בין המצבות של בית הקברות הסתובבה מרינה אגילר, עטופה ברדיד האינדיאני שלה, להגן עליה מהקור הצורב. מרינה, אנתרופולוגית וארכיאולוגית מקסיקנית ופעילה לשמירת מורשת תרבותית, שליוותה אותנו במסענו, הייתה רחוקה מאוד באותו לילה מביתה שבדרום מקסיקו. "בואנס נוצ'ס, תנחומי. כמה הקבר שלכם יפה!" אמרה, כמיטב המסורת, למקומיים שישבו מול קברי קרוביהם. היא התעכבה ליד קבר קטן שעל מצבתו הניחה אישה מבוגרת מכונית צעצוע, מוקפת בפרחי המתים, ציפורנים בצבעים לוהטים, כתומים ואדומים. האנתרופולוגית, שאיבדה לאחרונה בעצמה את תינוקה, חיבקה את האישה הבלתי מוכרת לה, שסיפרה שהייתה בת 17 כשהילד מת. עד היום, כשהיא כבר סבתא לנכדים, המתרוצצים ליד קברו, היא מתגעגעת אליו, "הוא עוד בא אלי, המלאך שלי".

על פי המסורת, היום הראשון של החג, החל בראשון בנובמבר, מוקדש  לנשמות הילדים, המלאכים, אל אניחליוס, והיום השני נועד למתים הבוגרים. אך למעשה, ביום הראשון נוהגים בדרך כלל לבקר בקברי המשפחה וביום השני מבקרים קרובים אחרים ומכרים שהלכו לעולמם. ולכן, למחרת, בבית הקברות המרכזי של העיר, פנתיאון גנראל, זכה לחיבוק התנחומים החם של מרינה סטודנט אלמוני ממקסיקו סיטי שעשה את הדרך הארוכה לוואחקה כדי לבקר את קברו של חברו, שנהרג בתאונת דרכים. על מצבתו נכתב "חברים טובים הם כמו כוכבים, הם תמיד אתך גם שהם רחוקים, האור שלהם עוד זורח".

בדומה להם, אלפי אנשים פוקדים במהלך החגיגות את בתי הקברות ודוכני השעשועים, האוכל, המוסיקה והמזכרות שמקימים מסביבם בחג המתים. באווירה של מסיבה עממית לצד אבל וגעגוע, התכנסות ותנחומים. המבקרים עוברים ליד הקברים ומדברים זה עם זה על מתיהם, מנחמים אנשים שכלל לא הכירו, חולקים איתם מזון ומשקה. אלה שידם משגת שוכרים נגנים להנעים את ליל השימורים. "אף אחד לא אוהב להיות עצוב", שרים המריאצ'י, "כולם מעדיפים לחגוג ולשמוח". גם המתים.

מורשת תרבותית עולמית

לצד ההיבטים הדתיים, הקהילתיים, המשפחתיים והפסיכולוגיים של המפגש השנתי עם נשמות הקרובים, "חג המתים הוא תעשייה" הסביר חורחה מרטינז  נציג חברת תיירות מהעיר מרידה (Merida), הבירה הקולוניאלית המקסימה של חצי האי יוקטן (Yucatan), הנחשבת לאחד המקומות המומלצים במקסיקו לאירועי חג המתים, ברשימה הכוללת ערים היסטוריות גדולות ומפורסמות ממנה כמקסיקו סיטי וואחקה. מרטינז. לא מתכוון רק למיליוני התיירים מכל רחבי מקסיקו ומחו"ל. הוא מונה גם את מיליוני התרנגולות שיקפחו את חייהן ברוטב מולה, מיליוני ככרות לחם המתים ופרחי הציפורן שנועדו לחג, ואת מיליוני הפזות שיגלגלו בעלי מקצועות ייעודיים – אמנים לקישוט, נגנים ויצרני התחפושות.

מקורו של החג בערפילי העבר הטרום ספרדי. בדומה לתרבויות מסורתיות בנות זמננו באזורים אחרים של העולם, באסיה ובאפריקה, בהם נהוג עדיין פולחן רוחות האבות, גם חג המתים של ילידי תרבויות אמריקה היה קשור למחזור החקלאי השנתי ולאיסוף היבול. בתרבות האצטקית, למשל, בעת קציר התירס, בחודש התשיעי על פי הלוח האצטקי, החל בחודש אוגוסט, התקיים חגה של אלת המתים,  מיקטקאקיוואדל, בעלת פני הגולגולת. בחגיגות, שהתקיימו במהלך החודש, נערכו סעודות טקסיות לרוחות אבות המשפחה.

הקודם

1מתוך4

הבא

עם הכיבוש הספרדי, במאה ה-16, איחדו המיסיונרים את החג המתים עם יום כל הקדושים ויום כל הנשמות של הכנסייה הקתולית, החלים בראשית נובמבר. ובעקבות התפשטות הנצרות כך חוגגים בימינו את החג במקסיקו ובגואטמלה, וגם במדינות אחרות באמריקה הלטינית ובברזיל, בשילוב של מנהגים פגאניים עתיקים ונוצריים.

עם זאת, נדמה שעד היום החג מזוהה במיוחד עם מקסיקו, שם משלבים החוגגים את סמלי ומנהגי האצטקים (לא על כולם, הם בכל זאת ויתרו על קורבנות האדם) עם מנהגי ליל כל הקדושים, ההלואין, הנחגג באותו מועד בצפון אמריקה. השילוב המלבב, שמקורו במהגרים מקסיקנים לארה"ב שחזרו למולדתם, כולל תהלוכות תחפושות ומנהגי קרנבל, בנוסף למנהגים המסורתיים: ביקור בכנסיות ובבתי הקברות, קישוט הקברים בנרות ובפרחים, והמנהג, במקור בעיקר של הילדים, לעטות דמויות של שלדים, ולהעניק ממתקים וקמעות בצורת גולגולות, המסמלות את כוח החיים. ב-2008 הכריז אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם, על מנהגי יום המתים המקסיקני כאחד מנכסי מורשת התרבות הבלתי מוחשית העולמית (Intangible cultural heritage).

הקודם

1מתוך6

הבא

ציורי חול ועצי החיים

למרות שהמתכונת של החג דומה בכל רחבי מקסיקו, ניכרים הבדלים בין הקהילות והאזורים השונים, המרמזים על מוצאם התרבותי של התושבים, והתרבויות הקדומות של הארץ העצומה.

בוואחקה, לדוגמא, המצטיינת בעליזות ובצבעוניות של טקסי יום המתים, מתקיימת מסורת ייחודית של ציורי חול מורכבים המוקדשים כמנחה למתים, ומעוצבים על גבי הקברים ובכנסיות. ציורי החול המסורתיים הם בעלי אופי דתי, והפופולריים ביותר הם דמויות של גבירתנו מגאונדלופה (מריה המקסיקנית, הנערצת באמריקה הלטינית), ישו התינוק, המלאכים והקדושים, כולם נועדו להגנה. לצד הסוגה המסורתית התפתחה אמנות חופשית, חלקה מעוצבת ומתוחכמת, של לבבות ופרחים, וגם דמויות של בעלי חיים פנטסטיים, וציורים המייצגים את סיפור חייהם, תכונותיהם ועיסוקם של המתים. קהילות ואנשים אמידים נוהגים להזמין אמנים שיבצעו את המלאכה, במשך ימי עבודה רבים, ותמורת מאות דולרים. אחרים עושים זאת בעצמם, באמצעות דגמים מוכנים ואפילו בעזרת אפליקציות דיגיטליות.

הקודם

1מתוך3

הבא

בחבל הצ'יאפס (Chiapas), לעומת זאת, בתי הקברות והטקסים בכפרי הזפוטקים מאופיינים בפשטות מיסטית, ומקושטים לעיתים רק ב"צלב של בני המאיה" –  צלב ירוק עם עלים למעלה, המסמל את עץ החיים, המחבר בין ארץ ושמיים. צאצאי המאיה בגאוטמלה מגישים ביום החג ארוחה משפחתית חגיגית, שהמאכל המסורתי המרכזי בה הוא פיאמברה: סלט צבעוני מסוגים רבים של בשר ונקניק, ירקות, גבינות, ופלפלים בשלל צבעים.

הקודם

1מתוך3

הבא

מנחות ותערוכות

המנהג המשותף לכל הקבוצות האתניות השונות, והמוכר ביותר, הוא הקמת מזבחות למתים. המזבחות והמנחות המסורתיות, האופרנדס, קושרים בין העולמות והזמנים – מחברים את מנהגי הקרנבל המודרניים והחג הנוצרי אל שורשיו הפגאניים, הסעודות הטקסיות לאבות ואמהות המשפחה הקדומים.

אנטוניו ואוגניה באטיסטה מנדוסה, משפחת אורגים זפוטקים – "אנשי העננים", קבוצה אתנית מתרבויותיה העתיקות של מקסיקו – מכינים בכל שנה מזבח כפי שהכינו אבותיהם. כיום מתחילים בהצבת תמונותיהם: הוריה של אוגניה, שהיו אורגים כמו ביתם, ואבא של אנטוניו שהיה נגן חצוצרה. משווקי החג שבכפרם, טאוטיטלאן (Teotitlàn del Valle), הם מביאים את המנחות המסורתיות, ביניהם מוצרים שמייצרים לכבוד החג, כפרחי הציפורן ולחם המתים, מוסיפים קנה סוכר ותפוזים המסמלים את היבול, מסקל משקה אלכוהול מצמח האגבה, ומסיימים בהדלקת הנרות והקטורת. המהדרים, כמוהם, שמים בדלועים את המזון, ובעיקר תבשלי הבשר, המיועדים למתים בלבד. המקסיקנים מאמינים שהרוחות אוכלות את המזון המוגש להם, ומי שאוכל את מזון המתים לא ישבע לעולם.

הקודם

1מתוך3

הבא

בנוסף למזבחות בכנסיות ובבתים, בכל בית עסק, ברחובות ובכיכרות ובכל המוסדות הציבוריים, לצד המנחות המסורתיות, מעצבים גם מנחות יצירתיות, עממיות. בחוגי האמנים ובמוסדות האמנות והתרבות נוצרה בהשראת המורשת סוגה מיוחדת של מנחות – מיצבים ותערוכות. "זה המזבח שלנו" אמרו האמנים הצעירים פדרו מנדוסה ובלאזר קסטל, שהציגו בגלריה של קואפרטיב אמנים מקומי בוואחקה במהלך החג את המיצב "החזרה אל לב האדמה": ציור חול ענק בסגנון המסורתי, מוקף בנרות וכדי מנחות עתיקים, ובמרכזו שחזור שלד המלך השליט של מונט אלבן, האתר הארכיאולוגי הזפוטקי המפורסם הסמוך לעיר. מסביב, על קירות הגלריה, יצרו השניים שורות של הדפסי גולגולות, כל אחת ייחודית כפנים אנושיות. המבקרים בגלריה רכשו את ההדפסים, עד שכל "הרוחות" נעלמו, כשהמתים חזרו אל ממלכתם בלב האדמה.

יצירת המנחות האמנותיות נעשית במהלך השנה, והן מוצגות לקראת יום המתים ונסגרות מיד לאחר החג, לעיתים הן נשמרות עד חג המולד. אחת מהתצוגות הידועות מוצגת בלב העיר מקסיקו סיטי, ברחבה של מגדל לטינו-אמריקה, בחסות הקרן לשימור מרכז העיר ההיסטורי. הקרן עורכת בכל שנה תחרות יוקרתית שבה נבחר האמן או האמנים שיעצבו את המיצב האמנותי של הבירה לחג המתים. האמנים הנבחרים זוכים לתהילה ארצית.

הקודם

1מתוך3

הבא

קטרינה מלכת המתים

האמנים המקסיקנים הנודעים ביותר הם פרידה קאלו ודייגו ריברה, גיבורי תרבות מקסיקנים, הנערצים כאלים. אל "הבית הכחול" בו התגוררו במקסיקו סיטי מגיעים המוני מקומיים ותיירים לסגוד לזכרם של שניים מהבולטים ביוצרי המאה ה-20, שמילאו חלק בתהפוכותיה הפוליטיות והחברתיות, וביצירת הזהות התרבותית והלאומית של ארצם. היא הייתה ציירת מוכשרת, שחייה הסוערים ורווי הסבל, ודמותה המיוחדת הפכו לאיקונה מקסיקנית, שנייה בחשיבותה רק לדמות הדתית של הגאונדלופה. והוא, מורה, מאהבה ובעלה של קאלו, מהפכן ואמן לאומי. במקביל לפעילותם בתחום האמנות המודרנית, שניהם טיפחו את התרבות המקסיקנית המסורתית, העתיקה והעממית – פרידה במלבושיה, ודייגו ביצירותיו ובאוספיו הארכיאולוגים.

במוזיאון דולרס אולמנדו (Museo Dolores Olmedo) שבקסיקו-סיטי, אחוזת פטרוניתו העשירה של ריברה (וגם מאהבת שלו, אחת מרבות, ושותפה לדרכו האידאולוגית הסוציאליסטית), שתרמה את ביתה לציבור לאחר מותה בשנת 2002, נמצא האוסף הגדול של יצירותיו, מיטב חפצי העתיקות והפולקלור שלו, וציורי רעייתו. בכל שנה, בנובמבר, מציג המוזיאון תערוכת-מיצב כמנחה לאב והאם הקדמונים של האמנות המקסיקנית בת-זמננו. אשתקד (2016) כללה תערוכת המנחה מיצב  קסום של צבע ופנטסיה לרוחה הססגונית של פרידה,  ומיצב של דמויות עיסת נייר בסגנון של אמנות עממית, כמחווה לציור קיר ידוע ויפיפה של דייגו – "חלום של יום ראשון אחר הצהרים בפארק אלאמדה סנטראל". במרכז הציור של קבוצת המבקרים בפארק, כולל רעייתו והוא עצמו כילד, ניצבת "קטרינה". דמות שלד אישה, שהפכה לאיקונה המוכרת והמזוהה עם מקסיקו, לצד פרידה והגאונדלופה.

ציור הקיר של דייגו ריברה "חלום של יום ראשון אחר הצהרים בפארק אלאמדה סנטראל"

בניגוד למה שמקובל לחשוב, קטרינה לא נוצרה על ידי דייגו ריברה, אלא אומצה על ידיו בהצלחה. אביה מולידה היה ג'וזה גואדלופה פוסדה, מאייר ואמן מקסיקני,  שיצר בימי הדיקטטורה שקדמו למהפכה, בראשית המאה ה-20, את שלד האישה בשמלת הקרינולינה והכובע הגנדרני, כמחאה על הנובורישיות של בני המעמד השליט. ריברה, ששאב את השראתו מהדמות הנלעגת, שכונתה "גרבונסרה" (שעועית), הציב אותה במרכז ציור הקיר של הפארק הפופולרי, וקרא לה קטרינה, הגנדרנית. והשאר היסטוריה, או היסטריה המונית. עם הזמן התנתקה קטרינה משני האמנים המודרניים שיצרו אותה, ונהייתה לסמל העממי של חג המתים. מהדהדת מבלי דעת את אלת המוות האצטקית העתיקה, ומאפשרת לכל אישה מקסיקנית, גדולה וקטנה, לעטות שמלת מפוארת, ולהפוך ליום אחד לכוכבת נשף התחפושות, מלכת המתים. מאות אלפי קטרינות משוטטות ברחובות ביום המתים.

