בחלומות המסעות הוורודים ביותר שלי לא חלמתי שאגלה אי שם בהרי מרכז אסיה עם שלכאורה נעלם מההיסטוריה. כותבי מסעותיו של אלכסנדר מוקדון מספרים על הסוגדינים, עם שחי בהרים אדירים שפגש במסעות כיבושיו. שנתיים לקח לאלכסנדר מוקדון להכניע אותם, אלא שבמהלך הזמן הזה הוא הפך לאחד מהם, ואף התאהב ונישא לאחת מבנותיו, רוקסנה.

ממלכת סוגדיה (Sogdia) השתרעה משני צדדיו של עמק זרפשאן (Zarafshan), על פני הרי הפאן (Fann) והרי מול הפאן. רובה נמצאה בתחום טג'יקיסטן של היום וחלקה באוזבקיסטן. עמק זרפשאן הוא לא בדיוק עמק, אלא אחד הקניונים העמוקים בעולם, הרבה יותר עמוק מהגרנד קניון. בתוכו זורם נהר זרפשאן, שאורכו מאות קילומטרים והוא עובר דרך סמרקנד, ממשיך לבוכרה ובסופו של דבר מתחבר אל נהר האמו דריה. ביוצאו מן ההרים הוא יוצר נאת מדבר פוריה, שבה התפתחו יישובים כבר לפני יותר מ-5,000 שנה.

אזור הרי הפאן בטג'יקיסטן מושך אליו בשנים האחרונות מטיילים הבאים לעשות טרקים בנופי בראשית

ההתיישבות הראשונה בעמק היתה כנראה בסרזם (Sarazm), יישוב שגילו קרוב ל-6,000 שנה ואשר שימש כמרכז של מכרות כסף וזהב. מכאן הובא חלק מהזהב של מצרים, ועד היום יש מפעל לכריית זהב באזור. על פי הכתבים הפרסיים הקדומים, העמים ההודו-אירופאים הגיעו לאזור לפני כ-3000 שנה מארץ אגדית בשם אריאן. בין אותם עמים שהתיישבו באזורי ההרים הגבוהים היו הסוגדינים, בעוד שבעמקים התיישבו הבקטרים שייסדו את בקטריה, בפרס הסמוכה התיישבו האיראנים ובהודו – הארים. כולם היו חלק מברית עמים קדומה, שהאמינה בנביא זרתוסטרא.

הסוגדינים הפכו חלק מהאימפריה הפרסית הקדומה, זו של אחשוורוש ממגילת אסתר, ולאחר מכן ארץ מארצותיו של אלכסנדר מוקדון. עם התפוררות השליטה היוונית הפכו לחלק מהאימפריות של הקושנים (עם מונגולי ששלט במרכז אסיה), ההונים הלבנים ועוד ממלכות מבוזרות אחרות שהיו בנויות על דרכי הסחר הפורה בין מזרח למערב (מה שנקרא דרכי המשי). מפעם לפעם הן הגיעו לעצמאות, וכך היה במאות 7-6 לספירה, עת הקימו ממלכה עצמאית חזקה ובעלת תרבות מתקדמת. מתקופה זו נשארו שרידים של ערים, ארמונות, ציורים, פסלים וכתבים. סמרקנד היתה אחת מעריהם החשובות, אבל בירת הממלכה במאה ה-7 היתה פנג'יקנט (Penjikent), שנמצאת כ-80 ק"מ ממזרח לסמרקנד.

ציור סוגדי בפנג'יקנט

בזמן שכל ארצות העולם נכנעו בפני צבאות המוסלמים שעלו מחצי האי ערב, הצליחה פנג'יקנט להחזיק מעמד כמאה שנים נוספות בהנהגת שושלת מלכים, שתחילתה בתקופה הפרסים האחמנים (המאה החמישית לפני הספירה). תמונותיו האצילות של המלך האחרון, Divashtich, מופיעות על קירות הארמון המלכותי. לסוגדינים הייתה מסורת של ציורי פרסקאות נהדרים שכיסו את קירות הבניין. בשנת 722 נכנעה העיר האדירה והמלך ברח להרים, לפי מקורות היסטוריים הוא נתפס והוצא להורג על ידי הערבים, אך כנראה שזה לא כל הסיפור.

