על מלאכת האריגה בטקילה מופקדות הנשים, הגברים רק סורגים

כאשר מסתיימת ההפלגה בת ארבע השעות מהעיר פוּנוֹ (Puno) שבפרו, מטפסים לגובה 4,000 מטר ב־538 מדרגות בשביל המתפתל בין גבעות וטרסות חקלאיות שמגדלים בהן בשיטות מסורתיות תירס ותפוחי אדמה, קינואה ויוקה. 300 משפחות בלבד חיות בטקילה (Taquile), אי קטנטן בלב אגם טיטיקקה (Titicaca) הגדול בפרו. אין באי כבישים, גם לא חשמל. אנשי טקילה, שאינם חפצים בשינוי אורח חייהם המסורתי, חיים כקואופרטיב, שולטים בתנועת התיירות לאי וחולקים ביניהם את רווחיה.
למתבונן מבחוץ נראה כי תושבי האי עובדים כל הזמן, גם תוך כדי שיחה או הליכה. הנשים טוות חוטים לאריגה, הגברים סורגים. זו לא חברה פמיניסטית, אבל מתקיימת בה מסורת שלפיה הבנים מתחילים לסרוג בגיל שמונה, וגבר ראוי לתואר "גבר" רק אם הוא יודע לסרוג את כובעו. הכובעים הסרוגים מזכירים כובעי גמדים או מצנפות לילה, והם מעידים על מצבו המשפחתי של הגבר: גבר נשוי חובש כובע צבעוני, שהצבע השליט בו הוא אדום ובקצהו פונפון; רווק חובש כובע שצבעו לבן עם קצוות אדומים ופונפון אדום. זו שיטה נהדרת לדעת מי פנוי, אבל יש גברים נשואים המתהלכים בכובעי רווקותם. ראו הוזהרתן.
כובעי הנשואים יקרים יותר. משולבות בהם דוגמאות מסובכות של פרחים וציפורים, ולכן לוקח זמן רב יותר לסרוג אותם. בן טקילה נחשב מוכן לנישואים רק כשהוא מצליח לסרוג כובע כזה. אנשי האי שומרים על זהות קבוצתית ומתחתנים בעיקר בינם לבין עצמם, אבל הם לא ממהרים להינשא. על הגבר לחסוך די כסף לבניית בית, ובכל מקרה אנשי האי לא נישאים עד שהיחסים בין בני הזוג הדוקים דיים, לאחר שהזוג הטרי חי ביחד ובחן את איכות הקשר.

לקריאה נוספת:

האינקה בפרו – מה נותר מהתרבות האדירה האם גאוות האינקה עדיין חיה בליבם של תושבי פרו? מה נותר מן התרבות האדירה הזו באורח החיים הפרואני ואיך משתלבים שרידים אלה התרבות המערבית? מה קורה כאשר צ … אלישבע זלצר סולוביציק לכתבה המלאה

