דנדן בולוטין - מסע אחר https://www.masa.co.il/photographers/דנדן_בולוטין/ Mon, 29 Jul 2019 08:07:26 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 ממלכת באפוט בקמרוןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a4%d7%95%d7%98-%d7%91%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%259e%25d7%259c%25d7%259b%25d7%25aa-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%2598-%25d7%2591%25d7%25a7%25d7%259e%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a4%d7%95%d7%98-%d7%91%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f/#respond Sat, 14 Nov 2015 16:25:41 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a4%d7%95%d7%98-%d7%91%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f/קמרון אמנם מוגדרת רשמית כרפובליקה נשיאותית, אך עד היום מתקיימות בה עשרות ממלכות מסורתיות. לפני שישים שנה ביקר במקום הסופר ג'ראלד דארל, ואת הרפתקאותיו תיאר בספרו "חברברי הסוונה". דנדן בולוטין פרע חוב ילדות ישן ונסע לפגוש את הפון של ממלכת באפוט

הפוסט ממלכת באפוט בקמרון הופיע ראשון במסע אחר

]]>  

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קמרון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!
"במרכז החבורה צעד אדם גבוה ודק גזרה, בעל פנים נסוכות חיוּת והומור. לבוש היה גלימה לבנה פשוטה והכיפה שלראשו היתה נקייה מקישוטים, אך על אף היעדר הצבעים ייחדתיו מיד כאדם בעל חשיבות כלשהי באורחה הקטנה — כל כך מלכותיות היו הליכותיו. זה היה הפון של באפוט, שליט ממלכת ארץ הסַוָנה הגדולה שנסענו בה ואוכלוסיית הנתינים השחורים עצומה שלה. עשיר מופלג היה, ואת ממלכתו הנהיג, כפי שידעתי, בערמומיות ובתבונה, ולוּ גם באבק רודנות. הוא נעצר לפני בחיוך קל והושיט לי יד גדולה וכחושה. 'ברוך הבא', אמר".

("חברברי הסונה", ג'ראל דארל)


חלמתי להגיע לקמרון מאז שקראתי בילדותי את ספרו של ג'ראלד דארל "חברברי הסוונה". סיפוריו על הרפתקאותיו בביקורו בממלכת באפוט (Bafut) הצחיקו אותי ועוררו את דמיוני. לא פלא אם כן שכשנשאלתי מה ברצוני לראות במסעי בקמרון, הדבר הראשון שאמרתי היה: ממלכת באפוט.

ריקוד המסכות. בנות ובנים רוקדים לחוד, כאשר הגברים מחופשים לבעלי חיים או לציידים שרוקדים את ריקוד היציאה לציד

מאז קבלת העצמאות מצרפת ואנגליה ואיחוד שני חלקיה של קמרון למדינה אחת ב־1961, כוננה בקמרון רפובליקה נשיאותית. המדינה מחולקת לעשר פרובינציות שונות, בעלות דרגה מסוימת של אוטונומיה, ובנוסף, קיימות בה עשרות ממלכות שענייני הפנים שלהן מנוהלים באורח כמעט עצמאי על ידי המלך המקומי, שנעזר במועצת חכמים. מלך זה מכונה לרוב "פוֹן", אולם בצפון המדינה הוא יכול להיקרא גם סולטן, למידו או למה (בעיקר בחברות המוסלמיות).
כל ענייני הממלכה מנוהלים על ידי הפון ומועצת חכמיו ורק במקרים חריגים פונים לרשויות המדינה. אם משפט מגיע למערכת המשפט הכללית של המדינה, הפון יראה בכך כישלון שלו בפתרון הסכסוך. גם את המסים משלם כל תושב לממלכתו, בהתאם ליכולתו ולמקצועו. כך למשל נהג משאית יתרום לפון כמה ימי משאית וחלק מתכולת ההובלות שלו. מערכת היחסים הייחודית בין המדינה לממלכה מצביעה, מצד אחד, על כוחה של המסורת, הנשמר גם במדינה הפוסט קולוניאלית, ומצד שני על חולשתה של המדינה, הנאלצת להתמודד עם כוחות מפצלים רבים.

משלחת מלכותית
גשם ירד, ולילך ואני ישבנו במקלט הקופים שבלימבה (Limbe), והמתנו לנהג שנשלח לאסוף אותנו (על הקופים היתומים בקמרון

כאשר הגענו לממלכה יצאה לקראתנו דורה, אחת משמונים נשותיו של הפון. עשרת ילדיה מהווים רק אחוז קטן מ־500 צאצאיו של הפון

ראו "מסע אחר" 88). כמה דקות לפני הזמן המיועד נכנס למקלט גבר שחור עור ענק, שבידיים שריריות עבות כרגליים החזיק בעדינות מטרייה. "מי זה מסייה דנדן?", הכריז. "אני מוֹדוֹ", הציג עצמו כשהזדהיתי. לאחר סבב לחיצות ידיים ליווה אותנו תחת מטרייתו למכונית טויוטה לנד קרוזר חדשה ומבריקה, נושאת לוחית זיהוי של משמר הנשיא.
בדרך ליעדנו חלפנו על פניהם של כ־15 מחסומי דרכים, בעיקר של המשטרה ושל הז'נדרמריה. בכולם פונתה הדרך מיידית והשוטרים הצדיעו בדום מתוח. נפנפתי לכיוונם באבירות תוך שאני נזכר בנסיעתי הראשונה בקמרון במונית מקומית: ישבנו שמונה אנשים במונית — שלושה במושב הקדמי וחמישה באחורי — ובכל מחסום עצרנו לבדיקת רשיונות, תעודות ודרכונים, ולסדרת שאלות. בחנות הראשונה הנהג קנה שוקולד למריחה ומרח אותו על מדבקת רשיון המונית כדי שהשוטרים לא יבחינו שהוא יצא מאזור העבודה שלו. בחלק מהמחסומים, גם לאחר שלא הצליחו למצוא שום בעיה בניירת, ביקשו קאדו

בית ההארחה שבממלכת באפוט, שבו התארח דארל ושאותו תיאר בספרו. ספירת המדרגות שערכו הסופר והפון נעשתה ככל הנראה לאחר שתיית כוסות וויסקי רבות

(טיפ, בקשיש). את אותו המרחק שעברנו אז ביותר משש שעות, גמאנו הפעם בתוך שעתיים בלבד, מרחמים על ידית ההילוכים וההגה שנמעכו תחת ידיו האימתניות של מודו.
במדינה כמו קמרון, כך מתברר, להיות אורחי שר ההגנה זה מהפך. משלחת ביקורי הנימוסים שלנו כללה את אבי וטלילה סיוון, זוג ישראלי המתגורר בקמרון בשנים האחרונות, מודו הנהג, זכריה שומר הראש, שמש – גורת שימפנזה יתומה שאומצה על ידי אבי וטלילה, כלבתם, לילך ואנוכי. בהחלט שיירה ייצוגית מוזרה לביקורים ממלכתיים.
את מסענו התחלנו לאורך "כביש הטבעת" שבצפון־מערב קמרון, אזור הררי לא גבוה שעדיין מכוסה בחלקו ביערות גשם ובו ריכוז גבוה של מלכויות. פה צילמו את אחד מסרטי "טרזן". לאורך כביש הטבעת פזורות מלכויות רבות, בהן פומבן (Foumban) ובבאנג'ו 
(Babanjou), בה לפון יש ארמון בוץ ומחסנים מלאים פסלים שנצברו במשך דורות. הפון של בבאדג'ו (Babadjou) הוא ה־17 בשושלת המלוכה. לאביו היו יותר ממאה צאצאים, מתוכם 57 בנים, שמהם בחר אביו בן ליורשו. הפון של בפוסם (Bafoussam), לדבריו, הוא כבר ה־97 בשושלת. בביקורנו סיפר לנו כי היה שקוע בלימודי התואר השני בפיזיקה כאשר אביו נפטר ונודע לו כי הוא נבחר לרשת את מקומו.

500 ילדים בפנקס
העיקר עבורי באזור כביש הטבעת היה ללא ספק ממלכת באפוט, בה ביקר בשנות הארבעים של המאה הקודמת הסופר ג'ראלד דארל (1925־1995), ועליה כתב את "חברברי הסוונה" ומאוחר יותר את "גן חיות במזוודה". אמנם הפון שאצלו התארח דארל כבר הלך לעולמו, וכעת מולך יורשו, אולם התחושה היא שבאפוט נותרה כשהיתה.
כאשר הגענו לממלכה יצאה לקראתנו דוֹרָה, אחת משמונים נשותיו של הפון, ומי ששימשה כמדריכתנו בביקור המלכותי. עשרת ילדיה של דורה מהווים רק אחוז קטן מ־500 צאצאיו של הפון, והרשימה המלאה של שמותיהם כתובה בפנקס מיוחד, אותו דורה הציגה בפנינו. קל לזהות את נשותיו של הפון: כולן גרות בחצר הארמון וכולן עונדות צמיד עטור קונכיות קטנות. במתחם הארמון מתגוררות לצדן גם אלמנות הפון המנוח.
השער שבכניסה לארמון מעוטר בציורי קיר המתארים אריות המגינים על הפתח. בניין מועצת החכמים נמצא באגף המרוחק מבתי הנשים, ובמקום גם מוזיאון המכיל את המתנות שקיבלו הפונים במשך השנים – אוסף מרשים ביותר של פסלי עץ, שרפרפי עץ מעוטרים, עורות בעלי חיים, שנהבים ועוד. במרכז חצר הארמון ניצב היכל הקודש, שהכניסה אליו מותרת רק לשמש ההיכל ולפון.
מהיכל זה יצא אלינו הפון, לבוש גלימה לבנה, והתיישב זקוף קומה בכיסאו שבמרפסת, פניו החכמים שופעי ההומור ושמחת החיים תאמו להפליא את תיאוריו של דארל. כאשר ניתן האות חמישה נגנים התנפלו על קסילופון ענק והחלו לנגן בו בצוותא. במקביל, קבוצת מתופפים הכניסה את הנוכחים לקצב. הריקודים החלו: בנות ובנים רוקדים לחוד, והגברים מחופשים לבעלי חיים או לציידים שרוקדים את ריקוד היציאה לציד. הקצב סוחף וגם מי שלא משתתף בריקוד זז לפי הקצב. אחד הרקדנים רוקד על מוטות ארוכים ומגובה של שלושה־ארבעה מטרים מתכופף ונותן לכל אורח עלה ירוק. בסוף הריקוד הוא חוזר ואוסף את העלה, שמקובל להחזירו עם קאדו — טיפ לרקדנים ולתזמורת. הקאדו הוא מנהג מקובל ואפילו הפון נותן.
כשעמדנו לעזוב את ממלכת באפוט הרגשתי שפרעתי חוב ילדות ישן, אבל נותר עוד דבר אחד קטן:

"כשהגענו לראש גרם המדרגות הארוך שהה והביט בי רגע במבט מהורהר, אחר כך הושיט זרוע ארוכה והורה כלפי מטה: 'שבעים וחמש מדרגות', נהרו פניו. 'יופי מאוד', הסכמתי במנוד ראש. 'אנחנו נספור אותן', אמר הפון מתענג על הרעיון […] כיוון שלא יכול לזכור את המספרים האנגליים שלמעלה מן המספר שש, התבלבלנו קצת באמצע הירידה וכשהגענו לתחתית המדרגות גילינו שלפי הערכתו של הפון חסרו שלוש מדרגות. 'שבעים ושתיים?', שאל את עצמו. 'לא, צריכות להיות שבעים וחמש. לאן הלכו?' […] חזרנו ועלינו מעלה אל המרפסת כשאנו מונים בקול רם, ואז, ליתר ביטחון, חזרנו ומנינו אותן בירידתנו, וראיתי שאם לא ייעשה משהו עתידים אנו להוציא את כל הלילה בחיפוש אחר המדרגות החסרות".
 

ספירת המדרגות בכניסה למבנה שבו התגורר דארל בעת שהותו במקום ושכיום משמש בית הארחה נעשתה ככל הנראה לאחר שהפון וג'ראלד שתו כוסות רבות של וויסקי. בהתרגשות רבה ירדתי גם אני בגרם המדרגות וספרתי כל אחת ואחת מהן. איזו אכזבה – בסך הכל חמישים ושלוש מדרגות.

הפוסט ממלכת באפוט בקמרון הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a4%d7%95%d7%98-%d7%91%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f/feed/ 0 איי פוקלנד – מסעhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%a7%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%9e%d7%a1%d7%a2/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2599%25d7%2599-%25d7%25a4%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%25a0%25d7%2593-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%a7%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%9e%d7%a1%d7%a2/#respond Tue, 20 May 2014 16:44:25 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%a7%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%9e%d7%a1%d7%a2/1,200 קילומטר מאנטארקטיקה, כמעט 13,000 קילומטר מבריטניה וכ־500 קילומטר מדרום אמריקה, נמצא גן עדן שכוח - איי פוקלנד. דנדן בולוטין, שליח "מסע אחר", ביקר במקום שבו יש עיר אחת, כביש אחד, שפע פינגווינים, אלבטרוסים, כלבי ים, פילי ים - וגם מאתיים כבשים על כל תושב

הפוסט איי פוקלנד – מסע הופיע ראשון במסע אחר

]]>
את איאן פגשנו בביקורנו הראשון באיי פוקלנד (Falkland) ב־1998 ומאז נשארנו בקשר. באיחור של שש שנים ובתוספת שתי בנותינו שנולדו מאז נענינו להזמנתו לבקר באי הפרטי שלו, ניו איילנד (New Island), אחד מיותר מאתיים איים המרכיבים את פוקלנד. מטוס קל הטיס אותנו במשך שעה ועשרים דקות מסטנלי (Stanley). ליד המנחת חיכו לנו איאן, זוג חמסנים עם גוזל וכמה פרטים של פינגווין לבן אוזן (Pygoscelis papua), שצפו בנו בסקרנות. לחיצות ידיים ונשיקות, ועלינו ללנדרובר הישן שלו, לארבעים דקות של קפיצות עד לאזור הבתים. כאן ניצב ביתו של איאן ולידו ארבע בקתות, בשלוש מתוכן מתגוררים חוקרי טבע: זוג אחד שחוקר יסעורונים ממין Pachyptila belcheri, זוג אחר שעוקב אחר אלבטרוסים שחורי גבה (Diomedea melanophris) ובחור אחד שבודק האם החולדות גורמות נזק לאי.
הערב ירד ולקראת השקיעה התבוננו במושבת האלבטרוסים הניצבת מעל למצוק. פינגוויני הסלעים (Eudyptes chrysocome), שהתרגלו כנראה לנוכחות בני אדם, נותרו אדישים לחלוטין אלינו והחלו לקפץ במעלה המצוק. אלבטרוסים נחתו בפרישת כנפיים ורגליים מרשימה, דידו לעבר הגוזלים מכוסי הפלומה האפורה בהירה והחלו להאכיל אותם. ב־11 בלילה היינו עדים למראה מרהיב: היסעורונים באי חזרו להאכיל את הגוזלים, אותם הם מגדלים במחילות החפורות בקרקע. איאן האיר בעזרת הלנדרובר את השמים השחורים וראינו אלפי זוגות כנפיים בהירות מתעופפים לכל עבר. הרחש הקל בלבד שיצרו כנפיהם שיווה למראה תחושה מסתורית.

מתכון בטוח
 כבר עם הנחיתה באי המזרחי של פוקלנד, בירידה ממטוס שרובו מטען ומיעוטו נוסעים, ברור לך לאן הגעת: מבטא סקוטי כבד של פקיד ההגירה, לנדרוברים ישנים בחניה עם הגה בצד ימין, סדר וביורוקרטיה בריטיים. ברוכים הבאים לפוקלנד, כאן זה לא דרום אמריקה.
מול חופי ארגנטינה הדרומית, 1,200 קילומטר מאנטארטיקה, כמעט 13,000 קילומטר מבריטניה ורק 480 קילומטר מדרום אמריקה, נמצא גן עדן שכוח. איי פוקלנד. שני איים גדולים (פוקלנד המזרחית ופוקלנד המערבית) ויותר ממאתיים איים קטנים בשטח כולל של כמעט 12,200 קילומטר רבוע (כחצי מדינת ישראל); כמעט 3,000 תושבים, מתוכם כאלפיים מתגוררים בסטנלי, עיר הבירה (והעיר היחידה), והשאר בחוות פרטיות, ששטחן נע בין 45 אלף למיליון דונם; כביש אחד סלול (משדה התעופה לסטנלי. כל שאר הדרכים מאפשרות רק נסיעת שטח שוברת עצמות); הוסיפו מאות אלפי כבשים מזן מרינו, פינגווינים, אריות ים, כלבי ים, פילי ם, דובי ים, קורמורנים, אלבטרוסים, שחפים, שחפיות, יסעורי ענק (Macronectes giganteus); ורק כמה מאות תיירים בשנה.