ליד פנג'יקנט ישנם הרים אדירים, המגיעים לגבהים של יותר מ-5,000 מטר, בראשם קרחוני עד וביניהם נהרות ואגמים, ולעיתים גם עמקים נסתרים שבהם אפשר להתקיים בצמצום. באזור יורד מספיק גשם בכדי לקיים חקלאות זעירה ויש די עשב לגידול צאן. למקום זה עשו פליטי פנג'יקנט את פעמיהם. שם, בין ההרים הגבוהים, במקומות שאין אליהם גישה, מצאו מפלט מרודפיהם והמשיכו לקיים את הדת ואת המסורת העתיקה. על פי סיפורים שעברו לאורך הדורות מאב לבן, מי ששלט עליהם היה המלך הסוגודיני האחרון. ואכן, במשך מאות שנים המשיכה להתקיים התרבות העתיקה באזור עמק יגנוב (Yagnob), ועד לפני כמה עשרות שנים יכולת לשמוע ילדים משחקים בסוגדינית. תושבי העמק שמרו על מנהגי דת האש וחיו צורת חיים שיתופית מיוחדת בכפריהם המבודדים, שהיו מנותקים משאר העולם במשך כמה חודשים בכל שנה על ידי השלגים הכבדים.

אגם בהרי הפאן

אלא שמה שהיה טוב כנגד המוסלמים במאה ה-8 לא הספיק בשלהי המאה ה-20. בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשטג'יקיסטן היתה עדיין חלק מברית המועצות, עשרות אלפים מתושבי עמק יגנוב הועברו בכפייה לאזור נהר הסיר דריה (Syr Darya) בכדי לשמש כפועלים בקטיף הכותנה. הטרגדיה האנושית הזאת היא גם טרגדיה אתנית והיסטורית.

יצאתי עם זוגתי למסע בטג'יקיסטן בכדי לגלות את סודותיה של המדינה הזאת, שללא ספק היא המרתקת והיפה במרכז אסיה. לאחר שבוע בהרי פמיר ובדושנבה הבירה, יצאנו לגלות את סודותיהם של הרי הפאן. זהו יעד אידיאלי לטרקים ולאחרונה החלה להתפתח כאן תיירות קיץ ברכבי שטח, שבמסגרתה ישנים בבתים של מקומיים. ההרים מפורסמים באגמי הטורקיז הנהדרים שלהם, שבהם משתקפות הפסגות הנישאות, חלקן חשופות ומצוקיות, אחרות מכוסות יערות ערערים דלילים וכרי דשא. האגם המפורסם ביותר הוא איסקנדר קול (Iskanderkul) על שמו של אלכסנדר הגדול, שעל פי האגדה נהג להירגע לצדו. מרחק כמה שעות נסיעה בג'יפ מאגם זה נמצא עמק יגנוב, שהוזכר לעיל.

הדרך אל הכפר. הבתים המקומיים בנויים מאבן ועל גגותיהם ערמות של חציר

עשינו את דרכנו בין קירות סלע אדירים, תלויים מעל נקיקי נהרות, אל העמק הנסתר. לאחר שעברנו בקניון אדיר, שבתוכו זורם נהר היגנוב, בדרך עפר מטורפת, הנוף נפתח ומצאנו עצמנו בעמק רחב ובו מדרונות מתונים, שעליהם שרידי כפרים ושדות חקלאיים. מסביב נראו פסגות מושלגות, ופה ושם נגלו סימני חיים.

לאחר שחרור טג'יקיסטן מהשלטון הקומוניסטי החלו היגנובים לחזור אט אט לעמק האהוב ולחדש בו את חייהם ואת המסורת. רועה שפגשנו בדרך כיוון אותנו למקום בו נוכל לפגוש את "זקני הכפר", אלו שיודעים את ההיסטוריה. הדרך התפתלה לה בין גבעות ומעל צוקים, על פני מדרונות ובעמקים, כשמדי פעם נראו שרידים של כפר נטוש. היגנובים נהגו לבנות בתים מדורגים במדרון, מחוברים זה לזה כך שיצרו מעין מבוך סגור, שבו אפשר היה לבלות את חודשי החורף, לעבור מבית לבית מבלי לצאת לקור הגדול ולשכן שם גם את החיות. זהו המשך של מסורת הכפרים בפרס האחמנית, שיא האימפריה הפרסית, עת מרכז אסיה היתה חלק אינטגרלי וחשוב מהאימפריה.