מסע באאוטבק האוסטרלי הוא במידה מסוימת מסע אל תוך הריק. מי שנוסע, למשל, לכיוון אליס ספרינגס (Alice Springs) שבטריטוריה הצפונית, מכל כיוון שיגיע, יוכל לצפות שעות ארוכות בנוף הריק הזה. לא שתהיה לו ברירה אחרת. אך מי שיגיד כי לאורך מאות הקילומטרים הללו לא רואים כלום פשוט טועה. דווקא רואים כלום, והרבה (ראו "מסע אחר" 76).
לפני קצת יותר ממאה שנה סער האיזור המדברי הזה בדרמה גדולה ושימש זירה לפרק חשוב בהיסטוריה האוסטרלית. הנוף סיפק רקע גם לאחת הבלדות המפורסמות ביותר באוסטרליה ובעולם כולו, "Waltzing Matilda", המתארת את האירועים הסוערים האלה בדברי ימי האאוטבק (Outback). הבלדה מוכרת (ויש לה אפילו אזכור בעברית, בשיר של יהונתן גפן ורמי פורטיס), האירועים שהולידו אותה – ידועים פחות.
"וולסינג מתילדה" נכתבה על רקע הווי החיים באוסטרליה של המאה ה־19. במחצית השנייה של המאה שעברה הגיעו מהגרים רבים לאאוטבק, בתקווה למצוא שם כמויות גדולות של זהב ואבני חן. היום מגיעים אל האיזור מטיילים מכל רחבי העולם בחיפוש אחר שקט ושלווה, המצויים בו בשפע ויקרים לא פחות.
בשיר (ראו מלות השיר בעמוד הבא) מסופר על אדם הנודד בין החוות באאוטבק בחיפוש אחר עבודה, כשעל גבו הוא נושא סוואג (Swag) – ערכת שינה הכוללת מזרון, שמיכת צמר וכיסוי עור עמיד לגשם. אותו סוואגמן (Swagman) "שואל" כבשה מאחת החוות שבדרך נדודיו. בעל החווה ושלושה שוטרים מקומיים תופסים אותו, והוא מעדיף להטביע עצמו בגב המים הסמוך, ובלבד שלא יישלח לכלא.
ברבות השנים הפכה הבלדה למעין הימנון שני בפי האוסטרלים. במלחמות העולם ליוותה הבלדה את החיילים האוסטרלים בדרכם אל החזית ובשובם הביתה; היא מושמעת בטקסים עממיים ורשמיים כאחד, החל בחגיגות ניצחון בתחרויות ספורט וכלה באירועים פוליטיים פנימיים, בפאבים, במועדונים, ולמעשה, בכל מקום שבו אפשר לטעום משהו מהפולקלור האוסטרלי. במשאל העם לבחירת ההימנון הלאומי, שנערך בשנת 1977, אף עלה שמה של הבלדה כמועמדת אפשרית, אולם הסיפור המופלא שמאחורי הבלדה לא היה עדיין ידוע דיו.

מתילדה נודדת בשוחות