הקודם

1מתוך4

הבא

לאהוב מעבר למקום ולזמן

למחרת יום המתים, ישבנו לארוחת בוקר מוקדמת בכיכר העיר פואבלה (Puebla), ממזרח למקסיקו סיטי, כשברקע מסתמנים פסגות שני הרי הגעש הנאהבים. המיתוס מספר שההר האימתני והמעשן, "הלוחם", פופוקטפטיל (Popocatepetl), התאהב בהר הגעש הסמוך לו, איצטאקיווטל (Iztaccihuatl), "האישה הנרדמת". באחד הימים, כך אומרים, היא הרגישה חולשה ושכבה לישון. מאז הר הגעש הלוחם הפנה לה את גבו כדי לשמור עליה. הוא התפרץ שוב ברוב חימה כמה שבועות לאחר ביקורנו. אבל באותו היום עלתה השמש, כיסתה את ההרים הנאהבים השלווים בערפילי עננים, וחזרה וחיממה את עמק מקסיקו.

"האוויר שוב מתחמם כי המתים הולכים לדרכם, מחוממים שוב מהאור והשמחה של יום המתים" אמר המלצר. בעל הבית, מנהל המסעדה, היה עסוק בפירוק המזבח, ופרחי ציפורן כתומים ואדומים וקישוטי נייר נישאו ברוח. עד השנה הבאה.

מרינה אגילר פשטה את הרדיד האינדיאני שלה, שהגן עליה מהקור. היא חשבה על התינוק המת שזכרו יחיה איתה תמיד, ועל כל שאר בני ביתה שהמתינו לה בקוצר רוח בביתה שבדרום מקסיקו. היא מאוד רוצה שנבין את סוד חיי הנצח. "כל עוד שאנחנו זוכרים את המתים, הם נשארים אתנו". בכל שנה, כשאנו חוגגים עם המתים את חג החיים, אנו חוגגים את היכולת שלנו לאהוב, מעבר לזמן ולמקום. גם אם אהובינו נמים את שנתם הנצחית, אנו שומרים עליהם בליבנו.

אנו מודים לחברת דלתא איירליינס המפעילה מגוון יעדים בארה"ב ובאמריקה הלטינית על החסות לטיסות, ולצוות המומחים של חברת אקו – טיולי שטח על הייעוץ והסיוע בהפקת המסע למרכז אמריקה.

Heartfelt gratitude to Dr. Marina Aguirre, our guide and operator in the filed in Mexico, for sharing her great knowledge with us, her kind hospitality, and for her vital contribution to our assignment

ד"ר דבי הרשמן – ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה בפולחן. סמנכלי"ת ואוצרת ראשית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. מתערוכותיה "אלילות מקומיות", "בראשית – הסיפור האמיתי", "פנים מול פנים – המסכות הקדומות בעולם".

נפתלי הילגר – כתב וצלם מערכת מסע אחר, מרצה בליווי תצלומים.

הפוסט מקסיקו: קולות החיים והמתים הופיע ראשון במסע אחר

התחלנו להמריא על כביש 866 העולה לצפת ומתפתל בין הרי הגליל. הנחיתה בקרקע הסלעית והטרשית, המאפיינת את הגליל, נהייתה רכה מאוד בישוב "אמירים". נחיתה על צמרות העצים, נחיתה שעוטפת בירוק, ברוך ובנעימות. ניחוח אירופאי עולה בנו כשאנו מתבוננים באמירים, ישוב אשר כולו בנוי ונטמע בתוך חורש ירוק. בתים עם טרסות אבן, בקתות עץ וגינות נוי צצים בין העצים במרחב ההתיישבותי על ההר. כביש אחד ארוך ומפותל של כקילומטר וחצי, החוצה את הישוב, מאפשר לנו להתרשם מכל ההיצע התיירותי. 

הישוב אמירים נבנה ב- 1958 ע"י קבוצת אנשים צמחונים וטבעונים ממרכז הארץ, אשר ביקשו להקים לעצמם בית בחיק הטבע בלב הגליל. בעקשנות המאפיינת אנשים המאמינים בדרכם, הביאו תושבי אמירים את המקום למיצוי הפוטנציאל הקים בו. באמירים מתמקדים בסיפוק ועינוג האורחים הבאים להתארח ביישוב, וזאת תוך שמירה על עקרונות הצמחונות, הטבעונות והאקולוגיה. לא תוכלו למנגל בשטח הישוב, ואין כאן ריסוסים ודשנים שאינם עשויים מחומרים טבעיים וידידותיים לסביבה. מהרגע הראשון האורחים עטופים בטבע, בבריאה ובאנושיות. התאהבנו במקום. 

נוף הכנרת הנשקף מהישוב אמירים

התארחנו בבית משפחת און בר. המארחת ענווה, המקבלת את פנינו בחדר הקבלה המחובר למטבח ולסלון ביתה, רחוקה מלהראות פקידת הקבלה המסורתית. בחיוך חם היא מובילה אותנו בין סוויטות העץ עד ליחידת "כנרת": בקתת עץ רומנטית, מרווחת ומפנקת הכוללת מטבחון ופינת הסבה, חדר אמבטיה, ג'קוזי זוגי ומקלחת עיסוי, מיזוג, מערכת קולנוע ביתית ובעיקר נוף עוצר נשימה המשקיף, איך לא, אל הכינרת.

משפחת און בר
טלפון: 04-6989803, 054-4600727
אתר אינטרנט

אמירים הוא הישוב הראשון בארץ שהתחיל לפתח את רעיון בתי האירוח הכפריים (אל תשתמשו במונח "צימרים", זה ממש מעליב). כבר ב-1961 הוקמו יחידות האירוח הראשונות. בתחושה שלנו, זהו ישוב שלם, שצבר שנים של חשיבה, לכידות רעיונית ועוצמה במכוונות שלו למען אירוח ומתן מענה מהנה ומגוון לצרכי המתארח. הדבר בא לידי ביטוי אף ביכולת חברי אמירים להמליץ בחום האחד על השני. בתי האב בישוב מציעים, כל אחד בהתאם לכישוריו ויכולתו, את מרכולתם: מסעדות משפחתיות, המספקות אף משלוחי ארוחות לבתי האירוח, מאפיה ביתית, ממכר חפצי אומנות, גלריות, טיפולים אלטרנטיביים, מסאז'ים, סדנאות, טיולי ג'יפים במסלולי הגליל ועוד ועוד. אנו באופן אישי ממליצים על החומוסייה של עיסא (ליד פארק הפסלים בלב היישוב), שמספקת אוכל טעים טעים וטרי במחירים נוחים לכל המשפחה. עיסא, תושב מרר, התקבל בחום ובאהבה על ידי "משפחת אמירים" ומחזיר בחום ובאהבה דרך החומוס הנפלא. 

ב- 16/7/09 מתקיים באמירים אירוע לציון 50 שנה להקמתו. האירוע יבליט את רוח המקום וישקף את המיוחדות של האנשים הגרים בו. כל מי שעדיין לא מכיר את אמירים, וכל מי שכבר בילה בו, מוזמן לחגיגה. המופע המרכזי של הערב הוא מופע אור-קולי, הסוקר חמישים שנות התיישבות ויצירה. ארוחה קלה וכיבוד צמחוני, שיוכנו לכבוד האירוע על ידי כל תושבי אמירים, יוגשו ברחבת בית העם לפני תחילת האירוע המרכזי. החגיגה תסתיים בהרקדה המונית של ריקודים לכל הגילאים. אם לא תספיקו להשתתף בחגיגות, תוכלו בכל זאת ליהנות מקונצרטים שמתקיימים בכל יום ו' בשעות אחרי הצהריים בחיק הטבע ברחבי הישוב. 

עץ זיץ עתיק יומין במלון אמירי הגליל

פסטורליה, רוגע, ציוץ ציפורים, ירקות, פירות, הכל נפלא… ומה עם חתיכת סטייק עסיסי? בחיפוש אחר ניחוח הבשר הגענו למלון אמירי הגליל, הנמצא במרחק דקות נסיעה מהישוב אמירים על הכביש המתפתל בדרך צפת. קסם של מלון המשרה אוירה אינטימית, ואשר במרכז חללו מצוי עץ זית עתיק יומין. במסעדת המלון ישבנו ליהנות מארוחה עברית כשרה ובשרית. גילי, השף של "מסעדת השף", הוא תושב אמירים שלתפיסת חברי היישוב הצמחוני סטה מדרכו, והקים מסעדה יוקרתית ואקסקלוסיבית על טהרת הבשר! הארוחה מיועדת לזוגות רומנטיים או לחברים. סעודת גורמה עם ילדיכם, המורעבים אחרי יום פעילות, קצת פחות מומלצת: האווירה, התפריט וקצב הגשת המנות, הם ההפך הגמור מהמוכר במק'דונלדס. כדי להנעים את זמן ההמתנה של בני בן ה-9, הגישו המלצרים הרחמניים סורבה תות מפואר, אך קורן סיכם את האירוע באמירה יבשה: "הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות…". שלא יהיו אי הבנות, לנו המבוגרים בהחלט שווה הסבלנות ונחת הרוח לשם התענגות על כל ניחוח וטעם. היחס של המלצרים דואג, אכפתי ואישי. על גב התפריט מופיע ה"אני מאמין" של גילי השף. ניכר שכל העושים במלאכה נדבקו באמונה ובאופטימיות שלו. הארוחה מורכבת ממנות המתחלפות בהתאם לעונות השנה ומוצרי השווקים באזור הגליל. אנו נמליץ בחום על שזיפים ממולאים בבשר כמנת ביניים וסטייק אנטריקוט כמנה עיקרית.

מלון אמירי הגליל
טלפון: 04-6989815
אתר אינטרנט

לזרום עם הטבע. רפטינג נהר הירדן

אתם חשים לרגע שבתוך ההתבשמות וההתרגעות חסר לכם, או לילדכם, קצת אתגר ואקשן, קצת חום שמש וזיעה ? תזרמו עם הטבע אל תוך סירת גומי ותשוטו על נהר הירדן, חוויה משפחתית מהנה שבהחלט בודקת את מידת שיתוף הפעולה בין בני המשפחה. במקרה שלנו, פשוט זרמנו, ויתרנו על עבודת צוות עם המשוטים ונתנו לזרם לעשות את שלו. חלוצי הרפטינג הישראלים במתחם "רפטינג נהר הירדן", מייצרים חוויות, עניין ואתגר לכל הגילאים: טיולי טרקטורונים, ריינג'רים, ג'ייפים, אומגה לנהר, פיינטבול, או שילוב של הכל ליום כיף על פי בחירתכם. מסעדת איסקנדר, בעלת עיצוב אבן מרתק, מצויה במתחם. מטעמי הבשר ושילובי ירקות המונחים מעל מאפה טאבון, לא מאפשרים לכם להרים את הראש, אך כשאתם לרגע, בפיזור דעת, מרימים עיניכם וצופים על נהר הירדן המתפתל, טבול בירק ובמרחב אינסופי, אתם בהחלט שוקלים להקים בית בגליל. 

רפטינג נהר הירדן
איך מגיעים: האתר נמצא על כביש 91, ליד קיבוץ גדות. נוסעים במקביל לנהר הירדן צפונה עד למתחם.
טלפון: 04-9007000
אתר אינטרנט

הפוסט אמירים ונהר הירדן הופיע ראשון במסע אחר

הכל התחיל לפני 20 מיליון שנה. התפרצויות אדירות של הרי געש יצרו הר בגובה 8,000 מטרים, בעל לוע מרשים בכותר של כ-40 ק"מ. ההר האדיר בממדיו קרס פנימה אל תוך החלל שממנו נוצר, ובכך יצר את פוארטוונטורה, האי הראשון מבין שבעת האיים הקנריים הספרדים. מה שנותר מאותו אירוע אלים הוא המכתש בדרום-מערב האי, שהוכרז בשנת 2009 על ידי ארגון אונסק"ו כשמורת ביוספרה ואחד מאתרי הטבע הנבחרים על פני כדור הארץ.

גבעות חול חשופות מתגלגלות כמו גלים מעל האוקיאנוס האטלנטי בגווני טורקיז וכחול עמוק. פוארטוונטורה זה הרבה יותר מסתם ים וחול לבן. הנופים הפראים של פוארטוונטורה הם אולי המראות המרהיבים ביותר שאפשר לראות באיים הקנריים, כמאה ק"מ בלבד מול חופי מרוקו. הסופר הספרדי אונאמונו, מתאר את האי המשובץ באין ספור רכסים חשופים, רובם הרי געש כבויים, כ"אי שלד": הטבע הפראי והגס שולט בכל, ערבוביה של צבעים מרתקת את העין. בכל אזור ניתן לזהות מרקם גיאולוגי שונה, הבא לידי ביטוי בגוונים הרבים של צמחייה, הסלעים, ההרים וצבעי האדמה. זהו גן עדן לגיאולוגים, אך גם לכל אוהבי טבע. הרי געש שחורים המשלבים בתוכם רכסים בגווני חום ואדום וציפוי צמחייה ירקרק. אבן הגיר משמשת למטרות בנייה ולצביעת הבתים בלבן. הצמחייה הירקרקה הנמוכה מתגלה כצמחייה ראשונה אחרי התפרצויות וולקניות, שצומחת על זרמי הלבה וגורמת לפירוק הסלע לאדמה. רוחות ממדבר סהרה מכסות את האי בכל שנה בשכבה של שני קילוגרמים חול אדום, ומעניקים אווירה מדברית לחלקים רבים ממנו. ליד כל אלו, מכל כיוון שלא תסתכלו, העין צדה קצה של ים ויופי טבעי.

חלקו המערבי של האי כמעט שומם, התיירות מתרכזת בעיקר בחופים המזרחיים

פוארטוונטורה הוא האי השני בגודלו בקנריים (1,731 קמ"ר), ואחד הפחות מאוכלסים בארכיפלג (כ-28 תושבים לקמ"ר בלבד). במיוחד חלקו המערבי כמעט שומם, ואפשר לחצות את כולו ולא להיתקל בנפש אדם. מרכז האי וחופיו המזרחיים מנוקדים ב"איי תיירות" – בתי מלון ומרכזי קניות. האקלים הנוח – 22 מעלות בחורף ו-24 מעלות בקיץ, בלוויית רוח קרירה מהאוקיינוס – אחראים לכך שהאי מושך אליו תיירים צפון אירופאים הצמאים לשמש. מרכז האי משובץ כפרים, הבנויים בצורה מסורתית מאבני גיר קטנות כשאת החללים הנותרים משלימים עם חול אדום. התוצאה: קיר אדמוני מרהיב ביופיו. עידן התיירות, שפרץ לפני כ-50 שנה, שינה את פני האי. כיום, רוב הישובים במרכזו כמעט שאינם מאוכלסים, שכן התושבים עזבו את האזור ועברו לצפון ולמזרח האי כדי למצוא פרנסה בתחום התיירות המשגשגת.

