אילון פז - מסע אחר https://www.masa.co.il/photographers/אילון_פז/ Sat, 06 Nov 2021 09:49:05 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.7.4 טקילה: המשקה הלאומי המקסיקניhttps://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a7%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2598%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25a9%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%2594%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%259e%25d7%25a7%25d7%25a1%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%25a0%25d7%2599 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a7%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99/#respond Sun, 17 Apr 2016 10:04:20 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a7%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99/עדיין לא ברור אם הטקילה - המשקה הלאומי המקסיקני ולהיט עולמי - נקראת על שם העיירה טקילה, או להפך. אבל אחרי כמה כוסיות, זה גם לא משנה. כתב מסע אחר השכים קום והצטרף ליום עבודה בשדות האגבה הכחולה, הצמח שממנו מזקקים את המשקה

הפוסט טקילה: המשקה הלאומי המקסיקני הופיע ראשון במסע אחר

]]>  

כבר ביציאה מגוודלחרה נפרשים בפניך מלוא העין שדות האֲגָבָה הכחולה, הצמח שממנו מייצרים את הטקילה, ושרבים טועים לחשוב שהוא קקטוס. השדות נמתחים עד האופק, ולקראת סוף היום, כשהשמש מתחילה לשקוע ושולחת לצדדים קרניים כתומות, האגבה משנה את צבעה ומקבלת הילה בגוון אולטרה־סגול. האוטובוס עובר עוד מסילת רכבת ועוד שדות אינסופיים של אגבה כחולה, ולבסוף מגיעים אל היעד, העיירה שעל שמה נקרא המשקה – או בעצם להפך, מי יודע – טקילה (Tequila). הנהג מדומם את המנוע, פותח את הדלת וצועק "טקילה!".

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מקסיקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

אני לא זוכר מתי היתה הפעם הראשונה ששמעתי על קיומה של עיירה בשם טקילה במקסיקו, אבל מהיותי חובב טקילה מושבע, לא היה סיכוי שאגיע למקסיקו ואוותר על ביקור במקום הזה. כנראה לא הייתי היחיד שהשם הזה נשמע לו טוב מכדי להיות אמיתי: בחורה מקסיקנית שביליתי בחברתה סירבה להאמין שהתחנה הבאה שלי היא עיירה בשם טקילה במחוז חליסקו. אין מקום כזה, טענה בתוקף וכמעט שכנעה אותי שהסיפורים על העיירה הם רק יחסי ציבור של יצרני הטקילה. ספוג בכמויות לא קטנות של המשקה עלעלתי במדריך הטיולים. הוא לא הותיר מקום לספק – העיירה טקילה עומדת על תלה כבר מ־1656.

תושב טקילה מעביר את דוכן הטאקוס שלו ברחובות העיירה המנומנמת

ערד, גרסת מקסיקו
במשך כל הנסיעה ניסיתי לדמיין איך תיראה טקילה. האמת שקיוויתי שסיפורי המערב הפרוע יקומו לתחייה מול עיני, כולל שיכורים מתעופפים מדלתות הסלון וקלינט איסטווד בוהה במבט אדיש ואקדח מעשן בידו. ירדתי עם שאר הנוסעים במפגש הדרכים שבין הכביש המהיר לכניסה לעיירה, נשמתי את האוויר היבש והבטתי סביבי. טקילה הזכירה לי יותר מכל את ערד, עיר הולדתי שכוחת האל. הרגשה מוזרה. במבט ראשון המקום נראה סטנדרטי, שלא לומר רדום – עיירה קטנה, אנשים פשוטים, רחוב ראשי אחד, בתים נמוכים, צבעוניות אופיינית למרכז אמריקה. איפה התיירים? איפה ההסיינדות (האחוזות) המפורסמות? איפה השיכורים? איפה קלינט איסטווד?

מוזג בבר במבשלת קוארבו. בעיירה אפשר למצוא הסיינדות של יצרניות טקילה גדולות ומפורסמות כקוארבו, סאוזה וטרס מוחרס

לאחר שיטוט קצר ברחובות איתרתי מלון פשוט. בכניסה נמנם לו פקיד קבלה חביב ששמח לעזור, אבל שמח הרבה יותר לחזור למנוחת הצהריים. החדר שקיבלתי היה מרוהט בסגנון דירת רווקים בלויה, פוסטר של פֵּרות העונה על הקיר, בלקון משותף לכל החדרים ונוף מקסים המשקיף להרים הסמוכים. נזכרתי במטרת בואי לכאן: לשתות טקילה, לכתוב על טקילה, לראות שדות כחולים של אגבה ולהוריד את הקצב למינימום. זו לא צריכה להיות בעיה, בעיקר בסעיף הורדת הקצב. טקילה מציעה לאורחיה אטרקציות תיירותיות הקשורות בטקילה – מוזיאון טקילה, ביקור במבשלות טקילה וסיור בהסיינדות של החברות השונות הפזורות ברחבי העיר ובאזור כולו – בהן של חברות גדולות ומפורסמות כמו קוארבו, סאוזה וטרס מוחרס, וגם של לא מעט חברות קטנות ולא מוכרות. רציתי לצאת לסיור בהרים, לראות את שדות האגבה מקרוב. חשבתי שכדאי לגשת ללשכת התיירות הרשמית של העיירה, שנמצאת בכיכר המרכזית. לשכת תיירות? בוּדקֶה היא מילה נכונה יותר. לפעמים פתוח שם, ולפעמים לא. כרגע לא.

בעודי מנסה לשווא לקבל תשובה חד־משמעית בעניין סיורים מאורגנים או אפילו בעניין שעות הפתיחה של המשרד לכדה מרחוק את תשומת לבי קבוצה של פועלים שחזרו הביתה, עייפים ורצוצים. אלה היו החִימָדוֹרֶס, קוצרי צמח האגבה, העובדים בשדות האגבה. כמה מהם עדיין סחבו על כתפיהם את הסכינים העגולות והייחודיות שבאמצעותן קוצצים את הצמח הגדול. תהיתי אם אוכל לראות אותם בפעולה. בספרדית בסיסית שאלתי כמה תושבים מקומיים איפה אוכל לפגוש חימדורס. רובם השיבו לי במבט תמה "למה אתה רוצה לפגוש חימדורס?", אך בסופו של דבר קיבלתי תשובה: בחמש בבוקר, ליד כיכר הכניסה לעיר. משם יוצאות ההסעות לשדות.

פועלים בשדה האגבות. חום ולחות בלתי אפשריים

חמש בבוקר, וקר
למחרת היום, בחמש בבוקר בדיוק, עוד לפני שהציפורים העלו בדעתן לצייץ, יצאתי אל הכיכר המרכזית. בחוץ היה עדיין חושך והאוויר היה קר. עמדתי לבדי. המוניטין המקסיקניים על אודות אי־ההקפדה על לוחות זמנים לא נרכשו לחינם. אבל לאט לאט התחילו להתאסף הפועלים, מגיחים מהחשכה עם הסכין העגולה על הכתף, רדומים עדיין, כובע מצחייה מסתיר את פניהם, נעמדים בקבוצות, מעשנים ומדברים. עוד יום עבודה עומד להתחיל. פרצי צחוק עלו מהחבורה הגדלה והולכת. לא היה קשה להבין שהבדיחה היא אני, גרינגו שעומד בפינה בחמש בבוקר עם מצלמה ופנקס.

תשומת הלב הוסבה ממני, לשמחתי, כשלכיכר הגיעו שתי בחורות, כנראה עובדות באחת מחברות הטקילה. ג'ינס צמוד, בושם מתוק, קול צייצני. גברים הם גברים בכל מקום, ולא משנה מאיפה באנו, כולנו דוברים את שפת המאצ'ו האוניברסלית. בתוך שנייה השתנתה האווירה. בטח שאני יכול להצטרף אליהם, אין שום בעיה.

דקות אחר כך מצאתי את עצמי בטנדר עם עוד עשרים פועלים. מוזיקת רנצ'רה (הקאנטרי של מקסיקו) בקעה בווליום רצחני מרמקולים בגודל לא הגיוני והנעימה את זמנם של הנוסעים בדרך לשדות האגבה. אחרי נסיעה של עשרים דקות בשבילים הקטנים שחתכו את השדות הגענו לאזור העבודה. ירדנו מהטנדר, הפועלים הדליקו מדורה קטנה, ולאורה (ולחומה) אכלנו כריכים עם שעועית ואבוקדו. ארוחת בוקר של עמלים.

הקבוצה התחלקה לשניים: החימדורס, שהיו הרוב בקבוצה, ניגשו לעבודה. ברצינות תהומית ובריכוז רב השחיזו את הסכינים והחלו לקצוץ בשיטתיות את עלי האגבה. יתר חברי הקבוצה, הקָרְגָדוֹרֶס (המעמיסים), העדיפו להתחיל את הבוקר עם סיגריה מגולגלת ומצב רוח רציני פחות. התפקיד שלהם – להעמיס את ליבות האגבה על המשאית אגב ניצול מרבי של המקום – מתחיל מאוחר יותר מזה של החימדורס ואינו מצריך ריכוז רב.

קיצוץ עלי האגבה. עובד מיומן יכול לקצוץ את עלי האגבה, לעקור
את הליבה מהאדמה ולהכינה לבישול בתוך פחות משש דקות

אלה קוטפים, אלה מעמיסים
האווירה בחלקו הראשון של יום העבודה היתה כמעט רומנטית, ולרגע שכחתי שהצטרפתי לחבורת פועלים קשי יום: אור מקסים של זריחה, מזג אוויר נעים וקריר, אווירת עבודה קיבוצית והרבה חוש הומור. לואיס, הליצן של החבורה, אלתר שיר שאת המשמעות שלו לא ממש הבנתי, אבל זיהיתי את השם שלי, את המילה fotografo ואת הצחוקים הפרועים שבאו מיד אחר כך. שיתפתי פעולה, צחקתי (אף על פי שהבדיחה היתה עלי) והמשכתי לצלם.

