רבה בנפרד. הנשים מבלות הרבה מזמנן יחד, כותשות את הדוחן, מבשלות, קולעות זו את שערה של זו בהמון צמות דקות, מארחות זו לזו לחברה, עובדות בשדה. הגברים מבלים בינם לבינם, משוחחים על ספורט, פוליטיקה, מתפללים, מעבדים את השדות.
אנחנו מחליטות להצטרף לנשים והולכות כחצי שעה דרך שדות תירס וכותנה פורחת. כ־30 נשים, חלקן עם תינוקות קשורים לגבן, חלקן עם חזות חשופים, מראה שכיח כאן, מנכשות יבלית במעדרים קטנים. הן מבחינות בנו ומזדקפות. אנידי ממהרת לצעוק לעברן את הברכות המקובלות ופוצחת בשיר הפופולרי: "הרעב הגיע, הרעב הגיע, גם אלי, גם אלי. תנו לו לעבור מעל ראשינו, תנו לו לעבור מעל ראשינו". בקריאות צהלה הן מצטרפות לשירה, מנענעות את מותניהן בריקוד כשאנידי שרה ומתנועעת בדרכה אליהן. מראה שלא יישכח: שדה הנשים הרוקד.

אינדי והמיילדת של הכפר בדרך למרפאה בדיאלקוטו, עם התינוק שנולד למשפחת דארמה בלילה. התינוק, עדיין מחובר לשלייה בחבל הטבור, הובא למרפאה לחיתוך חבל הטבור כי בכפר לא היה סכין חד מספיק איברהמה סק, אח המנהל את המרפאה בתפקיד רופא, אחראי על 50 כפרים. תמותת ילדות נפוצה כאן מאוד. נערה בת 14 שהגיעה למרפאה מדממת, אמרה שקיבלה מחזור, אבל התברר שהתביישה לספר שנכנסה להריון וניסתה לגרום לעצמה הפלה. כעבור שעתיים היא נפתרה אנידי, שהגיעה לכפר כמתנדבת בתחומי בריאות ותזונה ב"חיל השלום", רוחצת תינוק לאחר לידה במרפאה בדיאלקוטו, המרוחקת כשני קילומטרים מהכפר. רוב התינוקות אינם מחוסנים, ורק ארבעה מתוך עשרה שורדים

הטראומה של בינטו
בחצר המשפחה, בינטו הקטנה מתרפקת על בתי, הולכת אחריה כצל. בתי מפנקת אותה, נותנת לה נייר וצבעים, מכבדת אותה בממתקים ששלחתי מישראל. בכל ימי שהותי כאן לא ראיתי הורים מפנקים ילדים או מתייחסים אליהם באופן שונה מיחסם למבוגרים. הצעצוע היחיד שראיתי הוא בקבוק קוקה קולה שחוברו לו ארבעה גלגלי עץ וחבל למשיכה. אבל גם לא שמעתי ילדים, או אפילו תינוקות, בוכים. הקטנים ישנים עם אמם בלילה וקשורים לגופה ביום, בזמן שהיא עובדת בשדה או מבשלת. הילדים הגדולים יותר נרתמים לעבודה.
בינטו נראית לי עצובה, אני אומרת. "היית צריכה לראות כמה עליזה ושובבה היתה עד לפני שישה חודשים", אומרת אנידי. "זו לא אותה ילדה". לא יכולתי לשכוח את המכתב ששלחה לי לפני חצי שנה: (הערת המערכת: קטעי היומן קשים לקריאה)

31 בינואר. מחר אהיה נוכחת בטקס המילה של 16 ילדות. לא בטוחה לאן הכנסתי את עצמי. אולי כדי להבין ולהתקרב יותר לתרבות ולאנשים שבתוכם אני חיה, כדי להכיר מקרוב את הדבר שאני נאבקת נגדו.
1 בפברואר. 7:30 – השמש עולה. קבוצה של סבתות, אמהות, תשע ילדות. כל אמא נושאת את ילדתה עטופה בזרועותיה. בזו אחר זו הן הולכות
בשורה עורפית בדרך עפר לכפר השכן. אחת הילדות היא הנכדה של אמי הסנגלית, בת שלוש. הצעירה ביותר היא בת שנה וחצי.
8:30 – מגיעים לחצר ובה ארבע בקתות חומר. מכניסים אותנו לבקתה האמצעית. אפלולית. הדלת האחורית קצת פתוחה ומעברה עולים קולות של נשים. ואז זה מתחיל. צריחת אימים. אני עומדת להקיא.
8:42- ילדה כבת שנתיים נישאת בזרועות אמה, עטופה בסדין אפור נוטף דם. טיפת דם נופלת על נעלי. הילדה רועדת, פניה מעוותים בשוק… עוד ילדה נישאת אל אחורי הבקתה. הצעקות הנוראות מתחילות. היא מובלת חזרה, עירומה ומדממת… אחרת נישאת פנימה.
9:10 – אני מחליטה ללכת ולראות מה קורה שם, מאחור. במו עיני. לראות ולתעד. חצר מרובעת, מוקפת גדר רפיה. שבע נשים עסוקות. לא מסוגלת להביט בפניהן. סכין ישנה, לא חדה, ליד קופסת מים. עלי לשבת. ילדה מובלת לחצר הפנימית. זאת בינטו. עיניה נעוצות בעיני, לשנייה. דמעות בעיניה. היא כבר בשוק. אני יכולה להסתובב וללכת, אבל אני נשארת. עלי להיות עדה. למה? בשביל מי? בשביל מה?
9:14 – שבע נשים ממהרות לאחוז בבינטו, מפשׂקות את רגליה בכוח, משכיבות אותה על גבה בין רגליה של אחת הנשים… היא לא יכולה לזוז… צריך רק להביט בפניה של בינטו כדי לקרוא את הסיפור כולו. האחראית לוקחת את הסכין… ראשי מסתובב. בחילה. אני נחושה בדעתי להישאר… מניחים את בינטו ממש לפני. עירומה… דמה נוזל. אני מנסה לנחם אותה בעיני, למחוק מפני כל מבע של אימה וגועל.
9:24 – עוד ילדה נישאת פנימה. אני לא יכולה יותר. יוצאת החוצה לחצר הקדמית. חמש ילדות רועדות, אחוזות טראומה, יושבות במעגל סביב אש פתוחה.
9:50 – נגמר. הגיע הזמן לחזור. הילדות, עטופות, נישאות בידי אמותיהן. התהלוכה מתחילה. גם השירה. מגיעים חזרה לכפר, לאותה חצר שממנה יצאו. מניחים את תשע הילדות זו ליד זו, לכל ילדה סרט אדום לראשה המעיד כי היא נימולה. כל הכפר בא לראותן. כמו להצגה.
12 בפברואר. טראומה חוזרת: פעמיים ביום, במשך 30 הימים הבאים, מביאים את תשע הילדות לאותה חצר. הסבתות של הכפר כבר ממתינות להן. הילדות כבר בוכות… הסבתות משפשפות בסבון את הפצע. הלוך ושוב, הלוך ושוב. הצעקות רועמות. אצבעותיהן מפשקות את שפתי הפות, הן ממששות, מעסות, שוב ושוב. מגיע השלב האחרון. עיסה של עשבי מרפא שנאספו בשדות.
13 בפברואר. המלים שובתות. כל מה שאני מסוגלת לעשות הוא לרשום באובססיביות בניסיון להתמודד עם מה שהייתי עדה לו ולהתגבר על צעקות הכאב שאני שומעת כל הזמן.

מילת נשים נחשבת באפריקה לברית אינטימית בין נשים. העברת סודות מדור לדור. הדגדגן נחשב למהדורה מוקטנת של איבר המין הזכרי, וכדי שאשה תהיה כולה אשה יש להסיר אותו. אשה שלא עוברת מילה, קטנים סיכוייה להינשא. יש מילה מינימלית ויש מילה רדיקלית, שבה חותכים בנוסף לדגדגן גם את שפתי הווגינה. בטקס קיצוני יותר, תופרים את הווגינה, כדי להבטיח את בתולי האשה עד נישואיה. עדיין לא גיליתי מדוע כל הבריתות נעשות דווקא באיברי המין.

