המסע לאנטארקטיקה החל מבחינתי עם קפה על המרפסת, כשפתאום גיליתי שישנה יבשת אחת שעדיין לא הגעתי אליה. היבשת השביעית. את הגילוי הזה צירפתי לשתי תובנות ותיקות יותר – שחיים רק פעם אחת והחיים קצרים. המשוואה הזאת גרמה לי להרים טלפון ולהתחיל לתכנן את הנסיעה לאנטארקטיקה כדי לראות מראות של "פעם בחיים".

דברים שרואים שם לא רואים בשום מקום אחר (וגם חיים פעם אחת והחיים קצרים) | צילומים: משה שי

לפני הכל, טעימה מצולמת מהמסע לאנטארקטיקה –
לחצו על התמונות להגדלה:

ארוכה הדרך לאנטארקטיקה

התחלתי לחקור לעומק את היבשת המרתקת והקרה הזאת כדי להבין לאן אני נוסע. התארגנתי בהתאם, גם מנטאלית, אספתי את ציוד הצילום והצטיידתי בלבוש שמעולם לא היה לי. בניגוד לשאר העולם, אנטארקטיקה זה לא מקום שאפשר להגיע אליו באופן עצמאי.

באמצע נובמבר יצאתי לדרך הארוכה: טיסה של 23 שעות נטו, כולל שתי עצירות – במדריד ובבואנוס איירס, משם טיסה נוספת לאושואיה (Ushuaia) בדרום ארגנטינה, העיר הדרומית ביותר בעולם. מאושואיה יצאתי בשייט באונייה קווארק אקספדישנס למסע של 19 יום לאורך 6,208 קילומטר – לאורכה של תעלת ביגל המפרידה בין ארגנטינה לצ'ילה ומשם אל האוקיאנוס הפתוח עם גליו הגבוהים והמטלטלים. השייט עובר במסלול מעגלי דרך האיים פוקלנד, דרום ג'ורג'יה, דרום הורקני  ועד לאנטארקטיקה, ומשם חזרה לאושואיה.

את מסלול השייט לאנרארקטיקה מלוות להקות של אלבטרוסים

ג'ורג'יה הדרומית: ויסקי לזכר שקלטון

ראיתי סרטי טבע רבים על אנטארקטיקה, סרטים שצולמו היטב וערוכים למשעי, עם קריינות מקצועית ומדויקת, אך שום דבר לא שווה בעוצמתו לעמידה על הקרח בקור המקפיא, מוקף ביופי בראשתי ופראי, כדי לעשות פורטרט לפינגווין ממרחק אפס ולראות לו את הלבן בעיניים.

עם כל הכבוד לסרטי הטבע, דבר לא משתווה בעצמתו למפגש עם פינגווינים במציאות

חודשי הקיץ באנטארקטיקה הם נובמבר עד פברואר, לכן מועד השייט נקבע ל-15 בנובמבר, תקופה בה הטמפרטורות הן בין 4 מעלות מעל האפס למינוס 10 מעלות, אם כי גם בעונה הזאת הטמפרטורות משתנות במהירות רבה ובקיצוניות לעיתים – משב של רוח מצניח את הטמפרטורה באופן מידי, וזה קשוח למדי.

אנחנו שטים בתעלת ביגל אל עבר איי פוקלנד, מושבה בריטית, שהתפרסמה בזכות המלחמה שהתרחשה כאן במאי 1982. לאחר שהחונטה הארגנטינאית השתלטה לזמן קצר על האי, שהיה תחת שלטון בריטי, הבריטים שלחו כוחות צבא שהשתלטו על האי בכוח. במשאל עם, שנערך בשנת 2013 לגבי השלטון באי, 99.8% מ-1,518 המצביעים הצביעו בעד שלטון בריטי.

עצירה באיי פוקלנד בדרך לאנטארקטיקה. החיים בבדידות כמעט מוחלטת

בפוקלנד, המשמשת תחנה מעניינת בדרך לאנטארקטיקה, יש בעיקר בעלי חוות, שמתפרנסים מגידול בקר וכבשים, וחיים בבדידות עצומה. על האי יש מושבות של אלפי אלבטרוסים המקננים על החוף ומגדלים את גוזליהם, והפינגווינים שמקדמים את פנינו רק מבשרים על מה שעוד מחכה לנו בהמשך הדרך.

היעד המשמעותי הבא, מעבר לאנטארקטיקה עצמה, הוא איי ג'ורג'יה הדרומית, אליהם אנחנו מגיעים בתום כיומיים של שיט. אלו הם שתי קבוצות של איים, שאחת מהן מורכבת מהאי הגדול ג'ורג'יה הדרומית ואיים קטנים נוספים. הישוב הגדול באי, המשמש כבירתו, הוא גריטוויקן (Grytviken) ומתגוררים בו בסך הכל שישה תושבים. בישוב הכמעט נטוש הזה ניתן למצוא חנות אחת, דואר, כנסייה, מוזיאון ומפעל ענק חלוד ונטוש מהימים האפלים שבהם עיבדו פה בשר ושומן לווייתנים.

כך נראית גריטוויקן, בירת אי ג'ורג'יה הדרומית. חנות אחת, כנסייה, מפעל נטוש ומוזיאון

במשך עשרות שנים הלווייתנים באזור נטבחו, מדברים על יותר מיליון. בשנות השישים הטבח הופסק, לא ממניעים הומניטאריים או אקולוגיים, אלא פשוט כי הלווייתנים אזלו מן הים וכמעט נכחדו. כשמסתובבים באזור עדיין ניתן לראות עצמות וגולגולות של לווייתנים זרוקות, עדות לטבח הנוראי שהתרחש שם.

מאחת התחנות ששימשה את ציידי הלווייתנים בתחילת המאה הקודמת, במפרץ בשם Stromness, יצא מגלה הארצות הבריטי המפורסם סר ארנסט הנרי שקלטון. שקלטון עמד בראש משלחת שיצאה בשנת 1914 עם הספינה האנגלית אנדיורנס לחצות את אנטארקטיקה למטרות חקר. על הספינה היו 28 אנשים, בדרך הספינה נתקעה בין קרחונים, שבסופו של דבר מחצו וריסקו אותה. במסע הישרדות בלתי ייאמן, שארך כשנה וחצי, שקלטון הצליח לחזור לג'ורג'יה הדרומית, אל התחנה שממנה יצא, והזעיק עזרה כדי לחלץ את אנשיו.

המפעל הנטוש לעיבוד שומן לווייתנים במפרץ סטרומנס, ממנו יצא שקלטון למסע לאנטארקטיקה

כל 28 אנשי המשלחת ניצלו בזכות גבורתו הראויה לציון ודאגתו לאנשיו. בשנת 1921 יצא שקלטון למסע מחקר אחרון לאנטארקטיקה, ממנו לא שב. ב-5 בינואר 1922 הוא נפטר מדום לב, כשהוא בן 47 בלבד. לבקשת אשתו, הוא נקבר ב גריטוויקן, המקום הכי טבעי לו, וקברו הפך למוקד עלייה לרגל לכל מי שפוקד את האי.

בבית הקברות הקטן שבו שקלטון קבור, כמיטב המסורת המקומית, קיימנו טקס לזכרו. איש צוות של הספינה אמר מספר מילים לזכרו, וויסקי משובח ויקר במיוחד נמזג אל הכוסות, חצי ממנו זכינו לשתות ואת החצי השני שפכנו על קברו של שקלטון, כנהוג.

נרים כוסית: טקס לזכרו של שקלטון בבית הקברות הזעיר באיי ג'ורג'יה הדרומית

אחרי ארבעה ימים שבהם חקרנו מספר מפרצים, שהם בתי גידול של בעלי חיים שחיים שם במספרים עצומים, אני נפרד מהאי היפה. אנחנו ממשיכים דרומה, לשלושה ימי שייט נוספים אל אנטארקטיקה.

היבשת ששייכת לכולם ולאף אחד

אנחנו חוצים את קו הרוחב  66.5 מעלות דרום, הקו המציין את חוג הקוטב הדרומי או בשמו הנוסף, החוג האנטארקטי (החוג הארקטי נמצא בקו רוחב 66.5 מעלות צפון). מעבר לקו הזה לא גדלים יותר עצים או צמחים, ולפחות פעם בשנה השמש לא זורחת ופעם בשנה היא לא שוקעת. כמובן שככל שאנחנו מדרימים או מצפינים יש חודשים שלמים שבהם השמש לא שוקעת או לא זורחת. כשאנחנו חוצים את הקו, החוג הדרומי כבר מורגש בכל פינה. המראה של האוקיינוס האינסופי, כשלהקת אלבטרוסים, עופות המים הענקיים, מלווים במעופם את מסלול השייט, ממכר עד כדי כך שהקור מפסיק להטריד. השמש שוקעת באחת עשרה בלילה וזורחת בשעה שתיים לפנות בוקר, וכשעומדים על הסיפון בשעה שש בבוקר, אפשר ממש לראות את הקור על רקע הים המאוד כחול. שלג מתחיל לרדת על האנייה וקרחוני ענק שניתקו מהיבשת שטים בים ומשלימים את התפאורה.

האוויר הארקטי מורגש היטב על סיפון האנייה

אלו הם הקרחונים שבשנים האחרונות מאיצים את עליית מפלס המים בעולם. בשונה מקרחון ים קפוא, המפשיר בחזרה אל תוך הים ולא גורם לעלייה במפלס המים, קרחוני יבשה, כמו אלה שיש באנטארקטיקה, עלולים להעלות את מפלס הים ב-66 מטר, מה שיגרום לאזורים נרחבים בעולם פשוט להיעלם מתחת למים.

כאשר פוגשים קרחוני הענק האלה, שהתנתקו מהיבשת, שטים בים הגדול, אין שום דרך לאמוד את גודלם, כי אין שום קנה מידה שניתן להשוות אותם אליו. בזכות מכשירי המדידה שיש על הספינה אני יכול להגיד שהקרחון העצום שראיתי הוא באורך של חמישה קילומטרים ובגובה של כמאה מטר מעל פני המים, כך שאם היו שולפים אותו מהים ומניחים על הקרקע הוא יהיה בגובה של קילומטר.

הקרחונים הצפים בים נראים כפסלים שפיסל הטבע

על הקרחונים השבורים ניתן לראות את שכבות ההיסטוריה של העולם. קרחון בצבע טורקיז הוא קרחון הדוק מאוד, ששוכב שם מיליוני שנים. שכבה בצבע חום-אדום או שחור, מצביעה על אפר וולקני שנדבק אל הקרחון בעת התפרצות געשית במשך שנים רבות.

כמות המשקעים באנטארקטיקה דומה לכמות המשקעים במדבר סהרה, כלומר אנטארקטיקה היא למעשה סוג של מדבר קפוא. אין באנטארקטיקה כבישים, אין שדות תעופה, אין אזרחים, אין בתי מלון, אין שליטים וגם אין סוסים שמדברים עברית. כשמגיעים אליה, אף אחד לא יחתים לכם את הדרכון. היא שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד.

קרחון גולש לים. איש לא מחתים את דרכונך בכניסה לאנטארקטיקה, היבשת שלא שייכת לאף מדינה

היא נחשבת לשמורת הטבע הגדולה ביותר בעולם, וליבשת הכי גבוהה והכי קרה. במרכז היבשת נמדדו בעבר טמפרטורות של מינוס 89.2 מעלות, אך הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה שם, נמדדה מהחלל ועמדה על 92.3 מעלות מתחת לאפס. בניגוד לקוטב הצפוני, שהוא ים מוקף יבשות, הקוטב הדרומי הוא יבשת מוקפת ים.

היבשת עשירה באורניום, זהב, פחם ונפט, ולמרות שמעולם לא נמצאה בה אוכלוסייה ילידת המקום, מדינות כמו צ'ילה, ארגנטינה, אוסטרליה וניו זילנד, טוענות לבעלות חלקית עליה. בדצמבר 1959 נחתמה אמנה (אמנת אנטארקטיקה), עליה חתומות 46 מדינות, שהסכימו שאנטארקטיקה תישאר שמורה מדעית, שבה יהיה חופש מדעי לחקור, ותיאסר כל פעילות צבאית של היבשת. כל המדינות, החתומות על האמנה, התחייבו שלא להכניס אליה צבא ודלק גרעיני, וכמובן לא לחצוב ולא להוציא מתוכה את המשאבים שהתגלו. לכאורה, כל תחנות המחקר שקיימות שם היום עוסקות במחקר אקולוגי, אך ברור לי לחלוטין שכל המדינות, ובעיקר המעצמות הגדולות, מחכות ליום שבו אולי יפור ההסכם, ואז יוכלו לשים יד על כל המשאבים האלה.

מנופי אנטארקטיקה, היבשת שאין בה תושבים אנושיים

באחד הימים של השייט עצרנו ליד תחנת מחקר ארגנטינאית. בכל תחנת מחקר כזאת יש מספר מבנים שצבועים בצבע אדום-כתום הבולט מאוד על משטחי הקרח הלבן. יש כאן מבנים למגורים, ספרייה, מועדון לשעות הפנאי עבור 18 החוקרים שנמצאים כאן למשך שנה שלמה, חנות ומרפאה. המבנים לא מחוברים במעברים ביניהם, ולעיתים, אם יש סופה קשה, לא ניתן במשך ימים שלמים לעבור ממבנה למבנה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים ששוררים ביבשת במהלך החורף ולא מאפשרים יציאה ממנה, המשלחות החוקרות מביאות אספקה לשנה שלמה ואף הרבה יותר, על כל צרה שלא תבוא.

תחנת מחקר באנטארקטיקה. שנה שלמה בבידוד מוחלט, לעיתים מזג האוויר לא מאפשר לעבור ממבנה למבנה

יש להם חשמל, מים חמים, אוכל וכל מה שהם צריכים כדי להתקיים. ראיתי שם הרבה מאוד חביות של סולר ומספר גנרטורים, ובניגוד למה שהאמנה מחייבת, ראיתי שם גם חיילים. אחד הדברים המפתיעים, שלא ציפיתי לראות שם, היה מקרר. אבל האמת היא שזה הגיוני לחלוטין, הרי לא תשמור יוגורט במינוס 40. למעשה, למרות שמדובר ב 18 אנשים, מהן ארבע נשים, זאת שנה מאוד בודדה לכל אחד ואחת מהם.

דוב טורף פינגווין? אין דבר כזה!

בקוטב הדרומי אין הרבה מיני בעלי חיים, אך כל מין נמצא שם בכמויות עצומות, בניגוד לקוטב הצפוני ששם חיים אלפי מינים של בעלי חיים. אין כאן דובי קוטב לבנים, כפי שרבים סבורים, והפינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי, כך שלא תוכלו לראות דוב טורף פינגווין, אין פריים כזה…

בניגוד למה שרבים חושבים, פינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי

אחד התבלינים העיקריים של אנטארקטיקה, שעושים את היבשת לכיפית ומעשירים את נופיה הם הפינגווינים. זהו עוף מוזר, שלא יודע לעוף, וגם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין נפלא. עד היום אני לא יודע להגיד אם זה עוף שהפך להיות דג, או דג שהפך להיות עוף.

פינגוונים מדדים בחבורה. עוף שלא עף, וגם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין מצוין

בעולם יש 17 סוגים של פינגווינים, והערכה היא שמספרם מגיע לכ-30 מיליון בסך הכל. שלושה סוגי פינגווינים נמצאים באנטארקטיקה. הקיסר המלכותי הוא אחד מהם. הוא מגיע לגובה של עד מטר, ואחד המראות המיוחדים הוא לעלות אל החוף ולראות אותם עם האפרוחים. אחד הדברים המעניינים אצל הפינגווינים הוא שהזכר שיורד אל הים להביא אוכל לצאצא שלו, יודע למצוא אותו ללא בעיה בין מיליון פינגווינים שכולם נראים בדיוק אותו הדבר. במחקר שעשו, חיברו לפינגווינים ג'י.פי.אס, ואחרי שהזכר יצא אל הים, הזיזו את הנקבה עם האפרוח בכחצי קילומטר. לאחר יומיים בים, הפינגווין הזכר הצליח למצוא אותם בזכות הצליל שהם השמיעו. מכאן למדו שההבדל בין פינגווין לפינגווין הוא לא במראה, כי אם בקולות.

