הפסקות חשמל אינן דבר נדיר בעיר לֶה (Leh) שבחבל לדאק בצפון הודו. האור כבה ואלפי כוכבים בהירים נגלים לעין במראה מרהיב. חכה, אומרת לי גילה, עד שתגיע לאגמים הרחוקים ממקום ישוב וחשמל, ואז צפוי לך חיזיון אור מדהים.

ביומי הראשון בלה אני מסתגל לגובה (כ-3,500 מ') תוך שתיית ליטרים של מים ומנוחה. הכדור שבלעתי יומיים קודם לכן פועל את פעולתו ולשמחתי אני משוחרר מרוב תסמיני מחלת הגבהים. בחרחורים מוסווים, בעייפות שניתן לתרצה, אני מודד את צעדי בשיקול דעת כחבית מים המתנדנדת מצד אל צד. בעל המלון מתדרך אותי כיצד להגיע למסעדה הקרובה ביותר, חמש דקות הליכה הוא אומר. אני יוצא למסע ארוך בן עשרים דקות שנדמות כנצח במעלה הרחוב. מישהו לקח את האוויר שלי. אני מתגלגל כחבית מים נטולת חמצן עד שאני נופל על כסא המסעדה. כמה נגיסות מספיקות כדי להשביע אותי ולהתנהל הפעם בכיוון ההפוך אל חדרי. כל שעה שעוברת מחזירה אותי למצבי הטבעי ולמחרת, עדיין זהיר ואיטי, אני כבר מטייל מעדנות ברחובות לה, עוצר מעת לעת לחפש חמצן.

לה, בירת חבל לדאק, היא מקום טוב להתאקלם לאוויר הדליל שבגבהים

שבוע ימים עבר ובכוחות רעננים ומחודשים אנחנו עולים לג'יפ לטיול בן שלושה ימים בגובה של כ- 4,600 מ' באגמי צומורירי (Tsomoriri) וצוקאר (Tsokar) העטורים הרים נישאים. קאיום, נהגנו הלדאקי המשופם והנפלא, נוהג בבטחה ובמיומנות, עיניו החדות מבחינות בכל פרט רחוק ונדיר וחיוכו הטוב מעיד שגם אנשים קרובים הוא רואה.

אירוח לדאקי של תה וצאמפה
בדרך לאגם צומורירי אנחנו מתעכבים בכפר קטן ופשוט עד מאוד. קארין מוצאת את האישה הלדאקית העיוורת בעינה האחת אותה פגשה לפני שנה ושולפת מתיקה כמה זוגות של משקפי שמש שנתרמו על ידי תורם מארצה. מסביב מתקבצים תושבי הכפר, כפריים מבוגרים וצעירים, ילדים זבי חוטם ואדומי לחיים, ומודדים על פניהם את המשקפיים. משקפי שמש מודרניים בצבעים כתומים וכחולים. האישה העיוורת ואחותה מוצאות את המשקפיים הנוחים יותר וכולם עומדים לצילום קבוצתי ועל עיניהם משקפיים.

צילום קבוצתי עם משקפיים

אחותה של האישה העיוורת למחצה מזמינה אותנו אל ביתה ואנחנו עוברים בינות לבתים הקטנים והנמוכים ונכנסים. חדר מבואה קטן עם עורות וכלי עבודה ומשם אל חדר קטן פחות אך לא גדול מידי, ובו אנחנו מתיישבים. לאורך הקירות מסודרים בקפידה כלי אוכל, במרכז החדר תנור עצים קטן ועליו כירה קטנה, ומסביב מזרני ישיבה. המארחת הלדאקית מוזגת לנו תה ומגישה לנו קערת צמפה, קמח שעורה טחון עד דק, חמאה ותרמוס תה אותם מערבבים יחדיו לדייסה סמיכה. הלדאקית שחומת העור יושבת לצידנו במבע רציני, דרוכה לאירוחנו, וכל מגע יד מקרי בספל התה שלפנינו מקפיץ אותה למזוג לנו תה נוסף. אנשים מסבירי פנים הם הלדאקים. מארחים נדיבים החולקים ממזונם המועט.

בחצר ביתה חלקת שדה זעירה הסמוכה לאפיק הנהר ובה היא מגדלת שעורה. קאיום מתרגם לנו – לא טוב להקים את ביתך סמוך לנהר. עם הגשמים עולה לעיתים מפלסו של הנהר וגם בימי הקיץ החמים, כאשר השמש קופחת על ראשי ההרים המושלגים וממיסה אותם, גוברת הזרימה בנחלים ומאיימת על הבתים הסמוכים.

בתוך בית לדאקי. כל מגע מקרי בכוס מביא את המארחת למזוג עוד תה

לקראת ערב, אחרי יום של מפגשים עם אנשים, נופים ומעברי הרים רמים אנחנו מגיעים אל אגם צומורירי היפהפה ומוצאים homestay – חדרים פשוטים מאוד אבל סבירים, שירותים משותפים, ללא מים זורמים וגם החשמל קצוב לפרק זמן קצר ומאפשר לנו להתנסות מחדש בפנסינו האישיים.