בעשרות חוות עדיין מתפרנסים בעיקר מגידול כבשים לצמר. במשך מאות שנים פותח גע עם קצב גידול שיער מרשים | צילום : דנן בולוטין

העושר האדיר של האוקיינוס הדרומי ביונקים ימיים ובפינגווינים היה בעוכריהם. כבר ב־1774, עשר שנים בלבד לאחר תחילת ההתיישבות בפוקלנד, הגיעה למקום הספינה הראשונה לציד לווייתנים. לאחר שהלווייתנים נכחדו באזור האיים, עברו הציידים לקטול חיות אחרות — דובי ים, אריות ים ופילי ים. בציד השתמשו תעשיית הפרוות והשמן, שכן שמן חיות ים שימש אז באירופה לתאורת בתים והיה בעל ערך רב, ובנוסף נאספו ביצים של פינגווינים ואלבטרוסים למאכל. משנגמרו חיות אלו עברו לפינגווינים. בין השנים 1864 ל־1880, שבמהלכן ניצודו פינגווינים לשמן, מוערך מספר הפרטים שהושמדו בכ־1.5 מיליון. תחנת הציד האחרונה נסגרה רק ב־1960, ובספריה ניתן עדיין למצוא את המתכון: עשרה פינגוויני לבן אוזן שווים לגלון שמן אחד.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ארגנטינה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

נצחון הכבשים
למרות שבאיים עצמם לא כל כך קר, רוחות עזות הן דבר של קבע. זאת כנראה הסיבה לכך שאין באיים עצים, למעט אלו שנשתלו על ידי המתיישבים. לעומת זאת, מכוסה האזור בטוסוק (עשב ממשפחת הדגניים שגדל בצורת שיח, ומגיע לגובה של עד שלושה מטרים). כאשר המתיישבים הראשונים, קבוצה קטנה של צרפתים, הגיעו לאיים ב־1764, הם הביאו עימם בקר, סוסים, עזים, כבשים וחזירים.
כיום רוב החוות מגדלות כבשים מסוג מרינו שמסתובבים כל השנה במרעה ונאספים רק בעונת הגז. במשך מאות שנים פותח גזע עם צמר כה משובח וקצב גידול שיער כה מרשים שהיום כבשים שלא יגזזו אותן לעתים תכופות לא יוכלו לראות, וגיזה יחידה מניבה כחמישה עד שבעה קילוגרמים צמר. אולם שני מכשולים עיקריים עומדים בפני תעשיית הכבשים בפוקלנד: הראשון הוא ירידה משמעותית במחירי הצמר בעולם בשנים האחרונות, והשני הוא המלכוד הגיאוגרפי – הפוקלנדים לא מייצאים בשר לדרום אמריקה, מאחר שהם בריטים ושייכים לשוק האירופאי המשותף, ואינם מייצאים לבריטניה מאחר שהם באזור דרום אמריקה.
למזלם של הפוקלנדאים עיקר הכנסתם מגיע ממכירת רשיונות דיג לאוניות הדגות בתחום המים הטריטוריאליים שלהם ולאחרונה היו גם מספר סימנים חיוביים בחיפושי נפט. מקור הכנסה נוסף הוא אוניות תיור העוצרות לפרקי זמן קצרים בדרכן לאנטארקטיקה – באחד הימים בהם שהינו בעיר הבירה סטנלי, עגנו במקום שתי אוניות כאלו. כל אחת פרקה 1,500 תיירים שהפכו באחת לרוב מוחלט בעיר. למרות זאת, מספר התיירים שמגיעים במטרה לטייל באיי פוקלנד הוא זעום.

כמה עולה אי פרטי?
רוב שטחה של פוקלנד מכוסה אדמת כבול – חומר אורגני שהצטבר לאורך שנים רבות ושעליו גדלים חלק גדול ממיני הצמחים, כולל הטוסוק המפורסם. עבור האדם משמש הכבול בעיקר חומר בעירה, וחימום הבתים באיים מתבצע על ידי שריפת גושי כבול מיובש, המושלכים לתנור ומפיצים חום נעים, אם כי כיום ברוב הבתים מחממים בגז. לכל תושב בסטנלי יש חלקת כבול שמקצה לו המדינה.

פיל ים זכר בוגר נח בטוסוק. הזכרים הבוגרים מגיעים למשקל של 3.5 טונות (הנקבות ל-900 קילוגרם בלבד) ולאורך של שישה מטרים. נדיר לראותם באיים שכן הם עולים לחוף פעמיים בשנה בלבד | צילום : דנדן בולוטין

עד סוף שנות השבעים רוב האדמות בפוקלנד היו ברשות מספר קטן של בעלים ובעיקר של F.I.C, חברת איי פוקלנד, אולם אז חל שינוי: ממשלה מקומית חדשה דאגה להעביר יותר אדמות לאנשים פרטיים, וכיום רוב השטח באיי פוקלנד הוא בידיים פרטיות. בנוסף, החופים הוכרזו כשמורות טבע, ונעשים נסיונות לשתול מחדש את הטוסוק, המשמש מקום מסתור וקינון לחיות הבר.
עד לפני שנים מעטות מחיר אדמה היה לפי כושר נשיאת ראשי הצאן – כלומר, כמה כבשים יכולים לרעות בשטח בלי שיינזק – ועמד על שלושים פאונד לכבשה. לאחר שקנה קבוצת איים קטנים במזרח פוקלנד, אמר לי ג'רום פונסט, הבעלים הגאים של האי ביבר (Beaver) ושל עוד כעשרים איים קטנים במערב פוקלנד: "לא היתה לי כוונה לקנות אותם אבל הם עלו פחות מלנדרובר יד שנייה, אז קניתי".
היום המצב כבר שונה. האי סטיפל ג'ייסון (Steeple Jason), למשל, נמכר למיליונר ניו יורקי תמורת 500 אלף דולר למרות כושר נשיאה לא מרשים במיוחד. סביר יותר להניח שלמחיר הגבוה יחסית תרמה העובדה שבאי נמצאת מושבת האלבטרוסים שחורי הגבה הגדולה בעולם – 260 אלף זוגות, ועוד כמה עשרות אלפי פינגווינים וקורמורנים. המיליונר תרם את האי לקרן ארגנטינאית (!) לשימור טבע. דבר דומה קרה עם ניו איילנד: איאן סטריינג', אוהב טבע אמיתי, צייר חיי בר וצלם נפלא, רכש חצי מהאי לפני 33 שנה. ראשית הוא סילק את כל הכבשים ופינה את גדרות הצאן, ואז הפך את השטח לשמורת טבע. בשלב מאוחר יותר הקים קרן שמטרתה להבטיח שהאי יישאר כשמורה לנצח והעניק לה את הבעלות על הקרקע.

הורות אלטרנטיבית
לאחר שהות קצרה בסטנלי חזרנו לשדה התעופה ולקחנו טיסת פנים לאי סונדרס (Saunders). הגענו לחווה ששטחה כמיליון דונם ושייכת למשפחה אחת. כמה עצים, ערמות של קוביות כבול, גגות אדומים והכל מסביב ירוק. לאחר ארוחת צהריים ("יש לכם מזל, בדיוק אתמול הרגתי פרה", אמר המארח) הוסענו בלנדרובר מעט פחות משעה והגענו לאזור המכונה "Neck" – צוואר. במקום יש מכולה שסודרה למגורים, אך היא משמשת רק לחימום ולשינה, שכן הטבע כאן בשיא עוצמתו, וכל רגע שאתה לא בחוץ הוא החמצה: פילי ים, מושבה קטנה של פינגווין מלכותי (Aptenodytes forsteri), אלבטרוס שחור גבה ובעיקר – על המצוק שוכנת מושבה מעורבת בת אלפי פרטים של קורמורן מלכותי (Phalacrocorax atriceps) ופינגווין הסלעים. התבוננו בבעלי החיים השונים מטפלים בגוזליהם: פינגוויני הסלעים מנסים להגיע אל החוף תוך שהם נאבקים עם הגלים בדרכם אל הצוקים. בדרך אורבים טורפים שונים, ומי שהצליח לנחות בשלום מתחיל את הטיפוס על המצוק בדילוגים חמודים ומעוררי גיחוך, בדרכו הארוכה עד לגוזלים. גובהם של פינגוויני הסלעים הוא כ־35 סנטימטר, אך גם הקטנטנים הללו מתחילים לטפס. מדי פעם גל גדול מחזיר את המתעכבים לים לסיבוב נוסף.

אלבטורס שחור גבה מאכיל את גוזלו. ההורה שחזר מן הים פותח את מקורו האדיר, מצליב אותו עם זה של הגוזל ומקיא לו דייסת דגים מעוכלת למחצה | צילום : דנדן בולוטין


הקורמורנים נוחתים נחיתת אונס, או ליתר דיוק, מתרסקים אל הקרקע ליד הקן. הגוזל מנקר ליד הפה, ההורה פותח את הפה והגוזל דוחף את כל ראשו לתוך הגרון ואוכל את הארוחה הממוחזרת. לעומתם, האלבטרוסים פורשים מוטת כנפיים עצומה ונוחתים בעדינות על המצוק. לאחר משחקי חיזור עם בן הזוג כאילו לא התראו ימים (רוב הזוגות נשארים יחד כל חייהם ונראה שטקס החיזור מחזק את הקשר), האלבטרוס פותח את מקורו, מצליב אותו עם זה של הגוזל ומקיא לו דייסת דגים מעוכלת למחצה. בני הזוג מאכילים בתורנות, וכעת בן הזוג הרעב פורש כנפיו מעל המצוק ונישא על גבי הרוח אל הים.
אבל ללא ספק מי שגונב את ההצגה הוא הפינגווין המלכותי (המושבה ב־ Neckקטנה, אולם בוולונטיר פוינט, שגם בו ביקרנו, יש כבר מושבה של כ־300 זוגות, ואלו בהחלט סימני התאוששות מעודדים): ההורה חוזר מהים בצעדים מדודים ומכובדים, לבוש בחליפת הטוקסידו שלו, נקי ובוהק. בהתקרבו למושבה הוא מרים את ראשו לשמים ומודיע בקול תרועה על בואו. בן הזוג או הגוזל הבוגר עונים לו ומבין כולם עליו לזהות את קרוביו לפי המנגינה. כאשר בן הזוג חוזר יש טקס העברת ביצה, גוזל או שניהם יחד. כל השכנים מסתכלים בנעשה ומוחים – המושבה בנויה כך שהרווח בין פינגווין אחד לשני הוא מדויק וכאשר מגיע בן הזוג מופר הסדר וכולם דוחפים ומנקרים.

הפנינה היפה מכולן
מונטנה, נהג המונית־לנדרובר ששכרנו, אמר לנו: "אין באיים מקום לא מוצלח". אבל גם בשרשרת פנינים יש אחת גדולה ויפה מכולן – ולכן טסנו לאי אריות הים (Sea Lion Island). זוהי שמורת טבע ממשלתית קטנה ובה פילי ים, קרקרות, יסעורי ענק, פינגוויני סלעים, פינגוויני לבן האוזן, מגלנים, דובי ים ואריות ים. החוף הלבן, הפינגווינים שחוזרים לעת ערב, קולות הציפורים בבוקר, ריח הים, הירוק עם הכחול, הרוח החזקה הדופקת בחלונות, ואתה בתוך חלום.

מפת איי פוקלנד
מפת איי פוקלנד

הביקור בפוקלנד הוא חלקו הראשון של מסע בעקבות מגלה הארצות ארנסט שקלטון לג'ורג'יה הדרומית ולאנטארקטיקה.

הפוסט איי פוקלנד – מסע הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%99%d7%99-%d7%a4%d7%95%d7%a7%d7%9c%d7%a0%d7%93-%d7%9e%d7%a1%d7%a2/feed/ 0 אקוודור: בחברת בני הוואוראניhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2595%25d7%25a8-%25d7%2591%25d7%2597%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%25aa-%25d7%2591%25d7%25a0%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%99/#respond Sat, 26 Apr 2014 14:47:29 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%99/בני הוואוראני נחשבים לאחד השבטים המרתקים והחשובים ביותר באמריקה הדרומית. בידודם ואורח חייהם המסתגר גרמו לכך שעד לאחרונה לא נחשפו כמעט לעולם החיצון.
במסגרת מחקרו הבוטאני הגיע אליהם דנדן בולוטין כדי ללמוד על צמחי התועלת שלהם וכדי לעזור להם בהקמת משתלה ראשונה. מה למדו שני הצדדים מן המפגש המוזר הזה?

הפוסט אקוודור: בחברת בני הוואוראני הופיע ראשון במסע אחר

]]>
לאחר שעבדתי, במסגרת מחקר צמחי המרפא שערכתי, במשך כחצי שנה בג'ונגל של אקוודור החלטתי להגיע אל בני שבט הוואוראני. על הוואוראני, "אנשים" בשפתם של בני השבט, שמעתי כל מיני שמועות. סיפרו לי שהם אוכלים הכול, גם בני אדם ורצוי לבנים. סיפרו שהם נקראים "אנשים" רק בינם לבין עצמם.
ברוב האזורים שבהם חיים הוואוראני הם נקראים עדיין האווקאס (AVKAS), "הפראים". קראתי שבקרב האנתרופולוגים הם נחשבים לאחד השבטים המעניינים והחשובים ביותר, כיוון ששמרו על צורת החיים המסורתית שלהם. ידעתי גם שצורת החיים זו עוברת כיום שינוי מואץ, כיוון שהנפט שהתגלה באזור מחייתם חושף אותם במהירות לתרבויות אחרות.
שבט ה"אנשים" מונה כיום כ- 1,000 בני אדם, כ-80 אחוז מהם ילדים. עד לפני 30 שנה מנו בני השבט כ-17,000 איש, אך רובם נהרגו בהיתקלויות עם שבטים עוינים ועם לבנים. רבים אחרים מתו ממחלות שהביא האדם הלבן.
זמן מה התלבטתי איך להגיע אליהם. שמעתי על שתי קבוצות של בני השבט, שהגישה אליהן קלה יחסית. אל קבוצה אחת, השוכנת על גדת הנהר יאסוני (YASUNI) , אפשר להגיע בעזרת סירת קאנו, ואל השנייה, במטוס קל. רציתי להגיע לקהילה השנייה, אבל העדפתי לבחור בדרך שמקובלת אצל תושבי היער – הליכה.
למרות מאמציי לא הצלחתי למצוא מדריך שמכיר את המסלול (ארבעה ימי הליכה לא קלים) מהכפר שממנו יצאתי. לבסוף מצאתי מדריך קצ'ואני, שהכיר את חציה הראשון של הדרך. בכפר השוכן באמצע הדרך קיוויתי למצוא מדריך נוסף, שיכיר את חציה השני. לאחר שצעדנו במשך יומיים הגענו לכפר המרוחק וגילינו שהוא נטוש. בתום חמישה ימי הליכה קשים חזרנו למקום שממנו יצאנו בלי שפגשנו אפילו והראני אחד.
לאחר כחודש יצאתי בחברת כמה אנשים נוספים לסיבוב שני. הפעם יצאנו עם זוג קצ'ואנים מכפר שכן. שלחנו את בנם שבוע קודם לכן לכפר הנטוש, כדי לוודא שבחצי הדרך יחכה לנו מדריך. לאחר שצעדנו במשך יום שלם ביער בראשיתי, בנינו לעצמנו מחסה ללילה מכפות דקלים והסתתרנו מפני הגשם. ההליכה ביער היתה קשה מאוד, וכשהגענו לכפר החליטו שניים מחברי הקבוצה הקטנה שהם פורשים. השארנו אותם בכפר ולמחרת בבוקר המשכנו לכיוון כפר הוואוראנים.
בדרך נאלצנו לחצות את נהר CURARY , המתפתל 14 פעמים, לפלס את דרכנו בעזרת סכינים ומדי פעם לכרות עצים, כדי לאלתר גשר מעל ערוצים עמוקים. את אריאל, שותפי למסע, תקף נחיל צרעות.