מלחמות הפיראטיים
האי מזמין לטיולי טבע. מי שמגיע רק לימים אחדים, יסייר ברכב וייזהר בכבישי ההרים הצרים מהתהום המאיימת. אך למי שיש קצת יותר זמן וכושר גופני, יגלה את האי בטיולים רגליים. יש מסלולים של יום אחד, אבל בהחלט אפשר לסייר גם במסלולים של ימים. יחד עם את, לא כדאי לעשות זאת לבד, אלא בליווי מדריך מנוסה. אנחנו ממליצים בחום על Andreas Caliman, מדריך גרמני חביב וידען, שחי כבר 16 שנה באי ואין מסלול או פינה נידחת שהוא לא מכיר ככף ידו (פרטים נוספים באתר האינטרנט ובטלפון: 34-686-088493).

בחיפוש אחרי נקודות תצפית מרשימות עלינו בכביש FV30 צפונה ל- Pajara בדרך אל Vega De Rio Palma. מכאן אפשר לראות את הים משלושה כיוונים, חצי האי פרוש לרגליכם, וביום צלול ניתן לראות אף את האי השכן לנצרוטה. מי שמביט מנקודת התצפית מערבה יזהה בין הסלעים הערומים מבנה קטן – הכנסייה הראשונה באיים, שורש הנצרות בקנריים. מעליה ממוקם מה שהמקומיים מכנים החזה של סופיה לורן, מי שמביט על צורת ההר יבין במה מדובר.

בתים בבנייה מסורתית המשלבת אבני גיר לבנות וחול מדברי אדום

כיום גרים כאן כ-800 תושבים בלבד, מפוזרים בישובים הקטנים בין ההרים. אך לפני עידן התיירות, אזור זה היווה את מרכז האי, שבו האוכלוסיה התבצרה בפני התקפות תכופות של פיראטים. בפסטיבל סן מיגל (Fiesta San Miguel), המתקיים בכל שנה במשך שבועים, החל באמצע אוקטובר, "נוחתים" חלק מתושבי אי מחופשים כפירטים בריטים בחוף הים, בעוד שאחרים מקבלים את פניהם בלבוש מסורתי וגמלים מקושטים, זכר ססגוני לניצחון ההוא. עיקר הפעילות מתרכז באזור הר הגעש MONTANIA DE TAMASITE, מקום המסתור של האוכלוסיה.

שנים ללא טיפה של גשם
מי שצופה בהרים יתקשה לתאר שהאי לא תמיד היה כה מדברי. לא רק חול הסהרה השפיע על נופי האי, גם תושביו תרמו לא מעט למִדבור: עצים רבים נכרתו ונשרפו בתנורים לייצור גיר כחומר בנייה, ואוכלוסיית העזים הגדולה (בזמן הכיבוש הספרדי במאה ה-15 חיו כאן כ-2,000 תושבים וכ-60,000 עזים!) זללה את שורשי העצים. התוצאה – דבר לא נותר כדי להחזיק את האדמה, וזו נשטפה לים או עפה ברוח. כאלפיים שנים אחרי התיישבות האדם באי כמעט שלא נותר בו עץ אחד לרווחה.

בנייה מסורתית במרכז האי. במהלך השנים תושבים רבים נטשו את מרכז האי ועברו להתגורר באזורי החופים

הפעילות הגעשית הבטיחה את פוריות האדמה, אך תקופות ממושכות של בצורת פגעו לעתים קרובות בתושבים וגרמו להגירה המונית מן האי היבש למרכז אמריקה, בעיקר לקובה שמכונה גם "האי הקנרי השמיני". במאה ה-19 הייתה תקופה של עשר שנים רצופות שבהן לא ירד גשם באי, וגם בשנים האחרונות מזה ארבע שנים שתושבי האי לא זכו לגשם. הטרסות הרבות המצויות לאורך ההרים נשארו ברובן נטושות. טרסות מעטות עדיין מניבות פרי, והחקלאים שואבים גם כיום מים בעזרת טחנות רוח לצורך גידול דגנים וירקות, במיוחד העגבניות המפורסמות של האי, שמהוות גאווה מקומית ומצרך מבוקש לא רק באיים השכנים אלא גם באנגליה הרחוקה. כמו העגבניות, גם גבינת העזים מהווה מקור של גאווה לתושבי האי. מדי שנה מתקיימת בספרד תחרות כלל ארצית בין גבינות עזים, ופעמים רבות הגבינה הזוכה הגיעה מפוארטוונטורה.

הים ההפכפך
בצפון האי נמצא Cotillo, כפר דייגים קטן השוכן ליד חופים מרהיבים, גן עדן לגולשים. אבל אל תתנו לפסטורליה להטעות אתכם, בתוך כמה רגעים הים השליו עלול לשנות את פניו ולהפוך לגועש וסוער. אין בכפר משפחה אחת שלא איבדה לפחות אחד מבניה הדייגים בים המסוכן. ב- Cotillo אפשר לשכור בתים קטנים קרוב לחוף הלגונה (Cotillo Lagos) ולסעוד במסעדה עממית La Marisma. מייסדת המסעדה, הגברת Maria el Hierro, נהגה לבשל בכל יום בשר ומאכלי ים ולהגיש את המטעמים בערב לתושבי הכפר. מי שהיה יכול, שילם, מי שלא – לא שילם, אך כולם נהנו מהתבשילים המשובחים. היום מריה כבר לא מבשלת, ובניה גובים כסף מכל מי שבא למסעדה, אך האוכל עדיין נפלא והמחירים סבירים בהחלט . אפשר לקנח בבית הקפה Vaca Azul בנמל הישן עם כוס קפה ותצפית נפלאה על הים והנמל.

מפרץ Los Molinos במערב האי. מקום מומלץ לצפות בשקיעה

המלצות לינה, אוכל וטיולים
הדרכה
אנדראס קלימן הוא מדריך גרמני שחי כבר 16 שנה באי, ויש לו חברת הדרכה לטיולים רגליים באי.
כתובת: La Mareta 2, 35640 Lajares
טלפון: 34-686-088493
אתר אינטרנט www.fuertescout.com

גלישה
במרכז הגלישה Pro Center Rene Egli שבדרום-מערב האי אפשר לשכור ציוד ולקבל הדרכה.
טלפון: 34-928-547483

צימרים
מסעדה וצימרים Casa Isaitas ב-Pajara שבמרכז האי, מקום יפה עם חצר נעימה.
Calle Guize 7, 35628 Pajara
טלפון: 34-928161402, 34-607-928307
www.casaisaitas.com

La Vaca Azu, מסעדה מומלצת הנושקת לנמל

מסעדות מומלצות
בית קפה / מסעדה La Vaca Azul בכפר הדייגים El Cotillo, מקום נעים עם תצפית יפה על הנמל.
כתובת: Calle Requena, Muelle Viejo
טלפון: 34-928-538685

מסעדה עממית Bar Restaurante La Marisma ב-El Cotillo, מאכלי ים ובשר; מומלצים במיוחד תפוחי האדמה הטובים.
כתובת: Calle Santo Tomas
טלפון: 928-538543 -34

מסעדה ובית קפה Don Antonio בעיצוב מרשים (שהעניק לו כוכב מישלן לעיצוב) בכיכר הכפר Vega de Rio Palm. אוכל ברמה גבוהה מאוד וכך גם המחירים
טלפון: 34-928-878757, 667-513713 -34

מסעדת  Casa Santa Maria בכפר Betancuria. עיצוב מדהים, אוכל ברמה בינלאומית גבוהה, ומחירים בהתאם.
טל. 928-878282 34

מסעדה ובית קפה מסורתי Casa Princess Arminda בכפר Betancuria, עם חצר מקסימה.
כתובת: Calle Juan de Bethencourt 2
טל. 928-878979 -34

תודה ל-Maria Gonzales מלשכת התיירות הספרדית, לחברת התעופה Iberia ולמדריך שלנו באי Andreas Caliman על הסיוע בהכנת הכתבה

הפוסט פוארטוונטורה: כשהמדבר פוגש את הים הופיע ראשון במסע אחר

גם אם נכבשתם בקסמה של הבירה הספרדית, קחו לכם פסק זמן של כמה שעות או אפילו יום שלם, וצאו אל מחוץ לעיר. הנה הצעה לשלושה יעדים מעניינים, שכל אחד מהם יספק לכם אתנחתא מעניינת מהעיר הגדולה. זמן ההגעה לצ'ינצ'ון הוא הארוך ביותר – כשעה נסיעה באוטובוס. לטולדו ולארנחואס אפשר להגיע ברכבת, בתוך כחצי שעה עד 40 דקות.

טולדו: מסע לשורשים היהודיים
רכבת מהירה תביא אתכם תוך כחצי שעה ממדריד לבירת ספרד הקודמת, טולדו (Toledo). הקו מבוקש מאוד, לכן כדאי לרכוש כרטיסים ערב לפני הנסיעה בתחנה המרכזית. מתחנת הרכבת בטולדו לוקחים אוטובוס לכיכר Zocodover, ולאחר הפסקת קפה אפשר לצאת למסע של כחצי יום בסמטאות הצרות של העיר המרהיבה הזאת, שלה עבר יהודי מפואר. מומלץ לבקר בשני בתי הכנסת Santa Maria la Blanca ו-Sinagoga de Transito. שניהם הפכו אמנם לכנסיות, אבל ב- Sinagoga de Transito השתמרו כתובות עבריות עתיקות, והמקום הפך למוזיאון של יהדות טולדו. צמוד אליו נמצא ביתו של הצייר אל גרקו (El Greco); בעבר היה זה ביתו של יהודה הלוי, בן תקופתו של הרמב"ם. מלבד באתרים המוגדרים, מומלץ פשוט לשוטט בסמטאות הרובע היהודי (Madina al Yehud), שם אפשר לבקר במרכז מורשת יהודית Casa de Jacob. מנהלת המרכז תשמח לעזור במידע למי שמחפש את שורשיו בטולדו, ותשמח לא פחות לאסוף מכם מידע על שורשיכם הספרדים (כתובת: Calle del Angel 15, אתר אינטרנט). מי שרוצה לחוש את האווירה של טולדו במאה ה-13 ולהכיר את החיים המורכבים של הקהילה היהודית, טוב יעשה אם יקרא את ספרו של ליאון פויכטוואנגר "היהודיה מטולדו".

אם נשאר לכם זמן לפני החזרה למדריד, כדאי לקחת מונית לגשר Al Kantara מעל נהר טחו (Tejo), ומשם להמשיך ל- Panoramica Desde Los Cigarrales וליהנות מתצפית מרהיבה על העיר.

הגעה: רכבת בקו מס' 3 מהתחנה המרכזית Atocha Renfe , שעות יציאה וחזרה באתר האינטרנט.

סמטה בצינצ'ון. בתי האבן בצפופים משמרים את הצביון המיוחד של העיירה

צ'ינצ'ון: הזמן עצר מלכת
צ'ינצ'ון (Chinchon) היא עיירה קטנה וקסומה כ-45 ק"מ מדרום למדריד, שנותרה כמעט ללא שינוי מאז ימי הביניים, ונבחרה בשל כך כאתר צילומים לסרט "גויה", בכיכובה של נטלי פורטמן. מיד כשיורדים מהאוטובוס ומתחילים לעלות במעלה הסמטה הראשית המובילה לכיכר מאיור מרגישים כאילו הזמן עצר מלכת. העיירה בנויה על מדרון תלול, ובתי האבן הבנויים בצפיפות משמרים את הצביון המיוחד בן מאות השנים.

ככל שהתקדמנו לעבר כיכר מאיור חשנו בתכונה מיוחדת: נורות צבעוניות נתלו בין הבתים מעל הכביש הצר ודגלים בצבעי דגל ספרד נתלו לאורך הסמטה הראשית. כשהגענו לכיכר הראשית הבנו – העיר התכוננה לקראת מלחמת השוורים המסורתית, והזירה נבנתה במרכז הכיכר היפהפייה, שכמעט לא השתנתה מאז המאה ה-15. סביב-סביב מעל הכיכר מתנשאים בתי העיר העתיקים, שעון העיר מתריע בצלצולים רמים על השעה, ומרפסות עץ המכונות claros מוסיפות ליופי הייחודי של הכיכר ומהוות נקודת תצפית טובה למתרחש בכיכר. כנסית Nuestra Señora de la Asunción מזדקרת מעל הכיכר ובתי העיירה. בכנסיה זו, אחיו של גויה שימש ככומר, וגויה עצמו צייר כאן את עלייתה לשמים של מרים הבתולה. בכיכר ובסמטאות הסמוכות יש שלל חנויות של מזכרות, חפצי נוי, בגדים, תבלינים ועוד וכן גלריות, ברים ובתי קפה. מומלץ לטפס בסמטאות הצרות עד מבצר Condes המתנוסס מעל העיירה.

הגעה: כשעה נסיעה ממדריד, מטרו: Conde de Casal, משם אוטובוס מס' 337 לצ'ינצ'ון.

ארנחואס. הארמון, הגנים והעיר העתיקה הוכרזו כאתר מורשת עולמית

ארנחואס: העיר המלכותית
כ-40 דקות ברכבת מפרידים בין מרכז מדריד לעיירה המלכותית ארנחואס (Aranjuez), שבה הקים במאה ה-16 המלך פיליפה ה-2 את ארמון הקיץ המפואר שלו. הארמון, הגנים הסובבים אותו והעיר העתיקה שלצדו הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בעבר, העיר שהוקמה סביב הארמון היתה אסורה לכל מי שלא עבד בארמון או היה שייך לאצולה הספרדית. היום העיר הפסטורלית מהווה מפלט לכל מי שמתקשה לשלם את מחירי הנדל"ן הגבוהים של מדריד. הארמון פתוח לביקורים בימים שלישי עד ראשון מ-10:00 עד 17:00, סגור בימי שני.

הגעה: רכבת בקו מס' 3 מהתחנה המרכזית Atocha Renfe, לוח זמנים באתר האינרטנט.

בתמונה הפותחת: טולדו. הקצו לפחות חצי יום לשיטוט בסמטאות הצרות והעתיקת

הפוסט טיולים מחוץ למדריד הופיע ראשון במסע אחר

אמנים רבים בעלי שם עולמי צמחו והתפתחו ב-500 השנים האחרונות בחצי האי האיברי, אך רק פרנסיסקו גויה ודייגו ולסקס זכו שתחנת מטרו במדריד ייקראו על שמם, ורק גויה זכה לאין ספור חיקויים על קירות של ברים ברחבי העיר ולהימכר כמזכרות לתיירים בכל פינה. יותר מ- 180 שנים אחרי מותו, בשנת 1828, גויה נוכח בעיר יותר מכל אמן אחר. טיול למדריד בעקבות ציירו של המלך, שעד היום נחשב לאחד הציירים הפופולריים בספרד.