מושבה של פינגווינים מלכותיים עם גוזליהם (בצבע חום). ההבדל הוא לא במראה אלא בקולות

לפינגווינים אין טורף יבשתי ולכן הם לא חוששים מבני אדם. אני בשבילם רק עוד עצם שזז על הקרח. אחד הכללים הלא כתובים באנטארקטיקה הוא שאסור לעמוד בין הפינגווינים למים, כי זה מלחיץ אותם. החוף הוא מקום המפלט שלהם מפני כלב הים הנמרי שטורף אותם בתוך המים. האויב של כלבי הים הוא הלוויתן הקטלן (אורקה), הטורף הכי גדול בים, שטורף גם את הכריש האימתני, העמלץ הלבן.

אל תתעסק עם קטלנים

הקטלנים האינטליגנטים מסתובבים בלהקות. כל להקה מתקשרת בדרך שונה וצדה בצורה שונה. יש כאלו שצדים גם על החוף – הם עולים עם חצי גוף על החוף וטורפים כל מה שנמצא בטווח שלהם. מהצד זה עשוי להיראות כמו ניסיון התאבדות כושל. ויש כאלו, שאם הם רואים כלב ים שוכב על קרחון, הם באים מולו, וכולם ביחד צוללים ממש לפני הקרחון על מנת ליצור גל, שהופך את כלב הים אל המים. מהרגע שהוא נופל למים, אין לו שום סיכוי לשרוד והוא נטרף בשניות.

הקטלנים (אורקות) שוחים בלהקות וצדים בשיתוף פעולה ותחכום רב את טרפם

באחת הפעמים, כשירדנו מהספינה עם הזודיאק אל המים, להקה של קטלנים צללה מתחתינו. היה לי ברור שבנפנוף קל בסנפיר הם מעיפים את הזודיאק לגובה בלי מאמץ. לשמחתי, הם לא ניסו, כנראה שלא היה להם תיאבון למנת זודיאק מלאה באנשים.

איך באים גורים של פילי ים לעולם?

באנטארקטיקה ניתן למצוא גם דובי ים, אריות ים ופילי ים. פיל ים הוא חיה ענקית, עם אף שמזכיר חדק של פיל, ומשם שמה. הזכר עשוי להגיע למשקל של עד ארבעה טון, הנקבה לכשליש ממנו.

גור של פיל ים נולד במשקל של חמישים ק"ג אך תוך מספר חודשים הוא כבר מגיע למשקל של מאות ק"ג.  לרוב הם שורצים על הקרקע כמו גושי שומן ענקיים או כמו סלעים, לרוב די אדישים. אך כשפעם לא שמתי לב ואחד מהם חטף ממני בטעות בעיטה, שגרמה לו להתעורר ולשאוג עלי עם פה ענק. לשמחתי, הספקתי לצלם אותו. למרות גודלם, הם מתקדמים בזחילה בקצב מהיר יחסית, וכשחוקרים הצמידו להם מכשיר שמודד עומק, התגלה שהם צוללים עד לעומק של 1,700 מטר כדי לאכול. הסיבה לכך היא להימנע  מהקטלנים שעלולים לצוד אותם.

מבט קרוב (מדי?) אל לועו הפעור של פיל ים

רוב השנה פילי הים נמצאים בים, בתקופת הרבייה הם שורצים על החוף במספרים גדולים, מנמנמים במשך שעות, אך גם עסוקים ברבייה, וכך זכיתי לראות איך פילי ים מגיעים לעולם במקום בו אין חסידות.

באחד החופים, רגע לפני שעזבתי, שמעתי לפתע שאגה רמה, שנשמעה כמו גרעפס אימתני שהשמיע ראש הלהקה, שהוא גם הגדול ביותר בשכונה הזאת. ואז אני רואה אותו זוחל בדהרה, כמו תולעת ענקית, אל עבר זוג אוהבים שמזדווג על החוף לעיני כולם. פיל הים המבוהל, שנתפס במערומיו, נכנס לנוהל של משגל נסוג זריז וברח למים, אחד אחר שהיה בתור נבהל גם הוא ודפק רוורס בלי לאותת ובלי להסתכל לאחור, שם עמדה חבורת פינגווינים נינוחה בשיחת רכילות של אחר הצהריים ואשר הצליחה להתחמק בשנייה האחרונה בלי שאף פינגווין שינה צורה לפיתה. סצנת הקנאה של הטלנובלה שהייתי עד לה, אם אני מצליח לתרגם נכון את מה שהשריף צעק לזה שברח למים: "חכה חכה, יא פושטק, אתה עוד תחזור לחוף ותראה מה אני אעשה לך…".

כלב ים מצדיק את שמו

השהות באנטארקטיקה מתקצרת בחצי יום בעקבות התראות על סופה שאמורה לפקוד את האזור, ואנחנו ממהרים להפליג בחזרה אל עבר אושואיה. כל יום של שייט מרחיק אותי עוד קצת מהיבשת הנפלאה הזאת, שארצה בעתיד לחזור אליה שוב. ענני עדשה במראה של שכבות מהפנטות, שנראים כמו ציור קוסמי, מלווים אותי על הסיפון. להקת לווייתנים שטה בסמוך לספינה, ומעל להקת אלבטרוסים דואה על זרמי האוויר.

הייתי בכל היבשות וראיתי מראות רבות של "פעם בחיים" ומבחינתי זו היבשת השביעית והאחרונה שלי. ובדרך הארוכה חזרה הדהד לי בראש המשפט שכתב נתן אלתרמן בהקשר אחר לגמרי, אך נכון גם כאן: "ישנן יפות ממנה אך אין יפה כמוה".

___

משה שי – צלם עיתונות ותיק ומוערך, בין השאר צלם מערכת של מסע אחר, הוציא לאור ספר צילומים "אומרים שהיה פה שמח", מעביר הרצאות על מסעותיו בעולם. המסע לאנטארקטיקה נערך על ידי אקו טיולי שטח.

מדריך מסע אחר לאנטרארקטיקה

הפוסט אנטארקטיקה: מסע מצולם ביבשת הקפואה הופיע ראשון במסע אחר

ורונה. עיר מקסימה ונעימה, עם בניינים עתיקים, נהר, מסעדות נהדרות וברי יין מוצלחים

אבל ורונה היא הרבה יותר מצמד אוהבים ספרותי. זוהי עיר מקסימה, כזאת שלא מכריזה בקולי קולות על עצמה, כמו למשל ונציה, "תסתכלו עלי, אני אחת ויחידה!". יש כאן פשטות כובשת לב, שלווה ונעימות, וכמובן באיטליה כמו באיטליה – הרבה מאוד מסעדות מצוינות, ברי יין מעולים ויותר חנויות ממה שגם המכור הכבד ביותר לשופינג יספיק לבקר.

רחוב בוורונה

מעבר לכל אלה, כשהולכים ברחובות בין הבניינים ההיסטוריים, מבקרים בכיכרות המרשימות ועוצרים לצד אתרים כמו הארנה של ורונה או הגשר העתיק (Ponte di Castel Vecchio) מרגישים כמו מסע בזמן. לא במקרה, העיר שהשתמרה כל כך לאורך ההיסטוריה הוכרזה כולה כאתר מורשת עולמית.

ובכל זאת, איך אפשר בלי המרפסת המפורסמת של רומיאו ויוליה?

סלפי ליד קיר עם הכרזות אהבה של מבקרים מכל העולם

רוב המבקרים מגיעים לוורונה בקיץ, אבל אם אתם רוצים להימנע מגדודי התיירים, כדאי לבקר דווקא מחוץ לעונה החמה. בחורף, למשל, יופייה המיוחד של ורונה זוהר מתמיד, עם שלל אורות מנצנצים ופתיתי שלג שמוסיפים לחוויה.

גלריית תמונות של ורונה בחורף, לחצו להגדלה:

הקודם

1מתוך8

הבא

מחוז ונטו: בין הרים לים

עם כל החן והקסם של ורונה, מומלץ בחום לצאת מהעיר לטיולי כוכב במחוז ונטו, חבל ארץ בצפון איטליה, שנמצא במיקום מושלם בין הדולומטים לים האדריאטי. המקומות המוכרים ביותר במחוז הזה הם בירתו, ונציה, ואגם גרדה, שבקיץ מושך אליו משפחות רבות. אבל יש פה כל כך הרבה נקודות עניין נוספות שלא כדאי להחמיץ, רבות מהן קשורות לצד הגסטרונומי – אוכל ויין.

מחוז ונטו. גבעות ירוקות, כרמים וכפרים עתיקים

נתחיל בכפר בורגטו (Borghetto), הנמצא במרחק של כ-40 דקות נסיעה מוורונה. זהו כפר קטן ומקסים, אחד היפים לא רק בוונטו, אלא באיטליה כולה. הכפר הימי ביניימי שוכן ליד נהר מינצ'יו ופלג של הנהר עובר בלבו. לתמונה המושלמת גם כך נוספות טחנות קמח ציוריות הפועלות בכוח המים וסמטאות צרות עם בוטיקים וחנויות קטנות. תצפית נהדרת על כל האזור יש מהמבצר החולש על הכפר.

תמונת נוף ערפילית בוונטו

נרים כוסית (ועוד אחת)

כאמור, מחוז ונטו מפורסם ביין שלו, וההוכחה נראית היטב בשטח עם גבעות מכוסות כרמים והרבה יקבים מצוינים, כל יקב וההתמחות שלו.

חובבי יינות לבנים ודאי מכירים את היין היבש והקליל סואבה (Soave). אפשר לטעום את היין, המיוצר באזור בעל אותו שם במחוז ונטו, ביקב קטן, קופאלה שמו, שנמצא בבעלות של אותה משפחה כבר יותר מ-150 שנה. ביקב מייצרים בעיקר יינות אורגניים, מענבים שנבצרו ביד ולא רוססו בכימיקליים. הטעם נהדר והמחיר של בקבוק בחנות היקב מפתה להצטייד בכמה בקבוקים לדרך.

ענבים ביקב

אבל עדיין אל תמלאו את התיק בבקבוקים, כי בחבל ונטו נמצא אחד מאזורי היין המשובחים באיטליה (יש המדרגים אותו ברמה אחת עם חבל בורדו ובורגונדי הצרפתיים) – ולפוליצ'לה (Valpolicella). כאן, בלב הכרמים, נמצא היקב של משפחת אלגריני, אחד היקבים האיכותיים והמעוטרים ביותר באיטליה, עם יינות שנמכרים ברחבי העולם, וגם בישראל. היקב ממוקם בווילה מתקופת הרנסנס וסמוך לו יש מלון בוטיק יוקרתי, אידיאלי למי שרוצה לבלות לילה בלתי נשכח, כולל טעימה מהיינות המשובחים, מבלי לחשוש לגבי הנהיגה חזרה לוורונה…

חביות במרתף היקב

טעים ואיטי

הטרנד החם בתחום הקולינריה בעולם, שמוצאו מצפון איטליה, הוא אוכל איטי, slow food. הזרם הזה דוגל בטכניקות בישול מקומיות ובשימוש במוצרים אזוריים, טריים ועונתיים. כיוון שהבישול נעשה באופן ידני ולא תעשייתי, פעמים רבות אחרי שההזמנה מגיעה למטבח, קחו בחשבון שאיטי הוא לא רק הקצב שבו מתנהל התהליך אלא גם משך הזמן שבו תצטרכו לחכות למנה. אז התאזרו בסבלנות, התוצאות כמעט תמיד יהיה משובחות כל כך שהן יצדיקו את הציפייה.

פסטה בעבודת יד

לצד הפסטות הטריות בעבודת יד והריזוטו, מגישים פה הרבה בשר ונקניקים וגם הגבינות של ונטו מומלצות בחום. מסעדה מומלצת בוורונה: 12 Apostoli, שלא רק מגישה אוכל טוב (נסו את הריזוטו עם פטריות פורצ'יני ושבבי כמהין) אלא גם קיימת מאות שנים, עם ציורי קיר עתיקים התורמים לאווירה המיוחדת (כתובת: Vicolo Corticella San Marco 3). אחרי הארוחה מומלץ לקפוץ לאחד מברי היין הרבים בעיר, הזדמנות נוספת לטעום את היינות המצוינים של ונטו. ובאזור הכפרי מחוץ לעיר, נסו את Trattoria Caprini, עם מנות נהדרות של פסטה בעבודת יד, כמו טורטליני או לזניה עם בשר, פולנטה ועוד (כתובת: Via Zanotti Paolo 9, Torbe).

לצד האוכל המצוין, בוורונה יש גם הרבה ברי יין שבהם אפשר ליהנות מהיין המקומי המעולה

אוכל ויין הם חלק אחד מתענוגות הביקור בוורונה וסביבתה, הנה עוד דברים שלא כדאי להחמיץ במהלך הביקור:

• חובבי מכוניות קלאסיות יתמוגגו במוזיאון ניקוליס (Nicolis museum), ששמו המלא – מוזיאון ניקוליס למכוניות, טכנולוגיה ומכניקה – מעיד במקצת על המוצגים. מאות מכוניות, אופנועים ואופניים מספרים על התפתחות התחבורה ב-200 השנים האחרונות, ולצד כל אלה תוכלו לראות מכונות כתיבה, מצלמות, כלים מוזיקליים ועוד פריטים היסטוריים מהאוסף המרתק של איש העסקים והיזם לוצ'יאנו ניקוליס. כתובת: Villafranca di Verona, אתר אינטרנט
• מוזיאון מסוג אחר לגמרי תמצאו בבולקה (Bolca) – מוזיאון מאובנים (Museo dei Fossili), שבו אפשר ללמוד על התופעה המדהימה שהתגלתה בבוקה: כמות אדירה של מאובני דגים בתוך סלעי האזור. זהו ממש "אקווריום בסלע" וגם אם אתם לא באמת מתעניינים בפלאונטולוגיה תתקשו לעזוב את המקום המרתק הזה. כתובת: Via S. Giovanni Battista – Bolca di Vestenanova אתר אינטרנט (באיטלקית).

איך מגיעים? לאורך השנה יש טיסות ישירות וסדירות מישראל למילאנו ולוונציה, ולאחרונה נוספו גם טיסות מוזלות (לואו קוסט) לברגמו. בתקופת החגים (פסח וחגי תשרי) ובקיץ פועלות טיסות שכר ישירות לוורונה, כך שההגעה לעיר פשוטה וקלה.

____

הכותב היה אורח של לשכת המסחר ישראל-איטליה ושל לשכת המסחר של ורונה

הפוסט ורונה וחבל ונטו: תענוגות חורפיים הופיע ראשון במסע אחר

"אתם יכולים להיכנס עכשיו, המאסטר תיכף יתפנה אלינו", אמר בן לווייתנו בנימת קול מלאת יראת כבוד, השמורה לפגישות עם רוזנים ונסיכים, חתני פרס נובל או מורים רוחניים דגולים. קשה לומר שהיינו לבושים בצורה הולמת לפגישה עם הוד מעלתו. למען האמת, היינו לבושים בצורה מגוחכת במיוחד. עטופים בחלוקי נייר חד פעמיים וחבושים בכיסויי ראש דמויי כובע אמבטיה, נראינו חינניים בערך כמו גלילי נייר טואלט מהלכים. אבל מה לעשות, אלה תנאי הכניסה לסדנת האמן (לא מפעל, חלילה) של גאון השוקולד  פייר מרקוליני.