פגישה
למחרת, לקראת הצהריים, הגענו לכפר הוואוראנים פונטיאני. אישה זקנה עמדה בכניסה אל הכפר. כשהבחינה בנו תקעה בנו מבט מבועת ונעלמה. כשהגענו אל מרכז הכפר הקיפו אותנו כ-15 וואוראנים, והפעם הגיע תורנו להיבהל: לכולם היו כרסים נפוחות, תנוכי אוזניים ענקיים וכולם נשאו חניתות או קני נשיפה שאורכם כארבעה מטרים.
לפי המידע שהיה בידי ידעתי שבני הכפר נחשבים לשוחרי שלום, ובכל זאת, באותו רגע לא יכולתי להשתחרר ממראה תמונה שראיתי בעיתון: 15 חניתות שהוצאו מגופתו של אלכנדרו לבקה, המסיונר האחרון שרצחו האווקאס שנתיים וחצי קודם לכן. בני הכפר דיברו ביניהם בנהימות, שלא נשמעו כלל כקולות אנושיים. באותו מפגש ראשון לא ידעתי עדיין שהם חדי-אוזן, וכי בשפתם יש 16 תנועות, שאת חלקן אני מתקשה לבטא עד היום.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אקוודור,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

"וופוני", אמרתי את המילה היחידה שידעתי בשפתם, שפירושה "טוב", "יפה", "שלום", "נחמד", וכל מה שכדאי לומר בסיטואציות כאלה. "וופוני", ענו לי מכל כיוון. חלק מהאנשים שנאספו סביבינו התקרבו, נגעו בנו, משמשו את הזקן שלי ובמיוחד התעניינו בעיניים הכחולות שלי ושל אריאל. הם שוחחו עם המדריך שלנו, ולפי התנועות והטונים יכולנו להבין שהוא מספר להם את סיפור המסע שלנו. מדי פעם פרצו בצחוק, ליטפו אותנו וטפחו לנו על השכם. לא נראה שהם מתכננים לפלח את גופינו בחניתות הארוכות שלהם.
ביקשנו שיובילו אותנו אל דיומה. דיומה היא ראש השבט ואיתה רציתי לדבר על פרויקט המחקר שלשמו הגעתי לכפר. כשהגענו אל דיומה הסברתי לה שבכוונתי להקים עבורם משתלה ולגדל בה צמחי תועלת. במשתלה יוכלו בני השבט לגדל כל צמח שירצו. היא התלהבה מהרעיון וסיכמנו שאחזור שבוע לאחר מכן ונתחיל בעבודה.
דיומה הראתה לנו את הבקתה שבה נוכל לישון והציעה לנו לנוח מהדרך. הסברנו לה שהשארנו חברים בכפר הקודם ואנחנו חייבים לחזור ולחלץ אותם. "לפחות תאכלו משהו לפני שאתם יוצאים לדרך", אמרה ראש השבט. סירבנו בנימוס, אבל היא התעלמה מאיתנו, פרסה לפנינו עלה בננה והניחה עליו שני קופים מעושנים. באופן אישי, אין לי בדרך כלל שום דבר נגד קופים מעושנים, אבל אלה הסתכלו עלי והוציאו לשון. סובבתי את הקוף כך שיסתכל לכיוון של אריאל, ובצעתי מעט בשר מהארמדיל המעושן שנח לצדו.
שבועיים לאחר מכן חזרתי לשם, הפעם בגפי. הוואוראנים קיבלו אותי כבן בית. גרתי בבקתה הצמודה לבקתה של דיומה ולא שכחתי להביא לה מתנות: סבון גוף וסבון כביסה. אט אט התיידדתי עם בני הכפר, והתחלתי להתרגל למראה החיצוני שלהם, שנראה לי כל כך מאיים בתחילה.
לאחר ששהיתי בכפר כחודש יצאתי עם אווה, אחד מבני המקום שעימו התיידדתי במיוחד, לצוד וללקט צמחי מרפא. ברגע של גילוי לב סיפרתי לו כמה נבהלתי מצורתם החיצונית בפעם הראשונה שראיתי אותם. "דנדן", הוא ענה לי, "לא היה לי נעים לספר לך, אבל דע לך שברגע הראשון שראינו אותך כל כך נבהלנו. זה היה נורא. אתה נראה כל כך מפחיד". הווהראנים כולם נמוכי קומה, בעלי שיער שחור חלק, אף פחוס ועיניים מלוכסנות כהות וגוף חלק משיער. אדם שגובהו כמעט שני מטרים, בעל אף ארוך, עיניים בהירות, תלתלים ארוכים וזקן הוא בהחלט תופעה מפחידה עבורם.

כולי אוזן
הקשר הממשי הראשון בין האדם הלבן והוואוראנים נוצר לפני כ-35 שנה. מיסיונר-טייס בשם ג'ים, שידע כי איש מהמיסיונרים שחדר לאזור האווקאס לא חזר בחיים, פיתח שיטה להתקרב אל בני השבט. הוא שלשל דלי ממטוסו הקל וטס במעגלים, כך שהדלי כמעט לא זז ממקומו. בדלי היו מתנות לילידים העירומים, שהסתובבו למטה. הם מילאו אותו בתמורה בבשר ציד. תקשורת זו נמשכה כמה ימים, עד שהחליט ג'ים כי הגיע הזמן לנחות.
הוא נחת, פגש כמה אווקאסים, החליף מתנות וחיוכים ולמחרת חזר עם ארבעה מיסיונרים נוספים. האווקאס הרגו את כולם בחניתות. מיותר לציין כי גרסאות המיסיונרים והווקאס לגבי סיבות הקטל שונות לחלוטין.
המשך הסיפור הוא החלק האהוב על המיסיונרים. רחל, אחותו של ג'ים, יצרה קשר עם בחורה צעירה בשם דיומה, והראנית שנמלטה מאזור השבט בעקבות מלחמות הדמים עם שבט הקצ'ואה. המיסיון אימץ את דיומה, ובתמורה היא לימדה את רחל את שפת הוואוראנים. לאחר כשלוש שנים חזרה דיומה ליער, כדי להכשיר את המקום והלבבות לקראת בואה של רחל. זמן קצר לאחר מכן הגיעה רחל המיסיונרית. באותו מקום שבו התיישבה לראשונה, הוקמו גם בקתות הכפר הוואוראני הראשון פונטיאני, שאליו הגעתי 30 שנים לאחר מכן.
כיום חיות בכפר כ-40 משפחות, רובן והראניות ומיעוטן קצ'ואניות. רחל, בשנות ה-80 לחייה, עדיין מתגוררת בכפר תקופות שונות בשנה. כשהגעתי לכפר לראשונה, שימשה עדיין דיומה כראש הכפר. כיום עברה המנהיגות בשבט לצעירים (כאלה שגילם מתחת ל-35), והיא נחשבת למעין אימא גדולה.
במהלך סיורי בין 16 הקהילות הוואוראניות (שאינן מסומנות בשום מפה, מלבד זו שהכנו במהלך הפרויקט), השתמשתי בסירות קאנו, ברפסודות, במטוסים קלים, אבל בעיקר צעדתי. קבוצות הוואוראנים חיות על פני שטח נרחב (בערך כשטחו של הנגב), ללא קשר עם העולם החיצון.
אנשי השבט נישאים בינם לבין עצמם. לא נערך שום טקס והסימן היחיד להתקשרות בין גבר ואישה הוא בניית בקתה משותפת וחיים יחד. גבר יכול לחיות עם יותר מאישה אחת. בגלל מיעוט בני השבט התקשרויות זוגיות רבות נעשות בתוך המשפחה המורחבת. התוצאה: מקרים רבים של פגמים גנטיים כפיגור שכלי ועיוותים בכפות הרגליים והידיים. שיעור הילידים בעלי אצבע שישית בכפות הידיים והרגליים גבוה יחסית, ובכפרים מסוימים הוא מגיע לעשרה אחוזים. ילד והראני סיפר לי פעם שאכל שישה פירות והראה לי שמספר הפירות הוא כמספר אצבעות ידו.
עד לפני זמן לא רב נהגו בני הוואוראני לרצוע חורי ענק בתנוכי האוזניים שלהם, מה שהפך את אוזניהם לענקיות. יום אחד ביקשה אחת מנשות הכפר רשות לראות את האוזניים שלי. היא הסיטה את שערותי, הסתכלה באוזני והיא וחמש חברותיה פרצו בצחוק. הן לא תיארו לעצמן שלאיש כל כך גדול יכולות להיות אוזניים כל כך קטנות.
המיסיון, שפעיל באזור זה של אקוודור כ- 30 שנה, הצליח להפוך רק חלק קטן מהוואוראנים לנוצרים. אלה שלא התנצרו עדיין מאמינים באל אחד, בלתי נראה, שברא את כל הג'ונגל, הכולל, מבחינתם, את העולם כולו. כששאלתי את אווה איך הם עובדים את האל, ענה לי: "אלוהים הוא גיבור גדול וכל יכול. הוא לא צריך שאנשים כמונו יתפללו או יעבדו אותו. אם היה רוצה לדבר איתנו הוא לא היה צריך להשתמש במיסיונרים. הוא יכול היה לדבר איתנו ישירות".
מבין שוכני יער הגשם נחשבים הוואוראנים לאנשי השטח הטובים ביותר. ההיכרות שלהם עם סביבתם הבוטאנית מדהימה. עד לפני כמה שנים חיו בני השבט כחברה של ציידים-לקטים. חלקם חיים כך עד היום. את חומרי הגלם לבנייה ומזון הם מוצאים, עדיין, ביער. הם ישנים בערסלים עשויים סיבים של עלים צעירים מדקל הצ'מבירה. מסיבים אלה הם מכינים גם סל נשיאה, שבו הם אוספים פקעות, שורשים ופירות, ומתנות אחרות שמספק הג'ונגל. שאר מזונם כולל בשר ציד ודגים.
למעשה הם מגדלים רק שני מיני צמחים למאכל: פלטנו, זן של בננה לבישול ויוקה, פקעת עמילנית המזכירה תפוח אדמה, ומשמשת למאכל ולהכנת צ'יצ'ה (השיכר המקומי). הווהארני מכינים את הצ'יצה באופן שונה משבטים אחרים. האישה הווהראנית מבשלת את היוקה וכותשת אותה למחית בקערת עץ גדולה. תוך כדי מעיכת היוקה היא מכניסה לפיה כמויות גדולות מן הצמח, לועסת היטב ויורקת חזרה לכלי. האינזימים שברוק מתחילים את פירוק העמילן ומזרזים את התסיסה ואת ייצור האלכוהול בצ'יצ'ה. אישה שלעיסתה ויריקתה טובות, נחשבת לאישה מוצלחת.
לוואוראנים יש רק חג אחד בשנה: חג הבשלת פירות הצ'ונטה, הפרי האהוב עליהם ביותר. הצ'יצ'ה הטובה ביותר נעשית אף היא מפירות הצ'ונטה, אותם יש לבשל וללעוס זמן ממושך יחסית. "עד שייראו כמו שלשול של תינוק", הסביר לי אחד מהם. בחגיגות הצ'ונטה רוקדים הגברים כשרק שרוך למותניהם, ואליו קשורה עורלתם. תוך כדי ריקוד הם נושפים בקנה חלול. הנשים והנערות משליכות תפרחות של וונטו, צמח צורב ממשפחת הסרפדיים, אל אזור המפשעה של הגברים. הצריבה אולי כואבת מאוד, אבל כולם נראים מאושרים ושמחים.

רעל המומחים
הוואוראנים הם ציידים ודייגים מעולים. כפתיון לדיג דגים קטנים הם משתמשים בעיקר בצמחים רעילים. דגים גדולים יותר הם לוכדים בעזרת חניתות, קרסים, רשתות ומלכודות.
את עיקר החלבון שצורכים הוואוראנים הם מקבלים מבשר בעלי חיים. חיות גדולות, כמו טפיר או פקרי, ניצודות בעזרת חניתות, עשויות מדקל הצ'ונטה. בעלי חיים קטנים יותר כמו קופים, ציפורים, תוכים, עצלנים ניצודים בעזרת קנה נשיפה.
זהו קנה באורך כארבעה מטרים, שקדח עגול ומדויק כמו בקנה רובים, עובר בו מקצה לקצה. בקנה הזה משחילים חץ, מעין קיסם באורך 40 סנטימטרים, שקצהו משוח ברעל הקוררה. את הרעל מכינים ממטפס המצוי באחד היערות בסביבה. מבשלים אותו במשך כמה שעות, עד שנותרת מעין זפת סמיכה, שאותה מורחים על ראש החץ. כשהם מבחינים בבעל חיים הם נושפים בקנה והחץ הרעיל, הפוגע בחיה, משתק אותה ומאפשר להם לתפוס אותה ולהכניסה לסיר.
הכנת כלי הציד הזה מורכבת מאוד. כדי לקדוח חור ארוך ומדויק בקנה מכין הצייד שני מוטות ישרים, ובעזרת אבן חדה הוא משייף בשניהם תעלה שצורתה חצי גליל. את שני החצאים הוא מצמיד זה לזה ומדביק בדבק דבורים (פרופוליס). במשך יום יומיים הוא מעביר בנקב שבין החצאים חוטר, עד שהוא מקבל צורה עגולה מושלמת.
רעל הקוררה, כפי שהוא מוכר לקוראי אגתה כריסטי, הוא רעל קטלני במיוחד. בספריה של כריסטי הוא מסוגל להרוג מיד גם אם שמים אותו על שריטה קלה. המציאות היא קצת פחות קטלנית: הרעל מתחיל להשפיע אחרי שלוש דקות בערך וגורם לשיתוק בנקודת החיבור שבין העצב לשריר. אם נפגעו שרירי הנשימה, החיה מתה מחנק.
למרות שלחלק מבני השבט יש כבר רובי ציד, הוואוראנים טוענים ששום כלי נשק אינו משתווה לקנה הנשיפה. הקנה אינו מרעיש ולכן אינו מבריח את החיות. הוא אינו עולה כסף ואינו גורם לחיה התכווצות שרירים לא רצונית, הנגרמת לעתים כשהיא נפגעת מכדור רובה. קוף עכביש, למשל, שנורה בעזרת רובה ציד ושריריו המתכווצים הותירו אותו על ענף בגובה 40 מטרים, הוא בדרך כלל ציד אבוד. רעל הקוררה, לעומת זאת, מרפה את שרירי החיה, כך שהיא צונחת מצמרות העצים אל אדמת היער.

הטאגאריס
חלק מבני השבט עדיין אינם מתגוררים בכפרים או בבקתות קבע אלא נודדים ביערות. קבוצת נוודים זו נקראת טאגאריס, ושם מנהיגה טאגה. המיסיונרים, אנשי חברות הנפט, חוקרים, אנשי שבטים אחרים, כולם מנסים ל"צוד" אותם, כל אחד משיקוליו שלו.
מערכת היחסים בין הוואוארנים המבויתים ואחיהם הפראים מורכבת מאוד. הטאגאריס חוטפים מדי פעם בחורות מקרב אחיהם המבויתים. הן מצטרפות לקבוצתם, וכך נוצרת קרבת משפחה בין בני השבט הפראים למבויתים. בלי קשר לזיווגים אלה מתבייתים חלק מבני השבט הפראים, מדי פעם, ומצטרפים לכפרים. למרות שהם מתקבלים בכפרים אלה, בני הוואוארני נוהגים בטאגאריס, בדרך כלל, בחשדנות. נראה שהדבר משקף את קשיי בני הכפרים להתבונן בבבואתם העצמית, כפי שהיא משתקפת בבני שבטם הפראים.
בבה, ראש אחד מכפרי הוואוראני, נחשב לרודף טאגאריס ידוע. באחד מסיוריו ביער נתקל בקבוצה של שמונה טאגאריס. בגלל מפגשי העבר הבלתי נעימים עימו, נפוצה החבורה לכל עבר. הם הותירו אחריהם את רוב חפציהם ונערה צעירה כבת 13. בבה לקח אותה לכפרו, הממוקם ליד אחד מקידוחי הנפט, והבחורה הכלואה הפכה לאטראקציה באזור.
רק לאחר לחץ ממושך של הסובבים אותו (ביניהם אני), החליט בבה לשחרר את הניצודה. הוא הלביש אותה בבגדים ויחד עם כמה מאנשיו יצא לשחרר אותה באזור שבו נודדים בני הטאגאריס. לאחר השחרור, בעודם עושים את דרכם חזרה, נתקל אחד מהם במארב של טאגאריס. חנית ענקית הושלכה לעברו, חדרה דרך בטנו ויצאה ממותנו השמאלית. במשך שלושה ימים התקדם לאטו ביער עד שהגיע חזרה אל הכפר, כשהוא חובק בשתי ידיו את החנית: ארבעה מטרים וחצי אורכה, ועשרה קילוגרמים משקלה. הפצוע מת מפצעיו ובבה הבטיח לנקום את דמו.

השפעת האדם הלבן
השפעת האדם הלבן, שהגיע לאזור בגלל קידוחי הנפט, נותנת יותר ויותר את אותותיה. חלק מצעירי השבט מחפשים עבודה אצל חברות הנפט, המחויבות בחוזיהן לעזור לוואוראנים. האדם הלבן הביא לשבט רובי ציד, מנועים לסירות, בגדים ותופעות ראשונות של שכרות.
הטאגאריס חיים עדיין בדרך המסורתית. מנהיגם טאגה החליט, לאחר המגע הראשון עם המיסיון, שאינו רוצה לקשור קשר עם האדם הלבן. הוא מעדיף את הנדודים הקשים ביער ואת חירותו, על פני בקתה נוחה ומנוע לסירת הקאנו הכרוכים, לפי תפיסתו, בשיעבוד לאדם הלבן.
קל להניח שהשילוב בין פעולת המיסיון, פעולת החברות הקודחות נפט ומדיניות ממשלת אקוודור יביאו לכך שבעוד כמה שנים ילמדו כל ילדי הוואוראנים בבתי ספר, ידברו ספרדית וישכחו חלק מידע אבותיהם על הג'ונגל. אנחנו, בעבודתנו, לא התיימרנו לעצור את הבלתי ניתן לעצירה. ניסינו רק להציל מזקני השבט את הידע, שעדיין קיים, רגע לפני שיאבד לחלוטין.

