האי סטאפה עשוי כולו משושי בזלת. הים פער בו את המערה המכונה מערת פינגל, ששימשה השראה ליצירתו המוזיקלית של מנדלסון

קבר העיט
לרונלד סימיסון הזקן יש חווה על האי רונלדסיי הדרומי, אותה ירש מאבות-אבותיו. בשדה המרעה שלו היתה תלולית גדולה, וכבר מילדותו היה סקרן לדעת מה יש בתוכה. שנים רבות פנה לארכיאולוגים וביקש שתיערך במקום חפירה, אך לשווא; המון תלוליות באיי אורקני מצפות לחופרים. כשהזדקן, החל רונלד לחשוש שימות מבלי לגלות את סוד התלולית, ולכן ביקש אישור לחפור אותה בעצמו בהדרכת ארכיאולוג מקצועי. לאחר שקיבל אישור, העביר את עבודת החווה לארבעת בניו והחל לחפור. תגליותיו הדהימו גם את אנשי אורקני המורגלים בממצאים; קבר ניאוליטי ובו שרידים של מאות שלדי-אדם וממצאים רבים אחרים, והמעניין מכל – טפרי עיט, ששימש כנראה, טוטם לשבט שקבר כאן את מתיו משך כשמונה-מאות שנה.
מר סימיסון עוסק עתה בהדרכת מבקרים בקבר העתיק. לפני הביקור בקבר מוזמנים המבקרים לבית החווה, ושם – במרפסת בית סימיסון – מוצג חלק גדול מהממצאים של קבר העיט. הלן, בתו בת ה-35 של מר סימיסון, ממונה על הדרכת המבקרים כאן. היא מתארת בחן רב, באנגלית ברורה ובהרבה הומור, את התרבות שפרחה באיים לפני 5,000 שנה והעיקר – היא מעבירה את הממצאים, גם את הנדירים והשבירים שבהם, מיד ליד. "הסתכלו בגולגולת הזו", היא אומרת, ומניחה בידי גולגולת-אשה. "לפי השיניים, שאין בהן סימני עששת, אפשר לקבוע כי בימים ההם לא השתמשו בסוכר. לעומת זאת, השיניים שחוקות במיוחד, מה שמעיד על כך שהגברת הזו עבדה קשה בעזרתן. אולי לעסה עורות כדי לרכך אותם, כפי שמקובל עד היום אצל האסקימואים. לפי השקע בראש הגולגולת, ניכר כי כבר מגיל צעיר נשאה משאות כבדים שהיו קשורים בחבל לראשה". כך, כמו בפתרון חידה בלשית, מחיה הלן בעזרת הממצאים את חייהם של התושבים אז. הלן מזכירה למבקרים את הימים שבהם עבדו קשה בעזרת בהמות, שאבו מים מהבאר שבחצר וחיו ללא חשמל. מלבד חוותו של סימיסון והמוזיאון שבה, שומרו כמה חוות עתיקות על האיים, והפכו למוזיאון-חי.

אבנים קדמוניות
תושביהם הקדומים של האיים הותירו שרידים רבים נוספים. הבולטים בהם הם מצבות מונוליטיות ענקיות שתפקידן אינו ברור. במקום הנקרא "טבעת ברודגאר" נותרה הדוגמא המרשימה ביותר: הקדמונים גררו לכאן בדרך לא יודעה 60 אבני-ענק, הציבו אותן בעיגול מדויק להפליא וחפרו סביבן תעלה עמוקה. המקום מזכיר את סטונהנג' באנגליה או את רוג'ום אל-הירי בגולם (ראה "מסע אחר" גיליון 9).
שרידים נוספים לתרבות מאוחרת יותר הם ה"ברוכים" – מגדלים עגולים ענקיים, המזכירים את הנוראגים של סרדיניה ואשר נבנו בערך בתקופתם, לפני יותר מאלפיים שנה. שרידיהם של כ-40 ברוכים ניצבים עד היום על החופים של איי אורקני.
הנצרות הקדומה הותירה שרידים של מנזרי-התבודדות בראשי צוקים שגם כיום קשה להגיע אליהם. מתקופות מאוחרות יותר אפשר למצוא על האיים שרידי מצודות ובתי-אחוזה, שאליהם קשורים סיפורים ואגדות-עם רבות. השרידים האחרונים ברצף ההיסטורי שייכים למלחמות העולם הראשונה והשנייה המפרץ הגדול שבין האיים, סקאפה פלאו, שימש בסיס-צי חשוב. בקרקעיתו נמצאת שייטת גרמנית וספינות מלחמת בריטיות שטובעו. יחד עם מאות ספינות שטבעו באיים במאות השנים האחרונות, מהוות ספינות אלה אתרי-צלילה מיוחדים במינם לאלה מהצוללים המוכנים לטבול במים הקרים.