אני פורש לישון מוקדם עם כאבי ראש קלים. ראשי הולם בקצב פעימות ליבי המואצות ורקותיי מפולחות ביתדות ברזל מלובנות. הדקות קופאות ואך בקושי מתאספות לשעות, והופכות לקשות יותר ויותר. כאב הראש מתגבר, הנשימה הופכת כבדה ובלתי אפשרית כאילו מישהו מתיישב על חזך בכל כובדו ואומר לך – עכשיו תנשום, עד שאני פותח את חלון החדר אל צינת הלילה הכבדה בניסיון נואש למלא את ריאותיי. אני שותה מים ככל יכולתי ומעת לעת מחלץ את גופי משק השינה, נועל את נעלי וסופר את צעדי הכבדים אל השירותים המשותפים.

בבוקר נותנת לי גילה כדורים הומיאופתיים וקאיום מביט עלי במבט חודר ושקט ומנחה אותי לשתות תה שחור עם ג'ינג'ר ו"אחר כך כבר נראה".

אגם צומורירי. הלב פועם בחוזקה ולא רק בגלל בגלל יופיו של הנוף | צילום: Jochen Westermann, flickr

גן ילדים של נוודים
אט אט אני מייצב את נשימתי ומראשי נעלם קצב הלמות ליבי. עד כדי כך הוטב לי שאני אפילו מצטרף לנסיעה אל שבטי הנוודים הממוקמים בהרים הסמוכים. קאיום עוצר את הג'יפ סמוך לאוהל גדול הנטוע באמצע שום מקום ושואל משהו בקול רם. מהאוהל מגיחה צעירה לדאקית רזה ואחריה מגיח ילד ועוד אחד, ועוד ועוד ילדים עד שכל ה-16 יצאו החוצה. ככה זה גן ילדים של נוודים. אנחנו מחלקים להם ממתקים ופירות ומתרגשים לראות כמה מסירות ודאגה יש בהם האחד לשני. הם מסמנים לנו על הילדים שלא קיבלו ממתק או פרי. ילד קטן חופן מעט משמשים מיובשים בכף ידו אך מבט נוסף מגלה שהוא מחלק אותם לחבריו הסמוכים. ילד בן ארבע נוגס קלות במשמשים עסיסיים ונותן אותם לאחותו בת השנתיים שתמשיך באכילתם. לבקשת המורה הם מדקלמים את שיעורם – אותיות האלף בית באנגלית, ילדים בני שנתיים עד חמש. המורה מחייכת, מתכבדת בעצמה בעוגייה ובפרי, מוציאה את לשונה החוצה במחווה של מבוכה.

כיתת לימוד בלב המרחבים השוממים. ילדים בני שלוש משננים אותיות באנגלית

מרחק נסיעה קצר משם אנחנו מגיעים למבנה אבן קטן וסמוך לו אוהל גדול בו מסתופפים כמאתיים ויותר נשים וגברים נוודים, אלה שלא יצאו למרעה עם עדרי הצאן והיאקים. כולם משתתפים בפוג'ה (תפילה) אך יותר מכך נראה שרובם נהנים מהמפגש החברתי. אמהות נושאות את ילדיהן הקטנים כרוכים ביריעת בד אל גבן, הגדולים יותר משתובבים ומשפריצים מים מבקבוק שתייה שפקקו מנוקב או מסתכלים בסקרנות על הזרים שבאו להסתכל עליהם בסקרנות. וכך כולם מסתכלים על כולם בסקרנות רבה, מסובבים גלגלי תפילה, מצלמים, משוחחים ונושאים תפילה.

אנחנו מגיעים בשעת אחרי הצהריים לאגם צוקאר הגבוה אף יותר מאגם צומורירי ומתמקמים באוהל עשוי מצנח ענק של הצבא ההודי, המשמש כחנות וכמסעדה ובשבילנו גם כחדר שינה לשעות לילה. בצידו האחד של האוהל הגדול מטבחון בו מבשלים בעל הבית ואשתו עבור אורחיהם, במרכז האוהל שקיות חטיפים, קופסאות גפרורים, נייר גלגול לסיגריות ושאר מצרכים יבשים שנוודים ואורחים לרגע נדרשים להם. בשולי האוהל ארבעה דרגשים רחבים לישיבת האורחים. בעלת הבית הצעירה מגניבה אלינו מבטים סקרניים ומחייכת בלבביות, ומידי פעם מחבקת ומנשקת את בנם הקטן, דורג'ה, בן השלוש. דורג'ה משחק במשחקים שהוא ממציא: הוא סוחב כיסא פלסטיק גדול מצד אחד של האוהל לצידו השני, מעמיס עליו קופסת קרטון ופורק אותה מתחת למיטה. אחר כך הוא מסיע את הכיסא למרכז האוהל, מטפס עליו, שולף מקופסת גפרורים גפרור אחד, תוקע אותו בין שפתיו כמו קלינט איסטווד, וחוזר חלילה.