לסירא ולבינטו יש מלריה
מתוך אפלולית המיטה הגדולה נשמעת אנחה. סירא, הנכדה בת
ה־13, אחותה של בינטו, מכורבלת במיטה, נאנחת. לפני שבועיים היא ילדה בן, מחוץ לנישואים. יחסי מין הם די חופשיים כאן, מגיל צעיר, כך שאיש בכפר לא מתרגש מכך. אלא שהצורך להאכיל פה נוסף מבלי שיהיה לו אב מפרנס אינו מתקבל באהדה, וחגיגת לידה שאליה בא כל הכפר והאב מספק את הבשר והאורז לא נערכה לרך הנולד.
יומיים לאחר הלידה כתבה לי אנידי: (הערת המערכת: קטעי היומן קשים לקריאה)

הלידה היתה קשה מאוד. רק לאחר שלושה ימים של חבלי לידה רתמו את החמור לעגלה לנסיעה של שני קילומטרים למרפאה בדיאלקוטו. גופה של ילדה בת 13 לא בשל ללידה, בייחוד כשעברה מילה שבה הוסרו הדגדגן ושפתי הווגינה, והמקום מצולק ואינו גמיש. סירא לחצה ולחצה, אך הראש של התינוק לא יכול היה לצאת.
אִיברהימה סֶק, אח בתפקיד של רופא, חש מתוסכל. לוחש לי שהוא חייב לחתוך. ללא הרדמה, ללא משככי כאבים, הוא חותך במספריים… גופה רעד בלי שליטה. התינוק לא מצליח לצאת וסק מתוסכל. מסיר את חגורת העור ממכנסיו, מאיים לקשור אותה או להצליף בה אם לא תפסיק לזוז, וממשיך לחתוך ולחתוך…

תמותת יולדות נפוצה כאן מאוד. לפני שבוע הגיעה למרפאה נערה בת 14, מדממת. אמרה שקיבלה מחזור, אבל התברר שהתביישה לספר שנכנסה להריון וניסתה לגרום לעצמה הפלה. כעבור שעתיים היא נפטרה. רוב התינוקות אינם מחוסנים, ורק ארבעה מתוך עשרה שורדים. חודשיים לאחר שאנידי הגיעה לכפר, היא כתבה:

7 במרץ. ילד בן עשר מת אתמול בידיים שלי. דלקת קרום המוח.
21 במרץ. לפני יומיים מתה טִיגִידָה, ילדה שחיבבתי במיוחד. דלקת קרום המוח. התאוננה על כאב ראש ותוך כמה שעות נפטרה. רק בת שבע. אני מקווה שיש צילום שלה בפילם שאני מצרפת. אם כן, אוכל לתת לאמא שלה, התמונה היחידה שתהיה לה של בתה. התאבלנו יום אחד ולמחרת חזרו כולם לשדות.
2 באפריל. אני הולכת מלוויה ללוויה. כולם ילדים. מגפה של דלקת קרום המוח ואף ילד כאן לא מחוסן.

במיטה האפלולית סירא ממשיכה להיאנח. גופה לוהט. צריך להביא אותה מיד למרפאה. אם המשפחה מרגיעה, כבר עשתה את כל האפשר: לחשים, תפילות, קמיעות. רק לאחר הפצרות, הבטיחה שאם החום לא יירד תביא את סירא למרפאה, למחרת.
שלושה ימים אחר כך סירא עדיין מתפתלת במיטה עם כאבי בטן חזקים. לידה שוכבת בינטו הקטנה ללא נוע, גופה לוהט. באבא אומר שאין כסף למרפאה, מסבירה האם. מעט הכסף שישנו נמצא בידי הגברים, ומרפאה אינה עומדת בראש רשימת הדברים החיוניים. אנידי נרתמת לעבודת השידולים וההסברים עד שבאבא מסכים לשלוח למחרת השכם בבוקר את החולות למרפאה.
הגשם התחיל לרדת בחמש בבוקר ולא הפסיק. כשיורדים גשמים מתמלא הכפר בשלוליות והכל נעצר. לקראת הצהריים מתחלף המטר בגשם קל ורק אז רותם הבן הבכור, קַאנְזָ'ה בן ה־19, את הסוס לעגלה – לוח עץ מרובע בעל שני גלגלים – ומניח עליה מחצלת. מצטופפות עליה סירא ובינטו, אם המשפחה עם התינוק ואנחנו. הסוס מתנהל לאיטו. השמש שופכת עלינו את חומה וחמתה. סוף סוף מתקרבים לדיאלקוטו. בצידי הדרך נשים וילדות מציעות כמה בצלים, קלחי תירס קלויים, מנגו, בוטנים, מיני מאפה. הזבובים חוגגים.
פונים לדרך עפר. המרפאה היחידה ברדיוס של 30 קילומטר ממוקמת בבניין לבנים מוארך, ובה אח אחד, אִיבְּרַהִימָה סֶק, בתפקיד רופא האחראי על 50 כפרים. תור ארוך של נשים וילדים. סירא לא מסוגלת לעמוד על הרגליים, צונחת על מחצלת. סק מכניס את שתי החולות לחדרו. הדיאגנוזה: מלריה. בינטו מקבלת כדורים. סירא זקוקה לשתי מנות אינפוזיה, שמחירן 7,000 פרנקים מקומיים, כעשרה דולר. המון כסף בסנגל.
אני מציעה לשלם בעד האינפוזיה ונתקלת בהתנגדות חריפה. סק אומר שייעזרו בי רק באין ברירה אחרת. אני מופתעת. תפקידי כאן, מסבירה אנידי, ללמד את תושבי הכפר שהפתרון הוא לא לסמוך על עזרה מבחוץ, שכרגע קיימת ומחר לא תהיה, אלא שעליהם לחפש פתרונות בכוחות עצמם.
קאנז'ה חוזר לכפר עם בינטו. הכסף תמיד אצל האב והוא מחליט מה ייעשה בו. בינתיים סירא שוכבת בחדר החולים הקטן. חמש מיטות. מזרני ספוג ללא מצעים, מיטות חלודות שכנראה היו פעם לבנות. הקירות מלוכלכים, מתקלפים. המוני זבובים. במברשת קש אני מנסה לטאטא את הרצפה. חם.
שעה חולפת. קאנז'ה מגיע. באבא אומר שאין כסף. סק מתרגז, מודיע לו שעליו לדבר עם באבא מיד. הפעם גם האם כועסת: כשסירא היתה בריאה היא עבדה קשה, ועכשיו, כשהיא חולה, באבא צריך לתת כסף לתרופות. קאנז'ה חוזר לכפר. כעבור שעה וחצי מגיע באבא על אופניים. סק מסביר לו את חומרת המצב, אומר לו שאם אין הוא יכול לדאוג לשלומן של נכדותיו, עליו להחזירן לאמן המתגוררת בטמבה. באבא מחליט למכור עז וגדי כדי לשלם בעד האינפוזיה. כבר ארבע אחר הצהריים כשסק נכנס לחדר עם שתי שקיות של אינפוזיה, תולה שקית אחת על ענף יבש הקשור למיטה שבה שוכבת סירא, נאנחת.
אנחנו עולות על העגלה וחוזרות לכפר. סירא וסבתה עם התינוק נשארות בחדר החולים. אני מתה מעייפות, קורסת על השרפרף שבפינת הנוחיות בחצר. מדלי פלסטיק קטן אני שופכת על גופי המזיע מי גשמים שהצטברו בגיגית במשך הלילה, מתעלמת מהחרקים הצפים על פניהם.
…
בחזרה בישראל. קשה לתאר את עוצמת החוויות הרגשיות והחושיות שמעוררת הפגישה עם אפריקה. זוהר הזריחות, פתאומיות הסערות, זעף המטרות, ניגון הרוח בגידולי התירס, גוני השקיעות המתפרשים על השמים הגדולים ביותר שמתחתם חייתי, והתחושה הממשית והמוחשית מאוד, שהחיים, יד ביד עם הטבע, הם הווה מתמשך ללא תחילה וללא סוף.
מבלי שתכננתי, אפריקה אימצה אותי. הוריה של בתי, האמהות שלה, אחיה ואחיותיה. אינני יכולה לטלפן אליהם, אין להם טלפון; לא לכתוב להם, הדואר לא מגיע לכפרם המרוחק, וגם לו היה מגיע, הם אינם יודעים קרוא וכתוב. הדרך היחידה לתקשר איתם היא לחזור אל אפריקה שבתוכי – אפריקה שבה מעורבים  פחד ואלימות, יופי וידידות, חולי ומוות, צחוק עמוק, חום אנושי והכנסת אורחים; אפריקה שבה הגיאוגרפיה והנופים תופסים מקום שני אחרי הנופים האנושיים והתרבותיים: תיפופי הטם־טם, סערת הריקוד, לחישות הנשים וצחקוקיהן, ההלמות האינסופית של כתישת הדוחן, שיחות הגברים מתחת לעצי המנגו; אפריקה שבה ההישרדות אפשרית רק תוך כדי זרימה עם הטבע, לא נגדו, לא בהדברתו – איתו. מתוך השלמה עם מה שהחיים נותנים ולוקחים.

המשפחה המאמצת של אינדי. עומדים, מימין לשמאל: הגיסה ממה הונטה, אם המשפחה טומבון ג'אווארה (ובידה תינוקת של אשה אחרת של האב, הנקראת רבקה על שם מחברת הכתבה), אינדי, אב המשפחה וראש הכפר במבה דארמה, הסבתא (אמו של במבה דארמה) וקאדי סאניה (עוזרת המיילדת של הכפר), יושבים, מימין לשמאל : נכדות ונכדים של הורי המשפחה- פאטו, סירא (עם בנה,איזי) ושלושה נכדים נוספים לבית דארמה

הפוסט מערב אפריקה – נשים בשחור הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/feed/ 0 ניו יורק: כת היזראליטים במנהטןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2595-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a7-%25d7%259b%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%2599%25d7%2596%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2598%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2594%25d7%2598%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f/#comments Fri, 19 Sep 2008 10:28:54 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f/הם עומדים בטיימס סקוור
בניו יורק, בתלבושות צבעוניות וסמלי מגן דוד, ומטיפים: השחורים הם העם הנבחר,
הם אומרים, וכל היהודים מתחזים. האיזראליטים - קבוצה שחורה בדלנית,
בעלת סממנים של כת, אידיאולוגיה קיצונית ומבנה צבאי למחצה - פועלת ב־11 סניפים ברחבי ארצות הברית ומפיצה פרשנות סהרורית לתנ"ך ושנאת לבנים, יהודים וישראלים. שאול שורץ, שליח "מסע אחר", עקב אחרי אנשי הכת ברחבי מנהטן ותיעד את פעילותם