ציפורים נדירות
איי אורקני הם גן עדן לחובבי טבע, אולם גאוות תושבי האיים היא על עולם העופות שלהם. אלפי צפרים מכל העולם באים לאיים כדי לצפות במיליוני הציפורים, אירופיות וארקטיות, החולפות או מקננות באיזור, בהן מינים רבים, נדירים מאוד, של ציפורי-ביצה, ציפורים הנמשכות לכרי האברש ועופות-ים רבים. חלק מבעלי הכנף משתכים במושבות קינון ענקיות. פקחים של "האגודה המלכותית לשמירה על העופות" נמצאים באיזור כדי להדריך את הצפרים. במקומות רבים התקינו מחבואים לצפרים, ובחלקם אפילו הותקנו שירותים.
היינו חבורת תמהונים, שבערב כה סוער העדיפו ללכת בעקבות הלן לראות פאפינים (בעברית – טמשאי צפוני), במקום להסתתר בפאב החם ומכניס האורחים. סערה כזו יכולה להיות רק באיי אורקני. הרוח חדרה אפילו דרך לולאות המעיל והגשם היכה בנו במאוזן. כשהלכנו אל עבר החוף צעדנו בנטייה מוזרה, כטור של מגדלי-פיזה, כדי להתקדם מול הרוח. השחפים טפחו בכוח בכנפיהם מול הכוח, אך התקשו לעמוד במקום אחר וביניהם עפו קרעי-קצף לבנים שנקראו מקצות הגלים. היה יתרון אחד לרוח שנשבה מכיוון הים" היא מנעה אפשרות של נפילה אל מעבר לצוק.
הלן, אקולוגית בריטית צעירה, עוקבת מזה שנים אחר הפאפינים באורקני. לפרנסתה היא מארגנת סיורי צפייה בפאפינים. נסענו במיניבוס המרוט שלה, הנקרא פאפין-בילי, עד לחווה נידחת בקצה האי, שם קיבלנו משקפות וצעדנו כשעה ברגל.
בדרך ראינו שחפים, קורמורנים, חמסנים ועופות אחרים, שהעדיפו כמונו, לשוטט בשעה כזו בחוץ.
בתשע וחצי, כשעה לפני השקיעה, הגענו למפרץ שבמרכזו ניצב איתן כנגד הגלים המשתוללים, עמוד סלע גבוה. התמקמנו בקצה המצוק, הוצאנו את המשקפות, הצבנו את הטלסקופים והמתנו.
"הנה שם", קראה הלן והצביעה על כמה נקודות שחורות בקלחת הסוערת של המים. "אלה הפאפינים, עושים אמבטיה לפני השינה. עוד מעט הם יבואו לעמוד על הסלע, עליו הם מקננים".
כשעה ישבנו שם, קפואים ומקללים את הפאפינים, את הלן ואת כל העולם. בעשר וחצי נגעה השמש, אדומה וענקית, בים. עננים שחורים ואדומים הקיפו אותה במחזה של שקיעה עוצרת נשימה. לרגע כיסה ענן את השמש והלן צעקה: "הנה הם". שני פאפינים נראו במטושטש לכמה דקות על הסלע, כחמישים מטרים מאיתנו, ונעלמו באחד מחוריו. היינו מאושרים. ראינו פאפינים.