מראות קשים של מלחמה
כיכר מאיור (Plaza Mayor), לבה הפועם של מדריד אז והיום, אתר בילוים ומוקד עלייה לרגל של תושבי העיר לדורותיהם. מי שמטייל במדריד, יכול להתרשם בצדה המערבי של הכיכר ממה שהיה פעם האקדמיה לאמנויות של מדריד, מקום שבו חווה גויה סיוט והשפלה מתמשכים. בשנת 1763, כשהיה בתחילת דרכו, גויה ניסה להתקבל כתלמיד מן המניין לאקדמיה לאמנויות, ואולם הוא נדחה פעמיים על ידי הממסד האמנותי. מאוכזב ומושפל נאלץ הצייר הצעיר להשלים את לימודיו ברומא הרחוקה. כששב מרומא, גויה ניסה להתקבל כחבר באקדמיה ב-1780, היא כבר עברה למשכנה ברחובAlcala , סמוך לכיכר דל סול (Plaza del Sol). חושש להידחות שוב, גויה החליט להגיש עבודה בסגנונם של ולסקס ומנגס הנערצים, ואכן הוא התקבל לאקדמיה הנכספת עם ציור של ישו הצלוב.

מכאן והילך אי אפשר היה לעצור את הצייר השאפתן: מי שלא קיבל אותו פעמיים כתלמיד, קיבל אותו לבסוף כנשיא האקדמיה והרבה שנים מאוחר יותר כצייר הרשמי של חצר מלך ספרד. יחד עם זאת, שנתיים לאחר שהתקבל לאקדמיה, גויה נאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות מחלה, אשר הביאה לבסוף לחירשותו המוחלטת. על אף הצלחתו המקצועית, היחסים בין גויה לממסד הספרדי בכלל ולחברי האקדמיה בפרט נותרו מתוחים וטעונים, ולכן נראה שגויה היה מרוצה אילו היה יודע שכיום ציורו "ישו הצלוב" מעטר את קירות המוזיאון הלאומי, הפראדו.

ציורי הפרסקו בתקרת קאפלה סן אנטוניו דה פלורידה סללו את דרכו של גויה להפוך לצייר בית המלוכה

אפשר לבקר באקדמיה שהולידה כה הרבה אמנים ספרדיים בעלי מוניטין עולמי. קרלוס השלישי רכש את הבניין המפואר מבנקאי עשיר, ובשנת 1773 שינה את המבנה והתאימו לטעמו האישי ולצרכי האקדמיה לאמנויות. האקדמיה ידעה תלמידים בעלי שם כפיקאסו ודאלי (שגם יחסיו של האחרון עם האקדמיה ידעו עליות ומורדות, עד שהורחק ממנה). גם כיום, כאשר הסטודנטים לאמנות כבר לא לומדים באקדמיה אלא באוניברסיטת מדריד, הבניין עצמו לא איבד מקסמו. המבנה מתפקד כאחד המוזיאונים החשובים בעיר ויש בו אוסף מרשים של יצירות מהמאות ה-16 עד ה- 20. הציורים מייצגים את יצירותיהם של תלמידים בולטים שלמדו באקדמיה, וכן אוספים של ציורים שהוצגו במנזרים שפורקו על רקע כלכלי. גם האוסף הפרטי של שר המלך מנואל מוצג כאן – פטרונו וידידו הטוב של גויה היה בעל אישיות ססגונית, שהסתבכויותיו הביאו להחרמת אוסף האמנות שלו בשנת 1808.

פתח רחב בעל קשתות אבן מוביל אל הקומה הראשונה, שבה מצויים ציוריו של גויה. הנהלת המוזיאון החליטה להציג לא רק את עבודותיו אשר צוירו על פי הזמנת האקדמיה, אלא בחרה לשים דגש על אוסף רישומים לא קלים למראה, המשקפים פן אחר של עבודותיו של האומן. גויה הושפע מאוד מהמראות הקשים של מלחמת ספרד-צרפת, ותיעד אותם ללא כחל וסרק. הוא העז להראות את זוועות המלחמה בצורה אובייקטיבית, ללא נקיטת עמדה, בדרך שמשקפת את האלימות של שני הצדדים. ברישומים, גויה חושף ומתאר התרחשויות, אשר ראה בעיניו או שמע עליהם במדריד ובסרגוסה. מסיבות מובנות הרישומים לא התפרסמו בחייו של גויה, ורק ב- 1860 נכדו פרסם אותם לראשונה. לאחדים מהם מוצמדים צילומי מלחמה מהמאה ה-20, כדי להמחיש את תפקידו של גויה כצייר תיעודי ולחדד את המעבר מצייר של המלך לאמן בעל מסר חברתי. מרתק במיוחד לראות כיצד בעזרת שימוש בשחור ולבן בלבד גויה הצליח להעביר כל כך הרבה רגש, טירוף ושיגעון. כל אלו באים לידי ביטוי באופן חריף ברישומיו, שעדיין אקטואליים גם כיום.

ציורים של גויה באקדמיה לאמנות. לאחר שבקשתו ללמוד כאן נדחתה, נאלץ גויה להרחיק לרומא כדי ללמוד אמנות

פורץ דרך נועז
כשאתם מסיירים במדריד הישנה, לא הרחק מאזור כיכר דל סול ומבנה האקדמיה, הקפידו להרים מדי פעם את העיניים, וליהנות מאדריכלות הבתים הנשענים זה על זה: כל בניין מורכב ממספר קומות בעלות מרפסות, פיתוחי אבן, צבע תריס ופרזול זהים, אך כל בניין שונה מזה שלידו ויוצר חוויה אסטטית נעימה לעין. Carrera de San Jeronimo הוא רחוב אלגנטי במיוחד, ובבית מספר 32 נמצא ביתו הראשון של גויה במדריד. סופו של הרחוב מוביל אל כנסיית San Jeronimo. לפני בנייתן של קתדרלות העיר, זו היתה הכנסייה המרכזית והתקיימו בה חתונות וטקסי הדת המרכזיים של חשובי העיר. המלך אלפונסו ה-13 התחתן כאן בשנת 1906, והמלך הנוכחי, חואן קרלוס הראשון, הוכתר במקום ב-1975. בסמוך לכנסייה המרשימה נמצא מוזיאון הפראדו, אחד מעשרת המוזיאונים החשובים בעולם. ביקור במדריד אינו שלם מבלי לראות את מיטב יצירותיו של גויה לאורך כל שלבי הקריירה המקצועית שלו – מתקופת הזהר כצייר המלך ועד לסוף חייו המדוכדכים, שהוליד את הרישומים השחורים שמעידים על מצבו הנפשי הקודר. אפשר לראות כאן פורטרטים של בית המלוכה המציגים בפירוט רב את פריטי הלבוש, תוך הדגשה ושימת לב לעיטורי הלבוש, הבעת הפנים, מיקום הדמות ודרך עמידתה – כל המאפיינים הללו מייחדים את ציוריו של גויה ויוצרים הבנה של הדמות ומשמעותה והבנה של התקופה.

כשמסתכלים על יצירותיו של גויה ניתן להבין שהוא היה פורץ דרך, בעל סגנון נועז, שסלל את דרכו אל לבם של בני משפחת המלוכה. אל תחמיצו את התמונה הקבוצתית של משפחת המלוכה, שמאפיינת מאוד את סגנונו וגישתו האומנותית של גויה. בציור זה, לפי מיקום הדמויות, נטיות הפנים וההבעות, ניתן להבין כיצד גויה ראה את בני המשפחה ואת המאפיינים של כל אחד מהם, אופיו, מיקומו ותפקידו בבית המלוכה. יחסי הכוחות בבית המלוכה בולטים מאוד: המלך עומד אמנם קצת לפני כולם, אך המלכה עומדת באמצע, עמידה המבהירה שהכוח האמיתי של בית המלוכה נמצא בידיה. כל דמות מסתכלת לכיוון אחר, אין קשר עין בין הדמויות ונוצר הרושם של משפחה לא מאוחדת. שימו לב לאישה שפניה מוטות לצד ואינן ברורות: זוהי אחת מארבע המועמדות להיות אשת הנסיך, שעומד לידה, אך היות שבחירת לבו של הנסיך עדיין לא היתה ידועה, גויה החליט לשלב את אשתו לעתיד בצורה בלתי מחייבת בציור המשפחתי. כמנהג ציירים רבים בני התקופה, גויה הנציח את עצמו בפורטרט עצמי מאחורי המשפחה המלכותית.

גויה בכל פינה. קירות מסעדה ליד פלזה מאיור מעוטרים בהעתקי ציורים של גויה

המלחמה עם צרפת והמרד נגד הכיבוש הצרפתי גרמו להשקפת עולמו של גויה להפוך פסימית יותר, דבר שהשפיע מאוד על יצירותיו. שימו לב לציורים "ה-2 למאי" ו"ה-3 למאי", שבהם מתועד המרד נגד הצרפתים בכיכר דל סול וההוצאה להורג של המורדים על ידי הצרפתים למחרת היום. דוגמה נוספת ליצירות שמשקפות הן את התקופה והן התעוזה של גויה אפשר לראות בציורי "לה מאחה" (La Maya). גויה צייר את אותה האישה פעמיים, פעם אחת עירומה, ופעם נוספת לבושה. מבטה הישיר אל הצופה, מִתאר גופה, הבלטת שדיה, מותניה וירכיה אינו תואם את הקודים המוסריים של התקופה. כדי לטשטש את זהות המודל, פניה של האישה דומים למסכה, ללא הבעה של ממש. יש אומרים שהציור מתעד את אהבתו הסודית של גויה, הדוכסית דונה קאיטנה לבית אלבה. את ה"מאחה העירומה" חשף גויה רק בפני חברים קרובים, אך גם מבטה ושפת גופה של "המאחה הלבושה" הספיקו כדי לסבך את האמן במשפט של האינקוויזיציה.

כנסיית סן פרנסיסקו אל גרנדה. טובי האמנים מהמאה ה-18, בהם גויה, ציירו בה

גויה הופך לחביב הקהל
לאמנות, בדומה למוסיקה ולאדריכלות, היה תפקיד מרכזי בתחרות בין הכנסיות על מספר המבקרים: ככל ששם הצייר שפיאר את קירות הכנסיה היה ידוע יותר, גדולים היו סיכויי הכנסייה למשוך קהל מאמינים. דוגמה טובה לכך היא הכנסייה סן פרנסיסקו אל גרנדה (San Francisco el Grande). בזכות ריכוז האמנים הבולטים שציירו בה, היא הפכה לאחת הכנסיות המרכזיות של מדריד. הכנסייה נבנתה בין השנים 1761-1785, על כנסייה קטנה יותר מהמאה ה-16. אדריכלי הכנסייה נאלצו להתגבר על קשיים טכנולוגיים רבים על מנת להצליח לבנות את הכיפה הגדולה, שקוטרה כ-33 מטרים, והיא נחשבת לאחת הכיפות הגדולות בספרד. שערי ברזל עצומים מסמנים את הכניסה לכנסייה, פסלי שיש ענקים מעטרים אותה, ודלתות עץ בעלות פיתוחים מרהיבים ועיטורי זהב מצויים בחללה.

הביקור בסן פרנסיסקו אל גרנדה הוא בגדר חובה למבקר במדריד בעקבות גויה, שכן היא מהווה אבן יסוד בקריירה של האמן. שישה אגפים מצויים בה, שבכל אחד מהם יש מזבח, ובאמצע נמצא המזבח המרכזי. כל אגף צויר על ידי אמן אחר. האגף של גויה נמצא בחדר הראשון משמאל, והציור שצויר בו, בשנת 1781, מתאר את הנדרש והצפוי בציורי כנסייה, ואינו נותן דרור וביטוי לייחודיותו הגאונית של גויה. למרות זאת, או נכון יותר דווקא בשל כך, העבודה מהווה ציון דרך בחייו של גויה ומסמלת פריצת דרך. מאותו רגע בו נחשפה עבודתו, גויה הפך לחביב הקהל והניח כאן את היסודות לבנייה וחיזוק של עתידו המקצועי. לאחריה זומן גויה לבית המלוכה להכין פורטרט למלך, זמן רב לפני שהפך ציירו הרשמי של בית המלוכה. גם כאן ניתן להבחין בפורטרט עצמי של גויה – הדמות השנייה מימין למטה.

סן פרנסיסקו אל גרנדה. יצירותיו כאן היוו פריצת דרך חשובה בקריירה של גויה

ציורי הפרסקו בתקרת הקאפלה סן אנטוניו דה פלורידה (San Antonio de Florida), פרי ארבעה חודשי עבודה מואצת, היוו את פריצת הדרך האחרונה של גויה בדרכו להפוך בשנת 1799, שנה מאוחר יותר, לצייר הרשמי של מלך ספרד. גויה נחשב לאחד המומחים הגדולים לציורי פרסקו על תקרות כנסיות, עבודה מורכבת במיוחד הדורשת תכנון קפדני. האמן צריך לשער את קצב התקדמות עבודת הציור שלו, על מנת להורות לעוזריו על הכנת הקירות בחומר רקע, שניתן לצייר עליו רק במהלך 72 שעות מהרגע בו נמרח. ציור הפרסקו בקאפלה מתאר תמונה של סן אנטוניו הקדוש עושה נס ומקים לתחייה אדם מת, על מנת שזה יוכל לומר מי האשם בהריגתו. בפרסקו ניתן להבחין בנועזות האופיינית שמביע גויה דרך ציוריו: בניגוד למקובל בתקופתו, על תקרת הכנסייה הוא צייר נשים כמלאכיות וטען להגנתו שבתנ"ך לא נאמר שאין מלאכיות. ביצירה זו גויה צייר דמויות המרמזות על אנשים שלקחו חלק בחייו. יש האומרים שאחת מהנשים המלאכיות הייתה דמותה של הדוכסית דונה קאיטנה, שכאמור נלחשו שמועות שאהבתו אליה שלא נותרה במישור האפלטוני. מהלך חייו של גויה היו עמוסים באירועים ובהתרחשויות, בהם מחלתו וחירשותו, שהשפיעו על מהלך רוחו, והשתקפו בדרך בא ראה אנשים. גויה היה נתפס למצבי רוח קיצוניים, רוחו היתה קודרת, והוא כפה על עצמו להתנתק, לפעמים במשך שבועות, מכל קשר וקרבה לבני אדם. יש לשער כי בדידות וקושי אלו השפיעו על יצירתו, ואולי מסבירים במעט את הבעות הפנים של האנשים המצוירים בתקרת הקאפלה, שניכרת בהם הבעת טירוף, סבל וכאב.

הסתכלות חדשה על היצירות
גויה מת בשנת 1828, אולם עצמותיו הועברו מבורדו שבצרפת לקאפלה סן אנטוניו דה פלורידה רק בשנת 1919, והוא נקבר מתחת אחת מעבודות הפרסקו המרשימות ביותר שלו. פעם בשנה, ב-13 ביוני, מתקיימות חגיגות גדולות בקאפלה לכבוד הקדוש סן אנטוניו. כדי להגן על קברו של גויה ועל ציוריו הוקם ב-1928 מבנה נוסף, הסמוך לקאפלה דה פלורידה – העתק מדויק של הקאפלה המקורית – ומאז החגיגות עברו לשם. במסגרת החגיגות מתקיימת גם מסורת עתיקת יומין: בנות רווקות מניחות את ידן על סל עם מחטים, מספר המחטים שנשארות נעוצות ביד מסמן את מספר החברים שיהיו לאותה בת בשנה הקרובה.