הפוסט ניו יורק: כת היזראליטים במנהטן הופיע ראשון במסע אחר

]]>

"קדימה, חמש דקות למסדר, אנחנו מאחרים!", שאג החייל הגבוה, וגלימתו האדומה בעלת שרוולי הזהב התנופפה מעל לנעליים הצבאיות הכבדות. ראשו היה מכוסה בכאפייה אדומה שמגן דוד רקום עליה, והיא מהודקת למקומה בסרט זהב סביב המצח. החיילים האחרים – הנמוך בגלימה הסגולה עם הסינר החום, השמנמן בגלימה הלבנה בעלת ציציות הזהב וכל חבריהם – מיהרו להעמיס את הציוד. כעבור חמש דקות בדיוק התייצבו כולם מול המפקד בשורה ישרה ובדום מתוח.
"אתה, אתה ואתה תעמדו בצפון מזרח ותפקחו עין", הנחית המפקד, בבגדים אזרחיים ובנעליים צבאיות. "אתה ואתה תשמרו בפינה המערבית. אתה נשאר ליד האוטו ושומר על הציוד. אני מבקש לדווח בקשר על מועדי התחלה וסיום, ולא להתפנות מהשטח לפני קבלת אישור ממני או מהכוהן הגדול הרגדיה". לפי הטון הצבאי אפשר היה לחשוב ש־11 הגברים הצעירים בתלבושות הצבעוניות יוצאים לפעולת אבטחה בשטחים, ולא לאחר צהריים שטוף שמש בטיימס סקוור (Times Square), ניו יורק. התדריך הסתיים בהצדעה חגיגית: כולם חבטו באגרוף קמוץ על החזה, הניפו את היד המאוגרפת למעלה וקראו בקול גדול "יאהווה, יאהווה, יאהווה, יקדש השם", כך, השם המפורש בעברית, במבטא אמריקאי כבד.
יום שבת, אחת בצהריים. רחוב 126 בהארלם, ליד מחסן הציוד של הכנסייה

"מחנה" טיימס סקוור, האתר שעימו מזוהים האיזראליטים יותר מכל מקום אחר. הרבה עוברים ושבים, הרבה תיירים, סיכוי לא קטן שמישהו יעצור לשמוע את המסר

האיזראליטית, רחוב אחד מהכנסייה עצמה. זו הקבוצה שיוצאת ל"מחנה" טיימס סקוור. האיזראליטים אוהבים את העגה הצבאית. כל גזרת הטפה נקראת "מחנה" (Camp), כל אחראי שטח הוא "מפקד" (Commander) וכולם כמובן "חיילים". בימי השבוע הם אזרחים מן השורה שמתפרנסים מעבודות שגרתיות, לכן הפעילות מתקיימת בעיקר בערבים ובסופי שבוע, כשהחיילים בחופשה.
טיימס סקוור היא אולי האתר שעימו מזוהים האיזראליטים יותר מכל מקום אחר. זוהי גזרת הפעולה המועדפת עליהם: הרבה עוברים ושבים, הרבה תיירים, סיכוי לא קטן שמישהו יעצור לשמוע את המסר.
לשומע המזדמן – בעיקר הלבן, במיוחד היהודי ועל אחת כמה וכמה הישראלי – לא ברור מה עדיף, לצחוק או להתרגז. המסר הוא תערובת ביזארית של פרשנות סהרורית לתנ"ך, שנאת לבנים, שנאת יהודים ותחושה כללית של פרנויה. האיזראליטים טוענים שהם בני ישראל האמיתיים, ואילו היהודים אינם אלא מתחזים. בהקשר זה האיזראליטים אוהבים לצטט את הסיפור המקראי על יעקב שלקח את הבכורה מעשו, כשהם בתפקיד יעקב, כמובן.
לשיטתם, "השבטים האבודים" אינם אבודים כלל. הם נמצאים ברחבי אמריקה הצפונית, הדרומית והמרכזית, ונקראים בטעות שחורים והיספאנים. בני שבט יהודה הם אפריקאים־אמריקאים, בני בנימין – שחורים מאיי הודו המערבית (West Indies), לוי הם בני האיטי, שמעון – דומיניקנים, זבולון – היספאנים מגווטמאלה עד פנמה, אפרים – פורטוריקנים, מנשה – קובנים, גד – אינדיאנים מאמריקה הצפונית, נפתלי – ארגנטינאים וצ'יליאנים, וכן הלאה.
ומיהם היהודים? אלה, טוענים האיזראליטים, הם בכלל בני אֱדום, שהם כידוע מצאצאי עשו. אחרי הגליית בני ישראל האמיתיים, כלומר השחורים, מארץ כנען (שלפי התפיסה הגיאוגרפית האיזראליטית אינה שוכנת באסיה, אלא דווקא בצפון מזרח אפריקה), סיפחו האדומים את התרבות העברית לעצמם. בהמשך הם היגרו לאירופה והתערבבו עם בני העמים האירופיים, בעוד בני ישראל האמיתיים נמכרו לעבדות באפריקה. זה ההסבר, לדעתם, לצבעם הבהיר של היהודים ולצבעם הכהה של "בני ישראל".
כבר במפגש הראשון שלי עימם היתה בינינו היתקלות סביב הנקודה הזאת. עמדתי והקשבתי להטפות שלהם, מנסה להחליט מה מופרך ומגוחך יותר, המלל או הבגדים. בשלב מסוים משכתי את תשומת ליבו של אחד המטיפים. את שלב השם הפרטי עברנו בשלום ("שאול, כמו המלך שאול בתנ"ך"), אבל כשהגענו לנושא הלאומיות, כבר לא עזר לי כלום, אפילו לא העובדה שפירוש שם המשפחה שלי ביידיש הוא "שחור".
"מאיפה אתה?"
"ישראל".
"אוהו… ישראל… אתה ישראלי? מה זה ישראלי?"
"אחד שבא ממדינת ישראל".
"ומנין ההורים שלך באו?"
"מגרמניה ומפולין".
"אשכנזי?", אמר במבטא אמריקאי, במלרע.
"כן", עניתי.
"אשכנאצי", תיקן אותי.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ניו יורק,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

11 סניפים וארגון משוכלל
מחלקת ההסברה של האיזראליטים נותנת הנחיות ברורות לטקסי התעמולה המתנהלים ברחובות: אחד עומד על הבמה ומצטט פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה, בעוד השני מפרש אותם לקהל. רק חייל בדרגת כוהן גדול (High Priest) רשאי לדבר בציבור. החיילים הפשוטים מסתובבים בשטח, לומדים את הטכניקות של הכוהנים, ובינתיים מחלקים עלונים, פוקחים עין ושומרים מפני הטרדות.
אחרי לא מעט פעמים שבהן השקפתי על עצרות כאלה, למדתי כבר את הטכניקה. אחת ההתרסות הנפוצות היא לשאול אדם לבן מהקהל אם כל בני האדם נוצרו שווים. רובם עונים כמובן שכן, ובתגובה, שולפים האיזראליטים פסוקים מספר הספרים, שלפיהם יעקב, שהוא בעצם ישראל, אבי האומה, הוא המבורך, מול עשו המקולל. אז חוזר המטיף לאיש הנשאל ומטיח בפניו את נחיתותו הלבנה במבט זועף. בשלב הזה מתבלבלים רוב האנשים ומשתתקים.
כשנתקלתי בהם לראשונה חשבתי שהם סתם תמהונים, עוד קבוצה אחת מרבבות

רחוב 126 בהארלם. "מסדר יציאה" לפעילות. כך מצדיעים האיזראליטים: חובטים אגרוף על החזה, מניפים את היד המאוגרפת וקוראים: "יאהווה, יאהווה, יאהווה, יקדש השם"

המשוגעים שמסתובבים בניו יורק ומזהירים מפני יום הדין הקרב ובא, מפלישת עב"מים או מהחטא שבהפלות מלאכותיות. אבל אז התחלתי לשים לב שאני פוגש אותם לעיתים קרובות, שבעצם הם מצליחים לאסוף לא מעט מאזינים, שהם מפגינים נוכחות במקומות הכי מרכזיים, כמו טיימס סקוור בניו יורק ווניס ביץ'
(Venice Beach) בלוס אנג'לס. יתר נקודות ההטפה שלהם ממוקמות בדרך כלל בשכונות שחורות או היספאניות, שם מצוי קהל היעד העיקרי.
קשה לקבוע מה גודלו האמיתי של הארגון. דוברים רשמיים מטעמו טוענים אמנם ל־100 אלף חברים בארצות הברית בלבד ולסניפים נוספים בקנדה ובאירופה, אבל המספרים האלה מוגזמים מאוד. להערכתי, הגרעין הקשה של הכנסייה האיזראליטית – כאלה שממש באים לפעילויות, לובשים מדים ורואים עצמם כ"חיילים" – מונה לכל היותר כמה מאות בניו יורק וכמה אלפים בכל הסניפים האחרים יחד, אבל גם המספרים הללו מדהימים למדי.
לאיזראליטים יש 11 בסיסים ברחבי ארצות הברית. ה"מפקדה" בניו יורק, ויתר הסניפים בקליפורניה, מרילנד, פלורידה, ניו מקסיקו, טקסס, אוקלהומה, אורגון, מישיגן, קרוליינה הצפונית וניו ג'רזי. בכל אחד מהם מתרחשת פעילות שבועית תוססת: שיעורי דת יומיים, שידורי רדיו (בניו יורק גם שידורים טלוויזיוניים), מפגשים חברתיים, חגיגות, אירועים וחגים – מראש השנה ויום כיפור ועד פסח, הנקרא  Abib(אולי שיבוש של "חג האביב"), שהוא החג החשוב ביותר, שכן הוא מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות.
יש גם תנועת נוער, ומדי כמה שבועות נפתחים חוגים לגיוס חברים חדשים. כמקובל בכיתות, המצטרפים החדשים מסגלים לעצמם אורח חיים חדש, בגדים חדשים, שפה חדשה ואף שם חדש, "עברי". פירוש שמו של הכוהן הגדול הרגדיה, לדוגמה, הוא "ההורג משבט גד". השם הישן, האמריקאי, נחשב "שם העבדות", והם ממעטים להשתמש בו.