גשר על נהר היגנוב

לאחר כשעה וחצי של נסיעה הגענו לקצה הדרך, אל בניין מודרני יחסית, שהתברר כמרכז מקומי, ולצדו מגרש חניה מעפר עם שיירת חמורים. מכאן והלאה אפשר להמשיך רק ברכיבה על חמורים, והגשר הצר על הנהר לא הותיר מקום לספקות. לשאלתנו, הסבירו לנו שהאדם שאותו אנחנו מחפשים נמצא בכפר שנראה למרחוק. התחלנו במסע רגלי, שהזכיר לי מאוד את הטרקים בהימלאיה. עברנו בגשר חבלים את הנהר הגועש וטיפסנו על המדרון. לאורך הדרך היו פזורים פה ושם בתים מבוץ, שהיו מכוסים בערמות חציר ענקיות שכמו קברו אותם. אישה עדרה בבוץ ויצרה לבנים לבנייה, היא נופפה לנו לשלום והזמינה אותנו לתה, אבל אנחנו רצינו להגיע למעלה.

בכניסה לכפר קידמו את פנינו ערימות גדולות של גללים מיובשים, משל היו החומה הסינית… הכפר עצמו היה גיבוב של בקתות, מבוך פנטסטי של מדרגות, חצרות, בתים ומעברים, וכולו נראה כחלק טבעי מהמדרון. בראשו היה בית מעט יותר מודרני ולשם שמנו פעמינו. הכניסו אותנו לחדר אורחים שבו שטיח שעליו ישנים ואוכלים.

זקן הכפר. מהיחדים שעדיין זוכרים את השפה הסוגדינית

את פנינו קיבל זקן הכפר שהעלה זיכרונות מימים עברו. הוא סיפר על ילדות מאושרת ואז מעבר כפוי אל שדות הכותנה הארורים בעמק. העבודה היתה קשה וקוטלי המזיקים גרמו לו לחלות. כשהתפורר הקומוניזם הוא חזר לכפר, אוויר ההרים עושה לו טוב, "תראו אותי! בן 84", הוא אומר בגאווה. יש לו כמה כבשים ופנסיה קטנה, שממנה הוא מתקיים, הילדים שלו חיים בדושנבה, טוב להם שם והם כבר לא יחזרו לכפר. הוא מהיחידים שעדיין זוכרים את האגדות, המסורת והשפה הסוגדינית. לבקשתנו, שר לנו שיר בשפה העתיקה. המעגל נסגר, הממלכה העתיקה חיה וקיימת גם היום בהרים הגבוהים של טג'יקיסטן.

בתמונה הראשית: מנופי הרי הפאן בטג'יקיסטן

לקריאה נוספת:

		טרמז – אלכסנדריה של אוזבקיסטן טיול בדרום אוזבקיסטן, בעיר טרמז ובעמק האמו דריה שעל הגבול עם אפגניסטן, מוביל למחוזות נידחים, לא מוכרים ולא מתוירים, בעקבותיה של ממלכה עתיקה ומשגשגת

הפוסט טג'יקיסטן – הממלכה הסוגדונית האבודה הופיע ראשון במסע אחר

האם אפשר לדעת מה צופן לנו העתיד? לפי היוונים העתיקים התשובה היא כן. לכל אדם גורל שנגזר מראש על ידי האלים ובעזרת נביאות ועלייה לרגל למקומות מקודשים ניתן לדעת מהו. בעולם היהודי העתיק היו נביאים, בעולם הקלאסי – נביאות. אחד ההבדלים ביניהם הוא שאצל הנביאות הגורל היה קבוע מראש ואילו הנביאים הזהירו, כיוונו והתנו את העתיד בעשייה כזו או אחרת, שכן לפי המסורת היהודית לאדם יש זכות בחירה. אצל היווונים הבחירה היחידה היתה כיצד לקבל את הדברים שנגזרו מראש, וגם אם אדם ניסה להימלט מגורלו הוא לא הצליח, כפי שניתן לראות בסיפורו של אדיפוס. רעיון זה נמצא בבסיס הטרגדיה היוונית.