מלון-מסעדה ליד אגם צוקאר. כשהסועדים מפנים את המקום אפשר ללכת לישון

על העמוד במרכז האוהל תלויים מפתחות מהודרים. בעל הבית מגלה לנו שאלה מפתחות הגומפה (אולם תפילה) הנמצאת על הגבעה הנישאה שמעל לכפר קטן. הוא ודורג'ה מצטרפים אלינו למסע גילוי הגומפה, ויחד אנחנו נכנסים אל אפלוליותו של חדר התפילה העתיק, ממנו מתפצלת מחילה קצרה אל פסל בודהה יפהפה ועתיק.

בעל הבית פורש לנו שמיכות ואחרי שאחרוני אורחי המקום המקומיים מבינים שמיטות העץ עליהם הם ישובים לשתיית התה והבירה ישמשו אותנו בקרוב כמיטות, הם פורשים במבוכה קלה כדי לא להפריע. אנחנו מתארגנים ללינת לילה בגובה 4,680 מ', פורשים שקי שינה עליהם מניחים את השמיכות הכבדות והעבות שסיפק לנו בעל הבית ומנסים לסדר מעט את סביבתנו הקרובה מעקבות האורחים ופירוריהם. עוד לא עשר בערב ואנחנו בשקינו, וגם משפחת המארחים שלנו נכנסת לאוהל קטן המהווה המשך זעיר לאוהל הגדול שלנו לאחר שבעל הבית סגר היטב את יריעת פתח הכניסה הראשי ושם בקבוק פלסטיק ריק בתחתיתה, כדי שהפולשים האפשריים יישמעו בניסיון כניסתם.

בדרכים של לדאק | צילום: Prabhu B Dos, flickr

הירח הכמעט מלא נמצא כבר במרום השמים ומאיר באור יקרות את חוץ האוהל וגם את פנימו. שקט מדהים משתרר על האזור ובחשיכה נטולת החשמל נזרעו כבאגדה טיבטית עתיקה אלפי כוכבים בהירים.

מפת לדאק:

עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת על לדאק: לדאק – מפגשים ואנשים חבל לדאק שבצפון הודו מפגיש את המבקר עם מקומות ואנשים מרגשים ולא צפויים, כמו נזיר בן שבע, שהוא גלגולו של באקולה רינפוצ'ה הנערץ, או מוכר בשוק של לה, שמקווה לפגוש ישראלים אדיבים

הפוסט אל השבטים הנודדים, לדאק הופיע ראשון במסע אחר

כל המגיע בדרך האוויר לעיר לה (Leh), בירת חבל לדאק שבצפון הודו, נוחת בשדה התעופה על שם באקולה רינפוצ'ה. בהנמכה לנחיתה ניתן לראות מחלונות המטוס גבעה, אחת מיני כמה, עליה בנוי מנזר ספיטוק (Spituk), מקום מושבו של רינפוצ'ה. באקולה רינפוצ'ה היה נזיר בודהיסטי שמונה לאחראי מטעם הממשלה ההודית על לדאק והבין כי אחד החוסרים הגדולים של חבל ארץ זה הוא מערכת חינוך מסודרת וטובה. הוא פיתח רשת חינוך וקידם את הלדאקים במובנים רבים. באקט של הערכה ליכולותיו ועשייתו של רינפוצ'ה מינתה אותו הממשלה ההודית לשגריר הודו במונגוליה וגם שם זכה להערכה רבה ביותר מצד התושבים המקומיים. עם מותו נטמנו שרידי אפר גופתו במנזר ספיטוק, גלגולו נמצא בילד רך בכפר בלדאק, שהועבר לספיטוק ומקבל הכשרה כיאות לממשיך זרם התודעה.

תמונות של באקולה רינפוצ'ה בשני גלגוליו – כבוגר (במרכז) וכילד צעיר (מימין)

אל מנזר ספיטוק הגענו יחד עם הנזיר לובזנג, שהיה המלווה הצמוד של באקולה רינפוצ'ה הצעיר עד לא מזמן. נוף נפלא נשקף ממרפסת המנזר אל העיר לה ואל מסלולי שדה התעופה. תמונת באקולה רינפוצ'ה המנוח תלויה בסמוך. איש מרשים, צנום, עוטה גלימת נזיר, ראשו ביצתי ועיניו חודרות. מיד עם הגיענו אנחנו מוזמנים להיכנס אל חדרו של רינפוצ'ה הצעיר. בחדר המבואה יש מכונית צעצוע גדולה ובחדר השני, על כס אדום, יושב ילד בן שבע עם עיניים שחורות סקרניות וחודרות. אנחנו מגישים לו כברכה קאטה, צעיף בד לבן, והוא, בתנועה מיומנת של בן שבע, כורך אותה סביב צווארנו ונותן לנו חוט אדום לברכה. אנחנו מתיישבים למרגלותיו, הוא מכבד אותנו במשמשים מיובשים ופותח את המתנות שקבל מלובזנג בחיוך גדול. גם רינפוצ'ה בן שבע שמח על ביצת הפתעה משוקולד. הוא שולף שקית עם סוכריות שוקולד קטנות ומעביר בינינו. אני מעביר אותן הלאה מבלי לקחת. "תיקח", אומרים לי "זו ברכה מרינפוצ'ה, לא מוותרים עליה".

