סופי לובטון - מסע אחר https://www.masa.co.il/photographers/סופי_לובטון/ Sat, 02 Sep 2017 02:32:20 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.0.8 מוזיקה קלטית: פסטיבל קורנמוזhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%9e%d7%95%d7%96/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2595%25d7%2596%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%2598%25d7%2599%25d7%25aa-%25d7%25a4%25d7%25a1%25d7%2598%25d7%2599%25d7%2591%25d7%259c-%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%25a0%25d7%259e%25d7%2595%25d7%2596 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%9e%d7%95%d7%96/#respond Sat, 14 Nov 2015 14:15:07 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%9e%d7%95%d7%96/מדי שנה בתחילת אוגוסט מתקיים בעיר לוריאן שבצרפת הפסטיבל הבין־קלטי, האירוע הגדול בעולם למוזיקה קלטית ומפגש בין שירים קלטיים מסורתיים בני אלף שנים לרוק, פופ, ג'אז, ראפ ומוזיקה סימפונית. דובי לנץ וסופי לובטון, שליחי "מסע אחר", ביקרו במופעי רחוב, הכירו כשרונות צעירים, נהנו מאוכל צרפתי, סבאו יין וקינחו במחולות המוניים

הפוסט מוזיקה קלטית: פסטיבל קורנמוז הופיע ראשון במסע אחר

]]>
אם מישהו מכם סבל כבר מהרעלת קוֹרְנֵמוּז? ברור לי שלא רק שלא סבלתם מהמחלה, אתם אפילו לא יודעים מה זה קורנמוז. תעלומת המחלה הזו תיפתר כהרף עין – הלוא אין אני נמנה עם הסדיסטים המשאירים את קוראיהם כשסימן שאלה גדול מחבק את מוחם הקודח. עוד לפני כן אציין שאני דווקא כן סבלתי ממחלה זו, סבלתי כהוגן.
"מחלה" אמרתי, אבל לא בדיוק, כי הקורנמוז הצרפתי ידוע גם בשם "bagpipes" באנגלית או "חמת חלילים" בעברית. במשך חמש יממות ליוו אותי צליליו הגבוהים בפסטיבל הבין־קלטי – או כמו שהוא קרוי בצרפתית לאנְטֶרְסֶלְטיק (líInterceltique), המתקיים בעיר לוריאן (Lorient) שבדרום חבל בריטני (Bretagne) בצרפת – וגרמו לי ללא ספק לאותה הרעלה חמורה. לו היה רק כלי נגינה אחד שכזה מסתובב סביב אוזני, דיינו. גם שניים או שלושה היו נסבלים, אך תארו לעצמכם את אוזניכם הזכות נחשפות לצליליהם של  כמה מאות (אם לא אלפי) כלים קלטיים כאלה בו זמנית. מכאן הדרך לטירוף הדרגתי סלולה.
כאירוע שמושך חצי מיליון צופים, כבש לעצמו הפסטיבל בצדק שני תארים: הפסטיבל הגדול ביותר בעולם למוזיקה קלטית והפסטיבל המוזיקלי הגדול ביותר בצרפת. מדי שנה, במשך עשרה ימים, החל ביום שישי הראשון של אוגוסט, מתקבצים בלוריאן – שהיתה פעם מרכז הדיג הצרפתי (שבינתיים ירד מנכסיו כתוצאה מתחרות עם דייגים מחוץ לצרפת) ובסיס לצי הצרפתי (שבינתיים העתיק את מקומו) ואשר המוקד שלה היום הוא האוניברסיטה המקומית – אמנים וחובבי מוזיקה. זוהי, אם כן, עיר רדומה וישנונית בדרך כלל, המתעוררת אחת לשנה, כמעשה היפהפייה הנרדמת, מנשיקתו של הנסיך ז'אן פייר פישאר, מנהל הפסטיבל הבין־קלטי.

ברבָרים נחמדים
רבים מספרי ההיסטוריה מתארים את הקלטים כברבָרים נחמדים, שהגיעו מהאיים הבריטיים והסתובבו ברחבי אירופה באלף הראשון לפני הספירה, עד שנמחצו על ידי לגיונות הרומאים. אך אם תדברו עם קלטי שורשי כז'אן

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נורמנדי ובריטאני,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
בהאנגרים הגדולים של הנמל העיר מתקיימות הופעות רוק ופופ אתני, באולמות שונים בעיר מתקיימים קונצרטים אקוסטיים ובעשרות מסעדות ובתי קפה מתארחים הרכבים קטנים יותר, אך רועשים לא פחות. "המקומות הקטנים האלה הם החממה של כל האמנים הצעירים בתחילת דרכם", אומר סולן להקת רוק צעירה

פייר פישאר, תגלו היסטוריה שונה לחלוטין.
בתחילת האלף הראשון לפני הספירה החלו הקלטים להתפשט בכל אירופה, מהים השחור עד אירלנד. הם היו הראשונים שעבדו בברזל, בעוד היוונים והרומאים נשארו מאחור, בעידן הברונזה. הקלטים עיצבו כמעט עד שלמות את כלי העבודה הבסיסיים שבהם השתמש האדם עד תקופת המיכון. אלפי שמות של נהרות, עמקים וערים באירופה הם קלטיים. השם המפורסם ביותר הוא פריז, שלה קראו הרומאים לוטס (Lutece).
התרבות האירופית וגם תרבויות אחרות ספוגות במורשת הקלטית. סאמהיין, ראש השנה הקלטי, למשל, חוזר וכובש לו מקום של כבוד בעולם המערבי כהאלוּוין, חג של שדים, רוחות, תחפושות ודלעות. המורשת הקלטית בולטת במיוחד בכל הנוגע למוזיקה. כשישאלו אתכם מהי מוזיקה קלטית, תענו באופן טבעי: מוזיקה אירית. חלק מכם אולי יזכירו גם את המוזיקה הסקוטית, וזהו זה. אך מוזיקה קלטית נמצאת בכל מקום שבו נמצאים צאצאי הקלטים, שהגיעו לאורך ההיסטוריה כמעט לכל פינה בעולם. באירופה אפשר למצוא אותם לא רק בבריטני, אלא גם באירלנד, סקוטלנד, וויילס, האי מן (Isle of Man) בים האירי, קורנוול (Cornwell) בדרום־מערב בריטניה ואסטוּריאס (Asturias) וגליסיה (Galicia) בצפון־מערב ספרד. הם פזורים גם באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, בניו זילנד ובאוסטרליה, שאליהן הגיעו אבותיהם החל במאה ה־18. הרעיון הגאוני של פסטיבל בין־קלטי, שיאחד את כשרונות המוזיקה הקלטית מכל העולם במקום אחד, היה רק עניין של זמן ושל יוזמה. בסופו של דבר הוא קרם עור וגידים בלוריאן ויצא לדרך ב־1971.

ארץ הפסטיבלים
ז'אן פייר פישאר, יליד 1945, הוא זה שהגה את הפסטיבל, יזם אותו ונלחם על קיומו. פישאר, נשיא איגוד הפסטיבלים בצרפת, שמנהל את הקונסרבטוריון האזורי של בריטני מאז 1981, הוא איש רב פעלים בכל הקשור למוזיקה קלטית: נגן קורנמוז (איך לא) ואלוף בריטני בכלי זה לשנת 1969; מחבר ספרים ומפיק סרטים ותקליטים; חוקר של "דרכי הקלטים" מטעם הקהילה האירופית; שותף פעיל בפסטיבל הקשר הקלטי (Celtic Connection) בגלזגו שבסקוטלנד, בפסטיבל הבין־קלטי בלואיזיאנה ובפסטיבל ניו אורלינס שבארצות הברית; ומארגן פעילויות וקונצרטים לשם הפצת המוזיקה הקלטית במקומות שונים

בארץ מוכרת המוזיקה הקלטית בעיקר באמצעות מבצעים איריים כמו הצ'יפטיינז, ואן
מוריסון, שינייד אוקונור, להקת הפוגז, אניה 
ומשפחתה, שהקימו את להקת קלאנאד. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך  לקרוא בעיתון על מוזיקה מבלי לשמוע אותה זה בערך כמו לשמוע דיון ברדיו על זרמים בציור

בעולם (בהם מדינות במזרח אסיה, באמריקה הדרומית וגם באיזור המזרח התיכון). "לבטח אמצא זמן פנוי להגיע לישראל כדי להפיץ את המוזיקה שלנו בארץ הקודש", אומר האיש המקסים הזה כטוב לבו בבירה בחיוך רחב, אך גם בלא מעט רצינות.
"מאז ומתמיד היתה צרפת ארץ הפסטיבלים", מסביר פישאר, "אך כל פסטיבל היה מוקדש לקטגוריה מסוימת: קולנוע, מוזיקה קלאסית, ג'אז, תיאטרון וכיוצא בזה. הפסטיבל בלוריאן הוא יוצא דופן, כי הוא מקום מפגש לקול ולכל ביטוייה של התרבות הקלטית בת זמננו. בפסטיבל הבין־קלטי הזה אנחנו מפגישים בין כל צורות המוזיקה ששורשיהן בשבטים קלטיים, משירים מסורתיים בני אלף שנים לפולק, רוק, פופ, ג'אז וכמובן גם מוזיקה סימפונית. לצד המוזיקה יש כאן ביטוי נרחב לקולנוע, ציור ופיסול, מחול, היסטוריה, ספרות ואוּמנות בניית כלי הנגינה הקלטיים. מדובר בסדנה, חממה וצוות מוחות וכשרונות, שמקדמים את התרבות הקלטית ומעשירים אותה.
"דבר נוסף שייחודי לפסטיבל הוא עירוב בין התרבויות המקומיות ליצירה הבינלאומית. מובן שלהפקת מפגש בין־תרבותי כזה נדרשים סיוע גדול במימון מצד השלטונות ומאות מתנדבים מקומיים וזרים. בכל שנה מתדפקים על שעריהן של ערי הפסטיבל מאות סטודנטים, כדי לעזור ולתרום להצלחת המפעל הזה. לאחר סיום לימודיהם, גם אם עברו יותר מעשר שנים, כשלכל אחד הקריירה שלו כמשפטן, איש עסקים, רופא או מרצה, עדיין מתעקשים המתנדבים לחזור ללוריאן ולתרום מכישוריהם. להבדיל מהמתח, הצרחות והעצבים המלווים בדרך כלל את עולם הבידור והפסטיבלים, אנחנו עדיין נדיבים, עוזרים ומחייכים זה לזה".
חלון ראווה, כוח מניע, מקום לחילופי תרבויות – הפסטיבל הבין־קלטי של לוריאן נקט עמדה אסטרטגית. בנקודת זמן שבה הסתכנו קבוצות התרבות הקלטית (מלבד זו שבאירלנד) בגלישה לעבר השִכחה ועוררו עניין אולי רק בקרב כמה אתנולוגים, קם הפסטיבל הזה כדי להפיח רוח חיים באותה מורשת גוועת.
הכל סובב מעל המסורת ומתחתיה: איסוף חומרים, לימוד הרפרטואר ותחרויות נגינה בכלים מסורתיים בכל רחבי ה"ממלכה" הקלטית. כל מקום שבו יש מיעוט קלטי או סתם שוחרי תרבות קלטית ללא שורשים וייחוס, לשם נשלחת ידו של פישאר.