מתוך הסרט "יערות הגשם" – דנדן בולוטין – פרק 2

לקריאה נוספת:

אקוודור: ביערות הגשם עם מטפס הנשמות
אקוודור: ביערות הגשם עם מטפס הנשמות
דנדן בולוטין
חמש שנים עשה דנדן בולוטין ביערות הגשם באקוודור במסגרת מחקר אתנו־בוטני על צמחי מרפא. כל אותו זמן התעקש לשמור על זהותו כחוקר מערבי, וסירב להשתתף בטקס האָיָה וָואסקָה, טקס החניכה של השמאן, הכולל שימוש בצמחי הזיה.

הפוסט אקוודור: בחברת בני הוואוראני הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%95%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%99/feed/ 0 בושמנים בנמיביה: עקשנות של אנשים עדיניםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%25a0%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2591%25d7%25a0%25d7%259e%25d7%2599%25d7%2591%25d7%2599%25d7%2594-%25d7%25a2%25d7%25a7%25d7%25a9%25d7%25a0%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%25a9%25d7%259c-%25d7%2590%25d7%25a0%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a2%25d7%2593%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99/#respond Mon, 22 Apr 2013 15:43:59 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99/למרות שרבים שמעו עליהם, רק מעטים פגשו בושמנים, ביקרו בכפריהם ויצאו איתם לציד. אחת הקבוצות האנושיות המפורסמות ביותר באפריקה ובעולם חיה בהרמוניה מושלמת עם הסביבה, משמרת, למרות גודלה הזעיר, תרבות ומנהגים ייחודיים ומטפחת מסורת מפוארת של אגדות.
דנדן בולוטין עמד בראש משלחת של מסע אחר שיצאה למפגש נדיר עם הבושמנים.

הפוסט בושמנים בנמיביה: עקשנות של אנשים עדינים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
"איך נוצרו הכוכבים? ובכן, לילה אחד הלכה לה בושמנית צעירה במדבר, כשבידה לפיד קש בוער להאיר את דרכה. לפתע נשמעה סמוך לה שאגת אריה. היא נבהלה כל כך, עד שזרקה את הלפיד מעלה. הגיצים התפזרו והפכו לכוכבים שאנו רואים בשמים. והעננים? העננים הם נשמות המתים, המטיילות בשמים להנאתן". הזקן הבושמני השתתק, לשונות האש של המדורה הקטנה טיפסו מעלה, ואני הבטתי בשמים זרועי הכוכבים של מדבר קלהארי.
סביב המדורה ישבו איתנו כמה עשרות בושמנים. ארבעה גברים קמו לפתע ממקומם והתקדמו בצעדים קטנים, תוך כדי רקיעה ברגליהם. קצב תנועתם היה אחיד. הם הקיפו את האש במעגל, כשכל רוקד סובב סביב עצמו כסביבון. מחיאות כפיים ליוו אותם, ומדי פעם הצטרפו אנשים נוספים למעגל הרוקדים. היתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי את הריקוד הבושמני עליו שמעתי רבות כל כך.
נמיביה היא מדינת ענק, כ־800,000 קילומטרים רבועים (בערך פי 40 משטחה של מדינת ישראל), וחיות בה אוכלוסיות אנושיות מגוונות. אחת הקבוצות המסקרנות והנודעות ביותר היא זו של הבושמנים. לא מעט תרם לפרסום שמם הסרט "האלים משתוללים", שאולי לא עשה עימם צדק, אבל פרסם את דבר קיומם בעולם.
משמעות השם "בושמנים" באנגלית "אנשי הסבך" (BUSH MEN), וזהו למעשה שם כללי שהעניקו הלבנים שהגיעו לאפריקה הדרומית לשבטים השונים שחיו באיזור. בהדרגה, השתנה הרכב האוכלוסייה בחלק זה של היבשת, כשעוד ועוד שבטים הגיעו מצפון. מהשבטים המקוריים שחיו באיזור הקלהארי של נמיביה ובוצואנה, שנקראו בושמנים, נותרו ארבע קבוצות: בראקואנה
(BARACUENA), היקונג (HICUNG), ואסיקלה (VASIQUELA) וזונווה
(ZUNWA), אותו מבטאים בני המקום כ"זונקווה", הנקראים גם קאנג וסאן.
בסך הכל, מונים היום שבטי הבושמנים יחד כ־20,000 איש (יש חוקרים הטוענים כי מספרם מגיע ל־55,000). הזונקווה – "האנשים האמיתיים" – הם היחידים המשמרים חלק ניכר מאורח החיים המסורתי. הם מתקיימים מציד ומלקט, אך רובם אינם נודדים כבעבר. מספרם מגיע לכ־2,500 איש בלבד, ורובם מתגוררים בעומק הקלהארי, בגבול בין בוצואנה לנמיביה, באיזור המכונה בושמנלנד. על יחסם לשבטים הבושמניים האחרים מעידים הכינויים שהעניקו להם: "בושמנים רגילים" או "סתם בושמנים".

האנשים העדינים
בושמנלנד שוכנת בלב הקלהארי, המשתרע על כשני מיליון קילומטרים רבועים ומגיע עד דרום זאיר. המרחב הזה אמנם מתואר כמדבר, אך בושמנלנד ואזורים נוספים בו אינם מדבריים באופן מובהק ונהנים מ־250 עד 400 מילימטרים גשם בשנה. במקומות אלה מכוסה רוב השטח בצמחייה רב־שנתית, בעיקר עצים ושיחים. הגשמים בבושמנלנד יורדים רק בקיץ, בין דצמבר למארס, וכמותם אינה קבועה; לעיתים כמה מאות מילימטרים ולעיתים פחות מ־50 מילימטרים.
נכנסנו, משלחת של שמונה אנשים, לילך, דניאלה, עדי, נגה, רז, דוד, ארז ואני לעומק הקלהארי במשאית מסוג יונימוג, שהתאימו ארז וערן (שנשאר בארץ) לצרכינו, והגענו לעיירה היחידה באיזור – צומקווה. היו בה כמה בקתות, מרפאה של "חיל השלום" וכנסייה, אותה ניהל כומר מדרום־אפריקה. שם פגשנו את השחקן הראשי ב"האלים משתוללים". הסרט ממחיש את ההתמודדות הקשה עם החיים המודרניים של בני שבט נידח באפריקה, לאחר שנוסע במטוס קל מטיל לאזורם באקראי בקבוק ריק של קוקה קולה. הסרט המצחיק מאוד אמנם התכוון להתריע מפני פגיעה בתרבויות אחרות, אבל השחקן הראשי לא התאושש עדיין מהפגישה עם הסרט והחיים המערביים. הוא עזב את כפרו, עבר להתגורר בעיירה, הפסיק לצאת לציד, ואת זמנו הוא מבלה בשתיית משקאות אלכוהוליים.
יחד עם זאת, "הכוכב" לשעבר אינו בן זונקווה טיפוסי. רוב בני שבטו חיים עדיין בכפרים ושומרים על דרך חייהם המסורתית. רצינו להגיע לכפרים האלה ולפגוש בושמנים החיים כפי שחיו אבותיהם. רכשנו מפה מפורטת של האיזור, שכרנו שני מורי דרך צעירים בני השבט, דאם וצ'ונה, ששימשו לנו גם כמתורגמנים, והמשכנו מזרחה לעומק הקלהארי.
ההתקדמות היתה איטית. החול היה רך וטובעני, והמשאית איימה לשקוע. בקטעים מסוימים נאלצנו להוציא אוויר מהגלגלים, כדי להמשיך הלאה. הקמנו את המחנה שלנו סמוך לעץ באובב (Adansonia digitata) ענק עם גזע חלול, שהתרומם מעל המשאית שלנו. בחלל  הגזע הקמנו את המקלחת. מדי בוקר יצאנו לבקר כפר בושמני או שניים, ופגשנו את זקני הכפר שחלקו איתנו את הידע הרב שצברו על צמחי מאכל ומרפא. מדי ערב ליקטנו עצים יבשים למדורה, בעיקר ענפי עץ העופרת (LEAD WOOD, Combretum lmberbe), הבוערים במשך שעות רבות, ועל הגחלים אפינו לחם ולפעמים גם עוגות. לילות החורף בקלהארי קרים, אבל פיצו על כך שקיעות עוצרות נשימה.
בעיירה צומקווה אמרו לנו שבבושמנלנד אין גנבים, ומעולם לא נגנב כאן דבר. כדי להבטיח שלא נופתע, השארנו שומר על המחנה. ביום הראשון, לפני שיצאנו לדרך, הצבענו על המזון והשתייה שלנו והצענו לו לקחת מהם כרצונו. הוא הביט בנו ממרומי הענף עליו ישב וחייך. כשחזרנו בערב ישב השומר על אותו ענף. הוא לא נגע במזון ובשתייה. זו היתה הפעם הראשונה בה נוכחנו עד כמה הכינוי "האנשים העדינים" הולם את הבושמנים. בכל תקופת שהותי איתם לא שמעתי אפילו בושמן אחד מרים את קולו.
לא רק נוהגם של הבושמנים עדין, אלא גם מבנה גופם. גובהם הממוצע הוא 1.55 מטרים; מבנה גופם צנום במיוחד, והמשקל הסגולי של עצמותיהם נמוך בכ־15 עד 20 אחוזים מעצמות אדם לבן. כשעזרתי בפעם הראשונה לבושמן זקן לעלות למשאית שלנו, נדהמתי לגלות כמה קל גופו; משקלו היה כ־40 קילוגרם. מבחינה גנטית, הם הקרובים ביותר לאב הקדמון של מרבית שבטי אפריקה. שערם מתולתל מאוד, עיניהם מלוכסנות מעט, וצבע עורם מזכיר מונגולים דווקא.
למרות עדינותם וביישנותם, הם אינם שתקנים. אהבתי לשמוע אותם מדברים ביניהם. בשפת הזונקווה יש כ־20 צלילים שונים, הנשמעים לאוזן בלתי אמונה כמו צקצוקים. כשנראה היה לי שהצלחתי להבחין בחמישה צקצוקים שונים, והפגנתי את "כשרוני", עוררתי בעיקר פרצי גיחוך וצחוק. את שם השבט, למשל, יש לבטא בערך כך: זונ (ZUN), צקצוק שנעשה על ידי הצמדת הלשון לחך ודומה לצליל ק, ורק אז ווה (WA). ולכן שמם זונקווה.

בעקבות המים
נסענו לכפר מרוחק בשם גימסה (GIMSA). כשהתקרבנו, נדהמנו לראות את התושבים השלווים רצים לקראתנו בהתרגשות. כולם דיברו יחד ובמהירות, ודאם הזדרז לתרגם לנו: פיל ענק, שחיפש מים, הגיע לכפר לאחר שהריח את המים במתקן השאיבה הסולארי שבנתה עבורם ממשלת נמיביה. הוא לא שתה, אבל עקר את הצינורות מהבאר, ולאחר שגרם נזק הלך לדרכו והותיר את הכפר בלא מים.
כשהתקינה ממשלת נמיביה את המשאבות הללו, לא טרחה ללמד את התושבים לתקן אותן במקרה הצורך. בכלל, קשה מאוד להסתגל לאמצעים טכנולוגיים חדשים, בעיקר מתקשים בכך אנשים שמרבית חייהם הטכנולוגיה זרה להם. נחלצנו לעזרתם, ולאחר שעת עבודה שילשלנו את המשאבה לתוך הבאר, טיפסנו על מגדל המים הגבוה, ולאחר כעשר דקות מילאו המים את המיכל שהתרוקן.
ממרומי מגדל המים נראה הקלהארי שונה; מישור אינסופי של חול ושיחים, ופה ושם כפר בושמני קטן, שנראה כמצויר. וכל הנוף הזה הקרין בעיקר שקט. נשמע רק רחש המים הזורמים למיכל.
המים הזורמים במיכל הם תופעה חדשה בכפרים הבושמניים. עד לא מזמן נאלצו הבושמנים להתמודד בכוחות עצמם עם המחסור במים. זאת הסיבה לכך שחלק חשוב במסורת שלהם כרוך בחיפוש אחר מים. בסוף העונה הגשומה נהגו בני השבט לאגור מים בקליפות של ביצי יען, לאחר שהביצים רוקנו מתוכנן והפכו למעין מכלים, ולטמון אותם באדמה לשעת מחסור. במהלך נדודיהם הארוכים הם לוקחים עימם גם היום מים בתוך מיכל, העשוי מקיבה של בעלי חיים שונים, בעיקר בקיבת הג'ירפה. ננה, בושמני שפגשתי באחד הכפרים, סיפר כי הצעירים לוקחים איתם קיבת ג'ירפה אפילו כשהם יוצאים לצעדה קצרה. הוא אמר זאת בבוז, והוסיף שהנוער פשוט אינו מסוגל להתמודד עם תנאי השטח.
השינוי שחל בנוער הוא, כמובן, תוצאה של פיתוח. ממשלת נמיביה קודחת לאחרונה בארות מים ומתקינה משאבות רוח או משאבות סולאריות ליד כל כפר. בגלל מבנהו הגיאולוגי המיוחד של הקלהארי מפלס מי התהום גבוה, ויש לקדוח לעומק של חמישה עד עשרה מטרים בלבד כדי להגיע אליהם.
לאחר שתיקנו את מתקן המים ושתינו לרוויה, התפנינו ליהנות מקבלת הפנים החגיגית שכללה שירה, נגינה וריקודים. בכפר זה רכשנו מזכרות: נרתיק בושם עשוי משריון צב, ובתוכו בושם העשוי מתערובת של צמחים ארומטיים; סכין תוצרת בית, כלי ציד, כולל חיצי עצם וחיצים מורעלים, ותכשיטים מעוטרים בחרוזים העשויים מביצי יען. חלק ניכר מעבודות היד של הבושמנים מעוטר היום בחרוזי פלסטיק צבעוניים. אזכור לעיטורי הפלסטיק הופיע כבר במאמר חלוצי שפורסם על הבושמנים ב־1956, והם תוארו שם כ"עבודה בושמנית טיפוסית".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נמיביה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אומנות הציד
כלכלתם של הבושמנים מבוססת על ציד ולקט. בשר הציד מהווה כ־20 עד 40 אחוזים ממזונם, שיעור גבוה יחסית, אך לא גבוה כל כך בהתחשב במוניטין שיצאו להם כציידים. למעשה, רוב מזונם בא להם מהצומח.
הציד בקלהארי אינו פשוט, וכדי לצוד נדרשת מיומנות רבה. הנערים לומדים את אומנות הציד מאבותיהם ומצטרפים אליהם למסעותיהם בגיל צעיר. "הרגע המרגש ביותר לכל ילד הוא כאשר הוא קוטל חיה גדולה", סיפר לי דאם. כשנער הורג חיה ממין זכר בפעם הראשונה, עליו לקטול אותה מצידה הימני, ואם זו נקבה – עליו לעשות זאת מצידה השמאלי. דבר זה מבטיח כי יהיה בבגרותו צייד גדול. הציד הוא עניין לגברים בלבד. גבר שאינו צד נחשב לילדותי, ואף אשה לא תסכים להתחבר אליו. הנשים מופקדות על לקט הצמחים, אך הן זוכות לעזרת הגברים החוזרים ממסעות הציד עם מינים רבים של צמחי מאכל.
לציד יוצאים בני השבט בחבורות קטנות. הם מצוידים בחניתות, אבל הקשת והחיצים הם כלי נשקם העיקרי. לכל אשפת חיצים מצורף שרף המשמש לתיקונים וזוג מקלות מענפי עץ מרולה (MARRULA, Sclerocarya caffra), באמצעותם מדליקים הבושמנים אש. הציידים תרים אחר עקבות בעלי החיים וסימנים אחרים המצביעים על נוכחותם. לפעמים, הם נאלצים ללכת בין עשרה ל־30 קילומטרים ביום כדי למצוא בעל חיים, לעיתים לשווא. כשהם מאתרים את החיה, הם אינם מתנפלים עליה, אלא מחשבים את כיוון הרוח, הטמפרטורה ועמדת שאר בעלי החיים בעדר, כדי שיוכלו להתגנב אליה בחשאי. בשלב זה התקשורת בין הציידים מועטת, והיא נעשית בשפת סימנים. כשהם בטוחים שהחיה לא תחוש בהם, הם מתקרבים ויורים בה חיצים מורעלים. הבושמנים אינם מסתפקים בחיות קטנות, אלא צדים גם חיות גדולות כמו קודו וג'ירפה. הם אינם צדים פילים ואריות.
על החיצים מורחים רעל שמפיקים מזחל הנמצא סמוך לשיח צ'ו
( Commiphora,XO africana) או על ענפיו. כמות רעל לחץ אחד מפיקים מחמישה זחלים. בעונה היבשה מסתתרים הזחלים באדמה ויש לחפור סביב השיח עד לעומק של כ־80 סנטימטרים כדי למצוא אותם.
כדי להדביק את הרעל לחץ מורחים עליו קודם מעט חומר אותו מפיקים מצמח קוצני שהבושמנים מכנים "החותנת". הצמח זכה לשמו, הסביר לי דאם, "בגלל שכמו החותנת, הוא דוקר אותך ואחר כך מדביק אותך". כדי להפיק את הדבק לועסים את הצמח ומורחים את העיסה על ראש החץ. לאחר מכן מייבשים את ראש החץ באש, והכיסוי הופך למעין גומי דביק. עליו מורחים את הרעל. זהו רעל קטלני חסר מרפא, אך לעיתים הוא אינו ממית את החיה מיד, והציידים נאלצים לעקוב אחריה כמה שעות או אפילו כמה ימים.
היציאה לציד בחברת הבושמנים היתה אחת החוויות הנפלאות, על אף שהמסע הסתיים בלקט צמחים בלבד. במהלך הציד החל להתפתח ויכוח בין שני ציידים, בנוגע לזמן המדויק שבו עבר באיזור קודו צעיר. האחד אמר לפני חמישה ימים, ואילו השני טען כי הדבר היה לפני שישה ימים. אגב כך הצביע צייד שלישי על שני עלים שהיו על הקרקע – שנראו בעיני כמו יתר הצמחים – וקרא קריאת התפעלות. מיד כרעו כולם והחלו חופרים בשקדנות. הם הוציאו פקעת שמשקלה בין שניים לשלושה קילוגרמים ושמחו עליה כמוצאי שלל רב. כששאלתי על מה השמחה, הוסבר לי כי פקעת זו טעימה מאוד למאכל ויש בה גם כמות גדולה של נוזלים.
כשחוזרים מהציד, דואגים הציידים ראשית כל לבני משפחותיהם. את שאר הבשר וצמחי המאכל מחלקים בין שאר תושבי הכפר. בתנאים הקשים של הקלהארי, העזרה ההדדית היא צורך קיומי.