איונה
לאחר שעזבנו את איי אורקני המשכנו לשוטט בין האיים, תוך כוונה לבקר באי איונה (IONA). איונה הוא אמנם איון זעיר, אבל חשוב; ממנו הגיעה הנצרות לסקוטלנד. המעבורת לאי איונה מפליגה ממאל. כשירדנו מהמעבורת לרציף הקטן נתקלנו במודעה, כתובה בכתב-יד: "בשעה שתיים בצהריים תצא סירה לאי סטאפה. משך ההפלגה כשעה וחצי לכל כיוון ועל סטאפה אפשר יהיה לטייל כשעה."
סטאפה הוא האי שעליו שוכנת מערת פינגל, שכה הרשימה את מנדלסון כשטייל בסקוטלנד, עד כי כתב לכבודה את הפתיחה "מערת פינגל". אנשים כמונו לא יחמיצו הזדמנות כזו.
לא היה לנו כל מושג כיצד נראה האי. כשהתקרבנו אליו, כחמישה-עשר איש בסירת-דיג קטנה העשויה עץ, נדהמנו. חלק גדול מן האי עשוי מתצורת משושים הדומה לזו שבבריכת המשושים בגולן. משך השנים התבלו המשושים ונשברו בגבהים שונים וכך נראה האי כולו כעשוי מקוביות לגו שחורות. בקצהו הדרומי נפערה מערה גדולה ושחורה, שמי הים הכחולים חודרים אליה. בעל-הסירה עגן סמוך למערה והודיע למטיילים: "יש לכם שעה לטייל באי. אני מציע לכם לבקר קודם במערה, ואחר כך לעלות על הגבעה ממול, שם תוכלו לצפות בפאפינים. אני אמתין לכם מעבר לגבעה."
"פאפינים, הא", חשבנו. "איפה יזכו אלה לראות עופות כה נדירים. אנחנו ראינו פאפינים."
היה יום בהיר וחמים, די נדיר בסקוטלנד. דילגנו על הסלעים המשושים אל המערה, טיפסנו אל המצפור שמעליה, ולבסוף, כשנותרה לנו רבע שעה פנויה, החלטנו לעלולת על הגבעה. למעלה שיפשפנו את עינינו בתדהמה. על קצה המצוק, גבוה מעל לים, עמדו כעשרים פאפינים והתחממו בשמש. רצתי כמשוגע עם המצלמה, מסכן את חיי בשולי המצוק. ניסיתי לצלם קרוב ככל האפשר, מבלי לצנוח מאה מטרים בנפילה חופשית.
"בוא כבר, אתה תיהרג ואני אפסיד את הסירה", צרחה אשתי. בלית ברירה עזבתי את הפאפינים והתנהלתי בעקבותיה לצידה השני של הגבעה.
שם, על כר דשא ירוק, ישבו כל הצעירים שהגיעו איתנו בסירה וערכו פיקניק. ביניהם, כמו יונים בכיכר סאן מרקו, הסתובבו כמה עשרות פאפינים והשוויצו במקוריהם הצבעוניים. אפשר היה לצלם אותם ממרחק של עשרה סנטימטרים, הפאפינים האלה פשוט באו להצטלם, ונדחקו מול כל עדשה שנחשפה שם. הספינה צפרה בחוסר סבלנות ולי לא נותר כבר זמן לצלם. הרי לכם "עופות נדירים".

עם שחר התעוררתי לקול שריקות עולות ויורדות. פקחתי את עיני וניסיתי להיזכר היכן אני נמצא. התבוננתי סביבי. קרן אור חיוורת חדרה מהאשנב הזעיר והאירה את התא שבו הייתי: קירות מסוידים לבן, דלת קטנה כחולה,

הכנסייה הגדולה והחצר המרכזית במנזר מר-סבא. בשיאו חיו במנזר מאות נזירים מפות ומדריכים מודפסים ליעד ים המלח ומדבר יהודה, בהנחה לגולשי מסע אחר!