פוסטר של "מאחה העירומה" בחלון ראווה של חנות במרכז מדריד

ממול לקאפלה כדאי להתעכב ולהתבונן בפסל של גויה, שפוסל ב-1986 על פי דיוקן עצמי שלו שנעשה שנתיים לפני מותו, בהיותו בגלות בבורדו שבצרפת: גויה, מבטו קשה וזעוף, יושב על כיסא, בלוק נייר מתחתיו ופלטת הצבעים בידיו.

אחרי מותו בגלות הצרפתית, ולמעשה עד עצם היום הזה, יצירותיו של גויה השאירו את חותמן על תושבי ספרד בכלל ותושבי מדריד בפרט. במאה ה-19 העתיקו את סגנונו של גויה במקומות רבים, מה שגרם לעייפות כללית מציוריו, אך בשנים האחרונות חוזרים לחקור את גויה בראייה אחרת, לא בהסתכלות עליו רק כצייר מהפכן חסר פחד מהמלוכה, אלא כאופורטוניסט. כך או כך, גויה היה ונשאר אמן חשוב ומשפיע לא רק בעבר אלא גם במדריד של ימינו.

בתמונה הפותחת: תחנת המטרו Goya, על שם הצייר, מעוטרת בעותקים של כמה מציוריו המפורסמים

תודה לבריסל איירלינס וללשכת התיירות הספרדית על עזרתם בהכנת הכתבה

הפוסט מדריד בעקבות גויה הופיע ראשון במסע אחר

חצות. השמש מתחילה לשקוע אבל השמיים עדיין בהירים

1:00 לפנות בוקר. ארמון החורף מואר באור יקרות

שיקום העיר ושחזורה אחרי מלחמת העולם השנייה ארך שנות דור, אך בשנת 2003, לקראת חגיגות ה־300 שנים לסנט פטרסבורג, הגיעה בשורה מפתיעה ממוסקבה: דווקא היריבה התמידית שלחה תקציבי עתק לשדרוג החזות המוזנחת של סנט פטרסבורג. כיום העיר מתחרה, ובצדק, על תואר מלכת היופי האירופית ומושכת תיירים ומשקיעים בינלאומיים.

6:00 בבוקר, על גדת הניבה. קרני השמש מאירות את הבניינים ליד הנהר

"מעבר ללילות הקיץ הלבנים ממתינים ימי החורף השחורים", נאנח ידידי, שזכר החורף הקר, המושלג והארוך מדי מעמעם לרגע את שמחת הקיץ שלו. ימי החורף קצרים מאוד: חמש שעות של אור אפרורי ביום יוצרות בעיות נפשיות לא מבוטלות בקרב רבים מתושבי העיר, והם מטפלים בהן באמצעות וודקה, כמנהג המקום. לעומת זאת, אין שמחה גדולה מחגיגת שעות האור הארוכות של הקיץ, מהבילויים הממושכים בלילות המוארים ומהשיטוט לאורך הניבה. באופן מפתיע, גם השמחה הזאת מטופלת בוודקה. הדבר היחידי שמסוגל להעיב על שמחת הקיץ הוא מזג האוויר הסגרירי. הגשם, לא השמש, הוא סימן ההיכר של הקיץ, או כפי שניסח זאת מישה: "בפטרסבורג יש שתי עונות: החורף הלבן, שבו העיר מושלגת לחלוטין, והחורף הירוק, המכונה אצלכם קיץ, שבו העיר שטופה במי גשמים וטובלת בירוק".

אנחנו פותחים את הלילה בביקור בזק בקזינו של אחד מידידיו של מישה. צלילי מוזיקה בסגנון שנות השבעים בוקעים מהמועדון הסמוך. קבוצת נערות מצחקקות חוגגת שם את קבלת תעודות הבגרות בהצגת קברט. מלבדן אין קהל, ואנחנו ממשיכים לקונצרט של המנצח ואלרי גרגייב בחצר מוזיאון הרמיטאז'. אלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם את דמי הכניסה מציגים בדרך למושבם את מיטב האופנה החגיגית של האליטה הסנט פטרסבורגית. הרבבות שידם לא השיגה כרטיס כזה נותרים מאחורי הגדר ונהנים מהקונצרט הלילי באותה המידה, רק בעמידה. הקונצרט מסתיים לקראת חצות, בדיוק בזמן כדי לצפות בשקיעת החמה מעל הנהר הסמוך. 

שש בבוקר, מפקדת הצי. השלט מזהיר שאין לעגון ברציף הסמוך

הגשרים נפתחים בכל לילה
החוויה הגדולה של הלילה מתחילה בסביבות השעה 1:30, אז נפתחים הגשרים הגדולים של הניבה, שהם מסימני ההיכר הבולטים ביותר של העיר. עשרות טונות של אספלט וברזל מורמות בכל לילה לעיני קהל נלהב של אלפים כדי לאפשר לאוניות הענקיות להיכנס לנמל של סנט פטרסבורג או לצאת ממנו. הנמל הוא אמנם הגדול ביותר ברוסיה, אך אין הוא עומד בעומס ומתיישן במהירות. עיר הנמל הפינית קוטקה (Kotka) מתחרה בו בהצלחה רבה, אך התנועה הלילית של האוניות בנמל סנט פטרסבורג עדיין מרשימה ביותר.

נתיבי השיט נשארים פתוחים עד השעה חמש בבוקר. אלה השעות של הנווטים, המציגים את המופע העיקרי של הלילה כשהם מצליחים להשחיל את האוניות העצומות בפתחי הגשרים הצרים. לילה שלם צפיתי מוקסם בתנועת האוניות ובגשרים הפתוחים והרגשתי הערצה בלי גבול לנווטים שהצליחו לעבור אותם בשלום. כמי שמתקשה אף להשחיל חוט במחט היה לי נדמה כי להטיס מסוק בסלון הבית היא משימה פשוטה יותר מלנווט אונייה בין גשרי פטרסבורג.

בשעות הדמדומים הללו משוטטים ברחובות שלאורך הנהר אלפי תושבים ותיירים, ידם האחת מחבקת את אשת חיקם, ידם האחרת אוחזת בקבוק שהמשקה שבו על פי רוב אינו מסוג המשקאות הקלים. מסעדות וברים נשארים פתוחים כל הלילה, וככל ששעות הלילה מתאחרות, מתעבה אד האלכוהול המתאבך מעל העיר, קולות המבלים הופכים צורמים יותר, והליכתם יציבה פחות. וגם כשהשמש צובעת את הלילה הלבן בכתום העיר אינה הולכת לישון.

עשר בבוקר, כנסיית מושיענו על הדם השפוך, היפה בכנסיות העיר

הצרות נותרו אותן צרות
בסביבות השעה חמש בבוקר הגשרים יורדים שוב, הנתיבים נסגרים למעבר אוניות ונפתחים למעבר מכוניות. העיר מתכוננת לעוד יום ארוך. הבליינים חוזרים הביתה והבורגנים יוצאים לעבודתם. להקות של מכוניות ניקוי וגדודים של פועלי ניקיון יוצאים למבצע היומי של העלמת עקבות הלילה. בקבוקים של בירה, של וודקה ושל שמפניה מתגוללים ברחובות ובפארקים הציבוריים, מקצתם אף צפים במי הנהר. מבית קפה קטן על גדות הנהר עדיין בוקעים צלילים של תחרות קריוקי שלא מצליחה להגיע לסיומה.

אחרי שעות שינה ספורות אני חוזר למרכז העיר. שדרת נייבסקי (Nevsky Prospekt) התעוררה לפני, ובתי הקפה שבו לפעול אחרי הפסקה קצרה. באחד מהם אני פוגש את מיה, שהגיעה לעיר לפני עשרים שנה מאוזבקיסטן. היא לוגמת קפה ונוגסת בעוגה עתירת קלוריות. "בתקופת הקומוניזם לא יכולנו לשבת באמצע היום בבית קפה", היא משחזרת את העבר, "פשוט כי לא היו בתי קפה. היו רק קנטינות ציבוריות, ומי שאכל שם בשעות לא שגרתיות הסתכן בביקור של אנשי ק.ג.ב. שבאו לברר מדוע הוא בקנטינה במקום בעבודה. מבחינה זו החיים השתפרו לאין ערוך אחרי נפילת הקומוניזם". 
 

מישה עורך סיכום ביניים של תוצאות המהפכה האנטי קומוניסטית: "יש דברים שהשתנו כאן לטובה, ויש כאלה שהשתנו לרעה. במאזן, הצרות נותרו אותן הצרות". ומיה מוסיפה פתגם מקומי: "המקום הטוב ביותר לחיות בו הוא דווקא המקום שבאותו רגע אתה לא נמצא בו".

שלוש אחר הצהרים. נהר פוטנקה במרכז העיר

ממתינים למותה של הגברת
מי שרוצה לראות את סנט פטרסבורג האחרת, לא את זו המוצגת בחלון הראווה של מרכז העיר, אלא את זו של השיכונים העלובים ובנייני הרכבת האינסופיים והמדכאים, חייב להתמודד קודם לכן עם נסיעה ברכבת התחתית העמוסה.

השיכונים של פטרסבורג רחוקים מזוהר העיר. כאן מצטופפים רוב רובם של ארבעת מיליוני תושביה. חלונות הראווה של הקיוסקים השכונתיים גדושים בהיצע מגוון של משקאות אלכוהול, וכבר באמצע היום מתהלכים ברחובות תושבים רבים ובידם בקבוקי בירה. שמחת חיים לא נראית כאן לעין. אמנם כיום איש אינו צריך להמתין 15 שנה למימוש הזכות המובטחת לדירה לכל פועל, כמו שהיה בתקופת הקומוניזם, אבל עדיין הצפיפות רבה ומשפחות רבות אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש דירה חדשה ומרווחת יותר.

בדירתו הקטנה והחשוכה אני פוגש את דאמיר בן ה־73. כרוב ידידי בעיר, גם דאמיר עסק בחייו במגוון רחב של עיסוקים. הוא היה מהנדס ("כמו כולם", הוא מחייך), צלם, ובעיקר מתורגמן של ספרות אנגלית וצרפתית. אוטודידקט ואינטלקטואל מן הסוג שהולך ונעלם. "תושבי רוסיה החדשה אינם אזרחים במובן האמיתי של המילה", הוא מתלונן, "אלא הם מקבץ של אנשים המתעניינים אך ורק בחיים הפרטים שלהם עצמם. מעט מאוד אנשים מבינים כיום שכסף אינו הכל בחיים. הם נואשים, הם ויתרו על חלומות וכבר לא אכפת להם מפוליטיקה. רפובליקה זה דבר טוב, אך היא זקוקה לרפובליקאים".

נוכח יופיה של סנט פטרסבורג וההנאה הרבה שסיפקו לי מראותיה אני מעדיף לאמץ השקפה אופטימית מזו שהשמעי דאמיר. העדפת העיסוק בזוטות היומיום על פני החשיבה הפילוסופית על גורל האומה אינה בלעדית לרוסיה המודרנית, ובעצם הם ממאפייני החברה המודרנית המערבית בעשורים האחרונים. אם רק "תפרגן" רוסיה לשינויים הקטנים, הייאוש ייעשה יותר נוח ויאפשר אולי גם לשינויים מהותיים יותר למצוא את זמנם ומקומם.

אחד משיאי הלילות הלבנים בסנט פטרסבורג – חגיגות סיום הלימודים

 

פסטיבל לילות לבנים: חוגגים כל הלילה בלילות הקיץ, כשהשמש כמעט אינה שוקעת, תושבי סנט פטרסבורג והתיירים יוצאים לרחובות בהמוניהם. בתקופה זו, בין מאי לסוף יולי, מתקיים בעיר פסטיבל לילות לבנים הכולל מגוון של מופעים וקונצרטים. בתיאטרון מרינסקי (Mariinsky) אפשר ליהנות מקונצרטים של מוזיקה קלאסית, אופרות ובלט – בכיכובם של אמנים מהשורה הראשונה מרוסיה ומהעולם. גם להקות וזמרים ידועים מרחבי העולם מגיעים להופעות קיץ בסנט פטרסבורג. אחד האירועים הגדולים ביותר מתקיים לקראת סוף יוני, נועד במקור לציין את סיום שנת הלימודים בבתי הספר והפך עם השנים לחגיגה המונית המושכת מאות אלפים להופעות מוזיקה, משט של סירות עתיקות על נהר הניבה, מופע מרהיב של זיקוקי דינור ועוד ועוד (ראו סרטון למעלה). בנוסף למופעים הרשמיים, בתקופת הלילות הלבנים העיר חוגגת בכל מקום ובכל פינה. המסעדות, בתי הקפה והברים הומים אדם בכל שעות הלילה, כמו גם אתרי התיירות המפורסמים. בשעות הקטנות של הלילה רבים יוצאים החוצה, מתנדנדים מעט לאחר לילה של שתייה, כדי לראות את הגשרים המוארים על נהר הניבה מורמים כדי לאפשר לספינות הגדולות לחלוף.

 

הפוסט לילות לבנים בסנט פטרסבורג הופיע ראשון במסע אחר

אין כמו פסטיבל הקומבה מלה כדי להבליט את השונות האדירה בין הודו הדיגיטלית, על סף הפריצה למעצמת היי טק, להודו הרוחנית. על פי אומדנים זהירים, במהלך הקומבה מלה יתקבצו כ-70 מיליון הינדים לטיהור נשמות המוני בסאנגאם, שליד העיר אלאהאבד (Allahabad) – נקודת המפגש בין נהר הגנגס, היאמונה והנהר התת קרקעי המיתולוגי סאראסבתי. רבים מתארים את האירוע כהצגה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ, מכה של ההינדים, וודסטוק בסגנון הודי, עוצמה דתית שאין כדוגמתה, או במילים היבשות של ספר השיאים של גינס – המפגש הגדול ביותר של בני אדם במקום אחד.

טובלים בגנגס עם עלות השחר

על פי האמונה ההינדית, מגיעים שורשיה של הקומבה מלה לימי בריאת העולם, בהם התנהלה מלחמה גדולה בין האלים לבין השדים על ה"קומב", כד אשר הכיל את נקטר האלמוות, שנשאב מן הים. האל וישנו הצליח לגרוף את הנוזל היקר וניסה להימלט מהשדים. במהלך המרדף נפלו ארבע טיפות מן הנקטר לתוך נהרות בארבעה מקומות שונים: בגנגס שבאלאהאבאד ובהארדיוואר (Hardiwar), ב-Godavari שבעיר נאסיק (Nasik) וב-Khispra בעיר אוג'אן (Ujjan). בתום 12 ימי מרדף יצאו האלים כאשר ידם על העליונה, לגמו משארית הנקטר וזכו לחיי נצח. יום אחד בחיי האלים שווה ל-12 שנות חייו של בן תמותה, ולפיכך, פעם ב-12 שנה מתקיימים בכל אחד מהמקומות הללו טקסי הקומבה מלה (יריד הכד).