אנחנו משוחחים עמו ככל שניתן. הוא סוקר אותנו בעיניו השחורות החודרות. לובזנג מדובב אותו בסדרת שאלות הארוכות מהתשובות הביישניות. מה שמך, שואל אותו לובזנג באנגלית והוא עונה בשם הולדתו. עכשיו אתה באקולה רינפוצ'ה, אומר לו לובזנג. באקולה רינפוצ'ה מחייך. מחר יש לו בחינה באנגלית.

רנפוצ'ה הצעיר. לא מוותרים על ברכה מרנפוצ'ה, גם אם הוא רק בן שבע

אנחנו יוצאים ובהדרכתו הנדיבה ופותחת הדלתות של לובזנג אנחנו מבקרים ברחבי המנזר, מצטרפים לסופה של פוג'ה בגומפה (אולם התפילה), אוכלים יחד עם הנזירים מרק תנתוק העשוי מאיטריות, מבקרים בחדרו של באקולה רינפוצ'ה המנוח ובסטופה בה קבורים שרידי אפרו, ומתכבדים בתה ועוגיות בחדר האוכל של המנזר .

כשאנחנו מסיימים את הביקור, רגע לפני יציאתנו, אנחנו רואים את רינפוצ'ה משחק בחצר שעל גג המנזר יחד עם אמו. מה עושה ילד בן שבע אחרי הצהרים, בלי ילדים בני גילו ולפני בחינה באנגלית?

מנזר ספיטוק. מה עושה כאן ילד בן שבע בלי חברים בגילו?

הפשמינה הנכונה
כדי להבין אם ניתן להביא לאדוארדו ידידי תה אסאם משובח מלדאק עברתי כמה וכמה חנויות. התשובה שלילית, אבל הדרך אליה היתה רצופה בכוונות טובות. בסופו של דבר הגעתי לחנות במיין באזאר, שמתמחה רק בתה. מוכר צעיר עם טורבן סיקי על ראשו ושערות זקנו קשורות בקשר אל מתחת לסנטרו מחייך אלי ומסביר בקול דק שיש להם רק תה מדארג'ילינג, הנחשב משובח, אבל אסאם – אין. מכיוון שהוא נחמד וידידותי אני שואל אותו היכן ניתן למצוא צעיף פשמינה במחיר הוגן. צמר הפשמינה לקוח מסנטרן ומצידיהן של עיזי ההימלאיה והוא רך ביותר, עדין ומחמם. הוא מחייך שוב ואומר שצריך לחפש בזהירות בחנויות השונות של השוק. באשר לשאלתי כיצד ניתן להבחין בין צעיף פשמינה לצעיף שאינו כזה, שוב חייך, הוא אינו יודע אבל אביו דווקא כן מבחין באמצעות מגע יד וראיית עין, אלא שהוא אינו כאן עכשיו. עכשיו תורי לחייך ולהודות לו, וללכת הלאה. וזאת יש לדעת כי רחובות העיר לה מלאות בחנויות, שכל שנייה שבהן מצהירה על התמחות מיוחדת בפשמינה.

העיר לה. בשוק מוכרים צעיפי פשמינה רכים | צילום: Stephane Viau, GFDL

אי שם אני פונה לאי כאן ונכנס לחנות קטנה. המוכר שרוע על שטיח הרצפה במנוחת צהריים קלה אבל מקבל אותי במאור פנים. דבר ראשון הוא מסביר לי על הסוגים השונים, פשמינה, פשמינה מעורבת עם משי וכן הלאה, אני מגדיר לו את הצבע הנדרש, והוא פותח בפני כמה צעיפים. אני מתביית על אחד, פשמינה טהור בצבע הנדרש, ומסכם איתו על מחיר הוגן. הוא שואל אותי מהיכן אני, כאילו לא זיהה, ואומר שבלה יש הרבה ישראלים. אני שואל אותו על התרשמותו מהם והוא נבוך מאוד ומנסה להיות דיפלומט. הצעירים, כך אומר, מתנהגים אחרת מהמבוגרים והוא אינו יודע למה. כשאני מחזק את דבריו הוא אוזר אומץ ואומר שחלק מהם וולגריים ואינם מתחשבים. שבעים אחוז מהישראלים הם כאלה, השאר נעימים ונחמדים. כמו הזוג ההוא שלא ישכח, שהגיעו אליו לפני שנתיים והקרינו כל כך הרבה טוב, ואף הוסיפו מילים טובות לקנייתם.

הוא מביט בי במבוכה קלה, אני מאחל לו שיגיעו אליו יותר ויותר ישראלים כמו הזוג ההוא, ועוד יותר מכך שכולם יתנהגו כמו הזוג ההוא, והוא מציע לי תה, מחוות אימון וידידות.