שולחן עץ פשוט ועליו כד מים וקערת רחצה, ועששית נפט בגומחה שבקיר. אני עצמי הייתי שכוב על גבי מזרן קשה ממולא בעשב־ים שהיה מונח על דרגש אבן. ואז נזכרתי: אני במר סבא.
השריקות הגיעו מתחת לאשנב. קמתי, פתחתי את חלון המתכת החלוד של התא הנזירי והצצתי החוצה. במרפסת שמתחת לתאי עמד אב המנזר, מעין דמות מקראית בזקן לבן ובגלימה שחורה ארוכה. בכפות ידיו הפרושות היו פירורי לחם, וטריסטרמיות רבות – שהנזירים מאמינים שהן העורבים שפרנסו את אליהו במדבר, ועל כן הן נחשבות קדושות – נלחמו בצווחות על הפירורים.

• טיול ג'יפים במדבר יהודה
• מדבר יהודה המדריך המלא
• ואדי קלט – נחל פרת – טיול

זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. הצלחתי לקבל אז מהפטריארך היווני־אורתודוקסי אישור לבלות שבוע במנזר מר סבא, המקום היחיד שמתפקד כמנזר יווני־אורתודוקסי בארץ, ואחד המנזרים הקדושים לאורתודוקסים בעולם כולו. מאז חלפו עשרים שנה, וכיום המנזר, השוכן כשלושים קילומטרים מדרום־מזרח לירושלים, רחוק מהישראלים. מר סבא נמצא עכשיו בשטח הרשות הפלסטינית — ישראלים אינם יכולים להגיע אליו בכביש כיוון שיש לעבור בשטח A, וודאי שאינם יכולים להתארח בו. מבחינתנו הזמן קפא בו מלכת. אבל מצאתי שעת רצון וביקשתי מהפטריארך לשוב ולהתגורר במנזר. והנה, שוב אני כאן.
אב המנזר אינו מאכיל עוד את הטריסטרמיות עם שחר. הן נטשו את המנזר משום מה, ורק אחדות, ששומרות מרחק מהנזירים, מגיעות מדי פעם לפטפט בראש מגדל הפעמונים.

צילום ועריכת סרטון: שחר אל עמי

שלדים בארון

המנזר נראה ככוורת מבנים הדבוקה לקיר התלול שמעל לערוץ נחל קדרון.

נזירים אורתודוקסים מקיימים את מצוות הנזירות המקראית: הם אינם מספרים את שיערם ואינם מגלחים את זקנם

הקים אותו לפני כ־1,500 שנה סַבַּס הקדוש, מהחשובים בנזירים שפעלו בארץ ישראל. סבס נולד בשנת 439 בקפדוקיה, וכשהיה בן 18 עשה עלייה לארץ והתייצב אצל אבתימיוס, שעמד אז בראש תנועת הנזירות במדבר יהודה. לאחר שעבר תקופת הכנה הלך בדרכם של הנזירים באותם הימים והתבודד במערה במצוק שממול למנזר. לאחר זמן התקבצו אצלו תלמידים, והוא היה לאחד מראשי תנועת הנזירות ולדמות חשובה בנצרות האורתודוקסית בכלל.
ב־94 שנות חייו הקים סבס מנזרים רבים, אך החשוב והמפורסם שבהם היה הלאוורה הגדולה, מנזר שלימים נקרא על שמו – מר־סבא. "לאוורה" פירושה ביוונית "שביל", והשם ניתן למנזר על שום צורת חיי הנזירים בו: חיי בדידות בתאים קטנים או במערות ששביל מחבר אותן למבנה מרכזי. בשבתות ובימי ראשון הם התכנסו במבנה זה לארוחה משותפת ולתפילה, ובו גם הצטיידו במים, במזון ובחומרי גלם לעבודתם – קליעת מחצלות וסלים או שזירת חבלים – לשאר ימי השבוע. בשיאו חיו במנזר הלאוורה הגדולה מאות נזירים, והדבר ניכר בקירות המצוק התלולים הסמוכים למנזר, המנוקבים במאות תאים, כוכים ומערות.
סבס הקדוש מת שֹבע־ימים, וכשנסוגו הצלבנים מארץ ישראל הם נטלו איתם את עצמותיו לוונציה, שם נח על משכבו עד 1964, אז החזירו אותו לישראל. כיום הוא שוכב בגלימת נזיר בארון זכוכית שניצב בכנסייה הראשית של המנזר.
בתקופות של שלטון עויין כלפי הנוצרים התכנסו הנזירים במבנה המרכזי המבוצר, ומנזר הלאוורה הגדולה היה לקונוביון — מנזר שיתופי. הביצורים נבנו ככל הנראה בתקופת הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, אך פעמים רבות — מהמאה השביעית בזמן הכיבוש הפרסי ועד המאה ה־17 בתקופה העות'מאנית — לא מילאו ביצורים אלה את תפקידם נאמנה, ומאות נזירים נשחטו על ידי הפרסים, המוסלמים והעות'מאנים. גולגולותיהם מוצגות כיום בארונות זכוכית באחת מכנסיות המנזר, שבאחת מפינותיה אפשר להציץ במערה חשוכה מלאה בשלדים. ולמרות ההתקפות והקורבנות, הנזירים שעימם שוחחתי גאים בכך שבמשך 1,500 שנות קיומו כמעט שלא פסקו בו חיי הנזירות.