משערים כי הביטוי "וולסינג מתילדה" הגיע לאוסטרליה יחד עם מתיישבים גרמנים, אשר היגרו אליה החל מאמצע המאה ה־19, בעקבות הבהלה לזהב. "וולסינג" (Waltzing) היה

אחד הגידולים העיקריים באוסטרליה, המאה הקודמת וגם כיום, הוא הכבשים. למרות השתכללות המיכון, התמונה הכללית בחוות הצאן דומה למדי לאווירה שבשיר.

מונח שגור, בגרמניה של אותם ימים, לנוהג של הגילדה המקצועית לשלוח את השוליות לנדוד בערים הרחוקות בחיפוש אחר עבודה, על מנת לצבור ניסיון וטכניקות חדשות בתחומם. בשובם ממסע ההשתלמות היו מקבלים הסמכה כבעלי מקצוע מיומנים. עד מהרה התחבב הביטוי על החוואים והסוואגמנים באאוטבק, על אף שלא השתמשו בו במשמעותו הגרמנית המקורית.
"מתילדה" (Matilda) היה כינוי לנשים שליוו את הלוחמים במלחמת 30 השנים, אשר התחוללה באירופה במחצית הראשונה של המאה ה־17. לפי אחת הגרסאות, תפקיד ה"מתילדות" היה לחמם את החיילים בשוחות במהלך הלילה. מאוחר יותר הוסב הביטוי לתיאור מעילי הצבא האפורים של הלוחמים, ולבסוף, לתיאור הסוואג – ערכת השינה המחממת את הנודד בין החוות. כך הפך "וולסינג מתילדה" לביטוי אוסטרלי המתאר את נדידת הסוואגמן בחיפושו אחר עבודה, כשהוא נושא את הסוואג על גבו. כיום, יש המשתמשים בביטוי "סוואגמן" גם ככינוי לתרמילאים הבאים לטייל באוסטרליה (בדומה ל"מוצ'ילרוס" באמריקה הדרומית) ומנסים למצוא עבודות מזדמנות בדרך.
במהלך יותר ממאתיים שנות ההתיישבות הלבנה באוסטרליה, הפכו הסוואגמנים לסמל לאומי המבטא אחדות, רעות ואחווה ולגיבורים בסיפורי העם האוסטרליים. אך היתה להם גם תרומה מעשית חשובה: הם שהביאו להקמת האיגודים המקצועיים באוסטרליה בראשית המאה שעברה.
אחד הגידולים העיקריים באוסטרליה, אז ועתה, הוא הכבשים. בשנות התשעים של המאה הקודמת ידעו בעלי חוות הצאן, הפסטורליסטים, תקופה קשה של בצורת ממושכת ושל צניחה במחירי הצמר. באופן טבעי, הם ניסו לשמור על רווחיהם גם בזמנים הקשים ויצרו הסכם עבודה שהיה טוב להם ורע לסוואגמנים, רבים מהם גוזזי כבשים.
הסכם העבודה היה חד־צדדי, והוא הפקיד בידי מנהלי החוות שליטה כמעט מוחלטת בגוזזים. גוזז שלא ביצע מטלות כנדרש נחשב למפר הסכם, ואפשר היה להעמידו לדין פלילי. איגוד הגוזזים סירב לתנאים הללו, וב־1894 הכריז על שביתה.