מרקוליני, בלגי ממוצא איטלקי, זכה במקום הראשון בכל תחרויות השוקולד הנחשבות, היוקרתית שבהן היא אליפות העולם לשוקולטיירים בליון. יש לו מותג שוקולד שנושא את שמו, מפעל (סליחה, סדנה) שמייצר יותר ממאתיים טונות של שוקולד, תשע חנויות בבלגיה, וסניפים בפריז, בלונדון, בטוקיו, בניו יורק ובמלמה שבשוודיה. הוא מפקח בקנאות על כל שלבי הכנת השוקולד במפעל שלו, כולל נסיעות לאפריקה ולאמריקה הדרומית כדי לבחור בעצמו את הזנים הנכונים של פולי קקאו לטעמים שהוא רוצה לייצר.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בלגיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

יש לו צירופים יצירתיים כמו שוקולד עם תימין, שוקולד עם עיטורי זהב (אכיל כמובן) ועיצובים חגיגיים של מקלעות שוקולד לחג המולד, דקיקות כתחרה. היצירות הללו מיוצרות אחת־אחת, בעבודת יד. כל אגוז, שקד וצימוק מונחים באופן אישי, ולא בעבודת מכונה, חס וחלילה.

בבלגיה, מקום שנותנים בו כבוד לשוקולד לא פחות (ואולי יותר) מאשר לדגל ולהמנון, יודעים להעריך את כל אלה, ומעניקים למאסטרים של השוקולד יחס בהתאם, כמו לשפים מובילים או לאופנאים קובעי טעם כגוצ'י או ורסצ'ה.

ניחוח עז של פינוק
"להגיד שהבלגים אוהבים שוקולד זה אנדרסטייטמנט", כותבת רות ואן־ווירביק בספר הבישול והקולינריה המבריק שלה, "כולם אוכלים טוב בבלגיה". "השוקולד הוא תשוקה, התמכרות וגאווה לאומית. בבלגיה לא באים לבקר קרובים, חברים או מכרים בידיים ריקות. קופסה של פרלינים משובחים – אפילו קטנה, אבל תמיד עטופה ומקושטת להפליא – היא פשוט חובה".

חנות הדגל של חברת נויהאוס. 75% ממחזור המכירות מגיע מתיירים

המבקר מן החוץ מוצא עצמו נפעם מהרצינות שבה לוקחים הבלגים את השוקולד שלהם. אין ויכוח על כך שבבלגיה מייצרים שוקולד נפלא. רך, נימוח, בעל מרקם קטיפתי וטעם אסרטיבי. אבל האיכות המעולה אינה סוף הסיפור אלא רק תחילתו.

סביב השוקולד, ייצורו וצריכתו, יש תרבות שלמה. המבינים מדברים על זנים שונים של שוקולד, על שנים טובות ורעות ביבול, כמו ביין, על טכניקות שונות לערבול עיסת השוקולד ועל הטעמים החדשים בקולקציה הנוכחית. יש בבלגיה שוקולטריות – חנויות יוקרה שמתמחות בשוקולד משובח – בכל פינה, כמו חומוסיות בישראל. לפי ספירה רשמית, קרוב ל־2,500. לא מעט בשביל אוכלוסייה של כעשרה מיליון תושבים. וכמו שלכל ישראלי יש טעם אישי בחומוס, עם העדפות אישיות, מסורת, זכרונות ודעות מוצקות – ככה הבלגים עם השוקולד. בדומה לדיונים שמנהלים חומוסאים ישראלים בכובד ראש על החומוס של אבו גוש לעומת זה של העיר העתיקה בירושלים ועל החומוס של עכו מול זה של יפו, בבלגיה מתווכחים על "ליאונידס" לעומת "גודיבה", על "נויהאוס" מול "מרקוליני". כולם טובים, כולם משתמשים בחומרי גלם מעולים, כולם יצירתיים, ולכל אחד מהם חסידים משלו.

השוקולטריות הן הרבה יותר מסתם חנויות לממכר שוקולד. הן יפות להפליא, ודומות לחנויות תכשיטים יותר מאשר לחנויות ממתקים. כבר בכניסה מכה בך הריח, מתוק ומשכר וסמיך עד שאפשר לטעום אותו על קצה הלשון: ריח של שוקולד טרי, עם ארומה של קפה טרי שנטחן זה עתה וניחוח עז של פינוק.

בית מרקחת לפרלינים
האסתטיקה היא חלק חשוב מהסיפור. השוקולדים היפהפיים מונחים מאחורי דלפק זכוכית מבהיק, מוארים היטב ומוצגים לראווה כמו יהלומים. כמו בכל פולחן, לאריזה ולעיצוב יש תפקיד מכריע. הם חיוניים לייצור התחושה לא פחות מהמוצר עצמו. למעשה, הם חלק בלתי נפרד מהמוצר עצמו.

בשוקולטריות המובחרות של היצרנים האיכותיים מחליפים בכל עונה את עיצוב החנות כולה, כולל חלון הראווה, ניירות העטיפה וסרטי האריזה. הביקור שלנו התקיים בסתיו, וכל החנויות הצטבעו בגוני שלכת. דוגמאות השוקולד היו בצורת עלים נושרים. ניירות האריזה קושטו בעלים אדומים וצהובים, בפירות אסיף בשלים ובסרטי סאטן כתומים או מלמלה ירוקה עם שולי זהב. בחורף מתקשטים בגוני ירוק־אדום של חג המולד, ובאביב בצבעים ודוגמאות של פריחה, ביצי שוקולד וארנבוני פסחא. בשוקולטריות מושקעות כמו "גודיבה" או "נויהאוס" מחליפים את עיצוב החנות, החלון והאריזה לא מדי עונה אלא בכל חודש.

כל אגוז, שקד וצימוק מונחים באופן אישי, ולא בעבודת מכונה, חס וחלילה

אחת השוקולטריות היפות ביותר היא חנות הדגל של חברת "נויהאוס", הנקראת על שם ז'אן נויהאוס, האיש שהמציא את הפרלין ב־1912. נויהאוס היה רוקח, והשוקולטרייה היפהפייה של החברה הנושאת את שמו ממוקמת בבית המרקחת הישן שלו, ששמר על עיצובו המקורי מסוף המאה ה־18: מגירות ומדפים עתיקים בצבע לבן־קרם עם פיתוחים, נברשת קריסטל ענקית מנצנצת על המראות האליפטיות. במראות הללו משתקפים טורי שוקולדים מעוצבים, סדורים בשורות ישרות כמו חיילים. מוכרות בכפפות לבנות שולות אותם אחד־אחד, בזהירות ובעדינות כמו טיפלו בפנינים נדירות. אחת המוכרות הללו היא יפנית, וזה לא מקרי. 75 אחוזים ממחזור המכירות של החנות מגיעים מתיירים, בעיקר יפנים, וזו סיבה מספיק טובה להעסיק בקביעות מוכרת דוברת יפנית.

אימפריית השוקולד
בלגיה היא מעצמת שוקולד, שמייצרת כמאתיים אלף טונות שוקולד בשנה, כולל מוצרים נלווים כמו ממרחים, עוגות ועוגיות. אמנם גם בצרפת מייצרים שוקולד מעולה, והשוקולד האנגלי והגרמני גם הם טובים, אבל הבכורה מתחלקת בין שווייץ לבלגיה. שווייץ מתמחה בשוקולד, בלגיה – בפרלינים.

שלא יהיו אי הבנות: כל דמיון לבונבוניירות של דודות מפולניה מקרי בהחלט. הפרלינים הבלגיים הם קליפה דקה וקשיחה של שוקולד משובח ומבריק, שבתוכו מילויים מגוונים – ממילוי קלאסי של שקדים ואגוזים, דרך מילויי פטל, מנתה, ערמונים, קרם שמנת, קפה, תה, אלכוהול, ועד הלהיט העכשווי: תבלינים כמו לבנדר, תימין ואפילו צ'ילי ופלפל שחור, במעין סגירת מעגל עם מקורותיו הקדומים של השוקולד.

שוקולד בלגי מוערך לא מיוצר במפעל תעשייתי אלא בסדנה קטנה יחסית כמו אצל מרקוליני, קורנה או דובאל

איך הפכה בלגיה לאימפריה של שוקולד? על כך אין תשובה אחת, גם לא לבלגים עצמם. סיפורו של השוקולד הבלגי – וגם השווייצרי, הצרפתי וההולנדי – הוא בעצם סיפורה של אירופה ומערכת היחסים המורכבת שלה עם העולם השלישי, ספק המותרות האולטימטיבי שלה ומקור עושרה.

בדומה לתה, לקפה, לסוכר ולשאר מוצרי המותרות שאירופה אוהבת (ומיטיבה לייצר), גם השוקולד הבלגי הוא מוצר שפע מערבי מובהק, שנעשה מחומרי גלם לגמרי לא אירופאיים, שגדלים באקלים בלתי אירופאי, והפכו זמינים בשל המושבות האירופאיות באסיה, באפריקה ובעולם החדש. אלה סיפקו לאירופה המתעוררת שפע של חומרי גלם חדשים ומלהיבים וגם כוח אדם זול. והם ממשיכים לספק: לפי "החברה לביטול העבדות", עובדים במטעי קקאו באזורים כפריים במערב אפריקה מועסקים עדיין בתנאים של עבדות.

בדומה לצמח התה הסיני וההודי, שהפך את הבריטים (ולא את הסינים וההודים) לעשירים, כך חייבת בלגיה את תרבות השוקולד שלה לעצי הקקאו שגדלו בקונגו (זאיר לשעבר), בעבר מושבה בלגית. אחד ההסברים לאיכותו המעולה של השוקולד הבלגי הוא האחוז הגבוה של פולי קקאו מאפריקה, הנחשבים לאיכותיים יותר מהזנים הדרום אמריקאיים.

כל יצרני אבקת הקקאו, שממנה מייצרים את השוקולד, מערבבים פולים מארצות שונות, כדי למנוע תלות במרכיב דומיננטי אחד, שבלעדיו יהיה קשה להסתדר בשנה שבה היבול לא עולה יפה. אבל בניגוד לשוקולד האמריקאי, שמתבסס על פולי קקאו מאמריקה הדרומית והמרכזית, בבלגיה שומרים על אחוז גבוה יחסית של קקאו אפריקאי – בעיקר מקונגו, גאנה, קמרון וחוף השנהב. לכל שוקולטייר יש טעם משלו, וטועמי שוקולד מנוסים יודעים לזהות למי שייכת כל תערובת.

מעדן של בני אצולה
המפגש של אירופה והשוקולד התרחש בשנת 1502, במסעו הרביעי של כריסטופר קולומבוס לעולם החדש. בשובו הוא אמנם הביא דוגמאות של אגוזי קקאו, אך מכיוון שקולומבוס וצוותו לא התרשמו ממשקה השוקולד שהכינו להם המקומיים, הם פספסו את הפוטנציאל הגלום בו.
רק ב־1519, במסע לכיבוש מקסיקו של הרנן קורטס, נפל האסימון. קורטס הבין את ערכו של השוקולד ושלח למלך ספרד קרלוס החמישי פולי קקאו בצירוף המלצה. המלך אהב את המשקה, ובחצרו נערכו ההתאמות הראשונות של משקה השוקולד המקורי לטעם האירופאי. במקום הצ'ילי והפלפל שבהם תיבלו האצטקים את המשקה, הוסיפו הספרדים סוכר, וכך בא לעולם הממתק האהוב. מספרד התפשט השוקולד במהירות לשאר ארצות אירופה, בהן בלגיה, שהיתה כבושה אז בידי הספרדים.

פלאי שוקולד קטנים של חברת "נויהאוס" המיוצרים אחד-אחד בעבודת יד

עד סוף המאה ה־19 היה השוקולד מעדן של בני אצולה בלבד. הוא היה יקר ואקזוטי, ונוצרה סביבו הילה מיוחדת. מדאם דה פומפדור, אהובתו של המלך לואי ה־15 מצרפת, עיצבה סט ספלים מיוחד ויוקרתי לשתיית שוקולדה, ומארי אנטואנט העסיקה שוקולטייר אישי, שהכין לה משקה שוקולד מתובל במי פריחת הדרים (כנראה אבי הטעם הפופולרי שוקולד־תפוז).

עד לשליש הראשון של המאה ה־19 המשיך השוקולד לשמש משקה בלבד. פולי הקקאו הכתושים אמנם נדחסו לטבלאות, אך המיסו אותן במים חמים. רק ב־1828 התרחשה פריצת הדרך, כשרוקח הולנדי בשם קונרד ואן הוטן פיתח שיטה להפרדת חמאת הקקאו מהאבקה, ויצר את אבקת הקקאו הנמסה היטב במים. המצאתו של ואן הוטן הניעה שרשרת של פיתוחים ותגליות, שאחראים על מגוון מוצרי השוקולד שאנחנו מכירים היום.

סוד השוקולד האיכותי
חמאת הקקאו המופרדת היא־היא הסוד העיקרי של תעשיית השוקולד האיכותי, במיוחד הבלגי והשווייצרי. ככל שמשתמשים באחוז גבוה יותר של חמאת קקאו, כך השוקולד נחשב משובח יותר. אלא שחמאת הקקאו היא חומר יקר. יצרנים רבים בעולם מוהלים את חמאת הקקאו המיוחסת בסוגים זולים יותר של שמנים צמחיים, וזה כמובן משפיע על הטעם. יש כאלה שמוסיפים חומרים נחותים ממש, כמו שעווה או שמנים ירודים, והטעם והמרקם בהתאם.

תקנון השוק האירופאי המשותף מאפשר הוספת שמנים צמחיים לצד חמאת הקקאו. הבלגים מזדעזעים מעצם הרעיון, ומתנגדים לקביעת תקן אחיד לשוקולד האירופאי. הם ממשיכים לדבוק במסורת, שמסייעת להם להמשיך ולהשאיר את המתחרים מאחור עם שוקולד איכותי, על טהרת חמאת הקקאו.

גאון השוקולד פייר מרקוליני, נוהג לדחוף אצבע לכל עיסת שוקולד בסדנה שלו

הפרופורציות השונות בין אבקת הקקאו לחמאת הקקאו הן שעושות את ההבדלים בין שוקולד מריר, חלב ולבן. היחסים המדויקים משתנים מיצרן ליצרן, אבל הנוסחה הבסיסית היא כזו: ככל שיש יותר אבקת קקאו ופחות חמאת קקאו, השוקולד "מריר" יותר; כשהיחס הוא בערך חצי־חצי, ומוסיפים לשוקולד גם אבקת חלב, נוצר שוקולד חלב; כשיש רק חמאת קקאו ללא אבקת קקאו כלל, מתקבל השוקולד הלבן (שהקפדנים לא מכירים בו בכלל כשוקולד, בגלל היעדר אבקת הקקאו, ואילו המתירנים מכירים בכל שוקולד כאח אובד, בלי הבדל אבקה, חמאה או צבע).

הדבר הבא, שוקולד רוחני
השוקולד המוערך באמת הוא לא השוקולד הבלגי שאנחנו מכירים מהדיוטי פרי, על אף שזה כמובן שוקולד איכותי, העשוי מהחומרים הטובים ביותר בתנאי ייצור מחמירים. שוקולד טוב באמת עשוי מחומרים טריים, במילוי על בסיס שמנת או קרם פרש, ובלי חומרי שימור, ולכן צריך לאכול אותו טרי. אפשר לשמור אותו לכל היותר חמישה ימים מיום הקנייה. הוא מוצר רגיש ומפונק, שצריך לשמור אותו במקום קריר ויבש, רצוי לא במקרר, פן יספוג ריחות שיפגעו בארומה שלו.

שוקולד מוערך לא מיוצר במפעל תעשייתי אלא בסדנה קטנה יחסית כמו אצל מרקוליני, קוֹרְנֵה או דוּבַאל. לא יותר משישה־שבעה עובדים, שבמו ידיהם מגלגלים ומרדדים את המרציפן, נועצים אגוזים ושקדים, מגררים פיסטוקים ונותנים טיפול אישי מוקפד לכל בונבון ובונבון.