מאמינים בודהיסטים בגומפה טיקסה הסמוכה ללה

גשה קונצ'וק וונגדו
נושק לשנתו הארבעים הנזיר גשה קונצ'וק וונגדו נחשב למורה מצוין. הוא נולד בלדאק, בגיל 12 עבר ללמוד באחד המנזרים בדרום הודו ולאחר שהשלים את לימודיו לימד גם במכון הדיאלקטי בדהרמסלה. בשנת 2010 הגיע ללדאק כראש המחלקה ללימודי הפילוסופיה הבודהיסטית במרכז ללימודים בודהיסטיים בעיר לה. הוא גר בבית צנוע במרכז בו לומדים כשש מאות תלמידים, ובעת חיוכו פניו הנאות מאירות ומדגישות את צדעיו הכסופים. אחרי שפגשנו אותו לזמן קצר בביתו הזמין אותנו לארוחת ערב בערבנו האחרון בלדאק. איש עסוק הוא גשה-לה ואנחנו רואים בכך כבוד גדול שהוא מפנה עבורנו זמן. הפגישה מתקיימת בביתה של אחותו הגרה בלה, לא רחוק מבית ההארחה בו אנו מתארחים.

דיקי אוספת אותנו כדי שלא נטעה בדרכנו ומובילה אותנו בין גדרות אבן, בתים כפריים ודרך בוסתן יפהפה וגינת ירק עשירה אל בית מרווח ידיים. זו הזדמנות נפלאה עבורי להכיר את הכנסת האורחים הלדאקית. אחותו של גשה וונגדו מתעקשת שלא נחלוץ את נעלינו כמקובל בפתח הבית כי הרצפה קרה ואנחנו מטפסים אל הקומה השנייה, חולצים נעליים ונכנסים אל חדר אורחים רחב ידיים בעל רצפת פרקט כהה ועליה מזרני ישיבה. בקצה החדר מטבח חדיש וכל הבית אומר ניקיון, צניעות ונעימות.

גשה וונגדו כבר יושב בחדר והוא מזמין אותנו להצטרף. על השולחנות הנמוכים כבר מונחות צלוחיות עם משמשי לדאק המפורסמים. משמשים טריים שנקטפו בחלקת הגינה ואין כמוהם למתיקות ולהנאה, משמשים מיובשים בעלי חרצנים וגם צלוחיות גדושות בגרגרי רימונים עסיסיים. אנחנו מתחילים בשיחה על הא ודא, היכן ומה עשינו בטיולינו בלדאק, מחייכים יחדיו למשמע סיפור מחלת הגבהים שלי ונהנים מטעימות הפרי. השיחה מתרחבת לשאלות בנושאי פילוסופיה בודהיסטית וגשה-לה משיב תשובות רהוטות וחכמות ומתייחס בכובד ראש לשאלה קטנה כגדולה.

צבעוניות מרנינה במנזר סטקנה, כעשרים ק"מ מלה

גם האחות הצעירה יותר מצטרפת והיא, יחד עם דיקי, מסייעות לבכורה במלאכת המטבח והאירוח. בתחילה מוגשות לנו קעריות נאות עם מרק חם ומיד לאחריהן מופיעות צלחות רחבות עם מומואים (כיסני בצק ובתוכם ירקות גזורים דק) מאודים וחמים. עבודה רבה הושקעה בהכנת המומואים והאחיות מביטות בזוויות עיניהן לוודא שלאורחיהן לא יחסר. טעם כזה מזמן לא טעמתי. פריך במידה הנכונה (כמה שאני יכול להעיד מהי המידה הנכונה…), טעים במידה המופלאה. דיקי לוחשת לנו לסיים את תריסר המומואים המונחים בכל צלחת, שמא יחושו המארחות שהכנתן לא הייתה טובה מספיק. זה בהחלט היה תירוץ מצוין להותיר צלחת ריקה מבלי להיחשב גרגרניים מדי.

כמובן שהצלחת הריקה הניבה את השאלה המתבקשת אם נרצה עוד, אבל נדמה שאפילו מארחות נדיבות לב יודעות שיש גבול לקיבולת הקיבות המערביות. אנו מודים לאחיות, והן נבוכות ומשרבבות לשון החוצה, כמנהג המבוכה הלדאקי.

גשה לה מראה לנו מגזין לשימור המורשת התרבותית בהימלאיה מטעם הקרן הנושאת שם זה ושהוא נשיאה, שולח עמנו קופסה של משמשים טריים שנקטפו זה עתה מן העץ אל גן גיאצו-לה ידידו שבמקלוד גאנג', מגיש לכל אחד מאיתנו כשי שקית גדולה עם משמשים מיובשים ומודה לנו שהואלנו לבוא לארוחה עמו – כאילו לא הוא היטיב עימנו בהסכמתו להיפגש. ואחרי שנעלנו שוב את נעלינו וירדנו לקומת המבואה עמדו בני המשפחה, כולל האם הזקנה והמחויכת, ונפרדו מאיתנו לשלום לבבי וחם. כדי שלא נאבד את דרכנו בחשיכה בסבך שבילי העפר החשוכים והלא ידועים האיר את דרכנו בפנס אחד מבני המשפחה עד לכביש הידוע ונפרד לשלום. בשקט. בצניעות. כמו שאר בני משפחתו.