אומה גדולה
בלילה, ליד המדורה, מתכנסים הגברים ומספרים סיפורי ציד. באחת ההתכנסויות הללו סיפר אחד הזקנים על צייד בושמני שירה חץ מורעל ישר לתוך חדק של פיל והרגו. "אבל", הוסיף המספר, "אותו צייד נפלא מת מזמן, ואי־אפשר לשאול אותו אם זה קרה באמת או שזה סתם סיפור".
"את האש", סיפר אחר, "הבאנו אנחנו לעולם". פעם היתה האש נחלתו של קקני בלבד, ורק הוא ומשפחתו אכלו מזון מבושל. יום אחד הגיע גאונה כדי לבקר את הילדים, והם הציעו לו להצטרף אליהם. מזונם היה כה טעים, שלמחרת הוא חזר כדי לבקש עוד. בתחילה צפה מרחוק וראה אותם משתמשים במקלות האש. אחרי הארוחה ביקש מקקני לתת לו את המקלות, אך קקני סירב. גאונה התרגז, חטף את מקל האש, שבר אותו לחתיכות והעיף אותו כלפי מעלה. השברים נפוצו לכל עבר, ומאז – בכל מקל טמונה אש. "לכן אנו אומה כה גדולה", סיים הזקן את סיפורו.
המזון מצוי, בדרך כלל, בשפע והוא מגוון מאוד. לאור זאת, אין פלא שקשה לשכנע את הבושמנים לעבור לגידולים חקלאיים. "למה לגדל, אם יש בטבע כל כך הרבה אגוזים?" תמה אחד מהם. למעשה, התרבות הבושמנית היא תרבות של פנאי. הבושמני משקיע בממוצע כשלוש־ארבע שעות ביום בלקט ובציד, ובשאר הזמן הוא נח. חקלאות, פירושה ויתור על חיי "המותרות" הללו.
למרות שבכל ביקורי באיזור ראיתי בבתים שפע של פקעות ובשר, יש לבושמנים גם תקופות קשות, שבהן הם מתקשים למצוא מזון. הראיה הטובה לכך היא תפילתם: "עזור לי, ראה אותי, אני רעב, ראה איך אני שולח את הילדים שלי לסבך, תן להם למצוא איזה בעל חיים, אם לא חי אז לפחות מת, הם יביאו אותו הביתה, ואני ומשפחתי נוכל לשרוד עוד יום".
בכל אחד מאזורי בושמנלנד יש טאבו על אכילת חיה איזושהי על ידי חלק מהאוכלוסייה. באחד האזורים, למשל, גברים רשאים לאסוף ביצי יען, אך אסור להם לאוכלן. מזון זה מיועד לילדים ולזקנים.

הזוג הראשון
היה יום קר, רוח דרומית קרה נשבה, איש לא יצא לצוד או ללקט, התכנסנו יחד כדי לשמוע סיפור. "אתה יודע איך נוצר הזוג הראשון בעולם וגם הרווק הראשון?" שאל אותי אחד הנוכחים. לא ידעתי. "פעם" סיפר, "היו בעולם רק גברים. הם צדו למחייתם והיו מאושרים. יום אחד ירה אחד מהם חץ בקודו גדול, הקודו נפצע והצייד עקב אחריו עד שהגיע למקום לא מוכר, איזור הנשים. המקום מצא חן בעיניו והוא נשאר. כך נוצר הזוג הראשון. משלא שב, חשבו חבריו כי נקלע לצרה גדולה ושלחו קבוצת ציידים בעקבותיו. גם הם הגיעו לאיזור הנשים, ונשארו שם. לאחר מספר ימים יצאה משלחת חילוץ נוספת, ואחריה עוד אחת, עד שנותר רק גבר אחד בודד. הוא אמר לעצמו, שאם איש מחבריו לא חזר, נראה שהמקום ההוא מסוכן ביותר והחליט להישאר במקומו. וכך היה לרווק הראשון".
נישואיהם של הבושמנים מונוגמיים, והגבר הוא היוזם את החיזור. הזקנים מספרים שפעם, כדי למנוע מבוכה ולעורר את תשומת ליבה של הבחורה בה חשקו, היו הבחורים יורים בה חץ קטנטן. היום טקס החיזור מנומס יותר. לקראת השקיעה ניגש הבחור המאוהב לבקתת הנערה  ומניח בפתח אשפה ובה חיצים קטנטנים. אם למחרת בבוקר ימצא אותם מונחים עדיין באותו מקום, כדאי לו לנסות את מזלו במקום אחר. אם אשפת החיצים איננה, סימן כי הוא מוזמן להיכנס. לאחר החתונה יכולה אשה לעזוב את בעלה ולחזור להוריה, אם החיים המשותפים אינם לרוחה. אבל מקרים כאלה נדירים מאוד.
הבושמנים, יותר מכל חברה אנושית אחרת שפגשתי, חיים באיזון מושלם עם הטבע. הם אינם מנסים להשתלט עליו, אלא משתלבים בו. בגלל התנאים הקשים של הקלהארי (קשה למצוא מזון ומים לאורך זמן במקום אחד), נהגו הבושמנים עד לא מזמן לנדוד ממקום למקום, לעיתים קילומטרים רבים. מאחר שהאשה אינה יכולה לשאת על ידיה יותר מילד אחד, היא נמנעה מלהרות שוב לפני שילדה הקודם יכול היה ללכת בכוחות עצמו. מאחר שלא היו אמצעי מניעה מודרניים, נקטו אנשי השבט דרכים מסורתיות. כך, למשל, עד היום הם פשוט נמנעים מלקיים יחסי מין במשך תקופות ארוכות, או שהנשים מעסות את שדיהן כדי לגרום בכך לייצור הורמון פרולקטין, המונע ביוץ, ועוד.  על פי נתונים סטטיסטיים במשפחה בושמנית ממוצעת יש, בדרך כלל, שניים עד שלושה ילדים בלבד.
באחד הכפרים ראינו אוהל עשוי משמיכות. ביקשנו רשות והתקרבנו. מסביב למחסה זה התאספו רוב תושבי המקום, ומבין היריעות הציצו בנו שתי עיניים מוקפות בצבע אדום. הפנים הצבועות היו פניה של ילדה, ותחת העיניים התגלה בהדרגה גם חיוך. כיבדתי אותה ואת שאר הנוכחים בממתקים. הילדה היתה מקושטת מכף רגל ועד ראש. כששאלתי מי היא, ומה היא עושה כאן, הוסבר לי שקיבלה  את הווסת הראשונה; כלומר, הפכה לאשה.
במהלך המחזור הראשון מקשטים את הילדה־אשה וצובעים את גופה ופניה באדום. הצבע הזה מופק מקליפות עץ המצוי רק בבוצואנה השכנה, והבושמנים מייבאים אותו משם במיוחד. כל זמן הווסת הראשונה מורחקת הנערה ומבודדת משאר אנשי הכפר, וכשהיא יוצאת מהמחסה המיוחד היא נחשבת לאשה לכל דבר.

רוצים פיתוח
עד היום מתקשים הבושמנים להסתגל לחיים המודרניים. האדם הלבן והשחור דחקו אותם מדרום היבשת. כל זמן שחיו לצד האדם הלבן, נטו לצוד גם את בקרו. בתגובה, קטלו אותם החוואים בהמוניהם, והם נדחקו למדבר קלהארי. הם עדיין מתקשים להבין מדוע נאסר עליהם לצוד פרות, ומדוע הם צריכים למנוע מהאריה לטרוף את הפרות והחזירים שנתנה להם ממשלת נמיביה. "לאריה יש זכות לטרוף, כמו שלנו יש זכות לצוד", הם טוענים.
הבושמנים עוברים עתה שינוי בלתי הפיך. האנתרופולוגים טוענים שעד תחילת המאה הבאה תיעלם צורת חייהם מן העולם.
זמן קצר לאחר שקיבלה נמיביה את עצמאותה, במארס 1990, הוכרז חבל בושמנלנד כאוטונומיה, ובפני הבושמנים עמדו שתי אפשרויות: להכריז על האיזור כשמורת טבע ולהפוך אותה לגורם משיכה לתיירות אקולוגית, או לתת לאיזור לעבור תהליך פיתוח שיביא אותם למאה ה־20. כמו שבטים רבים אחרים, בחרו הבושמנים באפשרות השנייה.
מנסיוני למדתי, שמרבית האנשים בקצוות הנידחים של העולם מעדיפים פיתוח על פני דרכי החיים המסורתיות. לא הם, אלא אנחנו, הגרים בבתי קומות ונוסעים במכוניות חדשות רוצים בדרך כלל להותיר חברות אלה כשהיו. זאת, כדי שנוכל לפעמים לברוח מקופסאות הבטון למקום בו נותר משהו אותנטי: אנשים החיים בהרמוניה עם הטבע.

מפת נמיביה
מפת נמיביה

הפוסט בושמנים בנמיביה: עקשנות של אנשים עדינים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%91%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%9e%d7%99%d7%91%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%99/feed/ 0 שפיצברגן: אי ההרים המחודדיםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a6%d7%91%d7%a8%d7%92%d7%9f-%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%93%d7%93%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a9%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%25a6%25d7%2591%25d7%25a8%25d7%2592%25d7%259f-%25d7%2590%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2594%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2597%25d7%2595%25d7%2593%25d7%2593%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a6%d7%91%d7%a8%d7%92%d7%9f-%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%93%d7%93%d7%99%d7%9d/#respond Sat, 19 May 2012 17:46:20 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a6%d7%91%d7%a8%d7%92%d7%9f-%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%93%d7%93%d7%99%d7%9d/אוכלוסיית הדובים ואיילי הצפון באיי שפיצברגן, מצפון לנורווגיה, גדולה בהרבה מהאוכלוסייה האנושית. ביקור בגן עדן בראשיתי ולא מקולקל

הפוסט שפיצברגן: אי ההרים המחודדים הופיע ראשון במסע אחר

]]>

שטנו בין גושי הקרח שניתקו מפיורד הענק וודפיורדן (Woodfjorden), כשמעל לסיפון הספינה הבחנו בדוב לבן (Thalarctos maritimus), הטורף היבשתי הגדול בעולם, שצבעו כצבע השלג, משליך חתיכות קרח באוויר ושוחה על גבו כאילו הוא בבריכה מחוממת. התקרבנו לאי מופן (Moffen), השייך לארכיפלג סוואלברד (Svalbard), שידוע יותר בשם שפיצברגן (Spitzbergen).

לפתע השמיע צופר הספינה צפירה חזקה. אנשי הצוות הניפו בקבוקי שמפניה צרפתית משובחת, וחילקו את תכולתם בכוסות פלסטיק לכל הנוכחים על הסיפון. חצינו את קו הרוחב שמונים מעלות צפון. נתקדם מעט צפונה, הודיע הקברניט. ואז מי שירצה להמשיך, ייאלץ ללכת ברגל – כאן מתחיל ים הקרח הצפוני.

על חופו של האי מופן זכינו סוף סוף לראות כמה ניבתנים, אותם טורפים ימיים בעלי זוג ניבים עצומים. באנגלית הם נקראים walrus, שילוב של whale ו־horse, כי פעם האמינו שהם הכלאה של לווייתן ושל סוס. ענקי צפון אלה מטפסים בכבדות על חופו הצר והשטוח של האי בעל צורת הבייגלה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד נורווגיה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!


ניבתן בשפיצרברגן. בנוף הקפוא מתקיימים בעלי חיים רבים, כולל דובים לבנים

רק 3,000 תושבים חיים באיי שפיצברגן, ורובם מתגוררים באי הגדול, הקרוי אף הוא שפיצברגן. איתם חיים כאן כ־7,000 דובים לבנים וכעשרת אלפים איילי צפון (Rangifer tarandus) מתת מין אנדמי לארכיפלג, כאלפיים ניבתנים וכן כלבי ים (Phocidae), לווייתנים (Cetacea), שועלי שלג (Alopex lagopus) ושפע עופות ים. כולם פזורים על שטח יבשה של 63 אלף קילומטר רבוע, בערך פי שלושה מישראל, שיותר משישים אחוז ממנו מכוסים קרח עד.

סוואלברד, "חוף קר", מוזכר לראשונה בכתבים איסלנדיים מ־1194. מתחילת המאה ה־15 נערכו כמה הפלגות לאיזור על ידי ציידים, בעיקר ציידי לווייתנים וניבתנים. במאה ה־18 הפך הציד כה מסיבי עד כי היונקים הימיים האלה כמעט נכחדו, ורק בשנת 1950 הוא הופסק.

ציד הלווייתנים נגמר; התקווה הגדולה של תושבי האיים היא פיתוח התיירות האקולוגית. כיום יש בשפיצברגן סופרמרקט, מרכז קניות, אכסניית נוער, בתי מלון והרבה חברות שמתמחות בסיורים אקולוגיים בספינות, ברגל, בסקי או במזחלות כלבים.


פתרון תחבורתי בגרסה מקומית: כלבים מושכים מכונית נטולת מנוע בשבילי האי

בתשעה בפברואר 1920 נחתמה בפריז אמנת שפיצברגן, שהסדירה את הבעלות על הקרקע, ולפיה נורווגיה היא ריבונית האיים. עם זאת כל המדינות שחתמו על האמנה, ובהן רוסיה, צרפת, ארצות הברית ובריטניה, רשאיות להשתמש באיים למטרותיהן, כל עוד לא מדובר בצורכי צבא (לשום מדינה אין צבא באיים, ואסור להקים בו מבנים צבאיים) וכל עוד פעילותן אינה נוגדת את החוק הנורווגי. ב־14 באוגוסט 1925 מימשה נורווגיה את ריבונותה והניפה את דגלה בשפיצברגן.

כיום חתומות על האמנה 42 מדינות. עד 1990 היו מבקרים שרצו לסייר באיים חייבים להוכיח שיש להם אמצעי לינה ואוכל לכל תקופת שהותם. אם לא הוכיחו זאת, הם נשלחו כלאחר כבוד בחזרה למקום שממנו באו.

נוף שפיצברגני. מקור ההכנסה שנותר לתושבי האיים הוא תיירות אקולוגית

חזירייה וחמש פרות
סוואלברד, כשמו כן הוא – קר מאוד, אבל לא תמיד היה האיזור קר עד כדי כך. עדיין ניתן למצוא כאן מאובנים של עצים רחבי עלים, שרידים ליערות קדומים. שרידים אלה הפכו לפחם, שהוא מקור ההכנסה החשוב ביותר של האיים למעט תיירות. כבר ב־1899 היה ייצוא של פחם משפיצברגן, ובמשך הזמן תפסה כריית הפחם את מקום ציד הלווייתנים.

כיום רק נורווגיה ורוסיה כורות כאן פחם. רוב הפחם שכורה המחנה הנורווגי מיועד לתחנתהכוח בעיירה לונגיירבּיין (Longyearbyen). יישוב כורי הפחם הרוסים, ברנצבורג (Barentsburg), משרה אווירת נכאים: 600 גברים, 197 נשים ושישה ילדים חיים במחנה. מרבית הגברים עובדים במכרה, שפועל 24 שעות ביממה ושהטמפרטורה בו מגיעה ל־25 מעלות מתחת לאפס. לנשים אסור להיכנס למכרה. במשך היום מרביתן עוסקות בבישול, והילדים שוהים בגן הילדים. היישוב הרוסי מייצר לעצמו חלק מהמצרכים: יש בו חזירייה עם 500 חזירים לבשר, רפת ובה פר וחמש פרות המניבות יחד כ־25 ליטר חלב ביום, בעיקר עבור הילדים והמנהלים.