פרנואידים, אבל בצדק
מצאתי את עצמי הולך שוב ושוב להארלם, מסוקרן, מנסה לרחרח. זה לא היה קל. האיזראליטים מאורגנים ככת צבאית למחצה, עם היררכיה נוקשה ובטחון שדה מופתי. הם לא אוהבים להתראיין, להצטלם או לארח. הכנסייה המרכזית שלהם נמצאת בקומה השלישית בבניין דירות בין רחוב 124 ל־125 בהארלם. בכניסה עומד שומר ומברר לאן פניך מועדות. אם התשובה היא "לכנסייה האיזראליטית", הוא מיד מדווח בקשר.
אני עולה במדרגות לקומה השלישית. למעלה כבר מחכים לי, פותחים שער סורגים גדול וכבד, ונועלים אותו מיד אחרי שאני נכנס. בכניסה תלוי שלט האוסר על הכנסת אלכוהול, סמים ונשק. הדבר הראשון שרואים בפנים הוא ציור קיר ענקי של הסעודה האחרונה. במרכז ישו, שחור, וסביבו כל השליחים, לבנים. כל הקירות מכוסים בתמונות של ישו השחור.
מכניסים אותי לחדר צדדי. יש בו כמות מפתיעה של מחשבים, מצלמות וציוד הגברה באיכות מעולה. האיזראליטים מקפידים לצלם ולהקליט את עצמם ללא הרף. מבחינתם הם נביאים, וחלק מהשליחות היא תיעוד הנבואות. לא רק את עצמם הם מצלמים, כפי שגיליתי כעבור דקות אחדות. גם את המבקרים.
בחדר ישבו שישה אנשים. רק אחד מהם הסכים להזדהות, גבר גדל גוף כבן 50 שהציג עצמו בתור הכוהן הגדול יאשיה. הם השתמשו בתרגיל שליטה מוכר (ועם זאת אפקטיבי): הושיבו אותי על כיסא נמוך, כשהם יושבים על במה גבוהה ממולי. וכך, מלמעלה למטה, כשמצלמת וידיאו מכוונת אלי, שאלו אותי שוב ושוב מי אני, מה הסיפור שלי ולמה אני מתעניין בהם. כל אותו זמן צילמו אותי, אבל לא נתנו לי לצלם אותם. הם מסבירים שהכל "מסיבות בטחוניות".
קבוצה איזראליטית אחרת, שהתפלגה מהם לפני זמן מה ומכנה את עצמה "איזראליטים עבריים" (Hebrew Israelites), קיצונית אפילו יותר מבחינת אמצעי הביטחון שהיא

כיסויי הראש, המדים והאביזרים נתפרים ומעוצבים אישית לכל חבר: גלימות, מכנסיים, חגורות, בנדנות, נעליים ומגפיים, כולם מקושטים בסמלי הכת. מחלקת המכירות מציעה גם קלטות לווידאו ולטייפ, דיסקים, ספרים וחפצי אמנות

נוקטת. הם ממוקמים בדירה ברחוב 140, ולא נותנים לזרים להיכנס, ודאי שלא לאדם לבן. הם דיברו איתי באינטרקום, ואחד מהם ירד במדרגות ושוחח איתי בחוץ. לא היה מה לדבר על צילומים.
אין ספק שהם פרנואידים, אבל זה לא אומר שהם טועים בכך שרודפים אחריהם. מאז אמצע שנות התשעים נעשו כמה נסיונות להוציא את האיזראליטים וקבוצות דומות להם מחוץ לחוק, בטיעון שהם "קבוצת שנאה" (hate group), אך ללא הצלחה. הבעייתיות בהגדרה האמריקאית ל"קבוצת שנאה" מזכירה את הקושי באכיפת החוק נגד הסתה בישראל. קשה מאוד, ולעיתים בלתי אפשרי, לקבוע בבירור איפה עובר הגבול שבין חופש דיבור לגיטימי לבין הסתה. בארצות הברית, שבה לתיקון הראשון לחוקה, המגן על חופש הדיבור, יש מעמד מקודש כמעט, זה קשה אפילו יותר.
עם זאת, ברור לכל שהאף.בי.איי וארגונים נוספים פוקחים עין על האיזראליטים ודומיהם, מנסים לחדור לשורותיהם ולדעת מה מתרחש שם. אחרי הפיצוץ באוקלהומה, האף.בי.איי לא יכול לקחת סיכונים מצד קבוצות של תמהונים – שחורים או לבנים – שמדברים על יום הדין הקרב ובא, שבו תיערך מלחמת גוג ומגוג (ארמגדון) בין בני אור לבני חושך.
לפי האמונה האיזראליטית, כל המלחמות והאסונות הם מכות שמנחית האל על החוטאים. השואה, למשל, היא בעיניהם עונש שהטיל אלוהים על בני העם היהודי בשל מעשיהם הרעים. נראה שליהודים שמורה שנאה מיוחדת בקרב האיזראליטים. הם אלה שגזלו מהם, לדעתם, את שמם ואת תרבותם, הם אלה ששולטים בתקשורת ובכלכלה ומעצבים את התרבות הלבנה, העוינת לשחורים.
אבל כל זה עומד להשתנות ביום הדין הקרב ובא. בקרב ארמגדון הגדול (שיתחולל לדעתם על גבעה ליד ירושלים, ולא ליד מגידו כמקובל בנצרות), יבעיר אלוהים את האדמה במלחמה גרעינית כוללת, ויציל רק את נביאיו וצדיקיו במעין תיבת נח מודרנית.

להיות איזראליטי זה לתמיד
ערב כניסת המילניום הקים האף.בי.איי את "פרויקט מגידו", מרכז איסוף מידע על כיתות מסוג זה. התנועה האיזראליטית ובמיוחד הזרמים היותר משיחיים שלה נזכרים בו. ארגונים שחורים טוענים שאחת מספקיות המידע הרציניות של הביון האמריקאי היא ה־ADL, הליגה נגד השמצה (Anti Defamation League), שפוקחת עין על גילויי אנטישמיות בארצות הברית ומחוצה לה.
ב־1991 הוציאה הליגה דו"ח שעורר סערה גדולה בארצות הברית, הכולל מיפוי של קבוצות אנטישמיות שונות. פרק שלם הוקדש לגזענות ולאנטישמיות שחורות, ובו התייחסות נרחבת לקבוצות המגדירות עצמן כבני ישראל האמיתיים. הקיצוניוֹת שבהן רואות באדם הלבן "מוטציה נחותה של השחור", ואף "ישות שטנית שיש למחות אותה מעל פני האדמה". היהודים מושמצים ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. הדו"ח הזה עורר נגד הליגה גל של האשמות בגזענות, וסיבך את מרקם היחסים הסבוך ממילא שבין הקהילה היהודית והקהילה השחורה באמריקה. עוד נטען שחלק מהמידע הושג בדרכים לא כשרות, על ידי סוכנים וחוקרים פרטיים שהושתלו בתנועה האיזראליטית. הליגה, כצפוי, הכחישה את כל ההאשמות.
האיזראליטים אינם נזכרים במפורש בדו"ח הזה או באחרים. אולי משום שהם קטנים מדי או חדשים מדי, ואולי משום שהסצנה האיזראליטית כולה מתפצלת ללא הרף לתת לקבוצות ולזרמים בעלי אידיאולוגיה דומה ושמות שונים. בליגה אומרים כי לא מן הנמנע הוא שיש בקרבם כאלה שמסתתרים תחת שמות שונים, והעמימות משרתת את מטרותיהם.
יש להניח שהזהירות הרבה בנושא השמות קשורה לארגון בשם ה"יאהוויים" (Yahwehs), שגם הם טענו כי הם בני ישראל האמיתיים, וב־1990 הוצאו אל מחוץ לחוק. הליגה מגדירה אותם כארגון איזראליטי (Hebrew Israelite Organization), בעל אופי אנטישמי ואנטי לבן. היאהוויים טענו שהם נצר לשבט יהודה האמיתי, אבל זה לא הפריע לאף.בי.איי לעצור 17 מחברי הקבוצה, כולל את המנהיג (שנשא את השם המצטנע יאהווה בן יאהווה, אלוהים בן אלוהים). כתב האישום כלל, בין היתר, איומים ומעשי אלימות נגד לבנים ושחורים שהתנגדו לפעילותם של אנשי הכת, החזקת נשק ואף ניסיון לרצח. לפני המעצר נהנה יאהווה בן יאהווה ממעמד מכובד בעירו מיאמי (Miami), מהון שהוערך בשמונה מיליון דולר ומפרס שהעניק לו ראש העיר על תרומתו לקהילה, בעיקר במלחמה בסמים בשכונות העוני של מיאמי.
הכוהן הגדול יאשיה מקפיד להתבדל מהארגון ההוא. "אין לנו שום קשר אליהם. ראית את השלט בכניסה, שאוסר על הכנסת אלכוהול, נשק וסמים. אנחנו לא 'קבוצת שנאה' ולא ארגון אלים. אין לנו סיבה להיות כאלה. אנחנו בסך הכל נביאים. אלוהים הוא זה שיעשה את המהפכה, ואנו בוטחים בו לחלוטין". קשה לדעת עד כמה אפשר לבטוח באדם קיצוני כמו הכוהן הגדול יאשיה, שחייליו מצייתים לכל מלה שלו ללא עוררין. כשאני שואל אותו איך עוזבים את הכת, הוא עונה: "לא עוזבים. להיות איזראליטי זה לתמיד".