דלפי. הנביאות נהגו לשאוף עשן שיצא מסדק בקרקע ואז לנבא את העתיד

לאדם שחי ביוון הקלאסית היו כמה אפשרויות מעניינות כדי לדעת את עתידו. הוא יכול היה ללכת לאורקאל בדלפי, מקום בו ישבו פיתיות, נשים שהתחברו לאנרגיות של אמא אדמה דרך שאיפת עשן שיצא מסדק בקרקע. אפשרות אחרת היתה להצפין להרי אפירוס, למתחם המקודש דודוני, שם היו נביאים או נביאות שהקשיבו לקול רשרוש עצי אלון קדושים, ובדרך זו ניבאו את העתיד. אותו אדם היה יכול גם ללכת לפתח נהר האכרון בצפון-מערב יוון, אל מתחם שבו היה פתח לשאול, לעבור הכנה מיוחדת ולרדת לחדר תת קרקעי, שם היה מתקשר עם רוחות המתים שגילו לו את עתידו, והוא יכול היה אפילו להרחיק עד לתרקיה (כיום בדרום בולגריה), למקדש דיוניסוס, שם היו שופכים יין על אש ולפי הענן של האדים אומרים לו מה יהיה בגורלו.

פריחה אביבית באולימפיה

לפני זמנם של האלים האולימפיים, הדת היוונית התרכזה בדמטר – אלת האדמה, וקידשה מקומות מיוחדים על פני האדמה לכבודה. אחד המקומות האלה היה בדלפי, שנמצאת במיקום נהדר למרגלות שני קירות סלע נישאים בשיפולי הר פרנסוס. במקום זה היתה מערה מקודשת לאלת האדמה והתבואה דמטר, שעליה שמר בנה, נחש הפיתון. האל אפולו, שהגיע למקום, הרג את הנחש והשתלט על המתחם המקודש, בו הוקם מקדש לכבודו. אלא שפטור בלא כלום אי אפשר, ובעונש על מעשיו הוא ייסד במקדש את מסורת האורקאל, נשים שנבחרו לכך במיוחד וניבאו את העתיד לאחר שאיפת עשן. את השם פיתיות, שבו נקראו, קיבלו על שם נחש הפיתון שאפולו הרג.

דלפי, אתר חובה בטיול ביוון, ולא רק בגלל הנוף הנפלא הנשקף מהמקום

דלפי הוא אתר חובה במסגרת טיול ביוון. הנוף הנשקף מהאתר נפלא והעתיקות שבו מרשימות. באמצע האתר יש את שרידי מקדש אפולו, מסביבו מבנים שונים שחלקם שימשו לאחסון אוצרות. המוזיאון שבמקום מכיל חלק מאוצרות אלו, ולא רחוק מהאתר המרכזי נמצא המעיין הקטסיליאני, בו היו עולי הרגל מיטהרים, ולידו מקדש עגול לאתנה ואיצטדיון בו היו נערכים המשחקים הדלפיים. ליד דלפי נמצא הר פרנסוס העצום, שלמרגלותיו כפרים ציוריים ויערות עבותים. אתר הסקי החשוב ביותר ביוון נמצא גם הוא כאן.

בעמק גבוה באזור אפירוס, למרגלות הר תומרוס, נמצא האתר המקודש דודוני, שם ישבה הנביאה של עץ האלון. גם אתר זה היה מקודש לאלת האדמה, עד שהגיע זאוס וניכס אותו לעצמו. חלק מעסקת העברת הבעלות היה כנראה המשך מסורת הנבואה הקשורה לאלת האדמה, אלא שזאוס זוהה עם עץ האלון, והנבואה מזמנו והלאה היתה קשורה להקשבה לרשרוש עלי האלון. המילה אלון מכילה בתוכה את המילה "אל", ואכן העץ היה מקודש גם לכנענים הקדמונים שקישרו אותו לראש הפנתאון המקומי שנקרא אל. הסיבה שהאלון קודש גם בכנען וגם ביוון היתה תכונתו למשוך אליו ברקים, והקשר עקב כך עם אלוהי השמים. חורשות אלון נחשבו למקום משכנו של האל.