שירת פאבים ורוק מלוכלך
בארץ מוכרת המוזיקה הקלטית בעיקר באמצעות מבצעים איריים. די להזכיר את הצ'יפטיינז, הלהקה האירית המסורתית המפורסמת ביותר; ואן מוריסון, שערבב את המוזיקה האירית עם בלוז; שינייד אוקונור, שמרבה לשיר שירים מסורתיים בגאלית של אירלנד; להקת הפוגז, שמיזגה את שירת הפאבים האיריים עם רוק מלוכלך ובוטה, או מן הצד השני השירה הענוגה של אניה ומשפחתה, שהקימו את להקת קלאנאד (Clannad, בגאלית: שבט או משפחה) המלטפת והאוורירית. אחרונה חביבה היא להקת הפופ המצליחה הקורז, שמלהיטה במצעדי הפזמונים בלדות ענוגות עם צלילי חלילים איריים. דוגמאות נוספות לא חסרות, אך לקרוא בעיתון על מוזיקה מבלי לשמוע אותה זה בערך כמו לשמוע דיון ברדיו על זרמים בציור.
מובן שגם לברטונים יש האמנים שלהם. המפורסמים שבהם הם נגן הנבל הקלטי אלאן סטיוול ולהקת הרוק־פופ האתני טרי יאן, שקיימת זה שלושים שנה. מה שמייחד כיום את

סדנה ללימוד כלי נגינה מסורתיים. המוזיקה הקלטית מתנגנת בכל אתר בלוריאן: בחצר בית הספר התיכון לומדים ביום מחולות איריים, סקוטיים או ברטוניים, ובערב מוצעים מוקדי בידור רבים

המוזיקה הברטונית, ובא לידי ביטוי נכבד בפסטיבל, הוא הפתיחות של המוזיקאים הצעירים כלפי מה שקורה, לא רק בעולם המוזיקה האנגלוסכסית, אלא גם בעולם הרחב.
"המוזיקה הברטונית עברה בהיסטוריה מפה לאוזן ולאו דווקא כמוזיקה כתובה", אומר המוזיקאי יאן בונק. "האוזן שלנו קולטת באופן טבעי גם השפעות של תרבויות אחרות". בונק, בעבר חבר באחד הבאגאדים (תזמורות של מקישנים ונגני כלי נשיפה קלטיים) המפורסמים של בריטני, הקים את הלהקה חצוצרות מוזמביק, שמשלבת בין מוזיקה אפריקאית למקצבים קלטיים, מנגנת בבומבארדים (כלי נשיפה שדומה בצורתו לאבוב) לצד תופי דז'מבֶּה אפריקאיים. הלהקה משתמשת במרכיבים של ריתם אנד בלוז לצד מחול הגאבוט העתיק, והמלתחה שלה נעה בין תלבושות ברטוניות מסורתיות למדֵי היפ הופ.
ואכן, המוזיקה הברטונית מתערבבת כיום עם הרוק והראפ, הג'אז והרגאיי, המוזיקה הצוענית של מזרח אירופה ומערבה והמוזיקה של אפריקה הצפונית. כך חזיתי בפסטיבל בלוריאן גם בנגן חמת חלילים ברטוני (פטריק מולארד), שבטונים הגבוהים שאליהם הגיע ניסה להתחרות בסולנית בעלת הסופראן מנתץ הזכוכיות של מסתרי הקול הבולגרי — להקת הנשים המפורסמת מבולגריה. חוויה שבהחלט הכאיבה לאוזני.

כמו טקס פתיחת המכבייה
המוזיקה הקלטית מתנגנת בכל אתר בלוריאן. אתה יכול לפתוח את יומך בסדנאות ללימוד כלי הנגינה המסורתיים, אחר כך לעבור לחצר בית הספר התיכון כדי ללמוד מחולות איריים, סקוטיים או ברטוניים, ובערב לחלק את זמנך בין מוקדי הבידור הרבים. באצטדיון העירוני מתקיים מדי לילה מופע קסום של שירה, נגינה וריקוד קלטיים. לעתים נמצאים על כר הדשא כאלף משתתפים מכל התפוצות הקלטיות, במה שנראה לפחות כמו טקס פתיחת המכבייה.
בהאנגרים הגדולים של הנמל בעיר מתקיימות הופעות רוק ופופ אתני מול קהל של רבבות, שבהן משתמשים במערכות הסאונד והתאורה המודרניות ביותר, ובאולמות שונים בעיר מתקיימים קונצרטים עם יותר כלים אקוסטיים. האמנים הנחשבים והידועים ביותר נפגשים עם הקהל בכיכרות ובקרנות רחוב וחותמים למעריציהם על גבי הדיסקים שלהם. בעשרות מסעדות קטנות ובתי קפה הצמודים זה לזה מתארחים הרכבים קטנים יותר, אך רועשים לעתים לא פחות.
"המקומות הקטנים האלה הם החממה של כל האמנים הצעירים בתחילת דרכם", אומר לי סולן נפלא של להקת רוק צעירה משכנעת ביותר. "כולנו חולמים להגיע יום אחד להאנגרים הגדולים, אך בינתיים אנחנו כאן, מחכים שיגלו אותנו". מובן שבשדרות המרכזיות של הפסטיבל, שלאורכן פזורים עשרות מסעדות ובתי קפה, מתערבבים צלילי המופעים, אך למי אכפת כל עוד הבירה, הוויסקי או הסיידר זורמים בשפע.
המקום הרועש והשמח ביותר בכל לילה הוא האולם שבו מתרחשת "חגיגת הלילה" (בברטונית: fest-noz). החגיגה הזו, שמתקיימת כמעט בכל סוף שבוע בערים ברטוניות, היא הד והמשך למסורת החגיגות שהתקיימו בחצרות החוות החקלאיות בשמחת כלולות של בני האיכרים או בחנוכת בית חווה חדש. מאז 1955 הועברו המסיבות הללו לאולמות סגורים.
לחגיגות הלילה של הפסטיבל מגיעים בני המקום עם נציגים לא מעטים של חצי מיליון האורחים, כדי לחולל במקצבים הקלטיים המטריפים. על הבמה נמצאים תמיד שני נגנים או יותר, שמנגנים בכלים מסורתיים כמו ביניו (חמת חלילים ברטונית קטנה), גאיטה (חמת חלילים ספרדית), ובומבארד או בכלים אלקטרוניים ומתחלפים בערך כל חצי שעה. באולם המכוסה רצפת עץ, לשם הדגשת רקיעות הרגליים של המחוללים, תמצאו בני שנתיים עד תשעים, הרוקדים שורות־שורות.
אתה משלב את הזרת שלך בזרתות של שכניך מימין ומשמאל, נע בשורה עקלקלה לאורך האולם ולרוחבו, פניך אל השורות הנעות מולך, גבך אל השורות שמאחוריך, וכשאתה מגיע לקצה האולם, זה הזמן להסתובב ולשנות כיוון. הריקוד הזה מכניס אותך במהירות לטראנס, רקיעות הרגליים הקצובות מערפלות את חושיך, צלילי הנגינה מגיעים אליך מתוך מסך של אדי אלכוהול וריחות הבשמים, האפטרשייב והזיעה של המחוללים לידך ומולך – עדלאידע.

תודת המערכת לחברת אייר פראנס על עזרתה הרבה בהפקת הכתבה.

הפוסט מוזיקה קלטית: פסטיבל קורנמוז הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%a7%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%9e%d7%95%d7%96/feed/ 0 פריז – חנות הספרים שייקספיר אנד קומפניhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%93-%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%a4%d7%a0%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2596-%25d7%2597%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a1%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%25a1%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%25a8-%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2593-%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%259e%25d7%25a4%25d7%25a0%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%93-%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%a4%d7%a0%d7%99/#respond Sun, 01 May 2011 00:11:13 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%93-%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%a4%d7%a0%d7%99/"שייקספיר אנד קומפני" היא לא רק חנות הספרים המפורסמת ביותר בפריז. זהו עולם בתוך עולם, מבוך של כוכים וחדרונים, שמציע גם לינת לילה
על מדפי ספרים, מסיבות תה ספרותיות, קבלה ללא תנאי ואוסף יוצא דופן של
אנשים והתרחשויות.
שון לוין וסופי לובטון, שליחי "מסע אחר",
צללו לנבכי המקום הקדוש הזה.

הפוסט פריז – חנות הספרים שייקספיר אנד קומפני הופיע ראשון במסע אחר

]]>

בליבה של פריז, מול הנוטר דאם, על הגדה השמאלית של נהר סן, בקילומטר אפס, הנקודה שממנה נמדדים כל המרחקים בפריז, נמצא אי קטן, שמתנהל באנגלית. "שייקספיר אנד קומפני"

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
קומת הקרקע של "שייקספיר אנד קומפני". שלוש קומות של ספרים, עולם שלם ומוגן, שבו הקריאה והכתיבה הן החוקים היחידים

(Shakespeare & Company), אולי חנות הספרים המפורסמת ביותר בצרפת, היא מבוך סבוך של חדרונים, כוכים, שולחנות כתיבה, מדרגות עץ עתיקות ואינסוף מדפים, ואפשר למצוא בה מבחר בלתי צפוי של ספרים משומשים וחדשים, בעיקר באנגלית, אוסף מגוון לא פחות של אנשים, רובם דוברי אנגלית, ושלל התרחשויות יומיות וליליות יוצאות דופן.

"זאת לא רק חנות, זה כמו קרוואן גדול, כמו קמפינג", אומרת לוסי, בחורה אוסטרלית גבוהה ובלונדינית בת 17, עם חיוך שרוצה לתת אמון בעולם. לפני כשנה היא יצאה לטיול ארוך באירופה. כשהגיעה לפריז ולא היה לה מקום לישון, הרשה לה ג'ורג' וויטמן – המייסד, הבעלים והרוח החיה של החנות – ללון ב"חדר הסופרים" שבקומה השלישית.

כי שלוש הקומות של "שייקספיר אנד קומפני" הן לא רק שורות של מדפים עמוסי ספרים, אלא גם הבית של ג'ורג' וויטמן וה־"Tumbleweed Hotel" ("מלון העשב המתעלעל"), שבו כל מי שרוצה יכול ללון לילה אחד או יותר, ללא תשלום. מקום להתבודדות ומקלט, שכל מי שמגיע אליו מתקבל בזרועות פתוחות.

ג'ורג', בן 88, אוהב אנשים כותבים, וסופרים תמיד מוזמנים להתארח בחדר הסופרים או לישון על אחד ממדפי העץ הרחבים בחנות, שהופכים עם רדת הלילה למיטות. אבל ג'ורג' לא יסרב לאף אחד, גם אם אינו סופר. "היה נדיב לזרים", הוא המוטו שלו, "יכול להיות שהם מלאכים בתחפושת".
"אני מעריצה את ג'ורג'", אומרת לוסי, "אבל הוא מפחיד אותי קצת. הוא מעיר אותנו כל בוקר בצעקות – 'איפה האוטוביוגרפיה שלכם? כתבתם כבר את האוטוביוגרפיה?'". כי זאת התמורה היחידה שג'ורג' מצפה לה ממי שמבלה את הלילה בחנות – ביוגרפיה תמציתית מכל אורח, ועדיף בצירוף תמונה קטנה.

המיתוסים נרקמים סביב ג'ורג' כפי שהם מתהווים סביב קדושים – כדי לתת לסיפור חייהם מימד דרמטי, כדי לרגש את העולים לרגל, כדי להפוך את האמונה למשהו חיוני

המינגוויי הולך לאיבוד
ג'ורג' פתח את החנות ב־1951, אבל כבר בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כאשר בפריז חיו סופרים אמריקאים רבים, פעלה בעיר, ברחוב ל'אודאון (l’Odéon), חנות ספרים בשם
"שייקספיר אנד קומפני", שהתמחתה בספרות אמריקאית ואנגלית.

באותן שנים היתה פריז מעין אכסניה לסופרי "הדור האבוד" – ארנסט המינגוויי, סקוט פיצג'רלד, ג'ון דוס פאסוס, ג'וּנה בארנס, אי.אי קאמינגס וכותבים נוספים, שהפכו את פריז למרכז פעילותם הספרותית. סופרים אלה התבגרו במהלך מלחמת העולם הראשונה, רכשו את המוניטין הספרותיים שלהם בשנות העשרים, אך גלו מארצות הברית בעקבות תחושות של אובדן ערכים, ניכור ואכזבה מהחברה האמריקאית, שנראתה להם פרובינציאלית, חומרנית ושוממת מבחינה רוחנית.

הכינוי "הדור האבוד" דבק בהם

"שייקספיר אנד קומפני" המקורית היתה נמל חניה ומקום מפגש לסופרי "הדור האבוד": ארנסט המינגווי, סקוט פיצג'רלד, אי.אי. קאמינגס ואחרים. החנות היתה מקום נעים ובטוח למפגש בין יוצרים ותרבויות

בעקבות ההערה "אתם כולכם דור אבוד", שזרקה גרטרוד סטיין, סופרת יהודייה־אמריקאית שחיתה בפריז מ־1903 וניהלה בו סלון ספרותי פופולרי, לארנסט המינגוויי; הערה שהופיעה אחר כך כמוטו לספרו "וזרח השמש", שראה אור בשנת 1926 ושרטט את דיוקנם של אמריקאים מאוכזבים שגלו לפריז באותן שנים.
"שייקספיר אנד קומפני" של אותה תקופה היתה נמל חניה ומקום מפגש לסופרים אמריקאים, אנגלים ואירים רבים שהגיעו לפריז. החנות שימשה גם מרכז לכותבים ולמתרגמים צרפתים, שרצו להעמיק את היכרותם עם הספרות האנגלית והאמריקאית.