רק עם המהפכה התעשייתית, שאפשרה ייצור המוני וזול של מה שהיה פעם נחלת העשירים בלבד, הפך השוקולד למוצר צריכה בסיסי. אבל לגבי רבים, חלק מקסמו של השוקולד האיכותי נעוץ דווקא בכך שהוא חוזר לימים של ההכנה הידנית. אצל מרקוליני הפרדוקס הזה מודגש במיוחד: חלק מהשוקולד שהוא מייצר הוא בעל מראה היי־טקי ממש – חפיסה דקה ומעוצבת שמזכירה קצת דיסק של מחשב. אבל גאוותו של המפעל היא על כך שהם מייצרים שוקולד "כמו פעם", במכונות ישנות ובמקסימום עבודה ידנית. במיוחד הם מתגאים במכונה גרמנית עתיקה שהם קוראים לה בחיבה "הטרקטור".

ההכנה הידנית של "שוקולד בוטיק" משביחה אמנם את האיכות, אבל גם מעלה את המחיר. קופסה קטנה של פרלינים איכותיים מבית היוצר של שוקולטייר מוביל עולה 12־18 אירו, בין שמונים למאה שקל. אבל נראה שזה עושה רק טוב לעסקים. קנייה של שוקולד אנין ויקר עד אימה מאפשרת לקונה להרגיש לרגע מעין תחייה של העולם הישן, שבו היה סדר. שוקולד היה שוקולד, אצולה היתה אצולה, והעניים ידעו את מקומם. לא כמו היום, בעידן השוקולד לכל פועל.

כדי לחדד את ההבדלים, עוטפים את השוקולד לא רק בנייר אריזה משובח, אלא גם בפילוסופיה. כמו השוקולד הרוחני בנוסח הפנג שווי של "גודיבה". מה זה אומר? זו סדרה שנקראת "ארבעת היסודות", ובה מייצגים השוקולדים יסודות ואיכויות מעולם הרוח. את יסוד האש מייצג שוקולד בצבע אדום, שמסמל את התשוקה, והוא ממולא בצ'ילי (פלפל קאיין). יסוד המים מיוצג בשוקולד תכלת, שממולא שמיר (כן, באמת!) ומסמל את הרוגע. האדמה היא שוקולד חום, ממולא בעשב תיבול מפרובנס, ומסמל את יכולת הריכוז. האוויר הוא שוקולד צהבהב שממולא בקארי, ומסמל את הוויטאליות. המסר ברור: אכול שוקולד – והיה אדם שלם, מרוכז, מלא חיים ומחובר לעצמך. זה עובד. מניסיון. אפילו עם שוקולד פרה של עלית.

לקריאה נוספת:

מסע מתוק בעקבות השוקולד ממשקה הקקאו שהאצטקים נהגו לשתות כדי לרפא כאבי בטן ועד הפרלינים הבלגים המשובחים – מסע שכולו מתיקות ועונג בעקבות השוקולד, הממתק שגם מבוגרים לא עומדים בפניו

 

הפוסט בלגיה: תרבות השוקולד הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:

• הולנד – מדריך מסע אחר – מידע, מסלולים וכתבות
• הולנד עם ילדים
• אמסטרדם – מדריך מסע אחר – מידע, מסלולים וכתבות

צפונית-מערבית לאמסטרדם, במרחק כשעתיים נסיעה, נמצאת העיירה דומבורג, שממוקמת על חוף הים הצפוני ומציעה חופשה משפחתית שלווה ורגועה. כפר הנופש דומבורג נמצא במרחק הליכה מהחוף והוא מהווה אפשרות נהדרת לשהייה באזור. הכפר מציע לינה בווילות יפהפיות, שמשתלבות עם הנוף, ומגוון שירותים, בהם מסלול גולף יוקרתי שבו שחקנים מנוסים יכולים לשפר את יכולתם ושחקנים חדשים יכולים ללמוד את המשחק המהנה.

ים של תרנים במרינה היפה של וולנדם

מי שמעדיף להתחיל את הטיול קרוב יותר לאמסטרדם יוכל לעשות זאת בכפר הדייגיים וולנדם. אתר התיירות הפופולארי בקרב המטיילים נמצא במרחק כרבע שעה נסיעה מאמסטרדם. הכפר ידוע בזכות המראה המרהיב של סירות הדייג העוגנות במרינה והתושבים הוותיקים שמסתובבים בלבוש הולנדי מסורתי. לאורך הטיילת פזורים דוכני דייגים שמציעים מבחר רב וטעים של דגים טריים, ובעיקר את ההרינג המקומי. אפשר לשבת בבתי הקפה ובמסעדות שמול האגם, לרכוש מזכרות ולהצטלם כשאתם לבושים בלבוש המסורתי. האופציה המומלצת ללינה באזור היא כפר הנופש מרינה וולנדם, שבו משפחות יכולות לשהות בווילות הולנדיות מפנקות, בבנייה מסורתית, הממוקמות בסמוך למרינה.

מכפר הדייגים תוכלו לצאת לביקור בבורסת הפרחים המפורסמת באלסמאר ובשוק הגבינות של אלקמר, שם תלמדו כיצד הגבינות ההולנדיות המפורסמות יוצרו ונשקלו בעבר. כמובן אפשר גם לבקר באמסטרדם הקרובה. במרחק כשעת נסיעה מכפר הנופש נמצא פארק השעשועים הידוע וולבי, ובדולפינריום אפשר ליהנות ממופעים של כלבי ים, אריות ים וכמובן דולפינים.

פארק המיניאטורות מדורודם. להסתכל על הולנד בגובה העיניים

מצפון הולנד ניסע אל מערבה, להאג, העיר השלישית בגודלה בהולנד, אשר מהווה את המרכז השלטוני של המדינה. בעיר יש אטרקציות תיירותיות רבות, ותוכלו להתרשם בה מארכיטקטורה מרשימה, מוזיאונים ומרכזי קניות. האטרקציה הידועה ביותר בהאג היא פארק המיניאטורות מדורודם (מיני הולנד), שבו תוכלו לשוטט בין דגמים מיניאטוריים של אתרים הולנדים מפורסמים, בהם כיכר דאם והתעלות של אמסטרדם, טחנות רוח, שדה התעופה סכיפול ועוד. סמוך למדורודם, על חוף הים, נמצא כפר הנופש קייקדווין, אף הוא ברמה של 5 כוכבים.

לא כדאי להחמיץ את הביקור בעיירה דלפט הנמצאת במרחק של כרבע שעה נסיעה מהאג. דלפט ידועה כמקום הולדתה של החרסינה הכחולה, אחד מסמלי התרבות ההולנדים. מומלץ לסייר במפעל החרסינה של "רויאל דלפט" – יצרנית מובילה של כלי החרסינה האותנטיים. במקום יש מוזיאון שבו מוצגים לראווה עבודות חרס מרהיבות, אפשר לצפות ולהתרשם מכישוריהם של אומנים המעטרים במיומנות ומקצועיות את עבודות החרסינה, ללמוד על תהליכי היצור המסורתיים, וכמובן לרכוש יצירות ומזכרות.

בעיר דלפט אפשר להתרשם מכישוריהם של אמנים שמעטרים כלי חרסינה

מדלפט ניסע לכיוון דרום-מזרח, אל כפר הנופש וורטרברגן. נסיעה של כשעתיים חולפת דרך נופים ציוריים, טחנות רוח, חוות, תעלות מים ופרות הולנדיות רועות באחו. כפר הנופש נמצא סמוך לעיירה ווירט, והוא מושלם למי שמחפש חופשה באזורי הטבע של הולנד. הלינה בכפר היא בווילות אבן, שמשתלבות בנוף המיוער, סמוך לאגם רחב. בקרבת הכפר אפשר לצאת לטיולים בטבע – באופניים או ברגל, לשוט ולדוג באגם וליהנות משירותי הכפר הכוללים פארק מים, מסעדות איכותיות ועוד.

במרחק לא גדול משם נמצאים פארק השעשועים הנהדר אפטלינג וממלכת החיות במיירלו, ואפשר גם לנסוע לבקר בבריסל, שנמצאת רק כ-90 ק"מ משם. לפני שאתם חוזרים הביתה, מומלץ להתעכב באמסטרדם ולבקר בבית אנה פרנק, במוזיאונים החשובים לאמנות ובכיכר דאם, ולשוטט בין השווקים ומרכזי הקניות התוססים בעיר. אין ספק שמצפה לכם חופשה נפלאה!

הפוסט הולנד – חופשה משפחתית מושלמת הופיע ראשון במסע אחר

חניון חוף רסטל
בכניסה המשותפת לכפר הנופש הוואי, ארבעה קילומטרים וחצי מצפון לטבריה, נמצא חניון רסטל, המייעד את פעילותו בעיקר למשפחות עם ילדים. המדשאות של המקום אמנם לא מספיק מטופחות ופה ושם נראו גללי סוסים על השביל, אבל יש לו פוטנציאל להעסיק את הילדים במשך שעות רבות. מי האגם נקיים בחוף זה.
רחצה: החוף אינו מוכרז, אין בו שירותי הצלה והרחצה היא על אחריות המתרחצים.
לינה: אפשר להקים אוהלים ולעשות קמפינג בשטח.
אוכל: מותר להדליק מנגל.
מתקנים: המקום שם דגש על פעילויות לילדים, כגון בריכת שחייה לילדים, גן שעשועים עם אומגה, קרוסלות ונדנדות,  רכיבה על סוסים ופינת חי לליטוף בעלי חיים. בשעות הלילה יש תאורה, אבל אין חיבור לחשמל. במתחם החניון יש סככות ועצים שמספקים צל, שירותים ומקלחות במצב טוב וכמה ברזיות.
שעות פתיחה: פתוח 24 שעות ביממה.
טלפון: 054-3192535
כמה: 25 שקל לאדם ל-24 שעות

חוף צמח
סמוך לצומת המרכזי של הכנרת נמצא חוף צמח, שמהווה את האלטרנטיבה הזולה לחובבי מגלשות המים. יש גישה נוחה לנכים.
רחצה: החוף מוכרז ויש בו שירותי הצלה.
לינה: אפשר ללון על המדשאות או במתחם אוהלים במנהרות סגורות עם חיבור לחשמל ותאורה.. יש גם חדרים חדשים על החוף עם שירותים ומקלחת צמודים, טלוויזיה ומקרר.
אוכל: יש במקום מסעדה, מרכולית וגלידרייה.
מתקנים: המקום שופע מרבדי דשא מטופחים וסככות צל. לרשות המתרחצים עומדות ארבע מגלשות מים גדולות ומפותלות, חמש מגלשות מים לילדים, בריכה לפעוטות ופעילויות ספורט ימי. מלבד אלה מצויים במתחם הפארק שולחנות וכסאות פלסטיק, ברזיות, שבילים סלולים ונוחים וחוף רחצה מתוחם עם שירותי הצלה.
שעות פתיחה: פארק המים 17:30-9:30, אתר הקמפינג 24 שעות.
מחיר: 55 שקל לאדם, כולל קמפינג 70 שקל לאדם.
טלפון: 04-6752440

כפר הנופש מעגן עדן
כפר נופש יפהפה לחופה הדרומי של הכנרת, הנמצא בבעלות משותפת של קיבוץ מעגן ומשקיעים חיצוניים. כבר בכניסה לכפר משנה מצב הרוח כיוון – ותחושת חופש משתלטת על הגוף. מראות נפלאים של מרחבי דשא ירוקים וצמחייה מטופחת, אווירה שקטה ונוף פסטורלי.
רחצה: החוף מוכרז, ויש בו שירותי הצלה (פתוח מאפריל-אוקטובר)
לינה: בכפר הנופש 112 יחידות משפחתיות כפריות ופונקציונליות למשפחות ולזוגות, עם מרפסת ומדשאה, הכל קרוב לברכת השחייה ולחוף הכנרת. בנוסף, יש 36 חדרים זוגיים הנמצאים במבנה דו-קומתי המתאימים לזוג או זוג עם ילד אחד (מתחת גיל 12).
אוכל: מחוץ לכל יחידה משפחתית יש מקום מיוחד למנגל. כמו כן יש במקום מינימרקט, חדר אוכל ובר-חוף.
מתקנים: לרשות האורחים בכל יחידה משפחתית – כיסאות ושולחנות פיקניק. בכפר הנופש סככות צל, מים קרים לשתייה, מקלחות ושירותים נקיים. צוות ההפעלה עורך פעילויות מגוונות, כגון שירה בציבור סביב מדורה, אפיית פיתות בטאבון, ערבי ג'אגלינג, משחקים מתנפחים ועוד. מועדון הילדים פתוח מהבוקר עד אחה"צ (צוות ההפעלה ומועדון הילדים פתוחים במהלך החופש הגדול, בחגי תשרי, בחופשת פסח ובשבועות). בנוסף, יש פעילויות בתוספת תשלום, כגון השכרת אופניים ומסלולי רכיבה. מועדון ספורט ימי – קיאקים, גלשני חתירה בעמידה וגלישת רוח.
מחיר עבור כניסת יום: 60 שקל למבוגר, 50 שקל לילד מגיל 12-2. בתיאום מראש בלבד, על בסיס מקום פנוי.
טלפון: 04-6654400/11
אתר אינטרנט

חוף דוגל
קומפלקס דוגל מחולק לשלושה: פארק המים לונה גל, חוף גולן וחוף דוגית. זהו אחד ממרכזי הנופש הגדולים והממוסחרים ביותר בכנרת. לונה גל נחשב לפארק המים הגדול של הצפון, ומציע פעילויות בעיקר לילדים. חוף דוגית גדול יותר מחוף גולן, ובדרך כלל עמוס יותר.
רחצה: חוף גולן וחוף דוגית הם חופים מוכרזים, ויש בהם שירותי הצלה.
לינה: בחוף דוגית יש מתחם סגור ומגודר ובו אוהלי ענק המותאמים לקבוצות גדולות, ובהם מיטות. אפשר ללון גם על הדשא בחוף או בתוך מתחם הלונה גל. בשני החופים יש בקתות עץ מאובזרות שמתאימות למשפחות.
אוכל: בשני החופים יש מזנונים של אוכל מהיר וגלידות. בחוף דוגית יש מינימרקט ומסעדה, בחוף גולן יש בית קפה ומסעדת חוף.
מתקנים: פארק המים לונה גל מציע שלל פעילויות: מגלשות מים, מסלול האבובים הארוך בישראל, בריכה אולימפית ואזור המתאים לפעוטות שנקרא "עולם הילד". בשני החופים – דוגית וגולן – ימצאו הנופשים מקלחות עם מים חמים, שירותים ומגוון פעילויות ספורט ימי.
שעות פתיחה: הלונה גל פתוח ביולי אוגוסט מדי יום 18:00-10:00, חודש יולי פתוח בימי חמישי משעה 10:00 עד השעה 21:00 רצוף. בחודש אוגוסט פתוח בימי שני וחמישי משעה 10:00 עד השעה 21:00 רצוף. בחודשים מאי, יוני, ספטמבר ואוקטובר פתוח שישי שבת וחגים לא כולל ערבי חג משעה 10:00 עד 16:00. החופים פתוחים 24 שעות ביממה.
כמה: לונה גל – 80 ₪ למבוגר ו-60 ₪ לילד עד גיל 10, חופים – למידע לגבי מחירי כניסה נא להתקשר 04-6678000.
טלפון: לונה גל וחוף גולן– 04-6678000/8/9, חוף דוגית – 04-6732226

הכנרת: חופים נבחרים, חלק א' שלי דרוב | צילום: משה שי יפים, מפנקים, נקיים, מלוכלכים, נוחים, עם מציל, בלי מציל, עם לינה, בלי לינה, יקרים, זולים, מוזנחים, מטופחים. שלי דרוב סקרה מספר חופים סביב הכנרת

מפת סובב כנרת

הכנרת וטבריה  – העמוד הראשי>>

הפוסט חופים בכנרת, חלק ב' – חופשה לכל המשפחה הופיע ראשון במסע אחר

הנוף האנושי מרתק אותי, אנשים ומצבים מרגשים ומיוחדים, החיבור לרגעים ומקום, אומר משה שי. הוא ממעט לצלם נופים וארכיטקטורה, אך כשהוא עושה את זה, הוא תמיד מכניס פרט נוסף, שמחייה את הצילום. התנועה, לפי צילומיו, היא הכרחית, מכניסה עומק לתמונה. פריים אחד מעביר את כל האינפורמציה, וזה כוח התמונה, להקפיא את הרגע הנכון.