רוב הפועלים צעירים יחסית. הפועלים המבוגרים יותר כבר מראים סימנים של שחיקה מוגברת ועייפות, על אף ההווי השמח ואחוות הפועלים השוררת ביניהם. עבודה בתעשיית הטקילה נחשבת עבודה מכובדת, עם משכורת יפה, תנאים סוציאליים טובים וביטחון כלכלי לאורך זמן, כך שלמרות הקושי הרב והשחיקה המהירה, איש אינו מתלונן.

מלאכת עקירת ליבת האגבה מן הקרקע עוברת באופן מסורתי מאב לבן. קודם כל קוצצים את עליו הגדולים של הצמח בזהירות, שכן הקיצוץ מסוכן, ואחר כך עוקרים את הליבה הענקית מהקרקע. מכיוון שעלי האגבה קשים לקיצוץ, החימדורס נאלצים לשייף את סכיניהם בעזרת אבני השיוף הצמודות לחגורתם מדי שניים או שלושה צמחים. מפאת גודלו העצום של האגבה, שגובהו יכול להגיע למטר ויותר ומשקלו למאה קילוגרם, נדרשים לעקירתו שני חימדורס. חימדור מיומן יכול לקצוץ את עלי האגבה, לעקור את הליבה מהאדמה ולהכינה לבישול בתוך פחות משש דקות.

שיטה מסורתית של העמסת האגבה. לכובע יש תפקיד חשוב

אחרי שהחימדורס עוקרים את הליבות מעמיסים אותן הקרגדורס על משאית. ברגע שהמשאית מתמלאת עד תום, עושים הפסקה קטנה וממשיכים למשאית הבאה. יום העבודה מתבצע בשלושה סבבים, כל סבב נמשך כשעה, ובין סבב לסבב עושים הפסקה של שלושים דקות המוקדשת לאכילה ולצבירת כוחות. יום העבודה מסתיים ברגע שמתמלאות שש משאיות, ולא יאוחר מהשעה שתיים בצהריים, כי אז החום והלחות הופכים בלתי אפשריים.

כשחזרתי העירה, עייף אך מרוצה, גיליתי שבודקה התיירות חזר לחיים. דיילת חביבה הציעה לי סיור בג'יפ להר הגעש הרדום הנקרא טקילן (Tequilan) וסיבוב בשדות האגבה שלידו. חייכתי ואמרתי לה שהיא הגיעה קצת באיחור. את החוויה של היום לא תוכל לארגן שום סוכנות נסיעות.

מידע מעשי
איך מגיעים?
ממקסיקו סיטי נוסעים באוטובוס מהתחנה המרכזית הצפונית לגוודלחרה (Guadalajara), בירת חבל חליסקו (Jalisco), נסיעה שנמשכת כשמונה שעות, ומשם ממשיכים באוטובוס לטקילה (כשעתיים נסיעה).

מה לראות?
טיולים מאורגנים לשדות האגבה ולהר הגעש אפשר לארגן בלשכת התיירות שליד הכיכר המרכזית. כדאי לבקר במוזיאון הטקילה הרשמי (Museo Nacional del Tequila), הסוקר את ההיסטוריה של העיר, וללמוד על מקורות השם טקילה, על תהליך ייצור המשקה ועוד. כתובת: רחוב Ramon Corona 34. הכניסה בתשלום.
כדאי גם לבקר בהסיינדות השונות:
Cuervo – La Rojeña היא ההסיינדה המושקעת והידידותית ביותר; Sauza – La Perseverancia היא ההסיינדה היפה ביותר, ובה ציור קיר מרשים המספר את סיפור הטקילה. אפשר גם לבקר בהסיינדה del Refugio Herradura – Hacienda San Jose, הנמצאת בעיירה Amatitán, מדרום לטקילה. במבשלה זו שמרו על המבנה המסורתי של ההסיינדה בכך שהשאירו את בתי הפועלים בתוך המתחם.

רוצים להכין מרגריטה או טקילה סנרייז? מתכונים למשקאות טקילה:

טקילה - מתכונים קלאסיים
טקילה – מתכונים קלאסיים
טקילה, המשקה הלאומי של מקסיקו, משמשת להכנת מגוון מרשים של משקאות שמוגשים בברים ברחבי העולם. הנה מתכונים לשלושה משקאות טקילה קלאסיים
לכתבה המלאה >


הפוסט טקילה: המשקה הלאומי המקסיקני הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%a7%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a7%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%a0%d7%99/feed/ 0 מוזיקה באורוגוואי: צלילי הקנדומבהhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%94/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2595%25d7%2596%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%2591%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2592%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2590%25d7%2599-%25d7%25a6%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%25a7%25d7%25a0%25d7%2593%25d7%2595%25d7%259e%25d7%2591%25d7%2594 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%94/#respond Sat, 10 Sep 2011 12:14:41 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%94/בחודש פברואר יוצאים תושבי מונטווידאו, בירת אורוגוואי, אל הרחובות לרקוד לצלילי הקנדומבה, סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאיים. אילון פז התלווה לנגני קבוצת סוב–20 באימונים המפרכים שלפני החגיגה

הפוסט מוזיקה באורוגוואי: צלילי הקנדומבה הופיע ראשון במסע אחר

]]>
לא פשוט להסביר במילים מהו קנדומבה. צריך לשמוע את המקצבים, לחוש את הלמות התופים מהדהדת דרך הגוף, להרגיש איך הרגלים מתחילות לקפץ מעצמן. התמונות עוזרות להעביר משהו מהסחף המוזיקלי הזה.

קנדומבה (Candombe) הוא סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאיים, והוא ייחודי למונטווידאו (Montevideo) בירת אורוגוואי. בשנת 1750, 25 שנה לאחר ייסודה של מונטווידאו, הביאו הספרדים אל העיר עבדים מאפריקה. רובם הגדול היו בני שבט בנטו ממזרח אפריקה וממרכזה, והשאר באו ממערב אפריקה – סנגל, גיניאה, גמביה, גאנה, סיירה לאון וחוף השנהב. האפריקאים שהורדו מהספינות בשפך נהר הכסף, ריו דה לה פלטה, הביאו איתם מקצבים וריקודים מהיבשת הרחוקה ושילבו בהם מוטיבים שביטאו את הסבל והגעגועים שהיו מנת חלקם בחייהם החדשים והקשים. מהמוזיקה הזאת התפתח סגנון הקנדומבה, שבניגוד למקצבים אפרו–לטיניים אחרים כמעט שאינו מוּכר מחוץ לגבולות המדינה.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אורוגוואי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

את הקנדומבה אפשר לנגן בלהקה רבת נגנים הנקראת קומפרסה (Comparsa), או בהרכב מינימלי של שלושה תופים המכונה קורדה (Cuerda). לכל תוף תפקיד משלו: תוף צ'יקו (Chico, קטן בספרדית) בעל הצליל הגבוה, רפיקה (Repique, ריקושט), המשמש לאלתור, ופיאנו (Piano), התוף הגדול שצלילו נמוך והוא נותן את הטון המלודי. את כל התופים מייצרים בעבודת יד מעץ מקומי.

בכל סוף שבוע צועדות להקות של נגנים במורד רחוב איסלה דה פלורס (Isla de Flores) המחבר בין אנסינה (Ansina) וקואריים (Cuareim), שהם שני מרכזי קנדומבה עיקריים. אבל השיא מגיע בחודש פברואר, כאשר עשרות הרכבים חוגגים במשך יומיים רצופים ומושכים אחריהם קהל מעריצים שלא מפסיקים לרקוד ולשיר ברחובות העיר.

הפוסט מוזיקה באורוגוואי: צלילי הקנדומבה הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a7%d7%a0%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%91%d7%94/feed/ 0 מוזיקה אתיופית: חוכמת הצלילים השמחיםhttps://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%259e%25d7%2595%25d7%2596%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2594-%25d7%2590%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25a4%25d7%2599%25d7%25aa-%25d7%2597%25d7%2595%25d7%259b%25d7%259e%25d7%25aa-%25d7%2594%25d7%25a6%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%2594%25d7%25a9%25d7%259e%25d7%2597%25d7%2599%25d7%259d https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d/#respond Sat, 18 Jun 2011 14:06:22 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d/סצנת המוזיקה האתיופית בארץ תוססת, ולא רק בזכות הפרויקט של עידן רייכל. יובל בן עמי נסע לחולון להופעה של אפרם תמרו, מגדולי הזמרים האתיופים, והרגיש כמו באדיס אבבה

הפוסט מוזיקה אתיופית: חוכמת הצלילים השמחים הופיע ראשון במסע אחר

]]>
עשר בלילה למרגלות קוביית הבטון של בית החולים המרכזי בחולון. מעלינו מכריזות אותיות של אור: "וולפסון", מעבר לכביש מתלוצצים נהגי מוניות זה עם זה בהומור עלום ומסתורי של נהגי מוניות. מנגד עומד בשממונו אולם השמחות העצום "גאלרי פאלאס". כרגע מתגודדים בחזיתו רק כמה בחורים ובחורות, בני העדה האתיופית, אבל הרגע המשועמם הזה נועד לחלוף. הלילה, כך מובטח, יופיע כאן אפרם תמרו, כוכב מוזיקה בינלאומי. מתי זה יקרה? "עוד המון זמן", מבטיח לנו בחיוך טדי אבאיי, מנהל מסעדת "מפגש טדרוס" שליד התחנה המרכזית בתל אביב. אבאיי אחראי להבאתו של תמרו ארצה מביתו שבארצות הברית והביא ארצה בעבר גם כוכבים גדולים אחרים, בהם טדי אפרו הצעיר יותר, שהופעתו פקקה לחלוטין את גני התערוכה ואת הרחובות המובילים אליהם. זוהי הופעתו החמישית מזה חצי עשור של תמרו בארץ, כלומר תהיה, כשתתחיל. "תחזרו אחרי חצות," מציע אבאיי.