שביתה, הצתה, רצח
השביתה הגדולה של 1894 החלה זמן קצר לפני עונת הגז, מה שנתן לגוזזים יתרון טקטי. מהאאוטבק התפשטה השביתה לקווינסלנד, לניו סאות וולס ולאזורים נוספים. עיירות שלמות תמכו בגוזזים וסיפקו ביגוד ומזון למחנות השובתים, שהוקמו לאורך גדותיהם של נהר המאריי (Murray) ונהר הדארלינג (Darling).
בתחילת המאבק היתה התנגדותם של הגוזזים פסיבית, והתנהגותם המרוסנת יחסית לא חרגה ממעשי חבלה מינוריים. הנהגת איגוד הגוזזים פיקחה על שמירת הסדר ועל

מאחורי השלווה הפסטורלית מסתתרת הדרמה שהתרחשה בין גוזזי הכבשים לבעלי החוות. פעם נדדו הסוואגמנים בין החוות בחיפוש אחר עבודה, כיום מתפרנסים מעבודה מזדמנת בחוות גם תרמילאים

התנהגות השובתים במחנות ובעיירות הסמוכות, והביאה בכך לאהדה רחבה מצד התושבים. אבל היא לא הצליחה בכך לאורך זמן. כשגברה מרירות השובתים אל מול הדיכוי המתמשך מצד בעלי החוות, הם נקטו סדרה של פעולות אלימות, אשר הפנו את תשומת הלב של האומה כולה למאבקם.
בימים ההם, היו ספינות הנהר כלי תחבורה עיקרי להעברת סחורות, כיוון שרוב הדרכים היבשתיות לא התאימו למעבר של כרכרות משא. ברבות מן העיירות השוכנות לאורך הנהר, מוצגות עד היום ספינות קיטור שנשתמרו היטב מהמאה שעברה. לשמחתם של רומנטיקנים הרוצים לחוות משהו מרוח הימים ההם, משייטות אחדות מהן בנהר, ובצידן סירות קאנו ואתרי קמפינג, הפזורים לאורך גדותיו של המאריי (ראו כתבה בעמ' 80).
בימי השביתה הגדולה שימשו ספינות הקיטור האלה גם להעברת עובדים שאינם חברי איגוד אל החוות, שבהן הם הועסקו כדי לשבור את השביתה. הגוזזים חברי האיגוד ראו בכך איום ממשי וישיר למחייתם, והיו מוכנים להסתכן במאסר, ובלבד שימנעו מהספינות להגיע ליעדן. ספינת הקיטור "רודני" היתה בדרכה אל חוות הצאן שבתחנת טולרנו
(Tolarno), כשקבוצת גוזזים מהאיגוד פשטה עליה. לאחר קרב עם אנשי הצוות, הורדו ממנה ה"סקאבס" (Scabs, שוברי שביתה), והיא הועלתה באש. היתה זו נקודת מפנה בסכסוך, שהידרדר מאז לאלימות.
בילי מקלין (McLean) היה גוזז צעיר, חבר איגוד, מאילווה (Illowa) שבמערב ויקטוריה, וכרבים מחבריו הגוזזים, נהג לרכב על אופניו אל מפגש הנהרות מאריי ודארלינג, כדי לעלות על הספינה שתיקח אותו לאיזור חוות הצאן שבניו סאות וולס. משם היה עושה דרכו חזרה במורד הנהר, נודד מחווה לחווה בחיפוש אחר עבודה. באחד הימים, הגיע בילי לחוות הצאן גרסמיר (Grassmere), וכשצעד לתוכה, במטרה לדבר על ליבם של שוברי השביתה, נורה ומת מפצעיו.
על הסמליות הרבה שהעניקו הגוזזים לאירוע אפשר ללמוד משתי האנדרטות שהוקמו לזכרו: האחת בשמורת טאוור היל (Tower Hill), סמוך לעיירה וורנמבול
(Warrnambool) בדרום־מערב ויקטוריה, והשנייה, בית וויליאם (בילי) מקלין – בית איגוד הפועלים האוסטרלים בוויקטוריה.
הנקמה על הירי בבילי לא איחרה לבוא. בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, שבוע לאחר הירי, הועלתה באש חוות הצאן דאגוורת (Dagworth). האש כילתה כליל את החווה ואף גרמה למותן של 140 כבשים. בעל החווה, בוב מקפרסון, יצא להתחקות אחר הפורעים יחד עם שלושה שוטרים. הם רכבו בעקבות הגוזזים לכיוון העיירה קיינונה
(Kynuna), במרחק של כ־30 קילומטרים מהמקום. לא רחוק משם, על גדת בילבונג (גב מים), הם מצאו את גופתו של סמיואל הופמייסטר, גוזז פעיל האיגוד.
הגרסה הרשמית היתה שהופמייסטר התאבד, משום שידע שיסומן כמנהיג הקבוצה אשר הציתה את חוות דאגוורת. גרסאות אחרות טוענות כי הוא נרצח. השלטונות הבינו כי המצב הולך ומידרדר, והגיבו במהירות ובחוזקה. השביתה דוכאה. איגוד הגוזזים הפסיד אמנם בקרב, אך הסב נזקים כבדים לבעלי החוות.

הולדת הבלדה מרוח הטרגדיה
ובחזרה לאחוזת דאגוורת, השוכנת במישורים הרחוקים של מחוז נהר הדיאמנטינה
(Diamantina), בצפון־מערב קווינסלנד. כמה חודשים לאחר אותם מאורעות דמים, הגיעו אל בוב מקפרסון, בעל האחוזה, כמה אורחים. אחותו, כריסטינה מקפרסון, באה לבקרו יחד עם חברתה מימי בית הספר, שרה ריילי, ועם הארוס של החברה, אנדרו בארטון פטרסון, המכונה בנג'ו – עורך דין צעיר מסידני, ששלח ידו גם בכתיבת שירים.
בנג'ו הושפע מהלך הרוחות באאוטבק באותם ימים, ואף כתב שיר התומך בגוזזים חברי

כבשים לאחר הגז. תעשיית הצמר מהווה נדבך מרכזי בכלכלת אוסטרליה, יצואנית הצמר הגדולה בעולם