יש לחבר לזה כמובן אור, קומפוזיציה, זוויות, עדשה נכונה, ומעל לכל – הרגע המכריע. הקפאת התנועה בתמונה דורשת דריכות ונחישות, יש את הרגע שלפני, הרגע שאחרי… אך הרגע הנכון הוא הרגע בו כל האלמנטים מתקיימים בפריים בודד אחד.

כצלם ספורט במשך 17 שנים, החושים התחדדו וזה הפך להיות חלק ממני, ללכוד את אותו הרגע שיש להנציח. גם בצילום מגזיני מבויים אני שואף לאותה תוצאה. התנועה בצילום יוצרת דרמה, מעבירה את המסר של המצולם ושל המקום. הרגע המוקפא יוצר סיפור חדש, אחר ומעורר את החושים. אלפית השנייה הזו הנלכדת לפריים אחד ויחיד, היא שתיחרט בזיכרון.

על שובר גלים בסלוודור דה באיה, ברזיל


טורניר היאבקות, נמל תל אביב

בולע אש בחג של ארזילי, אלת האהבה בפולחן הוודו, האיטי

תחרות שחייה, ישראל

על הטיילת בהוואנה, קובה

תצוגת אופנה בתל אביב

גשם שוטף על גדת הגנגס, הודו

רחוב אלנבי, תל אביב

הזמרת מיי פיינגולד

נחל דן, ישראל

אימון טאקוונדו, מכון וינגייט

פיל ורוכבו בסרי לנקה

סטריט פרייד בציריך, שווייץ

פסטיבל ברנינג מן בנוואדה, ארצות הברית

דייגו ארמנדו מראדונה, 1986

דרום סודן

זברות בטנזניה

הפוסט הצלם משה שי: בזכות אלפית השנייה הופיע ראשון במסע אחר

כבר בירידה מהמטוס בשדה התעופה של ניירובי החגיגה בעיצומה. זרזירים מפוארים מקפצים לנגד עיני במדשאות, משוויצים בצבעיהם המתכתיים המבריקים. דיות שחורות ממלאות את השמים שמעל בחפשן אחר מזון ואליהן מצטרפים באקרובטיקה אווירית מרשימה סיסי גליל לרוב, נהנים משלל החרקים המעופפים באוויר. בכניסה לעיר, כאילו במיוחד לכבוד מי שמגיע, ממתינים מָרַבּוּ ענקיים, המקננים ליד האצטדיון. ובעיר עצמה, אף מבקר לא יצליח להתחמק מקריאותיו הצעקניות של איביס הדאדה מצמרות העצים או במעופו מעל העיר.

על "חמשת הגדולים" של קניה כמעט כולם כבר שמעו. אלה הם חמשת היונקים הגדולים – אריה, נמר, פיל, קרנף ותאו – שלרבים הם הסיבה העיקרית לספארי באפריקה. אבל בקניה קיים עולם נוסף, קטן יותר ומוכר פחות (ובטוח שפחות מודגש בפרסומים וביחסי הציבור), אך לא פחות יפה ומעניין. זהו עולמם של העופות, הזוחלים והחרקים, שלעתם מכנים אותו "חמש מאות הקטנים" (אף שיש הרבה יותר). ומכולם קרובים ללבי באופן מיוחד בעלי הכנף.
קניה, על 582 אלף הקילומטרים הרבועים שלה, התברכה במגוון רחב של בתי גידול: מדבר צ'לבי בצפון, יערות הרריים ויערות גשם ברמות המרכזיות ובמערב, אחו אלפיני מסביב לכיפות הקפואות של הר קניה ורכס אברדר, סוואנות פתוחות בדרום ובמזרח, ימות רבות בעמק הבקע וכמובן חופי האוקיינוס ההודי עם לגונות המנגרובים ויערות החוף שלהם. ערב רב זה של בתי גידול מאפשר למינים רבים של ציפורים להרגיש בבית.

יותר מאלף מינים של בעלי כנף מעניקים לקניה את המקום השני בכל אפריקה במספר מיני הציפורים שאפשר לראות בתחומה. כ-75 אחוז מהם הם מינים יציבים, עשרים אחוז מינים חורפים (שמקורם באירופה ואסיה) ועוד חמישה אחוזים הם מינים נודדים, המגיעים מדרום היבשת וממדגסקר. ניירובי למשל, שהיא רק הצעד הראשון בטיול במדינה, נחשבת לבירה בעלת רשימת העופות הגדולה בעולם – כ-630 מינים נצפו בה.

מרכז בעלי המלאכה
בצדי הדרכים של קניה ובשמורות הטבע, מזדמן לא פעם לראות עצים מנוקדים בקנים. מבט מקרוב מגלה קנים שנראים ארוגים ביד אמן, המשתלשלים מן העצים ולפעמים מוגנים בפרוזדור כניסה. ואכן האורגים הם אמנים מרתקים. משפחת האורגיים (Plocidae) כוללת עשרות מינים, כולם קולניים, רובם צבעוניים, חלקם חברתיים, אך החשוב מכל – כולם אורגים את קניהם במשך שעות רבות, תוך הקפדה רבה על האיכות.

הזכר על פי רוב הוא בעל המלאכה, ובתום שעות רבות של עבודה – שבהן הוא מביא את חומר הבנייה, שוזר אותו בדייקנות ושוקד על יצירת האמנות שלו – מגיעה הנקבה המיועדת, בוחנת מלמעלה, בוחנת מלמטה, בוחנת מבפנים, ומחליטה. בקנים ליד ביתי שבניירובי, ראיתי לא פעם זכרים אומללים שאחרי מסדר המפקד קיבלו פקודת "שנֵה!". המסכנים היו חייבים לפרק את הקן המפואר, ולהתחיל מהתחלה, לשביעות רצונן של הנקבות.

בקניה קיימים מינים רבים של אורגים, חלקם מאכלסים שטחים יבשים, חלקם בלב העיר, חלקם בסוואנות הפתוחות ויש אפילו במעבה היער. אחד האהובים עלי ביותר הוא אורג-בופאלו לבן ראש (Dinemellia dinemelli), שעל פי רוב אפשר לראותו בבתי הגידול היבשים יותר. שם, בין עצי השיטה הרבים ושיחי הקומיפורה הקוצניים, נראה לעתים ברק כתום עז שבורח לצדי הכביש. אלו הם אחוריו הצעקניים של אורג זה.

איך הפנינית גילתה נמר
עוד ציפור שמאפיינת את בתי הגידול היבשים שבצפון קניה, היא פנינית החושן (Acryllium vulturinum). פנינית מדברית זו היא פנינה אמיתית: צבעיה העזים הם כמו מסיבה פסיכדלית לצופה. קריאותיה הצווחניות מבטיחות קצת פחות הנאה, אך הן בעלות תפקיד חשוב בתקשורת בין הפרטים השונים בלהקה. כמו תרנגולות בבית, גם הפניניות מצקצקות ללא הפסקה, וכך שומרות על קשר בין חברי הלהקה הפזורים בשטח. בהתקרב טורף פוטנציאלי, או אז מתחילה המהומה. צווחות מחרישות אוזניים ממלאות את המרחב ופניניות רצות לכל עבר. התרחשות שכזו יכולה לעזור למטייל להבין שמשהו קורה בסביבה.

באחד מטיולי בשמורת סמבורו, תוך כדי נסיעה אטית וצפייה באחד ממיני בעלי החיים הצפוניים (ג'ירפה מרושתת, זברת גרֶבי והצבי הג'ירפי שמדי פעם נצפה עומד על שתי רגליו האחוריות, בעוד הקדמיות נשענות על שיח נמוך וצווארו הארוך שלוח קדימה, ליהנות מן העלים הצעירים שבראש השיח), קלטה אוזני את הצווחות הרועשות. נדרכתי מיד, ומבט חד על סבך הקוצים שאליו הופנו עיניהן של הפניניות גילה נמר מתקרב באטיות. הפניניות החששניות לא סמכו על מראהו העייף של הנמר וצווחותיהן הוסיפו לרשימת החיות שפגשנו את אחד מ"חמשת הגדולים".

כשמתקרבים לאורך הבקע הסורי-אפריקאי מגיעים לימות הסודה הרבות, שנקראות כך משום שהן נמצאות באזורים חמים וחסרי ניקוז, וההתאיידות הגבוהה מותירה בקרקע ובמים הרדודים מלחים רבים, בעיקר קלציום ביקרבונט, ובעברית – סודה לשתייה. מבט על הימות הללו מגלה מראה עוצר נשימה. ימת נקורו (Nakuru), למשל, נראית מרחוק כאילו מישהו צבע אותה בוורוד. כשמתקרבים רואים שצבע המים דווקא לא השתנה, אבל להקות עצומות של פלמינגו ממלאות את הימה, וקריאותיהם נשמעות למרחוק. בספירה שנעשתה בימת נקורו בסוף יוני 2002, נספרו כ-800 אלף פרטים.
רוב רובם של הפלמינגואים שנראים בקניה שייכים למין האפריקאי שנקרא פלמינגו זוטר (Phoenicopterus minor), אשר נצפה מעט מאוד מחוץ ליבשת השחורה. מקורו האדום העז בולט לעין ממרחקים ומבדילו מקרובו, הפלמינגו הבכיר (Phoenicopterus ruber), שאותו אפשר לראות בקבוצות קטנות בין האלפים הרבים. את הפלמינגו הבכיר, מין גבוה יותר עם מקור ורוד, אפשר לראות גם בארץ מדי שנה בבריכות המלח שמצפון לאילת ובבריכות המלח של עתלית.

את צבעו הוורוד היפהפה חייב הפלמינגו לשרשרת המזון בימה. במים המלוחים של ימות הסודה חיה אצה מיקרוסקופית שצבעה אדמדם והיא מזונם של סרטנים קטנטנים שהם עיקר התפריט של הפלמינגו. פעמים רבות נראה הפלמינגו כשצווארו הארוך מתוח כלפי מטה וראשו שקוע במים. על ידי פתיחה וסגירה של המקור, תוך כדי הליכה במימי הימה, הוא מכניס מים לפיו, ובאמצעות המבנה המיוחד של המקור – ששוליו נראים כמו מסרק – הוא מסנן את הסרטנים הקטנטנים.

לחגיגה הססגונית בשולי ימת נקורו מוסיפים את צבעיהם שקנאים וחסידנים ורודים, וממרחבי העשב שמסביב נשמעות קריאות גבוהות מאוד, הממלאות את האוויר. לרעשים המוזרים אחראים זכרי האלמנה ארוכת זנב
(Coliuspasser progne), שמקפצים מעל לראשי העשב כשזנבם מושכם כלפי מטה וכנפיהם מנסות להעלותם. הציפור המוזרה נראית לפעמים כמו זנב שעף לו לבדו. אבל זה אינו עניין שביומיום: הזנב הארוך והמפואר גדל אצל הזכרים בלבד, ורק בעונת הקינון. מיד עם תחילת הגשמים, מתחילים הזכרים להשיר את נוצותיהם החומות ולהתגנדר במעטה שחור פחם על גופם ובזנב ארוך, ארוך, ארוך. בסוף העונה ישילו הזכרים את המעטה החגיגי וייעלמו בין הנקבות והצעירים הרבים.

מישהו שורק תמיד איתי
ברבות מן השמורות הגדולות (וגם בקטנות) מזדמן לשמוע שריקה מתקתקה מבין השיחים. עם קצת סבלנות ושקט, תוכלו לראות את השורקת המהוללת: החִמרִייָה לבנת הגבה (Cercotrichas leucophrys). כמו רבים השייכים למשפחה זו, היא ידועה בשריקותיה הנעימות וביכולת החיקוי המרשימה שלה. לא פעם יצא לי להלך סתם כך בין שיחים ולשרוק להנאתי, כשלפתע מישהו ענה לי. וראו זה פלא, השריקה דומה מאוד לשריקתי.

בפארק הלאומי של ניירובי (Nairobi National Park), הנמצא כעשר דקות נסיעה ממרכז העיר לכיוון דרום, אפשר לראות את החמרייה הזאת בקלות באזור בריכת ההיפופוטמים. תוך כדי הליכה אטית וקלילה לאורך המסלול, היא קופצת בין השיחים בזנבה הזקור וגבה החלודי ומשמיעה את שריקותיה הנפלאות.

הפארק הזה אמנם לא נמצא ברשימת האתרים הפופולריים לתייר הממוצע, אך הוא בהחלט מבטיח למבקר המזדמן שפע של אטרקציות. זה לא אירוע נדיר לראות בפארק קרנף שחור שאוכל להנאתו מהשיחים או קבוצת לביאות הפוסעת בעצלתיים. עבורי, הוא מקום מפלט חשוב מחיי העיר הסואנים. בשל היותו היעד הצפוני ביותר שאליו מגיעים נציגים של נדידת החיות המפורסמת, אפשר לראות בפארק הזה בעונה המתאימה – חודשים יולי עד ספטמבר – עדרים גדולים של זברות וגנו ממלאים את המרחב, וביום ממוצע נצפים שם לא פחות כ-120 מיני ציפורים.

החיות הנודדות מגיעות גם אל שמורת המסאי מרה (Masai Mara National Reserve), שאין כמעט תייר שמגיע לקניה ולא מבקר בה. שמורה זו, אולי המפורסמת ביותר בעולם, היתה במה לרבים מסרטי הטבע שנעשו על חיות הבר של אפריקה. מיד אחרי העונה הגשומה, מתמלאים מישוריה הנרחבים בעדרים עצומים של גנו, זברות, צבאים, אנטילופות, פילים, אריות, צבועים ושאר חיות הבר שמגיעות ממישורי הסרנגטי היבשים שבטנזניה. מול מראה כזה יתקשה גם גדול הציניקנים להישאר אדיש.

מלבד היונקים הגדולים, מעופפות מעל להקות נשרים גדולות (המגיעות למאה פרטים ואף יותר) שפשוט חוגגות בזמן הנדידה הגדולה. המוני הנשרים נהנים משאריות הציד של הלילה או פשוט נחים על עץ, מחכים שהאוויר יתחמם, כך שיוכלו לעלות לגובה ולחפש מזון טרי יותר.

במסאי מרה תוכלו להיתקל בקלות יחסית גם בציפור שבטנה מסנוורת בצהוב בוהק. זהו נחליאלי צהוב גרון (Macronyx croceus). אל תטעו – צבעיו הבוהקים, שעלולים להסגירו לטורף ממרחק רב, מופנים על פי רוב כלפי הקרקע ואפשר לראותם רק כאשר הוא עומד בראש שיח או עשב גבוה. בזמן שהוא מחפש תולעים וחרקים על הקרקע, גבו המפוספס בחום-אפרפר מוסווה היטב, אבל אם ברצונו לקרוא בקול גדול ולהראות לפולש מי בעל הבית בשטח – הוא מקפץ לעמדה גבוהה ומניח לצבעיו הבוהקים להיראות לכל עבר.

אהבה בשחקים
תוך כדי נסיעה, בין אם בשמורה ובין אם על אחת הדרכים הרבות, קולטת העין ציפור כחולה שגוונים של סגול-לילך מעטרים את גחונה. כשהיא יושבת על חוטי חשמל, בראש שיח או עץ ואפילו בזמן שהיא צוללת ביעפים מדויקים לעבר הקרקע לתפוס לטאות, חגבים ומכרסמים קטנים, מתגלים גוני הכחול המבריק על כנפיה. הכחל הלילכי (Coracias caudata), כמו רוב בני סוג זה של ציפורים, נוסק גבוה לשמים בזמן החיזור, ומשם צולל מטה תוך כדי סיבוב של הגוף ימינה ושמאלה וקריאות צרודות וחזקות. תכונה זו נתנה לו את שמו האנגלי – Lilac-breasted Roller (מתהפך).