הביסו את ראש עיריית ניו יורק
ה"איזראליטים" אמנם לא מופיעים בדו"ח של הליגה נגד השמצה, אבל "האיזראליטים העבריים השחורים" (Hebrew Israelites) דווקא כן. רשמית, אין קשר, אבל הקורא מוזמן לשפוט בעצמו: אלה ואלה רואים עצמם כבני ישראל האמיתיים, השחורים, בני שבט יהודה, מול היהודים הלבנים, המתחזים, צאצאיו של עשו האדומי. אלה ואלה משתמשים במלים עבריות ובסמלים יהודיים כמו מגן דוד ומנורה.
והם לא היחידים. תחת המטרייה האיזראליטית הרחבה מצטופפים עוד ארגונים וקבוצות שטוענים כי הם בני ישראל האמיתיים, צאצאי השבטים שאינם אבודים כלל. כמה מהם מקפידים על כשרות, אחרים לא. גם "העברים השחורים", המוכרים בארץ כ"כושים העבריים" מדימונה, מוצאם בתנועה האיזראליטית.
רוב הזרמים הם בעצם נוצרים ומאמינים בישו, אבל יש גם כאלה שלא. יש בהם שנטבלים, ויש שנימולים. יש שלא שותים יין ולא מעשנים, יש שאוסרים על עגילים וקעקועים. הכל מכל וכל. ברור שלא כל הקבוצות האיזראליטיות הן אלימות ומסוכנות, אבל אפשר להבין למה הצירוף של קבוצה בדלנית בעלת סממנים של כת, אידיאולוגיה קיצונית ומבנה צבאי למחצה מלחיץ גורמים רבים כל כך.
האחרון שניסה לתבוע את האיזראליטים לדין היה ראש עיריית ניו יורק רודולף ג'וליאני,

כיסויי הראש, המדים והאביזרים נתפרים ומעוצבים אישית לכל חבר: גלימות, מכנסיים, חגורות, בנדנות, נעליים ומגפיים, כולם מקושטים בסמלי הכת. מחלקת המכירות מציעה גם קלטות לווידאו ולטייפ, דיסקים, ספרים וחפצי אמנות

והוא שילם על כך ביוקר. בנובמבר 1998 ניסה ג'וליאני למנוע מהם להטיף בטיימס סקוור, בטענה שהם גורמים מטרד רעש. העניין הגיע לבית משפט, שקבע כי טענתו זו היא הפרה של התיקון הראשון לחוקה בדבר חופש הדיבור. עיריית ניו יורק הפסידה במשפט ונאלצה לשלם לאיזראליטים פיצויים בסך 54 אלף דולר.
מאז האיזראליטים מקפידים מאוד שלא לעבור את רף הווליום המותר במקומות ציבוריים, כדי לא לאפשר שוב פתח לתביעה נגדם. בכל תדריך מזכירים להם לבדוק את רמת הווליום בציוד ההגברה. באחת הפעמים שהצטרפתי אליהם הייתי עד לוויכוח בין האיזראליטים לבין שוטר שבא למדוד את עוצמת הרעש שלהם במכשיר מיוחד. "אם לא היינו שחורים, לא היית נטפל אלינו", אמרו לו.

ההיגיון שבשיגעון
בהתחלה הם נראו לי פשוט משוגעים. איך אפשר להתייחס ברצינות לאנשים שטוענים כי אחת ההוכחות לכך שבני קֵדר המוזכרים במקרא היו שחורים היא היפוך אותיות של המלה dark (שחור, כהה)? שהשחורים שלטו באירופה במשך אלף שנה, וזה מקור הביטוי האנגלי לימי הביניים "Dark Ages"? שההוכחה לכך שאיוב התנ"כי היה שחור היא הפסוק "עוֹרי שחר מעלי" (איוב ל', ל')? שאם מסתכלים בעיון בפסלו של סוקרטס ואפילו בתמונתו של וויליאם שייקספיר, רואים שם  בעצם תווי פנים נגרואידיים? וכי הלבנים מסתירים את האמיתות האלה כחלק ממזימה כוללת לדחוק את רגליהם של השחורים מבימת ההיסטוריה?
אבל אחרי המבוכה, מתעוררת התהייה מה עומד מאחורי כל זה. הם קיצוניים, לא אמינים, דמגוגים, אנטישמים, גזענים וחשוכים ביחסם לנשים ולמיעוטים. ייתכן שחלקם מסוכנים. אבל נראה שבלתי אפשרי לטעון שכל כך הרבה אנשים לא מסוגלים להבחין בין דמיון למציאות. יש בשיגעון הזה סוג של היגיון.
מאחורי ההיגיון הזה, עקום ומפותל ככל שיהיה, עומד שבר גדול. חוסר אמון גורף ומוחלט של שחורים בלבנים. הבדלנים השחורים חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים שבהן זווית הראייה האמריקאית היתה לבנה באופן בלעדי כמעט, אי אפשר להתייחס ברצינות לנתונים שהיא מספקת ולאמיתות שנבנות על סמך הנתונים האלה. "יום אחד אתם, הלבנים, תגידו שגם מייקל ג'ורדן היה לבן", אמר לי אחד האיזראליטים. "כמו שאמרתם שקולומבוס גילה את אמריקה, שהאינדיאנים שמצא שם היו פראים, שהעבדים שהובאו מאפריקה חיו על עצים, כמו קופים. היום אנחנו יודעים שהרבה דברים שהיו כתובים בספרים שלכם מעולם לא היו נכונים".
תמונת העולם האיזראליטית היא הסמן הקיצוני בשוליו של ויכוח המתחולל כיום בארצות הברית. בעשרות השנים האחרונות גדל מאוד מספר האקדמאים  והחוקרים השחורים באוניברסיטאות. צורת הסתכלותם משפיעה גם על המחקר בתחומים שונים, ומעמידה עוד ועוד תיאוריות שמדגישות את מקומם של השחורים ואת תרומתם להיסטוריה האנושית.
במסגרת הוויכוח הזה יש כמה היסטוריונים שחורים, שמטילים ספק בהנחות יסוד של מה שנחשב בחוגים אחרים לעובדות היסטוריות. אלה אמנם תפיסות שנויות במחלוקת, אבל כיום כבר לא מקובל לחשוב שיש היסטוריה אחת "נכונה" לכולם – לשחורים וללבנים, לנשים ולגברים, לאינדיאנים ולאמריקאים. לכל קבוצה תיאור משלה למה שהתרחש "באמת" באותם מאורעות היסטוריים.
ייתכן גם שלקבוצות מיעוט יש צורך פסיכולוגי להראות שהן מרכזיות יותר ממה שחושבים שהן, בדומה להיסטוריונים יהודים שמוצאים יהודים במרכזו של כל תהליך היסטורי וחברתי, לא משנה היכן.
עם זאת, יש משהו טרגי באיזראליטים. הטרגדיה טמונה לא רק בחוסר האמון העמוק והשורשי שלהם בשיטה ובחברה האמריקאיות. גם לא התחושה הכואבת (ואולי מוצדקת) שלהם שאם לא יצעקו, איש לא יקשיב להם. לא פחות טרגית היא העובדה שקרה להם מה שקורה לפעמים לקורבן – שהוא נהיה דומה למענה שלו. את ההגדרה הקולעת ביותר לתנועה האיזראליטית סיפק דווקא טום מצגר, פעיל מרכזי ב"תנועת ההתנגדות הארית הלבנה" (White Arian Resistance), תנועה גזענית אמריקאית, הטוענת לנחיתות השחורים מול הלבנים: "האיזראליטים הם תמונת ראי שלנו. הם בעצם בדיוק כמונו, רק בשחור".

תודת המערכת לליגה נגד השמצה (ADL) בישראל ובארצות הברית על העזרה בהכנת הכתבה. תודה מיוחדת לד"ר אירית בק מאוניברסיטת תל אביב.