מפת לה והסביבה:

עוד מידע על טיול להודו לקריאה נוספת: לדאק – אל השבטים הנודדים טיול בחבל לדאק שבצפון הודו, בגבהים עוצרי נשימה, מזמן מפגשים עם תושבים מקומיים, שפותחים בשמחה את אוהליהם בפני האורחים שבאו מרחוק וחולקים עמם את מזונם המועט

הפוסט מפגשים ואנשים בלדאק הופיע ראשון במסע אחר

לוורנאסי הגעתי אחרי הרבה שעות, ושלוש טיסות. אחרי מנוחה קצרה הסתובבתי בסמטאות הצרות, בין חנויות הבדים והתבלינים והממתקים והמחרוזות וצואת הפרות והיריקות האדומות והריקשות והצפירות האין סופיות והריחות. עד שהגעתי לגהת – עשרות מדרגות היורדות לנהר הגנגס ובמקום מפגשם טובלים המוני המאמינים בנהר הקדוש.

בגהת נטפל אלי הודי שחום ומבוגר. מה זה מבוגר? קשה לדעת ביומיום הקשה שלהם, בטח הוא בגילי… מסאג', הוא מציע לי. "לך זה יעלה רק עשרה רופיס (בערך שקל)", טפח בידיו החומות והחזקות על ראשי, כתפי וחזי, "ולי יהיה מה לאכול". עם טיעון כזה קשה להתמודד. אני מתיישב על מדרגות הגהת, לא לפני שהוא פורש מחצלת מלוכלכת ומלאת כוונות טובות, מתיישב לפני עם גלימתו הלבנה שידעה ימים טובים יותר, עיניו העצובות מתבוננות בי מאחרי משקפיו העבות וידי האיכר שלו מתחילות לכתוש את בשרי. הלוך ושוב, מראש ועד כפות רגליים, ממרפק לקצות האצבעות. מעסה את פני ועפעפי, תולש את אזני בקליק, ויורד אל כתפי וכן הלאה. שרירי התפוסים מהטיסה מתרפים ומכירים לו תודה, הגם שיש לו עוד מה ללמוד מנפלאות המסאג'.

שלושה בנים ובת יש לו ואת סודות העיסוי למד מאביו. הוא מדבר מעט, מרוכז בלישה, ואני- תוך שאני הופך לבצק – חושב לעצמי שעוד מעט חצי שעה עוברת ומגוחך שהוא עושה הכל בשביל 10 רופיס, וגומר אומר ביני לביני לתת לו 100. עוברות דקות ארוכות, ועוד כמה זמן איש הסירה אמור לאסוף אותי מהמלון לשיט בין ערביים על הגנגס. אבל ההודי המבוגר רוכן על הישראלי המבוגר ואופה אותו משני צידיו. אני רומז לו פעמיים שהאפייה הושלמה והוא מתעקש לסיים כמו שצריך בקצות האצבעות. גם אצל ההודים יש חוקים וסיכומים…

אני מתיישב ונועל את סנדלי והוא שואל אם אני מרוצה. אני משיב בחיוב ושואל בתמיהה אם כך הוא עושה תמיד בשביל 10 רופיס. הוא אומר, לא, 10 רופיס לראש, 10 לכתפיים, 10 לחזה ואת השאר אתה תחליט כמה, כמו בארץ שלך. אני מתלבט לשנייה חטופה, אבל זה מספיק להודי העצוב לנדב מידע ששש מאות רופיס יהיו בסדר. אני נותן לו מאתיים ואנחנו נפרדים כידידים.

בין ערביים מתקרב. הגהתות מתחילות להתמלא באנשים ואני שב אל המלון שלי, שממוקם כל כך קרוב לגהת המרכזית שרק צריך לעלות במדרגות ולהיכנס לחדרי בעל חלונות הענק מהם נשקפים נופי הגנגס ושיפולי ורנאסי.

צילום: אייסטוק

אמית, בחור צעיר בן עשרים, בא לאסוף אותי אל השייט בסירת עץ. עיניו טובות וחומות (לא כל ההודים ככה?) והוא מסביר לי הרבה פרטים שאת רובם שכחתי אחרי דקות ספורות. גם את שמו שכחתי, וזה מעיד רק על גילי ולא על טיב הסבריו. ארמונות עתיקים מרהיבים ומתפוררים של מהרג'ות, שחלקם הפכו לבתי הארחה לנוטים למות הבאים לעשות זאת בוורנאסי הקדושה, הפוג'ות (טקסים) עתירי הקהל המקומי והתיירים שבאים לשיר תפילות, להדליק נרות על צלחות פרחים ולהשיטם בנהר, לצפות בברהמינים הנזירים שמתפללים ורוקדים בריטואלים מעניינים ומנדנדים בידיהם פעמונים ונוצות.

אנחנו שטים דרומה ואחר כך צפונה, ואיתנו עשרות סירות, אולי מאות, וכולנו צופים בטקסים, מי מהחוף ומי מהנהר. רעש טבילת המשוטים, פכפוך המים ונדנודי הסירה הקלים והמערסלים כל כך רוגעים וקסומים, עד שכל מחשבותיי הקשות טרם הנסיעה על וארנסי טבעו בנהר כאחת. אכן, ריח הנהר לא קל והמחשבה על גופות שקועות או צפות בו לא מסייעת, אבל שמחת החיים הילדותית של ההודים נעימה לעין וללב.