כל הציפורים הללו אינן אלא טעימות קטנטנות מהמוני המינים של קניה, ועוד לא התייחסתי למקומות כמו יער הקאקאמֶגה (Kakamega), שהוא הנציג היחידי של יער טרופי מרכז אפריקאי בקניה (ועומד בסכנת הכחדה בגלל חלקות חקלאיות וכריתה לא חוקית של עצי יער נדירים לתעשיית פסלים ורהיטים), ושמינים רבים מצאו בו את גבול התפוצה המזרחי ביותר שלהם. ועוד טרם ביקרנו ביער ארבוקו-סוקוקה (Arabuko-Sokoke), שהוכרז לאחרונה כאתר טבע בינלאומי וחיים בו לפחות שני מינים אנדמיים לקניה ועוד רבים אחרים (שחלקם אנדמי ליערות החוף של מזרח אפריקה ונמצא בסכנת הכחדה עולמית, כמו דורס הלילה שָׂעיר סוקוקה).

ויש מקומות נוספים ששווה להגיע אליהם, כמו השמורות הר קניה (Mount Kenya), אמבוסלי (Amboseli), צאבו (Tsavo), גבעות שימבה (Shimba Hills), גבעות צ'רנגני (Cherangani Hills) ובמיוחד ימת ברינגו (Lake Baringo). בימה זו יש שילוב יוצא דופן של בית גידול יבש, מים מתוקים ומיקום מיוחד בלב הבקע הסורי-אפריקאי (כך שמינים צפוניים נפגשים עם מינים דרומיים, ומינים מזרחיים נתקלים במינים מערביים), אשר הביא לכך שאפשר לצפות שם במשך יממה אחת במספר המינים הגבוה ביותר בקניה – כ-350 מינים.

מה שחשוב זה לזכור כי נוסף על האטרקציות הגדולות – היונקים הגדולים, התרבויות המרתקות והנופים המיוחדים – אפשר ליהנות מעוד רובד בטיול, שקיים בכל מקרה וצריך רק להיות מודעים לקיומו. חוסר המודעות נובע בדרך כלל מרמת הפרסום שלו זוכות האטרקציות הגדולות לעומת ההתייחסות (אם בכלל) לעולמם של ה"קטנים". כל מה שיש לעשות זה לצאת לשדה וליהנות מהיופי הקטן, לפני שייעלם תחת גלגלי הפיתוח המהירים הנוטים לנגוס בנפלאות הטבע הפראי.

טיולים לקניה כאן

הפוסט עופות בקניה – הזמנה למסיבה פסיכדלית הופיע ראשון במסע אחר

ב-28 באוקטובר 1492 הגיעו ספינותיו של כריסטופר קולומבוס לחופי קובה, השנייה מבין התחנות שלו בעולם החדש (הראשונה היתה אחד מאיי בהאמה). 19 שנים מאוחר יותר הספרדים החלו ליישב את האי שממערב למקסיקו ומדרום לארצות הברית. התנגדות של התושבים המקומיים דוכאה ביד קשה, וכעבור שלוש שנים, ב-1514, הושלמה ההשתלטות הספרדית.

הספרדים שלטו בקובה קרוב ל-400 שנה, במהלכן הושמדו כמעט לחלוטין התרבויות המקומיות. בתקופת השלטון הספרדי התפתחו התעשיות שהפכו לסימן ההיכר של קובה: טבק וסוכר. גם היום, יותר ממאה שנה אחרי שקובה קיבלה את עצמאותה, בין המוצרים העיקריים שהיא מייצאת נמצאים סוכר וטבק, לצד דגים וקפה. בשנים האחרונות תיירות הפכה אף היא לענף חשוב בכלכלה המקומית. ביקור כאן שונה מאוד ממה שמציעים האיים הקריביים שכנים, שאליהם מגיעים בעיקר כדי לרבוץ על חופים לבנים ולצלול במי טורקיז חמימים. בקובה אפשר ליהנות ממוזיקה משכרת, רום משכר לא פחות, צבעוניות מסחררת, מזג אוויר טרופי וסיגרים שגולגלו ביד, אבל יש בה עוד המון פנים וצדדים מרתקים.

משה שי, צלם מקצועי ותיק ומוערך, מכיר את קובה היטב. שוב ושוב הוא חוזר אליה, מצויד במצלמה. בעין רגישה ולב פתוח הוא לוכד את הצבעים, האנשים, הרגעים הקטנים ברחוב, משחקי אור וצל, נופים. הוא גם מעביר סדנאות צילום בקובה, שעוברות בין נופים טרופיים, מבנים צבעוניים ונוף אנושי מרתק.

עוד צילום גיאוגרפי כאן

הפוסט צילום בקובה – לתפוס את הרגע הופיע ראשון במסע אחר

צעדנו כבר יותר משעה בתוך הנהר האנושי שזרם לאורך השדרות הרחבות, והפנסים לא נגמרו. עשרות, מאות, אלפי פנסים צבעוניים, מוארים וענקיים קישטו את השדרות הרחבות במרכז העיר טייפה (Taipei), בירת טייוואן (Taiwan). זה היה הערב האחרון של חג הפנסים, וכולם רצו להספיק לראות את התצוגה.
זה לצד זה נצנצו, הבהבו והבליחו פנסים של אלים, קיסרים ודמויות קסומות מהמיתולוגיה הסינית ליד פנס חללית ופנס מחשב, שייצגו את הטכנולוגיה הטייוואנית המתקדמת; פנסים של יונקים וצמחים, אלמוגים ודגים וכריש חושף שיניים הדגימו את נפלאות עולם הטבע, ובמחלקת הדתות והתרבויות התחכך פנס בודהא שכם בשכם בפנס ישו. לצידם ניצבו בגאון גיבורי האפוס הסיני

זה לצד זה נצנצו פנסים של אלים, קיסרים ודמויות קסומות מהמיתולוגיה הסינית ליד פנס חללית ופנס מחשב, שייצגו את הטכנולוגיה הטייוואנית המתקדמת

הקלאסי מהמאה ה־16 "המסע אל המערב", מסע מיתולוגי שעניינו הבאת כתבים בודהיסטיים לסין, ואחריהם מי אם לא מיודעינו שלגיה ושבעת הגמדים, ועוד בגרסת וולט דיסני.
רוכלי המעדנים הכריזו על מרכולתם: טופו מטוגן, כופתאות דים סאם מאודות ושיפודים קטנים על האש. הרמקולים של לשכות המידע הודיעו על ארנקים שנמצאו ועל ילדים שהלכו לאיבוד. צעירים וצעירות התגודדו בקבוצות והפריחו זיקוקים. כמקובל בטייוואן, למרות הצפיפות, הרעש והבלגן העליז, אף אחד לא דחף, לא צעק, לא קילל.
מרבית החוגגים היו משפחות עם ילדים, שאחזו בפנסי נייר צבעוניים. הדגמים המובילים בתעשיית הפנסים היו דמויות מסדרות טלוויזיה אהובות, במיוחד הפוקימונים, אבל הסוסים הם אלה שכיכבו: סוסים זוהרים, סוסים דוהרים, סוסים מכונפים. בכיכר המרכזית עמד פנס סוס ענקי, שהואר בלילה בשלל צבעים שהתחלפו לפי קצבה של מוזיקת הרקע. הסוס הוא הסמל המרכזי של החגיגות משום שהשנה, 2002, היא שנת הסוס לפי לוח השנה הסיני.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד טייוואן,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

קבוצת ילדי גן בחג הפנסים. הדגם המוביל השנה הוא פנס בצורת סוס, לכבוד שנת הסוס

בעיני, המישמש הזה היה ביטוי נאמן לרוחה של טייוואן המודרנית. תערובת שובת לב של ישן וחדש, מסורתיות ומודרניות, סובלנות דתית ותרבותית, קשר עמוק לתרבות הסינית הקלאסית ופתיחות גדולה למערב. הדו קיום בין האלים ובין המחשבים והחלליות הזכיר לי מספרה אופנתית שנתקלתי בה בטייפה.
בכניסה למספרה, בין מגדלי משרדים גבוהים של אלומיניום וזכוכית, חנויות מותגים אופנתיות ושלטי פרסומת למוצרי צריכה, עמדו הספר וצמד עוזרותיו -בחור צעיר במכנסי עור הדוקים ותסרוקת קוצים עם ג'ל ושתי צעירות במיני, נעלי פלטפורמה ושיער קצוץ צבוע בכתום – וביצעו טקס של שריפת "כסף רוחות", כדי להביא מזל טוב לעסקים. ליד מתקן השריפה עמד מזבח מאולתר – שולחן מתקפל ועליו נרות, קטורת ופירות צבעוניים בצלחת, מנחה לרוחות. לא נדיר לראות מתקנים כאלה בפתחם של מסעדות, חנויות ובתי עסק מסוגים שונים, בשווקים העממיים וגם ברבעים היוקרתיים.

ראש השנה הקטן
חג הפנסים מציין את סוף "עונת החגים" – כשלושה שבועות של אירועים, ארוחות משפחתיות וטקסים, שתחילתם בראש השנה וסופם בחג הפנסים, שנקרא גם "ראש השנה הקטן". החגיגות נמשכות כמה ימים, ובכל מקום חוגגים אחרת.
בערים קטנות ודלות תקציב מוצגים פנסים תוצרת בית שהכינו ילדי בתי ספר. בקַאוֹשֹיוֹנג (Kaohsiung) שבדרום מוצבת תצוגת הפנסים המרהיבה לאורך גדות הנהר, וסירה מוארת שטה על המים הבוהקים בשלל צבעים. בפּינְגְשֹי (Pinghsi

חברי תנועת הפאלון גונג בטייוואן נמנעים מכל קשר עם חבריהם בסין, שהוציאה את התנועה מחוץ לחוק, כדי לא להזיק להם. "הם מסתכנים מספיק גם בלי שייחשדו בזיקה לטייוואן", הם אומרים

) שבצפון חוגגים את חג הפנסים השמימיים: מפריחים לשמים פנסי משאלות ענקיים ויפהפיים שחומר בערה נעוץ בתחתיתם. הפנס מתרומם על זרם האוויר החם שיוצרת הבערה, והוא יכול לשוט בשמים בגובה רב. על גבי פנס הנייר כותבים משאלות לשנה החדשה ומקווים לטוב.
בין החוגגים בפסטיבל הפנסים השמימיים של פּינְגְשֹי היה גם צוות טלוויזיה מסין העממית, המדינה השכנה, שהיחסים איתה מורכבים ומדאיגים עבור מרבית הטייוואנים. בימים עברו – לפני חלוקת סין ב־1949 לסין העממית ולרפובליקה של סין (זה שמה הרשמי של טייוואן) – חגגו את החג בצורה דומה גם בסין. אחרי הכל, זהו חג סיני במקורו. אבל בסין הקומוניסטית דולדלה המסורת במתכוון, וגורלו של חג הפנסים לא היה שונה מזה של אלפי מסורות, מלאכות ומנהגים עתיקים אחרים שהצטמצמו או נעלמו, לעומת טיוואן, שבה הם מתקיימים במלוא תפארתם.
משאלתה של כתבת הטלוויזיה הסינית העממית ביטאה היטב את רוחה של סין החדשה: רייטינג גבוה יותר לתחנה שלה בשנה הבאה עלינו לטובה. עיתונאי קוריאני, שאף הוא כיסה את האירוע, ביקש למצוא אהבה ולהתחתן עוד השנה. אנחנו השתדלנו להיות ייצוגיים וביקשנו (באנגלית) שלום בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. את משאלותינו הקטנות והאגואיסטיות כתבנו באותיות קטנות, ובעברית.

פנסים בצורת דרקונים סיניים משחקים שחמט, חלק מתצוגת הפנסים המרהיבה של טייפה

הפאלון גונג מרימים ראש
חמש וחצי בבוקר, גן ציבורי בטייפה. על אף השעה המוקדמת, המקום תוסס. קבוצות ובודדים מתרגלים סוגים שונים של מדיטציה וסוגים שונים של טאי צ'י, צ'י ג'ונג, פאלוּן גוֹנג,

בסין הקומוניסטית דולדלה המסורת במתכוון, וגורלו של חג הפנסים לא היה שונה מזה של אלפי מסורות, מלאכות ומנהגים שהצטמצמו או נעלמו. בטייוואן הם מתקיימים במלוא תפארתם

קרטה ומחול. הרוב מבוגרים, אבל יש גם משפחות שמתחילות את היום בתרגול רגוע עם הילדים לפני היציאה לעבודה ולהסעות לבית הספר.
מכל צורות התרגול הללו פאלון גונג (הנקרא גם פאלון דאפה) היא המפורסמת ביותר, שלא בטובתה. במהדורות חדשות בכל העולם הוצגו חיילים סינים גוררים מתרגלי פאלון גונג אל ניידות במהלומות ובאיומי רובים. המתרגלים הסינים עשו פחות או יותר מה שעשו עמיתיהם בפארק בטייפה – תרגילי התעמלות איטיים, מלווים בתרגילי נשימה, הרפיה ומדיטציה – אבל בסין העממית הוצאה תנועת הפאלון גונג מחוץ לחוק ב־1999. לטענת הסינים, זוהי כת מסוכנת לבטחון המדינה. אנשי הפאלון גונג אומרים שמדובר בתנועה רוחנית המתנגדת לאלימות ועקרונותיה הבסיסיים הם אמת, חמלה וסובלנות.

הפרחת "פנסי משאלות", הנקראים גם "פנסים שמימיים", בעיירה פינגשי. מסורת בת כאלפיים שנה, שראשיתה בשימוש בפנסים לתורך איתות צבאי וסופה בחג עממי עליז

הממשלה הסינית איבדה את סבלנותה כשמספר מתרגלי הפאלון גונג עבר את השבעים מיליון אנשים (יותר חברים מאשר במפלגה הקומוניסטית הסינית) והחליטה שהתארגנות בקנה מידה כזה מסוכנת ליציבות המשטר. חברי הפאלון גונג (ובני משפחותיהם, כולל ילדים) נעצרים ונכלאים במחנות ריכוז, מעונים ואף מוצאים להורג. אמנסטי וארגוני זכויות אדם נוספים עומדים לצד אנשי התנועה, סניפים שלה נפתחים בארצות רבות (יש גם סניף ישראלי, שחבריו מרבים להפגין מול שגרירות סין בתל אביב), אבל למתרגלים הסינים זה לא עוזר הרבה.
תרזה צ'ו (ובשמה המקורי, וואן־צ'י צ'ו), עורכת דין כבת ארבעים העובדת כיועצת משפטית בחברה אמריקאית בטייפה, אומרת שחברי תנועת הפאלון גונג בטייוואן נמנעים מכל קשר עם חבריהם בסין, כדי לא להזיק להם. "הם מסתכנים מספיק גם בלי שייחשדו בזיקה לטייוואן", היא אומרת. צ'ו הגיעה אל הפאלון גונג לאחר שבגופה התגלו שבעה גידולים סרטניים. לדבריה, הטיפול הקונבנציונלי לא עזר, אבל תרגול הפאלון גונג סייע להחלמתה. כיום היא בריאה לחלוטין, מתרגלת פאלון גונג נלהבת, פעילה בתנועה ועוסקת בהסברה בהתנדבות.