הפוסט ניו יורק: כת היזראליטים במנהטן הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%99%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%a7-%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%96%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%98%d7%9f/feed/ 1 פרדוקס הבגט השחורhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%91%d7%92%d7%98-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%25a1-%25d7%2594%25d7%2591%25d7%2592%25d7%2598-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%2597%25d7%2595%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%91%d7%92%d7%98-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/#respond Tue, 12 Sep 2006 16:02:10 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%91%d7%92%d7%98-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/מיקומה הייחודי של סנגל באפריקה המערבית, בין מדבר סהרה לאפריקה הטרופית, הפך אותה לצומת שבה נפגשו הסחר הטרנס־סהרי, סחר העבדים המערבי והקולוניאליזם האירופי. התערובת הזו יצרה תרבות אפריקאית־מוסלמית־צרפתית עשירה ומורכבת ומדינה מרתקת להפליא

הפוסט פרדוקס הבגט השחור הופיע ראשון במסע אחר

]]>
כתבה זו מוקדשת לזכרו של ליאופולד סֶדאר סֶנגוֹר – משורר, הוגה דעות חשוב ונשיאה של סנגל בעשרים השנים הראשונות לעצמאותה – אשר נפטר ב־2001 והוא בן 95

קריאות הבוֹנז'וּר (צרפתית), סלאם עליכום (ערבית) ונְגָדֶף (שפת הווֹלוֹף) אשר נשמעו מתחת לחלון בבוקר יומנו הראשון בדקאר (Dakar), בירת סנגל (Senegal), חיזקו את התרשמותי מליל אמש. הטיסה בקו פריז־דקאר רימזה על התערובת התרבותית הססגונית הצפויה בהמשך: גברים בגלימות מסורתיות (בובו) ישבו לצד גברים בחליפות צרפתיות גזורות היטב או ליד צעירים במיטב פריטי אופנת בנטון ודומותיה. לבושן של הנשים היה מגוון לא פחות – משמלות וכיסויי ראש מסורתיים ועד המלה האחרונה באופנה הפריזאית. קומתן התמירה, גזרתן החטובה ויופיין של רבות מהנשים הסנגליות הפעימו אותי. למחרת התברר כי הרושם לא היה מקרי. יופיים וססגוניותם של אנשי סנגל בלטו לעין גם בסיור מקרי באחד מרחובות העיר.
ייחודה של סנגל, מדינה באפריקה המערבית בת כעשרה מיליון תושבים, הוא במיקומה על קו תפר בין תרבויות רבות. סנגל שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי. בקו אווירי, דקאר היא הנקודה הקרובה ביותר ליבשת אמריקה

מפות ומדריכים מודפסים ליעד סנגל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
הקולוניאליזם הצרפתי האמין ב"שליחות המתרבתת", כלומר בהענקת התרבות הצרפתית לאפריקאים. הצרפתים שאפו ליצירת מעמד של  "צרפתים שחורי עור", אך בהמשך נבהלו מריבוי האפריקאים בעלי זכויות אזרח ונסוגו ממדיניות ההטמעה

שמצידו השני של האוקיינוס, כלומר בנקודה המערבית ביותר באפריקה. סנגל גם נמצאת בין מדבר סהרה ובין אפריקה הטרופית. מיקומה הייחודי הוביל לכך שהיא הושפעה מתהליכים היסטוריים רבי עוצמה: הסחר הטרנס־סהרי, סחר העבדים הטרנס־אטלנטי והקולוניאליזם האירופי.
תהליכים אלה הוטמעו לתוך מה שניתן לכנות "התרבות הסנגלית" והשפיעו על עיצוב דמותה העכשווית. לעינו של תייר המשוטט בדקאר בולטות במיוחד שלוש השפעות תרבותיות: ההשפעות האפריקאיות המקוריות, ההשפעות המוסלמיות וההשפעות הצרפתיות.
עבורי היתה הנסיעה לסנגל מימוש של חלום בן כמה שנים, שבמהלכן חקרתי את הגותו ומדיניותו של ליאופולד סֶדאר סֶנגוֹר – משורר, הוגה דעות חשוב ונשיאה של סנגל בעשרים השנים הראשונות לעצמאותה. באופן מיוחד, רציתי לבחון את אחת התיאוריות שלו, שהתמקדה בחשיבות ההטמעה בין תרבויות. תרבות, טען סנגור, היא מכלול ההשפעות שעיצבו אותה במהלך התקופות השונות של קיומה; עליה לספח לעצמה את ההשפעות המתאימות לה ולסלק את אלה הסותרות את מהותה. לאור רעיון זה רציתי לפרק את המכלול המכונה "תרבות סנגלית" ולבחון את ההשפעות הרבות שהוטמעו בתוכו, ובמקביל להרכיב את המכלול מחדש, ליצור זווית ראייה אישית על תרבות עכשווית ודינמית באפריקה בתחילת המאה ה־21.

כור היתוך בין־אתני
יום ראשון בסנגל הוא יום שבתון. התחושה בעיר הבירה היא של שלווה ורוגע, "הורדת הילוך" ביחס למקום שממנו באתי. משפחות וחברים יושבים ברחוב, שותים תה ומנהלים שיחות אינסופיות. בשעות אחר הצהריים והערב עוברת הפעילות לאיזור החוף. רבים רוחצים בים או פוסעים לאורך אחת משתי הטיילות: "הקורניש הגדול" (המערבי) ו"הקורניש הקטן" (המזרחי). לאורך החופים פזורים מתקני ספורט רבים, ומראה המתעמלים על החוף, כמו הרצים הרבים לאורך הטיילות, מרהיב.
פעילות אינטנסיבית אחרת מתרחשת בשווקים הרבים הפזורים ברחבי העיר. הצבעוניות עזה, הריחות מגוונים. חוויה רב חושית. אננס, מנגו, קוקוס ובננות

בכל קרן רחוב בדקאר אפשר למצוא בולנז'רי. לא, זו לא המאפייה עמוסת המעדנים מצרפת, אלא קיוסק קטנטן המוכר בגטים. איזור רחוב ויקטור הוגו, למשל, מזכיר קצת את הרובע הלטיני בפריז

נערמים בערימות גדולות לצד מגוון עצום של בדים, כולל בד האינדיגו, שסנגל מפורסמות בייצורו, תבלינים, יצירות אמנות ועוד.
בשוק סנדאגה הגדול במרכז העיר אפשר למצוא הכל. שווקים אחרים, קטנים, מתמחים בסחורה מיוחדת: בשוק המאלאי, ליד תחנת הרכבת, מוכרים מוצרים ממאלי
(Mali) השכנה. שוק הדגים סוּבְּדיוּן, ליד החוף, מזמן חוויה מיוחדת, אם כי ריחנית מדי לטעמי. לעת ערב מצטופפים סביב הדייגים אלפי בני אדם כדי לקנות משפע תוצרת הים הטרייה. המחירים זולים מאוד במושגים מערביים: בפחות משקל אחד – מאה פרנק אפריקאי (CFA) – אפשר לאכול דג ענקי מטוגן.
סִקרן אותי במיוחד הממד האנושי. מי הם האנשים שמרכיבים את ההוויה הדינמית של השוק בפרט ושל דקאר בכלל? כמו שאר מדינות אפריקה, סנגל אינה ישות לאומית שצמחה בתהליך היסטורי הדרגתי, אלא מושבה לשעבר, שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי על ידי המעצמות הקולוניאליסטיות. לפיכך היא מורכבת מקבוצות אתניות שונות, חלקן בעלות קשרים היסטוריים ותרבותיים, אחרות ללא קשר ביניהן.
כמו בירות אפריקאיות אחרות, גם דקאר היא כור היתוך בין־אתני. הוולוף היא הקבוצה האתנית הגדולה ביותר במדינה – כ־43 אחוז מכלל האוכלוסייה – ואנשיה בולטים

התחנה המרכזית בדקאר. מרבית התחבורה הציבורית בדקאר שייכת למנהיגי המסדרים הסופיים. מיניבוסים ומוניות מעוטרים בסמלים מוסלמים סופיים ובתמונות של מנהיגי המסדרים

בגובהם וביופיים הרב. הם גם דומיננטיים בתחומים מגוונים, ממסחר ועד ממשל. צרפתית היא אמנם השפה הרשמית בסנגל, אבל  שפת הוולוף, ששמה כשם הקבוצה, היא השפה הנפוצה ביותר. כשמונים אחוז מהתושבים דוברים אותה. בעיר הבירה, מרובת הזהויות האתניות, וולוף היא ה"לינגווה פרנקה", שפת התקשורת הבין־אתנית.
בסנגל חיות עוד קבוצות אתניות רבות: סֵרֵר, לאבּוֹ, פֵּל, הטוּקוֹלֵר, סָרָקוֹל, דיוֹלה, בָּסארי ומָנְדינְגה, כמה מהן מונות מאות אלפי אנשים ואף יותר ממיליון (כמו הסרר, הפֵּל והטוקולר). אחרות מונות אלפים ספורים (הבסארי למשל). לכל קבוצה מאפיינים המייחדים אותה: שפה, היסטוריה, העדפות תרבותיות, עיסוקים פופולריים. הסרר, למשל, נחשבים כמעולים שבלוחמים, עוד מימי הממלכות העתיקות ששלטו כאן פעם. סנגור, המשורר, ההוגה והנשיא לשעבר, הוא בן סרר שנולד בכפר ז'ואָל (Joal), כ־115 קילומטר דרומית לדקאר, וברבים משיריו תיאר את יופייה ורבגוניותה של תרבות ילדותו.
יחסית למדינות אפריקאיות אחרות, מאופיינת סנגל בפלורליזם תרבותי. מלחמות ומאבקים על רקע אתני הם מועטים במקרה של סנגל, מלבד בחבל קזָמאנס (Casamance) שבדרום המדינה, השואף לעצמאות מאז שנות השישים של המאה העשרים, רצון אשר הוביל למלחמה ארוכה ועקובה מדם באיזור. תחושתי כי בסנגל נוצר כור היתוך בין־אתני, שהתבססה על הכרת ההיסטוריה הסנגלית בעת החדשה, התחזקה לאחר שיחות עם אנשים. ייתכן כי אחת הסיבות המרכזיות לכך היא קיומו של גורם מאחד על־אתני, האיסלאם: דתם של יותר מתשעים אחוז מתושבי המדינה.