אז אנחנו חוצים את צומת וולפסון, צולחים כמה בלוקים של שיכונים עצובים בדרום יפו, ומגיעים אל רחוב יפת ואל נרגילה ריחנית. מה שנחמד בארץ ישראל

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מזרח-תיכון,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

צעירים ממתינים להופעה של תמרו מחוץ לאולם "גאלרי פאלאס" בחולון. אף שתמרו מבוגר יחסית "הצעירים קלטו את השירים שלו, נגנבו"

הוא שאפשר לנוע בה בתוך עשר דקות בין עולמות שכלל אינם מודעים זה לקיומו של האחר. כאן, שני צעדים מן האיטליז של חינאווי, הערבית קולחת, כוכב הערב הוא אמר דיאב, המזמר מתוך קלטת כמובן, והקשר היחיד לאתיופיה הוא בקפה, הקרוי על שם מחוז קאפה שבארץ האפריקאית.

עם שובנו לחולון בחצות, אולם השמחות כבר נראה אחרת לגמרי. אנשי ביטחון קשוחים, רוסים עד האחרון, מאפשרים למאושרים מבין מחזיקי הכרטיסים לטפטף פנימה. אבל בפנים רחבת הריקודים העצומה של הגאלרי פאלאס עדיין ריקה למדי. בחור בחולצה ירוקה צהובה של נבחרת ברזיל רוקד בטירוף מוחלט לצלילי מוזיקה אתיופית מוקלטת, שתי נערות פורצות לרחבה חבוקות וצוחקות, נרגשות עד קצות אצבעותיהן. נתן ומיקי, שניהם לודאים המתגוררים ועובדים בעיר רחובות לאחר שחרורם מצה"ל, יושבים במרפסת הרחבה. הם מדברים על זמר אתיופי אחר, טילאהון גססה, שלאחרונה נכרתה רגלו לאחר שלקה בסרטן. תקוותם היא שגססה יתאר את החוויה באחד משיריו הבאים, ובינתיים הם מכינים אותי להרפתקת אפרם תמרו.
"הצעירים שומעים את השם הזה, ותראה מה שזה עושה להם. תראה את זה בעיניים שלהם", אומר מיקי.

"הוא זמר מבוגר יחסית, בשנות החמישים שלו, ובכל זאת הקהל שלו כל כך צעיר?" אני תמה
"פעם הוא היה שר גם למבוגרים וגם לצעירים, והצעירים אז לא כל כך קלטו אותו. אבל התקליט החדש שלו קלע ישר ללב של הצעירים. הצעירים קלטו את השירים שלו, נגנבו", מסביר נתן.

"על מה הוא שר?"
"השיר שנוגע בי באופן מיוחד מדבר על אתיופיה", אומר אלי, צעיר נוסף שמצטרף לשיחה. "על איך שהיא יכולה להיות אחרת, איך שהיא יכולה לגדול".

"אבל תמרו בעצמו חי בארה"ב"
"נכון. רוב הגדולים חיים היום בארצות אחרות, הם בוחרים לחיות במדינות קצת יותר מפותחות. ובגלל זה הוא שר על אתיופיה שבדמיון שלו, מדמיין אותה גדלה ומשתפרת", אומר אלי.

סיפור ההגירה של תמרו דומה לזה של כוכבים אתיופים אחרים. הוא הפך לכוכב באדיס אבבה בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, לצד

אחרי חצות אנשי ביטחון קשוחים, רוסים עד האחרון, מאפשרים למאושרים מבין מחזיקי הכרטיסים לטפטף פנימה

מטאורים אורבניים אחרים כמו קוקו סבסבה, טשומה וולדה, נטסנט מלסה אמלמל אבאטה. זמרי אתיופיה התמודדו ככל יכולתם עם ההגבלות על חופש הביטוי, אותן הטילה ממשלתו של הרודן הילה מריאם מנגיסטו, ששלט באתיופיה בשנים 1991-1977. אבל במהלך שנות השמונים, לאחר שהצליחה אותה ממשלה לדרדר את הארץ לרעב מחריד, ברחו גם רבים מן העקשנים ביותר.

הפריצה מערבה איפשרה ליוצרים האתיופים לכתוב שירים פוליטיים יותר ולאחר נפילת הדיקטטורה, בראשית שנות התשעים, התאפשר להם להשיב את המוזיקה הביתה. אבל למי שכבר הכה שורשים במערב האמיד קשה היה לשוב ולגור באתיופיה ממש. טילאהון גססה נותר באדיס, אבל גדולי הזמר האתיופי, בהם אסתר אואקה, "המלכה", ותדי אפרו, מתגוררים בארה"ב. כמו כוכבים אפריקאים רבים שעשו את צרפת או את בלגיה לביתם, הזמרים האפרו-אתיופים מתקבלים בחום הן על ידי קהילות גולות והן על ידי הקהל במולדתם.

תעשו צמות ותבואו
קהל גולה עצום שואג ברבע לאחת בלילה מתוך האולם ושואב אותנו פנימה מן המרפסת. אפרם תמרו ניצב על הבמה בחליפה בהירה ובשפם, בלי צורך בלהקת חימום. הוא פותח דווקא בבלדה רכה, דבר שמרבית הזמרים המוכרים

תמרו בפעולה. הפך לכוכב באדיס אבבה בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, וכיום מתגורר בארה"ב

לי לא היו מעלים על דעתם לעשותו. בשיר השני כבר נכנס קצב אפריקאי אסימטרי משגע וקהל האלפים נענה לו מיד. את מלותיו של תמרו, המושרות בשפה האמהרית, מלווים רק קלידן ותקליטן המצויד במחשב נייד, אבל הצליל עשיר דיו ולאף אחד אין תלונות.

אילו היה ניתן להביא לחולון תזמורת אתיופית שלמה היו מתנגנים בגאלרי פאלאס צלילים שמולדתם דווקא ישראל. הקיסר היילה סילאסי הביא עמו לארצו בשנות הארבעים תזמורת של ארבעים יתומים ארמנים, אותה שמע בירושלים. המפגש בינם לבין הצליל האתיופי העממי, ומפגשה של הכלאה זו בפופ אפריקאי ועולמי הוא שהוליד את המוזיקה הפופולרית של אתיופיה העכשווית.

כשתמרו יוצא להפסקה ניתן לנו לשמוע גם משהו עממי יותר. הזמר מולוגאטה קהסאיי, אף הוא תושב ארה"ב, עולה לבמה עם "קראר", נבל אתיופי כפרי, ומתחיל לזמר בשפה הטיגרית. הקלידן והתקליטן מצטרפים אליו ושלושתם יוצרים שיר ארוך ומהפנט, שאי אפשר לא להזיז את הגוף לצליליו. אני מוצא את עצמי נע בתוך ההמון, נתון בעיצומה של חוויה חוץ-גופית. אני באדיס אבבה, ולא רק שם – אני באפריקה כולה, שהרי כולה חולקת את חוכמת הצלילים השמחים, הנינוחים והגאוניים. אני במועדון במטונגה, רובע חיי הלילה

הזמר מולוגאטה קהסאיי מנגן על "קראר", נבל אתיופי כפרי, ומזמר בשפה הטיגרית

המהולל של קינשסה, אני במסיבת רחוב בסואטו או בשוק של קמפלה, אני בכפר קטן על גדות הניז'ר ובאולפן הקלטות בלאגוס, אני בחולון, ושפתי לא מפסיקות למלמל "אפריקה, אפריקה".

למי שלא הבין – מדובר בחוויה חיובית ביותר, אף שהשעה המאוחרת מחרידה מעט את מנוחתי ולמרות שמחוץ לאולם התפתחה בינתיים תגרה שתובעת התערבות של אנשי הביטחון. המוזיקה האתיופית כובשת בקלות את הלב הישראלי נטול השורשים הרלוונטיים. האווירה הנרגשת והתוססת בקהל מעצימה את האפקט ויוצרת התאהבות של ממש. איך ייתכן, אם כן, שרק הצלם אילון, אנוכי ושומרי הביטחון מפגינים כאן מחסור בפיגמנטים? איך ייתכן שאין מחוץ לקהילה האתיופית ולקהל מיודעיו של עידן רייכל שום קהל פתוח ויודע דבר שיבוא לספוג את הקסם הטהור הזה?

אז מצד אחד באמת נחמד לעבור מן הדירה בגבעתיים לנרגילה ביפו ולקראר בחולון, בלי שתהיה ביניהם כל זיקה. מצד שני, חבל למדי שקהילותיה המגוונות של ישראל לא מודעות יותר ליופי שמפיקות אחיותיהן. אוהבי המוזיקה, קומו עורו. ביום חמישי, 12 באוקטובר, יופיעו הזמר שיוואנדנ' היילה והזמרת הימנוט גרמה באולמי ארמונות האושר שבאזור התעשייה הישן בראשל"צ. שווה לעשות צמות, לשמור אנרגיה ללילה שלם בלי שום שינה, ולבוא.