העולם כולו נגדנו
כמו הישראלים, גם הטייוואנים מתגאים בכך שהם הדמוקרטיה היחידה באזורם. יש יותר מתשעים מפלגות (כולל מפלגה שדוגלת בסיפוח טייוואן לסין), חופש דיבור וחופש עיתונות. אחרי שנים של הגבלות על התקשורת בימי המשטר הצבאי (ראו מסגרת מימין) יש כיום כשבעים עיתונים יומיים, כ־7,000 מגזינים (רובם בענייני בידור ורכילות), עשרה ערוצי חדשות, יותר ממאה תחנות רדיו, רשתות כבלים מקומיות וזרות, וזה עוד בלי להזכיר את האינטרנט: כ־6.7 מיליון גולשים, כמעט שליש מהאוכלוסייה. בסין השכנה, שאוכלוסייתה גדולה פי כמה וכמה, יש רק כעשרה מיליון חשבונות אינטרנט.
דוגמה לדמוקרטיזציה של החברה הטייוואנית יכול לשמש יום זיכרון לאומי המצוין ב־28 בפברואר. בתאריך זה ב־1947 טבחו הכוחות הלאומניים באליטות הטייוואניות. הנושא

קבוצה של חברי פאלון גונג מבצעים תרגילים ומדיטציית בוקר בפארק בטייפה. בטייוואן, בניגוד לסין, נהנים אנשי הפאלון גונג מחופש מלא

נחשב טאבו עד שנות התשעים. רק ב־1992 הוחלט להקים אתר זיכרון לקורבנות הטבח, ורק ב־2001 הונהג יום זיכרון לאומי.
למרות השוני העצום, נוסע ישראלי המשוטט בטייוואן חש מבחינות מסוימות כמו בבית. אנחנו מכירים את התחושה של "ארץ קטנה מוקפת אויבים", גם אם בטייוואן לא מתכוונים ל־22 מדינות אלא ליותר ממיליארד סינים הניצבים מהצד השני של מצרי טייוואן. סין אינה מסתירה את כוונותיה לגבי טייוואן. היא רוצה לספח את "המחוז המורד", והטייוואנים חוששים מפלישה סינית אפשרית בעתיד.
בטייוואן אומרים במרירות שהסיבה העיקרית לתשוקתה של סין להניח את ידה על טייוואן היא יתרות המטבע של המדינה וכלכלתה היציבה. הכלכלה הטייוואנית ביצעה קפיצה מרשימה ממצב של חורבן גמור בתום מלחמת העולם השנייה ומהיותה שם נרדף לסחורה גרועה בשנות השישים של המאה העשרים עד מצבה כיום: יצואנית מצטיינת של היי טק, בעלת תוצר לאומי גולמי של יותר מ־13 אלף דולר לנפש בשנה (לעומת 783 דולר לנפש בסין). לא פלא שטייוואן אינה משתוקקת להתאחד עם סין.
בשנות החמישים שיחק המאבק הבין גושי לטובת טייוואן: סין היתה בת חסותה של ברית

אחד הדברים הראשונים שצריכים ילדים לעשות בערב ראש השנה הוא לקוד בפני אבא ואמא. אחריהם קדים ההורים לפני סבא וסבתא, אז פונה המשפחה כולה לחלוק כבוד לאבות המשפחה

המועצות וטייוואן בת חסותה של ארצות הברית. גם את זה אנחנו מכירים היטב – האמריקאים תמכו פוליטית, סייעו כלכלית והפעילו קשרים באו"ם. אבל הסינים מפעילים לחצים במידה לא קטנה של הצלחה, ומעמדה של טייוואן מתכרסם והולך משנה לשנה.
ב־1971, עם תחילת התחממות היחסים בין ארצות הברית לסין, החלו הקשיים, שגברו עם סיום המלחמה הקרה. ארצות הברית היא עדיין הידידה הגדולה, המספקת לטייוואן נשק רב כמשקל נגד להצטיידות הסינית בנשק, אבל יש המון סינים למכור להם קוקה קולה, וטייוואן מבינה שמוטב לה לגלות הבנה לגבי מה שאינה יכולה למנוע.
מ־1971, אז תפסה סין את מקומה של טייוואן באו"ם, הולך מצבה של האחרונה ומידרדר. אין לה כמעט שגרירויות בעולם, רק משרדים של קשרי מסחר ותרבות, ומדינה אחר מדינה מנתקת את הקשרים הדיפלומטיים עימה, כדי לא להרגיז את הסינים. לכן אין זה מפתיע שגם את הססמה המוּכרת לנו היטב "העולם כולו נגדנו" שמעתי בטייוואן יותר מפעם.

קידה לאבא ואמא
אנחנו מוזמנים לארוחת חג בביתה של משפחת האן באחד הרבעים היוקרתיים של טייפה. גם באזורים כאלה הדירות קטנות למדי במושגים מערביים. טייוואן היא אי קטן, שבו מצטופפים 22 מיליון תושבים על שטח של פחות מ־36 אלף קילומטרים רבועים (בערך פי אחד וחצי משטח ישראל). מצוקת השטח ניכרת.
סביב השולחן העמוס מטעמים יושבים בני המשפחה: פרנק וג'ני האן, שלושת ילדיהם והוריו של פרנק. שמו הסיני של פרנק הוא האן סו קאי; וג'ני היא האן צ'אנג קואיי. מקובל שאלה שעומדים בקשרים עם בני המערב מאמצים להם שם מערבי בנוסף לשם הסיני, כדי להקל על הזרים שאינם מצליחים לבטא את השמות הסיניים כהלכה.
מתיישבים לשולחן. סדר הישיבה אינו מקרי. בראש השולחן, עם הפנים לפתח, יושיבו

ארוחת חג בבית משפחת האן. בראש השולחן, במקום הישוב ביותר, יושב הסבא. במרכז השולחן פרנק, האב, ג'ני, האם, קמה לרגע מהשולחן. מול הסבא יושבת סבתא

תמיד את האדם המכובד ביותר בחדר, ולו גם יגישו ראשון את האוכל. ההיררכיה ברורה. המכובדים ביותר הם המבוגרים ביותר, סבא וסבתא. הכבוד למבוגרים טבוע עמוק בתרבות הסינית, ושורשיו עוד בפולחן רוחות האבות, מסורתה העתיקה של סין. זהו גם אחד הנדבכים החשובים בתרבות הקונפוציאנית, שהתפשטה מסין ליפן, וייטנאם, קוריאה וכמובן טייוואן. תורתו של הפילוסוף הסיני קונפוציוס (551־479 לפני הספירה) – שהטיפה לנאמנות וכבוד להורים ולשליטים וכן לערכים של צדק, הרמוניה, אנושיות ומוסריות – הפכה בסיס לצורות חשיבה והתנהגות ברחבי אסיה.
ביטוי טקסי לכך אפשר לראות במנהגי השנה החדשה. אחד הדברים הראשונים שצריכים ילדים לעשות  בפרוס השנה החדשה הוא לקוד בפני הוריהם. אחריהם קדים ההורים לפני הסבא והסבתא, אז פונה המשפחה כולה לחלוק כבוד לאבות המשפחה.
קשה לדעת אם הכבוד וההערכה שרוחשים למבוגרים היא הסיבה לכך, אבל אני מתקשה להיזכר במדינה שבה ראיתי כל כך הרבה קשישים מלאי מרץ וחיוניות כמו בטייוואן. הם גודשים בהמוניהם את הגנים הציבוריים בטאי צ'י של בוקר, עולים לאוטובוס ברגל קלה, מטיילים זקופים ברחובות ונראים מצוין.
במבט של אורחת לרגע נראה שהורים בהרבה מדינות היו שמחים להתחלף עם עמיתיהם בטייוואן, אבל עם המודרניזציה מתרופפים קשרי המשפחה המסורתיים, יש עלייה חדה בשיעור הגירושים ומצב הקשישים כבר אינו כשהיה. באופן מסורתי מצופה שהילדים ידאגו להוריהם, והפער בין המסורת להווה יצר בעיות של ביטוח סוציאלי. רק לאחרונה הקימו בטייוואן מערכות רווחה שידאגו לאוכלוסייה המבוגרת.

דים סאם וגלגל ההיסטוריה
אם רוצים, אפשר לראות את משפחת האן כמשל על החברה הטייוואנית. פרנק הוא ממוצא סיני, פקיד במשרד החוץ הטייוואני. אביו הוא סיני, לשעבר חייל בצבאו של צ'יאנג קאי שק, מנהיג הלאומנים, הצד שהפסיד במלחמת האזרחים בסין ב־1949. בעקבות התבוסה נמלט צ'יאנג קאי שק מסין לטייוואן, שהיתה בידיו מאז 1945, ואיתו תומכיו, כמיליון וחצי איש, כ־600 אלף מהם אנשי צבא, שהנהיגו באי שלטון צבאי. אחרי מות צ'יאנג קאי שק, החליף אותו בנו כשליט.
ג'ני, אשתו של פרנק ועקרת בית, היא בת לקבוצה אתנית הנקראת האקה (Hakka). בני ההאקה ידעו רדיפות וגירוש בארץ מולדתם, סין, שם נחשבו נטע זר ואולצו לנדוד ממקום למקום, עד שלפני כמה מאות שנים התיישבו בטייוואן, וכיום הם כ־15 אחוז מהאוכלוסיית המדינה. יש ריכוזי האקה גם בסין, הונג קונג ובמדינות נוספות.

צעירים בטייוואן מתלבשים, מסתפרים, מבלים, שומעים מוזיקה ומתאבזרים בדומה לרוב הצעירים בארצות המערב

בטייוואן יש עוד תשע קבוצות אתניות שחיו במדינה לפני שהסינים הגיעו לאי, ולכל אחת מהן זהות שבטית, מסורת ומאפיינים משלה. המהגרים מסין התבוללו בילידי הארץ, בבני השבטים, במהגרים מתקופות קודמות ובצאצאים משותפים של אלה ואלה ונעשו קבוצה אחת עם מאפיינים משלה, שהיא האומה הטייוואנית של היום.
המשטר הצבאי דיכא את הקבוצות האתניות השונות ביד קשה, במאמץ להפוך את אנשיהן לסינים. נכפה עליהם בידוד בשל האיסור לעזוב את האזורים שבהם התגוררו ונאסר עליהם לדבר בשפתם או לטפח את מסורתם. עכשיו, עם המשטר החדש והיציאה לדמוקרטיה, חוות קבוצות אלה התעוררות לאומית ובעיקר תרבותית. רק ב־1996 נבחר לראשונה נשיא יליד טייוואן בבחירות הדמוקרטיות הראשונות, והשמחה והגאווה רבות. הממשלה משקיעה בהקמת מוזיאונים לתרבות ילידית, מממנת להקות של מחולות עם ומעודדת תיירות למרכזים שבטיים.
גלי ההגירה מסין וממקומות אחרים השפיעו גם על המטבח הטייוואני. יש מסעדות שמתמחות בעוף  בנוסח הונאן, באטריות בנוסח טיינאן, ויש סוגים שונים ורבים של כופתאות דים סאם – ממולאות, מאודות, מטוגנות, מגולגלות ומה לא. בעין הדיוט נראה הכל "אוכל סיני", אבל סביר שגם תייר סיני בישראל היה מתקשה להבחין בין מסעדה רומנית למסעדה מזרחית.
בטייוואן אוהבים להגיד שזה המקום הכי הטוב בעולם לטעום אוכל סיני, וזאת באמת היתה התרשמותי בארוחת החג אצל משפחת האן. ישבנו כולנו סביב השולחן ואכלנו כיסונים מאודים (סימן למזל טוב בשנה הבאה), כופתאות מאורז דביק (שמסמלות הרמוניה, שגשוג ואחדות המשפחה), בשר חזיר בשעועית ירוקה (הבשר מסמל עושר ושפע, כי בימים העתיקים עלה רק על שולחנם של עשירים) ודג (סמל לשגשוג, גרסה סינית ל"למען נהיה לראש ולא לזנב"). בסוף הגישו עוגת אורז מטוגנת וקינוח מתוק עשוי משעועית אדומה, לשנה טובה ומתוקה.