איסלאם נוסח סנגל
אני מכירה את האיסלאם בהקשר המזרח תיכוני שלו. האיסלאם הסנגלי שונה. אמנם מאמצע שנות השבעים ניכרות השפעות איסלאמיות רדיקליות יותר, אך האיסלאם הסוּפי הוא הדומיננטי במדינה, כך שהאווירה בדקאר היא מוסלמית, אך בגרסה מתונה ופלורליסטית. הנשים אינן רעולות, ולבושן של רבות מהצעירות מודרני ומערבי.
כשני אחוזים מתושבי סנגל הם נוצרים, וגם חגיהם נחגגים בדקאר ברוב הדר. העיר לובשת חג הן בחג המולד והן בחג הקורבן. הפלורליזם הדתי, כחלק

האווירה בדקאר היא מוסלמית, אך בגרסה מתונה ופלורליסטית. הנשים אינן רעולות, וגם חגים נוצריים נחגגים ברוב הדר. בתוך משפחה מורחבת אחת חיים בסובלנות הדדית בני דתות שונות

ממכלול של פלורליזם תרבותי, בא לידי ביטוי, למשל, בכך שבתוך משפחה מורחבת אחת חיים בסובלנות הדדית בני דתות שונות.
אדליין, סוכנת הבית שבו התגוררתי בדקאר, היא נוצרייה קתולית. שלוש בנותיה לומדות בבתי הספר של המיסיון. לדבריה, חלק מבני משפחתה המורחבת הם מוסלמים. הם חוגגים ביחד את החגים של שתי הדתות, ומעולם לא התגלעו ביניהם חיכוכים על רקע דתי. לא יכולתי להימנע מלחשוב על המזרח התיכון.
תפילת יום שישי בדקאר. הרחובות הסואנים דוממים, חנויות נסגרות, והרחובות מתמלאים באלפי גברים מתפללים עם שטיחוני תפילה. הם עומדים וממלמלים חרישית את התפילות, כורעים כמו על פי סימן מוסכם, ושבים ונעמדים. לאחר התפילה לוחצים הגברים את ידי חבריהם, משוחחים בשקט ומעניקים נדבות לקבצנים, לילדים ולבעלי מום. בהדרגה מתפוגגת אווירת הקדושה וההזדככות. החיים חוזרים למסלול החולין. גם המסגדים הרבים הפזורים ברחבי העיר, מהם קטנים ושכונתיים, אחרים גדולי ממדים ומפוארים, מלמדים על כוחו של האיסלאם בעיר.
כיצד הגיע האיסלאם לסנגל ומה מייחד אותו? בתודעתנו נתפש מדבר סהרה כחיץ ענקי ובלתי עביר, המפצל בין אפריקה הצפונית לשאר היבשת. קיומו של ראלי פריז־דקאר, מרוץ רכבי השטח החוצה את המדבר מדי שנה, סותר הנחה זו. במידה מסוימת משחזר מרוץ זה את עקבותיו של הסחר הטרנס־סהרי, שעדויות לקיומו יש כבר מהמאה הראשונה לספירה. באמצעות סחר זה חדר האיסלאם בהדרגה לאזורים שמדרום לסהרה. בניגוד לאיסלאם האורתודוקסי באפריקה הצפונית, שהגיע לאיזור במאה השביעית ולווה בהשפעות ערביות בולטות, התאפיין האיסלאם שמדרום לסהרה באופי

המורשת הקולוניאלית בולטת בפער שבין אליטה מצומצמת, בעלת נטיות תרבותיות, לשוניות וגם כלכליות צרפתיות, ובין ההמונים, אשר הקשר היחיד שלהם עם צרפת מתבטא באכילת בגט | צילום: נפתלי הילגר

פרגמטי וגמיש, כתוצאה מהתמזגותו האיטית עם התרבויות האפריקאיות המקומיות.
יש עדויות לקיומו של האיסלאם באיזור סנגל כבר במאה ה־11, אך תנופתו הממשית היתה ממחצית המאה ה־19, כשהתבסס כוחם של שלושת המסדרים הסוּפִיים: מוּרידִיָה, תיגָ'נִיָה וקָדְִרִיָה. הסוּפיוּת, שמזוהה באופן מסורתי עם הקשר הישיר שבין האדם לאלוהיו (ראו "מסע אחר" 110), הפכה בסנגל לבסיס הסדר הדתי, הכלכלי והחברתי ובאופן עקיף גם הפוליטי.
תהליך זה, המייחד את סנגל בעולם המוסלמי כולו, קשור בקולוניאליזם הצרפתי. כאשר זה התפשט לפנים הארץ במאה ה־19, ובמיוחד במאה העשרים, הסתמכו הצרפתים על מנהיגי המסדרים המוסלמיים כמתווכים בינם ובין האוכלוסייה המקומית וכשומרי הסדר והחוק. בתמורה הכירו הצרפתים בסמכויותיהם הדתיות והטקסיות והעניקו להם כוח כלכלי רב. כשזכתה סנגל  בעצמאות, הכירו מנהיגיה בפוטנציאל האלקטורלי העצום של מנהיגי המסדרים ופנו אליהם כדי למשוך מצביעים. בתמורה העניקו להם עוד כוח כלכלי.
כיום שולטים מנהיגי המסדרים לא רק בענפי ייצור מסורתיים כמו חקלאות, אלא גם בענפים כלכליים מודרניים יותר כמו תחבורה. מרבית התחבורה הציבורית בדקאר, שמתנהלת במיניבוסים שמכונים "קרפיטים" (שיבוש הצירוף car rapid, מכונית מהירה), שייכת למנהיגי המסדרים. כמעט כל הקרפיטים והמוניות שבהם נסעתי בדקאר היו מעוטרים בסמלים מוסלמים סופיים ובתמונות של מנהיגי המסדרים.
עדות בולטת נוספת לכוחם של המסדרים בדקאר היא אוספי הנדבות למען המסדרים המוסלמיים. ילדים עם קופסאות פח אדומות ונערים וגברים עם תמונות של מנהיגי המסדרים, תלויות על שרשרות גדולות או מוחזקות בידיהם, ניצבים בכל רחוב וצומת בדקאר. מגייסים כספים.
מרכז המסדרים נמצא בעיר הדתית טוּּבּה (Touba) – אתר עלייה לרגל למאמינים מכל סנגל ואף מחוצה לה. בחגיגות הגראנד מאג'אל (Grand Magal), למשל, המתקיימות לזכרו של השייח' אמדו במבה, מייסד מסדר מוּרידִיָה, עולים לרגל אל טוּּבה כשלושה מיליון בני אדם. "עולי רגל" נוספים הם מנהיגים מכל גוני הקשת הפוליטית, אשר מחפשים לגיטימציה פוליטית. וכך, למרות ההפרדה הרשמית בין דת למדינה והאיסור על קיום מפלגות בעלות מצע דתי, כוחם הפוליטי של מנהיגי המסדרים רק מתחזק. במקביל, בולטת בתרבות המקומית גם הטמעת ההשפעות המערביות בכלל, והצרפתיות בפרט, כפי שמלמד סיפורו של הבגט.

הפלגה אל אי העבדים
בכל קרן רחוב בדקאר אפשר למצוא בולנז'רי. לא, זו לא המאפייה עמוסת המעדנים מצרפת, אלא קיוסק קטנטן המוכר בגטים. למראה הפריזאי של אנשים המסתובבים עם הלחם הצרפתי בידיהם נוספים שמות של רחובות המעידים על השפעתה של צרפת. סביבות רחוב ויקטור הוגו, שבו התגוררנו, הזכירו את הרובע הלטיני בפריז, על בתי הקפה, המסעדות והגלריות שבו. השפה הרשמית היא, כאמור, צרפתית, וכל תחנות הרדיו והטלוויזיה משדרות בה, למעט אחת המשדרת בוולוף.
במרחק כחצי שעה של הפלגה מדקאר נמצא האי הקסום גורֶה (Gorèe). הפלגתי לשם ביום ראשון. המעבורת היתה עמוסה במשפחות ובחבורות של נוער ומבוגרים, שיצאו לנפוש ביום השבתון. האווירה באי היתה עליזה וססגונית ביותר, הנופשים בילו ברחצה בים, בהכנת דגים על האש, בשתיית תה ובמשחקי כדור. החום והלחות הבריחו אותי לעבר אחד מבתי הקפה הרבים הפזורים על החוף. הרוח שנשבה מהאוקיינוס היתה מרעננת, והמים הבריקו בגוונים של טורקיז, כחול ותכלת.
במבט לעבר האי נשקפו הסמטאות על בתיהן הקולוניאליים היפהפיים בגוניהם הצהובים והאדומים, בתריסיהם הכחולים והירוקים ובשיחי הבוגנוויליאה הענֵפים המקיפים אותם.