בערב חגו של סבס הודלקו לעת ערב מאות נרות במערות על המצוק שמול המנזר. פעם חיו בהן נזירים.

מאות נרות על המצוק

הגעתי למר־סבא עם חבר בשעות הצהריים. באותה עת הגיעה למנזר משלחת כמרים לרגל שלושה ימי חג רצופים: ביום שישי חגו של יוחנן הקדוש, איש דמשק; ביום ראשון חגו של ניקולס הקדוש, שהיה במערב לסנטה קלאוס של חג המולד; ובין שניהם – בשבת – הגדול בחגי המנזר, יומו של סבס הקדוש. לרגל החגים באו עוד כמה אורחים, ערבים נוצרים מבית לחם.
לאחר שקיבלו את פנינו בחדר האירוח בברנדי ובממתקים הראו לנו מארחינו את מקום מגורינו לימים הבאים: תא קטן ומקומר, חצוב בסלע, שלפני זמן קצר חי בו נזיר, עד שמת בגיל 94. בחוץ שרר קור מקפיא, אבל בזכות הסלע התא היה חמים ונעים. עוד בטרם הספקנו להתארגן בחדר הזעיקו אותנו קולות נקישה לתפילה.
שבע כנסיות יש בתחום המנזר, אך רוב התפילות מתקיימות בכנסייה הגדולה והעתיקה המוקדשת למריה תיאותוקוס ("יולדת האל"). גם בשעות הצהריים שוררת אפלולית בכנסייה זו, הגדושה באיקונות ובחפצי קודש, וכל כתליה מצוירים. באורם הקלוש של הנרות ומנורות השמן שהאירו את הכנסייה נראו הכמרים בלבושם הצבעוני והנזירים בגלימותיהם השחורות בדיוק כמו הקדושים המצוירים על הקיר שמאחוריהם.

בערב חגו של סבס עלו כמה בחורים נוצרים אל המצוק שמול המנזר, ולעת שקיעה הדליקו מאות נרות במערות שפעם חיו בהן הנזירים. עד חצות דלקו הנרות, והמצוק האפל והמנוקב הבהב במאות נקודות אור. באותו הלילה הגיעה מקהלה מהפטריארכיה בירושלים. תפילת הלילה נמשכה אז עשר שעות תמימות, וברוב הזמן עמדו הנוכחים על רגליהם. גם אני עמדתי כמותם ואחזתי נר שהניחו בידי, ואף שהחזקתי מעמד על רגלי רק בחלק מהזמן, האזנתי כמוקסם לשתי קבוצות של זמרים, אחת של בריטון ואחת של טנור. באותם הרגעים הבנתי כיצד המוזיקה העתיקה, ריח הקטורת ותאורת הנרות יוצרים תחושת התעלות דתית.
זו היתה תחושה של חלום. הקצתי ממנו רק לפנות בוקר, לקראת טקס האויכריסטיה (המקביל ל"מיסה" הקתולית), כאשר התבקשתי בנימוס מלווה בהתנצלות לצאת החוצה. בטקס זה מותר רק לנטבלים־אורתודוקסים להיות נוכחים.
ביומו של ניקולס התקיימה תפילה בכנסייה שמוקדשת לו, שאינה אלא מערה טבעית חצובה בסלע. "הכנסייה הבנויה בידי האל" כינה אותה סבס. בלילה הוא ראה בחזיונו עמוד אש שראשו בשמים ורגלו במקום שבו מצא למחרת את המערה. עשרות הגולגולות שנמצאות בה מקנות לה אווירה מורבידית ראויה.