החיים הנוגעים במתים

עשן תמידי מיתמר על גדת הגנגס בוורנאסי. בלילות בולטת גם אש המדורות. אמית, נער הסירות שמשיט אותי בגנגס, מעביר אותי, באבחות רבות של משוטים, מסלול חיים מקוצר. בתחילה בהמולת החוגגים והמתפללים בגהתות, על ילדיהם הקטנים ושלל תקוותיהם, ומסביבם רוכלים, פושטי יד ורמאים קטנים. אחר כך הוא מספר לי על ארמונות המהרג'ה שחלקם הוסב להוספיסים לנוטים למות המגיעים במיוחד לוורנאסי. כאן, על שפת הנהר הקדוש, הם טובלים את טבילותיהם האחרונות, ועשויים להיטהר ולהיפטר מהצורך לחזור אל הסמסרה, גלגל החיים. ולבסוף הוא עוגן בסמוך לעשן הסמיך של המדורות בהן שורפים את גופות הנפטרים ומראה לי את דרכם האחרונה של אלה שהיו פעם ילדים של החיים האלה ועכשיו הם ילדים במקומות אחרים. למות בורנאסי ולהישרף בה – משמעות רבה יש לכך אצל ההינדים.

חזרתי לכאן גם למחרת, באור היום. הטיילת על גדת הגנגס ארוכה, ובשני צידיה השונים שני אתרי שריפה. האתר הדרומי הקטן יותר, כולל קרמטוריום מודרני, לאלה שהפרוטה אינה מצויה בידם. בעלי היכולת אינם שורפים את מתיהם אלא בעצים. באתר הצפוני ערומים בסדר מופתי אלפי עצים. במרחק קצר מהם מתנוססים צריחי המקדשים ההינדיים ובמרכז עומד מקדש האל שיווה.

אני מתיישב ליד חושת עץ קטנה המשמשת כבית תה, על המדרגות, לצד כמה תיירים זרים כמוני ועוד כמה הודים מקומיים, ומביט אל מולי. איך מסתכלים על מוות? האם ביראת כבוד, בפחד או בסקרנות? או אולי מביטים בו כאן כמו שהמקומיים מסתכלים?

מולי יושבים פועלי הקבורה למנוחה קצרה. הם אלה שעומסים אל כתפיהם את העצים מתוך הערימות הגדולות או מתוך האסדות העמוסות שעוגנות בסמוך. פרות עייפות מהחום ומשועממות משגרת הקבורה מלקטות מה שנראה להן ראוי למאכל, או שוכבות על צידן יחד עם הפועלים ומעלות גירה אדישה. זר כי יקלע למקום יחשוב שנקלע לשדה פחמים, עטור בעיזבונות ריחניים וטובעניים של פרות וקישוטי נייר מוזהב שהורדו מעל גופות המתים.

והנה עוד תהלוכה מגיעה. קוראים וחוזרים על מנטרות, ומביאים את המת לאחר שטהרו אותו במי הגנגס. עטוף תכריכים לבנים ומצופה בקישוטים מוזהבים וכתומים, כאילו חזר ממסיבת יום הולדת, מונח המת על הקרקע שנוקתה משרידי המדורה הקודמת. את הקישוטים מורידים, ומקיפים את המת בגזרי עצים ארוכים, בכל צדדיו, וגם כמה קורות מעליו, כאילו חומה הם בונים שלא יקום וידלג הלאה. אחרי המתנה קצרה מגיע הכהן הברהמין לבוש לבן ובידיו אלומת קש קצרה ובקצה בוערת אש שהובאה ממקדשו הסמוך של האל שיווה. כי זאת יש לדעת, שאין השריפה ראויה אם לא התחילה מאש המקדש. אחרי הכהן פוסע נער עם אלומה גדולה יותר של קש. הכהן דוחף את האלומה מידיו אל מתחת לרגלי הגופה ומתחיל להקיפה תוך שהוא זורה עליה חופנים נדיבים של חומרים מעודדי בעירה בצבעים שונים. ובינתיים העזר שכנגדו דוחף את אלומותיו גם הוא אל בין חומת העצים, והאש מזנקת ומיתמרת. אין טקסים, נאומים, הספדים. לפחות לא פה. חלק מבני המשפחה עומד בסמוך, וממתין. כנראה שאל המוות מסתכלים כאן בהשלמה, בהבנה, גם אם בכאב.

16 מדורות פועלות במקביל, חישב אמית, וביום אחד יישרפו קרוב למאה נפטרים. חמישה סוגים של נפטרים לא יישרפו בכל מקרה – תינוקות וילדים עד גיל עשר, נשים שמתו בהריונן, נזירים, לבקנים ומצורעים, אלה שהוכשו על ידי נחשים.

האש מתייצבת, העשן עולה, ואט אט מתפשט גם הריח על אזור ישיבתנו. ריח כבד וסמיך, מעט מוזר ובלתי ניתן לזיהוי לאפים לא מיומנים. מעת לעת עומד אחד הפועלים והופך את העצים ומוודא את הבעירה. שלוש עד חמש שעות נדרשות למדורה ותכולתה להפוך לאפר. ואת האפר עומסים בכלי ומפזרים על פני הגנגס הקדוש.
"אתם רואים נהר מלוכלך ומזוהם", אומר לי אמית בנועם "ואנחנו רואים בו את אמא גנגס הקדושה".