את החנות, שכללה גם ספריית השאלה עשירה, הקימה לאחר מלחמת העולם הראשונה סילביה ביץ', דמות בולטת בקרב אנשי הרוח האמריקאים שחיו בפריז באותם ימים, ומו"לית שפרסמה לראשונה, ב־1922, את "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, והמשיכה להפיצו בכל התקופה שהספר היה מוחרם ואסור למכירה באנגליה ובארצות הברית בשל מתירנותו (ראו "מסע אחר" 102).

במהלך שני העשורים שבין מלחמות העולם ייבאה סילביה ביץ' ל"שייקספיר אנד קומפני" את מיטב הספרות האנגלו־אמריקאית מכל הזמנים, אך פעילות זו באה לקיצה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר בפריז שלט צבא הכיבוש הנאצי. ב־1941 סירבה ביץ' למכור לחייל גרמני עותק של "יוליסס", ובשל חששה מתגובת צבא הכיבוש למעשה סגרה את החנות בן לילה.

בספר זכרונותיו על פריז, "A Moveable Feast", כתב המינגוויי, 20 שנה לאחר סגירת החנות וספריית ההשאלה, כי היא היתה "מקום חמים ולבבי עם תנור חימום גדול בחורף, שולחנות ומדפי ספרים, ספרים חדשים בחלון ותמונות של סופרים מפורסמים, מתים וחיים, על גבי הקירות… לסילביה היו פנים חיוניות ומפוסלות בקווים חדים, עיניים חומות שהיו מלאות חיים כמו של חיה קטנה".

ואני חושב לעצמי, כך היא חנות הספרים גם עכשיו; כך הוא ג'ורג' וויטמן. ג'ורג' הגיע לפריז ב־1946, אחרי שנות נדודים באמריקה הדרומית. ב־1951 הוא פתח חנות ספרים בשם "לה מיסטרל", וכאשר נפטרה סילביה ביץ' ב־1962, שינה את שם החנות ל"שייקספיר אנד קומפני", כדי לשמר את מסורת החנות ואת רוחה. כמחווה של כבוד קרא ג'ורג' לבתו סילביה ביץ' וויטמן, והעניק לספרייה שבקומה הראשונה את השם "ספריית סילביה ביץ'".

מפתח גדול למקומות סודיים

ג'וקים קטנים חוצים את השולחן הנמוך ליד מיטתי, עוברים על פני מהדורה של "אלף לילה ולילה" משנת
1899 לכיוון "הקוסם מארץ עוץ". לא קל להירדם בחנות ספרים


ג'ורג' חוצה את הפרוזדור מהסטודיו שלו לספרייה שבקומה הראשונה של החנות, ומזמין אותי להצטרף אליו למקום שבו הוא עובד. גבר בסוף שנות השמונים לחייו, נמוך, עם שיער פרוע ובגדים מרופטים, חליפה חומה וחולצה שפעם היתה כנראה לבנה. כשהוא מתקרב אלי אני שם לב לסנטר הלא מגולח, לשיער הלא מסורק, לעיניים החודרות (אשה אמריקאית שאני פוגש כאן, שהיתה בחנות לפני 20 שנה, כשהיתה בת 15, מספרת לי על הכריזמה שלו).

בכניסה לסטודיו, הריח הוא שמכה בי מיד. אני נשאר ליד הפתח, שממילא חסום על ידי שני כסאות ושולחן. על הרצפה ערמת ספרים ופנס פלסטיק צהוב, שאני כמעט מרסק כשאני עושה עוד צעד פנימה. זיתים שחורים על צלחת גדולה, שמונחת על כיסוי המיטה האפור של ג'ורג'. גוש בשר כבוש ופלח לימון על שולחן הכתיבה. על הכיסא שליד מיטתו מונח הספר "הצד המיני של החיים".

הריח חריף, אבל אני מתקשה להגדירו וגם לא מצליח לזהות מהיכן הוא בא. אולי מג'ורג'? אולי הוא שתיין? (ברברה כץ, אמריקאית שחיה בפריז מאז שנות השישים, זוכרת הרבה מריחואנה בימים ההם). "אתה בטח

כמה ממשתתפי מסיבת התה – צעירים ומבוגרים, תיירים וצרפתים, סטודנטים וגם זמרת עבר צרפתייה (משמאל), שפצחה בשירה מרגשת. בעלה, איש מבוגר שבא למסיבת התה בכל יום ראשון, חזר ושאל כל אחד מהנוכחים "האם הראיתי לך את אוסף התמונות שלי?". מי שלא הכיר אותו וענה "לא" נידון לשיחה בת חצי שעה, תוך דפדוף באחד מאוספי הצילומים המוזרים ביותר של אנשים מפורסמים

רוצה לראות את זה", הוא אומר ונותן לי את הדפים שמהם עומדים להוציא לאור עוד חוברת על החנות ותולדותיה. "אתה רוצה לראות גם את קלסר העיתונים שלמעלה, בקומת הסופרים?"
מהארונית הקטנה שליד המיטה מוציא ג'ורג' מפתח גדול, מהסוג שמכניס אותך למקומות סודיים. אנחנו עולים במדרגות עוד שתי קומות ואני מסתכל על האיש הקטן והאנרגטי הזה, מושך את עצמו למעלה בעזרת המעקה, מסרב להיכנע למה שהרגליים מכתיבות.

ג'ורג' פותח עוד דלת אפורה בקומה השלישית ואנחנו נכנסים לחדר הסופרים. באמצע החדר – שולחן עגול, מרופד בספרים. על הקיר היחידי ללא ספרים תלויה מראה גדולה, ממוסגרת בתצלומים ישנים של החנות ושל כותבים שהיו כאן – אלן גינזברג, ג'יימס בולדווין, טרומן קפוטה, נורמן מיילר. מתחת לחלון שולחן קטן, ועליו מלבן זכוכית המשמש משטח חלק לכתוב עליו, בקבוק דבש ושני גושים של זנגביל טרי.

"כמה אנשים ישנים כאן למעלה", אומר ג'ורג' תוך שהוא מוריד ספרים מהמדפים ומראה לי אילו מהם נכתבו על ידי סופרים שישנו במקום. הוא מצביע על ה"מיטות" המקיפות את החדר – מדפי עץ רחבים ועליהם מזרנים, שכמותם פזורים גם בחנות למטה ובספרייה.

ג'ורג' פותח ארונית נוספת
אנחנו עוברים מתחת לשלט: "אתם נכנסים לגלריית התמונות של הדור האבוד", ומגיעים למטבח. על גבי משטח העבודה הקטן והכיור רצים ג'וקים, נמלים ומיני חרקים שאני לא מזהה. הריח כאן חריף עוד יותר. אני צוחק מתוך מבוכה. "זה לא מצחיק", אומר ג'ורג' ומועך את החרקים בקצות אצבעותיו. "זה לא מצחיק", ואז הוא שוטף את ידו מתחת לברז, שטיפה

מסיבת התה של יום ראשון בחדר הסופרים שבו מתגוררת קת'לין (בתמונה), סופרת קנדית שזו לה הפעם השלישית בחנות. היא אחראית לאספקת העוגיות לערב, ובמהלך היום היא מתנדבת לעבוד בקופה

חפוזה, כאילו מתוך נימוס, כמו שגברים שוטפים את ידיהם אחרי שהם משתינים.

גם הקומה הזאת, כמו חנות הספרים והספרייה, היא מבוך של כוכים וחדרונים. ג'ורג' פותח ארונית נוספת ליד כניסה לעוד חדרון, שבו גרה באופן זמני סופרת קנדית. הוא מוציא כמה קלסרים, אחד מהם, בעובי עשרה סנטימטרים, מלא בקטעי עיתונות על "שייקספיר אנד קומפני" מאז שנות השישים המוקדמות.

הוא רוצה מאוד לתת, לעזור, לא בדרך שגורמת לך להרגיש שאתה חייב משהו בתמורה או שאתה עושה לו טובה בכך שאתה מסכים לקבל ממנו. ג'ורג' פשוט רוצה להיות בטוח שקיבלת את מה שאתה צריך, ואז הוא יוכל לשוב לעבודה שלו.

הוא מוסר לי את המפתח לקומת הסופרים, בלי שאלות. מספיק לו שהבעתי רצון לבלות כאן את הלילה, ושאני כותב. רק כשהוא משאיר אותי לבד בקומת הסופרים, בין המדפים והשלווה, אני מבין איזה מקום מדהים הוא יצר – עולם שלם ומוגן, על גבי שלוש קומות של ספרים, שבו הקריאה והכתיבה הן החוקים היחידים. עם המפתח בכיסי, אני מרגיש שיש לי חלק בבית הזה, שאני שייך.

אנדי וורהול וצנצנות זכוכית
בכל יום ראשון, מאז הקמתה של החנות, מתכנסים אנשים בקומת הסופרים לשתות תה, לשמוע שירה ולשוחח על ספרות. מסיבות התה של ג'ורג' הן "מוסד" הפתוח לכל המעוניין, אבל ספרות כבר מזמן אינה לב העניין כאן. זה מקום מפגש של אנשים שמרגישים זרים בעיר הגדולה ובאים לבלות יחד כמה שעות ביום ראשון אחר הצהריים.

יחד עם התה, ג'ורג' מכין לכולם פנקייקים. "הוא מכין בְּלִילָה חדשה פעם בשבועיים", מספרת לוסי, "אז יש לך מזל אם הגעת בשבוע הנכון".
ג'ורג' עומד במטבח, שנראה כמו קרון רכבת. פח אשפה מלא בזבל, ומעל לכל חצאי לימון סחוטים. קופסאות שימורים וחבילות קמח ואורז מצטופפות

גארנט, בחור צעיר מאוסטרליה, מסתובב כל הזמן עם כפפות גומי ורודות, מקרצף את הכיורים ומוריד זבל. הצעירים שעובדים בחנות לא מצפים לתשלום; הם עובדים תמורת מקום לישון

על המדפים כמו עבודת אמנות של אנדי וורהול.

על המדף העליון – שורה של צנצנות זכוכית מלאות בעוּבּרים. רק כשאני מוריד אחת מהן, תחתיתה דבוקה למדף אחרי 20 שנה לפחות של עמידה במקום הזה, אני רואה איפה היו פעם חרצניהם של האפרסקים, ומה שנראו לי כמו עיניים בהתהוות הם מסמרי ציפורן.
מאוחר יותר אני פוגש את קת'לין, סופרת קנדית בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, עם שיער מחומצן ומעיל פרווה מנומר. הוצאת ספרים מכובדת בטורונטו הזמינה ממנה ספר על עתידה הצפוי של קנדה אם היא תמשיך לשקוע ולהיעלם לתוך האימפריה האמריקאית.

זאת הפעם השלישית שהיא גרה כאן. הפעם הראשונה היתה לפני 12 שנה, והיא עדיין זוכרת את מסיבת התה. ג'ורג' מספר לכולם שהיא נשארת בחנות למשך שנה שלמה, אך היא בספק אם תרצה לבלות כאן את החורף. במהלך היום היא מתנדבת לעבוד בקופה, בזמן שהבחורים הצעירים – כמעט כולם כאן בשנות העשרים המוקדמות מאוד שלהם – מסדרים את המדפים ואת השולחנות עם הספרים המוזלים בחזית החנות. איש אינו מצפה לתשלום, הם עובדים תמורת מקום לישון.

באחת עשרה בלילה עדיין מסתובבים אנשים בחנות למטה ובקומת הספרייה. איש זקן ישן על כורסה פינתית, תייר מבלגיה יושב על אחת המיטות וכותב ביומנו, וגארנט האוסטרלי, שמסתובב כל הזמן עם כפפות גומי ורודות, מקרצף את הכיורים ומוריד זבל בהנאה גדולה. הוא מקים בימים אלה רשת של חברות הפקה קטנות בכל העולם, ובא לנוח מההמולה אצל ג'ורג'.

מאחורי שולחן גדול ליד החלון יושב אבלמיט, עיתונאי אוּגוּרי מסין, בן 31, שהיה במאי של סרטים תיעודיים בטלוויזיה הסינית עד שמאס בצנזורה הנוקשה והחליט לטייל במערב. כל מה שהוא רוצה זה ללמוד על תרבויות שונות – הוא אפילו בילה חודש בקיבוץ רמות מנשה – אבל הוא מרגיש בודד במערב. "אנשים כאן לא רוצים שתתקרב יותר מדי", הוא אומר. "הם אנוכיים. הכל כאן זה שלי, שלי, שלי; אין שלנו. אני מתגעגע לחברים שלי באוּרוּמצ'י. היינו יוצאים לשתות יחד. הולכים להרבה חתונות".