גשר מעל הגנגס המוביל לאתר הטבילה המרכזי

המסורת של עלייה לרגל והרחצה הריטואלית נחשבות כמנהגים חשובים במיוחד בדת ההינדית. אין ספור מקומות מקודשים לטבילה מפוזרים בכל רחבי הודו, אך המקום האולטימטיבי הוא ללא ספק הסאנגאם שבאלאהאבד, והקומבה מלה היא החשובה והגדולה מכל הטבילות. כל 12 שנה מתכנסים כאן מיליוני הינדים, טובלים במי הנהר במספר מועדים מרכזיים, שנקבעים לפי מצב הכוכבים, וזוכים על פי אמונתם לניקוי יסודי מחטאים שבוצעו במהלך עשרות גלגולי נשמה קודמים.

מפגש הנהרות הפך ל"מכבסה" ענקית של חטאי ההינדים במסגרת הפסטיבל הדתי הגדול בעולם. אחד מעמודי היסוד המרכזיים באמונה ההינדית הוא האמונה בגלגול נשמות, וטיהור הגוף והנשמה במי הנהר עשוי להוציא את המאמינים ממעגל המוות והלידה מחדש וכך לקרבם לנירוואנה המיוחלת. בתנאי, כמובן, שאחרי הטבילה שומרים על אורח חיים תקין.

להלן מקבץ של תמונות מהקומבה מלה:

טיהור הגוף והנשמה במי הנהר עשוי לקרב את המאמינים לנירוואנה המיוחלת

הקדושים ההינדים מגיעים לקומבה מלה עירומים, בשל האמונה כי גופם הוא הבגד של נשמתם

הטבילה המרכזית, ב-10 בפברואר, הפכה להתכנסות הדתית הגדולה בעולם

עיר האוהלים המאולתרת בסאנגאם ליד נהר הגנגס

כמו ציור: ההמונים מתכוננים לטבילה המרכזית, ב-10 בפברואר

ההמונים עושים את דרכם לאירוע הטבילה העיקרי. בסופו של יום יתקבצו כאן יותר מ-33 מיליון בני אדם

למרות ההמונים שגודשים את הנהר, יש משהו פרטי מאוד ברגע הטבילה

הקדושים העירומים מהווים אטרקציה לעולי הרגל ההינדים האחרים שמגיעים לכאן

טבילת בוקר

נשים מייבשות את הבגדים לאחר הטבילה

עוד מידע על טיול להודו

לקריאה נוספת:

קומבה מלה: הדרך אל האלים זרם אינסופי של עולי רגל התפתל לעבר נהר הגנגס, ולמרות שההמון כבר מנה מיליון, כל אחד מצא לעצמו פינה פרטית כדי לטבול בה. ואז הגיע הרגע לו כולם חיכו – בואם של הסאדהואים העירומים. חוויות מהקומבה מלה

הפוסט קומבה מלה – הטבילה הגדולה הופיע ראשון במסע אחר

השנה היתה 1867, המצב הכלכלי ברוסיה היה בכי רע, והרוסים איבדו עניין בחלק הצפוני של יבשת אמריקה: כ-130 שנה אחרי גילוי אלסקה בעקבות אחד ממסעות הגילוי היקרים בכל הזמנים, הרוסים לא ממש ידעו מה לעשות עם "אמריקה הרוסית". השאלה היתה למי מוכרים את השטח העצום, הקפוא והחשוך הזה בקצה הצפוני של יבשת אמריקה. הקנדים לא הביעו עניין וגם חלק מחברי הקונגרס האמריקאי לא ממש ידעו מה לעשות עם המרחבים המושלגים בכתר היבשת.

בסופו של דבר, השאיפה להרחיב את הגבולות הטריטוריאליים של האימפריה האמריקאית המתפתחת ניצחה את השכל הכלכלי הישר והנשיא ג'ונסון חתם על השיק. אך שמחת הרוסים לא ארכה זמן רב: האמריקאים התחרטו וביטלו את העסקה. רק כבור כחצי שנה הקונגרס אישור סופית את העסקה והרוסים קיבלו את התשלום – 7.2 מיליון דולר (כ-114 מיליון דולר במונחים של היום). גם המבקרים הנוקבים ביותר של העסקה הבינו, שלא כל יום קונים אדמה במחיר של כשישה סנטים לדונם. כדי להבין את גודל המציאה, נזכיר כאן כי באותה התקופה נבנה בניו יורק גשר ברוקלין בעלות של כ-15 מיליון דולר, פי 2 ויותר מעלותה של אלסקה כולה.

אליאס רנגל פארק באלסקה. האמריקאים שילמו לרוסים שישה סנטים לדונם באחת מעסקאות הנדל"ן המדהימות אי פעם

במשך כ-30 שנה ארצות הברית לא התייחסה לרכש החדש וחברי האופוזיציה בוושינגטון הבירה לעגו לעסקה המיותרת. משמעות העסקה החלה לחלחל רק בסוף המאה ה-19, כשחיילים אמריקאים נשלחו לאלסקה כדי לבדוק מה באמת יש שם, חוץ מקרחונים ונופים מרהיבים. זאת הייתה תחילתו של עוד חלום אמריקאי, או אם תרצו, סיפור סינדרלה אלסקאי: ב-70 השנים הבאות התגלו באלסקה זהב, נחושת, כסף, מקורות גז ונפט, והכל כיד המלך. ועוד לא הזכרנו את המשמעות הגאו-אסטרטגית של אמריקה הרוסית לשעבר. ודגי הסלמון. הו, דגי הסלמון…

עוד טיולים באלסקה כאן

רק ב-1959, כמאה שנים אחרי הרכישה, אלסקה שודרגה ממעמד של טריטוריה למעמד של המדינה ה-49 של ארצות הברית. כיום איש לא לועג יותר לעסקה הרווחית ביותר שהממשל האמריקאי עשה אי פעם (גם אם במקרה). הרוסים, לעומת זאת, מתחילים להפנים את הטעות ושוקלים את צעדיהם. כיום, מתגבשות תנועות מחתרתיות ובלתי רשמיות שדורשות להחזיר את אדמות אלסקה לאמא רוסיה. כדי לתקן את הנזק של המכירה הפזיזה, נרקמת לה יוזמה רוסית שטוענת כי המכירה לא היתה חוקית מלכתחילה: חברי קונגרס אמריקאים לקחו שוחד מהרוסים כדי להסכים למכירה. האמריקאים שילמו בהמחאה ולא בזהב, כפי שסוכם במשא ומתן. אך "ההפרה הבוטה ביותר" של הסכמי המכירה אירעה על פי הרוסים דווקא לאחרונה: הממשל באלסקה החל לאפשר נישואים חד מיניים, דבר שמפר את תנאי המכירה, אשר קבעו שיש לשמור על הסטטוס קוו החברתי.

דוב בשמורת קנאי. באלסקה חיים כ-130,000 דובים שחורים ודובי גריזלי

מה עושים אם פוגשים דוב ביער?

לקנות או לא לקנות, זוהי כבר לא השאלה כיום. לעומת זאת, לפגוש דוב או לא לפגוש דוב, זו בהחלט שאלה הנוקבת, המטרידה ובעיקר הרלוונטית שאתה שואל את עצמך בכל בוקר. כל שנה מתועדים מספר מפגשים בין דובים למטיילים במרחבים של אלסקה, שמסתיימים כשידו של הדוב על העליונה. אז לפגוש או לא לפגוש? התשובה תלויה במטרה: יומיים שהיתי בעיירה הומר (Homer), שבקצה חצי האי קינאי (Kenai), בהמתנה לתנאי מזג אוויר שמאפשרים טיסה לפארק קטמאי, שבו יש הזדמנות מרהיבה ונדירה לצפות באחד הריכוזים הגדולים של דובים שחורים בצפון אמריקה. תנאי מזג האוויר הקשים לא אפשרו טיסה וגרמו לשינוי היעד והמטרה גם יחד. היעד החדש: קרחון גרואינק (Grewingk) המבודד במפרץ קאצ'מק (Kachemak Bay) סמוך להומר. מה שמפריד בין הים לקרחון הוא יער גדול וחשוך, ולכן המטרה החדשה היא, במיוחד שאתה נוסע לבדך – לא לפגוש דובים, אפילו לא מרחוק.

בדרך אל היעד, נהג מונית המים שלי, קארל, מרגיע אותי: "הורדתי שם כבר הרבה טיילים, ורק מעטים פגשו דוב. אם אתה במקרה פוגש אחד, תתנפח קצת ותעשה את עצמך גדול יותר ממנו, זה עשוי להרשים אותו ולשכנע אותו שעדיף לו לחפש פירות יער. דבר איתו ברגוע ותשתדל לא לעמוד בין דובה לגורה. הדובה עלולה להילחץ, וזה בדרך כלל קטלני. דובים לא אוהבים שמפתיעים אותם. לכן, תוך כדי הליכה ביער תעשה פשוט הרבה רעש, דבר בקול רם, אפילו תשיר". חוץ מזה, מרגיע קארל, הדובים בדרך כלל לא תוקפים או טורפים בני אדם, הם מסתפקים בתפריט של פירות יער. אבל אני ממש לא רגוע. מה שקארל לא סיפר לי, שכל דוב אוכל 200,000 פירות אדומים קטנים ביום. ומה אם הוא לא מוצא מספיק וגם עונת דגי הסלמון קרובה לסיומה?

דוב בשמורת דנאלי. אם תפגשו דוב כשאתם לבדכם, נסו להיראות גדולים יותר והתחילו לשיר בקול רם

קארל מתעלם מהמלמולים המפוחדים שלי, מוריד אותי בחוף וקובע שנפגש בעוד כמה שעות בנקודת איסוף אחרת. אני יוצא אל היער הסבוך בהחלטה נחושה לא לשיר – למה לי להרגיז את הדובים עם זיופים צורמים? במקום זה, אני מחליט לדבר. בקול רם והרבה. הבעיה העיקרית – על מה מדברים שעתיים ללא הפסק, כאשר היחיד שמקשיב לך זה אתה בעצמך (ואולי גם איזה דוב נסתר). שעתיים רצופות אני מברך בקולי קולות את אשתי, הילדים, המשפחה והחברים. כשהחברים נגמרים אני מוסיף לרשימה את החברים מבית הספר היסודי, את חבריהם וקרוביהם, אחרי זה ברכותיי מתמקדות בכלל עם ישראל וכשאלה מסתיימות, אני מתחיל מחדש… עוד חצי שעה של ברכות מביאות אותי בבטחה לאגם המיוחל, השורץ קרחונים קטנטנים וכחלחלים. אכן מראות מרהיבים, כפי שקארל הבטיח.

קרחון Kink באזור פלמר (Palmer)

הפלאפל הכי צפוני בעולם

תנאיי מזג האוויר השתפרו, ויחד עמם מטרותיי השתנו: הטייס הצעיר הסכים לעלות לאוויר לטיסה קצרה את מטוסו הקל (מאוד) ולהנחיתו בחוף ים מבודד בשמורת קטמאי (Katmai) הקרובה להומר. המטרה: לצפות (הפעם מרצון) בדובים חומים, העסוקים במרדף אחרי דגי סלמון. הדובים הרעבים התעלמו בהפגנתיות מאתנו. ובכל זאת, ליתר ביטחון, נשארנו (קבוצה של 12 מטיילים) קרובים זה לזה כדי לעשות רושם של בעל חיים גדול ורחב. הדובים לא ממש רואים טוב, וכל עוד לא אכלנו דגים, לא הלכנו לדוג ולא נדף מאיתנו ריח של דגים, הם לא התקרבו אלינו.

פיקניק על הקרח בעת טיול רגלי על הקרחון ב-Elias Wrangell Park

באלסקה, צפיפות האוכלוסין של הדובים גבוהה יחסית (כ-130,000 דובים שחורים ודובי גריזלי), אך צפיפות האוכלוסיה האנושית היא בין הנמוכות בתבל: בשטח שגדול פי שלושה מצרפת (1.7 מיליון קמ"ר) חיים כ-750,000 תושבים בלבד, פחות מאשר בירושלים… אילו במנהטן הייתה אותה צפיפות אוכלוסין כמו באלסקה, כ-38 תושבים בלבד היו מאכלסים את האי הניו יורקי הצפוף! אילו הייתה מדינה עצמאית, אוצרות הטבע השופעים וצפיפות האוכלוסין הדלילה היו הופכים את אלסקה למדינה ה-6 בעושרה בתבל, בעלת תוצר לאומי לנפש מעל 60,000 דולר בשנה. אבל המעטים שבאים לחיות כאן מתמודדים עם דובים, חושך, בדידות וקור. אז למה בכל זאת לחיות באלסקה? בעיר פיירבנקס Fairbanks)) אני פוגש את נדב וייס מרחובות. נדב, בעל דוכן הפלאפל הצפוני בתבל, ממש ליד בית הכנסת הצפוני ביותר בעולם, לא נבהל: "שנים חייתי בנגב, ועכשיו אני כבר תשע שנים באלסקה. גם פה וגם שם 40 מעלות. מה זה משנה אם זה מינוס או פלוס, בכל מקרה מפעילים את המזגן".

מהמראות שפוגשים בעת שייט קיאקים ב-Valdez

הפתעות של הטבע

רק שפיירבנקס חשוכה יותר ממצפה רמון. בחורף, השמש עושה טובה ומציצה לשעות ספורות ביום מזווית נמוכה על דוכן הפלאפל של נדב. אבל בלילות – ההצגה הגדולה מתחילה. זוהר הצפון, המופע הלילי המחשמל של הטבע, הוא האטרקציה הגדולה של מרכז אלסקה. גם וותיקי התושבים אינם מסתגלים למראות המרהיבים של הסופה הירוקה שמשתוללת בשמים הליליים. אני מתמכר במהירות לחוויה, ובחצות הלילה השני כבר יוצא ללא ליווי לתצפית במאורע: אני מקים את החצובה, ממקם את המצלמה, נדרך לקראת זיקוקי הטבע, שומע רעשים שבוקעים מן החושך בין העצים ובורח כל עוד שנפשי בי למקום יותר מאוכלס. עוד אחד המקומות באלסקה שבהם אתה לא רוצה לפגוש דוב.

הזוהר הצפוני בפיירבנקס – המופע הלילי המחשמל של הטבע

אלסקה גדושה בהזדמנויות להרפתקאות, כאלו שהטבע מכין לנו וכאלו שאנחנו מכינים לעצמנו. מסוק ללא דלת מגשים לי חלום ישן: רגליים קשורות למגלשי המסוק ובטן קשורה למושב אני מצלם במשך שעה שלמה מן האוויר את שדות הקרח העצומים של קרחון Knik והרכסים שמסביבו. אגמים בגוונים כהים מבצבצים בין צורות מוזרות של גושי קרח כחלים, תוצאה מרהיבה של עוצמת טבע אדירה.