הפוסט טייוואן – עונת החגים הופיע ראשון במסע אחר

בלילה האחרון של המסע, כמה שעות אחרי שארגנתי את חניית הלילה על שפת הכנרת, ישבתי על יד המדורה להתחמם קצת. נשענתי על צינור שאיבה חלוד שנכנס לתוך המים הרוגעים. הסוס היה קשור לאחד השיחים, לא הרחק ממני. היה חושך סביב, ורק הירח המלא ובית ההארחה של קיבוץ האון האירו את הנוף באור חיוור. היה שקט. שמעתי את פכפוך המים כשהם נוגעים בחול הרטוב, הזזתי זרדים במדורה, ואז ג'ון, הכלב שלי, התחיל לנבוח בעצבנות. מתוך החושך ראיתי נצנוץ של סיגריה דולקת וצללית אדם נעה לקראתי. "תזיז את הכלב",  צעק הבחור במבטא ערבי כבד. הוא התקרב אלי, מסתכל על הכלב בעוינות, ואז אמר לי כמה מלים מבולבלות על חברים שלו ועל נופש ואלוהים יודע מה עוד. הפלאפון שלו צלצל והוא ענה בערבית, הסתובב והלך לכיוון שממנו בא. לא ייחסתי לו חשיבות, וגם הכלב נרגע ונשכב שוב ליד המדורה. הוצאתי את הבנג'ו, שהיה עטוף בשמיכה, ניגנתי כמה שירים עצובים לתוך הלילה, ואז ג'ון נבח בשנית (וזה לא בגלל איך שניגנתי). בחושך זיהיתי את הצללית של הבחור ואיתו עוד שני אנשים. כשהם התקרבו, הכלב נבח עליהם סמור שיער. עמדתי לבד על החוף, השעה היתה חצות והרגשתי מאוים. מפות ומדריכים מודפסים ליעד ישראל, בהנחה לגולשי מסע אחר! החזקתי את הבנג'ו מוכן לתקיפה, ופחדתי כמו שלא פחדתי הרבה זמן. הלב שלי דפק במהירות, וכל הגוף שלי היה דרוך לקראת הדמויות הבאות מהחושך. נדהמתי להיווכח שאחרי שחציתי את עמק יזרעאל ואת הרי הגלבוע, סמוך לשטחי הרשות הפלסטינית, ורכבתי לאורך עמק בית שאן ונחל הירדן, דווקא כאן מצאתי אי שקט. "תיזהרו, הוא נושך", צעקתי לעבר ג'ון הנובח, וניסיתי לערער את הביטחון העצמי שלהם. המקום היה מבודד מאדם, והקיבוץ היה במרחק של כמה מאות מטרים. לא יהיה אף אחד שישמע אותי צועק, חשבתי בחרדה. שלושתם נעמדו מטרים ספורים ממני, ולאור המדורה בחנתי בדריכות עצומה רק את הידיים שלהם. כל ההוויה שלי התרכזה בתנועות הגוף, לראות מי מהם יוציא סכין ראשון. אני לא יודע כמה זמן עבר, עד שפתאום קלטתי שמדובר בשני גברים ואשה. הם ביקשו רשות להתיישב לידי, והתברר שהם רוצים להצטרף למדורה – שלושה אורחים ערבים מבית ההארחה הקרוב. לפני שהסתלקתי משם בהרגשה מזופתת, מתבייש בעצמי, הזמין אותי אחד מהם באדיבות לבוא ולאכול כנאפה בקונדיטוריה אצלו בכפר. "כשתהיה בגליל תבוא, אני מזמין", הוא אמר והסביר לי בסוריאליזם של הרגע איך להגיע לשם. היום הראשון אני רוכב לאורך גדת הקישון. לפני שעה יצאתי מחוות הסוסים של קיבוץ יגור, שבה נתנו לי את הסוס. שנים רבות לא רכבתי, והגוף שלי כבר לא רגיל לרכיבה. בגדה שממול מלווה אותי שרשרת מפעלי תעשייה שחורים, שמסריחים את האוויר בארובות ענק. העשן מגיע מהם, יורד על השדות ומתערבב בערפילים הקרים של הבוקר. המסע שלי בעקבות השקט התחיל. אני יושב על הסוס, הארץ מתפרשת לפני והכל נראה טוב. על הנחל צפה שכבה ירוקה, והריחות העולים ממנה גורמים לי "על צלע ההר, בין פרחים יפים, ישבתי ופיהקתי. כל הלילה נבחו כלבי החווה המטומטמים ולא נתנו לי לישון. הסוס בהה בחצי עין והמשיך ללחך עשב לידי, מדלל בעקביות את הצמחייה סביבו" להאיץ בסוס לדהור אל תוך העמק. רק ג'ון, שלאור חייו העירוניים לא מבדיל בין טוב לרע, קופץ בטבעיות למים המזוהמים ומשתכשך בהם בהנאה רבה. עכשיו אני רוכב בעמק יזרעאל, בתוך שדות חד גוניים, כשהאתגר היחיד הוא לחצות מדי פעם כביש סואן. בשעות הצהריים המאוחרות אנחנו מגיעים למחסום צבאי ענקי. מרחוק אני שומע צרור יריות, וג'ון עונה לנביחות כלבים מכפר סמוך. חיילים משועממים בעמדת השמירה נועצים בי מבט עקום ומסמנים לי להתקרב. כלי רכב צבאיים חולפים לידנו, והמחסום ניצב בדרכי, באמצע הכביש. המדינה נגמרה – פעם ראשונה. אנו מתקרבים לבטונדות, ומסביבנו גדרות תיל, עמדות שמירה ובסיס צבאי. אחד החיילים מלטף את הסוס ומדבר איתי, עד שפתאום הקצין שלו מתקרב ומסביר לי שיש סגר על שטחי הרשות הפלסטינית, ובגלל זה הוא לא יכול לתת לי להמשיך הלאה, לאיזור ג'נין. "מה אתה מחפש כאן?", הוא שואל בחוסר סבלנות. "את השקט", אני עונה. המבט שלו נודד ממני לסוס, לכלב ובחזרה אלי, ואני רואה אותו מתחבט, עד שלבסוף הוא מפטיר, כמו נואם לי ולחיילים סביבנו, "כאן אין קשר לשקט, זאת המדיניות של צה"ל". אחר כך אני פוגש את ג'מאל, פלסטיני מורה לעברית, באמצע ג'וגינג בין שבילי חבל התענך. "תסתכל איזה טבע יפה", הוא מצביע בעצבות על הנוף, "ובמקום ליהנות ממנו, כולם רבים". לפני שנפרדנו והוא המשיך לחפש את השקט שלו בריצה, שאלתי אותו מאיזו דרך כדאי להמשיך לגלבוע. במרחק מה מולנו עמד כפר ערבי ומאחוריו שדות. "העיקר, אל תעבור ליד הכפר ההוא", אמר, "הוא עוין". דמדומי הערב ירדו לבסוף על העולם, ורק קרני הירח האירו לי את הדרך. בגוף נוקשה ותפוס המשכתי לכוון את המושכות ופסעתי בין שדות אפלים ודרכים חשוכות אל עבר הרי הגלבוע, שנדמה היה שאינם מתקרבים כלל. השעה היתה שמונה בערב. הייתי תשוש מהרכיבה, וסביבי היו רק אורות מושבים, כבישים, דרכי עפר, מג"בניקים ופלסטינים. בסוף הוצאתי את הטלפון הנייד מהתרמיל והתקשרתי לחוות התבלינים, המסעדה שבהרי הגלבוע. שעתיים אחר כך, כשהגעתי לפתח החווה, נשענתי קרוע על צוואר הסוס, שחררתי את הרגל מעל האוכף ונזלתי לכיוון האדמה, מודה לאל הטוב על כוח המשיכה שעזר לי לרדת מהחיה הזאת. היום השני יום המסע השני החל מוקדם בבוקר. עליתי על הסוס בקיטורים, והתקדמתי ברכיבה בדרך מתפתלת על מעלה הגלבוע. קודם שיצאתי, עשיתי תרגילי מתיחת שרירים מסוג "הכן גופך לסוס" ועל צלע ההר, בין פרחים יפים, ישבתי ופיהקתי. כל הלילה נבחו כלבי החווה המטומטמים ולא נתנו לי לישון. הסוס בהה בי בחצי עין והמשיך ללחך עשב לידי, מדלל בעקביות את הצמחייה סביבו. כשאני קושר את הציוד על הסוס, מגיעים בעלי החווה ומזמינים אותי באדיבות לשתות תה צמחים במסעדה. "אכפת לכם אם אני אשתה אספרסו קצר?", ביקשתי מהם, מתגעגע לבוקר בעיר. דרך העפר עולה לראש הרכס, והטבע מתחיל להיות יפה. עצי אורן עוטפים אותנו, וקרני שמש חמימות מסתננות מבין הענפים. ג'ון מקפץ בעליזות, ונראה שאפילו הסוס מתמלא מרץ מהעמק הירוק ומהאוויר הטוב. כשהראות מתחדדת אני מבחין, מצפון לעמק חרוד, בבקעת השיטה פרושה מתחתי, על כל מושביה וקיבוציה. שדות חקלאיים צבעוניים נמתחים בה, וכביש בודד חוצה אותם. רעש המכוניות מרחף ומגיע ממנו בהמהום חלש. אני רוצה ליהנות מהנוף ולזרום עם שקט הרכיבה, אבל בין העצים שלאורך הגלבוע מפוזרות מצבות זיכרון לחיילים, גלעדים שנבנו על ידי המשפחות וצצים כמו פטריות טרגיות מאחורי כל סיבוב. קצב פסיעתו של הסוס איטי, והעיניים נמשכות כל הזמן לקרוא את הכתוב על המצבות: כאן נהרג כך וכך, כאן נפל זה וזה. המציאות הישראלית מזכירה לי את מחיר קיומה ומרימה אלי את פניה העצובות. כשאני מנתב את הסוס ימינה, אני רואה כפרים פלסטיניים שנראים כמו בתמונות של פעם, וכשאני רוכב שמאלה, אני מגיע לקצה ההר ולכביש קטן המתפתל עליו. הלכתי רוב הדרך בצד הכביש, וניסיתי להתעלם מהמכוניות הבודדות החולפות לידנו. כמה נהגים בחרו דווקא לא להתעלם מאיתנו וצפרו בסולידריות כשעקפו "שנים רבות לא רכבתי על סוס, והגוף שלי כבר לא רגיל לרכיבה. בגדה שממול מלווה אותי שרשרת מפעלי תעשייה שחורים, שמסריחים את האוויר בארובות ענק. העשן מגיע מהם, יורד על השדות ומתערבב בערפילים הקרים של הבוקר" אותנו. הגדיל לעשות נהג משאית אחד, שצפר לידי בצופר הרכבת שלו וגרם לסוס המבועת לשקול ברצינות את האפשרות לזנק במהירות לעמק שמתחת. אחר הצהריים, בקצה עלייה וליד בסיס צבאי מרובה אנטנות, נחשפה ונפרשה מולי ארץ קדומה ועוצרת נשימה ביופיה. באור השמש השוקעת ראיתי את הרי הגלעד הרחוקים, שמתחתם, בעת נצנוץ קרניים אחרונות, זרם נהר הירדן השליו בין גבעות. בקעת הירדן נחה רחבת ידיים, והנוף היה שקט. כמה יפה להמשיך לשם, חשבתי, ונזכרתי שהנוף הוא שטח ירדני והנהר – קו הגבול. מדינת ישראל נגמרה – פעם שנייה. הפניתי את הסוס ופסעתי הלאה. בקצה הרי הגלבוע נכנסתי דרך השער לקיבוץ מירב. חושך ירד על העולם, וריחות חלב חם ודשא כסוח התערבבו באוויר עם קולות מסגד קרוב. אני פוגש את אלי, רכז המשק. הוא נותן לי בטבעיות את המפתח לדירת האורחים. "תישן שם הלילה", הוא מציע. לפני כמה שעות נפגשנו ליד הברזייה בחניון ברקן, ואחרי שיחה על השקט הוא הזמין אותי להתארח אצלם. "תבוא, תראה שקט", הוא אמר. אלרועי, חבר משק, פרוע שיער ובעל כיפה שמוטה, מלווה אותי עם הסוס לאורווה מול הרפת הענקית. הוא מזמין אותי לשתות קפה ומספר לי שהוא ואשתו הגיעו לכאן מירושלים. "זה קיבוץ דתי", הוא מסביר, "אבל כולם פה רגועים – כל אחד ואמונתו". ההרים סביבנו חשוכים, רוח קרה נושבת, והקיבוץ שוכן בבדידותו. כשאני פורק את הציוד בדירה, אני שומע מבחוץ קולות נרגשים של בחורות. הן מסתכלות על הירח. אני רץ להביא את המשקפיים, ותוך כדי כך הן מסבירות לי שיש עכשיו ליקוי ירח מלא. בהמשך הן מתעניינות מי השכן החדש שלהן ומזמינות אותי לאכול איתן ארוחת ערב. אחת מהן מנגנת שירים של אהוד בנאי בגיטרה, והשנייה אופה פשטידה בתנור. מאוחר יותר מגיע אלרועי ומזמין אותי לשתות קפה. אשתו ליאת מספרת לי בדירתם החמימה, שהיא חזרה מהשתלמויות בסין ומטפלת בשיאצו ובדיקור. כנראה היא רואה שאני מלטף באומללות את שרירי, שכן היא מציעה לי טיפול שיאצו. אני נשכב על מזרן והיא משמיעה מוזיקה מרגיעה. "איפה כואב?", היא מתעניינת בעדינות. "כל כך כואב", אני אומר לה ומתחיל לצחוק, "שבכל מקום שתגעי זה בסדר". היום השלישי אני מתחיל לרדת בהרים לכיוון בקעת הירדן. בחמש בבוקר ניער אותי אלרועי מהמיטה. התכסיתי במעיל צבאי ויצאתי אחריו מנומנם. בקור חודרני הוּבלתי בין מדשאות ושבילי בטון אפלים, ורק כשהגענו לבית הכנסת, נזכרתי שאתמול ביקשתי להשתתף בתפילת שחרית. עשרה חברי משק רכנו מעל סידורי התפילה והתפללו בבגדי עבודה כחולים ועליהם טליתות. מנהל הרפת ראה אותי והנהן לשלום. השחר עלה, ובסוף התפילה, מבית הכנסת שבקצה הגבעה המכוסה בדשא, התבוננתי בזריחה. הגלעד והגלבוע נצבעו בצבעים פרועים, והמרחבים נראו יפים ושקטים. באחד מנתיבי ההר, מעל לנחל בזק, אני יורד לבקעה. ההרים שלווים, והטבע מתפרץ בגוונים ירוקים. כשאני עומד על גדת הנחל, נחסמת הדרך בגדרות תיל חלודות ובשלטים מתקלפים המזהירים אותי מפני מוקשים. מתברר שחלק מהנחל מוקש על ידי הצבא בשנות השישים נגד מסתננים מירדן. לכן  קיבל איזור הבקעה את השם הרומנטי משהו, "ארץ המרדפים". ואכן, ממרומי הסוס אני רואה מרחבים מפתים וגבעות שוממות המזמינות לרכוב בהן. אני עוקף את הנחל הממוקש ויורד אליהן ואז נחסם בשנית. עוד שלטים צבאיים עוצרים אותי, הפעם על גבול שטח אש. אני רוכב שעות רבות ועולה עם הבקעה לעמק הירדן. ההרים מתקרבים ממזרח וממערב, ואני מרגיש איך העמק מתכנס לתוך עצמו. הדרכים חולפות קרוב לדרך פטרולים צה"לית, ואני עובר ליד קיבוץ ועוד קיבוץ ועוד אחד, עד פתחת הירדן שבכנרת. טרקטורים שחוזרים מעבודה בשדות המשקים עוקפים אותי על דרכי העפר, ואני ממשיך לרכוב לתוך הלילה ולחפש את השקט בחושך היורד על השדות. באחד השדות בקצה העמק אני יורד בשביל חשוך אל מקום נמוך על גדת הירדן. אור ירח מעל, חודר בין ענפי האקליפטוס ונשבר על פני המים בגוונים לבנים מכושפים. בפינה קטנה, מול המים השקטים, אני יושב לבסוף ומנסה להירגע מול מראות הטבע שסביבי. היום הרביעי אור הבוקר של יום המסע הרביעי עולה, ואני בוהה מתוך האוהל במי הנחל ובקיאקים הקשורים לעמוד מחליד. כמה כמרים העירו אותי עכשיו, והם עומדים בגדה שמולי ומתפללים לישו בלטינית. מכונית חולפת בדרך עפר מאחוריהם ומפריחה לשמים מקהלת ציפורים לבנות וצרחניות. זמזום מכוניות מכביש סמוך מתחיל לחדור גם הוא לאוזניים, ואז מצטרפים אליו רעשים ממפעל רחוק. לפני שהספקתי לטבול את הראש במי הנחל הקרים, כבר התעוררתי לגמרי מההמולה שסביבי. אני מפרק את האוהל הקטן ומסדר את הציוד ואת התרמילים שעל הסוס. עייפות הימים האחרונים מורגשת והתנועות שלי מסורבלות. כשאני מסתכל על השמים, אני מבין שגם היום יהיה בהיר. חורף, אני רוכב כבר ארבעה ימים, ושום גשם עוד לא ירד. דרך עפר מובילה לתוך קיבוץ דגניה, וריח הכנרת עומד באוויר. זקנים בכסאות גלגלים יושבים בשמש החורפית ובוהים בנו חוצים את השבילים לידם. הרי הגולן נראים מעל למטעי התמרים שבקיבוץ, עם הרכסים החומים וסלעי הבזלת, כשהכנרת נפרשת מולי כחולה ונוצצת. נשאר לי רק לחצות עוד כביש אחד צר ולהגיע אליה. מרחוק אני רואה את אפיק נחל הירמוך, אבל בו אפשר רק להתבונן, אחרי הגדרות שלו מתחיל הגבול עם סוריה. "רוח קרה נושבת ומעלה על המים גלים קטנים, וציפורים אחרונות עפות מעל למים אל האקליפטוסים הגדולים שלידם. הלילה כבר מתחיל לרדת" | צילום : משה שי הסוס מתקדם לאורך קו המים של הכנרת, שוקע מעט בבוץ, ואני מדמיין את עצמי רוכב במרחבים פרועים, כמו בזמנים עברו. שאיבת היתר של השנים האחרונות גרמה למים לסגת ויצרה רצועת חוף פראית שיד אדם לא נגעה בה. הכנרת מזכירה בצורתה את התמונות הישנות מראשית המאה, ומרחבי הרכיבה כאן פתוחים ורחבים. הלילה האחרון של המסע מתקרב, ואני רוכב עם מחשבות של סיכום לאורך החוף השומם. רוח קרה נושבת ומעלה על האגם גלים קטנים, וציפורים אחרונות עפות מעל למים אל האקליפטוסים הגדולים שלידם. הלילה כבר מתחיל לרדת כשאני מגיע לחוף האון, ואורות מבית הארחה קרוב נדלקים. אני מקים את האוהל ללינת הלילה, מאכיל את הסוס ומתיישב תשוש על צינור חלוד שליד המדורה. השעות מתחילות לחלוף במנוחה, וכשהירח באמצע השמים וצלליתו משתקפת במלואה על פני האגם, מתחיל הכלב שלי לנבוח לחושך בעצבנות. אז, מבלי שעוד הבנתי, הגיע המסע שלי אחרי השקט לסופו. תודה לבית הספר לרכיבה אנגלית וטיפולית בקיבוץ יגור, לקאמרה אובסקורה חיפה, לחברת קילים – הגברה ותאורה ולקפה אווה על עזרתם בהכנת הכתבה. תודה למיכל אבני־מקיואן, לצביקה קודנצ'יק מקיבוץ מרום גולן ולינון מלכין מקיבוץ יגור.

הפוסט מסע חיפוש אחר השקט הופיע ראשון במסע אחר