קת'לין והמאהב מתנשמים בכבדות
לקראת חצות אני חוזר לקומת הסופרים, ליהנות ממעט השקט שנותר לפני שלוסי וקת'לין חוזרות לישון. על השולחן, קערה מלאה בתפוחים צהובים־ירוקים. על המדף, קערה עם ענבים נרקבים. מתישהו הם ייהפכו לצימוקים או ליין.
אפשר להרגיש כאן את העבר, קשר רוחני ומהותי לחנות המקורית וגם לגלגול קודם של הבניין – מנזר שעמד כאן במאה ה־17. ג'ורג' רואה את עצמו כאח לוּמייֶר (בצרפתית: אור), הנזיר שהיה אחראי להדלקת הפנסים כאשר החשכה החלה לרדת.

חושך בחוץ, ונוטר דאם מוארת כאילו היא זוהרת מעצמה ולא מזרקורים ענקיים. הלוואי שהיה לי מקום כזה כשהייתי בשנות העשרים שלי, כשכל מה שרציתי היה להיות סופר ולהיות מאוהב.
הספרים שמסביבי, יותר מאשר הם אובייקטים לקריאה, הם בעלי ערך

לאורך כל היום יש טפטוף עקבי של אנשים שבאים לבדוק אם החנות פתוחה, לקנות ספר או רק לצלם את חזית החנות, כדי להוכיח שהיו כאן

פטישיסטי, דתי. מספיק לי להיות בקרבתם. אני לא רוצה לעיין בספרים עם כותרים כמו "מסעות לאוטופיה", "דין נוכרי", "ניצחון אפל", "האוהבים הגדולים". אבל יש גם את "עלי דשא" וכמה ביוגרפיות של המשורר האמריקאי וולט וויטמן, שלפי האגדה ג'ורג' הוא נינו. כשמבקשים מג'ורג' לאשר את השמועה, הוא מושך בכתפיו ומחייך.

אגדה נוספת מספרת כי ג'ורג' הוא אב לחמישה ילדים, שחיים בניו אורלינס. המיתוסים נרקמים סביבו כפי שהם מתהווים סביב קדושים – כדי לתת לסיפור חייהם מימד דרמטי, כדי לרגש את העולים לרגל, כדי להפוך את האמונה למשהו חיוני.
אני פורש את שק השינה שלי על הקומה הראשונה של מיטת הקומתיים בפינת השינה, ליד המטבח. ג'וקים קטנים חוצים את השולחן הנמוך ליד מיטתי, עוברים על פני מהדורה של "אלף לילה ולילה" משנת 1899 לכיוון "הקוסם מארץ עוץ". לא קל להירדם בחנות ספרים.

אני עדיין ער בשלוש לפנות בוקר, כשקת'לין חוזרת, מתנדנדת מקיר לקיר. אני רואה רק צלליות שמחפשות מתג כדי להדליק את האור. בסוף אני מדליק אותו לידי. מאחורי קת'לין עומד פריזאי רציני, מחזיק בפרווה המנומרת שלה כמו שמלצר יין מחזיק במטלית לבנה.
"אוי", היא אומרת ומנסה לעמוד זקוף. "איך האור הזה נדלק?"
"אני הדלקתי אותו", אני אומר.
"אתה הדלקת אותו?", היא שואלת.
"כן, אני".
"אה, אתה הדלקת אותו".

בארבע לפנות בוקר קת'לין והמאהב שלה מתנשמים בכבדות ומצחקקים מעברה השני של מחיצת העץ ליד ראשי. אני שוקל אם לקחת את שק השינה שלי וללכת לישון למטה, עם הצעירים שמאכלסים את החנות, או שאולי הזוג יבקש ממני להצטרף אליהם, או לפחות להסתכל. אני נזכר במה שלוסי אמרה קודם, שהמקום הוא כמו קרוואן גדול, כמו קמפינג.

מה יקרה כשג'ורג' ימות?
בבוקר אני פוגש את ג'ורג' במטבח, מכין לעצמו ארוחת בוקר. "כתבת כבר את האוטוביוגרפיה שלך?", הוא שואל. אני נותן לו את שלוש הפסקאות שכתבתי. "כשתגמור כאן", הוא אומר בדרכו למטה עם הטוסט והקפה ביד, "תכבה את האור ותסגור את הדלת מאחוריך".

הסופר ומדריך הטיולים פול ג'נסי, עוד אמריקאי שחי בפריז ועדיין מגיע לחנות מדי פעם כדי לכתוב, אומר שלג'ורג' לא היה מעולם מי שידאג לו. ואני תוהה, האם ג'ורג' נותן לאחרים את מה שהיה רוצה לקבל מהם יותר מכל – דאגה וקבלה ללא תנאי? האם היכולת הזאת שלו לתת היא שעושה את "שייקספיר אנד קומפני" למקום קדוש?

בזמן שפול ואני משוחחים יש טפטוף עקבי של אנשים שבאים לבדוק אם החנות פתוחה, לקנות ספר – לא ממש חשוב איזה, שתהיה מזכרת מפריז – או סתם לצלם את חזית החנות, כדי להוכיח שהיו כאן.
לכולם כאן ברור שאין הפרדה בין ג'ורג' לחנות. "שייקספיר אנד קומפני" היא ייעודו של ג'ורג'. אבל שליחויות תלויות בחזונם של יחידים, בתשוקתם, בנחישותם, בשיגעון שלהם. מה יקרה לחנות כשג'ורג' ימות?

האם המחשבה שלא יהיה מי שיתפוס את מקומו היא שגורמת לו להמשיך? ומה יקרה אם הבעלים החדשים של החנות ינקו אותה, יצבעו את הקירות וייקחו כסף מהאורחים שנוטים ללון? האם ימצאו דרך לשמר במקום את רוחו של ג'ורג', כפי שהוא עשה לזו של סילביה ביץ'?

הפוסט פריז – חנות הספרים שייקספיר אנד קומפני הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%a0%d7%93-%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%a4%d7%a0%d7%99/feed/ 0 פריז: ליד הקלאסיקה, מתחת לאףhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%9c%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%a3/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2596-%25d7%259c%25d7%2599%25d7%2593-%25d7%2594%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%2590%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%259e%25d7%25aa%25d7%2597%25d7%25aa-%25d7%259c%25d7%2590%25d7%25a3 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%9c%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%a3/#respond Sun, 31 Oct 2010 11:24:49 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%9c%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%a3/כמה פעמים קרה לכם שבזבזתם זמן יקר בתור לאטרקציות הגדולות של פריז? כדאי לדעת שבסמוך לאותן אטרקציות יש מקומות מיוחדים, קטנים, מעניינים וכמעט ריקים מתיירים. הצעה לביקור בשישה מקומות כאלה

הפוסט פריז: ליד הקלאסיקה, מתחת לאף הופיע ראשון במסע אחר

]]> קרוב לאתרים המתוירים ביותר בפריז מצויות הפתעות קטנות וגדולות שרוב הציבור פוסח עליהן מחוסר ידיעה או בשל רוויה ועייפות. הנה כמה מהפנינים הללו, שמספר המבקרים המגיעים אליהן קטן יחסית, ולכן הביקור בהן נוח ונעים.

צמוד למרכז פומפידו: אטלייה ברנקוזי
לרגלי מרכז פומפידו (Centre Pompidou), בפינה הימנית של הכיכר כשעומדים בגבנו אל חזית המבנה, נמצא האטלייה של הפסל הצרפתי ממוצא רומני קונסטנטין ברנקוזי (Atelier Brancusi). הוא חי בפריז מ-1904 ועד מותו ב-1957, ולפני שהלך לעולמו נהג בחוכמה: הוא הוריש למדינה את הסדנה שלו וציווה שתשוחזר על כל פרטיה ותכולתה, לרבות הרהיטים, המכשירים, הסקיצות, אפילו כיווּן עמידתם של הפסלים הגמורים והמותחלים שנמצאו בה בעת פטירתו. וכך היה. כבוד גדול עשו לו הצרפתים, מה שמוכיח שכדאי לדעת לתת, ולמי, ובאילו תנאים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הסדנה המשוחזרת נפתחה ב-1962 במוזיאון לאמנות מודרנית שברובע ה-16, אך בקנה מידה קטן מהמקור. עם פתיחת מרכז פומפידו הועברה הסדנה למבנה ברחבתו, הפעם בגודל מלא. אף שהביקור בה כלול בכרטיס של מרכז פומפידו, לא רבים נכנסים אליה, פשוט משום שאינם יודעים בדיוק מה זה. אבל אלה שנכנסים יושבים בנחת על הספסלים שמסביב לחדרי האטלייה הסגורים בקירות זכוכית וצופים בעבר החנוט.

כתובת: Place Georges Pompidou, הרובע ה-4
מטרו: Rambuteau, Hôtel de Ville, Châtelet
תשלום: כלול במחיר הכרטיס למרכז פומפידו

קרוב לפיגאל: מוזיאון החיים הרומנטיים
כשמטיילים ברובע פיגאל (Pigalle), מומלץ לחמוק מכיכר בלאנש (Place Blanche) מעט דרומה. כעשר דקות הליכה מהכיכר, ברחוב שפטאל (Rue Chaptal) נמצא מוזיאון החיים הרומנטיים (Musée de la Vie Romantique). הבית עם הגינה מוקדש לזכר הבעלים לשעבר, ארי שפר, ובעצם לזכר תנועה שלמה באמנות ואמנים רבים ומהוללים שמשום מה התרכזו אז ברובע ה-9.

שפר (1858-1795) הוא צייר ממוצא הולנדי שעקר עם אמו לפריז. הוא התיידד עם מי שהפך ברבות הימים למלך לואי-פיליפ, מוּנָה מורה לילדיו, ובהמשך – דיוקנאי בית המלוכה. הבית נבנה ב-1830, ושפר הקים בו שתי סדנאות, לעבודה ולאירוח. כחביב המלך, צייר ואירח את כל המי ומי האינטלקטואלי והאמנותי, כמו פרנץ ליסט, צ'רלס דיקנס וגיום אפולינר, ודיוקנותיו הם תיעוד של החברה בתקופתו. בין שכניו היו הציירים אז'ן דלקרואה ותיאודור ז'ריקו, ועמם ועם עוד שכן אחד, ויקטור הוגו, השתתף שפר במאבק הרומנטיציזם נגד הקלאסיציזם.

ב-1985 מסרה המשפחה את הבית לידי העירייה. המוזיאון במקום מציג את יצירתו של שפר במסגרת שבה חי – כלומר באטלייה-הטרקלין המשוחזר, המכיל גם ספרייה שנצברה במשך ארבעה דורות. המקום משמש גם אתר זיכרון לז'ורז' סאנד (1876-1804), סופרת, שכנה וידידה, ששמה האמיתי היה אורור דופֶן. סאנד היא סופרת צרפתייה מהמאה ה-19 שהיתה משוחררת ופמיניסטית עוד לפני היות המושג. נכדתה אצרה כל חפץ אישי שלה, והאוסף מוצג בטרקלינים המשחזרים את דירתה. שופן, המלחין הנודע, וסאנד חיו ברחוב פיגאל 20. אחר כך עקרו "המאהבים האיומים" לשתי דירות סמוכות בקריית אמנים קרובה – כמו סארטר ובובואר כמאה שנה אחר כך.

במוזיאון הקטן מוצגות לעתים תערוכות זמניות מרשימות, כמו זו שזומנה לי: אספנים פרטיים ניאותו לחשוף אוצרות קטנים שברשותם, וכך נבנתה תערוכה של כשמונים רישומים רומנטיים בפורמט קטן, עם קסם עצום וטעם רב. ויקטור הוגו, בודלר, דלקרואה וז'ריקו, ביצירות שהן ההפך הגמור מעבודותיהם הגדולות שבלובר.

כתובת: 16 Rue Chaptal, הרובע ה-9
מטרו: Saint Georges, Blanche, Pigalle
הכניסה בתשלום

אטלייה ברנקוזי שייך למרכז פומפידו וצמוד לו, אך מעטים יודעים על קיומו

מול נוטרדאם: הקריפטה הארכיאולוגית
הקריפטה הארכיאולוגית (La Crypte Archéologique) שמתחת לרחבת נוטרדאם חיונית להבנת פריז כשזו עוד נקראה בפי הרומאים "לוטציה". היא מציגה את ממצאי החפירות שנערכו שם, במקום שבו נמצאו. הפארווי (Parvis, רחבה) ההולך משערי כנסיית נוטרדאם מערבה, שימש בעבר הרחוק רחוב, ואת שרידיו רואים בקריפטה התת קרקעית. כשהפארווי ריק מבחינים בקווי המתאר של הרחוב ההוא ושל מבנים ששרידיהם נמצאים מתחתינו.