הפוסט מוזיקה אתיופית: חוכמת הצלילים השמחים הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%aa%d7%99%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d/feed/ 0 טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבןhttps://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%9c%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2598%25d7%2599%25d7%259e%25d7%2591%25d7%2595%25d7%25a7%25d7%2598%25d7%2595-%25d7%2591%25d7%259c%25d7%2595%25d7%2596-%25d7%259c%25d7%259b%25d7%2597%25d7%2595%25d7%259c%25d7%2599-%25d7%2594%25d7%2598%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2591%25d7%259f https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%9c%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f/#respond Sat, 14 May 2011 21:54:20 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%9c%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f/למשך שלושה ימים בחודש ינואר מתעורר מדבר סהרה - לא הרחק מטימבוקטו שבמאלי - מהדממה ומהשממה האופייניים לו, לובש צורה של מסיבת ירח־מלא גדולה וססגונית, וחוגג בפסטיבל מוזיקת בלוז עם שבטי הטוארג

הפוסט טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבן הופיע ראשון במסע אחר

]]>

"Ce pas possible" , צועק לי אורי, שותפי למסע. "מה קרה? התחלת לדבר צרפתית?" עניתי לו והמשכתי בניסיונותי לרקוד לצלילי המוזיקה שבורת הקצב שבקעה ממערכת הסאונד החצי־מאולתרת, כשמסביבי עשרות נערות ונערים בני שבט הטוארג (gerauT) רוקדים בקלילות ובסינכרון מושלם. "תסתכל על הדי.ג'יי, זה לא ייאמן". הדי.ג'יי ניגן סט של מוזיקה אפריקאית־ערבית והאזין לה דרך שפופרת של טלפון. ככה זה במאלי, ככה זה באפריקה: האוזניות מקולקלות? נשתמש במה שיש.
על פסטיבל המוזיקה שמתקיים בסהרה, ובו רוכבים על גמלים ומנגנים מוזיקת בלוז, שמעתי מחבר. הפסטיבל מתקיים מדי שנה בינואר באסקאן
(Essakane), נווה מדבר המרוחק כשבעים קילומטרים מהעיר טימבוקטו
(Timbuktu) שבמאלי. החבר תרם גם אזהרה ידידותית: "אל תצפה לכלום: לא לאיכות הסאונד, לא לארגון, לא לעמידה בזמנים ולא לתנאי מחייה. אל תתפלא אם באמצע ההופעה יבוא טכנאי עם מלחם ויתקן את המיקרופון של הזמר הראשי בעודו שר". האזהרה הזאת רק הגבירה את העניין שלי בפסטיבל. זה נשמע נפלא ומרתק, בתולי ומצחיק. ההחלטה נפלה.
מה שהיה פעם מפגש איחוד של שבטי הטוארג הנודדים בסהרה התפתח למפגש תרבותי־מוזיקלי שמיועד לקרב בין השבטים אגב שמירה על המסורת, במעין משתה חג ענקי. היום מצטרפים כאן יחד מאות אנשים וגמלים, ג'מים מוזיקליים של ישן וחדש, אקוסטי וחשמלי, שנוצרים בספונטניות על ידי אנשים שבאים ליהנות ממוזיקה אחרת. כולם רוקדים בדיסקו המאולתר, על רחבת הריקודים החולית, לאור הזרקורים של הירח. בני נוער טוארגים לבושים בערבוביה של בגדי היפ־הופ וטורבנים, רוקדים בשיכרון חושים, נהנים מכל רגע ומנצלים את ההזדמנות לפרוק עול, לרקוד ולשתות לפני שיחזרו לשגרת חייהם הקשוחה. כמה מהם יחזרו לנדודים בסהרה, אחרים יחזרו לעבוד במכולת, ויהיו כאלה שיחזרו לקבץ נדבות מתיירים מזדמנים.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מאלי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

גבעות חול וגמלים. המון גמלים

ארבעה ימי שיט על נהר ניז'ר (Niger) בסירת מסע רעועה ועמוסה כדי להגיע לעיר טימבוקטו, שער הכניסה הדרומי למדבר סהרה, אחר כך עוד חמישה ימי המתנה עד שיגיע הג'יפ ועוד ארבע שעות של נסיעה על שבילי חול במדבר. זה מה שצריך כדי להגיע לאסָקאן, נווה המדבר שבו הפסטיבל מתרחש.
הגענו יום לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל, ולאחר חודש של שיטוטים באפריקה. כבר התרגלנו ללוחות זמנים גמישים ולסיפורים בני אלפי גרסאות, למשאיות ולפיח, לביוב ולזוהמה. אבל כאן, הרחק מכל ציביליזציה, יש שקט שחודר אל הנשמה, אוויר צלול ויבש, גבעות חול אינסופיות וגמלים. המון גמלים. חיפשנו את אוהל העיתונות, שבו אנו אמורים לקבל תדריך על תוכנית הפסטיבל וגם אוהל לשינה. איש הקשר הצרפתי מהנהלת הפסטיבל אמר לנו שעדיין לא ברור איפה יהיה אוהל העיתונות, אבל שנרגיש בנוח, ונתפוס לנו אוהל שינה

מתחת לעץ שיטה גדול ישבו ארבעה נגנים טוארגים לג'ם סשן: שתי גיטרות חשמליות וגיטרה בס מחוברות למגבר חשמלי קטנטן המופעל בבטריות. ג'ריקן של עשרים ליטר היה התוף. החיבור של המוזיקה המסורתית עם רוקנרול פסיכדלי בסגנון שנות השישים היה מחשמל. בדיוק בשביל זה באנו עד הנה

ממגוון האוהלים הנמצאים מול השירותים. הפנטזיה שלנו נראתה קצת אחרת, ולכן לקחנו את הציוד והתחלנו לצעוד. סיכמנו שלא עוצרים עד שממש אפשר לשמוע את השקט. אחרי עשר דקות עצרנו. הקמנו אוהל מתחת לעץ שיטה ענקי שיספק הגנה מהשמש, ותלינו את הערסל.
לאט התחלף השקט בהמולה. אנשים וג'יפים החלו למלא את המרחב, כל אחד מסמן לו טריטוריה קטנה ומרים דגל התיישבות. היו שבאו ברכב שטח שכור. שני אופנוענים שפגשנו עוד קודם הגיעו מרוצים אחרי רכיבת שטח מאתגרת, וסיפקו לנו השראה לטיול הבא באפריקה. חמש תיירות איטלקיות בגיל הבשלות, מלוות בטייס ספרדי, הקימו אוהל ממש לידנו. השטח החל להתמלא, ואווירה של התרחשות והתרגשות ריחפה במקום.
ואז זה קרה. כעשרים טוארגים, דמויות מסתוריות מכוסות מכף רגל ועד ראש, חתכו את חולות המדבר בדהרה מהירה ושקטה על גמלים מקושטים. כמה שקטים ואלגנטיים הם הגמלים, גם כשהם רצים בשיא המהירות. מיד ידענו למי שייכת השמחה ומי הם מלכי המדבר האמיתיים. שום אופנוע או רכב ארבע על ארבע לא יטיל רושם ויקרין עוצמה כקבוצת גמלים שועטת. כעבור חצי שעה בערך הגיעה עוד קבוצה והתמקמה לא הרחק מהקבוצה הקודמת. ברכות וחיבוקים התעופפו באוויר, ורוח חגיגית של איחוד החלה לנשוב בשטח הפסטיבל.
החלטנו לעשות סיבוב במתחם, כשהיעד הסופי הוא אוהל המסעדה. צעדנו בחול, ולפתע שמענו צלילי דרבוקה מוכרים. באחד האוהלים החל להתפתח ג'ם סשן בין גיטריסט אירופאי ונגן דרבוקה עטוי כאפייה לבנה. נשאבנו לכיוון האוהל כדי לספוג קצת אווירה. אמרתי לאורי שסלסולי ה"וואי וואי וואי" של נגן הדרבוקה נשמעים קצת "אשכנזיים", ושהג'ם הזה מזכיר לי את פסטיבל בומבמלה בניצנים. אורי הפעיל את ראיית הנץ שלו וענה, "אם חשבת שאנחנו הישראלים היחידים כאן, תשכח מזה. זה גיל רון־שמע מלהקת שבע". המשכנו לכיוון האוכל. כשבחנתי את מגוון הסירים באוהל־מסעדה הבנתי שהקוסקוס הולך להיות ידידי הטוב ביותר בשלושת הימים הקרובים. קוסקוס, חול ובומבמלה. כמו בארץ.
פתאום, בלי כל הודעה מוקדמת (או שהיתה הודעה, אבל בצרפתית קלוקלת), החלו קבוצות הגמלים לדהור לכיוון הבמה המרכזית, מרחק שתי גבעות חול מאיתנו. עשרות תיירים נלהבים וכמה צלמים חרוצים הזדנבו בעקבות הגמלים. הבנו שמשהו קורה ורצנו אחריהם — אנחנו, המצלמות והקוסקוס.
המחזה שהתגלה היה מרהיב: כמאתיים גמלים מקושטים וחגיגיים נעמדו עם רוכביהם על פסגת הגבעה, ובתזמון קיטשי מושלם נעמדה השמש מאחוריהם ושרטטה את צלליותיהם. הכרוז ברקע צעק בצרפתית ובטָמָשֶק, בנה מתח והלהיב את הרוכבים ואת הקהל. יריית הפתיחה הרשמית של הפסטיבל נשמעה, ועשרות הגמלים החלו לדהור לעבר אוהל הנשים שבגבעה ממול. באוהל ישבו נשים טוארגיות מכוסות פנים וניגנו מוזיקת "טקמבה" מסורתית, שנועדה לשלח את הגברים לדרכם. ראשי השבטים קיבלו את ברכתם מהנשים והמשיכו אל תחרות הגמלים המסורתית בין השבטים. הפסטיבל התחיל.
ערב ההופעות הראשון עבר בעצלתיים, מלווה בתקלות טכניות מרובות ובהופעות בינוניות של אמנים אפריקאים ומערביים. את מערכת הסאונד והתאורה הרכיב ותחזק צוות צרפתי, ולכן נוצרה ציפייה לאיכות גבוהה. המציאות היתה רחוקה מכך. במהלך הערב נרשמו הפסקת חשמל אחת, סאונד מתחת לכל ביקורת וכמה אמנים מערביים שלא ברור איך הגיעו להופיע על במה. את הערב חתם זמר מקומי אהוד בשם באבא סאלח, שנתן הופעה ארוכה ואינטימית. הלכנו לישון עייפים ומאוכזבים מעט מרמת ההופעות.