הפסגות המחודדות שנתנו לאי את שמו

יש כאן גם חממה לירקות, הצפונית ביותר בעולם וכנראה גם הפחות משתלמת, כשמנורות כספית מחליפות את האור שהשמש אינה מספקת. התפוקה השבועית היא לא יותר מקילוגרם או שניים של מלפפונים ועגבניות. כמות כזאת ודאי שלא מספיקה למאות פועלים. מקור הכנסה נוסף של המחנה הוא התיירות. כל ספינה שעוגנת מתקבלת בברכה, ומדריכה מוסמכת מובילה את הקבוצה ברחבי היישוב, דרך הכיכר המרכזית, שבה מוצב פסל של לנין. עם בוא הספינה נפתח על המזח שוק רוסי, שבו מוכרים סמלים ודגלים רוסיים, בבושקות ושאר מזכרות לתיירים.

בדיחה שפיצברגנית טיפוסית
כדי לסייר בקרחון, לא הרחק מהעיירה לוֹנְגיִירְבּיֵין, עברנו בסופרמרקט ושכרנו רובה ציד להגנה עצמית מפני דובים. מסוכן לצאת ממקומות יישוב ללא נשק. מדי שנה יש כמה היתקלויות עם דובים, שלעתים מסתיימות במות האדם. "אני מניח שאתה יודע להשתמש ברובה", אמר הזבן כשבדק את הדרכון הישראלי שלי, "אז בבקשה אל תהרוג לנו דובים – הם מוגנים".

לאחר חצי שעת הליכה במעלה הגיא, הגענו לקצה הקרחון, שבו שוכנת עיירה קטנה על בתיה הצבעוניים. בדרך עברנו את בית הקולנוע, שמקרין סרט אחת לשבוע ובשאר הימים משמש כמועדון. כשהתרחקנו מהעיירה, שבה ההרגשה שאנחנו בקצה העולם.

בסופו של דבר הגענו לקרחון. בעונה החמה, כאשר הקרחון מתנתק מהפסגה, הוא גולש לאטו, גורף איתו שכבות סלע וקרקע כמו טרקטור ענקי. ממש מתחתיו זורם נחל קטן, שבגדותיו ערימת אבנים וסלעים עצומה. בערימה זו יש גם מאובנים מעולם הצומח: עלים רחבים של עצים, עלי שרכים וצמחים קטנים, המוטבעים בסלעים שהקרחון גרף עימו. מותר לקחת מאובנים משפיצברגן, ויש מבקרים שסוחבים עימם אבנים ענקיות עתירות מאובנים.

גם היום יש בחלקים גדולים של שפיצברגן יער נמוך. עצי הטונדרה באיזור מגיעים לגובה חמישה עד 25 סנטימטרים בלבד. "מה עושה מי שהולך לאיבוד ביער בסוואלברד?", מספרת בדיחה שפיצברגנית טיפוסית, "פשוט נעמד!".


לחצו להגדלה

הפוסט שפיצברגן: אי ההרים המחודדים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a9%d7%a4%d7%99%d7%a6%d7%91%d7%a8%d7%92%d7%9f-%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%93%d7%93%d7%99%d7%9d/feed/ 0 רובינזון קרוזו – מסע בעקבותיוhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%95/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2591%25d7%2599%25d7%25a0%25d7%2596%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%25a7%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2596%25d7%2595-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%25a2-%25d7%2591%25d7%25a2%25d7%25a7%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%2595 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%95/#respond Thu, 16 Feb 2012 11:26:21 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%95/"רובינזון קרוזו", ספרו של דניאל דפו, מבוסס על סיפור אמיתי: קורותיו של הימאי אלכסנדר סלקירק, שחי לבדו יותר מארבע שנים על אי נידח כ־600 קילומטר מחופי צ'ילה. דנדן בולוטין יצא בשליחות "מסע אחר" אל האי רובינזון קרוזו וגילה שהמציאות שונה מכפי שדמיין כילד

הפוסט רובינזון קרוזו – מסע בעקבותיו הופיע ראשון במסע אחר

]]>
המטוס הקטן קרטע כשיכור בין כיסי אוויר, הרבה מתחתינו האוקיינוס השקט, הרבה מאחורינו חופה של צ'ילה, וכל זה לא הפריע לטייס להמשיך לדבר עם חברתו בטלפון הנייד, תוך שהוא מייצב את המטוס הקטן בעזרת רגלו הימנית. היינו רק חמישה: חוץ ממני ומהטייס היו במטוס עוד שניים מתושבי האי רובינזון קרוזו (Robinson Crusoe Island) ועוד טכנאי טלפונים צ'יליאני, שהיה בדרכו להתקין אנטנת טלפון באי. אחרי כשלוש שעות טיסה מערבה מוולפראיסו (Valparaíso) שבחוף הצ'יליאני, מעל לאוקיינוס השקט, הצביע לפתע הטייס על גוש יבשה מתקרב: "הנה האי שלך", אמר וצלל לעברו.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד צ'ילה,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפנטזיה לנסוע לאי בודד, לחיות כמו רובינזון קרוזו, הרחק מהציוויליזציה, מהרעש, מהזיהום, משותפת כנראה להרבה אנשים. תעיד על כך הפופולריות רבת השנים של הספר המפורסם "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו, וז'אנר שלם של ספרים וסרטים רובינזוניים שבא בעקבותיו, מ"משפחת רובינזון השווייצרית" ועד "משפחת רובינזון האנגלית", מ"ילדי האי" ועד "אי הילדים".

פחות ידוע ש"רובינזון קרוזו" מבוסס על מקרה שהתרחש במציאות, וכי עבור אלכסנדר סלקירק (Selkirk) – הימאי הסקוטי רע המזג, שעל קורות חייו נשען דפו בספרו – הפנטזיה היתה דומה יותר לסיוט. ספק אם היה מתנחם בכך ש־200 שנה מאוחר יותר יזכה להיות מונצח בשמו של אי.

מפרץ קמברלנד והיישוב היחיד באי, העיירה סן חואן בטיטה

בעצם, גם כאן לא היה לסלקירק מזל. שלושה איים יש בארכיפלג הקטן חואן פרננדז (Juan Fernandez), הנקרא על שם הימאי הספרדי שגילה אותם בערך ב־1574, במרחק של כ־600 קילומטר מחופי צ'ילה, שלה שייכים האיים. אחת הדרכים להביא תיירים לאי הנידח, ששטחו כ־50 קילומטר רבוע, היא שימור "מורשתו של רובינזון קרוזו". ממשלת צ'ילה זיהתה את הפוטנציאל ושינתה את שמות האיים: לאי הגדול והמיושב קראה "רובינזון קרוזו", ולקטן יותר, הלא מיושב, ניתן השם "סלקירק". שוב ניצח הבדיון את המציאות.

המלח שהיה לפיראט
חוסר המזל ליווה את סלקירק עוד לפני שהגיע לאי הבודד. הוא נולד בשנת 1676 בעיירה לארגו (Largo) שבסקוטלנד. כיום מתייחסים בלארגו לסלקירק בכבוד רב, ואף הציבו לכבודו פסל (לבוש בעורות עיזים), אבל בשעתו הוא נחשב לנער בעייתי ועושה צרות, ואחרי אחת הקטטות שהיה מעורב בהן ברח אל הים, כדי להתחמק מזימון לבית המשפט.

ב־1695 ירד סלקירק לנמל והצטרף לצוות ספינה כנער סיפון, ומכאן העניינים התחילו להתגלגל מעצמם. הוא עבד בכמה ספינות וקודם במהירות, עד
שב־1703 שירת באחת מספינות הצי המלכותי שהפכה לספינת שודדי ים, תופעה מקובלת באותם ימים. אחד ממפקדי הספינה היה הפיראט המפורסם וויליאם דמפייר, ויחד יצאו לפשיטות על אוניות ספרדיות באוקיינוס השקט.

בין סלקירק לרב החובל שלו, סטארדלינג, לא היתה כימיה, בלשון המעטה. יום אחד, בספטמבר 1704, כשעגנה הספינה ליד הארכיפלג חואן פרננדז, פרץ ביניהם ויכוח סוער. סלקירק העריך כי הספינה לא תצליח לעמוד במסע לאנגליה, ואמר לרב החובל ברגע של רתחה שהוא מעדיף להישאר לבדו באי מאשר להמשיך להפליג עימו. סטארדלינג קפץ על המציאה: הוא צייד את סלקירק במצרכי יסוד, רובה מוסקט, סכין, טבק, מצית וספר תנ"ך, ושלח אותו בסירה עם שני ימאים אחרים לאי הגדול מהשלושה, שאז עוד נקרא מאס א־טיארה (Más a Tierra).

רק לאחר שהורד לחוף, קלט סלקירק שרב החובל אכן מתכוון להשאיר אותו באי השומם. הוא נבהל וצעק למלחים שבעצם הוא מעדיף לחזור לספינה. אבל אלה, במצוות רב החובל, "לא שמעו" את צעקותיו. הספינה התרחקה, והוא נותר לבדו באי ארבע שנים וארבעה חודשים. בן דמותו – רובינזון קרוזו – תיאר כך את חוסר האונים: "נמצאתי על אי, ושום יבשה לא נראתה באופק מלבד כמה סלעים במרחק ושני איים קטנים מן האי שלי. הייתי אומלל ומיואש מאוד… נשארתי לבדי על אי בודד ושכוח אל, מוקף ים מכל עברי". אולי היה מנחם את סלקירק לדעת שזמן קצר אחר כך טבעה הספינה, ורוב מלחיה נספו. במקור אחר נטען שהספינה נתפסה בידי הספרדים ומלחיה נלקחו לפרו כשבויים.

כמעט 300 שנה לאחר מכן נחת המטוס הקל שלנו בשדה התעופה של האי, שאינו אלא מנחת מטוסים באמצע שום מקום, ובו ממתין לנוסעים ג'יפ קטן, הלוקח את הבאים למעגן. עולים על סירה, מפליגים לאורך מצוק געשי עד שמגיעים ליישוב היחיד באי, העיירה סן חואן בטיסטה
(San Juan Bautista). באי כולו חיים רק כ־600 תושבים, המתפרנסים בעיקר מדיג ומיצוא של לובסטרים. המין המקומי של הלובסטרים נחשב לטוב בעולם, ומחירו בהתאם.

המערה של רובינזון
דניאל דפו השתמש בסיפור של סלקירק באופן חופשי למדי. בספר – ששמו המקורי הוא "חייו והרפתקאותיו המוזרות והמפתיעות של רובינזון קרוזו איש יורק, ימאי אשר חי שמונה ועשרים שנה, בודד לחלוטין, באי בלתי מיושב ליד חופי אמריקה, מול פי הנהר אורינוקו, לאחר שהוטל על החוף מספינה טרופה, שכל נוסעיה נספו, בצירוף תיאור כיצד נתגלה לבסוף בדרך מוזרה על ידי פיראטים, כתובות בידי עצמו" – היו לא מעט שינויים.

דנדן בולוטין ליד המערה של סלקירק-רובינזון

ראשית, האי הוזז מסביבות צ'ילה בדרום מזרח האוקיינוס השקט לאיזור הים הקריבי שמצפון לוונצואלה. אם זה קרוב ליבשה, אז יכולים להגיע ילידים, וכך זכינו בפריידי (Friday), ששת בתרגום העברי, יליד אסיר תודה שרובינזון הציל מהקניבלים שהגיעו לאי, אשר הפך למשרתו האישי.

בנוסף, דפו האריך את השהות באי מארבע שנים וארבעה חודשים ל־28 שנה. כנחמה העניק הסופר לרובינזון לא רק את ה"פרא" ששת, אלא גם שתי חתולות וכלב, שניצלו אף הם מהספינה שנטרפה. במציאות חי סלקירק כל הזמן לבדו, וגם את חיות המחמד שלו נאלץ לביית בעצמו. הוא ביית כמה חתולי בר שהיו באי – לא רק כדי להפיג את הבדידות, אלא בעיקר כדי להתגונן מנשיכות עכברושים בזמן שישן.

"בלילה השני פחדתי מאוד לישון על החוף", אומר רובינזון בספר. "קיבצתי סביבי את כל החפצים שהבאתי מן האונייה למעין מחסה, וכך ישנתי בחברתם של הכלב והחתולות. אחר כך התברר לי כי לחינם פחדתי. על האי לא היו חיות רעות שהייתי צריך לחשוש מפניהן". במציאות לקח לסלקירק יותר זמן לגלות שהאי אינו מאכלס מפלצות, אלא שפע של כלבי ים, אריות ים, פילי ים ושאר בעלי חיים מעניינים, חלקם ייחודיים לאי.

בגלל החשש מחיות טרף ובשל התקווה למשוך את תשומת ליבה של ספינה שתעבור במקום, הוא לא העז לעזוב את החוף והתקיים על לובסטרים, צדפות ודגים. בשלב מסוים לא היתה לו ברירה, כי לחוף פלשה להקה של מאות אריות ים. הקללה התגלתה כברכה: הוא נאלץ לתור את האי, ובהמשך גילה כמה צמחים אכילים, לפת וצמחי תרבות אחרים, שנשתלו כנראה על ידי ימאים שעברו באיזור, במעין מזווה טבעי. עיקר החלבונים שצרך הגיעו מעיזי בר ששוטטו באי – גם הן, כנראה, שוחררו על ידי אותם ימאים והתרבו באין מפריע. סלקירק צד אותן, ביית אחדות מהן, שתה את חלבן ואכל את בשרן, מעורן הכין בגדים ונעליים, ומהשומן יצר נרות לתאורה. ממש כמו רובינזון קרוזו.

בתחילה הוא צד בעזרת הרובה שהיה ברשותו, אך כשנגמר אבק השרפה נאלץ ללמוד לצוד בידיים. באחד המרדפים אחרי עז בר, נפל ממצוק גבוה וכמעט שנהרג. המקרה יכול היה להסתיים עבורו הרבה יותר גרוע, ואנחנו היינו מפסידים את רובינזון קרוזו. למרבה המזל, סלקירק נפל על העז המסכנה, שריככה את הנפילה, ואיבד את הכרתו למשך יממה. החיים באי הבודד לא היו קלים, אבל נראה כי בסך הכל מצבו הבריאותי היה די טוב, אולי מפני שאורח חייו היה בריא יותר מדרך חייהם של רוב המלחים בים, שזכו לאכול ירקות טריים לעיתים רחוקות בלבד.

אי המטמון
מאז שהייתי ילד, דמיינתי לעצמי את המערה של רובינזון. יום אחרי שהגעתי לאי כבר שכרתי סירה ומיהרתי לעבר המערה. לאחר שיט קצר, נחיתה בחוף סלעי וצעדה של כמה מאות מטרים, הגעתי אליה. כשקראתי את הספר כילד, דמיינתי לעצמי את המערה של רובינזון כהיכל ענקי ומפואר. המערה שניצבה מולי היתה שונה לחלוטין: סתם מערה קטנה בגודל של חדר, שבקירותיה אפשר עדיין לראות את הכוכים שבהם הדליק את הנרות משומן עיזים. נראה לי שסלקירק הסתדר הרבה פחות טוב מבן דמותו הספרותי.

אני, לעומת זאת, התגוררתי בצימר מקסים, וזכיתי לבעלת בית שהיא גם מבשלת נפלאה. היא הגישה לי לארוחות הערב מעדני ים שטופלו ביד אמן. וזה לא היה ההבדל היחיד ביני לבין רובינזון: הוא בנה בעמל רב דוגית קטנה, אני שכרתי סירה והפלגתי לתצפיות באריות הים.

בימים הראשונים שלי באי הייתי האדם היחיד שבא מבחוץ. המקומיים אמנם משתוקקים לתיירים, אבל אלה לא מגיעים בהמוניהם. כעבור כמה ימים הצטרפו עוד שלושה זרים, כולם אמריקאים, שהתגלו כטיפוסים לא שגרתיים.
אחד מהם, יהודי כבן 50, סיפר לי שבנו חגג באחרונה בר מצווה בירושלים. האיש הזה בילה חודשים ארוכים בארכיונים בספרד, התעמק בכתבי יד של שודדי ים ומצא כי באי הוטמן אוצר של זהב. שוויו מוערך כיום ביותר ממיליארד דולר. אולי זאת הסיבה לכך שהוא ביקש ממני לא להזכיר את שמו בכתבה. כדי למצוא את האוצר, הגיע האיש מצויד בגלאי מתכות, ציוד חפירה לגילוי מטמונים ואישור מיוחד לחיפוש אוצרות מטעם ממשלת צ'ילה.

600 התושבים החיים באי מתפרנסים בעיקר מדיג ומיצוא של לובסטרים ענקיים, אנדמיים לאי, מהטובים והיקרים בעולם

באחד מטיולינו המשותפים טיפסנו לנקודת התצפית של סלקירק, כשעה וחצי הליכה במעלה שביל תלול. רוחות עזות נשבו באותו יום, וקרני השמש שהסתננו דרך העננים הכבדים יצרו אווירה מסתורית. עמדנו שם בשתיקה. יכולתי ממש לדמיין את סלקירק מביט למרחק, מחכה לישועה. "במשך כל הזמן הזה הטרידו אותי הרהורים נוגים", אומר רובינזון, "הייתי רחוק מנתיב המסחר, ולא היה סיכוי שאונייה כלשהי תעבור כאן ותציל אותי… שעות הייתי יושב לבדי מול הים ומתבונן באופק". רשות התיירות של האי קבעה בסמוך לנקודת התצפית לוח נחושת גדול, שעליו נכתב: "לנקודה זו עלה הימאי אלכסנדר סלקירק מדי יום במשך ארבע שנים וארבעה חודשים".