חיים ומוות ביד הלשון

למחרת, שוב אני יושב על מדרגות הגהת בורנאסי בין ערביים. עכשיו אני בן בית – בכל זאת וותק של יממה – מביט אל הגנגס הרוגע המתמלא אט אט בהמוני סירות המתיירים שרוצים להביט אל הגדה ונפלאותיה. עיני מזוגגות באופן רוחני ביותר, לבי שליו ואני בדרך להארה. את דרכי חוצים לאורך טיילת הנהר נחיל הודים וזרים בתלבושות ססגוניות, אבל אני בשלי. מכיוון שאני ישוב על המדרגות יותר מעשר דקות מפסיקים להטריד אותי בשאלות אם אני רוצה לשוט ומתפנים לזרים חדשים יותר על החלק הזה של החוף – ואני עדיין בשלי.

להארה לא הגעתי, אבל קאשי הגיע אלי. בחושים של נמר וכשרון של להטוטן הוא נעמד לידי, בחור נאה בן 23, זיפים על לחייו (טוב, למי מההודים אין?), ושואל אותי בעברית כמה שאלות מנחשות, שהמדהימה בהן היתה "עיראקי?" .אני נעתר ומנדב תשובה בעברית, והשיחה מתפתחת – כולה בעברית שוטפת וקולחת שהלוואי על רבים!

צילום: אייסטוק

מאיפה למדת עברית, אני שואל והוא משיב שיש לו חנות מצעים (ככה, מצעים!), יותר טוב מוורדינון הוא מציין בידענות, והוא לומד שפות מהאנשים. אתה איש טוב, הוא מחלק לי סופרלטיבים, אנשים נותנים לך כבוד ואתה לא שופט אותם, אלא מקבל כל אחד כשווה. פתיח כזה ממוסס שסתומים ומאפשר לכל אגו באשר הוא לעלות עם השתן לראש. עכשיו הוא קוטף את הפירות ומספר לי שהוא מקסטת הלוחמים, השנייה אחרי הברהמינים, ושהוא מתייחס לכל הקסטות בשוויון. אם למשל תפגע בבני הקסטות הנמוכות, אלה שגם שורפים את גופות המתים, גם אם תגיע אחרי עשר שנים לקבור מישהו או אותך – הם יסרבו, ולא רק הם, אלא גם כל הקסטה שלהם שמתעסקת בכך. אז אתה פוחד או מכבד, אני מקשה. גם וגם, הוא עונה, וישר חוזר לאבחן את אישיותי. אתה לא נשוי הוא קובע. בחנות שלי היתה מישהי מישראל אתמול, אני יכול לסדר לך אותה. בלי עמלה, הוא מחייך ופולט משפט ציורי על איכות החזה של תיירת שעברה מולנו. אני מסביר לו שאני לא מעוניין בשיחות כאלה, והוא מסביר שבהודו צריך להיות לפעמים נוקשה אחרת מפרשים אותך לא טוב. פרייר. ושוב הוא מסביר לי כמה הוא שומר על שמו ומצטט, אלא מה – "טוב שם משמן טוב".

אני משתומם בפניו על העברית המצוינת ועל המגוון הרחב של לקוחותיו שמלמדים אותו פתגמים בעברית צחה לעומת ביטויי לשון מאדימי לחיים. "בשנה הבאה אולי אגיע לישראל. יש לי הרבה חברים שם. יש אחת מרמת השרון ברחוב …. (הכתובת שמורה במערכת), חברה טובה, לא כמו שאתה חושב (הוא שוב מפרשן), ממש חברים טובים". ומיד מלמד אותי פתגם נוסף – אם אתה רוצה להתחיל עם בחורה אתה אומר לה "יש הרבה גופות בוורנאסי אבל הגופה שלך הכי יפה". אמנם כפל משמעות, אבל כשפני מתכרכמים הוא ממהר ואומר בשטף דיבורו האינסופי ובעברית הטובה שלו שהדור החדש "הוא כמו מחשבים", אין זמן, הכל כסף, אין מתן כבוד. אבל הוא יודע ש"חיים ומוות ביד הלשון" (שאפו!) ושהוא מנותני הכבוד, ואם יהיה לו אורח, גם אם לא יהיה לעצמו לחם לאכול, האורח ישבע.

אני מביט בנהר המחשיך, בנרות הצפים ונגרפים במורד הזרם ומאירים ומשתקפים בבבואות אור, ומשתתק. הוא מבין ונפרד ממני, לא לפני שהוא נותן לי את כרטיס הביקור שלו ומנסה לשכנע אותי לבוא לקנות. אם אני לא אראה אותך, הוא אומר, אז שתהיה לך נסיעה טובה, ואולי יום אחד תבוא לחתונה שלי. אני נפרד ממנו בלחיצת יד ואומר גם אני מילות פרידה, שיהיה רק טוב, שהעסקים יצליחו. פרה-פרה, הוא חותם בעברית צחה בביטוי השגור. אני מנענע ראשי בהסכמה, והוא לא מתאפק ואומר – ואחר כך נדפוק את כל העדר. והלך.

עוד מידע על טיול להודו

הפוסט ורנאסי – עיר החיים והמתים הופיע ראשון במסע אחר