הכותב נקשר למגלשי המסוק הפתוח, בדרכו לצלם את שדות הקרח של הקרחון Knik

והנה התוצאה: קרחון Knik המרהיב בצילום מהאוויר

בתמונה הפותחת: פארק דנאלי (Denali Park) מהאוויר

תודה מיוחדת לבריסל איירליינס, המפעילה שתי טיסות יומיות מתל אביב לבריסל ומשם ליעדי המשך ברחבי אירופה, אפריקה וארצות הברית.

הפוסט טיול באלסקה – הכתר הפראי של אמריקה הופיע ראשון במסע אחר

המטייל במדריד אינו זקוק לרכב פרטי אלא לכושר גופני סביר לכיבוש רגלי של הבירה הספרדית. מי שמתעייף יכול תמיד לבחור בתחבורה הציבורית, במיוחד במטרו, הרכבת התחתית שנחשבת כוותיקה ביותר באירופה, אך בהחלט יעילה ומסועפת. מי שממש ממהר יכול גם להצטרף לסיור מודרך באוטובוס קומתיים שיוצא מכמה מוקדים מרכזיים בעיר cשני מסלולים אלטרנטיביים: מדריד הקלאסית ומדריד המודרנית, חופשי לבעלי Madridcard.

אחרי תנופת הבנייה של המאה ה-18 וה-19, שנותנת את אותותיה בנוף העירוני שנראה לעין כיום, מדריד שקעה בתרדמה זמנית. בעקבות מלחמת העולם השנייה מדריד עברה תהליך התפתחות מואץ מחודש, והפכה אחרי מותו של גנרל פרנקו, ב-1975, גם לבירת הבילויים הספרדית, עם חיי לילה תוססים וססגוניים. אך עד היום אפשר לחוש את האווירה של מדריד הישנה בסמטאות המפותלות, במיוחד באזור שסביב לכיכר מאיור.

כיכר מאיור Plaza Mayor
כבר בתקופה שקדמה להקמתה של מדריד כעיר הבירה של ספרד, שימשה כיכר מאיור כשוק לסוחרים. מיקומה מחוץ לחומות המבצר הפכה אותה, במונחים שלנו, לדיוטי פרי אחד הגדול, כיוון שהסוחרים לא חויבו בתשלום מיסים שהיו נהוגים בתוך החומות. כיכר מאיור שמשה לצרכים מגוונים: בימים רגילים התקיים כאן השוק המרכזי, ובימים מיוחדים הצגות תיאטרון או לחילופין הוצאות להורג בתקופת האינקוויזיציה. בין לבין נערכו מלחמות שוורים. המבנים מסביב לכיכר הם של אזרחים מן השורה, אבל כאשר נערכו בכיכר אירועים מן הסוג המתואר לעיל, הם נאלצו לפנות את מרפסות ביתם לטובת בני האצולה ולרדת לכיכר כדי לצפות במופע יחד עם שאר פשוטי העם. הכיכר, בצורתה הנוכחית, הוקמה ב-1617, על ידי המלך פיליפ ה-3, בלב האזור ההבסבורגי ומהווה גם כיום מקום מרכזי בעיר.

בגלל שריפות רבות שינתה הכיכר את חזותה במשך השנים. המראה הנוכחי הוא מן המאה ה-18. שימו לב: סגנון הבנייה של החזיתות הפונות אל הכיכר הוא אחיד, בעוד שעורף הבתים מעיד עדיין על סגנונות הבנייה השונים מן המאות הקודמות שעברו על הכיכר. אחראי לשיקום במאה ה-18 לסגנון הבנייה האחיד של חזית הכיכר הוא אותו אדריכל Villanueva, שתכנון גם את המבנה של מוזיאון הפראדו.

כיכר מאיור. הבתים הפונים לכיכר בנויים כולם בסגנון אחיד

למרות שכיכר מאיור גדוש במסעדות טאפס ובארים, לא מומלץ לסעוד שבכיכר. המחירים בשמיים. הסמטאות הסמוכות יפהפיות, מצויות במרחק מטרים בודדים בלבד מן הכיכר ואפשר למצוא בהן ארוחה או קפה בחצי מחיר. תשוטטו כמה שעות בסמטאות הקטנות והכיכרות הציוריים שבאזור מדרום מערבה לכיכר מיאור, ותגלו את מדריד של פעם וגם מסעדות קטנות ובתי קפה רבים. בקיצור, תחוו את מדריד של המדרידים. תוכלו לבקר, למשל, במסעדת Botin, המוגדרת על פי ספר השיאים של גינס כמסעדה העתיקה ביותר בעולם. המסעדה פעילה ברציפות מאז שנת  1725והיא ממוקמת בבניין משנת 1590 (כתובת: 17  Calle de Cuchilleros, אתר אינטרנט, מנות הבית – 36 יורו לסועד).

ב- La Latina, אזור הכיכרות והמסעדות, אפשר לשבת באחת מאינספור המסעדות ובתי הקפה הקטנים ולראות את תושבי מדריד עושים מה שהם הכי אוהבים – בילוי על כוס בירה קרה ומנת טאפס גדושה. זהו אכן האזור המומלץ לטעימות טאפס. האזור תוסס במיוחד בסופי השבוע ובערבים. יש בו חמש כיכרות, כאשר הגדולות מביניהן הן Plaza de la Paja ו-Plaza de la Cebada. מלבדן ישנן עוד שלוש כיכרות קטנות יותר: Plaza de los Carros, Plaza del Humilladero ו-Plaza de los Moros. מי שרוצה ארוחת צהריים יוקרתית יסעד (במחירים, שגם הם בהחלט יוקרתיים), במסעדה Naia (כתובת: Plaza de la Paja  מס' 3, טלפון: 91-3662783, אתר אינטרנט).

ארמון המלך Palacio Real
הארמון הוקם במקום שבו החלה ההיסטוריה של מדריד, כמבצר מוקף חומה, שהפך ליסוד עיר הבירה במאה ה-16. לאחר שנשרף ב- 1734, החליט המלך פליפה החמישי, להפכו לארמון המלך. הארמון הושלם בימיו של המלך קרלוס השלישי. כ-2800 חדרים הופכים את המבנה לארמון הגדול ביותר באירופה כולה. משפחת המלוכה התגוררה כאן לדורותיה עד ל-1931. כיום הארמון לא משמש למגורי המלך חואן קרלוס, מלכה של ספרד כיום, אלא לקבלות פנים. ועידת השלום ב- 1991, בין ארצות ערב לישראל התכנסה בחדר האוכל וחדר הנשפים (חדר 5), אשר בארמון.

מבקרים יושבים מול ארמון המלך, הארמון הגדול ביותר באירופה

למבקרים גישה חופשית אומנם לכ-50 חדרים בלבד, אבל בתוכם טמונים אוצרות אומנות מרשימים: ציורי קיר של Tiepolo ו- Giaquinto, ציורים של Goya, Rubens, Velazquez ו- El Greco, מעטרים את הארמון והופכים אותו למוזיאון אומנות משמעותי נוסף בבירה הספרדית. מכיכר Oriente אפשר ללכת דרך בניין האופרה בכיכר איזאבל השנייה לכיוון כיכר פוארטה דל סול. המדרחוב Arenal מחבר ביניהם, וכמו בכל מקום במדריד, תשתדלו להביט לא רק בחנויות בקומת הקרקע אלא תרימו מבט אל על ותתרשמו מן האדריכלות המרשימה של המבנים שבדרך.
כתובת: Plaza de Oriente
רכבת תחתית: Opera
פתוח ב'-שבת 9:00 עד 18:00, א' וחגים 9:00 עד 15:00, Madridcard מאפשר כניסה חופשית

כיכר סול Puerta del Sol
כיכר סול היא אחד המוקדים המרכזיים במרכז העיר. הכיכר גדושה במבנים היסטוריים וגם, זהירות, בכייסים. במדריד שכן בית הדין המרכזי לאינקוויזיציה, ולכן לא מפתיע שלא התקיימה בעיר קהילה יהודית משמעותית. קהילת אנוסים, שברחה בסוף המאה ה-16 מפורטוגל למדריד, נשרפה למוות בשנת 1680 בכיכר סול. הכיכר שינתה את סגנון אדריכלות כמה פעמים במהלך 400 השנים האחרונות והיא נחשבת למרכז ספרד כולה, גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה פוליטית. אירועים מרכזיים בהיסטוריה של ספרד המודרנית התרחשו בכיכר: כאן החל המרד נגד נפוליאון בשנת 1808 (מרד המתועד היטב בציוריו של גויה), בבתי הקפה סביב לכיכר התנהלו דיונים פוליטיים והתחילו מהפכות, כאן נרצח ראש ממשלת ספרד ב-1912 וכאן גם הוכרז על הרפובליקה הספרדית השנייה ב-1932.

בית קפה במדריד. הזדמנות לראות ולהיראות באווירה ספרדית נינוחה

שימו לב למגדל השעון בכיכר. בליל סילבסטר תושבי העיר מגיעים לכיכר כדי לצפות במחוגי השעון מתקרבים לחצות, נהוג להחזיק קערית ענבים ובכל אחד מ-12 הצלצולים המבשרים על כניסתה של השנה החדשה לאכול ענב. על פי האמונה, מי שאינו מקיים את המנהג הזה, לא ייהנה משנה טובה. למרות היקפה המרשים של הכיכר, לא כולם מצליחים להידחס אליה בדקות הקריטיות שלפני השנה החדשה, ולכן אפשר להסתפק באכילת ענבים תוך כדי צפייה בשעון שמופיע על גבי מסך הטלוויזיה הביתי.

לאורך השדרות הגדולות
מכיכר סול הולכים ברחוב הקניות C. de la Montera עד פינת Grande Via, אחד הרחובות המרכזיים במדריד. כאן אפשר לראות את מגדל Telefonica, שמתנשא לגובה של 81 מטר ובמשך עשרות שנים היה המבנה הגבוה ביותר בעיר. פונים ימינה והולכים ב-Grande Via, שתוכנן כציר תנועה ראשי המחבר את מזרח העיר עם מערבה עוד במאה ה-19, אם כי התוכניות התבצעו רק בתחילת המאה ה-20. 14 סמטאות וכ-300 בתים בעיר העתיקה נהרסו כדי לסלול את הרחוב המרשים הזה, עם מבנים ייצוגיים מתחילת המאה ה-20. ב-Grande Via פינת רחוב Alcala נמצא בניין המטרופוליס שנבנה במאה ה-19. זהו אחד המבנים המרהיבים בעיר, ששימש בעבר מושב לחברת ביטוח והפך לימים לסניף בנק Santander.

ממשיכים לאורך רחוב Alcale לכיכר Cibeles המעוטרת במזרקה מרשימה ובפסל של אלת הפוריות. הבניין מול המזרקה נראה אמנם כארמון, אבל למעשה הוא סניף דואר המפאר את העיר מאז 1919. בעידן הדיגיטלי כבר אין צורך בבניין דואר כה מפואר, וראש העיר קפץ על ההזדמנות והקים כאן לאחרונה את משרדיו.

בניין המטרופוליס, אחד המבנים המרהיבים בעיר

מהכיכר פונים לשדרת Paseo de Prado שמובילה אל מוזיאון הפראדו, אחד המוזיאונים המובילים בעולם. השדרה הרחבה והמוצלת זכתה מאז ומתמיד לפופולאריות רבה בקרב תושבי העיר, שנהנים לטייל בה בכל שעות היום. זוהי גם הסיבה לצפיפות הרבה של מבני תרבות ומוזיאונים לאורך השדרה – הם הוקמו כאן משיקולי נוחות. כפי שאמרה אחת ממלכות ספרד: "אם העם לא הולך לאתרי תרבות, צריך להביא את אתרי התרבות אל העם".

פארק דל ריטרו Parque del Retiro
לפני הכניסה למוזיאון הפראדו הנהדר מומלץ לבלות שעה קלה בפארק הציבורי Parque del Retiro, שלא זו בלבד שהוא הגדול ביותר (כ-240 דונם) אלא גם היפה ביותר בבירה הספרדית. הפארק הוקם כגן פרטי ונפתח לקהל בשנת 1868. מלכים שילמו לגנני העיר סכומי עתק, שלא נפלו בהרבה מהתשלום לציירי החצר. גם כיום גננים נחשבים כאומנים לכל דבר, וביקור בפארק מבהיר את הסיבה. בלב הפארק יש אגם ובו אי, שבחודשי האביב והקיץ משמש להצגות ולמופעים, בהן הופעות של באלט קלאסי. במסגרת תערוכה בינלאומית שהייתה בפארק ב-1887, הוקם ארמון הבדולח, Palacio del Cristal, על גדות האגם. המבנה, שכולו חגיגה מצועצעת של זכוכית, שימש בעבר כחממה לצמחים ולציפורים מהפיליפינים ועבר במאה ה-20 הסבה לאתר לתערוכות זמניות של מוזיאון Reina Sofia. לא להחמיץ!

ארמון הבדולח בפארק דל ריטרו. חממה שהפכה למקום הצגת תערוכות

נקודות תצפית מומלצות
ברחבי העיר יש כמה נקודות שמאפשרות תצפיות מרהיבות על העיר:
• פארק Caso de Campo (מטרו Lago, Batan) במערב העיר הוקם במקור על ידי המלך פיליפ השני, אך מאז הוספו לו כמה אטרקציות, כמו לונה פארק, גן החיות ואגם מלאכותי שאפשר לשוט בו בסירות.

• רכבל Teleferico מאפשר תצפית מרהיבה על מדריד. מומלץ להגיע אחר הצהריים, כאשר השמש בגבכם.

• בפארק Paseo del Pintor Rosales (מטרו Plaza de Espana) יש לא רק תצפית יפה על העיר, ארמון המלך וכנסיית San Francisco de Grande – בפארק תגלו מתנה נדיבה של ממשלת מצרים לממשלת ספרד, בעקבות הסיוע בהעתקת העתיקות והמקדשים במהלך בניית סכר אסואן: המקדש המצרי Templo de Debod מעטר את הפארק הציבורי ומהווה אטרקציה לתושבי העיר ומבקריה.

• תצפיות יפות על ארמון המלך יש אחרי הצהריים מפארק מורו במערב הארמון ובבוקר מכיכר Oriente.

הפוסט מדריד: סיור רגלי בעיר הופיע ראשון במסע אחר

בירת בוואריה, מינכן היא גם עיר בירה מסוג אחר. אין עוד עיר בגרמניה שבה שותים כל כך הרבה בירה בהזדמנויות רבות כל כך. רק פה אפשר לראות מלצריות וייטנאמיות לבושות בשמלות בוואריות מסורתיות מגישות כוסות ענקיות של בירה לתיירים יפניים, שעושים מאמץ ראוי לשבח להזמין את הכוס הבאה בניב גרמני-בווארי. ויתרה מזאת, רק מינכן מקדישה פסטיבל מיוחד לבירה – שמבדיל בין סתם יום של בירה ליום חג של בירה. פסטיבל הבירה המפורסם של מינכן, האוקטוברפסט (Oktoberfest), הפך למסורת שנתית מאז חתונתו של המלך לודוויג הראשון, שהזמין את כל העם למשתה הגדול.