באחד הימים ראה סלקירק ספינה מתקרבת ואותת לעברה, אבל היא חלפה מבלי שמישהו מאנשיה הבחין בו. במקרה אחר התקרבה ספינה, ומלחיה זיהו את האותות מהאי. אך משהתקרבה לאי, נבהל סלקירק האנגלי לגלות כי מדובר בספינה ספרדית – שכן הימים היו ימי מלחמה בין אנגליה לספרד. עדיף כבר להישאר באי בודד, חשב, והתחבא בין ענפי עץ גדול. רק בתחילת 1709 זכה לבסוף להינצל על ידי ספינה, הפעם אנגלית, ה"דוכס" (Duke).

לבוש בבגדי עורות העיזים שלו ואחרי ארבע שנים שבהן לא הסתפר או התגלח, נראה סלקירק כפרא. למרבה ההפתעה, אחד הספנים דווקא זיהה אותו: היה זה הפיראט וויליאם דמפייר, מאנשי הספינה שנטשה אותו בשעתו על האי, שניצל מהגורל המר אשר פקד את רוב מלחיה.

למרות השנים הרבות שבילה באי, לא הזדרז סלקירק לחזור לביתו. הוא נשאר עוד שנתיים תמימות על סיפון ה"דוכס" ועבר הרפתקאות רבות נוספות: קרבות עם ספינות ספרדיות, סערות עזות ומסעות ימיים ארוכים. רק ב־1711 חזר לאנגליה, ועד מהרה התפרסם והוזמן למסיבות ולפגישות בחברה הגבוהה – בעיקר בזכותו של המסאי ריצ'רד סטיל, אשר רשם מפיו ב־1713 את כל קורותיו על האי.

על הפרשה נכתבו כמה ספרים, בהם "מסע ימי מסביב לעולם" שכתב וודס רוג'רס, רב החובל שחילץ את סלקירק מהאי, ו"מסע במימי הדרום" של אדוארד קוק. ובכל זאת, את עיקר פרסומו קנה סלקירק בזכות דניאל דפו ו"רובינזון קרוזו" שלו, שמהדורתו הראשונה ראתה אור באוקטובר 1719 ואף פורסמה בהמשכים במלואה ב"לונדון פוסט".

סיפורו של סלקירק יכול היה להסתיים כאן, כשהוא חוזר לכפר הולדתו בסקוטלנד והופך לגיבור ולאיש מכובד. אבל חיי השגרה ביבשה נמאסו עליו במהרה, והוא חזר לשוט. הוא מת על הים ב־1721, כשהיה בן 45. אחרי שבוע באי הגיע זמני לעזוב. המארחת שלי הכינה לי לובסטר ענקי לפרידה. ידידי האמריקאי עדיין לא מצא את מטמון הזהב. עליתי לסירה, משם לג'יפ וממנו למטוס הקל, והשארתי מאחורי את האי הקטן, נעלם אל בין העננים.
___
הציטוטים נלקחו מתרגומו של מוטי ברכאן ל"רובינזון קרוזו", הוצאת כתר. תודת המערכת להוצאת "כתר".

הפוסט רובינזון קרוזו – מסע בעקבותיו הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%96%d7%95%d7%9f-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%a2-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%95/feed/ 0 קמרון – התנדבות במקלט פרימטיםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%93%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%9c%d7%98-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25a7%25d7%259e%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%259f-%25d7%2594%25d7%25aa%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%25a7%25d7%259c%25d7%2598-%25d7%25a4%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259e%25d7%2598%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%93%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%9c%d7%98-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%9d/#respond Mon, 12 Dec 2011 13:07:10 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%93%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%9c%d7%98-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%9d/יערות הגשם בקמרון הולכים ונעלמים, חברות העצים יעילות מתמיד, אנשי השבטים אובדי עצות, ציידי הקופים חוגגים והסחר בגורי גורילות ובאיברים נמשך. במקלט ייחודי לפרימטים ניסה צוות קטן של מתנדבים לתת סיכוי לפיצ'ו, ניינגו וחיות אחרות

הפוסט קמרון – התנדבות במקלט פרימטים הופיע ראשון במסע אחר

]]> בוצה קטנה של גורילות נדדה לאורך נהר ביער הגשם שבדרום קמרון. הקבוצה נעה בזהירות. פולשים חדרו באחרונה ליער – כורתי עצים וציידים. בקבוצה שתי נקבות עם גורים, זכר בוגר, סילבר בק ("כסוף גב"), וכמה צעירים. רחש חשוד. מתוך הסבך התרומם צייד חמוש ברובה ארוך קנה. אחת האמהות, עם גורה צעירה, היתה ערנית במיוחד ונמלטה לעבר מעבה היער. אבל המארב היה מתוכנן היטב. בנתיב המילוט ארב לה צייד נוסף. ירייה נשמעה והאם נפלה. הגורה, בת כמה חודשים, נשארה צמודה לפרוות הגופה. הזכר הדומיננטי שאג בעודו רץ לכיוון הקטל, מנסה להגן בגופו על משפחתו. כדור נוסף, והזכר הענק נפגע בכתף. הוא התרומם והתקדם זועם לעבר הצייד המבוהל. לחיצה על ההדק, וכלום. כדור עקר. הזכר המשיך להתקדם, חושף ניבים ומתופף על חזהו האדיר. מרוב לחץ לא הצליח הצייד לטעון שוב את הרובה. הוא הזיע, ידיו רעדו. פחד מוות בעיניו. שוב ירייה. הזכר הענק התמוטט. חברו של הצייד הגיח מאחור וחיוך של ניצחון על פניו.
הגורה הקטנה הביטה בציידים מבוהלת. הם תחבו אותה צורחת לתוך שק גדול וחשוך. שלל מוצלח: זכר ענק, הרבה בשר וגם כפות ידיים גדולות שיכולות להימכר כמאפרות; נקבה, שבשרה שווה יותר, שכן היא מיניקה; ויש גם בונוס – גורה קטנה, שאולי אפשר למכור אותה לתיירים. לאחר שביתרו את גופות הגורילות הבוגרות עלו הציידים על הקאנו ושטו במורד הנהר. לידם היה מונח שללם – בשר אדום מכוסה בפרווה שחורה, וליד ערימת הבשר שק בד מתנועע ומייבב. הסתיים עוד יום של ציד מוצלח.
כמה שעות אחר כך בקריבי (Kribi) – עיירת תיירים היחידה כמעט בקמרון, על חוף טרופי בדרום המדינה, דקלי קוקוס ומפל מים לאוקיינוס – ניסו הציידים למכור את הסחורה. התיירים המעטים לא התלהבו לרכוש גורת גורילה מבוהלת. בעלי מלון ריחמו עליה לבסוף ושילמו עבורה כ־20 דולר. שבועיים אחר כך הם העבירו אותה למקלט פרימטים (קופאים). הגורה, הנקראת היום פיצ'ו (Pitchou), היתה הגורילה הראשונה שפגשתי כשנכנסתי למקלט שליד העיירה לימבה
(Limbe).

הגורילה פיצ'ו מתחילה להתאקלם
חודשיים לפני שהגעתי לקמרון יצאה מהארץ לילך לוי, לעבוד כמתנדבת במקלט הפרימטים שבלימבה (הפרימטים הם אחת מסדרות היונקים, הכוללת כ־230 מינים ומחולקת לקיפופים, קופי העולם החדש וקופי העולם הישן הכוללים את קופי האדם – שימפנזים, גורילות, אורנג־אוטאנים, גיבונים והאדם). בגנים הבוטניים של לימבה, במבנה בן 130 שנים, שריד להיאחזות גרמנית ששימשה ליצוא עבדים, נמצא החדר של לילך. שני מטרים על ארבעה מטרים, חלון, מאוורר תקרה ושקע למחשב הנייד. לא רחוק משם נמצא מטבחון, המשותף לה, לכריס וללינדה פרסי, זוג המתנדבים שמנהל את המקלט.
מיהרנו למקלט, 15 דקות הליכה משם. כל העובדים, למעט לינדה וכריס, מקומיים, וכולם באו ללחוץ את ידי ולברכני. יצאנו לחצר הגדולה. פיצ'ו, הגורילה הקטנה, קלטה בזווית העין את דמותה של לילך, קפצה מידיו של המטפל והתקדמה לעברה, ידיה פשוטות לפנים והיא קוראת בהתרגשות כאומרת: הרימי אותי, חבקי אותי. לילך הושיטה ידיים, ופיצ'ו טיפסה עליה והתכרבלה בזרועותיה, תוך שהיא מפיקה קולות הנאה. כמה דקות אחר כך ינקה מבקבוק, עיניה עצומות בעונג.
במקלט שבע גורילות שפלה (Gorilla gorilla gorilla), ופיצ'ו היא הצעירה ביותר. בנוסף לגורילות נמצאים במקלט עשרה שימפנזים
(Pan troglodytes) צעירים, עשרה שימפנזים בוגרים, קופי גונון
(Cercopithicus) ממינים שונים, בבונים ((Papio, מנדרילים
(Papio sphinx), דרילים (Mandarillus leucophaeus) ועוד. סך הכל כ־60 קופים. הגורילה הגדולה ביותר, ניינגו, היא בת שבע, חזקה בצורה מדהימה ומנהיגה את החבורה שבמכלאה, ובעצם את המקלט כולו.
"כשפיצ'ו הגיעה לכאן", מספרת לילך, "היא ישבה במשך ימים שלמים מכורבלת, מחבקת את עצמה, מבוהלת וחורקת שיניים גם תוך כדי שינה. היא היתה חולה, גירדה בהתמדה את פצעי העור שהיו לה מתולעים, שערה נשר והיו לה בעיות עיכול". במקביל לשיקום הגופני, החלו במקלט גם בשיקום נפשי, שכלל מטפל צמוד, 24 שעות ביממה, מעין תחליף לאם שהציידים הרגו. המטרה היא להכניס  את פיצ'ו למכלאה עם שאר הגורילות; בהתחלה לכמה שעות ביום, עם מטפל מלווה, ואחר כך, לאחר שתבסס את מעמדה בקבוצה (תהליך הכולל מריבות וחבטות, ולכן יש צורך בשמירה של מלווה) עתידה פיצ'ו להשתלב ולחיות כחלק מהחבורה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד קמרון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

חברות העצים וסחר האיברים
מחוץ למקלט המצב מדאיג. רוב שטחה של קמרון הוא איזור טרופי, שהיה מכוסה בעבר הלא רחוק ביערות גשם (למעט ערבה שבצפון המדינה). פחות מעשרה אחוזים מיערות הגשם שרדו, והמעט שנשאר הולך ונעלם בקצב מהיר. חברות הכריתה עובדות ביעילות. כלים כבדים פורצים דרכי גישה ביער לעצי הענק שסומנו על ידי הסיירים .
בשל תנאי העבודה הקשים, אין הצדקה כלכלית לכרות עצים "פשוטים", אך עם פריצת הדרך מגיעים מתיישבים חדשים, ש"מנקים" את היער למטרות חקלאיות: חברות מטעים נוטעות בשטחים של עשרות אלפי דונמים דקלי שמן, עצי גומי, קקאו ועוד. חברות הכריתה גם מעודדות את הציד כ"השלמת הכנסה לכורתים", ובמשאיות הענק שמובילות את הגזעים הכרותים למנסרות ולנמלים מובל גם בשר הציד. יעילות, זה שם המשחק.
לאורך כבישי קמרון שבהם עברנו ראינו בשר ציד (Bush Meat) למכירה, מעושן וגם טרי – מכרסמים, איילים והרבה קופים. מוטות ארוכים, שבקצותיהם חוט כחכה, עליו קשור הבשר. לעיתים בעל החיים עדיין נע בקצה המוט. הציד אמנם אינו חוקי בקמרון, אבל במדינה שאחת מוועדות האו"ם העניקה לה באחרונה את התואר "המדינה המושחתת ביותר בעולם", קשה לאכוף חוקים.
רוב הציד נועד לשוק המקומי, אבל בקמרון מתנהל גם סחר חוץ. עדיין קיים בעולם שוק שחור לקופים ובמיוחד לגורים, ומתברר שיש קונים גם לאיברים. ביוני 1998 נמצאו בחנותו של סטיבן וויליאם בניו־יורק כפות ידיים ורגליים של גורילות (שנמכרו כמאפרות), שתי גולגלות של גורילות, זרועות של אורנג־אוטאן, יד של גיבון, שטיח מפרוות טיגריס, ניבי אריות ואפילו חמש גולגלות של אינדיאנים (אלה הוחזרו לקבורה באמריקה הדרומית, ובעל החנות חויב ב־9,000 דולר דמי משלוח). וויליאם נשפט ונידון למאסר ולקנס.

ניבי המנדריל והצלקת של סטיבן
הדרילים, קופים יפהפיים שבטנם צבעונית, כמו גם איברי המין של הזכרים, נמצאים רק בקמרון ובניגריה. הם מככבים בראש רשימת ארגוני שימור הטבע הבינלאומיים של קופים הנמצאים בסכנת הכחדה באפריקה. במקלט בלימבה נמצאת הקבוצה השלישית בגודלה בעולם של דרילים בשבי, ועל כן הוא אחד ממרכזי הריבוי החשובים ביותר לקופים אלה, הנראים כמו אחיו הקטנים והעדינים של המנדריל. המנדריל הוא בבון ענק, ולזכר עורף חזק, פניו עטורים בצבעי אדום וכחול וכך גם איזור חלציו. כשהוא מפהק, מתגלים ניבים עצומים, שאורכם מגיע לחמישה סנטימטרים.
הניבים האלה מוכרים היטב לאנשי לימבה. במקלט מתגורר מנדריל עצום, בשם מאן אלון (Man Alone) ובהיסטוריה שלו נרשמו מעללים רבים. באחד הימים, בזמן שאכל, הכניס סטיבן את ידו לכלוב של מאן אלון כדי לנקותו. מאן אלון חשד שסטיבן זומם לגנוב לו אבוקדו ונעץ בזרועו את ניביו העצומים. 14 ימים שהה סטיבן בבית חולים. הפציעה דרשה עשרות תפרים ועוד חודש החלמה בבית. היום הם שוב חברים, והמנדריל מלטף ועושה לסטיבן "גרומינג" (Grooming, סרקנות בלשון המדענים; כלומר, התעסקות עם הפרווה של פרט אחר), במיוחד באיזור הצלקת הטרייה.
במקרה אחר, בגלל רשלנות של עובד חדש, יצא מאן אלון מהכלוב והתחיל להסתובב במקלט. בתוך דקות התרוקן המקלט מקבוצה של תלמידי בית ספר שסיירו במקום כחלק מפרויקט לימודי. רק המטפלים נשארו, עוקבים ממרחק אחרי מאן אלון. לילך רצה להכין מזרק הרדמה, כריס כיוון את הרובה, ירה והחטיא. בסופו של דבר נמאס למאן אלון להסתובב והוא חזר לכלובו, שם חיכו לו אבוקדו ובננות כפיתיון. "כמו מלך גאה הוא צעד ברחבי המקלט", סיפרה לילך. "תוך כדי המרדף שמנו לב שגם ניינגו, הגורילה הגדולה, הצטרפה לחגיגה. היא ראתה שיש אקשן, הניחה ענף על חוטי הגדר החשמלית ויצאה מהמכלאה. אבל היא ילדה ממושמעת ונחמדה, ובסופו של דבר הצלחנו להחזיר אותה לכלוב".

משתה החלב של הגורילות
אחר הצהריים, טיפולים בשימפנזים החולים. תרופות נגד שיעול, תה ג'ינג'ר, אנטיביוטיקה. העונה הגשומה החלה ויש הרבה חולים, בעיקר בקרב השימפנזים והגורילות הצעירים. הלחות והצפיפות במקלט תורמות להידבקות, וגם הקשיים הכלכליים שאינם מאפשרים אספקה של מזון מגוון, איכותי ועשיר בחלבונים מן החי (ילדי העובדים אוספים חגבים ומוכרים אותם למקלט, כמזון עתיר חלבון עבור קופי הגונון). גם האנשים בעונה זו חולים יותר – שפעת, מלריה, טיפוס, טפילים. על פי בקשתה של לילך, רוב המטען שהבאתי מהארץ היה תרופות, סירופים ומזון תינוקות.
תוך כדי טיפולים, צריך גם להשגיח על פיצ'ו ולתת לה תשומת לב. הפעילות האהובה עליה ביותר היא לשכב על הברכיים של לילך, בעוד לילך מדגדגת אותה. גורילה צעירה מתגלגלת מצחוק זה מחזה משעשע בפני עצמו; אז היא נראית כמו איש זקן וקטן קומה שמחרחר. צחוק הגורילות.
לפני השקיעה משכיבים את פיצ'ו ואת בניטו (Benito) בחדר עם תורן הלילה (שתיהן חולות, ולכן גם על בניטו משגיח מטפל צמוד). סיבוב אחרון במקלט, סירופ לשימפנזים החולים שנמצאים בבידוד, ליטוף פרידה למוסה (Musa), מנדרילית צעירה שאיבדה את אצבעות כף ידה במלכודת. "למרות הטראומה שעברה, היא מהפרימטים העדינים והצנועים שפגשתי", מספרת לילך.
רוב העבודה במקלט אפורה למדי. ארבע פעמים ביום האכלה (פירות וירקות טריים), ניקיון כלובים פעמיים ביום, הכנסת ענפים טריים, תיקון הכלובים והתמודדות עם תקלות לא צפויות. פעמיים ביום – חלוקת חלב לגורילות ולשימפנזים הצעירים. אין מראה מתוק ומשעשע משבע גורילות שיושבות זו לצד זו, כל אחת עם ספל חלב, ובמבט של ילדות טובות מבקשות תוספת.