המסגד הגדול, דקאר. המסגדים הרבים הפזורים בעיר, קטנים ושכונתיים, גדולי ממדים ומפוארים, מלמדים על כוחו של האיסלאם, דתם של יותר מתשעים אחוז מתושבי סנגל

מעניין במיוחד הוא המוזיאון המוקדש לסחר העבדים. עד לפני תקופה קצרה סברו כי גורה היה יעד מרכזי של חברות שסחרו בעבדים, מעין תחנת ביניים בין פנים הארץ ובין "העולם החדש", שאליו נשלחו העבדים. כיום מתנהל ויכוח בין ההיסטוריונים לגבי נכונות טענות אלה. ובכל זאת, הביקור במוזיאון מאפשר הצצה והזדהות, ולו גם חטופות, עם אחת הטרגדיות הקשות בתולדות המין האנושי, זו של סחר העבדים הטרנס־אטלנטי.
גורה היתה אחת מארבע הקהילות של צרפת בסנגל, לצד דקאר, רוּּפיסְק
(Rufisque) וסן לואי (Saint Louis). עקב קרבתו לאירופה והמבנה הטופוגרפי הנוח של נמליו, היה חבל ארץ זה, כבר במאה ה־15, יעד למגלי ארצות ובהמשך לסוחרי עבדים. קשריה של צרפת בסנגל החלו במאה ה־17, עם חדירתן של חברות סחר גדולות למוצא הנהר סנגל. בסוף המאה ה־19, כשהתחזק המרוץ הקולוניאלי באפריקה המערבית, הרחיבה צרפת את שליטתה מעבר לארבע הקהילות, לפנים הארץ.
הקולוניאליזם הצרפתי האמין ב"שליחות המתרבתת", כלומר בהענקת יתרונותיה של התרבות הצרפתית לאפריקאים. הצרפתים דגלו במדיניות של הטמעה, ששאפה להפוך את האזרחים מתושבי ארבע הקהילות ל"צרפתים שחורי עור", בעלי זכויות אזרח מלאות, כולל הזכות לבחור ולהיבחר לאסיפה הלאומית בצרפת עצמה. אולם רוב תושבי הקהילות היו נתינים נטולי כל זכויות. כאשר התרחב השלטון הצרפתי גם לפנים הארץ חששו הצרפתים מריבוי האפריקאים בעלי זכויות אזרח, נסוגו ממדיניות ההטמעה וחידדו את ההפרדה בין אזרחים לנתינים.
מורשת קולוניאלית זו ניכרת בסנגל עד היום ובולטת בפער שבין אליטה מצומצמת, בעלת נטיות תרבותיות, לשוניות וגם כלכליות צרפתיות, ובין ההמונים, שהקשר היחיד שלהם עם צרפת מתבטא באכילת בגט.
הביקור בסן לואי, כשלוש שעות נסיעה צפונית לדקאר, ממחיש את עוצמת הפרדוקס הצרפתי בסנגל. תכנונה האירופי של העיר ניכר ברחובותיה הרחבים והישרים, בכיכרות המוצלות ובמבנים היפהפיים. מיעוטם שמור, רובם בדרגות שונות של התפוררות, שממחישה את הפער בין המורשת הקולוניאלית ובין המציאות האפריקאית העכשווית.
פער זה מתחדד בנסיעה לכפר הנופש קאפ סן לואי (Cup Saint Louis), השוכן על דיונת חול בדלתא שבין הנהר לאוקיינוס. זהו מעין דגם משופר מאוד של סיני, שבו ניתן ליהנות בערב מיין משובח לצד מבחר פירות ים ולהשקיף על החולות הלבנים, דקלי הקוקוס ומרחביו האינסופיים של האוקיינוס. אולם בדרך לכפר הנופש עוברים דרך משכנות העוני של הדייגים, על בתיהם המתפוררים ומאות הילדים דלי הלבוש ברחובות, שממחישים את הפער המתרחב בין עשירים לעניים, אחת מבעיות המפתח של המציאות הסנגלית.

תמונת מצב עכשווית
כיצד לסכם את התרשמותי מסנגל? מצד אחד, אפשר להדגיש את הבעיות הקשות שהיא מתמודדת איתן בתחילת המאה ה־21. אפשר לתאר את הבעיות של דקאר, כרך שצמח במהירות – מ־350 אלף תושבים ב־1960 למעל שני מיליון כיום. אפשר לתאר את העוני העצום, שבולט ב"ערי המסכנוֹת" עצומות הממדים שצמחו סביב העיר, ובהן תנאי המגורים קשים והביוב זורם ברחובות. אפשר להכביר מלים על התשתיות הקורסות, על ההזנחה בכל תחום, מכבישים ועד משרדי ממשלה, ועל חוסר האכפתיות של הממשלה כלפי האזרחים בתחומי החינוך והבריאות. פעם נחשבה האוניברסיטה של דקאר מרכז מחקר וידע חשוב; הזנחתה כיום מסמלת את חוסר האכפתיות כלפי תחום

האי גורֶה, מרחק כחצי שעה של הפלגה מדקאר. ביקור במוזיאון המוקדש לסחר העבדים מאפשר הצצה והזדהות עם אחת הטרגדיות הקשות בתולדות המין האנושי, זו של סחר העבדים הטרנס-אטלנטי
צילום: נפתלי הילגר

ההשכלה הגבוהה בסנגל. צעירים סנגלים רבים שעימם שוחחתי באוניברסיטה איבדו תקווה והם שואפים ללמוד ולחיות בחו"ל.
היו רגעים שבהם היתה השוטטות ברחובות דקאר מטרידה ומעייפת. האווירה בעיר אינה אלימה, ויכולתי לשוטט לבד בביטחון יחסי, אולם עובדת היותי "טובאב" (כינוי מקומי ללבנים, זרים) עוררה זרם מתמיד של בקשות לנדבות ותרומות ונסיונות למכור דבר מה. תופעה זו התגברה באופן משמעותי בשנים האחרונות, עקב שיעור הצמיחה של האוכלוסייה (יותר מחמישה ילדים למשפחה), העוני המתגבר ואדישות השלטונות.
זוהי גם הנקודה שבה מתחזק כוחם של המסדרים הדתיים, משום שהם מצליחים למלא את החלל שנפער בין מוסדות המדינה לאזרחיה. אפשר לתאר גם את התרחבות הפער בין דקאר לשאר חלקי המדינה. חוסר ההשקעה בפריפריה מוביל להגירה מוגברת אל העיר, בעיקר של צעירים, ולשקיעתו של האיזור הכפרי.
מצד שני, אפשר להצביע על היציבות הפוליטית ועל הדמוקרטיה של סנגל. בניגוד לחלק ניכר ממדינות אפריקה, לא היו בסנגל הפיכות צבאיות וחילופי שלטון אלימים. מאז עצמאותה התחלפו בה שלושה נשיאים בלבד (את סנגור החליף הנשיא עבדוּ דיוּף, ומ־2001 מכהן בתפקיד עבדולאי וואד). באופן יחסי יש בה חופש ביטוי, אמצעי תקשורת חופשיים ואופוזיציה פעילה. אפשר לעמוד על תהליכי פיתוח, גם אם איטיים ובעייתיים, שיכולים להוביל לשינוי. חדירתם המהירה של המחשבים לדקאר מעידה על כך – פזורות בה חנויות אינטרנט רבות, שבאמצעותן יכולים התיירים לשלוח דואר אלקטרוני הביתה.
אפשר לתאר את השלווה והסובלנות שמאפיינות את החברה הסנגלית. קצב החיים בה איטי ושליו הרבה יותר משלנו, והדאגה לקבוצה היא מאבני היסוד של החברה. גם בסנגל קיימת חומרנות קפיטליסטית, כפי שתואר ביחס לפערים המעמדיים, אך יש מה ללמוד ממנה בתחום הסיוע ההדדי וחיי הקהילה. מקובל שסביב שולחנו של מי שמרוויח כסף, גם אם הוא משכיל ועירוני, יהיו סמוכים אנשים רבים מבני המשפחה המורחבת. הדאגה להוריו המבוגרים של האדם היא ערך מרכזי בחברה זו, ואם נשווה מציאות זו למקובל אצלנו, ניתן אולי לתהות אם המדד לתפקודה של חברה אינו מגוון יותר מאשר הצלחה כלכלית גרידא.
מה שהפתיע אותי היה העדרה הכמעט מוחלט של תיירות ישראלית בסנגל. אמנם זו ארץ מישורית שלא נחשבת אטרקציה תיירותית, אך דווקא משום כך היא בבחינת ארץ בתולה לתרמילאי הישראלי. לדעתי, דווקא תיירות תרמילאית, השונה מתיירות כפרי הנופש של מרבית האירופאים בסנגל, יכולה להתאים יותר לאופי הנדודים הישראלי. אם משלבים גם ביקור במדינות השכנות המרתקות, כמו מאלי ממזרח ומאוריטניה
(Mauritania) מצפון, יכולה סנגל להפוך יעד אטרקטיבי לטיולים חדשניים והרפתקניים.

תודת המחברת לאנשי שגרירות ישראל בדקאר בתקופת שהותה בה – לשגריר דורון גרוסמן, לנועה פורמן ולמרק, לאיילת וחיים לוי, לעמית ברקאי ולמשפחת צביאלי, על התמיכה והסיוע. תודה מיוחדת ליונתן כרמלי ולמשפחתו.

הפוסט פרדוקס הבגט השחור הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%91%d7%92%d7%98-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/feed/ 0