בימות הקיץ החמים תושבי העיר והמבקרים יוצאים לרחובות ולפארקים, מבלים בבתי קפה ובגני בירה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל מינכן מציעה הרבה יותר מרק בירה, היא גם מרכז חשוב של תרבות ופנאי: כ-1.3 מיליון תושבים ורבבות תיירים נהנים מהיצע מרשים של מוזיאונים, ארמונות ומופעים. מינכן גם מהווה נקודת מוצא לטיולים בנופי בוואריה המרהיבים והיא גם מהווה קרש קפיצה לביקורים באוסטריה, שוויץ וצ'כיה השכנות.

כוסות ענקיות של בירה ותלבושת בווארית בבית בירה מסורתי

אבל לפני שנצא לטיול במינכן, עצה חשובה: אם תצליחו למצוא מקום חניה, תפסו אותו מיד והשאירו בו את הרכב עד שתצאו מהעיר. התחבורה הציבורית במינכן ענפה ונוחה, ומיותר להסתובב ברחבי העיר במכונית פרטית. יש כל מיני סוגים של כרטיסי נסיעה באוטובוס וברכבת התחתית, כדאי להתייעץ עם פקיד המודיעין לגבי הכרטיס המשתלם ביותר עבורכם.

המלך וכל נשותיו
סיור במרכז העיר מתחיל במדרחוב בין שתי כיכרות: מריאנפלאץ (Marienplatz) וקרלספלאץ (Karlsplatz), הידועה יותר בכינוי המקומי סטאחוס (Stachus). לאורך פחות מקילומטר אפשר למצוא אינספור מסעדות, בתי קפה, חנויות ודוכני מזכרות, לשמוע בליל של שפות זרות ולצפות בנגנים ושחקני רחוב. במריאנפלץ, לבה ונשמתה של העיר העתיקה, נמצא בניין העיירה המהודר, הבנוי בסגנון ניאו גותי. בכל יום, בשעה 11 (בקיץ גם ב-12:00 וב-17:00) נאספים ברחבה ממול רבבות אנשים כדאי לחזות במחזה מלבב: 32 בובות, מלוות בצלילים של 43 פעמונים, מציגות סיפורים שמקורם במאה ה-16.
למי שלא נרתע ממדרגות מומלץ לטפס למגדל הדרומי של כנסיית הנשים (Frauenkirche): מגובה של כמאה מטרים יש תצפית מרהיבה על כל העיר, ובמזג אוויר צלול אפשר לראות מכאן גם את פסגות האלפים.

כמעט כל המבנים באזור הזה הם שיחזור של המבנים המקוריים, שכן העיר הופצצה ונהרסה כמעט כליל במהלך מלחמת העולם השנייה. המבנים במרכז העיר נמוכים באופן יחסי בגלל האיסור ההיסטורי לבנות לגובה: רוב הבתים מתנשאים לגובה של שש קומות בלבד, וזאת על מנת שרק מגדלי הכנסיות יתקרבו לאלוהים…

אודיאופלאץ. הבניינים במרכז מינכן לא עולים בגובהם על צריחי הכנסיות

אחד מאתרי החובה במינכן הוא ארמון נימפנברג (Nymphenburg), ארמון הקיץ של משפחת ויטלסבך, ששלטה בבוואריה במאות 19-14. הארמון עומד במרכזו של פארק רחב ידיים, עשיר במרחבי דשא ובגנים מעוצבים בסגנון צרפתי מעודן, ממוסגרים על ידי פסלי אלים מהמיתולוגיה היוונית. במתחם האורוות המלכותיות נמצא מוזיאון הכרכרות, שמציג אוסף כרכרות וציוד רכיבה של בית המלוכה, בית חרושת לפורצלן, גן בוטני ומוזיאון האדם והטבע. ארמון הקיץ החל את דרכו כווילה בסגנון איטלקי מצועצע, שבנה זוג נסיכים מקומי לכבוד הולדת בנם הראשון. במהלך השנים הווילה התרחבה והתפתחה עד שהיתה לארמון הקיץ של השושלת המלכותית. זוהי טירת רוקוקו מפוארת ומצועצעת להפליא. "בחדר היפהפיות" תלויים לא פחות מ- 36 דיוקנאות של פלגשותיו היפות של המלך לודוויג הראשון, ולצדם דיוקנה של המלכה, שקיבלה בהכנעה את קיומן של נשים אחרות בחיי בעלה. המוזיאון פתוח בכל יום בין 18:00-9:00, הכניסה בתשלום, פרטים נוספים באתר האינטרנט.

ארמון נימפנברג המצועצע להפליא, אחד מאתרי החובה של העיר

אמנות לעם
אבל לא רק מבני פאר היסטוריים יש במינכן. העיר עוברת בשנים האחרונות מהפכה אדרכלית, והיא מתהדרת ביצירות פוסט מודרניות מעניינות. דוגמה טובה לכך היא Herz Jesus Kirche, כנסייה מודרנית שנחנכה לפני שנים אחדות (כתובת: Romanstrasse 6). מי שעייף מכנסיות גדושות בפסלים, ציורים ועיטורי זהב, ימצא עניין רב בעיצוב המינימליסטי והקווים הנקיים. קיר כניסה עצום נפתח לרחבה הכוללת את אולם הכנסייה ואת החצר. חרכים בקירות הצדדיים ממקדים את קרני השמש אל המזבח והרצפה המשופעת נועדה לשפר את האקוסטיקה. המבנה הלא שגרתי מושך למקום קהל צעיר, שמגיע לא רק בזמני התפילה אלא גם לאירועים קהילתיים.

בעיר יש כמה וכמה מוזיאונים מצוינים והדרך הזולה ביותר ליהנות מההיצע הגדול היא לבקר בהם בימי ראשון, כשמחיר הכניסה מוזל – לרוב אירו אחד בלבד. מבין המוזיאונים לאמנות בולטים במיוחד שני מזיאוני Pinakothek – הישן והחדש. המוזיאון הישן, Alte Pinakothek, מציג אוסף גדול ומייצג של ציירים אירופים מובילים החל מהמאה ה-14. המוזיאון החדש, Neue Pinakothek, נחשב לאחד המוזיאונים המובילים בעולם לאמנות של המאה ה-18 ו-19 (כתובת: Barer Strasse 27-29, סגור בימי ג', ניתן לרכוש כרטיס משולב לשני המוזיאונים, אתר אינטרנט).

לאחרונה נפתח מוזיאון נוסף לאמנות מודרנית, הממוקם בשלוש קומות מעוצבות להפליא, ובו אוספים של אמנים נחשבים מהמאה ה-20. אל תוותרו גם על ביקור בתיאטרון Cuvilliés, אחד ממבני הרוקוקו היפים באירופה (כתובת:Residenzstraße 1, אתר אינטרנט).

רגע של מנוחה בכיכר סטאחוס במרכז העיר

הנקודה היהודית
למרות החן הרב של מינכן, אין ספק שביקור במטרופולין הבווארי מעלה תחושות מעורבות. כאן צמחה התנועה הנאצית בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאן צבר היטלר את כוחו, יהודי העיר סבלו כאן מהשפלות והתקפות הרבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מתוך כ-11 אלף חברי הקהילה היהודית, שני שלישים הצליחו לעזוב את גרמניה לפני פרוץ המלחמה, כ-3,300 נספו בשואה. באפריל 1945 מצאו כוחות הברית שנכנסו לעיר רק 84 יהודים ששרדו. אבל כבר ב-1946 חזרו למינכן כ-2,800 יהודים והתארגנו כאחת הקהילות הראשונות בגרמניה שאחרי השואה. בשנות ה-90 ההגירה של יהודי ברית המועצות לשעבר הכפילה את מספר היהודים בעיר, וכיום הקהילה היהודית מונה כ-9,000 נפש, והיא השנייה בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין.

סמוך לכיכר יעקב הקדוש (St Jakobs Platz),באזור ששימש כמקום התכנסות של תנועות ניאו נאציות אחרי המלחמה, הוקם בשנת 2007 בית הכנסת הגדול אוהל יעקב, מבנה מודרני מרתק שהכניסה אליו עוברת דרך מסדרון הנצחה תת- קרקעי. בצדו האחד של המסדרון רשומים שמותיהם של כל יהודי מינכן שנספו בשואה, בצדו השני יש תבליטים של מילים בעלות משמעות מיוחדת לקהילה, דוגמת "אבל", "זיכרון" ו"חיים". במבנה עצמו יש יותר מ-500 מקומות ישיבה, וקירותיו ותקרתו עשויים משולשי ברזל גדולים היוצרים מספר רב של  מגני דוד. עטיפתו החיצונית של המבנה מורכבת מאבנים המזכירות את אבני הכותל, ואכן תושבי הסביבה (הנוצרים) נוהגים להכניס פתקים בסדקים שבין האבנים.

במסעדת איינשטיין, שבמתחם בית הכנסת, תוכלו ליהנות מארוחה בשרית כשרה. סמוך לבית הכנסת מצוי המוזיאון היהודי, ולפני שנים אחדות נפתח כאן גם מרכז קהילתי הכולל גני ילדים ובית ספר. 

בית הכנסת אוהל יעקב. בכניסה כתובים שמות כל יהודי מינכן שנספו בשואה

כיף לילדים
החיבור בין ילדים למוזיאונים אולי לא נשמע לכם טבעי, אבל שני מוזיאונים מקומיים ישמחו מאוד ילדים (וגם את ההורים שלהם). במוזיאון המדע הגדול (Deutsches Museum) תמצאו תשובות לשאלות הרות גורל כמו למה הירח עגול והאם אפשר לחוש מוסיקה? יש פה גם תערוכות מהנות בנושא כלי טייס, מכוניות ישנות וטכנולוגיה מודרנית (כתובת: Museumsinsel 1, פתוח כל יום 17:00-9:00, אפשר לקנות כרטיס משפחתי במחיר מוזל, אתר אינטרנט). 

עוד מוזיאון חביב הוא זה המוקדש למוצריה של חברת ב.מ.וו (BMW), יצרנית רכבי היוקרה. צורתו של הסמל היוקרתי המוכר מזכירה פרופלור (זכר לימים בהם החברה ייצרה מנועים למטוסים) וצבעיו כצבעי מדינת בוואריה. המתחם  כולל מבנה משרדים מרשים, מפעל ייצור, אולמות תצוגה ומוזיאון, שנראה כאילו בוניו הצליחו להתגבר על כוח המשיכה. מבקרים מכל העולם מסתובבים בהתלהבות בין מכוניות ואופנועים מכל הדגמים ומכל שנות היצור. יש גם סימולטורים ותצוגות אינטאקטיביות להשלמת החווייה.

בניין ב.מ.וו. ילדים והוריהם מוזמנים להתמוגג מדגמי המכוניות והאופנועים

כשעה נסיעה מערבה ממינכן שוכן פארק שעשועים מוצלח, שמתאים בעיקר  לילדים צעירים. לגולנד (Legoland), הסמוך לעיירה Guenzburg, משלב מתקני שעשועים ורכבות הרים עם דגמים מוקטנים של ערים, בניינים מפורסמים ונופים אירופיים, שכולם נבנו מאבני לגו צבעוניות. הליכה של דקה תיקח אתכם מהנמל של המבורג אל התעלות של ונציה, גורדי השחקים של פרנקפורט מטילים צל על בתיה הציוריים של אמסרדם. מי שלא התעייף אחרי יום שכולו כיף ושעשועים מוזמן לחזות בהופעות ובזיקוקי דינור. הפארק פתוח בין מרץ לנובמבר, ניתן לרכוש כרטיסים בהנחה דרך אתר האינטרנט.

ואיך אפשר בלי בירה?
מינכן ובירה הולכות יד ביד, כפי שנכתב למעלה. אם אתם מחפשים לשתות את הבירה שלכם באווירה בווארית אופיינית, גשו ל-Weisse Braeuhaus ברחוב Tal 7, לא הרחק מכיכר העיירה מריאנפלץ. לעומת זאת, מומלץ בחום לדלג על Hofbraeuhaus, בית הבירה המפורסם ביותר בעיר, שאיבד ממזמן את צביונו המסורתי והפך לאתר תיירותי.

למי שרוצה לחוות גן בירה מסורתי, המלצתנו החמה היא להגיע למגדל הסיני (Chinesischer Turm), הממוקם במרכז הגנים האנגלים (Englischer Garten). הגנים נראים טבעיים להפליא, אך למעשה הם מתוכננים בקפידה. יש בהם שני אגמים ויובלים רבים הנשפכים לנהר איזר (Isar) שחוצה את הגנים, ואת העיר מינכן כולה. גן הבירה כאן נפתח בשנת 1789, והחוק מאז חל גם היום (לא רק על עליו, אלא על גני הבירה בכלל): שני תנאים חייבים להתקיים על מנת שגן בירה יוכל להיקרא בשם זה – עצי ערמונים צריכים לסוכך  על היושבים בו, וכל מי שיחפוץ יכול להביא עמו ארוחה מהבית ולאכול אותה לצד כוס הבירה.

ערב רב של חנויות, בתי בירה ובתי קפה בקרלספלאץ

במגדל הסיני נמצאת אופן קבוע תזמורת שמנגנת מוסיקה בווארית מסורתית. אם נהניתם מהנגינה, שלחו למנצח ליטר בירה כאות הוקרה – אם לשפוט על פי עליצותו הרבה של המנצח, רבים אהבו את המוזיקה… גם האוכל כאן טעים ומומלץ למי שרוצה לחוות ממעדני המטבח הבווארי.

אחרי שסיימתם לשתות ולאכול, אפשר לשרוף קלוריות בטיול רגלי לאורך כרי הדשא הנרחבים. אל תופתעו אם תגלו תושבים מקומיים שהשילו מעליהם את בגדיהם. המדשאות כמו גם שפת האגם בצפון הפארק מושכים אליהם נודיסטים רבים, ואפילו תקתוקי המצלמות של התיירים לא מזיזות אותם ממקום רבצם.

גלישת גלים בנהר במרכז מינכן. פתרון יצירתי למחסור בחוף ים

אבל זאת לא ההפתעה היחידה שמחכה לכם במינכן: צעירי העיר, שמתקשים להשלים עם היעדר חוף ים, מצאו פתרון יצירתי, ששווה לצפות בו. אם תתכופפו מעל מעקה הגשר ברחוב Prinz Regenten תוכלו לחזות בגולשים צעירים בחליפות צלילה מתמרנים מעל גל גדול בנהר, וקופצים ממנו רגע לפני שהוא מתנפץ אל חומת הבטון.

מינכן היא עיר שוקקת חיים ומלאת עניין, וספק אם תצליחו לדחוס לביקור יחיד את כל האטרקציות, המופעים, המוזיאונים, הגנים, הארמונות, הטירות, האופרות, הקונצרטים, הצבעים והטעמים. אבל אל דאגה, מה שלא תספיקו הפעם, תוכלו להשלים בביקור הבא.

הפוסט מינכן – טיול עירוני הופיע ראשון במסע אחר