ובשוליים, הקסם האמיתי
למחרת בבוקר התעוררנו לצלילים עדינים של גיטרות חשמליות שבקעו מתחת לעץ מרוחק. הנגינה המהפנטת הכניסה אותנו למדיטציית בוקר. עוד לפני שפקחנו את העיניים כבר נשאבנו לאווירה המדברית. לאט־לאט התעוררנו, הכנו תה ואחריו עוד אחד ועוד אחד, מקשיבים לצלילים המתוקים שנישאו אלינו ברוח. שאלנו את עצמנו: "גיטרות חשמליות באמצע המדבר? הרחק מכל שקע חשמל או גנרטור? הכיצד?" התחלתי לצעוד לכיוון העץ המנגן. מסביבי דממת מדבר מוחלטת ורק צלילי הגיטרות הולכים ומתחדדים.
מתחת לעץ ישבו ארבעה נגנים טוארגים, שתי גיטרות חשמליות, גיטרה בס אחת וג'ריקן עשרים ליטר בתור תוף, וכל זה מחובר למגבר חשמלי קטנטן שמופעל בבטריות. החבר'ה ראו אותי מתקרב וסימנו לי להצטרף לג'ם סשן שלהם תוך כדי שהם ממשיכים לנגן ולשיר. עוד שני חברים הגיחו פתאום רכובים על גמלים והצטרפו לסשן במחיאות כפיים ובשירה. המחזה היה סוריאליסטי לגמרי. תחת עץ שיטה באמצע שומקום יושבת לה חבורת נוודי מדבר ומנגנת מנטרות מהפנטות בגוון ערבי, בגיטרות חשמליות שנשמעות כאילו נלקחו מהופעה של להקת "הדלתות" בשנות השישים.
החיבור בין המוזיקה המסורתית והסאונד החשמלי היה מחשמל. כשסיימו את הסשן הראשון דיברתי עם נאסר, נגן הבס הממושקף. הוא סיפר לי שעכשיו הם מתאמנים לקראת הופעה שתהיה להם בערב, ברחבת האמנים המשנית. הלהקה שלו, "Tartit", ידועה ברחבי מאלי בתור הלהקה הייצוגית של המדינה. משהו כמו הגבעטרון שלנו. מלבד זה הוא מנגן גם בלהקת שוליים שמנגנת בעיקר שירים על תנועת החופש של בני הטוארג. הם הזמינו אותי לשמוע אותם בערב והמשיכו בנגינתם.
בערב הסיפור כבר היה אחר לגמרי. את מגבר הבטריות הקטן החליפה קונסולת סאונד רצינית יותר וחיבור לחשמל. נאסר וחבריו, לבושים בבגדים מסורתיים, יצרו חצי מעגל, ובתוכו הצטופפו עשרות בני נוער טוארגים, שניכר בהם שהם מעריצים את הלהקה. בעוד על הבמה המרכזית שוררת אווירה רצינית וממלכתית, כאן,

בלילה הסוגר את הפסטיבל הרביץ סקובה במבינו מגינאה הופעה גדולה מהחיים שהקפיצה את הקהל. אירופאים ואפריקאים כאחד התחברו לביט ונהנו מהאחדות. בפרץ אנרגיה הם הרימו את הרחבה אל השמים, שהיו נקיים בדיוק כמונו, בלי דאגות ובלי מחשבות, רק מוזיקה

בשולי הפסטיבל, קרה הקסם האמיתי. הלהקה המשיכה לנגן במרץ, לשיר ולקרוא קריאות עידוד לקהל הצעיר, והקהל החזיר להם אהבה והתמסר לקצב המונוטוני. מסביבי רקדו עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש, בריקוד שנראה כמו הכלאה מוזרה בין ה"טקמבה" המסורתית של הטוארג וריקוד טראנס מגואה. ככל שהקהל השתלהב מהנגינה, כך הגבירה הלהקה את הקצב. את הרחבה האיר פנס אחד קטן, וכל מה שהיה אפשר לראות זה כפות ידיים מתנופפות ועיניים משולהבות מבצבצות מבעד לטורבנים כהים. הכל קיבל ממדים הזויים.
ההופעה נמשכה עד השעות הקטנות, ולאחר שהסתיימה פניתי אל הבמה הראשית. כבר היה מאוחר וקר, ורק צופים בודדים, מקומיים ומערביים, נשארו להופעה האחרונה. אָפל בוקום, נגן גיטרה ידוע ממאלי, עלה לבמה ונתן הופעה מרשימה ונוגעת ללב. הוא ניגן על גיטרה אקוסטית מוגברת, ואיתו עלה נגן מפורסם בשם באסֵקו קויָאטֶה, שפרט על גיטרה מאלית הנקראת "נְ'גוֹני". ההופעה היתה מין דיאלוג ארוך ומרתק בין הנגינה המודרנית של אפל בוקום ובין הנגינה המסורתית של באסקו קויאטה, דיאלוג שהגיע לשיאים רבים במשך הלילה, והקהל התמסר והגיב לכל ניואנס קטן בנגינה.
את דרכנו חזרה לאוהל המרוחק מצאנו בנקל הודות לאור הירח המלא. גמלים כרסמו להם בהנאה את קצות העצים, האוויר והחול היו קרים ויבשים. כך בדיוק דמיינתי פסטיבל במדבר.

אם היה רגע שחיכינו לו, הנה הוא בא

הבטחות שמתקיימות ממתיקות את השינה. בבוקר יום שלישי התעוררנו עם רף ציפיות גבוה. יום ההופעות השלישי החל כמתוכנן וזרם בחלקלקות צרפתית אופיינית. התאורה היתה חזקה מתמיד. פייר, איש הסאונד הצרפתי, שכנראה היה עד עכשיו בדיכאון, החל לעשות נפלאות, והסאונד נשמע פתאום צלול ועוצמתי. דומה שיד אללה נגעה בנווה המדבר שכוח האל, והמדבר קיבל לחיקו את הפסטיבל. בצעד מרגש וחסר תקדים, הוזמן גיל רון־שמע מלהקת "שבע" לשיר על הבמה הראשית. נראה שהקריין היה נרגש להזמין בפעם הראשונה אמן ישראלי על אדמת מאלי.
אווירת סיום שנה החלה להתגבש בקרב הקהל — חיבוקים ונשיקות התעופפו באוויר, ובעקבות הצלחתו של הערב השני התהוותה ציפייה שמשהו טוב יקרה. והמשהו הזה קרה, בדמותו של אביר מוזיקת העולם מגינאה, סֵקובה במבינו.

עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש רוקדים מין הכלאה מוזרה בין ריקוד ה"טקמבה" המסורתי של הטוארג וטראנס מגואה, נכנסים עמוק אל תוך הקצב

בניגוד לשמו, במבינו הרביץ הופעה גדולה מהחיים שהקפיצה את הקהל, אירופאים ואפריקאים כאחד, כשהם מחוברים לאותו ביט עולמי חסר גבולות, ונהנים מהאחדות. במבינו ולהקתו, המצליחים מאוד באירופה, עלו לבמה עם הרכב נגנים מהוקצע להפליא. בפרץ אנרגיה מדהים הרימו את כל הרחבה אל השמים, שהיו נקיים בדיוק כמו שהיינו אנחנו מבפנים, בלי דאגות ובלי מחשבות — רק מוזיקה. הסאונד התפוצץ בפרצוף של הקהל עד שאפילו פייר הסאונדמן נראה מופתע מביצועיו. אם היה רגע שכולם חיכו לו, הנה הוא בא. בשנייה אחת נדלק נווה המדבר בעוצמה מטורפת. סגרנו את הלילה מרחפים שלושה סנטימטרים מעל לקרקע, מטופפים לנו באופוריה מתוקה, שוחים בסטלה טבעית יקרה מפז.
בבוקר החלו האנשים נוטשים אט־אט את המקום. ג'יפים, גמלים ומשאיות עשו את דרכם חזרה הביתה, איש־איש לביתו, אי שם. הצרפתים לצרפת, השחורים לטימבוקטו, הטוארגים ללוב ולעומק הסהרה, ואנחנו    – אל ארץ הדוגון.
לרגע אחד נשכח המושג גבולות ופתאום הכל נראה אפשרי.

הפוסט טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבן הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%98%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%96-%d7%9c%d7%9b%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%9f/feed/ 0 אורוגוואי: ענתיקות למכבירhttps://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a2%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2590%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2595%25d7%2592%25d7%2595%25d7%2595%25d7%2590%25d7%2599-%25d7%25a2%25d7%25a0%25d7%25aa%25d7%2599%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25aa-%25d7%259c%25d7%259e%25d7%259b%25d7%2591%25d7%2599%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a2%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%a8/#respond Mon, 15 Sep 2008 01:50:10 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a2%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%a8/אורוגוואי היא הבירה הלא מוכתרת של המכוניות הישנות. לא נדיר לראות בכבישיה בנטלי בת שישים נוסעת לאט אבל בטוח לצד שברולט משנת 1937

הפוסט אורוגוואי: ענתיקות למכביר הופיע ראשון במסע אחר

]]> מכוניות אמריקאיות עתיקות יומין נחשבות לאחד מסמלי ההיכר של קובה ולאטרקציה תיירותית חשובה. לא רבים יודעים שאורוגוואי, מדינה קטנה באמריקה הדרומית, עולה על שכנתה מצפון וכבישיה מהווים ארכיון עשיר, חי ותוסס של ההיסטוריה המוטורית העולמית.