לקריפטה נכנסים דרך הכניסה לחניון שבצד המערבי של הרחבה. מיד בכניסה נשקפים מבעד לזכוכית שרידי אולמות מהתקופה הגאלו-רומית המאוחרת. האתר המרתק מחבר בין העבר הרחוק לעבר הקרוב. הסיור עובר במסלול ארוך מסביב לחפירות, כאשר מערכת תאורה מאפשרת להאיר בכל פעם פריטים מתקופות שונות, והם מוסברים היטב (גם באנגלית). ייתכן שבעתיד, עם הרחבת החפירות, תוגדל הקריפטה ואפשר יהיה לבקר ביסודות הכנסייה הראשונה שכבר נחשפו מתחת לנוטרדאם – כנסיית סנט אטיין שהוקמה במאה השישית.

כתובת: 1 Place du Parvis, הרובע ה-4
מטרו: Cité, Saint Michel, Chatelet
הכניסה בתשלום

מול הלובר: כנסיית סן ז'רמן ל'אוקסרואה
כשיוצאים מהחצר הרבועה של הלובר מזרחה ניצבים מול כנסיית סן ז'רמן ל'אוקסרואה (L'église Saint Germain l'Auxerrois) ומתרשמים ממקוריותה, מרוחבה ומההרמוניה שלה. היא נראית כטירה ולרגע נדמה שהיא מוכפלת בגלל שני האגפים הדומים והצריח שביניהם. במהרה מבחינים ששני האגפים אינם זהים, ושהימני, זה שקרוב לנהר סן, עתיק הרבה יותר. ואכן, הצד הימני החל להיבנות במאה העשירית, ואילו הבית הצמוד, הזהה כמעט, הוא מהמאה ה-19.

הכנסייה למודת סבל. הכל החל כבית יראה קטן שנוסד בראשית המאה השישית. המקום שימש בית טבילה לתינוקות הגדה הימנית, שבתקופות שיטפון היו עלולים חלילה למות לפני שייטבלו, ואם אי אפשר להצילם, חשוב לגאול את נפשותיהם. הפולשים הנורמנדים הרסוה, ולאחר מכן נבנתה שם כנסייה מלכותית במשך 400 שנה. המהפכה הפכה אותה לבית מלאכה, למתבן ולתחנת משטרה. ב-1831 נבזזה והוסבה לעיריית הרובע, אך זמן קצר לאחר מכן חזרה לשמש כנסייה.

מחריביה יצאו גם מתוכה: הכמרים במאה ה-18 לקו בטעם הרע של אותה התקופה והכניסו "שיפורים" גסים. למשל, הם מרחו על הקירות והתקרות טיח לבן כדי למחות את זכר "הגותיות המזוויעה" וחרצו בעמודים כדי לשוות להם סגנון יווני. במאה ה-19, כשמונה האדריכל המהולל ויולה לה דוק, משקם נוטרדאם, לשקם את הנזקים, לא לכולם נמצאה תקנה.

הסיור בכנסייה מרשים. בעיקר פסל ז'רמן הקדוש מהמאה ה-12 שמימין לכניסה, וקפלת סן סקרמן שבה פסל של הבתולה מהמאה ה-15 מעץ צבוע. התרשמתי מטריפטיכון (ציור המחולק לשלושה) יפהפה, מהיציע המלכותי שבאמצע הכנסייה ומרטאבל (ציור על לוחות לא קבועים בקיר, המוצבים מאחורי המזבח ואפשר לשנות את העמדתם) פלמי שנמצא מאחורי היציע. הפעמון היחיד בכנסייה שרד מ-1529 ונכנס להיסטוריה העקובה מדם של פריז: האצולה חששה שהפרוטסטנטים המקיפים את שארל התשיעי שולטים בו ויתפסו את השלטון. באישורו של שארל, קבעו הקושרים הקתולים את הצלצול כסימן מוסכם להתחיל בטבח, וב-1572 ערכו בפרוטסטנטים קטל איום ונורא.

כתובת: 2 Place du Louvre, הרובע ה-1
מטרו: Louvre-Rivoli
תשלום: הכניסה חינם

אטלייה ברנקוזי. המקום משחזר את סדנת העבודה של הפסל קונסטנטין ברנקוזי

עליית הגג של האנוואליד: מוזיאון פלאן רלייף
המוזיאון השוכן באנוואליד (Les Invalides) מוקדש לצבא ולמלחמות וכולל גם קבר נפוליאון. הוא אינו מעניין במיוחד, ואף על פי כן הַמלצתי לבקר בו מפורשת, ולו בזכות המוזיאון הקטן הנחבא בקומה הרביעית. מוזיאון פלאן רלייף (Plans Reliefs) מציג מפות תבליט בקנה מידה קטן של ערי מבצר שנבנו לאורך האוקיינוס האטלנטי, הפירנאים והים התיכון. המפות כוללות את הביצורים, דמויות זעירות ואת הנופים שמסביב, והכל בצבעים חיים ובתאורה דיסקרטית.

דברי ימי תורת הביצורים המוצגים לפנינו שולִיים בהשוואה לפן האמנותי של התבליטים – עבודת פסיפס נפלאה שהתמחה בה בית מלאכה יחיד בצפון צרפת. היצירה החלה ב-1668, ולפני המהפכה הצרפתית הועברה לעליית הגג של האנוואליד. המהפכה לא התייחסה לתבליטים כאל נכסי מלך שדינם החרמה משום שנזקקה למידע שהכילו. היצירה נמשכה עד 1870 ופסקה רק משנעלם הצורך, כלומר משחדלו לבנות ערי מבצר.

כתובת: Hôtel National des Invalides, הרובע ה-7
מטרו: La Tour-Maubourg, Varenne, Invalides
הכניסה בתשלום

בשולי אקול מיליטר: הגן של אונסק"ו
בדרום הרובע ה-7, בפינה הדרומית-מערבית של אקול מיליטר (École Militaire), נמצא בית אונסק"ו, ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות. למבנה יש מתכונת מעניינת של Y שכל אחת מצלעותיו קעורה. בכיכר פונטנואה (Place de Fontenoy), שם נמצאת הכניסה הראשית, הצלע הקעורה תואמת את צורת הבניין הישן שמעבר לכיכר ויוצרת אפקט נאה. בהמשך הוסיפו מבנים המשבשים את ההרמוניה, והארגון התרחב לרחובות סמוכים. האם להסיק מכך שהתרבות העולמית משגשגת, או שמא זו תוצאת התרבותן האינפלציונית של מדינות ושל חוק הריבוי הטבעי של כל מִנהל ציבורי?

הבית והגינה אוצרים יצירות של אמנים ממדינות רבות. בדלפק מחלקת הביקורים אפשר להצטייד במדריך קצרצר ובעלון מפורט לגן היפני הראוי להתעמקות. הגן, שי של ממשלת יפן, הוא הראשון שעוצב בידי פַּסָל (איסאמו נוגושי שמו) ולא בידי מעצב גנים, והוא מסמן את תחילתה של מגמה כזאת ביפן. שימו לב לראש המלאך הצמוד לקיר הבניין: שריד מכנסייה בנגסאקי, אחרי הפצצה.

גן פסלים שני ברחבה הראשית, ובו יצירות של קַלדֶר, הנרי מור, ג'אקוֹמֶטי. עבודה של דני קרוון, עץ הזית, וקיר שעליו רשום המוטו של הארגון בכל השפות הרשמיות שלו – עברית לא ראיתי. בקומת הקרקע יצירות נוספות של פיקאסו, חואן מירו ועוד, וכן תערוכות זמניות.

כתובת: Place de Fontenoy, הרובע ה-7
מטרו: Ségur,Cambronne
תשלום: הכניסה חינם

הפוסט פריז: ליד הקלאסיקה, מתחת לאף הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%9c%d7%99%d7%93-%d7%94%d7%a7%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%a3/feed/ 0 נשים במרוקוhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%2595 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95/#respond Sun, 10 May 2009 13:10:23 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95/עד לא מזמן נחשבו נושאים כמו זנות, ילדים נטושים, אלימות במשפחה, ילדות־אמהות ואיידס לטאבו בחברה המרוקאית השמרנית. בשנים האחרונות מסתמן שינוי: ארגונים של נשים - מוסלמיות, מסורתיות, פמיניסטיות, סטודנטיות ואחרות - פועלים יחד לשינוי חברתי, "למען המודרניות"

הפוסט נשים במרוקו הופיע ראשון במסע אחר

]]>
• מפת מרוקו »

ההיכרות שלי עם "החברה המרוקאית של מחר" החלה בדבריה של לַילה שהוני, שעמדה בפתח משרדה בקומה ה־14 של בניין רב קומות מודרני בקזבלנקה. מחלון חדרה נשקפה העיר: משמאל, הווילות המפוארות של רובע אנפה (Anfa). ממול, בצמוד למדינה (Medina) – העיר העתיקה, הרעועה והמאוכלסת בצפיפות – זהר מסגד חסן השני, מבנה חדיש ונוצץ הניצב לחוף האוקיינוס האטלנטי, ליד הנמל התעשייתי הגדול, שבו ילדי הרחוב חסרי הבית של קזבלנקה מוצאים מקלט בלילות.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מרוקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

"תכירי את הנשים שעובדות עם הילדים האלה, עם נשים מוכות ועם חולי איידס", אמרה לי שהוני במשרדי "אדיסיון לה פנק", הוצאה לאור שהקימה בשנת 1986, ושבה ראו אור מאז עשרות מאמרים וקבצי מחקר על נשים. "פעילות הנשים האלה היא מעבדה לחברה המרוקאית של מחר. ארגונים שונים התחילו לתקוף, באמצעות פעולות ממשיות, נושאים שהיו בבחינת טאבו בחברה הערבית־מוסלמית: זנות, ילדים נטושים, אלימות במשפחה, ילדות־אמהות, איידס. אלה המקומות היחידים במרוקו שבהם אנשים ממעמדות חברתיים שונים משתפים פעולה להשגת מטרות משותפות".

המשפט האחרון הביא אותי למרוקו שוב, כמה חודשים לאחר מכן, בחברת הצלמת סופי לובטון. רצינו להקשיב לנשים ולארגוניהן, ולהתבונן בחברה שבה משתנות זוויות הראייה, גם אם לאט ובצנעה. פגשנו מדינה במשבר כלכלי וחברתי, מלאת סתירות, המיטלטלת בין הזהות הצרפתית־מערבית המודרנית והזהות העתיקה יותר, הערבית, הברברית, המוסלמית.

פגשנו מדינה מלאת סתירות, המיטלטלת בין הזהות הצרפתית־מערבית המודרנית והזהות העתיקה יותר, הערבית, הברברית, המוסלמית

75 אחוז מהנשים במרוקו אינן יודעות קרוא וכתוב. מחוץ לערים, מגיע שיעור הנשים האנאלפביתיות ל־87 אחוז. מעט מאוד נשים ממלאות תפקידים בכירים במדינה. המעמד הבינוני המבוסס הוציא מקרבו דווקא עורכות דין רבות (40 אחוז מעורכי הדין במדינה הם נשים), אולם אין במרוקו ולו שופטת אחת. חוקי המשפחה ומעמד האשה (חוק המעמד האישי) נשענים בבסיסם על האסכולה המַלַכּית, אחת מארבע אסכולות ההלכה של האיסלאם, המאפשרת פוליגמיה וגירושים על פי דרישת הבעל בלבד.

מצד שני, בחברה העירונית בולטים סממנים של מודרניות: נשים רבות עובדות במקצועות חופשיים ולומדות במוסדות אקדמיים (בין השאר, במרכזים ללימודי נשים הפועלים בכמה אוניברסיטאות במרוקו); מחקרים פמיניסטיים מתפרסמים בערבית ובצרפתית; העיתונות הכתובה והמשודרת עוסקת בעשור האחרון בנושאים חברתיים שבעבר לא העזה לגעת בהם; ומאז שנת 1993 מתחילים לראות את פירותיו של תהליך שינוי איטי והדרגתי בכל הקשור למעמד הנשים ומקומן בחברה המרוקאית.