מנשקות את הגולגולת

נזיר חובש סקופוס, הכובע המציין את הדרגה הנמוכה ביותר בנזירות

לקיים את משאת חייו, להיות נזיר במר סבא. זה עשר שנים הוא חי במנזר, והוא עדיין מאושר. גם סיפורו של כריסטופורוס אופייני לתושבי המקום: הוא נולד באי יווני קטן, ובילדותו נשלח להתחנך אצל דודו בניו יורק. הוא למד הנדסה והיה למהנדס מצליח. כשנסע לחופשה באי הולדתו ראה ילדים שלומדים כולם בכיתה אחת אצל הכומר המקומי, והם הזכירו לו את ילדותו שלו. הוא החליט להישאר וללמד אותם בהתנדבות במשך שנה. במהלך אותה השנה התיידד עם הכומר, ובהשפעתו "חזר בתשובה" ויצא למסע צליינות בארץ הקודש. במסעו הגיע למר־סבא, התאהב במקום ונשאר.
לשטח המנזר אסור להכניס נשים, בשר ותפוחים. נשים – כדי שהנזירים לא יצטרכו לעמוד בפיתוי; בשר – כי הוא מגביר את ההורמונים ועימם את התאווה; תפוחים – כי על פי המסורת עבד סבס הקדוש ביום צום בגן המנזר, ותפוח בשל שקרץ לו מעל לאחד העצים כמעט פיתה אותו לשבור את צומו. באותו היום הוא החליט שלא יהיו עוד תפוחים מפתים במנזרו.

עבור הנשים הצלייניות שבאות למנזר הוקם בסמוך לו מגדל מיוחד. בימים עברו יכלו הנשים להתאכסן במגדל, אך כיום הן יכולות רק להשקיף על המנזר מגגו. צלייניות רבות מצלצלות בפעמון השער, והשוער מוציא להן גולגולת של מרטיר וצלב מקודש, והן מנשקות אותם. אחד הנזירים סיפר לי כי בשנת 1952 ניסתה תיירת אמריקאית להתחפש לגבר ולהיכנס למנזר. ברגע שעברה בשער החלו הפעמונים לצלצל מאליהם, וכך נתגלתה התרמית.

את בנייך תפגשי בשמים

הנזירים קמים לתפילה בשעה שבני אדם רגילים הולכים לישון: בקיץ בחצות, ובחורף בשתיים לפנות בוקר. התפילה נמשכת ארבע־חמש שעות, ואחריה מגישים ספל קפה ופרוסת לחם, ובימים שאין בהם צום (ואין רבים כאלה) – גם חלב לקפה. לאחר מכן הולכים הנזירים לעבודתם: מי במטבח, מי בשער ומי בניקיון. גם כיום, כמו לפני מאות שנים, הנזירים אוכלים רק ארוחה אחת ביום, שבה מגישים בשעה עשר וחצי בבוקר לחם, מעט יין, אורז וירקות מבושלים, ובחגים מגישים גם פרוסת דג. ארוחת ערב מוגשת רק בימי ראשון ובחגים.

אבל גם מהמעט הזה הנזירים לא אמורים ליהנות: הם מסבים לשולחנות האבן בחדר האוכל, המעוטר כולו בציורי קיר, אוכלים בדממה ומאזינים לסיפורים מחיי הקדושים שמקריא להם נזיר תורן.