חבל קולוניה (Colonia) במערב אורוגוואי, סמוך לגבול עם ארגנטינה, גדוש במכוניות עתיקות הנוסעות ומשמשות את בעליהן ככלי תחבורה יום-יומי. רוברטו טובה החלבן מחלק מאז שנת 1955 בקבוקי חלב לתושביה של קולוניה במכונית שלו, סימקה משנת 1948. הוא הבעלים השניים של המכונית. ריקרדו בוסיו מגדל כבשים ופרות, ואת כל מטלותיו הוא מבצע בטנדר סטודבייקר1951 שלו. מכוניות ישנות כמו של החלבן והאיכר נקראות בסלנג המקומי קצ'ילס (Cachilas).

מפות ומדריכים מודפסים ליעד אורוגוואי,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה היתה אורוגואיי אחת המדינות העשירות באמריקה הדרומית. עיקר הכנסותיה היו מגידול בקר וכבשים וממכירת העורות שלהם. בעקבות השפע, יובאו מכוניות רבות, בהן מכוניות יוקרה, מאירופה ומארצות הברית. בנטלי, רולס רויס, יגואר ורבות אחרות הציפו את הכבישים. לשיא פריחתה הכלכלית הגיעה אורוגוואי בעת מלחמת העולם השנייה שהאכילה והלבישה את צבא בנות הברית. עם סיום המלחמה, אנגליה וצרפת שילמו את חובותיהן לאורוגוואי הקטנה על ידי מכירה מסיבית של מכוניות ובניית תשתיות לרכבת ולגז. כך הגיעו מאנגליה מכוניות נדירות כמו HRG שכמותן יוצרו רק 241 יחידות.

לאחר המלחמה שקעה אורוגוואי במיתון כלכלי קשה. כל אותן מכוניות יוקרה, בעלות נפחי מנוע עצומים הזוללים דלק, הושבתו. המס שהוטל על מכוניות יוקרה הוסיף לקושי ורבות מהן אוחסנו במחסנים ובחצרות הבתים. המיתון הביא לבריחה של כוח אדם מאורוגוואי, והמשטר הצבאי שבא בעקבותיו החריף את ההגירה השלילית. המצב הכלכלי הקשה היה אחראי למחסור בחומרי גלם ובחלפים, והמכונאים הספורים שנותרו במדינה הפכו לאומנים של ממש ולמדו להכיר את המכוניות הישנות עד רמת הבורג.בשנים ההם החל יבוא של מכוניות זולות ופשוטות, בעיקר מאירופה.

בשנות השבעים החלו האמריקאים לגלות את האוצר החבוי בחצרות האחוריות ובמחסנים נידחים ברחבי אורוגוואי. האספנים מחלקה הצפוני של היבשת מיהרו לנצל את המצב הכלכלי הקשה ורכשו מציאות במחירים מגוחכים. היום רוב המכוניות הטובות כבר יצאו את גבולות המדינה, אבל עדיין אפשר למצוא דגמים נדירים חבויים באסמים ובמוסכים בעיירות נידחות ובכפרים עזובים. כזאת היא מכונית השברולט משנת 1937 שנתקלתי בה על דרך עפר צדדית, רחוק מכל מקום ישוב. היא נסעה בלי בעיות, היתה במצב מצוין, והצבע והמנוע שלה היו מקוריים. והמחיר? מציאה של ממש – 1,200 דולר. מכונית כזאת יכולה להימכר לאחר שיפוץ ושיחזור ב-80 אלף דולר. היום נחשבות המכוניות העתיקות של אורוגוואי נכס תרבותי לאומי, וחל אחסור לייצא אותן.

הפוסט אורוגוואי: ענתיקות למכביר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%95%d7%95%d7%90%d7%99-%d7%a2%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%9e%d7%9b%d7%91%d7%99%d7%a8/feed/ 0 התרמילאי החדש: מבוגר יותר, מסודר יותר, מחובר יותרhttps://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a8/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%25aa%25d7%25a8%25d7%259e%25d7%2599%25d7%259c%25d7%2590%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%259e%25d7%2591%25d7%2595%25d7%2592%25d7%25a8-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%25a8-%25d7%259e%25d7%25a1%25d7%2595%25d7%2593%25d7%25a8-%25d7%2599%25d7%2595%25d7%25aa%25d7%25a8-%25d7%259e%25d7%2597%25d7%2595%25d7%2591%25d7%25a8 https://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a8/#respond Thu, 14 Feb 2008 10:32:08 +0000 https://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a8/סוציולוגים וחוקרי תיירות משוכנעים שהתרמילאי שהכרנו כמעט שאינו קיים עוד. את מקומו תפסו סוגים חדשים של תרמילאים ומטיילים. כמו בתחומים אחרים בחיים, גם תחום התרמילאות מתפצל, ומתפצל עוד, ולכל קבוצה יש תת־קבוצה עם מאפיינים משלה. הכירו את התרמילאים של ראשית האלף השלישי

הפוסט התרמילאי החדש: מבוגר יותר, מסודר יותר, מחובר יותר הופיע ראשון במסע אחר

]]>
הנווד של שנות השישים של המאה הקודמת, שממנו צמח התרמילאי של היום, התכלב עד הסוף. הוא חי מתקציב של דולר ביום, ישן על רצפת מנזרים, נע בטרמפים וכמעט שלא פגש אנשים כמוהו. התרמילאי של פעם נסע בלי לוח זמנים מתוכנן, לתקופה ארוכה, והתקשר הביתה פעם בשנה. חמישים שנה עברו מאז החלה תופעת הנדידה ההמונית עם התרמיל. היום יש תרמילאים רבים יותר, ותופעת התרמילאות אינה הומוגנית עוד. היא מורכבת מאנשים בגילים שונים שבאים מכל מיני לאומים, מגדרים, מעמדות ורקעים. מספר התרמילאים הגדל והמִגוון הרחב שלהם משנים את פני התרמילאות של היום. המונח העברי "תרמילאי" – שהומצא באמצע שנות השמונים על ידי מערכת "מסע אחר" כתרגום ל"Backpacker" האנגלי – הוא היום עמום, רחב וכוללני יותר מתמיד.

הוא כולל בתוכו — ובה בעת גם אינו כולל – מטיילים זרוקים, אחרים שמעדיפים טיולים נוחים יותר, מתנדבים, עובדים ועוד תת־סוגים אחרים.

לאחרונה התקיים בבנגקוק כנס של איגוד חוקרי התיירות (ATLAS) שהוקדש לתופעת התרמילאות. כעשרים אנתרופולוגים, סוציולוגים וגיאוגרפים שרטטו שם את דמותו של התרמילאי החדש.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

ההרפתקן

עבור התרמילאי ההרפתקן, העולם הוא אתגר אחד גדול: ההרים נועדו לטיפוס, המדבריות לחצייה, הימים לצלילה, הגשרים לבנג'י והנהרות לרפטינג. עבורו טיול אינו חופש. בשביל חופש הוא נשאר בבית. ההרפתקן מרגיש טוב רק כשהוא דוחף את עצמו אל קצה גבול היכולת. הוא שם בשביל האנדרנלין. אחרי שהוא כובש עוד פסגה הוא מקים אוהל ושולף ערכת קפה מדוגמת, ממש כמו במילואים. מלונות פאר זה לא בשבילו, ומוזיאונים זה בשביל להירדם. תנו לו למצוא את הנ"צ הנכון במצפן הישן, תנו לו לנווט בעזרת הכוכבים, תנו לו להתמודד עם הטבע – ולנצח.

בעקבים על החוף

אחד הממצאים הבולטים שגילו חוקרי תיירות בשנים האחרונות הוא פער ניכר בין האידיאולוגיה של התרמילאים ובין הפרקטיקה שלהם. התרמילאים מספרים לחוקרים ולהורים בבית שהם נועזים, עצמאיים, מסתכנים ומתכלבים, אבל למעשה רבים מהם נעים בשביל מסומן עם עוד מאות תרמילאים אחרים, מגיעים לאותן המובלעות, אוכלים פנקייק בננה־שוקולד, עושים מסאז'ים וקצת ספורט אתגרי, מעשנים, שותים ואפילו מהמרים. טרקים הם עושים מעט מאוד. אחד החוקרים סיפר כי באזור חופי נטול חשמל עם בתי הארחה בסיסיים ביותר במובלעת תרמילאים באיי פרנתיאן שבמלזיה הוא פגש תרמילאיות שהתהלכו על החוף במיטב בגדי המעצבים ובעקבי סטילטו.

את התרמילאי של ימינו מכנים באנגלית "Flashpacker" — תרמילאי נוצץ. זהו זן של תרמילאים סטייליסטים שצץ בשנים האחרונות, שדורש נוחות מרבית ומקצה לכך גם תקציב נכבד. בסקר שעשה בשנת 2005 מדריך המטיילים הפופולרי "לונלי פלנט" בקרב 27 אלף תרמילאים עלה שיותר ממחציתם (59 אחוזים) מטיילים בתקציב בינוני עד גבוה. תרמילאים רבים יותר ויותר לוקחים עימם לטיול טלפונים ניידים ומחשבי פאלם, וגילם הממוצע לפי אותו הסקר — 32. בניגוד לצעירים מהם, להם יש אמצעים לטייל בנוחות.

זן הפוך של תרמילאי עכשווי, שכונה בכנס "Slackpacker" (תרמילאי רשלן), כולל אנשים שמעדיפים תקציב נמוך דווקא, ובכללם משפחות שמעדיפות נופש אקטיבי במקום בטן־גב. זן זה דומה לתרמילאי של פעם, והוא יסתפק במיטה קשה עם פשפשים רק כדי לחסוך קצת כסף.