בשנת 1992 יזם "איחוד הפעולה הנשי", ארגון פוליטי לא מפלגתי, את "קמפיין מיליון החתימות", שבסופו הוגשו למלך מרוקו מיליון חתימות של אנשים שקראו לשינוי חוק המעמד האישי. ועדה של אנשי דת כונסה כדי לדון בנושא, וב־1993 התקבלה רפורמה בחוק, ובה נקבע, בין השאר, כי גבר לא יוכל לשאת אשה שנייה אם אשתו הראשונה מתנגדת לכך (אולם החוק לא נאכף), וכי יתומות מאב אינן חייבות להינשא באמצעות אפוטרופוס, כפי שנדרש קודם.

באותה שנה נכנסו לראשונה שתי נשים לפרלמנט המרוקאי, ובממשלת השמאל החדשה של עבד א־רחמן יוסופי, המכהנת מאז שנת 1998, משמשות שתי נשים בתפקיד מזכירות מדינה (התפקיד הבכיר ביותר מתחת לשר). אגב, מזכירת המדינה המכהנת תחת שר החוץ ושיתוף הפעולה היא עאישה בלארבי, אחת מעורכות הספרים שראו אור

ב"אדיסיון לה פנק" של לילה שהוני. מאז מינוי הממשלה החדשה דנים ברפורמה נרחבת בתחום החקיקה, שעיקרה שינוי רדיקלי של מעמד הנשים ומקומן בחברה. עלייתו לשלטון של המלך החדש באוגוסט 1999 מחזקת את התקוות ליישום של שינוי זה, אולם דבר לא הושג עדיין.

עם המציאות המורכבת הזאת מתמודדות מורות, פעילות שמאל ותיקות, סטודנטיות, בנות לפעילים פוליטיים, עורכות דין, מתנדבות, נשאיות איידס, עובדות סוציאליות, יצאניות לשעבר שהצליחו במאמצים רבים לעזוב את מעגל הזנות – כולן נשים, כולן מוסלמיות, כולן משקיעות זמן ואנרגיה בעבודת שטח ופועלות יחד בארגונים לשינוי חברתי. "אנחנו פועלות למען המודרניות", הן אומרות. מרביתן נמנעות מלכנות את עצמן "פמיניסטיות", מאחר שמלה זו מקושרת להפקרות מינית, להתנגדות לדת או לקולוניאליזם המערבי.

בדרכים פתלתלות ומרתקות, מתמודדות נשים אלה עם המתח בין החברה שבה הן פועלות, אמונתן הדתית וחזון המודרניות שבו הן דוגלות. אינני יודעת כמה מהנשים שאיתן נפגשנו שואפות כי מרוקו תיהפך לחברה חילונית, שכן מעטות בלבד מצהירות על כך בגלוי. הדת, כמו המונרכיה, היא מרכיב מרכזי בזהות הלאומית של רובן, ואמונה היא מלה שחזרה ונשנתה בדברי כולן.

אמונה עוזרת להתמודד עם הקשיים ומונעת יאוש, הן אמרו, ורבות מהן הדגישו את תפיסתן כי צדקה ופעילות חברתית למען הזולת הן למעשה אידיאלים של הקוראן. "כל שעלינו לעשות זה לשנות את התפיסה השמרנית של מושגים אלה ולהרחיב אותם", אמרה לי אחת המתנדבות בארגון שפועל לשיקום ילדים חסרי בית.

לבושן של הנשים הפעילות בארגונים אלה ממחיש אולי בצורה הטובה ביותר, למתבונן מבחוץ, את מורכבות חייהן ואמונותיהן. רבות מהן היו מעוניינות ללבוש מכנסיים, כמו נשים מרוקאיות אחרות, אבל במלתחותיהן יש כמה גלימות קַפְטָן יפהפיות לבית, ובעת שהן מסיירות בין הכפרים הן מעדיפות ללבוש את הגֵ'לָבּה הפופולרית, אותה גלימה ארוכה עשויה מכותנה, המסתירה כמעט את כל הגוף.

בושרה אסאראג, סטודנטית בת 28 לרפואה ולאיסלאם הפעילה בארגון שנאבק באיידס, עוטה גם צעיף. הבגדים המסורתיים, שהם בראש ובראשונה סימן ההיכר של אנשים

פשוטים, דתיים, מסייעים לאסאראג ליצור קשר עם האנשים שאיתם היא משוחחת, בעיקר כשהיא מדברת על נושאים רגישים כמו יחסי מין ואמצעי מניעה. אסאראג באה ממשפחה ענייה, ועבורה, הצעיף הוא סימן לאמונתה הדתית ולכבוד שהיא רוחשת למשפחתה. היא מרגישה קרובה למוסלמים הפונדמנטליסטים, ומדברת על האיסלאם ועל פעילותה בארגון הנאבק באיידס באותה התלהבות ואמונה: "בהתנדבות שלי אינני נלחמת נגד האיסלאם, אני נלחמת נגד התרבות הסקסיסטית. באיסלאם יש לגוף ולמיניות חשיבות רבה, ואיני מוצאת סתירה בין אמונתי לבין הפעילות החברתית שלי".

קשה להתעלם מנוכחותן של נשים אלה בערים ובכפרים, והתגובות לפעילותן נעות בין הערצה והערכה לסירוב לשתף פעולה ועוינות. לרוב, מקור התמיכה המרכזי של הפעילות בארגונים החברתיים הוא המשפחה; רבות מהן נשואות לאינטלקטואלים, לפעמים פמיניסטיים, המחזקים את פעילותן ומעודדים אותן. ברחובות קזבלנקה, לעומת זאת, לא מעט מהן זוכות לתגובות מילוליות קשות ולפעמים אף מפיצים עליהן רכילות שקרית.

הפוסט נשים במרוקו הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95/feed/ 0 פריז בכיסא גלגליםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%90-%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2596-%25d7%2591%25d7%259b%25d7%2599%25d7%25a1%25d7%2590-%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2592%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%90-%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d/#respond Thu, 18 Sep 2008 16:33:13 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%90-%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d/לאה ליאור, שדרנית בקול המוזיקה, היא נכה בכיסא גלגלים. אבל זה לא מפריע לה לממש את אהבתה לפריז. בעבר משמעותו של שיטוט בעיר היתה עבורה
סיבוב אינסופי של חישוקי כיסא הגלגלים, שאיפת עשן אוטובוסים שנפלט בגובה הישיבה וכפות ידיים שאספו כמעט כל לכלוך. התמונה השתנתה משנת 2002, כשעיריית פריז החלה להפוך את העיר לנגישה יותר

הפוסט פריז בכיסא גלגלים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

פריז היא בשבילי סיפור אהבה ארוך ומתמשך שמתחיל בשירים של אדית פיאף, שרל טרנה ואיב מונטאן וממשיך באהבה גדולה לשפה ולספרות, לאוכל וליין.
בכיסא הגלגלים שלי נסעתי למקומות בצפון אמריקה, באנגליה, בסקוטלנד ובהולנד, שכנותיה של צרפת, עוד לפני שהגעתי אל בירתה. בכל נסיעה שכזו קיבלה פריז יותר ויותר את ההגדרה "היעד הבא", נכספת וחלומית. עד שבסתיו אחד, בסוף שנות השבעים, החלום התגשם.

שלטי אמייל בחנות
Papeterie Moderne של ז'וז'ף, ברחוב "הפרזול בברזל" מספר 12. עדות לאמנויות של פעם

הערפילים שריחפו מעל נהר סן (Seine), רשרוש עלי השלכת הצהובים־החומים בגן החיות הקטן של הז'רדן דה פלנט (Jardin des Plantes), טעם האויסטר הראשון בלה־קופול
(La Coupole), מסעדת "מנקה הארובות הקטן"
(Le Petit Ramonneur) אפופת העשן בלה־האל (Les Halles), וכמובן הריח של פריז – תערובת של סיגריות ז'יטאן עם ניחוחות בשמים ועשן הרחוב – כל אלה בשבילי הם פריז בפעם הראשונה.
אבל היא היתה גם סיבוב אינסופי של חישוקי כיסא הגלגלים שלי, לא פעם על הכביש עצמו כשעוד לא היו מדרכות נגישות, מאבק באבנים מחוספסות וישנות, שאיפת עשן האוטובוסים שנפלט בגובה הישיבה שלי, וכפות ידיים שאוספות כמעט כל לכלוך שהצטבר על המדרכה.
זו היתה פריז של טרום פלוגות הקקנוע הירוקות, האופנוע ששואב את צואת הכלבים, הקרוי בפי הפריזאים Moto-Crottes. אז עדיין לא היה חוק שאילץ את הפריזאים לאסוף את צרכי הכלבים בשקית ניילון, ועד היעלמו של המטרד הזה פיתחתי מיומנות בלתי רגילה לעקוף את המכשולים המצחינים, ממש כמו המיומנות של הממהרים למטרו בבקרים.
יש משהו בחוויות הללו שמזכיר לי את חוויית הביבים של הסופר ג'ורג' אורוול ("זרוק ודפוק בפריז ובלונדון") בפריז. למשל, המפגשים הבלתי אמצעיים שלי עם הקלושארים, דרי הרחוב, בעיקר לאורך רציפי הסן, כאשר נזקקתי לעזרתם במפגש של כיסא הגלגלים שלי עם ספי המדרכות הגבוהים. כאחים למדרכה, הם תמיד שמחו לעזור.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לטעום מפריז שבמעבה האדמה
לשמחתי, מאז 2002 מובילה עיריית פריז מדיניות של הנגשה לנכים: הוספת רמפות למדרכות ולמעברי החצייה בכל רבעי העיר, התקנת מעליות במוזיאונים ישנים והתאמת

מעלית המותאמת לנכים בקו המטרו 14 בתחנת Gare de Lyon

חדרי שירותים למידות של כיסאות גלגלים. המדרכות גם הרבה יותר נקיות מבעבר. בפריז יש כיום 22 קווי אוטובוס נמוכי־סף, שנראים כמשתוחחים אל עבר המדרכה ונגישים לנכים.
זה חמש שנים פועל בעיר גם קו מטרו חדיש, קו 14, המכונה "מטאור", שהוא אוטומטי לחלוטין ונגיש לכיסאות גלגלים. כך הקִדמה משנה לבלי הכר את זווית הראייה שלי על עיר האורות. "לזזי המוקסמת", כפי שכתב ריימון קנו בספרו "זזי במטרו" שראה אור ב־1959, "לקח זמן מה להבחין שעל המדרכה, לא רחוק ממקום עומדה, ניצבה יצירה משונה מברזל אשר השלימה אותה הכתובת: מטרו" (תרגום איילה רהב, הוצאת כנרת).
אמנם מה שמעבר לפרזולי האר־נובו הירקרקים האלה בפתחי רוב תחנות המטרו עדיין נותר בגדר חידה בשבילי, אבל בשנים האחרונות לפחות גם אני יכולה לטעום מעט מפריז שמתחת לאדמה, באמצעות קו המטרו החדש. בינתיים יש בו שמונה תחנות; ב־2008 מתוכננת להיפתח תחנה נוספת ברובע הסיני.
כשאני יוצאת לשוטט ברחבי העיר, נקודת המוצא שלי היא לרוב סמוך לכיכר השָטֶלֶה
(Châtelet), שבה עוברים רוב קווי האוטובוס הנגישים. בגדה הימנית של הסן, ברחוב ששמו "הפִרזול בברזל" (Rue de la Ferronnerie ).
פרקו בעבר סחורות ששימשו לבניית העיר, והרחובות נושאים עד היום את שמות האומנים ומלאכותיהם. על המדרכה שליד בית מספר 11 מוטבע סמל מלכותו של הנרי הרביעי, שנרצח כאן בחודש מאי 1610, בדרכו מארמונו בלובר לארסנל שברובע מארה (Marais).
בבית מספר 12 נמצאת עדות לאומנויות של פעם, שריד אחרון של עידן השוק הסיטונאי – חנות בשם Papeterie Moderne. זו פריז הישנה שהכרתי בסרטים.
על רקע מדפים עמוסים לעייפה מספר לי ז'וזף בסלנג פריזאי כבד את קורות שלטי האמייל שממלאים את חנותו, הניצבת כאן מאז 1967. באוסף יש שלטי רחוב כחולים שמסגרתם ירוקה ותבליט האותיות שעליהן צבוע לבן, שלטי פרסומת מאמייל לאפריטיף הצרפתי Ricard שעיטרו בעבר ביסטרו שכונתיים, ועוד.
"זה התחיל ממש במקרה. עברתי פעם ליד קיטון של אומן באמייל ונשביתי ביופיים של

כעבור פחות מעשר דקות מאז עליתי לקו 14, בלי פקקי  נועה
ובלי להיות תלויה ברצונם הטוב של נהגי מוניות רוטנים שאינם ששים תמיד לקחת נוסעים בכיסאות גלגלים, אני עולה במעלית בחזרה לרחוב

השלטים. כמעט שלא נותרו אומני עבודות יד באמייל", נאנח ז'וזף, "הם הולכים ומתים, הכל נעשה במחשב, והשלטים עצמם הפכו להיות שטוחים, כבר לא מרקעים אותם".  בתום הביקור בחנות מובילה אותי המעלית השקופה באמצע מדרחוב לה־האל, שעיצובה עתידני, היישר אל מעבה האדמה, אל קו 14 של הרכבת התחתית. ביציאה מהמעלית אני פונה למכשיר האוטומטי לקניית כרטיסים, המותאם לגובהו של היושב בכיסא גלגלים. השירותים ברציפים נגישים לכיסאות גלגלים, והם גם אוטומטיים: הם נפתחים בלחיצת כפתור, נסגרים אוטומטית ונפתחים מחדש כאשר כיסא הגלגלים מיישר קו עם עין אלקטרונית.
על מדרכות פריז אפשר לראות מדי פעם בפעם מבני שירותים ועליהם הסמל הבינלאומי של כיסא הגלגלים. אבל לאלה אין טעם לנסות לשלשל מטבע – הם נפתחים רק באמצעות כרטיס מגנטי שמחלקת עיריית פריז – לתושביה בלבד, משום מה.
חוויית המטרו שלי סטרילית למדי, משום שבין קו 14 הנקי והיעיל ובין המטרו המיוזע והדחוס בשעות השיא יש קשר מנהלי בלבד. מתכנני ה"מטאור" אפילו מתגאים בכך שאי אפשר להתאבד בקו הזה – קירות זכוכית חוצצים בין המסילה לרציף, והם נפתחים רק כשהרכבת עוצרת בתחנה.