נזיר נושא טלדון, לוח עץ שעליו הוא מקיש במהירות בפטיש עץ קטן כדי לקרוא לחבריו לבוא לתפילה

על פעמון ועל שקט

מידע שימושי – דרכי הגעה למרסבא

עודכן: דצמבר 2021, מערכת מסע אחר אונליין

ההגעה למנזר בכביש המגיע מאזור הכפר עובידייה אינה אפשרית כיום לישראלים כיוון שהיא עוברת בשטחי A, ולכן ניתן להגיע מסביב דרך מדבר יהודה, בדרכים שהיו עד לאחרונה קשות ושופרו. הדרך הקלה ביותר מגיעה מגיעה מאזור נבי מוסא – מדובר בשטח אש, יש לקבל אישור מצה"ל מחטמ"ר הבקעה, למעט בשבת (ולעיתים בימי החגיגה). נוסעים בכביש 1 עד צומת נבי מוסא, פונים דרומה בכביש למדבר, ונוסעים 12.9 ק"מ עד דרך עפר מצד ימין המסומנת בצבע כחול ונכנסים אליה לכיוון מערב. אחרי כ-5 ק"מ מטפסים שמאלה בדרך עפר אדומה עד קרוב לתצפית נהדרת על המנזר מעל מצוק נחל קדרון. העליה קשה לרכבים רגילים, ורצוי להשאיר גם רכבי שטח למטה ולא קרוב לתצפית. חשוב, במיוחד בימי חגיגת האורות, לא להסתובב עם רכבים על גבי מצוק התצפית אלא לחנות לפניו, ולא להפריע עם אורות הרכבים.

מהתצפית ניתן לרדת רגלית דרך שביל שחלקו במדרגות אל גשר קטן על הקדרון ולעלות למנזר.

בחזרה לתצפית, ניתן לחזור לדרך העפר המסומנת בכחול, ולעשות עיקוף מצפון (רק בג'יפ 4X4, חלק בעבירות קשה) ולהגיע למנזר מרסבא, או לחזור לציר נבי מוסא ממנו באנו.

יש גם דרכי עפר נוספות, קשות יותר אך יפות, כמו הדרך המתחילה בישוב קדר דרום (דרומית למעלה אדומים) בסימון אדום, ופונה דרומה בסימון שחור (ארוכה יותר, גם דרך זו שופצה לאחרונה). הקטע האחרון בדרך, בו נחל קדרון הופך קניוני והדרך צרה ומתאימה לרכבי 4X4. יש לקטע זה מעקף ממערב המתחיל בגשר הבטון על הקדרון ומסתיים בכביש עובידייה-מרסבא.
* אפשר ועדיף להגיע למנזר ברגל או באופניים (למשל מאזור קדר).

הסולטן מֵחמֵט הרביעי אהב ציד יותר מכל, ועל כן כונה "מחמט הצייד". בשנת 1657 יצא מחמט למסע ציד סולטני בראש פמליה של 700 איש – משרתים, אנשי חצר, אנשי צבא, אנשי דת ושאר פונקציונרים של הארמון. השגריר השוודי באיסטנבול התרשם כל כך מהמחזה שביקש מצייר לא ידוע לצייר אותו. התוצאה: ציור פנורמי באורך של 32 מטרים ובגובה 120 סנטימטרים, המורכב מעשרים ציורים. בציורים 170 דמויות המייצגות את 700 המשתתפים בתהלוכה, כל אחת בבגדים המיוחדים לה, עם הסברים בתחתית התמונות. 16 מהציורים הוצגו לקראת סוף השנה שעברה במוזיאון פֵּרָה (Pera), מוזיאון חדש ויפה באזור גלטה (Galata) שבאיסטנבול.

התערוכה מלמדת אותנו על הראוותנות של העות'מאנים בכלל ושל הסולטן בפרט. ראוותנות זו באה לידי ביטוי במבנים המפוארים שבנו העות'מאנים, בחגיגות ובתהלוכות, בתכשיטים ובלבוש, בתוארי הכבוד ובסמלי המעמד – וגם בכיסויי הראש.

התורכים היו משוגעים על כובעים. הם התהדרו בכובעים מרשימים עוד כשהיו שבטים נודדים במרכז אסיה. סולַימאן המפואר
(1566-1520), מחדש ובונה חומות ירושלים, קבע חוקי לבוש, שלפיהם איש אינו יכול לבחור בכיסוי ראש לפי טעמו האישי. בממלכה היו עשרות כיסויי ראש. כשאדם עלה בדרגה הוחלף כובעו בהתאם, בטקס מרשים, ואם סרח – כובעו הוסר בטקס משפיל.