לא רוצים הלם תרבותי

על פי רוב המחקרים והסקרים, המטרה הראשונה של תרמילאים עכשוויים היא לפגוש תרמילאים אחרים. בזה הם בדרך כלל מצליחים. הם מקימים בכל העולם מובלעות עירוניות או כפריות שמשמשות בסיס ליציאה לטרקים ומקום להתיישבות ארוכת טווח. דוגמאות: בונדיי ביץ' באוסטרליה, גואה בהודו, קו־סמוי ופאי בתאילנד, אילת בישראל. כמה מהמובלעות הללו הן על טהרת לאום אחד, ומכונות בהתאם. רבים מהישראלים שמעו על חוף תל אביב שבגואה, אבל לא על שוודיה הקטנה — חוף בתאילנד שכולו על טהרת השוודים.

מובלעות התרמילאים מציעות מקום לישון, לאכול ולבלות, ובעיקר רשת חברתית ענפה להחלפת מידע ולמפגשים חברתיים. לתרמילאים ששוהים בהן יש קשר מועט עם העולם החיצון, והם מתנהלים לרוב במשק סגור. המובלעות ממזערות עד מעלימות את מה שפעם היה חלק מרכזי מהחוויה התרמילאית – ה"הלם התרבותי". הן ממזערות קשיים וסיכונים שתרמילאים עלולים להיתקל בהם. חוקרים כינו אותן "בית רחוק מהבית". במובלעות הללו יש תמיד קפה־אינטרנט, מסעדות, הוסטלים, סוכנויות נסיעות, קורסים וחוגים ושלל פעילויות ספורטיביות, רוחניות ותרבותיות; "קלאב מד לעניים" כיניתי אותן במחקר הדוקטורט שלי על תרמילאים ישראלים בהודו.

דוגמה להתפתחות מואצת של מובלעת תרמילאית הציג בכנס פרופ' אריק כהן מישראל, מחלוצי חוקרי התיירות בעולם. המובלעת שחקר — פאי בתאילנד — הציעה לתרמילאים בסוף שנות השמונים של המאה שעברה ארבעה בתי הארחה בלבד; בשנת 2000 קפץ המספר לחמישים, בשנת 2001 הוא הגיע ל־63, ובשנת 2004 עבר את המאה. כמה מהעסקים המקומיים במובלעות הללו מוקמים ומנוהלים על ידי תיירים שהתיישבו במקום או נישאו למקומיים. מובלעת תרמילאית אחרת היא סידני שבאוסטרליה. לפני עשרים שנה לא היתה בה ולו אכסניית תרמילאים אחת, היום היא מתברכת בכ־120.

המדוגם
הוא החליט לצאת לדרך, אבל חושש קצת. מה יהיה? איך יסתדר לבד בעולם? הדרך שלו להתמודד עם החששות היא להוא מאובזר, בעיקר במכשירים מהסוג שמחבר אותו אל העולם הגדול, אל האינטרנט, אל האנשים שבבית. סלולרי עם GPS בילט-אין, מצלמה משוכללת (סטילס+וידאו, ברור!), מחשב נישא עם כל השכלולים, נגן MP3 עם מוזיקה מהבית. גם הלבוש שלו הוא מלאכת מחשבת טכנולוגית: תחתונים נושמים, חולצות מנדפות זיעה, מכנסיים מרובי כיסים,  אולר משוכלל, ערכת עזרה ראשונה, חגורה עם בטנה כפולה, מסתור לכסף. אין מה לומר, האיש מדוגם. שימו אותו בחנות של ציוד לטיול, והוא כמו ילד בחנות ממתקים. לפעמים שכבות ההגנה מונעות ממנו להיות במקום שבו הוא נמצא. יש כאלה שמחוברים לעצמם – הוא מחובר לרשת.

שלח לי SMS כשתגיע

הגורם המרכזי המשפיע על השינוי שעוברת תופעת התרמילאות הוא בראש ובראשונה התפתחות הטכנולוגיה, ובעיקר האינטרנט. הקפה־אינטרנט שאפשר למצוא היום בכל מובלעת הוא מקום המפגש, התקשורת וההתעדכנות של התרמילאים החדשים. לא עוד גלויה נשכחת או מכתב אחת לזמן מה. התרמילאים של שנות האלפיים נכנסים כמעט מדי יום לקפה־אינטרנט, שולחים דואר אלקטרוני (ומצרפים לעתים תמונות שהורידו מהמצלמה הדיגיטלית), מנהלים צ'אטים, מורידים קובצי מוזיקה לנגן שלהם, צורבים דיסקים וכותבים בלוגים.

למרות השימוש הנרחב באינטרנט בזמן הטיול, מהמחקר עלה כי הוא אינו משמש בידי התרמילאי מקור מידע מרכזי לפני הטיול אלא הופך לכזה בעיקר במהלכו. רוב התרמילאים, מתברר, עדיין מעדיפים לאסוף מידע על יעדי הטיול ממכרים ומחברים. ה"לונלי פלנט", שמכונה "התנ"ך של התרמילאים", הוא מקור מידע מרכזי לתרמילאים. לפי המחקרים, 60־84 אחוזים מהם לוקחים אותו עימם. בכנס סוּפר שביל גייטס הציע לטוני וילר, מייסדה ובעליה של הוצאת ספרי "לונלי פלנט", חמישים מיליון דולר תמורתה, אך נתקל בסירוב.

הודות לאינטרנט, שמאפשר קשר רציף של התרמילאים עם מדינת האם, עם מאגרי מידע ועם תרמילאים אחרים, התרמילאות היא כיום דרך טיול נוחה הרבה יותר מבעבר. התקשורת היומיומית עם כל העולם (ועם הבית) הלכה והעלימה את האלמנט האסקפיסטי של הטיול, ועימו את תחושת האתגר, הסיכון, האינדיבידואליזם, קריאת התיגר על דרך החיים המערבית והבחינה העצמית — שאפיינו מאוד את התרמילאות של פעם.

בלי פרעושים, בבקשה

אחת המטרות המרכזיות של רוב התרמילאים של ימינו היא עדיין הרפתקנות וגילוי מחוזות חדשים ורחוקים, אלא שרובם מעדיפים לעשות זאת בנוחות מרבית. הפלאש־פקר משלב התכלבות עם יוקרה, הרפתקנות עם נוחות, חיסכון עם בזבזנות. הוא לא יוותר על טרק הרפתקני, בתנאי שבלילה יחזור למזגן ולחיבור לאינטרנט.

במהדורת ה"לונלי פלנט" הראשונה על דרום־מזרח אסיה, שראתה אור בשנת 1975, הומלץ לתרמילאים של אז לחפש מקום לינה על רצפת אחת המסעדות בפוקט שבתאילנד תמורת שלושה באט ללילה. הדור החדש של התרמילאים אינו מסתפק ברצפה או אפילו במיטה מפורעשת וקשת־מזרן בחדר אפל ועלוב. הוא דורש תמורה לכספו (הרב), מגורים נאותים למשל. הדרישה גרמה להתפתחות בתי הארחה מזן חדש: בחדרי האכסניות העכשוויות, למשל ברשת ההוסטלים ההודית IndiOne, שמיועדת לתרמילאים, כבר אין דורמיטוריס. בכל חדר יש טלוויזיה בכבלים, אינטרנט אלחוטי ומיזוג אוויר. חדר עולה שם כעשרים דולר לאדם. הוסטלים דומים אפשר למצוא היום באוסטרליה ובניו זילנד, וכולם מיועדים לתרמילאים.

הנוודים של פעם נדדו בלי מסלול ובלי לוח זמנים מוגדר. היום התרמילאים מסודרים הרבה יותר, והם נעים באותם המסלולים אל אותם היעדים. תשעים אחוזים מהתרמילאים באוסטרליה למשל יגיעו בשלב זה או אחר לסידני, ושמונים אחוזים מהם – למלבורן. רובם מטיילים בתנועה שמכונה אצלנו "הגל"; כמו דגים בזרם הם נעים במסלולים דומים המותאמים לעונות השנה, למנהגי התרמילאים, לאירועים התיירותיים, לחגים ולחגיגות.

בד בבד עם התפתחות "הגל" התפתחו גם אמצעי התחבורה של התרמילאי. אם בראשית תופעת התרמילאות נע הנווד הממוצע בטרמפים, ואחר כך נעזר גם באוטובוסים וברכבות, הרי שהיום יש תרמילאים שמתניידים באופניים, באוטו שכור או קנוי (כמו בניו זילנד), בוואן (מקובל באוסטרליה ובאירופה, אך הולך ומאבד ממרכזיותו בשל מידת ההרפתקנות הגבוהה שהוא דורש), בטיסת פנים או באוטובוס מיוחד לתרמילאים שעובר בכל היעדים הפופולריים

(Kiwi Experience בניו זילנד, BazBus בדרום אפריקה).

 

תרמילאמא
הילד נסע לטיול הגדול של אחרי הצבא וחווה בפעם הראשונה את העולם הגדול. התמונות ששלח היו יפות כל כך, המכתבים היו מרגשים כל כך והקול שלו בטלפון היה שמח כל כך, עד שלגעגועים המהולים בדאגה נוסף משהו חדש, ואת כבר לא יכולת להתאפק ועלית על המטוס. מובן שלא שכחת לארוז בשבילו קצת ממה שהוא אוהב לאכול.
הורים רבים יותר ויותר נוסעים למזרח הרחוק ולאמריקה הדרומית בעקבות הילדים שלהם. אחרי שנים של אירופה הקלאסית רובם מגלים לראשונה את חוויית התרמילאות ומתחברים מחדש לדור הצעיר.