האלון המקודש בדודני. רשרוש העלים גילה מה צופן העתיד בחובו

האתר של דודני נמצא לא רחוק מהעיר יואנינה. ניתן לראות בו שרידי תיאטרון עתיק, שרידי מקדשים (בתוך אחד מהם צומח אלון צעיר), בחצר מקדש האלון היה בתקופה הקלאסית אלון עתיק ומקודש, זה שניבא את העתיד ולידו נובע מעיין קדוש. במיתולוגיה היוונית מוזכרת דודוני בהקשר של אכילס, אודיסוס, יאסון ורבים אחרים. זה היה האתר החשוב ביותר לאחר דלפי וניתן היה לתקשר איתו גם ממרחקים. במקום עש מוזיאון קטן ושרידי מבנים נוספים, אך עיקר יופיו הוא במיקום הנהדר ובחורשות האלונים המקיפות אותו מכל עבר עד עצם היום הזה.

בצפון מערב יוון, לא רחוק מחוף הים, בשפך נהר האכרון, נמצא אחד האתרים המקודשים ביוון ומקום האורקאל של המתים. זהו מקום מפגש של שלוש נהרות היורדים מהרי אפירוס – האכרון, הפיריפלגטון והקוקיטוס. בתרגום חופשי משמעות שמות שלוש הנהרות הוא: ללא שמחה, גחלים לוחשות וקינה. השמות הללו קשורים לתפישת המוות של היוונים. מי שמת ירד לשאול ולא היה לו סיכוי לצאת משם. אלא שנשמות המתים היו מעבר לזמן ויכלו לדעת את העתיד, ולכן אחד ממוסדות הנבואה החשובים ביוון היה האורקאל של המתים.

כניסה לחדר תת קרקעי בנקרומנטיון, האורקאל של המתים, בשפך נהר האכרון

במקום מפגש הנהרות ישנה גבעה סלעית ועליה המתחם המקודש שנקרא נקרומנטיון. עולי רגל היו באים לכאן מכל רחבי יוון ועולים למתחם המקודש בדרך התהלוכות. עם הכניסה למקום, הם היו שוהים בחדרים ועוברים הכנה בת כמה ימים הכוללת דיאטה מיוחדת. לאחר ההכנה הם היו יורדים לחדר תת קרקעי עם הנביא או הנביאה. מעל החדר היו 15 קשתות, כשבקצהו מפתח סלע טבעי ובמרכזו סדק. דרך הסדק הזה היו נשמות המתים יוצאות ומספרות לנוכחים מה עומד לקרות בעתיד. לאחר החוויה המטלטלת המבקרים היו מועלים למעלה ויוצאים מהמתחם בדרך אחרת ממנה נכנסו. כיום, מעל חלק מהמקום יש כנסייה שהוקמה מאוחר יותר. האתר נתגלה מחדש רק ב-1958 וזוהה על סמך תיאורים של הרודטוס וכותבים יוונים אחרים.

לא רחוק מנקרומנטיון (משמעות השם היא "האורקאל של המתים") נמצאים האיים היוניים, ובהם האי לפקדה, אחד מאתרי הנופש הפופולריים ביוון, ולא בכדי. יש פה ערי נמל עתיקות, שרידי מקדשים, כפרים ציורים, משולבים בפסיפס של איים, מפרצים חוליים נהדרים, הרים ויערות. זהו מקומה של אתיקה העתיקה, ממנה יצא אודיסוס ואליה חזר לאחר מסע ייסורים שארך עשר שנים. שדה תעופה הנמצא לא רחוק מהאי מקצר מאוד את זמן ההגעה למקום. רבים מהישראלים מבקרים בחופים ובאיים המזרחיים של יוון, בעוד שאזור החוף של מערב יוון נשאר מחוץ למסלול התיירות הרגיל, וחבל. זהו אזור יפה להפליא עם תחושה של יוון האמיתית. אפשר להגיע אליו בנסיעה של כמה שעות מאתונה ולבקר בדרך כמה מהאתרים הקלאסיים כגון דלפי, אולימפיה, קורינתוס ואחרים.

חוף בלפקדה, אחד מהאיים היוניים. מכאן יצא אודיסאוס למסעותיו

במהלך הטיול כאן אפשר להרהר בשאלה האם ניתן לדעת את העתיד או לא, ובשאלה הגדולה יותר – האם יש לאדם זכות בחירה. לפי היהדות, הכל צפוי והרשות נתונה, כלומר אדם יכול לקבוע בעצמו את גורלו. מסיבה זו התנ"ך מתנגד להתייעצות עם נביאות, דוגמת בעלת האוב ששאול פנה אליה. היוונים, לעומת זאת, האמינו שהכול קבוע מראש ומצאו נחמה בידיעה זו, גם אם הגורל התאכזר לפעמים.