מרק עם מאה שנות היסטוריה
במסלולו מצפון־מערב פריז לדרום־מזרחה עובר קו מספר 14 בתחנת Gare de Lyon, שהכניסה אליה מן הרציף עוצבה כחממה טרופית ענקית, ובתחנת Cour Saint-Emilion (שבה יש יציאה לפארק ברסי [Bercy], ובו גם הגן על שמו של יצחק רבין). בנקודה זו חוצה הרכבת את הסן בדרכה מזרחה לרובע 13, הוא צ'יינה־טאון.
לרובע הזה אני נוסעת לפחות פעמיים בשנה כדי למלא את המזווה המתרוקן שלי בתבלינים מן המזרח הרחוק, ובעיקר כדי להתענג על האוכל הווייטנאמי שהכרתי כאן בביקורים קודמים. זה מסע אחר, לפריז שונה, אירו־אסייתית.
הנסיעה במטרו משנה גם את תפיסת הזמן שלי באשר לפריז. כעבור פחות מעשר דקות מאז עליתי לקו 14, בלי פקקי תנועה ובלי להיות תלויה ברצונם הטוב של נהגי מוניות רוטנים שאינם ששים תמיד לקחת נוסעים בכיסאות גלגלים, אני עולה במעלית בחזרה לרחוב, בתחנה הסופית – Pont de Tolbiac. בצד ימין רואים למרחוק את בנייני הספרייה הלאומית, פתוחים כספר.

אמיפריית התה. תה ואורז אמנם יש בסין, אבל באימפריה הצרפתית הזאת לוגמים מספלי חרסינה עדינים גם תה מסרי לנקה, מיפן, מהודו, מתורכיה ומאיראן

עד שתיפתח תחנת המטרו הבאה ב־2008 בלב הרובע הסיני, במקום ששכנו בו פעם מאגרי הפחם של העיר, אני מבדרת את עצמי ב"הליכה" אטית של עשר דקות אגב בהייה בעוגות ובלחמים שבחלונות הראווה של הפטיסרי והבולנז'רי.
הרובע הסיני הוא לא בדיוק סיני. יותר משיש בו סינים, יש בו מהגרים וצאצאי מהגרים שהגיעו לכאן כפליטי מלחמה מווייטנאם, מקמבודיה ומלאוס מאמצע שנות השבעים ואילך, ופיתחו חיי מסחר ומסעדנות ענפים. את ההמלצה על Le Bambou, המסעדה הווייטנאמית שאני אוהבת לפקוד, קיבלתי מטרין, צלם ממוצא וייטנאמי שעובד בסופי שבוע כפקיד קבלה בבית המלון Citadines, שבו אני נוהגת להתאכסן.
בכניסה למסעדה יש מדרגה אחת גבוהה, והצוות ישמח לעזור. המקום צפוף ורועש, גם בשל הלגימות החטופות והמהירות של דיירי השכונה ממרק ה־Pho. מספרים כי מאחורי המרק העממי הזה יש מאה שנות היסטוריה, וכי יש לו לפחות 17 אופני הכנה. לטעמי, הגרסה הערבה ביותר לחך היא גם הפשוטה ביותר – מרק עשוי מציר בשר, רוטב דגים ותבלינים, בהם אניס, קינמון, ציפורן, צ'ילי, ג'ינג'ר וכוסברה, ומוגש עם אטריות אורז.
אין צורך להתאמץ לשחזר את המרק הנפלא הזה בבית. אצל Tang Frères, סופרמרקט ענקי למוצרים מן המזרח הרחוק, מרחק חמש דקות הליכה מהמסעדה לתוך Avenue d’Ivry, אפשר לקנות גרסת עשה זאת בעצמך המיובאת מן המזרח הרחוק, בתרכיז הדומה מאוד למקור.

אל מרתפי ג'אז בזרועות שומרי סף
לאחר הארוחה אני יוצאת לאחד התענוגות הגדולים בפריז – שיטוט חסר מטרה, מקרי ועצל. Flâner – כך הוא נקרא בצרפתית. באחד השיטוטים האלה ברובע הסיני גיליתי פעם גם את אימפריית התה L’Empire des Thés, ב־101, Avenue de Choisy. תה ואורז אמנם יש בסין, אבל באימפריה הצרפתית הזאת – אי של שקט ושלווה בלב השדרה ההומה – לוגמים מספלי חרסינה עדינים גם תה מיפן, מהודו, מתורכיה ומאיראן.
בסמוך לבית התה, ב־Place d’Italie, עובר אוטובוס 27 הנגיש, שחוזר במסלולו צפונה למרכז העיר לעבר הסן, דרך גני לוקסמבורג (Jardin du Luxembourg) ורחוב Saint Michel וחוצה את הנהר ליד מוזיאון הלובר, ב־Pont du Carrousel. לא רחוק מכאן נמצא עוד אי שלו – בית הקפה Le Fumoir (מדרגה גבוהה אחת בכניסה ושירותים נגישים).
כאן אפשר להתענג על הקפה תוך כדי עיון בעיתונים ובכתבי עת מכל העולם. אבל ההפתעה של המקום היא ספרייה עם 3,000 כותרים, הפועלת בשיטת "קח ותן". אם לקחתם כמה ספרים מיותרים לטיול ואתם רוצים להיפטר מהם, זה המקום. בתמורה אפשר לקחת ספר אחר.
מבית הקפה אפשר לחזור בקלות ב"הליכה" לאורך רציפי הסן אל כיכר השטלה. הכיכר קשורה אצלי גם לחוויות ג'אז מעניינות שהיו לי כאן לפני שנים רבות. אל המרתף של מועדון Le Dreher (שכבר הלך לעולמו, כמו רבים מהנגנים שהופיעו בו), ירדתי פעם בכיסא גלגלים בגרם מדרגות לולייני, בעזרת שני גברתנים. מטרת חוויית ה"אקסטרים" הזאת היתה לשמוע, בפעם הראשונה, את נגן סקסופון־הסופרן סטיב לייסי. ואל מרתף אחר, שם ניגן ושר בקולו המופנם החצוצרן צ'ט בייקר, נישאתי פעם בזרועותיו של שומר הסף.
גם כיום משמשת כיכר השטלה נקודת מוצא טובה למחפשים לשמוע ג'אז, והמקומות שבקרבתה נגישים קצת יותר. ב־Rue des Lombards מספר 42 נמצא אחד המועדונים המובילים, Duc des Lombards (מדרגה קטנה בכניסה), ובחודש שעבר נפתח מחדש גם מועדון הג'אז Sunside, שנשרף בראש השנה האזרחית 2005. יש מדרגה גבוהה בכניסה, המקום צר וארוך, ואם רוצים לשבת במקום טוב – כדאי לתאם זאת מראש.

הפוסט פריז בכיסא גלגלים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%a1%d7%90-%d7%92%d7%9c%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9d/feed/ 0 פריז: ברזילאי בסקרה קרhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a7%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2596-%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%2596%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2599-%25d7%2591%25d7%25a1%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2594-%25d7%25a7%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a7%d7%a8/#respond Sun, 14 Sep 2008 23:56:35 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a7%d7%a8/בטקס רחיצת המדרגות של כנסיית סַקרֶה קר בפריז מגיעה לשיאה תהלוכת הבאהיאנות של המהגרים הברזיאלים בבירה הצרפתית. כמעט כמו בכנסיית סניור דו בּונְפים בסלבדור, באהייה

הפוסט פריז: ברזילאי בסקרה קר הופיע ראשון במסע אחר

]]>
בקול קורא לתושבי פריז נכתב: "בואו הצטרפו לתהלוכת הבאהִיאנות. מוזיקאים ורקדנים לבשו לבן (צבע השלום), הצטיידו באגרטל, בכד או בכל כלי קיבול אחר, מלאו אותו במים מבושמים לרחצה, הביאו עימכם זרי פרחים כמנחה והתאמנו בקריאת אָשֶה (axe) – מל

טקס שמבטא געגועים לבאהייה, ברזיל
צילום : סופי לובטון

ת השלום והברכה וחסות האלים". ואכן, אלפים מתושבי פריז, מלווים בתיירים רבים, הצטרפו ביום ראשון היפהפה של אחד ביולי לתהלוכה שארגנה הקהילה הברזילאית ברחובות מונמארטר (Montmartre) שבעיר האורות. היה זה מצעד מלווה במחול ובמוזיקה אפרו־ברזילאיים, ששיאו בטקס רחיצת המדרגות של כנסיית סַקְרֶה קֵר (Sacre Coeur), "הלב הקדוש".
מים רבים זרמו בנהר הסיין מאז שסימלה הכנסייה הקתולית בצרפת חוסר סובלנות וקפיאה על השמרים. כיום היא מסמלת יותר ויותר קוסמופוליטיות ופתיחות, ואין כמו טקס של שטיפת מדרגות הכנסייה על ידי הקהילה הברזילאית כדי לשקף מגמה זו. המוטיבציה לעריכת הטקס – שאותו הפיקה פטימה (פָפָה) ליאונרדו, רקדנית וכוריאוגרפית ברזילאית ילידת העיר רסיפה (Recife), שעברה בילדותה לסלבדור וחיה כיום בפריז – נובעת כולה מגעגועים לסלבדור, בירת באהייה (Bahia), ואין כמו הברזילאים מומחים בגעגועים.
שם, במולדת הרחוקה, נערך מדי שנה מאז 1754 טקס דומה, שמטרתו לקרוא לאלי הקַנְדוֹמְבְּלֶה (דת עממית שפותחה על ידי עבדים שחורים שהובאו לברזיל מאפריקה המערבית וצאצאיהם) להילחם עבור בני האדם ברוחות הרעות שיפ

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ברזיל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
"בואו הצטרפו לתהלוכת הבאהיאנות. מוזיקאים ורקדנים לבשו לבן – צבע השלום, הצטיידו באגרטל, בכד או בכל כלי קיבול אחר, מלאו אותו במים מבושמים לרחצה, הביאו עימכם זרי פרחים כמנחה והתאמנו בקריאת אָשֶה – מלת השלום והברכה וחסות האלים"

קדו אותם במהלך השנה הקרובה (ראו "מסע אחר" 79). בסלבדור נערך הטקס ביום חמישי השני של חודש ינואר. בשעות הבוקר מתקבצים הכל בכנסייה "שעל חוף הים לגברתנו שהתעברה בטהרה" (Conçeicão de Praia (Nossa Senhora de, משם הולכים כשמונה קילומטרים עד לכנסיית סניור דוֹ בּוֹנְפים (פטרון העיר סלבדור ומגינה), שאת מדרגותיה שוטפות הבאהיאנות. הן לבושות בגדי תחרה לבנים, פרחים לבנים על ראשיהן, על צוואריהן מחרוזות בשלל צבעים ובידיהן כדים לבנים מלאי מים מבושמים.
הבאהיאנות צועדות בראש התהלוכה, אחריהן קבוצת הקרנבל המפורסמת של סלבדור "בני גנדי", ומאות אלפי חוגגים שנעצרים מפעם לפעם ללגום בירה, לטעום את האָקָארָז'ֶה (מאכל מקומי שמוצאו באפריקה המערבית, העשוי מבצק מטוגן בשמן דקלים וממולא בסרטנים, באפונה שחורה ובסלט חריף) או סתם להתענג על המוזיקה שמגיעה מהטְרִיוּ אֶלֶטְריקוֹ, משאיות הקרנבל המפורסמות של סלבדור (ראו "מסע אחר" 89). יש האומדים את מספר החוגגים ב־800 אלף איש. המצעד מלא באנרגיה – תיפוף, זמרה ונגינה. השמש קופחת על הראשים, המשתתפים מצננים את גופם במשקאות קרים ובהתזת מים צוננים על ראשיהם משקיות פלסטיק קטנות, והכל לבושים לבן, צבעו של אוֹשָלָה – אל שבט היוֹרוּּבָּה האפריקאי, בורא העולם, שבדרך כלל נוטים להקבילו לסניור דוֹ בונפים.