משבר אמצע החיים

על פי המחקרים, גיל התרמילאים עולה בהתמדה. כשהחלה תופעת הנוודות, בשנות השישים של המאה שעברה, היה גילו של הנווד הממוצע עשרים שנה, פחות או יותר. גילו של התרמילאי הממוצע היום הוא 32, והיום אפשר למצוא מטיילים רבים יותר בני שלושים ויותר שעשו הפסקה בקריירה באמצע החיים, משפחות ואפילו גמלאים. גם בעניין הגיל מתקשים החוקרים להגדיר מיהו תרמילאי, וכשהם מפנים את השאלה למטיילים בעולם מתברר להם שתרמילאים שגילם יותר משלושים נוטים להגדיר את עצמם כ"מטיילים", ואילו הצעירים יותר מעדיפים להיקרא "תרמילאים".

רוב התרמילאים המבוגרים עזבו עבודה אחת וטרם התחילו אחרת, או שהם בחופשה יזומה. הם אינם חייבים להתכלב בחדרים מלוכלכים ואינם צריכים להשתמש בתחבורה מקומית. הם אמידים מספיק כדי להתאכסן במלון. הם רוצים לטייל עם תרמיל ולהרגיש בלי. לטייל בנוחות, אבל גם למצוא אותנטיות ורוחניות. להתערבב עם האוכלוסייה המקומית, אבל גם להשקיף עליה ממרחק בטוח. רבים מהם חוזרים לבקר ביעד מסוים על בסיס קבוע. הם גם נוטים, יותר מהצעירים, להתערבב בסביבה המקומית וללמוד על תרבותה

ולעתים גם את שפתה. חוקרים כינו אותם "Backpackers Plus" וביקשו להפנות אליהם את תשומת הלב המחקרית, בהנחה שמספרם עוד יגדל.

המאפיין המשותף לתרמילאים הוא היציאה לטייל בשלבי מעבר בחייהם, שלבים שמאופיינים בחיפוש עצמי ולעתים במשבר, ותפישת הטיול כמעין טקס מעבר פרטי. סיבת המשבר ועוצמתו תלויה בגילם, במגדרם, במעמדם ובלאום שלהם. במחקר שלי מצאתי למשל שהטיול התרמילאי של הישראלים הצעירים הוא בין היתר תולדה של משבר נפשי שחוו, בעיקר הגברים שבהם, בזמן השירות הצבאי. טיולי תרמילים בגילים מאוחרים יותר (ארבעים־חמישים) הם פעמים רבות תוצאה של משבר אמצע החיים. לעומת זאת, תחושת ניכור מהחברה, שהיתה בעבר גורם מרכזי לטיול תרמילים היא כיום גורם משני. שלא כנוודים של פעם, רובם אינם מנוכרים מחברתם ואינם מחפשים דרך חיים אחרת.

באים עם הדולרים

אחד השינויים הבולטים בתופעת התרמילאות הוא האופן שבו היא מתקבלת בעולם. התרמילאי העשיר והבזבזן של היום קורץ למדינות המארחות הרבה יותר מההיפי העני של פעם. בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה הנווד הממוצע היה מוזנח. מדינות רבות השתדלו להרחיקו מגבולותיהן, והיו כאלה ששדרגו אזורי תיירות כדי להפוך אותם ליקרים מדי בעבורו. הנווד ההיפי התחלף בתרמילאי מדור ה־X ומדור ה־Y, זה שדורש תנאים טובים יותר ואינו מסתפק בפחות מרשת משומנת של אמצעי תמיכה לטיולו.

התרמילאים של היום מכניסים למדינות שבהן הם מטיילים כסף רב יותר מכל תייר אחר, בעיקר מאחר שהם שוהים ביעד זמן רב יותר. באוסטרליה למשל ההכנסה מתרמילאים היא פי 1.5 מההכנסה מתיירים אחרים, ובסך הכל 2.5 מיליארד דולר בשנה. במחקר עדכני במלזיה התגלה כי 300 אלף התרמילאים שמבקרים שם מדי שנה מכניסים למדינה פי 2.3 כסף מכל תייר אחר. כספם של התרמילאים מוערך גם משום שהוא נותר ברובו ביעד הטיול ואינו דולף החוצה כמו כספם של התיירים, שגם כשהם מבקרים במדינה מתפתחת, הם מתאכסנים במלונות מערביים ואוכלים ברשת מסעדות מערבית.

מה הולך היום

רבים מהתרמילאים מצפים לחוות בזמן הטיול חוויות רוחניות־דתיות, בעיקר אם מדובר במדינות בעלות דימוי רוחני כמו הודו וטיבט. אבל הדת נכנסת בדלת האחורית גם ביעדים מערביים: רשת האירוח HIT מארחת בניו זילנד מטיילים ישראלים, בתשלום סמלי או בחינם, תמורת שיח דתי שגובל בשטיפת מוח. רשת בתי חב"ד, שמונה היום כעשרים שלוחות בהודו, בנפאל, בתאילנד, באוסטרליה ובאמריקה הדרומית, מציעה ארוחה חמה ותמיכה נפשית לצד שיעורי תורה, סדנאות וקורסי קבלה.

תרמילאים אוהבים להתמסטל. לפי מחקר עדכני, תרמילאים ישראלים צורכים סמים הרבה יותר מהאירופאים (שבעים אחוזים לעומת ארבעים אחוזים מקרב התרמילאים בהודו). אלכוהול, שחביב פחות על התרמילאים הישראלים, מאפיין תרמילאים מערביים רבים שזכו מפי החוקרים לכינוי "Vomit Backpackers" (תרמילאים מקיאים).

באשר ליעדים, רוב התרמילאים מעדיפים לטייל באוסטרליה, בניו זילנד ובמדינות דרום־מזרח אסיה. אוסטרליה מובילה בעולם במספר התרמילאים שמטיילים בה — ב־2004 הגיעו אליה כ־460 אלף תרמילאים. יעדי התרמילאות החדשים של השנים האחרונות הם סין ודרום אפריקה. תרמילאות בסין החלה רק בסוף שנות התשעים של המאה העשרים והתפתחה בתחילת המאה ה־21. באשר לדרום אפריקה, מאז היתה למדינה דמוקרטית ב־1994, הפכה יעד פופולרי עם גידול של 21 אחוזים בשנה במספר התרמילאים.

הרוחנית
אם יש משהו אחד ששווה באמת לחפש אותו, הרי שהדבר הזה הוא עצמך. ואם כבר לחפש את עצמך, הרי שהכי טוב לעשות את זה במזרח. כבר שנים שישראלים רבים חיים על הקו שבין פונה לדהרמסלה, משתתפים בסדנאות – צחוק, רייקי, הילינג, יוגה, מה שבא – יושבים בתנוחת הלוטוס ומתחברים לאני הפנימי שלהם. אולי תבוא איזו הארה, ואולי לא. כמה מהם מקבלים שם סיאנסי, אחרים מגלים את עצמם דווקא בבית חב"ד שליד האשראם. העיקר להיות מרוצים. אלה התרמילאים של הרוח. הם לא צריכים לזוז הרבה; להביט בהר זה אמיתי לא פחות מלטפס עליו. עבורם הטיול לא נגמר. הם יחזרו ארצה רק כדי לעבוד ולנסוע שוב, כי מסע החיפוש העצמי לעולם אינו נגמר.

אתה תרמילאי או מקומי?

רוב התרמילאים בעולם הם מערביים, בעיקר מאמריקה הצפונית, מאוסטרליה, מניו זילנד ומצפון אירופה, אך בשנים האחרונות ניכר גידול ניכר בכמות התרמילאים האסייתים. תרמילאות אסייתית היא תופעה חדשה בעיקר משום שמדובר לרוב בחברות שמרניות, מסורתיות וסגורות, שלעתים הגבילו את התופעה באופן רשמי וחוקי. תרמילאות קוריאנית למשל החלה רק בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, אחרי שהוסרה ההגבלה החוקית האחרונה בקוריאה על טיולים בחו"ל למטרת הנאה.

לתרמילאים מאסיה – יפנים, קוריאנים, סינגפורים ואחרים — יש מאפיינים דומים: רובם גברים, הם מעדיפים לטייל בקבוצות, מרבים לצלם ולהתמקח על מחירים (חוץ מהיפנים, שנחשבים פראיירים) ונחשפים מעט מאוד לסביבה החיצונית. מחקרים הסבירו שאופי הטיול האסייתי נובע מאופייה הקולקטיבי והסגור של חברתם ומהתכונה הלאומית שכונתה בספרות "Uncertainty Avoidance" — הימנעות ממצבים שיש בהם אי ודאות.

במחקרים אופיינו התרמילאים הישראלים באופן דומה לתרמילאים האסייתים. תופעת התרמילאות הישראלית מתאפיינת בדרך כלל במטיילים צעירים מחבריהם האירופאים. הם מתנהלים באופן קולקטיבי הרבה יותר מהם, מסתגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית וחברתית, ובניגוד למטיילים מערביים, אין הם מעוניינים להכיר תרמילאים מלאומים אחרים.

נוכח הִתרבות התת־סוגים של התרמילאים בימינו, חוקרי תיירות תוהים אם הגיע הזמן לבטל את המושג "תרמילאות". הם מציעים שלל שמות אלטרנטיביים לתרמילאים החדשים ומנסים לנחש מתי יושלם תהליך התקרבותה של תופעת התרמילאות לתיירות ההמונית עד להתמזגות מלאה בין השתיים. פלא שה"לונלי פלנט" הכריז לא מזמן שהתרמילאי מת?

 

הפוסט התרמילאי החדש: מבוגר יותר, מסודר יותר, מחובר יותר הופיע ראשון במסע אחר

]]> https://www.masa.co.il/article/%d7%aa%d7%a8%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%92%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%a8-%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a8/feed/ 0