 צילומים: זאב בן אריה., פליקר – Dan Diffendale, Mr G Travels, Ggia, GFDL

הפוסט מסע ביוון בעקבות נביאות הופיע ראשון במסע אחר

בלב העיר העתיקה של עכו הולך ומוקם בימים אלו אחד האתרים המרשימים בארץ, מקדשים נהדרים בסגנון אנדלוסי שיהוו אתר עלייה לרגל לשלושה מיליון חברי עדת השאזליה ברחבי העולם. ממש כמו הבהאים ובמקביל להם, התפתחה בעכו בסוף המאה ה-19 תנועה מיסטית אסלאמית הדוגלת באהבה ושלום כדרך חיים. מכאן הם שלחו שלוחות לארצות רבות, וכיום הם בונים את המרכז הרוחני שלהם על פני חמישה דונמים בצמוד למצודה, בהשקעה אדירה של מאות מיליוני שקלים.

האתר כולל את הכיפה השנייה בגודלה בעכו, שצופתה לאחרונה במעטפת כחולה בולטת, אולם ענקי ובו קברי מייסדי המסדר, אולמות אירוח, חצר מפוארת ובה גנים בסגנון אלהמברה, אולם טקסים וריקודים ומוזיאון לתולדות העדה. במתחם נמצאות עבודות אומנות בשיש, אבן, עץ וזכוכית ברמה הגבוה ביותר, קליגרפיה ערבית מסוגננת ייחודית מסוגה, ערבסקות וסמלים לרוב המבטאים את אמונת העדה. שטיחים, אריגים, מנורות נחושת, מזרקות וחלונות אבן אלבסטר אף הם חלק מהעיצוב. הוסיפו לכך את העתיקות שנמצאו ומוצגות כאן, כיפות שיש על הקברים, מבנים אדריכליים מרתקים – ותקבלו מקום שבעתיד יהווה את אחת האטרקציות החשובות בארץ.

פנים הבניין. עבודות אמנות באבן, עץ וזכוכית ברמה הגבוהה ביותר

אלא שהדבר המעניין והיפה ביותר במתחם השאזליה הוא הסיפור שמאחוריו. בדת האסלאם יש תנועה מיסטית, שנקראת סופית, המקבילה לקבלה או החסידות ביהדות. הסופים, המונים עשרות מיליונים ברחבי העולם, מאורגנים במסדרים שונים. הם עובדים את אלוהים בשירה, ריקוד, מדיטציה ואמנות. התנועה התחילה בסוף המאה ה-8 לספירה, אלא שמאז התפצלה לאלפי חצרות חסידים, כשכל הזמן נוצרים עוד ועוד פלגים וקבוצות.

באמצע המאה ה-19 הגיע לארץ שייח' של אחד המסדרים, עלי נור א דין יאשרוטי שמו. הוא נולד וגדל בתוניסיה, ועם השנים יצא למסעות מיסיונריים ברחבי אפריקה והמזרח התיכון. באחד הימים הפליג על ספינה לנמל עזה בדרכו למכה, אלא שסערה בים הביאה את הספינה לחופי צור, שם הוא ירד לחוף ובילה את הלילה בקברו של הנביא יונה. באמצע הלילה התגלה אליו הנביא וציווה עליו ללכת לעכו ולחדש את פני האסלאם, וכך היה. עלי נור א דין הגיע לעכו, שהייתה אז בירת ארץ ישראל, ושם החל לאסוף סביבו תלמידים וחסידים לרוב. הוא לימד שמוחמד לא היה ככל האדם, אלא התגלמות של האור האלוהי, סיבת הבריאה, הלוגוס שמקיים את היקום, ובתור שכזה מופיע בכל דור ודור בצורה אחרת. מה שהתאים במדבר לפני 1,300 שנה, לא בהכרח מתאים לחיים כיום. בעידן המודרני האור של מוחמד מלמד שעל המוסלמי לאהוב את הנוצרי והיהודי כמוהו, כי אל אחד ברא את כל בני האדם.