בתהלוכה השתתפו לא מעט מתופפים, שניגנו במקצבים אפרו-ברזילאיים. הצועדים הצטרפו אליהם בשירה ובריקוד. לאורך המסלול הוגשו מאכלים ברזילאיים טיפוסיים, מעשה ידי אמה של מארגנת האירוע, פפה ליאונרדו | צילום : סופי לובטון

בתום כשעתיים הליכה מגיעים הצועדים לכנסייה, שם מתחילות הבאהיאנות לשפוך ממי הבושם על ראשי המתקהלים ועל ידיהם כדי לברכם, כמו גם על מדרגות הכנסייה הנעולה. בתום הטקס, כשהמדרגות נקיות, מבושמות ומקושטות בפרחים לבנים, שרים כולם את שירו של סניור דוֹ בונפים ונפרדים מהחלק הרשמי של החגיגה, אך השמחה נמשכת בכל חלקי העיר עד אור הבוקר שלמחרת.
אם אתם מעוניינים בברכתו של סניור דוֹ בונפים, קנו אצל אחד מעשרות הילדים המצטופפים ליד הכנסייה סרט ברכה צבעוני, שאורכו כאורך זרועו של פסל הקדוש הניצב בכנסייה. תנו לילדים לקשור את הסרט סביב אמת ידכם בשלושה קשרים, והיו בטוחים כי עד שהסרט ידהה וייפול מידכם (אחרי חודשיים־שלושה), תתמלאנה שלוש המשאלות שאותן ביקשתם ליד הכנסייה בעת קשירת הסרט.
כך זה בסלבדור, בירת באהייה שבברזיל, וכך זה מנסה להיות גם בפריז, בירת צרפת. בפריז, משום מה, מרבית הפרחים היו דווקא ורודים וסגולים, ובכלל – אני מעדיף את המקור. אך בגלל מגבלות זמן ותקציב גם החגיגה בנוסח הצרפתי באה בחשבון – עם המוזיקה, הקצב והמאכלים משם, זה כמעט כמו להיות שם. אז להתראות בינואר בסלבדור או ביולי בפריז.

הפוסט פריז: ברזילאי בסקרה קר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%91%d7%a8%d7%96%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99-%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%a7%d7%a8/feed/ 0 פרברי פריז: שטח הפקרhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a4%d7%a7%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%2599-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%2596-%25d7%25a9%25d7%2598%25d7%2597-%25d7%2594%25d7%25a4%25d7%25a7%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a4%d7%a7%d7%a8/#respond Sun, 27 Apr 2008 12:18:14 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a4%d7%a7%d7%a8/רוב התיירים אינם חוצים את כביש הפריפריק, שמשרטט את הגבול בין פריז לפרבריה, ושבעבר סימן את חומות המבצר של העיר.
אפילו הפריזאים מתייחסים לשכונות שמעבר לגבול בחשדנות, על אף שהן חלק בלתי נפרד מהעיר.
מבט אישי של הצלמת סופי לובטון, תושבת הפרברים, על החיים מצידו השני של מחוך האספלט

הפוסט פרברי פריז: שטח הפקר הופיע ראשון במסע אחר

]]>

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אני גרה על שפת ה"פריפריק" (Périphérique), הכביש המהיר שמקיף את פריז, בגבול הפרברים. המקום הזה, שאינו מופיע במפות פריז המחולקות בחנויות הכלבו, שאיש אינו טורח לספר לתיירים על קיומו, נתפס בעיני התושבים של מרכז פריז, המעזים לצאת להרפתקה לקצה הקו של המטרו, כאיזור סכנה, כשייך למימד אחר. לכן, כשאני מארגנת ארוחת ערב לחברי, "שהתמזל מזלם" לגור במרכז העיר, באיזור שאטלה (Châtelet)

או לוקסמבורג (Luxembourg), אני חייבת להתכונן לכך לפחות שבוע מראש, לוודא מי מהם יאות להטריח את עצמו. ובאופן שיטתי, בכל פעם שהם שואלים אותי מתי אני מגיעה לפריז, אני מעמידה פנים של תושבת זרה.

מעמידה פנים, כי אחרי הכל אני פריזאית לכל דבר. זה רשום לי בדרכון: סופי לובטון, רחוב לה וו, רובע 20, פריז. בכל יום אני חוצה את העיר, מהקצה למרכז, כי שם אני עובדת, כי אני אוהבת את בתי הקפה ואת בתי הקולנוע של העיר וכי שם נמצאים החברים שלי. אני פשוט חיה – ליתר דיוק, ישנה – ברובע מוזר, שבו אפשר להרגיש עד כמה תולדותיה של עיר יכולות להיחרת דווקא על גבולותיה.

כביש הפריפריק, שרושם את הגבול בין פריז לפרבריה, בנאלי לכאורה. על פניו, הוא דומה לכל כביש מהיר אחר. אבל מסלולו נרשם בדיוק על קו הגבול של החומה הצבאית האחרונה של פריז, שהדהדו בה חומות האבן אשר סימנו תמיד – מאז התקופה הגאלו־רומית – את פריז כעיר מבצר.
אין כיום שום זכר לחומות הללו. כבר בסוף המאה ה־19 הפסיקו להתייחס לגבולות פריז במונחים של היגיון בטחוני או הגנתי, וכאשר הוחלט על הריסת החומות באופן סופי, ב־1919, הפכו גבעות הדשא של ה"מבצר" לאתר טיולים של יום ראשון עבור פריזאים מאושרים. ובצידם חיו עשרות

אלפי עניים – אותם פועלים מבתי החרושת הסמוכים או מוּדַרי מרכז העיר, שהתקיימו בקושי בבוץ ובבקתות מאולתרות.

עם התפשטות רעיונות ההיגיינה הציבורית והולדת האורבניזם המודרני הוחלט להסיר את מחוך האבן של העיר פריז, והמקום הפך בלתי ראוי למגורים בשל הבנייה האנרכית והאוכלוסיה שהוגדרה על ידי הבורגנות כ"מסוכנת". אז החלו תוכניות האכלוס המסיבי הראשונות: פתרונות הדיור הראשוניים, בניית בתי ספר, בתי חולים, מתקני ספורט, גני ירידים, קריה אוניברסיטאית – מכלול שלם היוצר היום את הרבעים המכונים "פריפריים".

אבל גם כיום נשארת רוח חומת המגן של העיר בלתי מנוצחת – הקירות אמנם נפלו, אבל כמו בגזרת גורל פריז מצאה את עצמה שוב, בתחילת שנות השבעים, מוקפת: לא על ידי חומות, אלא על ידי קומפלקס של אוטוסטרדות המסמן את ההפרדה שבין פריז לפרבריה, שמתקיימת אך ורק על מפת התיירות.

הפריפריק מקנה לסביבתו המיידית תחושה של שטח הפקר ומצטייר כגבול חד ומזעזע. הפריזאים כבר אינם חוששים מה"ברברים" של ימי קדם, אך הם עדיין מתרגשים מההשפעות החולניות הנגרמות ממיליון כלי הרכב שנשפכים מדי יום דרך שמונה מסלולים, בהיקף כולל של 35 קילומטר.

מסדרונות של אספלט, פקקים יומיומיים, זיהום אוויר מדאיג – אין בגבולות של פריז קסם ולא רומנטיקה, ואיש אינו מעלה כיום בדעתו לטייל שם להנאתו או לערוך פיקניק על הגבעות.

זוהי הגרסה הרשמית, המעוררת דאגה. אבל לי דווקא טוב שם. שכר הדירה שלי הוא פחות מחצי מזה של חברי המתגוררים בשאטלה או בלוקסמבורג. וכאשר הם מסכימים בסופו של דבר להטריח את עצמם לבקר אצלי, התבוננות דרך החלון גורמת להם לשינוי מרענן בהשוואה לאינטימיות הכפויה שהם בדרך כלל חולקים עם השכנים ממול. מהבית שלי רואים שמים, עצים וגבעות מכוסות בתים. יש אפילו חיקוי של מגדלי התאומים של ניו יורק, אבל בגרסה צרפתית, צנועה הרבה יותר.

ובאשר לפריפריק – אני שומעת רק רעש חרישי המגיע מאי שם, ואורלוגין עצום שמציין בקביעות את השעה, את מזג האוויר ואת מהירות הנסיעה המומלצת. למעשה, הכבישים שמסביבי גורמים לי לחלום.

הכביש שאני רואה מחלוני מוביל אל הערים ליל (Lille) וקאלה (Calais), לכיוון הים הצפוני, עם עצירה בשדה התעופה. אם אני מפנה את הגב, אני רואה את פריז. וזה בדיוק מה שאני אוהבת כאן: את התחושה המתמדת שאו־טו־טו עומדים ללכת, לצאת לדרכים, בין אם כדי לנסוע שלוש תחנות במטרו, בין אם להרחיק אלפי קילומטרים.

הפוסט פרברי פריז: שטח הפקר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a4%d7%a8%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a4%d7%a7%d7%a8/feed/ 0 רוכבי האופנייםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259b%25d7%2591%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d/#respond Thu, 11 Jan 2007 22:07:36 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d/20 בספטמבר 2000, 11:25,
שדרות דומניל, הרובע ה־12, פריז.

הפוסט רוכבי האופניים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

רוכב האופניים מאחור: "אני ממהר עכשיו, כי אני מאחר לאסוף את הבן שלי מבית הספר. לרוב, אני בכלל לא יודע מה זה לאחר – והכל בזכות האופניים. בשבילי, רכיבה על אופניים היא אמנות החיים. היא מאפשרת לי להיות תמיד בכושר ולהיות עצמאי, לא תלוי באחרים, שזה נדיר בעיר כמו פריז, שבה התנועה והפקקים הם ממש שיגעון.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד פריז,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

"האופניים שאני רוכב עליהם הם מודל יחיד במינו. אני ממציא בשעות הפנאי, והאופניים האלה הם קונספט שאני פיתחתי, שגם זכה בפרס של תחרות לכלי רכב אלטרנטיביים. מאחור בניתי תא קטן נגרר, שבו אני מאחסן את כל ציוד העבודה שלי – כיום אני עובד בקולנוע, אפקטים מיוחדים, אבל עבדתי בעשרות עבודות שונות בחיים שלי, ובכלל אני עושה אלפי דברים. יש אנשים שקוראים לי "שמאן אורבני". מלפנים, יש לי מושב קטן לנוסע אחד, לרוב הבן שלי. טוב, זהו, אני חייב לנסוע, אני צריך לאסוף את הילד שלי מבית הספר, להתראות".

רוכב האופניים בחזית: "קוראים לי מתאו, אני בן 12, ובימים כמו היום, שאני לא הולך לבית הספר ואין לי משהו מיוחד לעשות, אני בא לכאן, ברולר בליידס או באופניים. בפריז, כולם נוסעים עכשיו ברולר בליידס, ושדרות דומניל הן מקום מצוין לכל מה שיש לו גלגלים. אני רוכב על אופניים מאז שאני בן חמש, ואת האופניים האלה יש לי כבר שלוש שנים. בסופי שבוע, אני יוצא לרכוב גם בפארקים, עם אבא שלי ועם הבני דודים שלי. אופניים זה שיגעון משפחתי, אבל בכל זאת, אני מעדיף רולר בליידס".

הפוסט רוכבי האופניים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d/feed/ 0