האיגוד. הוא היה חובב סוסים, ובעת ביקורו באחוזת דאגוורת רכב שעות רבות עם בוב מקפרסון, בין השאר לבילבונג, שם נמצאה גופתו של הסוואגמן סמיואל הופמייסטר. נראה כי הביקור באחוזה המפורסמת, זמן קצר אחרי השביתה הגדולה, השפיע על נפשו של עורך הדין הרגיש, והוא ביטא את רגשותיו בכתיבת שיר חדש, הבלדה "וולסינג מתילדה".
המלים הותאמו ללחן של נעימה סקוטית מוכרת באותם ימים, "מארש קרייגילי". לאותה מנגינה הותאמו מאוחר יותר שתי גרסאות נוספות לשיר. את הגרסה המקורית ניגנה כריסטינה מקפרסון הצעירה והמושכת באחד המפגשים החברתיים בדאגוורת. השיר של בנג'ו פטרסון השפיע עמוקות על חיי השלישייה: בנג'ו התאהב בכריסטינה, ויחסיו עימה הביאו את שרה ריילי לבטל את האירוסין.
בשנת 1898, הועתקה אחוזת דאגוורת לאתר אחר, המרוחק כ־20 קילומטרים דרומית משם. מבנה האבן הישן של דאגוורת המקורית הוסב לפאב ולתחנת מעבר לנוסעים העוברים במקום. כיום המקום הרוס ומוזנח.
בעיר ווינטון (Winton) הסמוכה אפשר לבקר במוזיאון קוואנטילדה (Qantilda), המוקדש להיסטוריה של המקום. המוזיאון קרוי על שם שניים מהאירועים המרכזיים בהיסטוריה של העיר: המקום שבו נכתב "וולסינג מתילדה" (האירועים הנזכרים בשיר מונצחים גם בפסל
"Jolly Swagman", הסוואגמן השמח, הניצב במקום), ומאורע היסטורי נוסף: כאן הוקמה ב־1920 חברת התעופה הלאומית של אוסטרליה, קוואנטס (Qantas).

הסוואג של שנות ה־2000
בינואר 1994, מאה שנה בדיוק לאחר אותם מאורעות אלימים שהלהיטו את האאוטבק, יצאנו מהעיר אליס ספרינגס, כשהסוואג על גב המושב האחורי במכונית, לכיוון חוות רוס ריוור, כשעתיים נסיעה מזרחה אל תוך האאוטבק.
כמו תרמילאים רבים, החלטנו גם אנחנו להאריך את השהות באוסטרליה, להישאר באחת החוות ולעבוד בה תמורת לינה ומזון. היתה זו הזדמנות להתערות בחיי החוואים ולחוות הווי אוסטרלי אמיתי, כמו לגימת תה שהורתח ב"בילי" (Billy) – קופסת פח עם ידית תיל, התלויה בחבל מעל למדורה. הכנת תה בבילי היא מסורת רבת שנים באאוטבק, המוזכרת גם ב"וולסינג מתילדה" של בנג'ו. ב־1903, אפילו שונו מלות הבלדה כך שיתאימו לשמש כפרסומת לחברת "Billy Tea".
כעובדי חווה קיבלנו חדר נקי ומסודר, אבל העדפנו, כמו רבים מהחוואים, לתפוס פינה שלווה על הדשא ולישון מכורבלים היטב בסוואג. כיסוי העור עוטף למעשה את המזרון, כך שמרחב השינה גדול יותר מאשר בשק שינה רגיל, והוא נוח ומותאם היטב ללילות הקרים של המדבר. הסוואג של שנות ה־2000 מצויד גם בכרית נוחה ובסדינים – אחד על המזרון ואחד מתחת לשמיכת הצמר, מה שהופך את הלינה בו לחוויית שינה אוסטרלית במיטבה, במיוחד תחת תפאורת הכוכבים המופלאה בשמי האאוטבק.
הרבה דברים השתנו מאז ימי השיר, אבל תעשיית הצמר עדיין מהווה נדבך מרכזי בכלכלת אוסטרליה, יצואנית הצמר הגדולה בעולם. עובדים מזדמנים, בהם מטיילים מרחבי העולם, מגיעים לעבוד בחוות הצאן והבקר באאוטבק, כסוואגמנים מודרניים. למרות השתכללות המיכון, התמונה דומה למדי: כבשים יורדות אל גדות הבילבונג, ושם, בצל עצי הקוליבה, נחים גוזזי הצמר, מרתיחים תה בבילי וישנים בסוואג, ממש כמו בשיר:
Oh there once was a swagman camped in the billabong
Under the shades of a coolibah tree