מאמינים מהמסדר השאזלי. תנועה מיסטית אסלאמית הדוגלת באהבה ושלום כדרך חיים 

השלטונות אהבו את עלי נור א דין וטיפחו אותו. הם ראו בו משקל נגד להשפעה הולכת וגוברת של הבהאים. בשלב כלשהו נוצר קשר בין השייח' לבין הסולטאן התורכי עבדול חמיד, שנתן לו במתנה שטחים גדולים בביירות, דמשק ועכו. עלי נור א דין הפך אהוד הן בקרב האליטות של ארץ ישראל, סוריה ולבנון, והן בקרב המוני העם. הוא פירש בפעם הראשונה באופן גלוי את תורתו של גדול המיסטיקנים הערביים מהמאה ה-13, איבן על עראבי. לזמן מסוים הוא עבר עם קבוצה של תלמידים לתרשיחא, שם הם חיו במעין קומונה חקלאית וייסדו את התרגולות הייחודיות שלהם הכוללות ספר תפילה עצמאי, מדיטציות וטכניקות של התבוננות בעולם, בכדי לפרש את הסימנים ששולח לנו היקום.

כיפת המתחם בשיא הדרה. זוהי הכיפה השנייה בגודלה בעכו

לאחר תקופה של גלות קצרה ברודוס, הקים השייח' מרכז גדול בעכו, בצמוד למצודה, שם היה בית תמחוי לעניי העיר, אכסניה לאורחים, מרכז לימוד ומקום מפגש לנכבדים. שמעו ותהילתו נודעו בכל רחבי הארץ, כפי שאפשר ללמוד מדברים שכתב יחיאל בריל, אחד מראשוני המושבה יסוד המעלה: "כל איש הבא אליו יגיד לו את כל מחשבות לבו ועל מה בא אליו – ומי לא יאמין באיש מופת כזה?".

במרכז השאזלי בעכו חיו החסידים חיי שיתוף ועמל, המסדר הדגיש עבודה כדרך חיים, והיתה לו מסורת נפלאה של שירה וריקוד שהובאה מתוניסיה. לאחר מותו של עלי נור א דין הוא נקבר בחצר ביתו והמקום הפך להיות קדוש. בנו ונכדו המשיכו להנהיג את המסדר לאחריו וגם הם נקברו בחצר הבית.

קברו של איברהים יאשרוטי כפי שהיה בבניין לפני השיפוצים. הקבר נשאר כפי שהיה

בשנת 1948 עזבו אנשי המסדר את עכו והמקום ניטש. בחצר הגדולה התיישבו פליטים ממקומות אחרים בארץ ורק הקברים נשמרו. אלא שהמסדר המשיך לגדול ולשגשג, המרכז עבר לביירות ומשם, בשנות ה-80, לירדן, בהנהגות של השייח' הנוכחי, ד"ר אחמד יאשרוטי, שהוא איש בעל השפעה רבה וקשרים עם משפחת המלוכה ההאשמית.

עם חתימת הסכם השלום בין ירדן וישראל החלו השאזלים לתכנן את הקמתו מחדש של המרכז בעכו. לפני כעשר שנים, החלו בעבודות שיפוץ ובנייה בקנה מידה רחב. השלט הצנוע "מקום קדוש" ברחוב עלי נור א דין לא מגלה את האוצרות הנמצאים מאחורי דלת הכניסה. אולם קברים ענק וסביבו אכסדרת עמודי שיש צבעוניים, ארמונות אלף לילה ולילה, אולם ריקודים ומעליו כיפה ענקית עם קליגרפיה נהדרת, בריכות מים, מזרקות ותעלות, וכל זה על רקע חומת המצודה והמגדל ממערב. מצפון גובל המתחם בחפיר הצפוני של עכו, מדרום ברחוב הקרוי על שם המייסד ובמלון אפנדי וממזרח במסגד מג'אדלה העתיק.

חלון ותקרה במבואה, כמו יצאו מתוך סיפורי אלף לילה ולילה

במהלך העבודות התגלו שרידים של ארמון המסדר ההוספיטלרי. מתברר שלאולמות האבירים בעכו יש אגף נוסף מתחת למקדש של הסופים, השרידים שולבו בבניינים החדשים וניתן להבחין בהם בחלק מהקירות. נכון לכתיבת שורות אלו, הפרויקט נמצא בשלבי גמר אחרונים וניתן לבקר במקום רק בקבוצות ובתיאום מראש. ניתן לראות ולהתרשם מהמתחם וההיסטוריה שלו באתר האינטרנט. 

הפוסט מתחם השאזליה בעכו הופיע ראשון במסע אחר