גורי הגחן חוזרים לטבע
באחד הימים הגיע למקלט צייד וניסה למכור זוג גורי גֶחַן
(Genetta tigrina, טורף ממשפחת הגחניים, שעימה נמנית גם הנמייה; מין דומה היה בארץ ונכחד). אחד העקרונות של המקלט הוא שאסור לקנות בעלי חיים מציידים, גם אם באותו רגע קשה להתגבר על הדחף; קנייה מציידים תעודד את המשך הציד. כשמגיע למקלט צייד עם מין שנמצא בסכנת הכחדה, קוראים למשטרה ומחרימים ממנו את בעל החיים. הצייד לא הבין מדוע אין איש רוצה במרכולתו, ואחרי שראה את תמונתה של פיצ'ו על הקיר, הוסיף: "אם אתם רוצים, אני יכול להשיג בשר כזה". הצייד שולח לדרכו לאחר שהבטיח שיחזיר את גורי הגחן למקום שבו נאספו, אך זמן קצר אחר כך נמצאו הגורים נטושים, סמוך למקלט.
לינדה וכריס ניסו פעמים רבות לגדל גורי גחנים, אך הם תמיד מתו מסיבה לא ידועה. לילך החליטה להיענות לאתגר ושיכנה אותם בחדרה, הרחק מהמקלט, בתנאים סטריליים יחסית. בעזרת טְפִי היא האכילה אותם בחלב כל ארבע שעות, גירתה אותם לעשות את הצרכים שלהם (באמצעות ליטוף עם נייר טואלט רטוב; בטבע, האמא עושה זאת על ידי ליקוק) והגורים התפתחו יפה. הגחנים הם בעלי חיים עדינים וסקרניים ביותר. הם לא פחדו מלילך ונהגו לטפס עליה ולהתלטף. בהדרגה, החלה לילך להוסיף חלבונים לתפריט שלהם – בהתחלה חלב עשיר עם ביצים, אחר כך חגבים  וגם בשר טחון שקנתה בשוק. לילך חזרה בינתיים לארץ, לארגן את משלחת המתנדבים לקמרון (ראו מסגרת בעמוד הבא). בדיווח האחרון שהגיע בדואר האלקטרוני נמסר כי פיצ'ו התאקלמה ועברה לגור בחצר המכלאה עם שאר הגורילות, וכי הגחנים שוחררו בשמורת הגנים הבוטניים, איזור מיוער ומוגן.

תקווה לשימפנזים הבוגרים
בימים האחרונים לשהותנו בקמרון נודע כי תקוותנו עומדת להתגשם. חוקרת בשם אסטל רבלנד הגיעה מגיניאה המשוונית עם תקציב זעום להקמת אתר שיקום לשימפנזים הבוגרים שבמקלט. האתר יהיה שלב ראשון בפרויקט שחרורם לטבע. הקושי בשחרור שימפנזים לטבע הוא איתור איזור, רצוי שמורה, המוגן מפני ציידים אך אינו תפוס על ידי קבוצות של שימפנזי בר. בשלב הראשון יש להעביר את השימפנזים למכלאות ענק, שבהן הם לומדים בהדרגה לשרוד, ללא עזרת בני אדם.
המקלט בלימבה נמצא היום בתפוסה מלאה, וגרוע מכל הוא מצבם של השימפנזים, החיים בצפיפות ובכלובים ישנים. העברת השימפנזים הבוגרים לאתר השיקום תפנה מקום לשימפנזים נוספים ותהפוך את המקלט לתחנת מעבר ושיקום ראשוני. אנשים רבים בקמרון קונים מציידים גורים של קופים כחיות מחמד ומחזיקים אותם, לרוב בתנאים קשים ובמצב תזונתי ירוד, קשורים בחבל בחצר. כשהשימפנזים והגורילות מתבגרים, נאלצים האנשים לשים אותם בכלובים. כך, למשל, מחזיקים בחצר של מלון מפואר בלימבה שני שימפנזים בכלוב קטן כבר 20 (!) שנה. השנים בשבי הפכו אותם למתוסכלים ולאלימים. אתר השיקום המתוכנן הוא פתח של תקווה עבורם.

הפוסט קמרון – התנדבות במקלט פרימטים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%a7%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%93%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%9c%d7%98-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%98%d7%99%d7%9d/feed/ 0 הומבולט – במעלה האמזונס והמחשבהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%a1-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2594%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2591%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2598-%25d7%2591%25d7%259e%25d7%25a2%25d7%259c%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%2590%25d7%259e%25d7%2596%25d7%2595%25d7%25a0%25d7%25a1-%25d7%2595%25d7%2594%25d7%259e%25d7%2597%25d7%25a9%25d7%2591%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%a1-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94/#respond Sun, 23 Nov 2008 12:21:57 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%a1-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94/פון הומבולט הוא בעיקר אדם מפתיע. הוא מפגין יסודיות מדעית לצד נפש פיוטית, סקרנות של חוקר ארצות לצד משפטי סיכום של פילוסוף. הברון הגרמני, שנודע בעיקר בזכות מסעותיו ההרפתקניים בנהרות אמריקה הדרומית, תר אחר הסדר שטמון בטבע והסיק מסקנות לגבי נחיצותו של האדם.

הפוסט הומבולט – במעלה האמזונס והמחשבה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
משחר נערותי הייתי מוקף בצללים של דמויות מן הרומנים לבני הנעורים וד- מויות היסטוריות שנשאבו בעיקר מד- פי כרכי אנציקלופדיית "תרבות". הייתי רכון על הכתמים הלבנים של מפת אפריקה, משרטט על נייר פרגמנט את מהלכיו של סטנלי בחיפושו אחר ליווינגסטון; בוהה שעות במפות הגיאוגרפיות הירודות באיכותן בצבעי חום-ירוק, שעליהן שעטו גדודי ההונים של ג'ינגס חאן עד לשערי בודפשט, שם חיכה להם ה"ספן המיסתורי". באוקיינוס שייטו להן אסדות הארמדה הספרדית, פריגטות הצי הבריטי וספינות הבוקאנירים ועליהן מפקדים מהידועים ביורדי הים: קפטן קוק, מגלאן, וסקו דה-גמא, ג'ון סילבר הארוך והנרי מורגן. על רכסי ההרים בקפיריסטן שוטט לו "האיש שרצה להיות מלך"; בקלונדייק התעמתו במאבקים אכזריים גברים, כלבים וזאבים; בערבות הדשא נעו חרישית בעקבות עדרי הביזונים המוהיקני האחרון, יד הנפץ ווינטו. חביבים עלי במיוחד היו איים טרופים ושוניות חדות, שכן מירב הסיכויים היו שספינה זאת או אחרת תיטרף במים גועשים ותספק לי שעות רביצה ארוכות במיטה יחד עם מורדי ה"באונטי", רובינזון קרוזו וחבורת הנערים מ"שנתיים באי בודד".
אחת מאותן דמויות שקובעו בזכרוני היתה זאת של הברון אלכסנדר פון הומבולט שפוף בקאנו עור אינדיאני במפלי נהר האורינוקו, חובט בשצף בתנינים הגולשים מן הגדה. רק שנים אחר כך גיליתי, מבין העובדות היבשות, את הנפש הרומנטית של פון הומבולט, שכאחרים מבני תקופתו היה נתון במתח בין המציאות האובייקטיבית המוגבלת, שאותה לא הפסיק למדוד ולבחון, לבין המציאות הנפשית האנושית, השואפת אל הנעלם והאינסופי.
פרדריק הנרי אלכסנדר פון הומבולט נולד בברלין ב-14 בספטמבר 1769. הוא רכש את השכלתו האקדמית בגוטינגן. ב-1790 ביקר בהולנד ובאנגליה ובאותה שנה פירסם גם את חיבורו המדעי הראשון "תצפיות בבזלת של הריין". ב-1791 עבר לפרייבורג ללמוד גיאולוגיה, אז מדע בחיתוליו. מדוע גיאולוגיה? אולי משום שהיה זה מדע שחייב יציאה למסע, משהו מעבר ל"GRAND TOUR" המקובל. מסע שהיו בו האלמנטים הרצויים של סיכון ומאמץ גופני, אך גם דגש על תצפיות החושפות את כוחות הפעלתניים והמהפכניים של כדור הארץ. הגיאולוגיה היתה הרפתקה.
תצפיותיו, שנעשו במכרות שבסביבת פרייבורג, פורסמו ב-1793. במשך השנים הבאות יצא למסעות, בעיקר גיאולוגיים, באירופה. יעדו הראשון היה איטליה, שם קיווה לבדוק את האזורים הוולקניים של נאפולי וסיציליה, אולם חיבורו הבא עסק דווקא ב"חשמל שבבעלי החיים". הוא ישב זמן מה בווינה ולמד בה על צמחים אקזוטיים. בפריס קשר ידידות עמוקה עם איימה בונפלאנד, סטודנט לרפואה, שהפך להיות שותפו למסעות לעתיד לבוא.
הרעיון מאחורי המסעות באירופה היה לא רק הלימוד המקומי, אלא המחשבה שננטעה בו עוד בנעוריו, בעת שהחליט לבקר ולחקור את היבשת החדשה – להשוות את המבנה הגיאולוגי של שתי היבשות. החיפוש אחר "הסדר הטבעי" – הכוחות שאיחדו עובדות ותצפיות מפוזרות ומרוחקות זו מזו – שלט במסעותיו. הוא שאף לסדר את העובדות והתצפיות לא כפי שהציגו את עצמן אלא לפי היחסים שהיו להן, זו לזו, באורו של הטבע השופע והכמעט מלכותי. תמציתו של המסע בעיני הומבולט היתה להביא את המתבונן אל הרעיונות הכלליים של התופעות והקשרים ביניהן.
המפתיע והיפה בתיאורי המסע של אלכסנדר פון הומבולט היא העובדה שלעולם אין תיאוריו מדעיים בלבד. הוא יכול לעמוד על פסגת הר, עמוס במכשיריו השונים – ברומטר, סקסטנטים שונים, מגנטומטר, מיקרוסקופ, אלקטרומטר – והוא כותב: "עמדנו על פסגת ההר ולא יכולנו להתיק את עינינו מצבע כיפת תכלת הרקיע. העוצמה שלה בזניט תאמה ל-41 מעלות של הקיאנומטר".
היו לו תוכניות להגיע למצרים העליונה, אולם סיבות פוליטיות מנעו ממנו להגשים אותן. מסיבה דומה זנח תוכנית לחקור את רכסי ההרים במרוקו והחליט להגיע אל מדריד, מתוך תקווה לצאת משם אל העולם החדש. וכך, ב-5 ביוני 1799, יצא אל המסע בן חמש השנים לאמריקה הדרומית, שהפך אותו לאחד הנוסעים והחוקרים הגדולים של המאה ה-19. במהלכו של המסע חצה את ונצואלה, שט במעלה האורינוקו, הפליג במורד האמזונס, סקר את האי קובה וחקר את האנדים בפרו.בארץ הענקים
על סיפון ה"פיזארו" הוא מתאר את תחושת העזיבה למראה פיסת האדמה האחרונה של היבשת הישנה: "עינינו נותרו צמודות אליה באופן לא רצוני. רשמים כאלו אינם נמחקים מזכרונם של אלו אשר לקחו על עצמם מסעות ארוכים בגיל שבו תחושות הלב הן בשיא עוצמתן" (מתוך מהדורה של מסעותיו שנערכה לצד ניתוח מחקריו החשובים ויצאה לאור באדינבורו ב-1833). לצד ההתפעמות שלו ומלבד הגישה המדעית יש בפון הומבולט מידה לא מבוטלת של הומור עצמי: "דבר לא יכול לבטא את עוצמת הרגש שחוקר הטבע חש כאשר הוא נוחת בפעם הראשונה במקום שאיננו אירופי. תשומת הלב נתונה לכל כך הרבה דברים עד שאין הוא יכול לתת דין וחשבון על התחושות שהוא סופג. בכל צעד הוא מדמיין שהוא מגלה דבר חדש, ולעיתים קרובות, באמצע סערת הנפש, הוא לא מזהה את אלו המצויים לרוב בגנים הבוטניים ובמוזיאונים שלנו".
פון הומבולט לעולם איננו פוסע סתם. הוא מודד את לחות האוויר, את הטמפרטורה של המים, מרים אבנים ומתבונן במינרלים, רושם עדויות על אורח החיים של תושבים מקומיים, על צומח וחי. בין העומס של הנתונים המדעיים הוא כותב משפטים כלליים נפלאים: "כאשר נוסע חודר בפעם הראשונה אל יערות דרום אמריקה, הטבע מציג את עצמו באופן בלתי צפוי. הוא קולט בכל צעד שהוא נמצא בלב יבשת רחבת ידיים, שבה ההרים, הנהרות, כמות הצמחייה וכל דבר אחר הם ענקים. הוא איננו יודע להחליט מה מצית יותר את דמיונו. האם השקט של הפראי, או היופי של היחיד והניגוד של הצורות, או העוצמה והרעננות של חיי הצמחייה."
העולם האנושי של דרום אמריקה – הן האינדיאנים והן הלבנים ש"ירדו אל היערות" – לא הרשים לטובה את בן התרבות האירופית המעודנת. "כמה קשה להכיר בחברה בתולית זאת, באוסף זה של אינדיאנים משעממים, את טבעו המקורי של מיננו! האופי האנושי איננו נראה כאן בפשטות הנעימה כפי שמשוררים בכל שפה תיארוהו בתמונות מעוררות השתאות. קשה לשכנע את עצמנו שילידים אלו של האדמה, הכפופים ליד האש, או ישובים על שריון צב רחב, גופם מכוסה באדמה ובשומן ועיניהם קבועות באופן טיפשי שעות ארוכות במשקה שהם מכינים, הרחוקים מלהיות המוצא של מיננו, הם שרידים של מין שהתנוון, שאריות רעועות של אומות, אשר לאחר פיזור ארוך ביערות, שקעו שנית לתוך הברבריות". התרשמות זו לא מנעה מהומבולט, כמובן, לבדוק מה מקור הצבע האדום שבו צובעים עצמם האינדיאנים, לחשב את מספר הצבות שמגיעות להטלה לפי מספר הביצים שנאספו על ידם, לקשור בשרשראות מדי לילה את שני האינדיאנים שהיו חלק מהצוות כדי למנוע את בריחתם, וגם למתוח ביקורת על אנשי הדת ומעשיהם כלפי האינדיאנים.
אחת המטרות שהומבולט שם לפניו היתה בדיקת מהלכו של הרִיוֹ נגרו, סעיף של האמזונס, שהיתה סביבו מחלוקת בין גיאוגרפים בשאלת התחברותו – כן או לא – אל האורינוקו. אחרי 36 ימי מסע באורינוקו (הומבולט החל את מסעו במעלה הריו אפורה, בערך במחצית מהלכו של האורינוקו בן 2,150 הקילומטרים) בתוך סירה צרה, שבה סבלו מצפיפות ובעיקר מעקיצות חרקים. הוא כותב: "אחרי כל מה שהיה עלינו לסבול, אני יכול להיות רשאי לציין את הסיפוק שחשנו כאשר הגענו אל המקורות של האמזונס ובתחושת הביטחון של השלמת המטרה החשובה של מסענו". איש אחר היה ממשיך לטפוח על שכם עצמו, אולם הומבולט פונה לאפיק ולהגיג מעניין יותר: "באזורים פנימיים אלו של היבשת החדשה אנחנו מתחילים לחשוב עד כמה האדם איננו נחוץ למהלכו של הטבע. האדמה עמוסה בצמחים, ודבר איננו מפריע להתפתחותם. השכבה האדירה של רקבובית מזינה את הפעולה הבלתי מופרעת של הכוחות האורגניים. התנינים ונחשי הבואה הם אדוני הנהר; היגואר, הפקארי והקופים מהמינים השונים חוצים את היער באין מפריע וללא סכנה, שוכנים שם כמו בירושה עתיקת יומין. חסרונו כאן של האדם, בארץ פורייה עטויה בירוק נצחי, יוצרת תחושה מוזרה ומלנכולית".

 

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ברזיל,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

הפוסט הומבולט – במעלה האמזונס והמחשבה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%9e%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%a0%d7%a1-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%94/feed/ 0