הכובע באימפריה העות'מאנית היה מעין תעודת זהות על הראש, וגילה את הכל על דתו, מקצועו, תפקידו ודרגתו של החובש אותו. ככל שהיה אדם חשוב יותר, היה כובעו גדול יותר. לכל סוג של כובע היה שם. היו כיסויי ראש שהתנוססו לגובה של מטר וחצי מעל לראש חובשם, ואחרים היו כה רחבים שהקנו להם מראה של פטריות מהלכות.

הכובע התורכי הנפוץ הורכב בעיקרו משני חלקים: קָבוּק ודוּלְבֶּנְד. הקבוק היה מין כובע קשיח מלֶבֶד או מצמר, שצורתו וגובהו משתנים. לקבוקים גבוהים במיוחד נקבעה מסגרת של עץ או של מתכת בתוכם כדי לשמור על צורתם. על הקבוק היו כורכים בד – כותנה, מוסלין, ברוקאד, משי או בד אחר, לעתים בצבע לבן ולעתים צבעוני או רקום. הבד היה יכול להיכרך בקפלים או בגלילים. הבד הכרוך על הראש נקרא בתורכית דוּלְבֶּנְד, וממנו נגזרה המילה האירופית טורבן – בעברית "מצנפת" – בד שצונפים בו את הראש. לעתים כונתה המצנפת עִמָמָה, בעיקר כשזו התנוססה על ראשם של אנשי דת. לטורבן היו מצמידים גדילים, תכשיטים, אבני חן, נוצות ושאר קישוטים.

כשכבשו התורכים הסלג'וקים את הח'ליפות העבאסית במאה ה־11  הם מצאו על ראשי האנשים את הקלנסואה. הקלנסואה, כובע גבוה בצורת חרוט, התנוסס בתחילה רק על ראש הח'ליף, אך לימים נעשה נפוץ בח'ליפות, והתורכים נהגו לחבשו. הסלג'וקים הביאו את הקלנסואה לאנטליה, ואצל העות'מאנים היא קיבלה את השם קוּלָה. דרך אגב, הכפרים בארץ – קלנסואה וקולה (ליד בן שמן) קיבלו כנראה את שמם מגבעה מקומית שנראתה ככובע. הקולה, העשויה מחומרים שונים ומופיעה בעשרות צורות, היתה נפוצה באימפריה העות'מאנית גם על ראשי גברים וגם על ראשי נשים. הקולה היתה אופיינית לדרווישים, כשלכל מסדר הקולה האופיינית לה. השיח'ים שעמדו בראש המסדרים התהדרו בטורבן מעל לקולה, סמל למעמדם. רובנו מכירים את הקולה החומה שבראש "הדרווישים המחוללים", המשתייכים למסדר המוולווייה.

על מצבות הנשים היו מפסלים זר פרחים, לרוב ורדים. מספר הוורדים מציין את מספר הילדים של המנוחה

עוד מוסד פופולרי של ארוחת צהריים ברחוב שסבל מהתנכלות אווילית של השלטונות הוא הבליק אק־מק (בליק הוא דג ואק־מק – לחם). במשך כ־150 שנה עגנו ליד הרציף באמינונו (Eminönü), סמוך לקצהו הדרומי של גשר גלטה (Galata), סירות ה"דג בלחם", שהגישו ארוחת צהריים טעימה וזולה. על הסירות ניצב גריל ועליו ניצלו הדגים. שם, אחרי המתנה ארוכה בתור, קיבלו חצי כיכר לחם טרי שבתוכו טמון חצי דג נקי מעצמות עם כמה פרוסות עבות של עגבנייה ובצל. בקרבת מקום עמד מוכר החמוצים, שתמורת תשלום פעוט הגיש כוס פלסטיק ובה תערובת חמוצים עם מנה נאה של התחמיץ שנכבשו בו, שאותו בני העיר נוהגים לשתות.